הצד האפל של הגבר

מכיוון שהזכרים הם המין החזק פיזית והם אלו אשר חודרים וכובשים ביחסי המין עם איבר המין הגברי שלהם המדומה לחרב, הם נחשבו משחר ההיסטוריה בכל העולם ובכל הדתות והתרבויות, כמין העליון והנעלה, כמין אשר מביא את הכבוד והמוניטין. מאידך הנקבות בשל האנטומיה המינית שלהן שנחשבת למבזה והיותן נחדרות ונכבשות, נחשבו כמי שרק מסכנות את הכבוד. על כן העולם נחשב למקום שנברא עבור הזכרים בעוד שהנקבות אינן אינדיבידואליות אלא רכושם וככאלו עליהן להיות כנועות.

באירופה בימי הביניים, החוק היהודי הקדום ציווה לסקול למוות אישה שקיימה יחסי מין לא עם בעלה ואת הגבר שביזה אותה. קוד נפוליאון סעיף 324 משנת 1810 התיר לגברים להרוג את נשותיהם ומאהביהן אולם לא הפוך. הוא בוטל רק בשנת 1975. סעיף זה הועתק לחוק העות'מאני ולמדינות ערב במזרח התיכון כמו ירדן, אלג'יריה, מצרים, עיראק, כוויית, לוב, מרוקו, עומאן, סוריה, תוניסיה, איחוד האמירויות הערביות ותימן. החוק בוטל רק לאחרונה: בלבנון, ברשות הפלסטינית, ובעזה בשנת 2011.

גם במאה ה-21 המנהג חשוב ביותר בקהילות רבות והוא אף חוצה תרבויות ודתות. על פי ארגון האומות המאוחדות מדי שנה נרצחות כ-5,000 נקבות בשל "חילול כבוד המשפחות שלהן". המנהג נפוץ מאוד במזרח התיכון ובמזרח אסיה למשל במצרים, לבנון, ישראל, מרוקו, פקיסטן, איראן, סוריה, ירדן ותימן ושאר המדינות במזרח התיכון והמפרץ הפרסי ובמדינות כמו בנגלדש, אקוודור, אוגנדה, ברזיל, קנדה, צרפת, טורקיה, הודו, אוגנדה, איטליה, שוודיה, גרמניה, בריטניה, ארצות הברית ועוד מדינות.

בסקר שערכה הרשת האסיאתית BBC, בקרב 500 צעירי דרום אסיה, אחד מתוך עשר תמכו ברצח על חילול כבוד המשפחה. מחקר טורקי מיולי 2008 שנערך על ידי צוות מאוניברסיטת דיקל באזור הכורדי שנמצא ברובו בטורקיה בדרום מזרח אנטוליה, הראה כי הפרקטיקה אינה קשורה למבנה חברתי פיאודלי. גם גברים "בוגרי אוניברסיטה משכילים", רצחו את בנות משפחתם על "חילול כבוד המשפחה". מהמקרים שנסקרו 60% הם בוגרי תיכון, או אוניברסיטה משכילים, או לפחות יודעים קרוא וכתוב.

מערכות המשפט ברוב המדינות אינן שופטות גברים שרצחו על חילול כבוד המשפחה, או גוזרות ענישה מופחתת משמעותית בטיעון כי אין לצפות מבני משפחה למשול ברוחם, לאחר שנגלה שגבר קיים יחסי מין עם בת משפחתם (ביזה אותה בעיניהם). חוקים עכשוויים לרוב רוב חוקקו בהשראת קוד נפוליאון הצרפתי, חוק פשע התשוקה של צרפת שנותר בתוקף עד שנת 1975. במרבית מדינות המזרח-התיכון ובמדינות ערב בצפון-אפריקה, קיימים חוקי עונשין שמספקים הגנה מלאה או חלקית לרוצחים. בחלק ממערכות המשפט ניתנים אף עונשים קלים יותר לבני המשפחה שרצחו אותם מיד לאחר שהם גילו ללא כוונה מוקדמת. מסגרות משפטיות אף מעודדות רצח נקבות על חילול כבוד המשפחה באמצעות חוקים המפלילים אותן כמו חוק המחייב אותן לכסות את גופן במקומות ציבוריים ובכך המדינה בעצמה קובעת שהגוף שלהן הוא מבזה ומי שאינה מכסה אותו ראויה לעונש. בפיליפינים למשל, סעיפים 333 ו-334 לחוק העונשין מבדילים בין הזכרים לנקבות והם קובעים ענישה חמורה לנקבות שנאפו.

על פי התפיסה מקדמת דנא אין ביזוי גדול יותר מאשר להיחדר על ידי איבר המין הגברי, על אחת כמה וכמה בכפייה ובפומבי. ולכן לאורך ההיסטוריה כולה נעשה שימוש נרחב בו כאמצעי הרתעה והענשה כלפי נשים, נערות וילדות ובני המשפחות שלהן. מספר המקרים המתועדים בלבד שנעשה בו שימוש למטרות הללו הוא כמעט אינסופי ועל כן אביא בפניכם דוגמה אחת בלבד. ב-3 במאי 1938 סטניסלב קוסיאור, מנהיג המפלגה הקומוניסטית באוקראינה, נעצר באשמת ריגול והודח מתפקידיו במפלגה. מנהיג ברית המועצות יוסיף סטלין הורה לנ.ק.ו.ד (גוף ממשלתי לענייני שיטור וביטחון של ברית המועצות שעסק בריגול פנים) לכפות על קוסיאור בכל דרך להודות כי הוא מרגל ו-"האויב של העם", בפני נשיא אוקראינה גריגורי פטרובסקי שסירב להאמין.

הקצין בוריס רודוס שהיה ידוע לשמצה כמענה אכזרי מאוד, מונה לחוקרו של קוסיאור. רודוס שראה כי קוסיאור עומד בעינויים האכזריים ולא נשבר, הורה להכניס לחדר החקירות את בתו בת ה-16 ולאנוס אותה לנגד עיניו. עובדי נ.ק.ו.ד אנסו אותה אחד אחרי השני. קוסיאור נשבר והסכים להודות. הוא נקלח אל משרדו של סטלין, שם הוא הודה בפני נשיא אוקראינה שהוא מרגל. לאחר שהודה העיר סטלין בניצחון: "הנה, אתה רואה פטרובסקי, לא האמנת שקוסיאור הפך להיות מרגל. עכשיו אתה מאמין". הנערה תמרה שנאנסה לעיני אביה לא יכלה לשאת את ההשפלה שעברה והתאבדה כשהיא משליכה עצמה על מסילת רכבת. כמובן שאין תיעודים הפוכים (שימוש באיבר המין הנשי כאמצעי הענשה) גם אם תסרקו במסרקות ברזל את ההיסטוריה כולה.

בעיני הגברים אין ביזוי גדול יותר מאשר להיחדר על ידי איבר המין הגברי שלהם, ולכן איבר המין הנשי נתפס בתרבויות רבות כאיבר מבזה שחובה לכרותו מגופן מלבד חלקיו הנחוצים להולדה ולרבות הדגדגן שנחשב זכרי, כדי לשמור על כבוד משפחתן. הכריתה מכונה: "גדיעת איבר המין הנקבי" (Female genital mutilation), ובשפה העברית היא מכונה בשוגג: "מילת נשים". להבדיל ממילת גברים שנכרתת רק העורלה כביטוי לאמונתם באל, הכריתה היא כמעט מלאה בשל אמונתם שזה איבר מביש. הכריתה נפוצה מאוד גם היום, בעיקר בעשרים ושמונה מדינות אפריקניות, ובמיוחד באזורים המוסלמים בצפון מזרח אפריקה, בקרן אפריקה ובמערב אפריקה. כמו כן הפרקטיקה נהוגה גם בקרב הבדואים והכורדים במזרח-התיכון מלבד במדינת ישראל.

