הצד האפל של הגבר

איראן: סעיף 301 לחוק העונשין מתיר לאבות וסבים לרצוח את בנותיהם ונכדותיהם על חילול כבוד המשפחה.

מצרים: שופטים לעיתים קרובות מתחשבים בגברים שרצחו בנות משפחה שביזו את כבודם על פי סעיף 17 לחוק העונשין.
סוריה: סעיף 192 לחוק העונשין קובע כי שופט רשאי לבחור עונשים מופחתים במקרים של רצח על חילול כבוד המשפחה.

פרו: חוק העונשין מעניק הגנה חלקית לגברים שרצחו את בנות משפחתם על חילול כבוד המשפחה.

דוגמאות למדינות שביטלו את ההגנה רק במאה ה-21:
אורוגוואי: עד דצמבר 2017 סעיף 36 לחוק העונשין התיר לגברים לרצוח את נשותיהם שנאפו בשל "הלהט שמעורר ניאוף".

ברזיל: עורכי דין עדיין משתמשים בטיעון של חילול כבוד המשפחה כדי להשיג זיכויים בהצלחה רבה בפרט בפנים הארץ.
האיטי: עד שנת 2005 החוק התיר לבעל לרצוח את אשתו אם קיימה יחסי מין עם גבר אחר.
ירדן: עד לפני מספר שנים החוק התיר לגברים לרצוח את נשותיהם ואת בנות משפחתם על חילול כבוד המשפחה.

לבנון: עד אוגוסט 2011 החוק התיר לגברים לרצוח את בנות משפחתם על חילול כבוד המשפחה.
סוריה: עד שנת 2009 סעיף 548 לחוק העונשין קבע שגבר שרצח/פצע את בת משפחתו שביזתה אותו ייהנה מעונש מופחת.
פקיסטן: עד שנת 2006 החוק התיר לרצוח בנות משפחה על חילול כבוד המשפחה, בפרט אם קיימו יחסי מין מחוץ לנישואים.
צ'ילה: עד שנת 1953 החוק התיר לגברים לרצוח את נשותיהם אם הן נאפו.

בפקיסטן למשל, החוק התבסס על חוק העונשין ההודי (IPC) משנת 1860 שהאימפריה הבריטית אף העתיקה לראג' הבריטי. החוק הסדיר את המעמד החוקי וקבע שגבר שהרג נקבה במשפחתו בשל "פרובוקציה חמורה ופתאומית" שלה יקבל עונש קל. פקודות ההודוד אשר נחקקו בשנת 1979 על ידי השליט הגנרל זיא אל-חאק, אפשרו לגברים לרצוח נקבות במשפחתם אם הן פגעו בכבודם, במיוחד אם קיימו יחסי מין או נאנסו לא על ידי הבעלים שלהן, ולכן זה היה מסוכן מאוד לנשים שנאנסו להתלונן.

רק בשנת 2006 עבר חוק שתיקן את הפקודות אולם המשטרה והתביעה עדיין לעיתים קרובות אינן מתערבות והמקרים האלו אפילו אינם מגיעים לבית המשפט. המשטרה מכריזה על הרצח כאל עניינה של המשפחה שאינו מצדיק כלל התערבות מצידה. הקורבנות שלא נרצחות אלא חוטפות מכות מהגברים במשפחה על חילול כבוד המשפחה, מרביתן אינן מתלוננות בשל הפחד. במקרים שבכל זאת מגיעים לבית המשפט, הרוצח לעיתים קרובות אינו מואשם או שמקבל עונש מופחת של 3-4 שנות מאסר. במחקר שהקיף 150 מקרים עלה שהשופטים גזרו בכולם עונשים קלים מלבד שמונה מקרים שלא הוכח שהכבוד באמת נפגע. לעיתים קרובות השופטים גם גוזרים עונשים מקלים בשל ה"פרובוקציה" כלשונם שביצעו הקורבנות על פי חוק העונשין ההודי. לעיתים קרובות רוצח צריך רק לטעון שבת משפחתו פגעה בכבוד כדי לצאת לחופשי. בשנת 2003 למשל נרצחו 1,261 נשים. האדישות למעשי הרצח הללו נובעת בשל התפיסה השורשית בחוק, במשטרה ובמערכת המשפט שנקבות הן מטבען נחותות.

כדי לשמור על הכבוד של בני המשפחה, הזכות של הנשים בפקיסטן לחיות מותנית בציות לגברים והצנעת גופן הנחשב מבזה.
בשנת 2008 פוליטיקאי מהמחוז בלוצ'יסטן למשל (ישראר אולה זהרי), הגן על רציחתן של 5 נשים שהשתייכו לשבט העומרני על ידי קרוב משפחה של פוליטיקאי עומרני מקומי. הוא הגן על הרצח בפרלמנט וביקש מחבריו המחוקקים לא לעשות מהומה. הוא הצהיר כי: "אלו מסורות בנות מאות שנים ואמשיך להגן עליהן. רק מי שמתעסקת במעשים שאינם מוסריים צריכה לפחד".

בבגרותה לאחר שהיא הושאה, בעלה חודר בכוח לתוך גופה בו בעת שהוא קורע את התפרים ומרחיב את פתח הנרתיק שלה, במפגן שנועד להפגין את גבריותו. במדינות כמו סומלילנד, מותר לקרובי משפחת החתן לצפות כדי לוודא שהיא הייתה בתולה. בעת קיום יחסי המין במקרה הרע היא אינה מרגישה דבר ובמקרה הרע יותר היא נאנקת מכאבים בזמן שבעלה שואג מהנאה. יחסי המין הם כה חד צדדיים, שניתן לומר שהוא למעשה מאונן בתוך הגוף שלה. היא שרועה תחתיו והיא לא יותר מאשר חור. גברים שאינם מצליחים לחדור לתוך גופן, פונים בדרך כלל בסודיות רבה למיילדות, מכיוון שזה נתפס כפגיעה קשה בגבריותם. לפני הלידה הפתח נפתח עוד יותר כדי לאפשר מעבר של תינוק, ולאחריה הוא משוחזר לגודל שהיה אחרי החדירה הראשונה.

גם הברית הישנה וגם החדשה של התנ"ך אוסרות באופן חד משמעי על הגברים לבזות את עצמם כמו הנשים ולהיחדר כמותן. בפסוק ויקרא יח 22 נכתב: "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִיא" (אין להשכיב זכר כפי שמשכיבים אישה. זו תועבה). הסיפור המקראי "מהפכת סדום ועמורה" המתאר הריסת ארבע ערים ובהן סדום ועמורה בידי אלוהים נקשר להומוסקסואליות. הכנסייה הקתולית הרשמית אסרה הומוסקסואליות באופן חד משמעי ובלתי מתפשר והקטכיזם של הכנסייה הקתולית קבע כי "מעשים הומוסקסואלים הם מופרעים במהותם.. הם מנוגדים לחוק הטבע.. ולכן בשום פנים ואופן אין זה אפשרי לאשר אותם". באסלאם גם נאסר על הגברים להיחדר כמו נשים, זה נחשב פשע לפי חוק השריעה ומטופל כך במרבית המדינות המוסלמיות.

באירופה בימי הביניים, יחסי מין בין גברים נחשבו מעשה סדום ועונשם היה מוות. הרדיפות היו בשיאן בתקופת האינקוויזיציה כאשר כתות הקתרים והתנועה הוולדנסית הואשמו במעשי סדום. גם ביוון העתיקה מהמאה ה-8 עד למאה ה-6 לפני הספירה. בשנת 1307 למשל, האשמות בקיום יחסי מין בין גברים היו האשמות העיקריות שהוגשו במהלך משפט האבירים הטמפלרים. בשלהי שושלת צ'ינג וברפובליקה הסינית, יחסי מין בין גברים נחשבו למעשה שהוא אסור ובשנת 1740 הם הוצאו מחוץ לחוק. במהלך מהפכת התרבות בסין הממשלה הגדירה יחסי מין בין גברים כ-"חרפה חברתית וכסוג של מחלת נפש", והחלו רדיפות נרחבות ברחבי המדינה. גברים הומוסקסואלים הועמדו לדין והואשמו בהפרתם של מגוון חוקים, כולל "הפרת הסדר הציבורי". בברית המועצות יוסף סטאלין שהחזיר את חוקי הצאר הישנים אסר זאת, והאיסור נותר על פי סעיף 121 עד עידן בוריס ילצין. בגרמניה הנאצית הומוסקסואלים נרדפו על ביזוי המין הגברי, בין 5,000 ל-15,000 נכלאו במחנות הריכוז ורבים הוצאו להורג.
למטה: ג'יימס פראט וג'ון סמית' הוצאו להורג בתלייה באנגליה ב-27 בנובמבר 1835 באשמה שקיימו יחסי מין ביניהם.

מאחר ולהיחדר על ידי איבר המין הגברי נחשב למבזה כל כך, קיים בקרב הגברים פחד להיות מזוהים כהומואים בפרט נערים שבניית הגבריות שלהם מבוססת בחלקה על אי ראייתם כהומואים ועל כן הם נוהגים להביע בשגרה את הסלידה והאנטיפתיה מהומואים באמצעות כינויים בשמות גנאי. בעברית שמות הגנאי כוללים בין היתר "אוכל בתחת, נושך כריות, אגזוזן ומתרומם". כמו כן גם באמצעות הטלם חרם, התגרות ואלימות כלפי נערים עם התנהגויות אקסצנטריות (אף על פי שלרוב אינם הומואים). מסיבה זו שנאת הומואים נפוצה מאוד בספורט הנחשב גברי באופן סטריאוטיפי, כמו בכדורגל ורוגבי ובתרבותם של התומכים. נערים אף נוהגים לקיים יחסי מין עם נערות בגיל מוקדם יותר כדי שלא להיחשד כהומואים ולהוכיח כי הם חודרים ולא נחדרים.

פרק 2: מדוע יחסי מין אינם נתפסים כסימטריים?

בפרק הקודם למדנו שיחסי מין מעולם לא נתפסו כיחסים סימטריים. בפרק הזה תובאנה הסיבות להתהוותה של התפיסה הזו. הסיבות שתובאנה אינן מנקודת מבט פרובינציאלית ישראלית במאה ה-21, אלא מנקודת מבט רחבה, אוניברסלית והיסטורית. לפני שנתאר את יחסי המין עצמם, נתאר ראשית את המציאות שבה הם מלכתחילה התקיימו לאורך ההיסטוריה מקדמת דנא. ובכן ראשית הזכרים בטבע הם אלו שחותרים לקיים יחסי מין מסיבות אבולוציוניות שכן משאב גופן של הנקבות יקר לעין ערוך. זרע הוא תא זול המכיל רק מטען גנטי. כל זכר מייצר אותו במספרי עתק רוב חייו ויכול תאורטית לעבר את כל הנקבות בעולם. ואילו הביצית היא תא יקר המכילה גם אלמנטים המשמשים את העובר כמו מולקולות רנ"א, חלבונים חשובים וחומרים מזינים. נקבות נולדות עם מספר נתון של ביציות ואינן מייצרות ביציות ולכן באוכלוסייה יותר מפי-2 זכרים פוריים מאשר נקבות פוריות.

הביצית היא התא הגדול ביותר בתאי גוף האדם בעוד תא הזרע הוא התא הקטן ביותר וזה ממחיש את ההבדל הניכר ביניהם. גופן של הנקבות הוא משאב יקר גם כי הן אינן יכולות להתעבר בין המלטה להמלטה בעוד הזכרים יכולים לעבר בכל רגע נתון. הנה לדוגמה שני מקרים בקרב בני האדם: אוכלוסייה המונה מאה גברים ואישה אחת ואוכלוסייה המונה מאה נשים וגבר אחד. ובכן האוכלוסייה הראשונה מסוגלת לייצר בתוך תשעה חודשים לכל היותר רק מספר צאצאים בודדים בהריונות מרובי עוברים, בעוד האוכלוסייה השניייה מסוגלת לייצר לפחות 100 צאצאים בתוך תשעה חודשים, כל אישה יכולה לייצר לפחות צאצא אחד. כלומר רק הכמות של הנשים באוכלוסייה היא שקובעת את קצב ההתרבות ולכן גופן הוא יקר מאוד וגופם של הזכרים הוא זול. משאב גופן היקר מאוד של הנשים הוא אחד היסודות הביולוגים אשר אחראי לכך שהגברים הם אלו שחותרים לקיים יחסי מין.

כמו כן בטבע הנקבות הן אלו שנושאות בעול ההזדווגות, שכן גופן עשוי להתנפח כתוצאה ממנה ואז להפוך לאינקובטור למשך חודשים ארוכים בעוד הזכרים ממשיכים לאחר מכן בשגרת חייהם. בטבע אין אמצעי מניעה, אין אלחוש כדי להקל על הכאבים בעת ההריון ואין אפידורל כדי לשכך את כאבי התופת בשלב ההמלטה ואין אף ניתוחים קיסריים להצלתן ממצבים מסכני חיים. ולפיכך בכל פעם שהנקבות נכונות להזדווג, הן למעשה מקריבות את עצמן. בעוד שעבור הזכרים בטבע ההזדווגות היא הנאה צרופה ותו לא, עבור הנקבות ההזדווגות היא מעשה המוביל לסבל מתמשך, אשר עשוי להוביל למותן בשל הסתבכויות בלידה. לאחר שהזכרים באים על סיפוקם הם נוטשים את הנקבות כדי להספיק להזדווג עם עוד ועוד נקבות והם מותירים אותן לשאת בעול ההזדווגות ולטפל לבדן בצאצאים שיצאו מרחמן כתוצאה ממנה. ולפיכך אין זה פלא שהזכרים הם אלו שחותרים להזדווג.