הניתוח מבוצע לעיתים עם כלים לא סטריליים כולל סכינים, מספריים, זכוכית, סלעים מחודדים וציפורניים. למשל לדברי אחות באוגנדה, שצוטטה בשנת 2007, בכתב העת הרפואי "לאנסט", החותכים משתמשים עם אותה הסכין עד 30 ילדות בכל פעם. בשלב ראשון הילדה מושבת בכריעה על שרפרף או מחצלת בזמן שמבוגרים מפשקים את רגליה. אם יש חומר הרדמה מקומי, זה השלב שנעשה בו שימוש. אלמנט המהירות וההפתעה הוא חשוב. המוהל תופס את הדגדגן ותולש אותו בהנפת סכין אחת. לאחר מכן, הדגדגן מוצג לבני המשפחה כדי שיחליטו אם זה מספק או שיש לקצץ יותר. לאחר שהדגדגן נקטע בצורה מספקת, במילה מסוג Type III המוהל מסיר גם את השפתיים והרקמות עד חיץ הנקביים שלה. הילדה נאבקת, צורחת ומדממת קשות.

 

הנזקים שנותרים בגופן של הנשים לכל חייהן:
- בעיות בדרכי השתן (השתנה כואבת, זיהומים בדרכי השתן).
- דליפת שתן לתוך הנרתיק.
- בעיות נרתיקיות (פריקה, גירוד, גינוזיס בקטריאלי וזיהומים אחרים).
- וסת כואבת, קושי בהעברת דם הווסת ועוד.
- עיוות של הנרתיק.
- רקמה צלקתית וקלוידית.
- כאבים במהלך יחסי מין.
- סיכון מוגבר בלידה ותמותה.

 

 

הגברים נחשבו מקדמת דנא למין הלוחם ועל כן הם הצטוו להיות חזקים, כוחניים, לוחמניים ותוקפניים ולשאוף לכבוש ולשלוט. כוחם ועוצמתם של עמים נשאבו על כן מכוחם ועוצמתם של הגברים. גבריותם נחשבה כמי שהביאה את הכבוד לעמים שלהם. ולכן כמעט בכל העולם נאסר על הגברים להיחדר על ידי איבר המין הגברי מפני שזה נחשב משפיל ומבזה להיחדר כמו נקבה. גבר שהסכים להיחדר (כלומר שהסכים "שיבזו אותו כמו נקבה") נחשב כמי שביזה לא רק את עצמו אלא גם את בני מינו ועמו. בתרבויות רבות הומואים וגברים ה"מתנהגים כנקבות", למשל לובשים בגדים נשיים, מוכים ונרצחים על חילול כבוד המשפחה. חשוב להדגיש כי כמעט בכל מקום האיסור חל רק על הגברים. לנשים הותר להיחדר אנאלית ואוראלית ולקיים יחסי מין ביניהן למרות שגם זה לא טבעי. כלומר לא תפיסת היחסים כלא טבעיים הייתה הסיבה אלא הכוונה לשמור על כבודו של המין הגברי.

אלימות נגד הומואים נחשבת שגרתית בבתי ספר כפריים ובפרברים אמריקאים, כשנערים הנחשדים כהומואים נוהגים להוכיח את גבריותם, תוך כדי לקיחת סיכונים והתפרצויות אלימות, הכוללות אף ירי בבתי ספר במטרה לנקום או להוכיח את גבריותם. האלימות כלפי הומואים נפוצה מאוד גם בבתי הספר בבריטניה. בברזיל בשנת 2017 לפחות 445 קורבנות נרצחו או התאבדו.

הזכרים מימי-קדם נחשבו למין העליון בשל היותם המין החודר והכובש ונקבות נחשבו למין נחות בשל היותן נחדרות ונכבשות. בנוסף לגברים היה גם את הכוח הפיזי לממש את התפיסה הזאת, ולכפות על הנשים "היררכיה הפטריארכלית" האוניברסלית והטרנס תרבותית והיסטורית, שבה הן מוצבות תחת מרותם, ואינן שוות מבחינה חברתית, משפטית, פוליטית, דתית וכלכלית. הגבר היה ראש המשפחה וכל הכוח והרכוש הוחזקו בידיו. החברות היו גם פטרילינליות, כלומר רכושו ותאריו הועברו בירושה מאבות לבניהם בלבד. אפילו הנקבות עצמן נחשבו לרכוש של הגברים במשפחתן, ללא קשר למעמדן וזהותן האתנית-והדתית, ומכיוון שהגברים היו בעלי ה"רכוש", הייתה להם הזכות להחליט על גורלו. נקבות היו סחורה שאפשרי להחליף, לקנות ולמכור. גברים שלא היו שבעי רצון מנשותיהם היו חופשיים להכות אותן וכאשר מאסו בהן הייתה להם הזכות החוקית להשליכן לרחוב. על כן יחסי המין מבחינה היסטורית מעולם לא התקיימו בין בני אדם ממעמד שווה וככאלו אינם באמת יכולים להיות סימטריים.

מסיבות אבולוציוניות מיד לאחר שהגבר חווה את שיא הנאתו ופולט, הוא מאבד עניין ויחסי המין מסתיימים ממש באותו הרגע. המנגנון האבולוציוני הקריטי הזה התפתח במוחם של הזכרים מכיוון שההזדווגות היא לעיתים קרובות אלימה מאוד ועל כן כדי שהם לא יסבו נזק לגופן של הנקבות אחרי שהן כבר הוזרעו, הוא מאלץ אותם להרפות מהן ולשחרר אותן מיד לאחר ההזרעה. כדי להשיג את זה, מופרש לזרם הדם של הגברים כימיקלים כמו אוקסיטוצין כדי להרגיע אותם ולהשרות בהם תחושת עייפות. מדען המוח הצרפתי סרג' סטולרו ומדענים אחרים סרקו מוחות של גברים בשלב זה ומצאו כי אזור החשיבה במוחם אף נכבה. בנוסף קיימת אף ירידה בלחץ בשלפוחית ​​הזרע שלהם ובבלוטות הערמונית אשר מפחיתה את הגירוי המיני והפין הופך לרפוי. הביולוגיה הזו אחראית אף היא לתפיסה מקדמת דנא שיחסי מין נועדו לספק את הגברים שהרי הם מסתיימים מיד לאחר מכן.

ובכן, לא תמצאו סיבות רציונליות מדוע הגברים נהנים כל כך לחדור לתוך גופן של הנשים, להשתפשף בתוכן ולהשפריץ בתוכן, מכיוון שהנאתם נובעת מיצרים סדיסטיים שאחראי להם הורמון הטסטוסטרון שזה הורמון המיוצר בעיקר באשכים של הגברים. ההורמון הזה מעניק ביטחון עצמי ואסרטיביות והמניע להנאה מהתנהגויות כמו תוקפנות, דומיננטיות ואגרסיביות וגרימת כאב, סבל והשפלה לאחרים. ולפיכך ככל שהאשכים שלהם מייצרים כמות גדולה יותר של ההורמון הזה, הם נעשים לסדיסטים יותר. החדירה והפלישה לתוך האנטומיה שלהן במטרה לשפשף בגופן את איבר המין הגברי שלהם ולשתול בהן את הזרעים שלהם, ובעיניהם המשועשעות כדי להשתמש בהן ככלי-קיבול, להפרשה שתיפלט ממנו בשיא הנאתם, זה בעיניהם ביזוי מוחלט שלהן, המעניק להם תחושה של עליונות והתעלות מעליהן ואף תחושות מונומנטליות עזות של שליטה, כיבוש והוכחת הבעלות עליהן. למעשה הסיבה שהם כה נהנים היא גם הסיבה שרבים מהם, אם יתפסו גבר זר עושה את זה לבת משפחתם, הם ירצחו אותו.

בשלב הזה נצלול לתוך נבכי-מוחם של הגברים, כדי ללמוד מה מתחולל בו באותם הרגעים שהם מקיימים יחסי מין עם הנשים. מוחם חווה (בכל חושיו) את תחושת ההתעלות והעליונות מעליהן ותחושת השליטה, הכיבוש והפגנת הבעלות עליהן, ויחד עם הגירוי באיבר המין שלהם, מופרש למוחם קוקטייל של הורמונים ונוירוטרנסמיטורים הכולל גם דופמין, אוקסיטוצין ואנדורפינים. דופמין הוא נוירוטרנסמיטר המסב הנאה אדירה, ואנדורפינים הם משככי כאבים המייצרים תחושת אופוריה ומפחיתים מתחים. הפרשת הכימיקלים מתגברת ככל שיחסי המין נמשכים, עד שהנאתם היא כבר כה אדירה, שהם פולטים בגופן כתוצאה ממנה, וזה בעיניהם שיא השפלתן. ברגעים האלו הפרשת הכימיקלים במוחם מגיעה לשיאה והם חווים תחושה עזה של הנאה וסיפוק. שחרור ההפרשה שהצטברה בבלוטות הערמונית, בלוטת קאופר ושלפוחית הזרע שלהם, אף מעניקה להם תחושה של הקלה.
לפה היה תפקיד סמלי מוגדר במיוחד כאיבר נואם ולכוח הדיבור הייתה חשיבות רבה כמו ביוון העתיקה כדי להשתתף בחוגים ציבוריים מרכזיים ולכן מי שקיים כך יחסי מין עם אישה נחשב למי שהראה לה עד כמה היא נחותה שדעותיה ומחשבותיה אינן מעוררות בו עניין, שהוא למעשה הסב את פיה מאיבר שנועד לבטא אותן לנרתיק נוסף בגוף שלה עבור איבר המין הגברי שלו. ברומה העתיקה זו גם הייתה בדיחה פופולרית בקרב הגברים, לדבר על קיום יחסי מין עם נשים באופן הזה כאמצעי להשתיקן. באמצעות יחסי המין האלו הגברים גם הפגינו את עליונותם ושליטתם בנשים מול כניעתן והתרברבו בפער האדיר ביחסי הכוח. הם לרוב קיימו כך יחסי מין עם שפחות ופרוצות בשל מעמדן הנחות. ציורי הקיר בבתי-המרחץ ובבתי-הבושת נותרו עדות לכך. הנשים שכך גברים קיימו עימן יחסי מין, לעיתים קרובות לא הורשו לשבת בשולחן האוכל מפני שהן נחשבו לבעלות פה מטונף.
 המסקנה היא שלמרות שמרבית הגברים נהנים ביחסי מין מסדיזם ומרבית הנשים נהנות ממזוכיזם, על הספקטרום אף גברים מזוכיסטים ואף נשים סדיסטיות. מאחר והתפקיד להבדיל מהמשיכה הוא מולד ולא בר שינוי, סדיסטים לעולם ישארו סדיסטים. כלומר גבר שנהנה מסדיזם בעת קיום יחסי מין, ימשיך ליהנות מסדיזם במשך כל חייו. הוא לעולם לא יהפוך פתאום למזוכיסט. סדיסטים נהנים מתחושת העליונות ועל כן הם כמעט תמיד פועלים לקיים יחסי מין עם בני אדם שהם משמעותית חלשים יותר. אמחיש את זה באמצעות דוגמה קיצונית ולהבדיל אלף הבדלות: כמעט כל הקורבנות של רוצחים סדרתיים לאורך ההיסטוריה לא היו גברים בוגרים ושריריים אלא נשים צעירות, נערות, נערים, ילדות וילדים קטנים. כמעט תמיד הם מתעללים בחסרי ישע.
סדיסטים נמשכים בעיקר לנשים מכיוון שהן פגיעות הרבה יותר מגברים אולם המשיכה להבדיל מהתפקיד היא כאמור נרכשת ועל כן במקומות בהם נשים אינן נגישות כמו למשל בבתי הסוהר, הפושעים מנהיגי הכלא שהם גברים הטרוסקסואליים שלפני כליאתם נמשכו לנשים בלבד, משתמשים באסירים החלשים ביותר והצעירים ביותר כתחליף לנשים, ככל שזה מתאפשר להם. תפקידם כסדיסטים לא השתנה מכיוון שהוא כאמור אינו יכול להשתנות אלא המשיכה בלבד שהם בלית ברירה התאימו אותה. ולפיכך בכל פעם שהם יקיימו יחסי מין עם הקורבנות שלהם, הם תמיד יהיו בתפקיד הגבר והקורבנות שלהם בתפקיד האישה. הם אלו שתמיד יגהרו מעליהם, יחדרו לתוך גופם ובסוף יפלטו בתוכם מפני שתפקידם לא השתנה אלא רק המשיכה הותאמה. בארצות הברית הלשכה הפדרלית דיווחה בשנת 1992 כי בין 9% ל-20% מהאסירים בבתי הסוהר נאנסו או שהותקפו מינית. במחקרים שנערכו בשנים 1982-1996 עלה כי השיעור היה כ-12%-14%, וכ-23% בבתי הסוהר באבטחה מיריבת בניו יורק.
אנסים לרוב אונסים נשים פנים מול פנים ולכן הם רואים מקרוב מאוד את הבעות האימה על פניהן ושומעים היטב את היבבות הבוקעות מגרונן, אך לא רק שזה לא מפריע להם ליהנות, ייסוריהן אף מעוררים אותם עוד יותר, עד שהם פולטים מרוב הנאה. כמעט כל האנסים הם גברים וזה לא בשל כוחם הפיזי כי הרי נדיר שנשים אונסות בני-אדם חלשים יותר מהן כמו למשל ילדים. גברים כאמור נהנים מסדיזם בעת שהם מקיימים יחסי מין עם נשים, אולם נשאלת השאלה מדוע הם בכלל זקוקים להסכמתן? ובכן הם אינם. למעשה גם גברים נורמטיביים ייהנו לאנוס נשים ועל כן אף פעם לא עולה התהייה מדוע אנסים נהנו ממעשיהם אלא רק זעם על כך שהם לא שלטו ביצריהם. אונס המוני נמנע בכל אזור בעולם רק היכן שקיימת רתיעה מענישה משמעותית. אנחנו נחשף להשלכות המזעזעות בהיעדר רתיעה בפרקים: אונס באנרכיות, אונס בנישואים, אונס בזמן מלחמה וזנות בכפייה.
 אונס בנישואים הוא מקרה שבו גבר מקיים יחסי מין עם אשתו ללא הסכמתה. הצורה הזו של יחסי מין בכפייה היא נרחבת ולא הוכרה בעבר באף מדינה כאונס ועדיין במדינות רבות זה לא זוכה להתייחסות בחוק, וגם אם כן הוא נאכף רק במקרים נדירות. התופעה מיוחסת להשקפה המסורתית שבעוד הגברים מביאים לנישואים את כספם, רכושם וכוחם הפיזי ומספקים את אמצעי המחיה וההגנה, נשים בתמורה מביאות לנישואים את גופן ובאמצעותו הן מחויבות להשביע את תאוותם בכל עת שהם חפצים. על כן חובתן להיות כנועות במיטה בכל פעם שהבעלים שלהן באים עליהן ולאפשר להם ליהנות מגופן גם אם זה בניגוד לרצונן. התפיסה האוניברסלית מקדנת דנא הייתה שהנשים אינן אוטונומיות, ולכן אין להן בכלל זכות לסרב לקיים יחסי מין עם בעליהן. התופעה הנרחבת הזו, שבה גברים נהנים לאנוס את נשותיהם, חושפת עד כמה הסדיזם ביחסי המין הוא אכזרי וחסר רחמים.
במדינות רבות המושג אונס נשים בנישואים נתפס כאוקסימורון משום שהגברים רואים בהסכמתן לספק אותם כמובנת מאליה. על כן הם דוחים את עצם הרעיון שזה בכלל אונס ואינם רואים בכפיית יחסי מין על אישה בעל כורחה כשגויה מבחינה מוסרית. יחסי מין אינם נתפסים כיחסים סימטריים, משום שעל פי התפיסה אין ביזוי גדול יותר מאשר להיחדר על ידי איבר המין הגברי, ועל כן מבחינה היסטורית יחסי המין בנישואים נתפסים גם כריטואל שבאמצעותו הגברים מפגינים את בעלותם, מרותם, כוחם ועליונותם על נשותיהם ואת שליטתם בהן בעוד שהנשים ביחסי המין מוכיחות את כניעתן, נאמנותן והתמסרותן לבעלים שלהן. גברים אנסו את נשותיהם גם כדי לעבר אותן ועד המאה ה-20 ממילא לא היו גם אמצעי מניעה. גם כיום באזורים רבים לנשים אין אף אמירה האם ייעשה שימוש באמצעי מניעה והחלטות כמו מתי וכיצד יתקיימו יחסי המין, שמורות אך ורק לבעלים שלהן.
אונס נשים נחשב בעולם עד למחצית המאה הקודמת כפגיעה בכבוד ובמוניטין של בני משפחתן, ולא רק בחקיקה פנים ארצית אלא גם במשפט הבינלאומי בשל תפיסת הנשים כרכוש ולכן הותר לבעלים לאנוס את נשותיהם מפני שהן נחשבו רכוש שלהם, ורק בשנות התשעים בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) הכיר באונס נשים כפשע שבוצע כנגדן, כנגד כבודן, ולא בני משפחתן. פירושו של הביטוי: "אונס" (Rape, בלטינית: Rapere) הוא לחטוף נקבה באלימות מהבעלים הנוכחיים שלה כדי לאנוס אותה. לכן על פי התפיסה הרווחת מקדמת דנא, אין זה אפילו הגיוני להאשים גברים באינוס נשותיהם מאחר והם כבר הבעלים שלהן. מערכות המשפט כמעט בכל העולם מראשית ההיסטוריה פסקו בהתאם שהגוף של נשים נשואות שייך למעשה לבעלים שלהן, ועל כן אם הן משתמטות מחובתן הבסיסית להעניק להם אותו, החוק מתיר להם לאנוס אותן מאחר ואינן מותירות להם ברירה. בעיני מערכות המשפט ממילא גם אין כל צורך בשיתוף הפעולה של הנשים שהרי יחסי מין ממילא נחשבים ליחסי כוח ושליטה.בתוניסיה עד יוני 2017, הסעיף 23 לחוק "כללי ההתנהגות" הורה לנשים "למלא את חובתן הזוגית על פי הנוהגים והמנהגים", ולספק עם גופן את בעליהן, ובמקרה שאישה סירבה לשתף פעולה, ולא מילאה את תפקידה, החוק התיר לבעלה לאנוס אותה. בבוסניה והרצגובינה למשל כך לשון החוק החריגה אונס נשים בנישואים: "מי שכופה בכוח יחסי מין על נקבה מחוץ לנישואים". בהודו חברי הממשלה אף הצהירו שבתרבותם אין להכיר באונס בנישואים כמעשה שאינו לגיטימי. שר הפנים ההודי הריבהאי פרת'חאי צ'אודארי, הצהיר באפריל 2015, כי הסיבה בהקשר ההודי היא: "אינספור מנהגים, ערכים חברתיים ואמונות דתיות".