ומבחינה היסטורית המצב בקרב בני האדם לא שונה בהרבה וכמו כל הנקבות בטבע הנשים הן אלו שנושאות בעול ההזדווגות. האנושות קיימת מעל 200 אלף שנה אולם רק לפני כמאה שנים הומצא הקונדום מגומי, ואחר כך מלטקס שהיה נגיש להמונים. גם גלולות נגד הריון הומצאו רק בשנות ה-60 של המאה הקודמת. ואין גם באמת ימים בטוחים, אולי אחד שגם הוא לא לגמרי. ולאחר שהנשים התעברו גם לא הייתה דרך חזרה. בימי קדם אומנם היו ידועות שיטות הפלה אולם הן היו כרוכות בסיכון גדול. עד אמצע המאה ה-19 לא היה אלחוש נגד כאבים או אפידורל שפותח רק בשנת 1931 ועל כן בלידות הנשים חוו ייסורי תופת. בעבר ההתעברות גם יכלה בהסתברות גבוהה להטיל מומים בגופן ולהוביל למותן. בלידות רבות העובר נתקע בתעלת הלידה ובעבר זה הביא למותן. חלק ניכר מהנשים שילדו בניתוחים קיסריים מתו לאחר זמן קצר עקב זיהומים או מדמם לאחר הלידה.

וזה עוד במקרים שהנשים קיימו יחסי מין עם הבעלים שלהן מפני שאחרת הן גם עשויות היו לשלם מחירים כבדים הרבה יותר. רק באמצע המאה הקודמת הומצאו בדיקת הריון ובדיקת אבהות ועד אז גם לא היו אמצעים ליצירת קשר כמו טלפון ואינטרנט. על כן אישה שהעזה לקיים יחסי מין עם גברים מזדמנים והתעברה, גילתה שהיא הרה רק אחרי מספר שבועות במקרה הטוב. ובעבר למצוא אדם וליצור עימו קשר לא היה פשוט וגם אם היא הצליחה למצוא את האבא, היא לא יכלה להוכיח שהוא האבא.

פרק משנה 2.1: יחסי מין אינם מתקיימים בין בני אדם השווים מבחינה פיזית
 

ההתרבות היא קריטית בתהליך האבולוציה אך מאחר והנקבות הן אלו שנושאות בעול, הן לעיתים קרובות אינן רוצות להזדווג, ועל כן כוחם הפיזי וממד גופם של הזכרים התפתחו כך שהם יוכלו בקלות רבה להזדווג עימן גם בכפייה ללא כל שיתוף פעולה. בקרב בני האדם למשל הגברים גבוהים בכ-15 סנטימטר והם שוקלים כ-15% יותר. גובהם הממוצע של הגברים האמריקאים מגיל 20 הוא 177 סנטימטר ושל הנשים הוא 162 סנטימטר ואילו משקלם הממוצע הוא 86.1 קילוגרם ושל נשים 74 קילוגרם. השלד של הנקבות חלק ועדין יותר ופחות מסיבי וכלוב צלעותיהן מעוגל וקטן יותר, ומותניהן קטנות יותר ובסיס החזה צר יותר. העצמות, הגידים והרצועות של הזכרים צפופים יותר וחזקים יותר והלסת התחתונה שלהם רחבה יותר, גדולה יותר, ומרובעת יותר ושיניהם מעט גדולות יותר. האגן של הזכרים אופטימלי יותר להליכה לעומת האגן הרחב של הנקבות שמקשה על הליכה.

לנקבות מסת שריר כוללת נמוכה יותר בהשוואה למסת הגוף הכוללת. לזכרים יותר סיבים בשל מסת שריר כוללת גדולה יותר. הם ממירים יותר מהצריכה הקלורית לשרירים ולמאגרי אנרגיה במחזור מתכלה, ועל כן הם חזקים יותר. מסת השריר הגדולה יותר שלהם נובעת בין היתר מיכולת גבוהה יותר להיפרטרופיה שרירית בשל רמות גבוהות יותר של טסטוסטרון במחזור הדם. לזכרים לבבות גדולים יותר ולרוב קנה נשימה וסמפונות מסועפים וגדולים יותר, ונפח ריאות גדול יותר בכ-56% לכל מסת גוף. המדדים מראים כי הזכרים חזקים יותר מהנקבות ב-50% עד 60% בפלג גופם העליון וב-60% עד 70% בפלג גופם התחתון. מחקר אחד שבדק את חוזק השרירים במרפקים ובברכיים הראה כי כוחן של הנקבות נע בין 42% ל-63% מכוחם של הזכרים. מחקרים הראו כי לגברים כוח אחיזה בידיים גדול משמעותית בהשוואה לנשים גם כשמשווים גברים לא מאומנים לספורטאיות.

למטה: ציורה של ארטמיזיה ג'נטילסקי משנת 1645-1650.
איבר המין של שני המינים גם התפתחו כך שהזכרים יוכלו להזדווג עם הנקבות בכפייה בניגוד לרצונן ללא שיתוף פעולה מצדן. איבר המין של הזכרים ממוקם מחוץ לגוף שלהם, וכאשר הם מתגרים הוא מתארך, מתעבה, מתקשה ומתרומם לזווית חדירה. האורך הממוצע שלו מגיע ל-13.12 סנטימטר בממוצע והיקפו ל-11.66 סנטימטר בממוצע ולכן איבר המין שלהם מכונה: "פין". מאידך לנקבות אין איבר מין חיצוני אלא פתח שלא ניתן לסגור באמצעות הפעלת שרירים והוא ללא הגנות כמו ניבים או קוצים. הפתח מוביל לנרתיק שהוא תעלה גמישה ומסוככת בגופן באורך של 6.9 עד 14.8 סנטימטר המגיעה עד לצוואר הרחם שלהן. ועל כן הזכרים יכולים לכפות על הנקבות את ההזדווגות להבדיל מהנקבות שכן הזכרים יכולים לנעוץ בכוח את הפין בתוך גופן, בעוד הן אינן יכולות להלביש בכוח את הפתח שלהן על הפין של הזכרים כאשר הוא רפוי, קל וחומר שהזכרים אף יותר חזקים.

ובכן בשל הפערים הפיזיים הניכרים בין המינים והאנטומיה ההפוכה של איברי המין, אישה בעלת כוח פיזי ממוצע לבנות מינה, השוהה לבדה עם גבר שחשקה נפשו לקיים עימה יחסי מין בניגוד לרצונה, אין לה כמעט סיכוי למנוע ממנו ואינוסה בלתי נמנע. ועל כן הגברים תמיד נהנים ביחסי מין מכיוון שאחרת הם לא היו מתקיימים בעוד שיחסי מין יכולים להיכפות בקלות על הנשים. מסיבות אבולוציוניות הזכרים חייבים לפלוט זרע במהלך יחסי המין ולכן הם צריכים תמיד להתקיים עד שהם באים על סיפוקם. זו הסיבה שהם אלו שגוהרים על הנקבות כדי לשלוט בקצב, בעוצמה ולמנוע מהן יכולת להתנגד לפני שהמטרה הזאת הושגה. וגם בקרב בני האדם הגברים מתוך הדחף האבולוציוני נוהגים לגהור על הנשים במהלך קיום יחסי מין ולשלוט בקצב ובעוצמה. ועל כן במחקרים שנערכו בעולם נמצא כי יחסי מין מתקיימים במרבית המקרים ב-"תנוחה המיסיונרית", וללא "משחק מקדים".

ההיסטוריונית גרדה לרנר כתבה כי בכיר הפילוסופים בעת העתיקה ומאבות הפילוסופיה המערבית, אריסטו, ראה במין הגברי מין מושלם ועליון ולפיכך עליהם על פי הבנתו לשלוט בנשים הנחותות והפגומות. אמונה זו עברה מדור לדור וילדים גדלו עליה. השליטה של ה​​גברים בנשים והדרתן הייתה קיימת גם במזרח הקדום בשנת 3100 לפני הספירה. בסין, תפקידי המגדר הוצבו על ידי הקונפוציאניזם שאומץ כדת הרשמית בשושלת האן. הם קבעו תכתיבים בנוגע להתנהגותה של אישה, ומקומה בחברה: אישה מצווה להיות צנועה, צייתנית ונאמנה. עליה לציית לאביה לפני הנישואים, לבעלה אחריהם, ולבנה הבכור אם התאלמנה. הנשים נתפסו בעיני הגברים כחסרות תבונה, ועל כן נאסר עליהן לעסוק בכל התחומים אשר כרוכים באינטליגנציה או בכישרון.

לאחר תיאור המציאות שבה התקיימו יחסי המין, נתאר כיצד במציאות הזו הם התקיימו בפרספקטיבה היסטורית במשך מאות אלפי שנים, מציאות שבה אין אמצעי מניעה, אפידורל או הפלות, וכך נבין מדוע הוטמעה התפיסה שיחסי המין אינם סימטריים. הם התקיימו כמעט תמיד ב-"תנוחה המיסיונרית", כשהגבר הוא היוזם ומטרתו להתענג ולבוא על סיפוקו ולא להעמיד צאצאים. הם נמשכו 5.4 דקות בממוצע ובסיומם הוא היה מסופק, בעוד שהיא הפכה לאינקטובר למשך חודשים ואז ילדה בייסורי תופת. אולם לא הייתה לה ברירה, הוא חזק יותר ממנה והיה אף במהלך ההיסטוריה האדון שלה והיא הייתה כפופה לחלוטין למרותו. כאישה לא היו לה זכויות והוא יכל בכל עת להכות אותה או להשליכה לרחוב חסרת כל ולכן גם אם היא לא רצתה, היא נאנסה. יחסי המין התקיימו כמעט תמיד בסתר ובחדרי חדרים כדי לשמור על כבודה של האישה בשל התפיסה שהיא מבוזה במהלכם.

בתנוחה המיסיונרית האישה שוכבת על הגב שלה עם רגליים מפושקות והגבר עולה עליה ואז נשכב עליה עם כל כובד משקלו. תנועותיה מוגבלות מאוד מתחת למשקל גופו וביכולתה להזיז רק את גפיה. הוא מחדיר את הפין שלו לתוך הגוף שלה ומתחיל לשפשף אותו בתוכה בקצב וכדי להבטיח שהוא ישתפשף לכל אורכו עד לבסיסו, הוא דופק בה כל פעם עם כל כובד גופו וירכיו. זו הסיבה מדוע מתארים גבר שקיים יחסי מין עם אישה באמצעות הביטוי המבזה: "הוא דופק אותה" (He is bangging her). מבחינה אנטומית אין באמת כלל סימטריה מפני שהוא חודר בעוד היא נחדרת. יחסי המין מתקיימים למעשה בתוך הגוף שלה.

האישה ברגעים האלו פגיעה לחלוטין. הגבר שחזק ממנה בהרבה גוהר מעליה מעמדה דומיננטית, והיא תחתיו חסרת שליטה מתחת למשקל גופו בפרט באזור האגן שלה. לגבר שליטה מלאה על הקצב והעוצמה והאישה אינה יכולה להוריד אותו מעליה ללא שיתוף פעולה מצידו. ועל כן הנשים (להבדיל מהגברים) זקוקות לרמה גבוהה של אמון באדם שעימו הן מקיימות יחסי מין. ולפיכך התחושה שבאותם הרגעים הוא זה שמבקיע אותה, פולש לתוכה, כובש אותה, משתלט עליה ומפר את הפרטיות שלה, בעוד היא זו שמובקעת, נכבשת ונכנעת, פעלים משדות הקרב בעלות קונוטציה אבולוציונית של תבוסה ניצחת ומשפילה מאוד.

באותם הרגעים הפין והנרתיק מתחככים שוב ושוב אך בעוד שבפין קיימים עצבי גירוי תחושתיים לכל אורכו שמסבים לו הנאה, בנרתיק מעט מאוד עצבי גירוי, והסיבה לכך היא שייעודו האבולוציוני בעת קיום יחסי המין הוא לענג את הגבר ולא את האישה. עצבי הגירוי שלה ממוקמים מרביתם ברקמה אשר נמצאת בכלל מחוץ לנרתיק (בדגדגן) והיא האיבר היחיד שנועד לענג אותה. ועל כן כדי שגם היא תהנה ביחסי המין, הגבר חייב באותם הרגעים לשפשף את הרקמה הזו, מה במרבית המקרים אינו קורה. כמו כן אם הנרתיק גם לא מסוכך מפסיק, שפשוף הפין בתוכו עשוי אף להכאיב ולשרוף לה מאוד. במקרה כזה קיימת למעשה הלימה בין הנאתו של הגבר לסבלה של האישה, כלומר ככל שהוא מגביר את הקצב הוא נהנה יותר בעוד האישה סובלת יותר.

מאחר והגבר מכתיב את הקצב והעוצמה בעוד האישה היא פסיבית, הנאתו מסונכרנת באופן מושלם עם התקדמות יחסי המין ועם עוצמתם ושיא הנאתו הוא תמיד שיאם של יחסי המין בעוד האישה היא זו שנאלצת להתאים את עצמה לקצב התקדמותם. אולם אין לה כמעט סיכוי, משום שהנאתו של הגבר היא אופטימלית והביולוגיה שלה למעשה כופה עליה להיות פסיבית לגמרי. הגבר משתפשף בתוך גופה של האישה בקצב המתגבר במהירות רבה, ויחסי המין הופכים לעיתים קרובות לאגרסיביים מאוד.

בתוך פחות מחמש דקות הנאתו של הגבר היא כבר כה אדירה שהוא נכנס לשלב המכונה "שלב השיגור" (Emission stage). בשלב הזה כתוצאה מההנאה האדירה שהוא חווה, חלק מהשרירים באגן שלו מתכווצים ומניעים את ההפרשות אשר הצטברו בבלוטות הערמונית, בלוטת קאופר ושלפוחית הזרע שלו, מהפעם האחרונה שהוא קיים יחסי מין, יחד עם תאי זרע אשר יוצרו באשכיו, אל חלקו האחורי של השופכה שלו והן מתערבבות ומתהווה תערובת צמיגה בגוון לבן אפור או צהוב המוכנה לפליטה. בשלב הזה הנאתו היא כה אדירה שהוא חוצה את מה שמכונה: "נקודת האל-חזור" (point of no return) ממנה הוא כבר לא יכול להרפות מהאישה ואף לא להגביל או לעכב את מה שעומד לקרות. השלב הזה נמשך 2-3 שניות ועשוי להיות אלים מאוד.