באפגניסטן הנוהג של לשאת נשים בכפייה נפוץ מאוד ולאחר מכן זה כמעט אינו אפשרי עבורן להימלט מהבעלים שנכפו עליהן. לנשים אין אף הזדמנות להימלט מהבעלים שלהן משום שהתרבות האפגנית אוסרת על נקבות לצאת בכלל מהבית ללא רשות. בשנת 2008 70-80% מהנשים הנשואות הושאו בכפייה בעוד שמחקר אחר הראה כי 59% מהנשים הנשואות הושאו בכפייה. בית המשפט העליון העביר הנחיות בשנים 2010 ו-2011, שקבעו כי יש להאשים בפשע נשים שניסו להימלט מהבעלים שלהן. מדוח של ארגון משמר זכויות האדם עלה, כי חצי מהנשים בבתי הכלא הורשעו ב-"פשעים מוסריים", "הימלטות" מהבית וזינא. נשים שמושאות בכפייה במדינה נאנסות לעיתים קרובות על ידי הבעלים שלהן, ועל כן חלקן מתאבדות כדי להפסיק את הסבל.

בגרמניה על פי המשרד למשפחות, האזרחים הוותיקים, הנשים והנוער, 3,000 קורבנות פנו לעזרה בשנת 2011, וכמעט כולן ממשפחות מהגרים. 83.4% ממשפחות מוסלמיות. רובן סבלו מהתעללות פיזית. 27% אוימו עם נשק או בלעדיו שירצחו אותן. 30% מהקורבנות היו מתחת לגיל 17, 31.8% נולדו במדינה, ואילו 26.4% הגרו מאסיה, 22.2% מטורקיה, 5.6% מאפריקה. בשוודיה התופעה קיימת במספר קהילות. בתי ספר במחוז הדרומי בסקונה מדווחים כי כ-25 נערות מושאות בכפייה מדי שנה. באירופה נישואים בכפייה מתקיימים כיום גם בקרב חלק מהאוכלוסיות הילידות, בפרט בקרב קהילות הצוענים במזרח אירופה. בקנדה נישואים בכפייה מתקיימים בקרב מספר קהילות מהגרים. נשים מושאות בכפייה לגברים שנבחרו עבורן, בניגוד לרצונן.

נישואי ילדות הם תופעה נפוצה מקדמת דנא ולאורך ההיסטוריה כולה והן בכפייה מפני שלילדות אין שום יכולת או זכות לסרב. הזכרים מאידך יועדו להיות ראשי המשפחות ונדרשו קודם להיות בעלי תבונה, כוח, כסף ורכוש ועל כן נישאו לרוב בגיל מבוגר. פער הגילאים הוא לרוב מעל 10 שנים, כאשר מרבית הנקבות הושאו לפני גיל 15 עם תחילת ההתבגרות שלהן ואף קודם לכן. אונס בנישואי ילדות הוא תופעה נרחבת אף יותר עקב היותן חסרות ישע כתוצאה מפערי הגילאים המתבטאים פיזית ומנטלית. המנהג היה נפוץ מאוד בחברות העתיקות ובימי הביניים באזורים רבים בעולם והוא המשיך להיות נפוץ מאוד עד המאה ה-19. המנהג עדיין נפוץ למדי, בפרט במדינות מתפתחות באפריקה, דרום אסיה, דרום מזרח אסיה, מערב אסיה ואמריקה הלטינית. כמו כן גם במדינות בעולם שהמנהג כבר אינו חוקי, המסורות לעיתים עוקפות חקיקות ותחומי שיפוט רבים, והן מעודדות אותו.
סידור וקיום של נישואי ילדות היו זכויותיהם הבלתי מעורערות של אבות או האפוטרופוסים שלהן אשר נחשבו למעשה לעסקה שנכרתה בינם לבין הבעלים המיועדים שלהן. הם השיאו אותן בכפייה כבר בגילאים צעירים מאוד, בשל מספר סיבות מרכזיות: הסיבה הראשונה היא התפיסה ההיסטורית חוצה התרבויות והדתות, שהעולם הזה נברא למעשה עבור הזכרים אשר עסוקים במלחמת הקיום, בעוד שהנקבות הן לא יותר מאשר גוף אשר נועד לשרת אותם ומעל הכול בזמן מנוחתם לענג אותם כתגמול, ומאחר והגוף שלהן יועד לענג רק גברים מחוץ למשפחה, הן נחשבות מרגע לידתן ל-"רכוש הזולת" החייב לעבור אליו בהקדם. מתוך התפיסה הזו ילדות הושאו בסוג של עסקאות-חליפין. גברים העניקו את בנותיהם וקיבלו את בנותיהם של גברים אחרים, תוך כמובן שמירה על קודי הכבוד של הגברים: מותר ליהנות מגופן המבזה רק בחדרי חדרים, אך לוודא שיהיה מכוסה ברבים.

הסיבה השישית היא המנהג העתיק המחייב את משפחת הכלה לשלם נדוניה לחתן, על כך שעליו להתחיל לפרנס ולהגן עליה. המנהג הזה נמשך בחלקים בעולם במיוחד בתת-היבשת ההודית ואזורים כפריים. התשלום הוא אתגר כלכלי למשפחות רבות. לכן בתקופות של רדיפה אבות נהגו להשיא את בנותיהם מוקדם ככל הניתן לפני שהרכוש והחסכונות יתפסו על ידי השלטונות. ההיסטוריון שלמה דב גויטיין כתב שיהודי אירופה נהגו להשיא את בנותיהם מוקדם אחרי שהם אספו את סכום הנדוניה הצפוי. נישואי ילדות בקרב הקהילות היהודיות הספרדיות היו תכופים יותר מהמאה ה-10 עד למאה ה-13, בפרט בספרד המוסלמית. המנהג של נישואי ילדות לגברים מבוגרים בקרב הקהילה היהודית אף התעצם לאחר שהיא גורשה מספרד והתיישבה מחדש באימפריה העות'מאנית. נישואי ילדות בקרב יהודי מזרח ספרד נמשכו למעשה עד המאה ה-18, באזורים של הרוב האסלאמי.

בדת האסלאם על פי המשפט הקלאסי, אין גיל מינימום, אולם מותר לשאת ילדות רק מהרגע שגופן כבר ניתן לחדירה ולעיבור. על פי האסכולה הג'עפרית (השיעית) גברים רשאים לשאת ילדות מגיל 9 ולהתחיל לאנוס אותן כבר מליל הכלולות בלי הגבלה. על פי האסכולה החנפית (הסונית) מאידך גברים רשאים לשאת ילדות מגיל 9, אולם רק לאחר שגופן ניתן כבר לחדירה ועיבור, ועל פי האסכולה השאפעית והחנבלית (של תורת המשפט האסלאמית הקלאסית), גברים רשאים לשאת נקבות החל מגיל 15. בתי הספר לפסיקה האסלאמית (מד'הב) קבעו למעשה גברים רשאים לשאת ילדות מהרגע שהן מקבלות את הוסת הראשונה. לפי המתואר באוספים של החדית' הנחשבים לאותנטיים על ידי המוסלמים, הנביא מוחמד נשא את עאישה (אשתו השלישית) כאשר היא הייתה ילדה בת 6 בלבד והוא "מימש את הנישואים" (כלומר אנס אותה לראשונה) כאשר היא הייתה כבת 9 בלבד.

האימפריה העות'מאנית בשנת 1917 קבעה בקודיפיקציה של דיני המשפחה האיסלאמיים כי מותר לשאת ילדות מגיל 9 אולם רק אם הוכח בבית המשפט שגופן ניתן כבר לאינוס ועיבור. כמו כן כמובן שנקבע שגיל המינימום של הזכרים יהיה מבוגר יותר. במהלך המאה ה-20, רוב המדינות במזרח-התיכון אמצו את הקודיפיקציה של האימפריה העות'מאנית בקביעת גיל המינימום. ביהדות הרמב"ם קבע בתלמוד משנה-תורה שנערך בשנים 1180-1170 לפני הספירה, כי במקרים חריגים ניתן להשיא ילדות מגיל 3 ואף הדגיש בפרק ג' (פסוק יט') כי: "לאב אפשרות לקדש את בתו לכל מי שחפץ בה בהיותה קטינה או בהיותה עלמה". בימי הביניים בכל העולם היהודי ברחבי העולם נהוג היה להשיא ילדות סביב גיל ההתבגרות שלהן כלומר בגילאים 10 עד 17. בתקופה הפוסט-קלאסית ילדה מגיל 3 עד גיל 12 ויום כונתה "הקטנה", והייתה כפופה לסמכות אביה שיכל היה להשיא אותה בכפייה בניגוד לרצונה. במקרים שהילדה הייתה יתומה מאב אז הסמכות להשיא אותה בכפייה הועברה לאימא שלה או אחיה.

ביהדות הרבנית הותר לשאת ילדות כבר מגיל 12 ויום, כנזכר בסדר נשים מסכת קידושין 41 א' ו-ב' בספרי המשנה העתיקים בתלמוד שלוקטו בין שנת 536 לפני הספירה עד שנת 70 לספירה ונכתבו במאה ה-3 לספירה. לפי ההלכה הגיל הוא 12 וחצי. בעליהן יכלו לקיים עימן יחסי מין מיד לאחר טקס הנישואים. הם היו לרוב גברים בוגרים והן ילדות ולכן הם למעשה אנסו אותן. החוקרת דוקטור רות למדן ציינה כי "ההתייחסויות הרבות לנישואי ילדות בספרות במאה ה-16, לפי מאגר היהדות הממוחשב ומקורות אחרים, מלמדות שהם היו כה נפוצים שהם היו למעשה הנורמה. ילדה בת 12.5 כבר נחשבה לבוגרת מכל הבחינות". הפרופסור מרדכי עקיבא פרידמן כתב כי: "סידור וקיום נישואי ילדה היו זכויותיו הבלתי-מעורערת של אביה בישראל הקדומה".
במאה הנוכחית התופעה של נישואי ילדות לגברים מבוגרים במערב, מרכז וצפון אפריקה היא נפוצה ובחלק מהאזורים מדרום לסהרה נפוצה עוד יותר בשל עוני, דת, מסורת וקונפליקטים. במדינות רבות זה שכיח מאוד שהנקבות מושאות מתחת לגיל 15. ממשלות רבות באפריקה נוטות להתעלם מההשלכות הבריאותיות הקשות על הקורבנות שמושאות בגיל צעיר כל כך ונאנסות, הכוללים גם פיסטולות הריוניות, לידות מוקדמות, לידות שקטות (לידת עוברים מתים), מחלות מין, סרטן צוואר הרחם ומלריה. בחלקים רבים באפריקה הנוהג מחייב חתנים להעביר מוהר (תשלום למשפחת הכלה על גופה) במזומן, בבקר או בחפצי ערך. בשל העוני אבות זקוקים למוהר כדי להאכיל, להלביש, לחנך ולשכן את שאר בני המשפחה. מחירן עולה ככל שגופן צעיר יותר. האבות אף נפטרים מנטל כלכלי מאחר והן נלקחות ומועברות לבית בעליהן. זה מקובל עוד לפני שהן מגיעות לגיל ההתבגרות.
בדרום אפריקה החוק קובע כי חובה לכבד את נוהלי הנישואים של נישואים מסורתיים שעל פי הם ניתן לשאת נקבות מגיל 12. כמובן שגם במדינה הזו החוק למעשה עושה הבדלה בין זכרים לנקבות, כאשר לזכרים הוא מאפשר להינשא בגיל מבוגר יותר. זה כולל את הנוהג "אבסומה" (absuma), נישואים לבני דודים שנקבעו עוד בלידה בקרב קבוצות אתניות אסלאמיות מקומיות. באסיה נישואי ילדות נפוצים בהודו, פקיסטן, בנגלדש ונפאל. דוח למשל משנת 2013 הראה, כי 21% מהן הושאו לפני גיל 15. בנפאל ילדות נתפסות לרוב כנטל כלכלי על המשפחה, ולפיכך הורים לעיתים קרובות משיאים בכפייה את בנותיהם בגיל צעיר.

בערב הסעודית עד שנת 2019 החוק התיר לגברים לשאת ילדות בכל גיל, ואנשי דת במדינה הצדיקו נישואי ילדות מגיל תשע. אנשי דת בכירים רבים במדינה התנגדו לקביעת גיל מינימום עבור נקבות מכיוון שגופן ניתן לעיבור כבר בגילאים צעירים מאוד. בבנגלדש בשנת 2005 למשל, 49% מהנשים בגיל 25-29 הושאו עד גיל 15. מעל 20% מהנקבות במדינה הושאו עד גיל 15. דרישת הנדוניה הופכת אותן לסחורה של ממש, ולכן האונס בנישואים נרחב אף יותר שכן בעליהן דורשים להשתמש בסחורה. באפגניסטן שיעור הנישואים של ילדות בנות 8 עד 13 הוא מעל 50% במחנות הפליטים שממוקמים לאורך הגבול עם פקיסטן.