בשל ההתרגשות האדירה שאוחזת בגבר ברגעים האלו, הוא נכנס לשלב הבא המכונה "שלב הפליטה" (Ejaculation stage). בשלב הזה הוא כבר מרגיש שהוא עומד לפלוט מהנאה וזו החלטתו הבלעדית האם ברצונו לפלוט בתוך הגוף שלה כדי להפיק את מירב ההנאה כאשר היא תשלם את המחיר בחודשים ארוכים של סבל ועד אובדן חייה או לצאת מהגוף שלה ולפלוט בחוץ. אף על פי שמטרתו לרוב אינה העמדת צאצאים, כמעט תמיד הוא בחר להקריב את גופה, ולה אין את הכוח הפיזי לעצור בעדו. הנאתו היא כבר כה אדירה שמתחילה סדרה של התכווצויות קצביות בלתי רצוניות של השרירים שלו בפרט באגן הירכיים שלו. ההתכווצויות גורמות לתערובת שנוצרה קודם לכן להיפלט במספר מטחים בתוך גופה של האישה, דרך איבר המין הגברי שלו. הביולוגיה הזו אחראית לתפיסה הרווחת מקדמת דנא שביחסי המין הגברים הם ה-"משתמשים" בעוד הנשים הן ה-"אובייקט", מכיוון שבאמצעותם הם מתרוקנים כלשונם בעוד הנשים משמשות כביכול כלי הקיבול ועל כן הן מושפלות ומבוזות ביחסי המין.

בפרקים הקודמים למדנו כי יחסי המין מעולם לא נתפסו כיחסים סימטריים ובעיני הגברים לא רק שאינם סימטריים, זה משפיל להיחדר על ידי איבר המין שלהם. ועל כן נשאלת השאלה מדוע (אם כך) הם נהנים כל כך להחדיר אותו לתוך גופן של הנשים? התשובה לשאלה הזו היא כביכול ברורה: "מכיוון שזה מסב להם הנאה גדולה", אולם ההנאה שלהם היא התוצאה ולא הסיבה. ובכן הפין של הגברים מכיל קצוות עצבים רבים אשר עושים אותו רגיש מאוד למגע, ללחץ וטמפרטורה. בעטרה ריכוז הכי גדול על כן היא גם רגישה במיוחד. שני האזורים הנוספים שהם רגישים מאוד למגע היא השפה אשר מפרידה בין הפין לעטרה שלו שנקראת רכס העטרה ואזור המשולש הקטן (בחלקו האחורי) שאליו מחוברת רצועה שרירית דקה של עור הנקראת הפרנולום.

אולם עצם זה שהפין רגיש מאוד למגע ולשפשוף זה עדיין לא עונה על השאלה מדוע הם נהנים לשפשף אותו דווקא בתוך גופן של הנשים. הרי הם יכולים במקום זה לשפשף אותו עם היד, או להשתמש בבובה העשויה מסיליקון משובח. הנרתיק לא נעים יותר מסיליקון רך וגמיש, ועל כן הם אמורים היו ליהנות לפחות באותה המידה, ואף היו חוסכים את החיזור המעיק אחרי נשים. והעובדה שגברים נהנים הרבה יותר לשפשף את הפין שלהם בתוך גופן של הנשים מאשר עם כף ידם זה עוד אנדרסטייטמנט, בלשון המעטה, שהרי בחווייתם ההנאה היא גדולה פי עשרות מונים ולמעשה אחד התענוגות הכי כבירים שהעניק להם הטבע. וגם כאשר הם משפשפים את הפין שלהם עם היד, הם עדיין צריכים לפנטז שהוא משתפשף בתוך גופה של אישה כדי ליהנות.

הטענה הראשונה היא שההנאה מקורה באהבה. ובכן זה אומנם נכון שכאשר גבר ואישה נמצאים יחד במשך חודשים או שנים עשויות להתפתח ביניהם אמוציות אולם הן אינן הבסיס להנאה, שהרי גברים נהנים לשפשף את הפין שלהם גם בתוך גופן של נשים זרות שהם מעולם לא פגשו קודם לכן. עדות לכך הם למשל בתי הבושת שהם בין בתי העסק הקדומים והרווחיים בעולם. ואם ההנאה הייתה באמת הבסיס לאהבה, שהרי אז גברים היו נהנים לענג נשים טובות מראה ונשים מכוערות באותה המידה. הטענה השנייה היא שהדחף נובע מהשקיקה להפרות אותן או כי זה "טבעי" אולם רק פרומיל קטן מיחסי המין מטרתם באמת לצורכי הפריה. ובכלל אם אלו אכן המניעים, מדוע רובם נהנים לחדור גם לתוך הרקטום והגרון שלהן? הרי זה ודאי שלא טבעי.

שפשוף הפין בתוך גופן של הנשים גורם לגירוי במערכת העצבים ההיקפית שלהם אך הנאתם היא התגמול לחוויה הסדיסטית. כלומר אם נדמה למשל את יחסי המין לאכילה, שפשוף הפין הוא תנועת הלסת כדי להוריד את האוכל לקיבה, אך ההנאה היא כמובן אינה מתנועת הלסת אלא מהאוכל עצמו. ועל כן גם כאשר גברים מאוננים אין זה ישפיע כמה חזק הם ישפשפו את הפין שהרי הם לא ייהנו אם הם בה בעת לא יפנטזו שהם חודרים לתוך גוף של אישה ומתעללים בה. הפין שלהם אפילו לא יתקשה. ובהיעדר נשים זמינות גברים רבים אף משתמשים בובות בדמוי נקבות ומתעללים בהן, תוך שהם מדמים ברוחם שהן אמתיות.

הזכרים אינם קושרים את יחסי המין לסדיזם רק בבגרותם אלא זה טבוע בהם כבר מהלידה ולמעשה עוד לפני גיל ההתבגרות. בעת שהם מניחים את כף ידם על הפין שלהם ומשפשפים אותו לראשונה בחיים, הם אינסטינקטיבית מתוך דחף ביולוגי לגירוי מתחילים לפנטז שהם מחדירים אותו ומשפשפים אותו בתוך גופן של הבנות עוד הרבה לפני שהם מבינים שגם הן נהנות מזה. ועל כן לא במקרה הצהיר אחד ההוגים החשובים ביותר בהיסטוריה זיגמונד פרויד, כי למעשה כל בני האדם הם סוטים מלידה. התופעה נחשבת במיינסטרים של הסקסולוגיה לפאראפיליה לגיטימית. גברים מפיקים הנאה מהתחושה שהם כביכול שולטים באישה ואף מתעללים בה ומשפילים אותה אולם זה נעשה מרצון של שני הצדדים ובהסכמתם והמטרה אינה להסב נזק אמתי.

ההתייחסות עד כה הייתה רק ליחסי מין בתנוחה המיסיונרית אך גברים רבים נהנים לחדור לתוך גופן של הנשים גם בתנוחות משפילות במיוחד, כמו למשל כאשר הן: "על ארבע כמו כַּלְבוֹת" כלשונם. על פי המחקרים בעולם זו התנוחה המועדפת שלהם. בתנוחה הזו האישה כורעת על ארבע גפיה, ידיה וברכיה והגבר גוהר עליה מאחורה בעת שהוא משפשף את הפין בתוך גופה. גברים רבים אוהבים תוך כדי להחטיף להן סטירות, למשוך להן בשערותיהן ולכנותן בכינויים מנמיכים כדי להגביר את הנאתם. התנוחה הזו מאלצת את האישה להיות פסיבית וכנועה לגמרי והיא פגיעה מאוד. זו תנוחה לא רומנטית ללא קשר עין ונשיקות ויחסי המין מתקיימים למעשה מאחורי ראשה של האישה. כמו כן קיים גירוי מינימלי בדגדגן מכיוון שהוא כמעט ולא משתפשף.


פרק משנה 3.1: יחסי מין אנאלים

בעיני הגברים אין הנאה גדולה יותר מאשר לחדור לתוך גופן המפתה של נשים טובות מראה דרך כל פתח אפשרי בגוף שלהן. רבים מהם נהנים לחדור אפילו לתוך החלחולת שלהן, חלקו הסופי של מעי הגס שלהן, מעבר מעוקל שאורכו 8-9 סנטימטרים. החלחולת גם נמתחת והסוגרים הדוקים יותר משרירי האגן של הנרתיק, ולכן הם אף נהנים יותר בשל הלחץ המופעל על הפין. גברים משתמשים בחלחולת שלהן כתחליף גם כאשר קיים וסת בנרתיק שלהן, כשאינם רוצים לעברן או כדי להשאירן בתולות. החלחלות אינה איבר מין אלא תעלה אשר יועדה להוציא החוצה פסולת והגברים עושים בה למעשה שימוש הפוך שאינו טבעי, הם חודרים דרכה לתוך גופן. רוב הנשים מתירות לגברים לחדור לתוך גופן דרך החלחולת שלהן רק כדי להשביע את תאוותם.

שימוש בחלחולת של הנשים כתחליף לנרתיק שלהן בעת קיום יחסי מין נחשב למשפיל במיוחד ועל כן ביטויי הגנאי הכי מבזים מתארים נשים שנחדרות כך כמו: "מִזְדַּיְּנוֹת בתחת" או "אוכלות בתחת". ההומואים מכונים גם: "אגזוזנים", "נושכי כריות" ועוד. מכיוון שיחסי המין הללו נתפסים ככה משפילים ומבזים את הנשים, הגברים מרגישים שהם מפגינים באמצעותם את גבריותם, את הדומיננטיות שלהם והשליטה שלהם, בעוד הנשים שמסכימות להיות מושפלות כך, מוכיחות את נשיותן, נאמנותן וכניעתן. אם האישה גם לא רוקנה לפני את המעי וניקתה את החלחולת שלה, החדירה לגופה אף עשויה להיות מבזה עוד יותר עבורה.

בעוד הגברים חווים הנאה גדולה כתוצאה מכך שאיבר המין שלהם משתפשף, הנשים לעיתים תכופות חשות כאב או אי נוחות. חדירה חוזרת ונשנית לתוך החלחולת של הנשים עשויה אף להחליש מאוד את הסוגרים האנאליים שלהן וכתוצאה מכך לגרום לצניחת פי הטבעת שלהן ואז לפגוע ביכולת שלהן להחזיק צואה בתוך הרקטום שלהן וכתוצאה מכך הן סובלות מבריחת צואה. רקמות פי-הטבעת והחלחולת עדינות ולא מסוככות כמו הנרתיק ולכן נוטות להיקרע בקלות ויכול להיגרם נזק פיזי לפי-הטבעת והרקטום שלהן בשל שבריריותם. הנשים עשויות לסבול כתוצאה מטחורים ודמם, בשל קרע ברקמות של פי הטבעת (פיסורה). כמו כן פי-הטבעת אינו אלסטי, הקרום הרירי דק וכלי דם קטנים נמצאים ממש תחתיו ולכן הם לרוב נקרעים כתוצאה ומדממים. אם הגברים מחדירים בכוח את הפין שלהם, הם גם עשויים לנקב את מעי הגס של הנשים. פגיעה הדורשת טיפול רפואי מיידי.

הסוגר האנאלי הוא רקמה עדינה שנקרעת בקלות ואז מאפשרת כניסת פתוגנים בשל מספר גבוה של מיקרואורגניזמים באזור. גם אם נעשה שימוש בקונדום הוא עשוי להיקרע משום שהתעלה צרה ולא מסוככת. ועל כן יחסי המין הללו נחשבים ליחסי מין בסיכון גבוה הרבה יותר עבור הנשים. להלן רשימת המחלות והנגיפים שהגברים עשויים להותיר בגופן לאחר שקיימו יחסי מין: נגיף הכשל החיסוני - האנושי (HIV), נגיף הפפילומה - האנושי (HPV) טיפוס הבטן, אמביאזיס, כלמידיה, קריפטוספורידיוזיס, אשריכיה קולי, גיארדיאזיס, זיבה, הפטיטיס A/B ו-C, הרפס סימפלקס, נגיף הרפס הקשור לסרקומה, לימפוגרנולומה ונראום, ג'יארדיאזיס, מיקופלזמה, סלמונלוזיס, שיגלה, עגבת, שחפת, מיקופלסמה, אוראופלסמה. כמו כן אם הגברים הוציאו את הפין מהחלחולת והחדירו אותו לנרתיק שלהן, הנרתיק ודרכי השתן שלהן עשויים להזדהם בשל חיידקים הנמצאים בתוך החלחולת.

בעת שהגברים חווים את שיא הנאתם הם פולטים זרעונים בתוך החלחולת של הנשים שאינה מיועדת לקבל אותם ועל כן גופן עלול לפתח נוגדני אנטי זרעונים (ASA) המוביל לאי פוריות אוטואימונית ובשל כך פוגעת בתהליך הקליטה והתפתחות העובר. נגיף הפפילומה האנושי (HPV) שנשים נדבקות בו לעיתים קרובות בשל חדירה לתוך החלחולת שלהן עשוי להוביל גם לסרטן. האגודה האמריקנית לסרטן הזהירה כי: "קיום יחסי מין אנאליים מגדיל את הסיכון לחלות בסרטן אנאלי, ובמיוחד מעל גיל 30".


פרק משנה 3.2: יחסי מין אוראלים

גברים רבים תוחבים את הפין גם לתוך פיהן של הנשים כדי להגביר את הנאתם כשלעיתים קרובות מטרתם היא להביא לחנק, להפעיל את רפלקס ההקאה ולאלצן להקיא כדי לבוא על סיפוקם. כמו כן עד למאה שעברה לא היו אמצעי מניעה ועל כן גברים שרצו ליהנות מגופן של הנשים אך הם לא רצו שהן תלדנה להם צאצאים, נהגו לקיים כך יחסי מין עם נשים לאורך ההיסטוריה. על פי התפיסה מקדמת דנא אין ביזוי גדול יותר מאשר להיחדר על ידי איבר מין הגברי ודרך הפה זה נחשב למשפיל עוד יותר. יחסי מין הללו נחשבו מקדמת דנא למלוכלכים ומזוהמים בשל השימוש בפיהן כנרתיק ומכיוון שאינם מתקיימים פנים מול פנים. הצורה הזו קיימת היום גם בפורנוגרפיה המקוונת והפכה לפופולרית מאוד בתעשייה בשל הביקוש הרב לצפות בנשים מבוזות.