באיראן אפילו ילדות מתחת לגיל 10 מושאות באישור בית הדין. לעיתים הן מושאות לקרובי משפחה (כמו בני דודים מבוגרים). החוק מתיר לבעלים לאנוס אותן החל מגיל 9 על פי לוח השנה הירחי, ומתחת לגיל הזה מותר להם "רק" ליהנות מהגוף שלהן. נישואי ילדות נפוצים יותר באזורים כפריים נחשלים במדינה כאשר לעיתים קרובות הן בנוסף גם סובלות מאנאלפביתיות קשה. בשנת 1998, קרן החירום הבינלאומית של ארגון האומות המאוחדות לילדים, דיווחה על שיעורים גבוהים של נישואים בכפייה בקרב הכורדים והם אחת הסיבות העיקריות שנערות מציתות את עצמן. הן מעדיפות את המוות ולא להיאנס בשגרה כל חייהן. בשנת 2009 הושאו 43,459 נקבות עד גיל 15, ובשנת 2010 הושאו כ-42,000 ילדות בגילאי 10-14 ו-716 ילדות עד גיל 10. ב-8 במרץ 2018, חברת מועצת עיריית טהראן, שאהרבנו אמאני, הצהירה כי במדינה 15,000 ילדות אלמנות מתחת לגיל 15.

דוח של קרן האוכלוסין בארגון האומות המאוחדות העלה כי בין השנים 2000-2011, כ-34% מהנשים בגילאי 20-24 באזורים המתפתחים הושאו לפני גיל 18 ובשנת 2010 זה היה שווה ערך לכמעט 67,000,000 נשים. כ-12% מהן הושאו לפני גיל 15. כמו כן נקבות שמתגוררת באזורים כפריים ברחבי העולם מושאות בילדותן פי-2 מאשר נקבות המתגוררות באזורים העירוניים. דוח אחר של הקרן בשנת 2010 מצא כי 52 מדינות עדיין מתירות להורים להשיא את בנותיהם, לרבות נקבות מתחת לגיל 15. לפי ההערכות בכל שנה מושאות ברחבי העולם כ-12 מיליון ילדות ונערות מתחת לגיל 18. נתוני קרן החירום הבין-לאומית של האומות המאוחדות לילדים משנת 2018, העלו כי כ-21% מהנשים ברחבי העולם (בגילאי 20-24) הושאו כאשר הן היו ילדות.
לאחר טקס הנישואים, הילדות מנותקות מהמשפחה והחברים ומועברות לבית בעליהן הנמצאים לרוב בכפרים ואזורים אחרים. הנקבות בחברות הללו נחשבות לגוף שייעודו העיקרי הוא לענג את בעליו, ולפיכך הן נאנסות כבר באותו הלילה בליל הכלולות. בשל גילן הן חסרות ישע לחלוטין ואינן יכולות להסכים או לסרב ובטח לא להתנגד להם והן נתונות לחלוטין רק לרחמים שלהם. הילדות הצעירות יותר גם לא יודעות מה זה בכלל יחסי מין ולא מבינות מדוע הבעלים שלהן עלו עליהן וחדרו לתוך הגוף שלהן, ומדוע הם מכאיבים להן ובתגובה לבכי שלהן והתחינות שלהן שירפו מהן, הם נאנחים מעונג ואף מגבירים עוד יותר את הקצב. אין כל סימטריה והדדיות ברגעים האלו, הן שוכבות על המיטה כמו חפץ, כשהבעלים שלהן למעשה מאוננים בתוך הגוף שלהן. באבחה אחת (באמצע ילדותן) נגלה להן במלוא עוצמתה אכזריותם של בני האדם והטראומה שלהן היא למעשה בלתי נמנעת. הסדיזם הוא בל יתואר. ברגעים האלו הם למעשה מחריבים את גופן ואת נפשן באופן בלתי הפיך, רק כדי ליהנות מספר דקות.

לאחר שהם אונסים אותן הם מרפים מהן עד הפעם הבאה שהם ירצו ליהנות שוב. זה יכול להיות כעבור מספר דקות או שעות. להיאנס הופך להיות שגרת חייהן. כמו כן הסבל אפילו מהאונס הנוכחי שהן עברו, טרם הסתיים אם גופן קלט את הזרע שלהם. מאחר והאגן ותעלת הלידה שלהן קטנים והם אינם מפותחים במלואם, העוברים נתקעים ואז עשויה להיווצר פיסטולה הריונית. פיסטולה הריונית היא חור אשר מתפתח בתעלת הלידה במהלך הלידה, בין הנרתיק לפי הטבעת, השופכן או שלפוחית השתן. נערות מתחת לגיל 15 נמצאות בסיכון של 88% לפתח פיסטולה, ונערות בנות 15-18 בסיכון של 25%. כתוצאה מהפיסטולות הקורבנות סובלות מבריחה של שתן או צואה שגורמת לסיבוכים, זיהומים, כאב, נכות קבועה ובושה ולעיתים לנדויין מהקהילה. סיבוכי הריון ולידה הם הסיבה העיקרית למוות של ילדות ונערות מתחת לגיל 19 במדינות מתפתחות. לילדות מתחת לגיל 15 סיכון גבוה פי 5-7 למות. לנערות בנות 15-19 סיכון גבוה פי-2 למות בהריון ובלידה, מאשר נשים בוגרות בשנות ה-20 לחייהן.

הן אף בסיכון משמעותי גדול יותר להידבק במחלות מין, כולל בנגיף הכשל החיסוני האנושי (HIV) מאחר והנרתיק שלהן מכיל פחות שכבות של תאי אפיתל המגנים מזיהומים לעומת השכבות המרובות של תאי אפיתל שמצויים בנרתיק של נשים בוגרות. הן בסיכון גבוה ללקוט בזיהומים, מחלות מין, סרטן צוואר הרחם ומלריה, ביחס לבנות גילן ונשים שנישאו בשנות ה-20 לחייהן.

בשלב מכונן בחייהן בעת שמתפתחת אישיותן, הן חוטפות מכות ונאנסות בשגרה ובנוסף אף מוחזקות בבידוד חברתי וסובלות מהתעללות רגשית ומאפליה קשה בתוך ביתם של הבעלים שלהן, ובכך הן חוות ביום יום על גופן את אכזריותם של בני האדם. היחסים ביניהם הם יחסים של כוח ושליטה, והן מתמודדות עם אלימות קשה ומסכנת חיים בשיעורים גבוהים ונאנסות בשגרה. זה מוביל להשלכות חמורות והרסניות על בריאות הנפש שלהן, לאומללות, והן סובלות מדיכאון וממחשבות אובדניות כל חייהן.

למטה: ילדה כורעת במורא ופחד לרגלי בעלה בראג'סטאן, הודו.
 

בעיני הגברים אין השפלה גדולה יותר מאשר להיחדר על ידי איבר המין הגברי שלהם, ולפיכך מימי בראשית הם התירו לבנות משפחתם להיחדר רק על ידי איבר מין גברי אחד במשך כל חייהן, וגם זה בלית ברירה שכן זו הדרך היחידה להעמיד צאצאים. במקרה שבת משפחתם נאנסה, הריגה לא ישיב לחלוטין את כבודם משום שהמעשה כבר נעשה, בפרט אם היא גם התעברה. כפתרון בתרבויות רבות מקדמת דנא החוק כפה נישואים בין נקבה שנאנסה לאנס שלה. הנישואים נחשבו: "נישואים מתקנים". באופן הזה הביזוי למשפחתה מופחת, משום שהנישואים האלו מבטיחים שהיא עדיין תיחדר על ידי איבר מין גברי אחד בחייה. מרגע שהוא הופך לבעלה, עצם זה שהוא אנס אותה וכנראה ימשיך לאנוס אותה בנישואים, זה פחות מביש את בני משפחתה, מכיוון שזה נחשב לטבעי לגמרי שאישה נאנסת על ידי בעלה. העיקר שהיא תיאנס בחייה על ידי גבר אחד בלבד (הבעל שלה).