ברומא העתיקה זו הייתה פרקטיקה מובהקת לביזוי נשים שכונתה "אונס אוראלי" (irrumatio) ו-"פה מטונף" (os impurum). בלשנים משערים שמקור הביטוי "irrŭmātio" הוא במילים הלטיניות: "irrumare" ו-"rūminis" (גרון וושט) כאשר "ruminate" מתאר בעל חיים שלועס את גירתו (אוכל שהוא כבר בלע וחזר אל פיו ללעיסה נוספת). כוונת הביטוי הייתה ללעוג לנשים שהן מעלות גירה באותם הרגעים משום שתוכן קיבתן עולה בחזרה לפיהן בשל רפלקס ההקאה, והן נאלצות לבלוע אותו שוב ושוב. בלשנים אחרים משערים שהמקור של הביטוי הוא מהמילים: "rūma" או "rūmis", מילים קדומות שהפירוש שלהן הוא: "עטין" כאשר כוונת הביטוי הייתה ללעוג לנשים שהן נראות באותם הרגעים כמו גורות, אשר: "נותנים להן לינוק" ו-"נותנים להן חלב". הרומאים ראו בצורה זו של יחסי מין כהרבה יותר משפילה ומבישה עבור הנשים, אף יותר מקיום יחסי מין רגילים או אנאליים.

 

בעתות מלחמה הגברים נהגו לקיים כך יחסי מין עם הנשים שנפלו בשבי כדי לבזותן. הפרקטיקה נלקחה היישר מיוון העתיקה, שם גברים נהגו לאחר ניצחונם לכפות באלימות על נשותיהם ובנותיהם של המובסים לקיים כך יחסי מין עימם כדי לבזות אותן. זה כונה גם "אונס מצרי" מפני שבתקפת מסעות הצלב הממלוכים נהגו לקיים כך יחסי מין עם השבויות הנוצריות כדי להשפילן. כמו כן נהוג היה להעניש עבדים ובעלי חוב באמצעות התייחסות אליהם כאל נשים, כאשר הפה שלהם שימש כתחליף לנרתיק.

הנשים עשויות להידבק בנגיף הפפילומה האנושי (HPV) המעורב ברוב סוגי סרטן צוואר הרחם וזוהה גם ברקמת סרטן הגרון במחקרים רבים. במחקר שנערך בשנת 2005 בפקולטה לשיניים באוניברסיטת מאלמה עלה כי 36% מהחולות בסרטן נגועות בנגיף הפפילומה לעומת רק 1% מקבוצת הביקורת הבריאה. המסקנה בכתב העת "New England Journal of Medicine" הייתה שנשים שהיו במהלך חייהן עם עד חמישה גברים שהחדירו לתוך פיהן את איבר מינם, היו בסיכון מוכפל לחלות בסרטן הגרון בהשוואה לנשים אחרות, ואילו נשים אשר היו עם למעלה מחמישה גברים שעשו זאת, היו אף בסיכון מוגבר של 250%. במחקר שנערך בשנת 2007, גם נמצא הקשר בין נשים שהוחדר לפיהן איבר מין גברי ונדבקו בנגיף הפפילומה, לסרטן הגרון.

במהלך יחסי המין קיימים יחסי גומלין בין הנאתם של הגברים להשפלתן של הנשים ולכן בשיא הנאתם הגברים תאבים לצפות בהן בשיא השפלתן ואחת הדרכים היא להשפיך על מרכז הפנים שלהן. מעשה אשר נחשב למשפיל במיוחד כמו יריקה בפנים. לאחר מכן הם נוהגים להפציר בנשים להביט בהם, כדי שהם יוכלו ליהנות ממראה פניהן המטונפות. יש כאן היבט אלים וכוחני. הסופרת אנדריאה דבורקין כתבה כי הגברים נהנים להשפיך על גופן כי כך הן מסומנות באופן מוחשי כמי שנמצאות בבעלותם וגם כדי להראות להן עד כמה הנשים מטונפות מעצם מיניותן, שכן לאחר שהן מקיימות יחסי מין הן נותרות עם הלכלוך שלהם.

לעיתים קרובות גברים משפיכים על פניהן של הנשים גם מבלי לשאול אותן בשל התפיסה שיחסי המין נועדו לענג אותם בעוד הנשים הן האובייקט בפרט בשל התפיסה הקדומה שהן אינן בנות אדם אשר עומדות בפני עצמן ובעלות חיים פנימיים משלהן. הנשים עשויות להידבק במחלות מין אם שפיכה נגועה באה במגע עם עור סדוק או ריריות רגישות שלהן: עיניים, שפתיים ופה.

השפיכה על פניהן של הנשים משמשת מוטיב מרכזי באורח קבע, בסרטים, סרטונים, מגזינים ואתרי האינטרנט הפורנוגרפיים, לרוב בשיא הסצנה כאשר השחקנים הגברים משפיכים על פניהן של השחקניות באופן שיביא לנראות מקסימלית של השפלתן. לפני שהסצנות נסגרות, המצלמה לרוב מציגה לצופים את ה"גמירה" של השחקנים מרוחה על פניהן המובוכות של השחקניות מכמה זוויות כעדות להנאה האדירה שהשחקנים הגברים לפני רגע חוו, וכראייה לכך שהנשים הן: "זונות מטונפות ומלוכלכות". הפרופסור לסוציולוגיה גייל דיינס, תיארה את השפיכות על פניהן וגופן של הנשים כ-"אחד המעשים המשפילים ביותר בפורנו", וכי השפיכה על גופה של השחקנית בסיום יחסי המין תכליתה "לסמן אותה כסחורה משומשת", ולהעניק תחושת בעלות עליה. היא ציטטה את השחקן והמפיק הוותיק ביל מרגולד שאמר: "אני רוצה להראות מה שהגברים רוצים לראות: אלימות נגד נשים והכי אלים זו השפרצה בפנים שלהן". דיינס הוסיפה שלפי לפחות חלק מהשיחות בפורומים, ההנאה היא מלצפות בהן סובלות.
למטה: רוב הסצנות בסרטים הפורנוגרפיים נסגרות כשהמצלמה מציגה את פניהן המטונפות והמבוכות של השחקניות.

הפופולריות הרבה של הסצנות הללו הביאה ליצירת שוק נישה משלהן כמו למשל סדרות אשר מתמחות בהצגת המעשה הזה. הפסיכולוגית אנה ברידג'ס ועמיתיה ערכו ניתוח תוכן של סרטונים פרונוגרפיים הטרוסקסואלים רבי מכר שהעלה כי מעל 96% הסתיימו אחרי שהשחקנים השפיכו על גופן של השחקניות. כ-62% מתוכן היו על פניהן, כאשר הפה היה האזור הנפוץ ביותר.

השפיכה על פניהן של הנשים בסיום קיום יחסי מין תוארה גם בספרות. האריסטוקרט הצרפתי המרקיז דה-סאד לדוגמה כתב על כך בשנת 1785 ביצירתו: "120 הימים של סדום". באחד הקטעים ברומן הוא כתב: "..אני מראה להן את הזין שלי ואז מה את חושבת שאני עושה? אני משפריץ לעזאזל בפרצוף שלהן. זו התשוקה שלי ילדתי, אין לי אחרת.. ואת עומדת לצפות בזה". הסוציולוגים גייל דיינס, רוברט ג'נסן ורוסו, תיארו את הסיבות מדוע הגברים נהנים כל כך להשפיך על פניהן של הנשים בספר: "פורנוגרפיה: ההפקה והצריכה של אי שוויון". בספר נכתב כי: "בפורנוגרפיה השפיכה על האישה היא השיטה העיקרית שבה היא הופכת לפרוצה... משהו (לא באמת מישהי) אשר תכליתו העיקרית, אם לא רק, היא להיות (אובייקט) מיני עבור הגברים".
למטה: רוב הסצנות בסרטים הפורנוגרפיים נסגרות כשהמצלמה מציגה את פניהן המטונפות והמבוכות של השחקניות.

כל אלו הם עוד מעשים שהם חלק מהמיינסטרים שכן אין צורך להזכיר את הסדיזם המובהק המתבטא במעשים מיניים אחרים שחלק מהגברים נהנים לבצע בנשים, בין היתר חניקות, יריקות, קשירות, השתנות, הצלפות והחדרת חפצים לתוך הגוף שלהן. בתעשיית הפורנו לדוגמה כמעט ולא תמצאו סצנות רומנטיות, אלא בעיקר סצנות של השפלה. יש הטוענים כי התעשייה גרמה לגברים להאמין שכך יש להתייחס לנשים אולם כמובן שאין זו אמת כי היצע לא משפיע על ביקוש אלא ביקוש משפיע על היצע. למשל גם אם מיליארדי מוכרים יצאו מחר לשווקים ויחלו למכור אוויר, לא יהיו להם קונים כי היצע לא באמת משפיע על ביקוש. כלומר התעשייה לא גרמה לגברים ליהנות מהשפלת נשים, אלא ההנאה שלהם מהשפלת נשים היא אשר יצרה את התעשייה.

נשים רבות נהנות להיות תחת שליטה ואף להיות מושפלות ביחסי המין וזה נעשה בהסכמתן המלאה, ועל כן מדוע הקביעה כי גברים נהנים מסדיזם? ובכן הנשים הללו נהנות באותם הרגעים כי הן מזוכיסטיות, אך אין זה הופך את הגברים ללא סדיסטים. הנה למשל דוגמה של שני בני-אדם: הראשון נהנה לחנוק בעוד שהשני נהנה שחונקים אותו. שניהם הרי ייהנו באותם הרגעים, אולם האם הנאתו של האדם הנחנק הופכת את מי שחונק אותו ללא סדיסט? כמובן שלא. הראשון סדיסט ואילו השני מזוכיסט. יחסי מין הם מפגן של כוח ושליטה ולכן הם עלולים להיות במקרים קיצוניים אלימים מאוד ולהותיר נזק ממשי בגופן של הנשים.
למטה קלואי מיאזק בת ה-20 מאברדין. ב-3 בנובמבר 2017 היא קיימה יחסי מין עם גבר שפגשה, מארק ברוס בן ה-32. ברוס סחט את צווארה כדי להעצים את הריגוש עד שאיבד שליטה וחנק אותה למוות. הוטלו עליו שש שנות מאסר בלבד.

לאחר שלמדנו כי הגברים נהנים לקיים יחסי מין עם נשים ממניעים סדיסטים, נתהה מדוע ככל שהן יפות יותר הם נהנים יותר? ובכן כי סדיסטית יותר כיף "להחריב" משהו שנראה מושלם. זה גם תרם רבות לברירה הטבעית מאחר ונראות משקפת איכות. כמו כן מרבית הגברים בעולם אף אוהבים את הנשים כמה שיותר צעירות, משום שצעירות נחשבות ליפות יותר ותמימות יותר. כמה צעירות? ובכן המינימום שמאפשרים החוק והכבוד העצמי בהתאם לנורמה שנהוגה בחברה. ועל כן בישראל רוב הגברים בשמחה גדולה יקיימו יחסי מין עם נערות בנות 18 שהן הפלא ופלא גם "במקרה" בגיל המינימום שהן מוגדרות בחוק כבגירות.

במילים אחרות, אם החוק היה מתיר לגברים לבעול גם ילדות בנות 13, רובם היו בועלים גם ילדות בנות 13, ואף צעירות מהן, כפי שאירע מקדמת דנא בכל מקום שזה היה חוקי ואפשרי. יחסי מין עם ילדות היו שכיחים ומקובלים, כמעט בכל רחבי העולם. נקבות מגיל 9 נישאו באירופה, אסיה, אפריקה ואמריקה. גברים תמיד נקרעו בין שני רצונות מתנגשים, בין רצונם להשביע את תאוותם האפלה, לבין רצונם גם להגן על הבנות שלהם. ובכן בעת החדשה הרצון השני הכריע (במרבית הציביליזציות בעולם), ולכן נחקקו חוקים אשר המטרה שלהם היא לדכא את היצר הרע. אולם התופעה עדיין קיימת גם כיום בחלק מהמדינות בעולם.

להלן מספר דוגמאות על קצה המזלג של דמויות מוכרות וחוקים מההיסטוריה וההווה:
- נביא האיסלאם מוחמד בן עבדאללה בן ה-51 נשא את עאישה בת ה-7 ובעל אותה לראשונה כשהייתה בת 9 (600AD~).
- מלך וֶסֵקְס אתלוולף בן ה-61 נשא את יהודית בת ה-12 באוקטובר 856.
- מלך צרפת רובר הראשון בן ה-24 נשא את ביטרס בת ה-10 בשנת 890.
- נסיך הגליל טנקרד בן ה-30 נשא את ססיל בת ה-8 בשנת 1106.
- בארצות הברית במדינת דלאוור בשנת 1880, הותר לגברים לשאת ילדות בנות 7 ובקליפורניה ילדות בנות 10.
- לפני כנסיית האנגלים בשנת 1929 הותר לשרים בבריטניה לשאת ילדות בנות 7.
- חוק הקאנון הקתולי עד 1983 התיר לכמרים לשאת ילדות בנות 12.
- במאה ה-21 בסודאן מותר לגברים מבוגרים לשאת ילדות בנות 10 ובגינאה המשוונית ילדות בנות 12.
למטה: קידום לסרט פורנו שנועד לפתות גברים. נערה ומעל הכותרת: "בקושי 18". רוב הכוכבות בתעשייה הן נערות.


פרק משנה 3.4: מדוע נשים נהנות לקיים יחסי מין עם גברים?

כאשר יחסי המין מתקיימים בהסכמה אז גם הנשים מתענגות והשאלה מדוע? מדוע הן נהנות מכך שגברים חודרים לתוך גופן, "דופקים" אותן (כפי שנוהגים למשל לתאר זאת בשפה העממית המבזה) ופולטים בתוך גופן? הרי לכאורה אין בכך שום היגיון. לקוראים הגברים אשר משיבים: "כי יש להן איבר מין נשי!", אנא תדמיינו לרגע שהייתם משכימים מחר בבוקר בגוף של אישה בעוד שמוחכם לא השתנה. האם גם אתם כמוהן הייתם מתחילים ליהנות בעת שגברים גוהרים מעליכם וחודרים לתוך גופכם? ודאי שלא. למעשה לא רק שלא הייתם נהנים אלא אף הייתם חשים שהם באותם הרגעים מבזים אתכם ופוגעים בכבוד שלכם.