אף על פי שהתנאים לתופעה הזאת נטבעו רק בשנות העשרים של המאה ה-20, המנהג היה קיים במספר מערכות משפטיות בהיסטוריה, וממשיך להתקיים גם כיום בחברות מסוימות. החוק היה נפוץ ברחבי העולם עד לשנות השבעים של המאה ה-20. בשנת 1997 למשל ב-15 מדינות באמריקה הלטינית עדיין היו חוקים אשר זיכו אנסים אם הם נשאו את הקורבנות שהם אנסו. בתורה, נביאים וכתובים למשל הנוהג תועד בספר דברים כ"ב (כ"ח-כ"ט): "כִּי יִמְצָא אִישׁ נַעֲרָה בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה וּתְפָשָׂהּ וְשָׁכַב עִמָּהּ וְנִמְצָאוּ. וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה חֲמִשִּׁים כָּסֶף וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו". כלומר גבר שאנס נערה ונתפס, מחויב ראשית לשלם כסף לאביה כדי לפצות אותו על הפגיעה בכבודו וכמו כן גם לשאת אותה. באירופה הנוצרית בימי הביניים נשים שנאנסו נחשבו ל-"סחורה פגומה" שכן גברים אחרים כבר חדרו לתוכן ו-"השתמשו" בהן, מה שלמעשה הפחית את סיכוייהן להינשא, ולפיכך הן נאלצו בלית ברירה ובשל לחצים שהופעלו עליהן להינשא לאנסים שלהן.

באיטליה סעיף 544 לחוק העונשין אף לא התייחס לאינוס נקבות כעבירה כלפיהן מכיוון שזה נחשב לגורלן הטבעי בעולם הזה, אך הוא ראה בכך פגיעה "במוסר הציבורי" מאחר ולא רק הן בוזו אלא גם בני המשפחות שלהן והקהילה שהן משתייכות אליה. על כן הסעיף קבע כי אם לאחר שגבר אנס נקבה, הוא נושא אותה, גם במקרה שהיא קטינה, אז כל האישומים נגדו מתפוגגים. מבחינה חברתית הופעל לחץ כבד על קורבנות שנאנסו להינשא לאנסים שלהן, כדי להשיב את כבודם של בני המשפחה שלהן. נישואים בין אנס לקורבן שלו כונו "נישואי תיקון" (matrimonio riparatore). אישה שנאנסה ולא הסכימה להינשא לאנס שלה, הואשמה כמי שממיטה חרפה על משפחתה והיא כונתה עד סוף ימי חייה: "אישה חסרת כבוד" (una donna svergognata).

במוזמביק סעיף 400 הפורטוגלי הפוסט קולוניאלי לחוק העונשין משנת 1886 קבע כי גבר שאנס נקבה ונשא אותה, לא ייענש. באלג'יריה סעיף 326 לחוק העונשין פוטר מהעמדה לדין גבר שחטף נקבה קטינה ואנס אותה אם אחר כך הוא גם נושא אותה. בקמרון סעיף 297 לחוק העונשין לא מתיר העמדה לדין גבר שאנס נקבה "מעל גיל ההתבגרות", אם אחר כך הוא נושא אותה. בלוב סעיף 424 משנת 1953 קובע שגם אם הנקבה נאנסה קבוצתית, כל האנסים פטורים ממאסר אם אחד מהם נושא אותה. בתוניסיה סעיף 227 לחוק הפלילי משנת 1913 קבע כי גבר שאנס נקבה ואז נושא אותה, פטור מחקירות והשלכות משפטיות. בשנת 2016 למשל, צעיר אנס את אחותו החורגת בת ה-13 וכתוצאה עיבר אותה. לאחר מכן הוא נשא אותה כדי לא להיענש. בית המשפט פסק כי על פי סעיף 277, מאחר והאנס נשא את הנערה לאחר שהוא אנס אותה, הוא למעשה פטור מכל אשמה.

במרוקו סעיף 475 קבע כי גבר שאנס נקבה, גם אם היא קטינה, לא יועמד לדין והוא יהיה חופשי אם אחר כך הוא נושא אותה. במצרים סעיף 291 לחוק העונשין שאומץ בשנת 1904 (בהשראת הוראה צרפתית) קבע כי גבר שחטף ואנס נקבה לא יואשם אם הוא נושא אותה. מחוקקים התנגדו לביטולו בטענה שהוא עושה חסד עם נשים שנאנסו מפני שגברים לא ירצו לשאת אותן. באתיופיה סעיף 558 ו-599 לחוק העונשין, קבעו כי גבר שאנס נקבה ישתחרר מפשעיו, אם לאחר אינוסה הוא גם נושא אותה. באנגולה, גינאה המשוונית ואריתריאה החוק שקובע כי גבר שאנס נקבה ואז נושא אותה לא יועמד לדין, עדיין בתוקף (2017).

בפיליפינים סעיף 266-C משנת 1997 קובע כי לא תינקט פעולה פלילית או ענישה נגד גבר שאנס נקבה, אם הוא נושא אותה. בתאילנד החוק קובע שבמקרה שגבר מעל גיל 18 אנס נערה מעל גיל 15, ניתן לא להעמידו לדין אם אחר כך הוא נושא אותה. במקסיקו חוק הנישואים הלאומי קבע כי גבר שאנס נקבה לא יואשם, אם הוא נושא אותה. בשנת 2017 חוקים בשלוש מדינות (קמפצ'ה, באחה קליפורניה וסונורה), עדיין קובעים כי בנסיבות מסוימות גבר שאנס קטינה לא יועמד לדין אם הוא נושא אותה. בבוליביה סעיף 317 קובע כי גבר שאנס נקבה לא ייענש, או ישוחרר לחופשי, אך בתנאי שהוא נושא אותה לפני מתן גזר הדין. באורוגוואי סעיף 116 לחוק העונשין וסעיף 22 ו-23 לצו המנהלי, שמספרו 15.032, קבעו כי במקרה שגבר אנס נקבה, גם אם היא קטינה, וגם אם היא נחטפה, עונשו יבוטל (גם על כך שהוא חטף אותה וגם על כך שאנס אותה) ובתנאי שהוא נושא אותה.

בארצות הברית (ברמה הפדרלית) החוק לא היה קיים אולם בכמה מדינות היו חוקים שפטרו אנסי קטינות, אם הם נשאו אותן. במיזורי החוק קובע שאסור לגברים בני 21 ומעלה לקיים יחסי מין עם נערות מתחת לגיל 17 מחוץ לנישואים אולם עד אוגוסט 2018 הותר לגברים לשאת נערות בנות 15 ומעלה. ההיתר הוביל ללחץ על קורבנות שנאנסו, להסכים להינשא לאנסים שלהן. אם וכאשר הרשויות גילו, לרוב במקרים שהנערות התעברו כתוצאה מהאונס שהן עברו, וכבר היה בלתי אפשרי להסתיר זאת, הנישואים כבר הושלמו והאנסים טענו שהם קיימו עימן יחסי מין בתוך הנישואים (טיעון אשר העניק להם פטור מהעמדה לדין). מעל 300 גברים בני 21 ומעלה נשאו נערות בנות 15 בין השנים 1999-2015 ואף הגיעו במיוחד להינשא זוגות מחוץ למדינה. בפלורידה עד מרץ 2018 הותר לגברים לשאת נקבות שהם עיברו בכל גיל (באישור של שופט) וכך לקבל פטור מהעמדה לדין.