ובכן, נשים להבדיל מהגברים נהנות ממזוכיזם. מזוכיזם הוא פאראפיליה, הלך נפש שבו האדם נהנה לסבול כאב והשפלה כדי להגיע לסיפוק, לגירוי מיני ולאורגזמה, כלומר ההנאה של הנשים והגברים בעת קיום יחסי מין, היא ההרמוניה בין סאדו למאזו. נשים אינן מתביישות להיות מושפלות במיטה כי הן נולדות למציאות שבה מודדים אותן על יופיין ועדינותן, ועל כן זה לא נתפס כפגיעה בייעודן. גברים לעומת זאת סופגים מלידתם שמצופה מהם להיות אַבָּדַאי. הם נמדדים על כוחם קשיחותם ואומץ לבם, ואם הם לוקים בהם, הם נתפסים כפגומים, ועל כן בטח אם אדם זר "יפלוש" עם איבר מינו לתוך גופם, הם יחושו בושה גדולה.

ועדיין הנשים מטבען שונות מאוד מהגברים. מרביתן לא חשות דחף לקיים יחסי מין ביום-יום כמו הגברים אלא אך ורק לעיתים ורובן אף אינן מרגישות כי יחסי מין הם החלק הכי מהותי ומשמעותי בחייהן, ואינן מזדהות עם הסטנדרט של התרבות המינית. אולם מרביתן מסכימות לקיים יחסי מין עם הגברים בתדירות שהם דורשים, גם כדי לרצות אותם וגם כי כך מצפים מהן כנשים, והן אף מסכימות לקיים יחסי מין עם גברים שולטים ודומיננטיים (המכונים לעיתים מניאקים) ונהנים להתעלל בהן ולבזות אותן, משום שהם נתפסים כמי שמציעים לנשים את הפוטנציאל לאיכות חיים הגבוהה ביותר מבחינת בטיחות, הגנה, צאצאים וכבוד. כמו כן לנשים אין גם ברירה כי כך פועלת מערכת הרבייה. אישה שרוצה צאצאים חייבת לאפשר לגבר לחדור לתוך הגוף שלה. ובכן ליתר דיוק כך היה עד לשנת 1978 שבה בוצעה לראשונה הפריה חוץ גופית אולם ההליך הזה אפשרי רק בתנאי מעבדה.

 

מחקרים שנערכו בעולם מראים כי מעל 90% מהגברים הם הטרוסקסואליים דומיננטיים אולם בשוליים גם בעלי נטיות אחרות. על כן אני מציעה לפשט את מורכבותה של הנטייה המינית באמצעות חלוקתה לשני המעגלים הבאים: "התפקיד" ו-"המשיכה". התפקיד הוא הבסיס של הנטייה המינית והוא מגדיר האם האדם הוא סדיסט או מזוכיסט. התפקיד הוא מולד ואינו ניתן לשינוי. הסולם הבא מדרג את התפקידים בין: 0 ל-6. וקטגוריה נוספת בשם X מוזכרת על מנת לתאר א-מיניות (חוסר תשוקה מינית):

המשיכה מגדירה למי אתם נמשכים בין אם אתם סדיסטים או מזוכיסטים. המשיכה היא נרכשת אך גם עשויה להיות מושפעת מתפקידנו המולד משום שזה פשוט מסתדר יותר לוגית שהסדיסט הוא החזק והמחוספס בעוד שהמזוכיסט הוא העדין והחלש. המשיכה היא ברת שינוי שכן סדיסט למשל הנהנה להתעלל באחר, עשוי ללמוד ליהנות מהתעללות בבני אדם מקבוצות שונות. הסולם הבא מתאר סוגי משיכות מיניות. השניים הראשונים הן פאראפיליה לגיטימית, והשאר הפרעות בהגדרתן הפסיכולוגית:

 

סדיסטים נמשכים בעיקר לנשים מכיוון שהן פגיעות הרבה יותר מגברים אולם המשיכה להבדיל מהתפקיד היא כאמור נרכשת ועל כן במקומות בהם נשים אינן נגישות כמו למשל בבתי הסוהר, הפושעים מנהיגי הכלא שהם גברים הטרוסקסואליים שלפני כליאתם נמשכו לנשים בלבד, משתמשים באסירים החלשים ביותר והצעירים ביותר כתחליף לנשים, ככל שזה מתאפשר להם. תפקידם כסדיסטים לא השתנה מכיוון שהוא כאמור אינו יכול להשתנות אלא המשיכה בלבד שהם בלית ברירה התאימו אותה. מתוך התפיסה שבעת קיום יחסי המין הגבר מפגין את עליונותו, בעוד שהאישה מבוזה ומושפלת על ידו, הם כמובן תמיד יהיו בתפקיד הגבר והקורבנות שלהם תמיד בתפקיד האישה, וזה לעולם לא ישתנה. הם אלו שחודרים לתוך גופם ופולטים בתוכם. בארצות הברית הלשכה הפדרלית דיווחה בשנת 1992 כי בין 9% ל-20% מהאסירים בבתי הסוהר נאנסו או שהותקפו מינית. במחקרים שנערכו בשנים 1982-1996 עלה כי השיעור היה כ-12%-14%, וכ-23% בבתי הסוהר באבטחה מיריבת בניו יורק.

 

הגברים מעידים שאין הנאה גדולה יותר מאשר להחדיר את איבר המין שלהם לתוך גופן של נשים טובות מראה ולפלוט בתוכן. מבחינתם זו למעשה ההנאה הכי גדולה שהעניקה להם הבריאה בעולם הזה ואף הנאה אחרת אינה מתקרבת או משתווה לה. ההנאה היא כה אדירה שרבים אף מוכנים להסתכן בעונשים כבדים ולחדור לתוך גופן בניגוד לרצונן כדי לחוות את ההנאה הזו ולו למספר דקות. בשל הפערים הפיזיולוגיים בין המינים והאנטומיה של איבר המין, לנקבה בעלת כוח פיזי ממוצע לבנות מינה הנמצאת לבדה עם גבר שחשקה נפשו לאנוס אותה, אין כמעט סיכוי למנוע ממנו ועל כן התופעה נרחבת וקיימת מימים ימימה. התופעה היא כה נפוצה, שמחקרים מעריכים כי מילוני נשים וילדות נאנסות בכל שנה בעולם על ידי בני משפחה, מכרים וזרים. לפני כמאה שנה הצהיר הפרופסור זיגמונד פרויד שלמעשה כמעט כל גבר בעולם מתמודד במהלך חייו עם הדחף לאנוס נשים.

 

ההבדל בין אונס לבין כל תקיפה אחרת הוא שבכל תקיפה אחרת התקיפה עצמה אינה המטרה אלא האמצעי. התוקפים רוצים לנקום, להעניש ולהרתיע קורבנות שבעיניהם פגעו בהם, או עשויים להפריע להם להשיג מטרה שאינה קשורה לתקיפה עצמה. בעוד שבאונס התוקפים יודעים שהקורבנות לא עשו להם דבר והם גם אינם רוצים להשיג דבר מלבד ליהנות מהתקיפה עצמה. האונס נחשב לביזויו הכי גדול של אדם, מכיוון שלהבדיל מכל תקיפה אחרת, התוקף לא נאבק באישה אלא הוא למעשה מאונן בתוך הגוף שלה. הוא משתמש בגוף שלה כדי לשפשף את איבר המין הגברי שלו, להוציא את ההפרשה שהצטברה בגוף שלו, ולהכניס אותה בכוח לתוכה בניגוד לרצונה. כלומר באותם הרגעים הוא אינו מתייחס אליה אפילו כאל בת-אדם שנבראה בצלם, אלא כאל לא יותר מאשר חתיכת בשר חסרת תחושות או מחשבות, חפץ לשימושו, חור, ביב שופכין, כלי-קיבול להפרשות שלו. להיאנס זה למעשה כה מבזה שמרבית הקורבנות, כולל אלו שנאנסו במשך שנים רבות, הולכות לבסוף לקבר עם הסוד הנורא.

פרק 5: אונס באנרכיות (Anarchy Rape)
 

כרבע מיליארד נשים וילדות נאנסות (או נעשה ניסיון לאנוס אותן) מדי שנה, כך עולה מדוח של האומות המאוחדות אשר הופק ממקורות ממשלתיים והקיף 65 מדינות בלבד. הנתונים האלו לא כוללים וכמובן גם לא יכולים לכלול מקרי אונס שכלל לא דווחו וגם לא מעשי אונס שאינם מהווים עבירות (למשל אונס בנישואים בחלק מהמדינות בעולם אינו עבירה). הערכות הן כי כ-90% ממקרי האונס בעולם כלל לא מדווחים והסיבות לכך הן שונות בין מדינה למדינה אולם הן נובעות בעיקר מבושה, פחד מנקמה, מנידוי או מאשמתן בשל חוקים מקומיים כמו למשל נגד יחסי מין מחוץ לנישואים ואף ספק באכיפת החוק והבאת האנסים לדין.

מאחר ובאנרכיות אין רתיעה מענישה וגברים חופשיים להשביע את תאוותם בלי לשלם מחיר, מעשי אונס הם מגפה של ממש. נשים ונערות צעירות השוהות לבדן מסתכנות באונס כמעט ודאי. במדינות כמו דרום אפריקה, בוטסואנה וניקרגואה, כמעט כל אישה שנייה נאנסה לפחות פעם אחת בחייה. אנסים גם לא צריכים להימלט לאחר האונס, והקורבנות עשויות להמשיך לראות ביום-יום את הגבר שאנס אותן משום שאין להן למי להתלונן בשל חוסר תפקוד של הרשויות או/ו התעלמותן. באנרכיות קיימת שחיתות בכל הרמות במשטרה ומערכת המשפט ותלונה נגד חברים בארגון פשיעה תסתיים בוודאות גבוהה ברצח המתלוננת.


פרק משנה 5.1: דרום אפריקה כדוגמה לאנרכיה

נתונים על מקרי אונס במדינה לא מתפרסמים בשגרה על ידי המשטרה אלא רק אחרי בקשות מיוחדות של חוקרים ועיתונאים. במחקר של CIET (מידע קהילתי, העצמה ושקיפות) בשנת 1998 שכלל 4,000 נשים ביוהנסבורג נמצא כי כשליש מהן נאנסו בשנה האחרונה. המשטרה מעריכה כי כל 36 שניות נאנסת אישה בעוד שארגונים האחרים במדינה מעריכים כי כל 26 שניות. מעל 40% מהנקבות בדרום אפריקה תאנסנה במהלך חייהן. רק 10% מהמקרים מדווחים והאנסים כמעט ואינם מובאים לדין. על פי הנתונים הרשמיים, כ-11% מתושבי דרום אפריקה נגועים בנגיף HIV, כאשר אחת מכל ארבע קורבנות נאנסות על ידם. התופעה חושפת את הסדיזם האכזרי שכן האנסים מדביקים את קורבנותיהם בנגיף קטלני מאוד רק כדי להתענג מספר דקות.

בדרום אפריקה מעשי אונס הם כל כך נפוצים עד שבקושי הם מגיעים לחדשות. אונס של תינוקות, ילדות וקשישות מתומצתים לכתבות של עד ארבע שורות בדפים הפנימיים בעיתונים המקומיים. מרבית התקיפות המיניות לא זוכות לתשומת לב ציבורית. בסקר שבו נשאלו קורבנות מדוע הן לא מדווחות למשטרה על האונס שעברו כ-33.3% השיבו שהן חרדות מנקמה מצד האנס או מצד בני משפחתו. 9.6% השיבו כי המשטרה ממילא לא תעזור להן. 9.2% השיבו כי הן לא דיווחו על האונס בשל המבוכה.

הדיווח הנמוך ושיעורי ההרשעה מיוחסים בעיקר לעמדותיהם ודעותיהם הקדומות של גורמי אכיפת החוק וחברי ממשל נוספים בנוסף לחוסר הנגישות לשירותים (בעיקר באזורים הכפריים). בנוסף יש המייחסים את האשמה אף לתקשורת בדרום אפריקה אשר חושפת רק במקרים שהקרובנות היו לבנות בנות המעמד הבינוני ומשכילות והן לא נאנסו על ידי בני גילן או בני משפחתן. נשים שנאנסות על ידי בעליהן לא מוגדרות קורבנות בשל התפיסה שבעל לא יכול לאנוס את אשתו שהרי גופה ממילא שייך לו. במחקרים למשל הודתה אחת מכל ארבע נשים כי היא נאנסה על ידי בעלה. הממשלה אף טענה כי אחד הגורמים הוא תרבות הפטריארכיה שנעוצה היטב בתרבות השחורה וכל ניסיון להיאבק בה נתפס כפגיעה במסורת או באידאליים הדרום-אפריקאים.

מספר הקורבנות לפני שנים (מקרים מדווחים בלבד):
2008-2009: 46,647
2009-2010: 48,259
2010-2011: 48,158
2011-2012: 47,069
2012-2013: 48,408
2013-2014: 48,408
2014-2015: 43,195
2015-2016: 42,596

במחקר המקיף: "אונס בדרום אפריקה" משנת 2000, עלה כי 2.1% מהנשים מגיל 16 ומעלה מכל שכבות האוכלוסייה, נאנסו לפחות פעם אחת בין תחילת 1993 למרץ 1998. ובסקר "הדמוגרפיה והבריאות בדרום אפריקה" משנת 1998 עלה כי כ-4% מכלל הנשים בגילאי 15-49 במשקי הבית שנדגמו נאנסו. המועצה למחקר רפואי ומשרד הבריאות ערכו סקר עם שיעור דומה. במחקר אשר נערך בשנת 1997 עלה כי 6.8% מהנשים בפרובינציית מפומלנגה נאנסו, 5% בלימפופו ו-4.5% בהכף המזרחי.

במחקר אנונימי למשל שערכה המועצה למחקר רפואי (MRC) בשנת 2009 בקרב 1,738 גברים, בפרובינציות קוואזולו-נטאל ובהכף המזרחי עלה שמעל רבע מהם אנסו וכמעט מחציתם יותר מאישה אחת, ו-4.95% אנסו או ניסו לאנוס בשנה האחרונה. במחקר בראשות קרן למחקר רפואי במימון ממשלתי בשנת 2010 בקרב 487 גברים בפרובינציית חאוטנג עלה כי 37% מהם אנסו אישה וכמעט 7% מהם השתתפו באונס קבוצתי. מחקר בהכף המערבי העריך כי כ-15% מהגברים אנסו אישה אשר לא הייתה בת זוגם בשנים 2014-2015. ארגון החדשות IRIN העריך שכחצי מיליון נשים וילדות בדרום אפריקה נאנסות כל שנה.

מקרב הנערים כ-11% הודו כי הם אלצו מישהי לקיים עימם יחסי מין ובסקר נוסף בקרב 1,500 תלמידי בתי ספר באזור סווטו ביוהנסבורג, כרבע מהנערים שהתראיינו אמרו כי: "Jackrolling" (ביטוי נפוץ מאוד במדינה שפירושו אונס קבוצתי) "היה כיף". סקר שערך CIET בשנת 2007 מצא כי 60% מהנערים בגילאי 10-19 סברו כי זה לגיטימי לאנוס נערה שהכירו, ו-11% אנסו. במחקר בשנת 2013 בקרב נערים בכיתות ט' ב-46 בתי ספר תיכוניים בקייפטאון ובפורט אליזבת, עלה כי 17.2% מהם אנסו. למעלה ממחצית הנערים שהתראיינו במחקר הזה התעקשו על כך שכאשר נערה אומרת "לא" ליחסי מין, היא מתכוונת ל-"כן".

אונס קבוצתי נפוץ מאוד בדרום אפריקה. ילדות כבר מגיל קטן מוזהרות לא להסתובב לבדן כדי לא ליפול קורבן ל-jackrolling. אחת המטרות של אונס קבוצתי היא הפגנת גבריותו של כל אחד מחברי הכנופיה לעיני חבריו. המועצה למחקר רפואי ציינה כי המטרה הנוספת היא חיזוק הקשר בין החברים בכנופיה כאשר גברים שביומיום מתחרים על נשים, משתפים את אותה אישה. המועצה ציינה כי "אלימות מינית, הטרדה מינית וכפייה מינית בדרום אפריקה, נתפסות באופן נרחב כהתנהגות גברית רגילה".
למטה: חנה קורנליוס, בת ה-21. במאי 2017 היא וחברתה נאנסו בסטלנבוש על ידי קבוצת גברים שצדו נשים אקראיות. לאחר שהם באו על סיפוקם הם חנקו אותה ורוצצו את הגולגולת שלה עם סלע ענק. גופתה נמצאה בסמוך לאתר עבודה.

התעללות מינית והטרדות לפי הדיווחים מתרחשות גם בבתי הספר על ידי מורים ותלמידים. ארגון משמר זכויות האדם HRW דיווח כי נערות מכל שכבות החברה והקבוצות האתניות סופגות אלימות מינית בשגרה בבתי הספר כמו למשל בחדרי הרחצה, בכיתות ריקות ובמעונות ומקרים רבים לא מדווחים. סכנת האלימות המינית בבתי הספר יצרה מחסום לנערות לרכוש השכלה. הארגון HRW דיווח כי ההישגים של התלמידות בבתי הספר בדרום אפריקה גם נפגעים קשות לאחר אירוע של אלימות מינית.

במדינה שיעור המקרים הגבוה ביותר של אונס ילדות ותינוקות. קרן הדמעות והמועצה למחקר רפואי דיווחו כי 50% מהילדות עוברות התעללות מינית לפני גיל 18. דוח אחד קבע כי בשנת 2000 התרחשו 21,538 מקרי אונס או ניסיונות אונס של ילדות עד גיל 18 ודוח משנת 2001 מצא כי התרחשו 24,892 מקרי אונס. במחקר של המועצה למחקר רפואי נמצא כי בשנת 2009 כ-15% מהקורבנות היו ילדות מתחת לגיל 12. בשנת 2017 המשטרה דיווחה כי 9% מהקורבנות היו ילדות בנות תשע ומטה. הגידול הגדול ביותר של מקרי אונס היה של ילדות עד גיל שבע, וההערכה היא שמספר המקרים הלא מדווחים גדול עד פי 10. דוח של איגוד מקצועי מצא כי כל שלוש דקות נאנסת ילדה בדרום אפריקה. שליש נאנסות על ידי בן משפחה או קרוב משפחה.

מקרים של אונס תינוקות מזוויעים במיוחד. לאחר האונס הן נדרשות לעבור ניתוח שיחזור לאיבר המין, הבטן או קנה הנשימה. הנה למשל דוגמאות בשגרה: בשנת 2001 תינוקת בת 9 חודשים בשם צ'פנג נאנסה ואיבדה הכרתה מכיוון שהכאב היה גדול משיכלה לשאת. תינוקת נוספת באותו גיל נאנסה על ידי שישה גברים בגילאי 24-66 אחרי שנותרה בלי השגחה על ידי אימה, נערה מתבגרת. ילדה בת 4 מתה לאחר שנאנסה על ידי אביה. פעוטה בת רק 14 חודשים נאנסה על ידי שני דודים. בפברואר 2002 פעוטה בת 8 חודשים נאנסה על ידי ארבעה גברים. פציעותיה היו כה נרחבות שהיא נדרשה לעבור ניתוח שחזור נרחב. אדית קריאל עובדת סוציאלית במזרח הכף ציינה שאונסי ילדות הם "לעיתים קרובות קרובי משפחה ואף אביהן או מפרנסיהן".
למטה: נולוטהנדו מסנגו בת ה-9. ביולי 2018 נאנסה בפרובינציית מפומלנגה. אחרי כן נרצחה וגופתה הושלכה לתעלה.

 

 

במדינות רבות המושג אונס נשים בנישואים נתפס כאוקסימורון משום שהגברים רואים בהסכמתן לספק אותם כמובנת מאליה. על כן הם דוחים את עצם הרעיון שזה בכלל אונס ואינם רואים בכפיית יחסי מין על אישה בעל כורחה כשגויה מבחינה מוסרית. יחסי מין אינם נתפסים כיחסים סימטריים, משום שעל פי התפיסה אין ביזוי גדול יותר מאשר להיחדר על ידי איבר המין הגברי, ועל כן מבחינה היסטורית יחסי המין בנישואים נתפסים גם כריטואל שבאמצעותו הגברים מפגינים את בעלותם, מרותם, כוחם ועליונתם על נשותיהם ואת שליטתם בהן, בעוד שהנשים ביחסי המין מוכיחות את כניעתן, נאמנותן והתמסרותן לבעלים שלהן. גברים אנסו את נשותיהם לאורך ההיסטוריה גם במטרה לעבר אותן בכפייה בניגוד לרצונן כאשר באזורים רבים בעולם לנשים אין אף אמירה האם ייעשה שימוש באמצעי מניעה והחלטות כמו מתי וכיצד יתקיימו יחסי המין, שמורות אך ורק לבעלים שלהן.

אונס נשים נחשב בעולם עד למחצית המאה הקודמת כפגיעה בכבוד ובמוניטין של בני משפחתן, ולא רק בחקיקה פנים ארצית אלא גם במשפט הבינלאומי בשל תפיסת הנשים כרכוש ולכן הותר לבעלים לאנוס את נשותיהם מפני שהן נחשבו רכוש שלהם, ורק בשנות התשעים בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) הכיר באונס נשים כפשע שבוצע כנגדן, כנגד כבודן, ולא בני משפחתן. פירושו של הביטוי: "אונס" (Rape, בלטינית: Rapere) הוא לחטוף נקבה באלימות מהבעלים הנוכחיים שלה כדי לאנוס אותה. כלומר על פי התפיסה הרווחת מקדמת דנא, בלתי אפשרי להאשים את בעלה באינוסה, מפני שהוא ממילא כבר הבעלים שלה. מערכות המשפט ברחבי העולם פסקו בהתאם כי רעיות אשר מסרבות לספק את בעליהן משתמטות מחובתן הבסיסית כנשים, ועל כן אינן מותירות לבעליהן ברירה אלא לאנוס אותן. אינוסן נחשב פתרון בעיני מערכות המשפט, מפני שיחסי מין הם ממילא יחסי כוח ושליטה והנאתם של הגברים היא הנאה סדיסטית כך שהתנגדותן ממילא לא מפריעה להם ליהנות ולבוא על סיפוקם.

 

מבחינה היסטורית בחלק גדול מהעולם האונס לא נחשב כפשע נגד האישה, ולא הייתה כל התייחסות בחוקה לנזק שנגרם לה. אם היא נאנסה על ידי גבר זר זה נחשב כעוולת גנבה (גנבת רכוש הבעל) ואם נאנסה על ידי בעלה זה זכותו שהרי היא רכושו. החוק האמריקני והאנגלי עד המאה העשרים ראה בזכויותיה של האישה כזכויות אשר ניתנות לה בזכות בעלה ולפיכך במקרה שבעל גמלה בליבו החלטה לאנוס את אשתו, לא ניתן להאשימו בכך שהוא פגע בה, מכיוון שכאישה אין לה זכויות בפני עצמה. השליטה של הגברים על גופן של נשותיהן הייתה רק חלק משליטה גדולה יותר שהוענקה להם בכל התחומים הנוגעים לחייהן וזה בשל התפיסה כי אישה היא רכוש. תחילה רכוש אביה ועם הנישואים רכוש בעלה. בשנת 1707 למשל השופט הראשי של הלורד האנגלי ג'ון הולט, תיאר את מעשיו של גבר המקיים יחסי מין עם אשתו של גבר אחר כ-"פלישה הגבוהה ביותר לרכוש".

 

ההשקפה הזו הומחשה למשל בשנת 1736 בחוות הדעת של המשפטן סר מתיו הייל שעמד בראש מערכת המשפט האנגלית, בספר: "תולדות תחינות הכתר" (Historia Placitorum Coronæ): "...הבעל אינו יכול להיות אשם באונס שהוא ביצע בעצמו באשתו החוקית.. וזה משום שבהסכמתם ובחוזה הזוגי ההדדים, ויתרה האישה על עצמה לבעלה והיא אינה יכולה לחזור בה". העיקרון הודגש בשנת 1803 במאמר של וויליאם הוקינס: "חיבור טיעוני הכתר" (Treatise of pleas of the crown) ובמאמר של ג'ון פרדריק ארצ'בולד בשנת 1822: "טיעונים וראיות בתיקים פליליים" (Pleading and Evidence in Criminal cases).

הוועדה לתיקון החוק הפלילי בשנת 1884 שהתכנסה, דחתה את הרעיון כי יש להרחיב את עבירת האונס גם לאונס בנישואים. בדוח נכתב כי אונס אישה בנישואים לא נכלל מפני שנשואים כרוכים בפשרות. "ואם הוא (הבעל) צריך ללכת רחוק יותר ולאלץ אותה לקיים יחסי מין ללא הסכמתה, זה עשוי להעיד על כישלון הקשר הזוגי אך זה רחוק מלהיות העבירה הייחודית והחמורה שתוארה קודם (אונס נשים מחוץ לנישואים)". ולכן אין להאשים גברים באינוס נשותיהם, גם אם הם היכו אותן כדי לאנוס אותן, אם אין נזק פיזי. נכתב כי "חלקנו סבורים כי על החוק הפלילי להישאר מחוץ למערכות יחסים זוגיות, במיוחד מיטת הנישואים". החוק בבריטניה שאפשר לבעלים לאנוס את נשותיהם בוטל על ידי בית הלורדים רק בשנת 1991. אולם עדיין מחוקקים רבים התנגדו להחיל את החוק אחורה כלפי גברים שאנסו את נשותיהם עד שינוי החוק, מכיוון שבעת שהם אנסו אותן זה היה חוקי.

שנת 1922: ברית המועצות.
שנת 1932: פולין.
שנת 1950: צ'כוסלובקיה.
שנת 1965: שוודיה.
שנת 1971: נורווגיה.
שנת 1976: איטליה.
שנת 1977: הונגריה, סלובניה.
שנת 1980: ישראל.
שנת 1982: פורטוגל.

שנת 1983: קנדה.
שנת 1985: ניו זילנד.
שנת 1989: אוסטריה, בלגיה

רשימת המדינות שבהן אף על פי שעבר חוק שאוסר אינוס נשים בנישואים, הוא נאכף חלקית (נכון לשנת 2022):
אוזבקיסטן: משנת 2017 בתי המשפט לא דנים במקרים של אינוס נשים בנישואים.
אזרבייג'ן: המשטרה אוכפת את החוק באופן חלקי.
איי סיישל: הממשלה אוכפת את החוק באופן חלקי.
בולגריה: החוק נאכף באופן חלקי.
בוסניה והרצגובינה: עם העברת החוק, המשטרה סירבה לראות בכך עבירה חמורה, מה שעיכב את אכיפת החוק.
בורונדי: הממשלה אוכפת את החוק באופן חלקי והתופעה של אינוס נשים בנישואים ממשיכה להיות נרחבת.
בלארוס: החוק נאכף לעיתים נדירות. אינוס נשים בנישואים נתפס כסוגייה פרטית ולא פלילית.
גבון: החוק נאכף לעיתים נדירות.
גואטמלה: הממשלה אוכפת את החוק באופן חלקי.
גינאה ביסאו: הממשלה אוכפת את החוק באופן חלקי.