הנישואים הללו מלכתחילה מתחילים לאחר חטיפתן האלימה בתחושת שליטה אינטנסיבית ועם התפיסה שהן לא יותר מרכוש. אין ביכולתן להימלט או להתגרש, ועל כן רבות מהן נותרות לחיות עם הבעלים המתעללים והן נאנסות על ידם לעיתים קרובות. הן סובלות מהשלכות נפשיות ופיזיות קשות מאוד כתוצאה מהאונס, ההתעברות המוקדמת ועקירתן ממשפחותיהן ובתי הספר. כמו כן הקורבנות מושאות למעשה לאנסים ובמקרים רבים לאנסים סדרתיים ועל כן הן עשויות להידבק במחלות מין כמו איידס.המנהג תועד בתרבויות עתיקות בכל אזור הים התיכון, כמו במיתולוגיה ובהיסטוריה בידי שבט בנימין בתורה, נביאים וכתובים. הגיבור היווני למשל פאריס חטף את הלנה היפה מהבעל שלה המלך מנלאוס כדי לשאת אותה בכפייה, מה שהוביל לפריצתה של מלחמת טרויה. רמוס ורומולוס למשל, שהיו מייסדי רומא, חטפו את הנשים הסביניות במטרה לשאת אותן ואז לאנוס אותן. בשנת 326 למשל, תועד כי מחזרים שנדחו, נהגו לעיתים לחטוף את הנערות כדי להשיב את כבודם. הגבר בתיאום עם חבריו, חטף לרוב את הנערה בזמן שהייתה מחוץ לביתה כדי לבצע את מטלותיה היומיות. הוא לקח אותה למחוץ לעיר או הכפר ושם הוא לעיתים אנס אותה, אך גם אם לא, רק מעצם הימצאותה לבדה עם גבר זר היא כבר נחשבה טמאה, בשל ההערכה שהוא ככל הנראה כבר אנס אותה וזה הספיק כדי לחבל בסיכויים שלה להינשא בעתיד, ועל כן לא הייתה לה ברירה אלא להינשא לו.
למטה: איורו של אלסנדרו אלורי מהמאה ה-16 המציג את המנהג.

על פי הדיווחים גברים חוטפים גם ילדות מתחת לגיל 11. המנהג הזה נאסר בחוק רק בשנת 2004 אולם אכיפת החוק חלשה. סקירת ראיות של קרן החירום הבין-לאומית של האומות המאוחדות לילדים משנת 2016 למשל (שמבוססת על נתונים משנת 2010 ו-2013), העריכה כי 10-13% מהנישואים באזורי הסיכון הגבוהים היו כרוכים בחטיפה ו-1.4-2.4% באזורים האחרים.בפקיסטן סגן המפקח הכללי במשטרת סינד, אפטאב פאת'ן, דיווח כי רק בשנת 2014 נרשמו 1,261 מקרים של חטיפת נשים כדי לשאת אותן בכפייה ואלו רק מקרים שדווחו, ומתוכם רק 5 אשמים נכלאו. כמו כן היו 45 מקרים של ילדות מתחת לגיל 10. נשים וילדות לא מוסלמיות (הידניות ונוצריות) שנחטפות, קודם מאסלמים אותן ואחר כך הן מושאות בכפייה לגברים מוסלמים. המנהג של חטיפת נקבות המוביל להשאתן בכפיייה, כדי שניתן יהיה למעשה לאנוס אותן באורח קבע, קיים גם בטורקמניסטן.
למטה: שלט ג'בט, נערה נוצריה בת 15 מהכפר דאנדרה, בפקיסטן. גבר מוסלמי בן 28 חטף אותה, אסלאם אותה בכוח ונשא אותה בכפייה כדי שהוא יוכל לאנוס אותה באורח קבע. היא נאנסה שוב ושוב ועונתה, כדי ללמד אותה לספק אותו.
הנערה נכנעת, לעיתים לאחר מספר ימים, ואז אחת מקרובות משפחתו מעבירה לה מטפחת (oramal) כדי לכסות את ראשה, המעידה על הסכמתה. משפחתו כופה עליה לשלוח מכתב למשפחתה שבו היא מודיעה שהיא נלקחה כביכול מרצונה החופשי, מה שמאלץ את משפחתה להסכים, מכיוון שמבחינת הגברים אין חרפה גדולה יותר מבת משפחה ששהתה בביתו של גבר זר. בהמשך החוטף בדרך כלל מעביר למשפחתה סכום זעיר משמעותית מהמוהר (תשלום למשפחת הכלה על גופה) שהיא שווה. לעיתים כאשר למשפחתה יש יכולת, היא שולחת משלחת של "רודפים" (qughysnshy) לביתו כדי לנקום ולהשיב את הנערה. מסקר בקרב נשים אשר נערך בשנת 2018 עלה כי בין 1% לכ-1.5% מכלל הנישואים במדינה הם תוצאה של החטיפות הללו.

באינדונזיה במסורת באלי המנהג מכונה "נגררוד" (Ngerorod). הגברים על פי המסורת נהגו לחטוף נשים מקאסטות גבוהות יותר כדי לשאת אותן בכפייה כדי שהם יוכלו לאנוס אותן באורח קבע, מה שכמובן לעולם לא היה מתאפשר להם בלי החטיפה. המנהג מורכב בדרך כלל לשלושה שלבים, ומסתיים בתוך שלושה ימים: השלב של חטיפת האישה, השלב של שליחת השליח להודיע למשפחתה שהיא בוזתה ועל כן כדאי להם להשיא אותה בכפייה על מנת לשמור על כבודם והשלב של טקס הנישואים. האישה מחויבת לשנות או להסיר את קידומת השם שלה, כדי לשקף את זה השתייכותה מרגע נישואיה לאקסטה נחותה יותר. המסורת הזו נהוגה גם על ידי באלינזים שלא גרים בבאלי, כמו למשל על ידי באלינזים המתגוררים באי לומבוק, בלמפונג ועוד. לקרב בני הסאסק באי לומבוק, גם קיים מנהג של חטיפת נשים במטרה לשאת אותן בכפייה אשר מכונה: "מרריק" (Merariq).

בפקיסטן המנהג מכונה "ואני" (Vani, באורדו: ونی) ולעיתים הוא מאויית "וואני" (Wani ו-Wanni). זו מילה פנג'אבית שלקוחה מהמילה "ונאי" (Vanay) שפרושה דם. הוא מכונה גם "סאק" ו-"סאנגצ'אטי" (Sak ו- Sangchatti, سنگ چتی) בשפות אזוריות שונות במדינה. הוא מכונה גם "סווארה" (Swara, באורדו سوارہ). המנהג היה מקובל לאורך ההיסטוריה והוא עדיין נפוץ מאוד. מועצות ג'ירגיות שבטיות וכפריות נוהגות לגזור על גבר אשר ביצע פשע חמור, או גבר שנטל הלוואה שאין באפשרותו להחזיר, כי הילדות הקטנות הבתולות במשפחתו תושאנה בכפייה לגברים במשפחתו של הנפגע. ממוצע הגילאים של הילדות הוא 5-9. פרקטיקת הענישה והפיצוי המסורתית הזו נפוצה במחוזות פנג'אב, סינד, בלוצ'יסטן, ח'ייבר פח'טונח'ווה וגם באזורים שבטיים. דוח של ועדת החוק קבע כי עיקרון השריעה "קיסאס", המתאר את העונש לגבר שביצע פשע חמור, הוא הרציונל של המסורת.

המטרה הנוספת של האונס ההמוני הייתה גם להפרות את הקורבנות כביטוי סופי לניצחון עליהם ואין זה פלא שכן אם הניצחון האולטימטיבי במלחמת הקיום הוא התפשטות הגנום, איזה ניצחון מרשים יותר מניצחון בו הגנום כובש את ביציותיו של האויב. האנתרופולוג האבולוציוני מייקל פ' גיליירי היטיב לנסח זאת כך: "חיילים שיש ביכולתם לאנוס את נשות אויביהם ואת בנותיהם מפגינים את ניצחונם באורח שאין עליו עוררין.. האונס הוא הוכחת הניצחון ושכר הניצחון. אונס המוני הוא ניצחון רבייה המוני". הקורבנות נאלצות ללדת לאויב שלהן אשר השמיד את בני משפחותיהן ויקיריהן והחריב את ביתן, את דור ההמשך של לוחמיו. אין השפלה גדולה יותר מזו בפרט בחברות פטרילינאליות שבהן התפיסה היא שהצאצאים יורשים את מוצאם האתני מאביהם.
למטה: אחד הציורים של גוטפריד סיבן בחוברת שפורסמה בשנת 1909. הכותרת "Balkangreuel"(האכזריות בבלקן). ארבעה חיילים טורקים אונסים ארבע נערות צעירות בתוך כנסייה אורתודוקסית מול עיני כומר כפות אשר הוכרח לצפות.