דרום אפריקה: התופעה של אינוס נשים בנישואים ממשיכה להיות נרחבת
הונדורס: אינוס נשים בנישואים לא נחשב פשע אלא רק עוון ועל כן הקורבנות חייבות להתלונן כדי להעמיד בעלים לדין.
ונואטו: המשטרה אינה מתערב לעיתים קרובות מכיוון שבעיניה אינוס נשים בנישואים הוא עניין פרטי.
זימבבואה: החוק נאכף באופן חלקי והתופעה של אינוס נשים בנישואים ממשיכה להיות נרחבת.
טוגו: החוק לרוב אינו נאכף.
טרינידד וטובגו: עונשי המאסר לגברים שאונסים את נשותיהם קצרים משמעותית מלגברים שאונסים נשים מחוץ לנישואים.
יפן: בתי המשפט מעולם לא הרשיעו גברים שאנסו את נשותיהם אלא רק במקרים שהנישואים התפרקו והם היו פרודים.
לאוס: נשים שנאנסות בנישואים לעיתים קרובות אינן מתלוננות בשל סטיגמה חברתית.
ליבריה: הממשלה אוכפת את החוק באופן חלקי והתופעה ממשיכה להיות נרחבת.
מזרח טימור: החוק נאכף באופן חלקי.
סנגל: הממשלה אוכפת את החוק לעיתים רחוקות.
סרביה: הממשלה אוכפת את החוק באופן חלקי.
פפואה גינאה החדשה: מערכת המשפט מאפשרת לראשי הכפר לנהל משא ומתן על תשלום פיצוי במקום הענשה.
פקיסטן: מאז שנחקק החוק בשנת 2005 שאוסר על גברים לאנוס את נשותיהם, אף מקרה לא הובא בפני בתי המשפט.
קולומביה: התופעה של אינוס נשים בנישואים ממשיכה להיות נרחבת.
קזחסטן: החוק נאכף באופן חלקי בשל חוסר רצון של המשטרה, התביעה ומערכת המשפט לאכוף אותו.
קירגיזסטן: החוק נאכף באופן חלקי. המשטרה רואה בדרך כלל באינוס נשים בנישואים כעבירה מינהלית ולא פלילית.
קיריבטי: עונשי המאסר לגברים שאונסים את נשותיהם קצרים משמעותית מלגברים שאונסים נשים מחוץ לנישואים.
קמבודיה: החוק נאכף לעיתים נדירות.
קניה: החוק נאכף באופן חלקי.
תאילנד: הממשלה אוכפת את החוק באופן חלקי.

ברוב חלקי יבשת אפריקה אונס נשים בנישואים אינו עבירה פלילית ובמספר מדינות החוק מאשר לגברים לאנוס את נשותיהם אך עם כמה הגבלות, למשל כשהן בהריון מתקדם, מיד לאחר הלידה, בזמן הוסת ובזמן שהן באֵבֶל על קרוב משפחתן שנפטר. בדרום סודאן כך לשון החוק מחריגה אונס של נשים בנישואים: "מגע מיני של זוג נשוי, הוא אינו אונס כמשמעותו בסעיף הזה". באתיופיה כך לשון החוק מחריגה אונס בנישואים בסעיף 620: "המכריח אישה להיכנע ליחסי מין מחוץ לנישואים, דינו מאסר". באיחוד האמירויות הערביות אונס בנישואים חוקי. בית המשפט בדובאי למשל גזר באוקטובר 2017 על שוטר 6 חודשי מאסר רק מפני שהוא אנס את ארוסתו לפני שהפכה לאשתו. השוטר טען שהוא ראה את עצמם כבר כזוג נשוי כאשר הוא אנס אותה. בפקיסטן החוק משנת 1979 בהתאם לעבירות "זינה" באסלאם (Hudud), אסר על גברים לאנוס נשים רק "אם אינם נשואים".

בהולנד כך לשון החוק החריגה אונס בנישואים: "גבר שכופה באלימות (או באיומים) על אישה לקיים יחסי מין מחוץ לנישואים". בשוויץ למשל רק משנת 2004 החוק התיר להעמיד לדין בעלים שאנסו את נשותיהם גם בהיעדר תלונה כמו בכל עבירת פשע. בסינגפור סעיף 375 לחוק העונשין עד 1 בינואר 2020 התיר אונס נשים בנישואים אלא אם הם פרודים, קיים צו גירושים זמני שלא הפך לסופי, קיים הסכם פרידה בכתב או כאשר בית משפט הוציא צו הגנה על האישה אשר אוסר על בעלה לאנוס אותה. שילה ג'פריס פרופסור למדעי המדינה באוניברסיטת מלבורן כתבה כי במדינות המערב האידיאולוגיות של "המהפכה המינית", (הכוללים את התעשייה המסיבית של סקסולוגיה, טיפול מיני וספרות על ייעוץ מיני), אף החמירו את מצבן של הנשים שנאנסו, מפני שהן נתפסו כאשמות וכפגומות כל פעם שהן הביעו אי רצון להשביע את התאווה המינית של הבעלים שלהן כמצופה מהן.

הסיבה הרביעית היא במקרה שבת המשפחה נחדרה על ידי איבר מין גברי בין אם מרצון ובין אם נאנסה ובפרט אם התעברה, בשל התפיסה כי אין ביזוי גדול יותר מזה. ולכן בכל התרבויות בהיסטוריה הותר לנשים להיחדר רק על ידי איבר מין גברי אחד במשך כל חייהן כדי לשמור על כבודם של בני משפחותיהן, וגם זה בלית ברירה שכן זו הייתה הדרך היחידה להעמיד צאצאים. באזורים מסוימים גם נאסר מפורשות בחוק על הנשים לקיים יחסי מין מלבד עם בעליהן ובאזורים אחרים האיסור הוא תרבותי. הנישואים הללו מכונים "חתונת רובה-ציד" (Shotgun wedding), ביטוי אמריקאי שגם נמצא בשימוש בחלקים אחרים בעולם. הנישואים מתארים מקרה שבו אביה של אישה או ילדה אשר גילה כי גבר זר קיים יחסי מין עימה (כלומר "ביזה" אותה בעיניו) כפה עליו לשאת אותה באמצעות רובה ציד למשל. בחלק מהמקרים הוא אף לקח אותו אל המזבח על מנת למנוע את בריחתו.

הסיבה החמישית היא מותו של גבר נשוי. בתרבויות רבות, כדי לשמור על הירושה על הקרקע והרכוש, ועל ה-"סחורה" עצמה (האלמנה) בתוך משפחתו, נהוג להשיא אותה בכפייה לאחד מאחיו. המנהג נפוץ בחלקים מסוימים באפריקה. הנישואים האלו מכונים: "ירושת אלמנה" (Widow inheritance), ירושת כלה (bride inheritance), ו-"נישואי לווירט" (Levirate marriage). הסיבה השישית היא לעלות את המורל בקרב הלוחמים בזמן מלחמה. בנות עמם טובות המראה מביניהן, הושאו להם בכפייה. הסיבה השביעית היא לנצל את גופן של שפחות או שבויות מלחמה, וכאמצעי לכפות עליהן להשתלב בקהילה ולקבל את גורלן.

המנהג היה נפוץ מאוד מקדמת דנא ועדיין נפוץ מאוד באזורים רבים בעולם גם במאה ה-21, בייחוד באזורים באסיה ואפריקה. במדגסקר למשל נישואים כפויים נפוצים. נשים מושאות בכפייה על ידי בני משפחותיהן, וחלקן לגברים המבוגרים מהן בהרבה. במלאווי המנהג הנפוץ לשלם מוהר למשפחת הכלה אשר מכונה גם "לובולו" (Lobolo) ממלא תפקיד מרכזי בנישואים בכפייה. במאוריטניה לנישואים האלו שלוש צורות עיקריות: הראשונה היא נישואים בכפייה לבני דודים המכונים "מסלהה" (Maslaha). השנייה היא נישואים בכפייה לגברים עשירים, עבור רווח כספי, והשלישית "נישואים פוליגמיים" בכפייה לגברים בעלי השפעה.

בארצות הברית הורים הטיסו אלפי נערות מאזור ניו-יורק אל פקיסטן כדי להשיאן בכפייה. המתנגדות מאוימות ומושאות בכוח. הכנסייה הפונדמנטליסטית של "ישוע המשיח של קדושי אחרון הימים" (FLDS), נחשדה בסחר בקטינות מעבר לקווי המדינה כולל קנדה ומקסיקו כדי להשיאן בכפייה ולאנוס אותן. היא נחשדה גם על ידי המשטרה הרכובה המלכותית של קנדה שסחרה ביותר מ-30 נערות קטינות מקנדה לארצות הברית בין סוף שנות ה-90 לשנת 2006 כדי להכניסן בכפייה לנישואים פוליגמיים.

נורבגיה: החוק התיר לשאת נשים בכפייה עד שנת 2003.

סין: החוק התיר לשאת נשים בכפייה עד שנת 1950.

סקוטלנד: החוק התיר לשאת נשים בכפייה עד שנת 2011.

ערב הסעודית: החוק התיר לשאת נשים בכפייה עד שנת 2005.

פקיסטן: החוק התיר לשאת נשים בכפייה עד שנת 2007.

קזחסטן: החוק התיר לשאת נשים בכפייה עד שנת 1928.

רוסיה: פיטר הגדול חתם על צו האוסר לשאת נשים בכפייה ברוסיה בשנת 1724.

שוודיה: החוק התיר לשאת נשים בכפייה עד שנת 2014.

תוניסיה: החוק התיר לשאת נשים בכפייה עד שנת 1956.

 

הסיבה השנייה במקרים שהן מושאות לגברים בתוך החמולה או לשכנים, היא העמקת היחסים בין המשפחות ויישוב סכסוכים. הסיבה השלישית היא להיפטר מהן מפני שהן נחשבו לנטל כלכלי, בשל אי יכולתן לעבוד בעבודות כפיים או לצאת מביתן לבדן. הסיבה הרביעית היא התפיסה כי הנקבות מבוזות ומושפלות ביחסי המין ולכן כדי לשמור על כבודם של הגברים במשפחותיהן, אבות העדיפו להשיא אותן לגברים שנבחרו בקפידה כבר בילדותן, כדי שישלטו ויגנו עליהן. בכך הם אומנם דנים אותן להיאנס מגיל צעיר אולם המצב הזה עדיף בעיניהם מפני שכך הם מבטיחים שרק גבר אחד יאנוס אותן במשך כל חייהן ובחדרי חדרים. הסיבה החמישית היא מלחמות. אבות נהגו במלחמות להשיא את בנותיהן הצעירות לחברי מיליציות ולחיילים כדי שיגנו עליהן.

 

 

ביהדות הרבנית הותר לשאת ילדות כבר מגיל 12 ויום, כנזכר בסדר נשים מסכת קידושין 41 א' ו-ב' בספרי המשנה העתיקים בתלמוד שלוקטו בין שנת 536 לפני הספירה עד שנת 70 לספירה ונכתבו במאה ה-3 לספירה. לפי ההלכה הגיל הוא 12 וחצי. בעליהן יכלו לקיים עימן יחסי מין מיד לאחר טקס הנישואים. הם היו לרוב גברים בוגרים והן ילדות ולכן הם למעשה אנסו אותן. בימי הביניים בכל העולם היהודי ברחבי העולם נהוג היה להשיא ילדות סביב גיל ההתבגרות שלהן כלומר בגילאים 10 עד 17.

 

הרמב"ם קבע בתלמוד משנה-תורה, שנערך בין שנת 1180 לשנת 1170 לפני הספירה, כי במקרים חריגים ניתן להשיא ילדות מגיל 3 ואף הדגיש בפרק ג' (פסוק יט') כי: "לאב אפשרות לקדש את בתו לכל מי שחפץ בה בהיותה קטינה או בהיותה עלמה". ילדה מגיל 3 עד גיל 12 ויום כונתה "הקטנה" והייתה כפופה לסמכות אביה. הוא יכול היה להשיא אותה בכפייה בניגוד לרצונה. דוקטור רות למדן חוקרת במרכז לחקר התפוצות, על שם גולדשטיין גורן, כתבה כי ההתייחסות הרבה לנישואי ילדות בספרות "השאלות והתשובות" במאה ה-16 ובמקורות נוספים מלמדת שנישואי ילדות היו עד כדי כך נפוצים שהם היו למעשה הנורמה. למדן כתבה כי "ילדה בת שתים עשרה וחצי כבר נחשבה לבוגרת מכל הבחינות" ועל כן בעלה רשאי היה לקיים עימה יחסי מין. פרופסור מרדכי עקיבא פרידמן כתב כי: "סידור וקיום נישואי ילדה צעירה זו זכות בלתי מעורערת של אביה בישראל הקדומה".
למטה: נורנהא בת ה-14 ממשפחה ענייה בכפר קליה בבנגלדש. ב-20 בספטמבר 2017 היא הושאה בכפייה לגבר עשיר בן 35 בשם רג'יב חאן. הוא אנס אותה בשגרה למרות שדיממה מהלילה הראשון, עד שהיא מתה ב-25 באוקטובר 2020.

רשימה חלקית של מדינות שבהן התופעה של נישואי ילדות עדיין נפוצה במאה ה-21:
אוגנדה: 40% מהנקבות מושאות לפני גיל 18 (2018).
אנגולה: 30% מושאות לפני גיל 18 (2017).
אפגניסטן: 28% מהנקבות מושאות לפני גיל 18 (2017).
אריתריאה: 41% מהנקבות מושאות לפני גיל 18 (2018).
אתיופיה: 40% מהנקבות מושאות לפני גיל 18 (2017).
בורקינה פאסו: 52% מהנקבות מושאות לפני גיל 18 (2018).
בנגלדש: 59% מהנקבות מושאות לפני גיל 18 (2018).
דרום סודאן: 52% מהנקבות מושאות לפני גיל 18 (2017).
הודו: 27% מהנקבות מושאות לפני גיל 18 (2015-2016).
הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו: 37% מהנקבות מושאות לפני גיל 18 (2017).
הרפובליקה המרכז-אפריקאית: 68% מהנקבות מושאות לפני גיל 18 (2018).
הרפובליקה של קונגו: 33% מהנקבות מושאות לפני גיל 18 (2018).
זימבבואה: 32% מהנקבות מושאות לפני גיל 18 (2017).
חוף השנהב: 27% מהנקבות מושאות לפני גיל 18 (2018).

טורקיה: 28.2% מהנקבות מושאות בטורקיה לפני לגיל 18.
מאוריטניה: 37% מהנקבות מושאות לפני גיל 18 (2018).
מאלי: 52% מהנקבות מושאות לפני גיל 18 (2017).
מדגסקר: 41% מהנקבות מושאות לפני גיל 18 (2018).
מוזמביק: 48% מהנקבות מושאות לפני גיל 18 (2018).
מלאווי: 42% מהנקבות מושאות לפני גיל 18 (אומדן משנת 2018).
ניגריה: 76% מהנקבות מושאות לפני גיל 18 (2018) ו-28% לפני גיל 15.
ניז'ר: 76% מהנקבות מושאות לפני גיל 18 (2018).
נפאל: 40% מהנקבות מושאות לפני גיל 18 (2018).
סומליה: 45% מהנקבות מושאות לפני גיל 18 (2017).
סיירה לאון: 39% מהנקבות מושאות לפני גיל 18 (2018).
סנגל: 31% מהנקבות מושאות לפני גיל 18 (2017).
פקיסטן: 18% מהנקבות מושאות לפני גיל 18 (2018).
צ'אד: 67% מהנקבות מושאות לפני גיל 18 (2017).
קמרון: 31% מהנקבות מושאות לפני גיל 18 (2017).

התופעה של נישואי ילדות לגברים מבוגרים במערב, מרכז וצפון אפריקה היא נפוצה, ובאזורים מסוימים מדרום לסהרה נפוצה אף יותר כתוצאה מעוני, דת, מסורת וקונפליקטים, ובמדינות רבות קיימת שכיחות גבוהה של ילדות אשר מושאות לפני גיל 15. ממשלות רבות באפריקה נוטות להתעלם מההשלכות הבריאותיות הקשות על הקורבנות שמושאות בגיל צעיר כל כך ונאנסות, הכוללים גם פיסטולות הריוניות, לידות מוקדמות, לידות שקטות (לידת עוברים מתים), מחלות מין, סרטן צוואר הרחם ומלריה. בחלקים רבים באפריקה הנוהג מחייב חתנים להעביר מוהר (תשלום למשפחת הכלה על גופה) במזומן, בבקר או בחפצי ערך. בשל העוני אבות זקוקים למוהר כדי להאכיל, להלביש, לחנך ולשכן את שאר בני המשפחה. מחירן עולה ככל שגופן צעיר יותר. האבות אף נפטרים מנטל כלכלי מאחר והן נלקחות ומועברות לבית בעליהן. זה מקובל עוד לפני שהן מגיעות לגיל ההתבגרות.

 

בתימן החוק מתיר לגברים לשאת ילדות בכל גיל אולם הוא קובע כי עליהם להתחיל לאנוס אותן רק לאחר שגופן ניתן לחדירה. הועדה המחוקקת השריעה של הממשלה קבעה שלא תהיה הגבלת גיל לנישואי ילדות כי האסלאם מתיר לשאת אותן בכל גיל. חברי הפרלמנט במדינה מתנגדים בתוקף לכל שינוי בחוק. חבר הפרלמנט מוחמד אל-חמזי למשל קבע שהוא מתנגד נמרצות לאסור על הגברים לשאת ילדות מתחת לגיל מסוים. אל-חמזי הוסיף כי: "דבר שאללה עצמו לא אסר, אנחנו לא יכולים לאסור" וכי "הקוראן הקדוש אינו מכיל מגבלות גיל מסוימות". הוא הביא כדוגמה את הנביא מוחמד אשר נשא את עאישה, ילדה בת 9. מעל 50% מהנקבות במדינה מושאות לפני גיל 18 וחלקן לפני גיל 8. חלק מהמשפחות מכינות את בנותיהם לנישואים בגיל 9. קשה מאוד להשיג נתונים עדכניים ומדויקים של נישואי ילדות בכפייה לגברים במדינה כתוצאה מהאלימות שמתחוללת באזור.

באיראן נישואים בכפייה נותרו נפוצים מאוד בקרב נערות כורדיות והם אחת הסיבות העיקריות לכך שנערות מציתות את עצמן. ב-1998 קרן החירום הבין-לאומית של האומות המאוחדות לילדים דיווחה על שיעורים גבוהים של נישואים בכפייה בכורדיסטן האיראנית כולל של נערות בגילאים צעירים. הנורמות הנהוגות בתרבות הכורדיות תורמות עוד יותר לשכיחות של המנהג הזה. בסרי לנקה בדוח משנת 2004 בכתב העת "בריאות מינית" במהלך מלחמת האזרחים נמצא כי נישואים בכפייה הפכו לנפוצים. במהלך סכסוכים הסיכון של נערות להיאנס גובר אף יותר מעתות שגרה ועל כן הורים השיאו בכפייה את בנותיהם המתבגרות, מכיוון שלאחר שיאנסו אותן הסיכוי שלהן למצוא בעל יפגע. גברים אינם חפצים לשאת נשים שכבר נאנסו על ידי גברים אחרים.
למטה: נור בת ה-13 בסוריה. הוריה השיאו אותה בכפייה לגבר בן 27 שלא הכירה מפני שהיא הייתה עבורם נטל כלכלי.

 

 

בכל פעם שהבעלים שלהן אונסים אותן, הן לא מסוגלות אפילו לבקש שישתמשו לפחות באמצעי מניעה מאחר והן אינן יודעות מה הם אמצעי מניעה ובעבר הם גם לא היו קיימים, ולכן אין להן שום השפעה על תכנון המשפחה אף על פי שגופן נושא בעול. בזמן שהן נאנסות מרביתן אינן מתנגדות ואף קופאות, כדי לא לחטוף גם מכות וכדי לא להינטש חסרות כל לחיי עוני מחפירים. הן מתגוררות עם המשפחה של הבעל שגם מחנכת אותן מגיל צעיר שכנקבות עליהן להיות כנועות, לרצון הבעל ובני משפחתו. בחברות הללו בשל היותן גם נקבות וגם צעירות הן נחשבות לבעלות המעמד הנחות ביותר במשפחות והן מצוות לציית לכולם. אם הן תנסנה לברוח מהבעלים שלהן שאונסים אותן, הן עשויות לשלם מחיר כבד מאוד ואף להוביל לפגיעה גם במשפחותיהן.

בסומליה החוק שואב את השראתו מהמשפט-הקונטיננטלי, האסלאמי והקוד (Xeer), שהיא מערכת ליישוב סכסוכים מבוססת קאסטה מסורתית, שבה זקנים גברים מסורתיים הם השופטים. נכון לשנת 2018, רוב מקרי האונס עדיין מיושבים באמצעותה. במקרה שנקבה נאנסה הם לעיתים פוסקים על הגבר שאנס אותה לשאת אותה כדי להשיב את כבודם של בני המשפחה שלה. בשנת 1924 המנהג הוגן בחוק שקבע כי אנס יקבל פטור מאשמה אם הוא ישא את הקורבן שלו. מטרתו הייתה השבת כבודם של בני משפחתה ובו בעת לפגוע בכבודו של האנס שיאלץ כל חייו להיות בעלים של נקבה שבוזתה בפומבי, וכך להעניש אותו. בשנת 1991 החוק שונה כדי להעניק פטור גם כאשר נקבה נאנסה קבוצתית. אם אחד המשתתפים נושא אותה, כולם פטורים.
למטה: גולנאז מאפגניסטן. היא נאנסה בגיל 16 על ידי בעלה של בת דודה, בעלה היום וכתוצאה מהאונס היא התעברה. היא נכלאה ל-12 שנה על ניאוף, ילדה בכלא ואז קיבלה חנינה ואולצה להינשא לאנס שלה כדי להשתלב בחזרה בחברה.

בירדן סעיף 308 לחוק העונשין משנת 1960 קבע כי גבר שאנס נקבה ונושא אותה יזוכה אם הנישואים נמשכו לפחות 3 שנים. בשל החוק, רק בין השנים 2010 ל-2013 למשל, 159 גברים במדינה שאנסו יצאו לחופשי אחרי שנשאו את הקורבנות שלהם. הסעיף שונה בשנת 2017, אך הותרה בכוונה פרצה החוננת אנסים אם הם נשאו את קורבנותיהם ובתנאי שהן בגילאי 15-18. בבחריין סעיף 353 לחוק העונשין משנת 1976 המפורט בסעיף 344, קובע כי אם אנס נושא את קורבנו, לפני גזר הדין הסופי, יבוטלו נגדו כל האישומים, והוא אף רשאי להתגרש ממנה לאחר מכן. הסעיף הזה תקף גם למקרה שהנקבה נאנסה קבוצתית. אף אחד מהגברים שהשתתפו באינוס שלה לא ייענש אם אחד מהם נושא אותה. הממשלה מתנגדת בתוקף לביטול של החוק. בעיראק סעיף 427 לחוק העונשין משנת 1969 קובע כי גבר שאנס נקבה ונושא אותה כדין, כל פעולה משפטית נגדו מבוטלת.

בכווית סעיף 182 משנת 1960 קובע כי גבר שאנס נקבה ואחר כך הוא נושא אותה (באישור של האפוטרופוס שלה) לא ייענש. בסוריה בסעיף 508 לחוק העונשין משנת 1949 כתוב כי "אם קיימים נישואים בין גבר שמבצע אונס, התעללות מינית, חטיפה, הטרדה מינית לבין קורבן אז אין אישום או העונש מופסק". קורבנות מושאות לאנסים שלהן בכפייה בשל הסטיגמה החברתית. בלבנון סעיף 522 לחוק העונשין משנת 1948 קבע כי גבר שחטף נקבה כדי לאנוס אותה ולאחר האינוס שלה הוא נושא אותה, ניתן בכלל לא להעמידו לדין פלילי או להשהות את ההרשעה שלו, אולם בתנאי שהנישואים ביניהם יימשכו לפחות שלוש שנים. בשנת 2017 הוסר הסעיף אולם סעיפים נוספים (505 ו-518) עדיין מעניקים פטור לגברים שאונסים ונושאים קטינות מגיל 15.

ברשות הפלסטינית יושם חוק העונשין הירדני משנת 1959 (סעיף 308) הקובע כי גבר שאנס יזוכה אם הוא נושא את הקורבן. איכלס סופן מנהל מקלט נפגעות אלימות בשכם העיד כי בין השנים 2011 ל-2017 הופסקה התביעה נגד גברים שאנסו ב-60 מקרים שבהם המקלט סייע לנשים, לאחר שהם הסכימו לכאורה לשאת אותן. הנשיא אבו-מאזן ביטל את הסעיף במרץ 2018. ברצועת עזה הנשלטת על ידי חמאס מיושמים חוקי העונשין המצריים סעיף 290 ו-291, המזכים אנסים הנושאים את הקורבן.

אל סלוודור: במקרים רבים גברים שאנסו פטורים מעונש אם הם נושאים את הקורבנות שלהם.

אפגניסטן: אין זה נדיר שתבוטל התביעה אם מוצעים נישואין על ידי העבריין או משפחתו.

אתיופיה: במקרים רבים גברים שאנסו פטורים מעונש אם הם נושאים את הקורבנות שלהם.

ונצואלה: החוק קיים אך נמחק חלקית על ידי החלטות שיפוטיות של בית הדין העליון לצדק בשנים 1999 ו-2015.

סומליה: רק משנת 2010 החלו השלטונות לעשות מאמצים כדי להוציא מחוץ לחוק את המנהג הזה שעדיין קיים.

סומלילנד: אין זה נדיר שבני משפחה של קורבנות שנאנסו, משיאים אותן בכפייה לגברים שאנסו אותן.

מבחינה היסטורית הנישואים אפשרו לגברים לאנוס נשים וילדות באופן חוקי ובאורח קבע ולהכות אותן אם הן מעזות להתנגד. המשמעות היא שעבור אנסים הנישואים היו גן-עדן כאשר כל מה שנדרש הוא רק לשאת נקבה טובת מראה שתשמש הקורבן. ועל כן בקרב עמים רבים התפתח מנהג שבו גברים חוטפים נקבות טובות מראה ואז לרוב אונסים אותן, לעיתים שוב ושוב עד שהם מעברים אותן כדי שלמשפחות שלהן לא תהיה ברירה אלא להסכים לשאת אותן בכפייה, כדי להפחית את בושת האונס. אם היא תחזור למשפחתה, היא ומשפחתה לרוב ינודו על ידי הקהילה בשל הערכה שהיא ככל הנראה נאנסה והפכה לטמאה. המנהג מכונה: "חטיפת כלה" (bride kidnapping) או "נישואים על ידי חטיפה/לכידה" (marriage by abduction/capture). הוא התקיים במהלך כל הפרהיסטוריה וההיסטוריה בקרב עמים מגוונים, כמו: ההמונג בדרום מזרח אסיה, הצלטאל במקסיקו והצוענים באירופה והוא ממשיך להיות נפוץ היום באזורים שונים בעולם בפרט במרכז אסיה, אזור הקווקז ובחלקים באפריקה.
החוטפים לרוב ממעמד חברתי נמוך יותר כתוצאה מעוני, מחלות, אופי ירוד או עבריינות שמודעים לכך שאין להם סיכוי לשאת נשים טובות מראה בהסכמה כדי לאנוס אותן בנישואים ועל כן הדרך היחידה היא לכפות עליהן ועל משפחותיהן את הנישואים, וכך אף לחמוק מתשלום מוהר (תשלום למשפחת הכלה על גופה) ומתשלום על החגיגות או המשתה בשל חוסר רצון או יכולת. למנהג השלכות נרחבות. נקבות אינן יכולות לצאת מביתן ללא ליווי של גברים והוא מביא לשיעור נמוך שלהן במערכות החינוך. הם לרוב חוטפים ילדות או נערות, משום שגופן נחשב למבוקש יותר וללא אחים או בני משפחה אחרים שמסוגלים להגן עליהן. לעיתים לחוטפים היכרות מוקדמת עם הקורבנות שלהם (שכנה למשל) ולעיתים תכופות הם חוטפים אותן עם סיוע של חברים. המנהג נפוץ גם בחלק מהמדינות שהוא כבר מנוגד לחוק, בשל חוסר יכולת או רצון לאכוף אותו והעדפת פרקטיקות מסורתיות.
למטה: איורו של הצייר הצרפתי אווריסטה ויטל לומינאיס מהמאה ה-19. שני גברים ויקינגים חוטפים נערה טובת מראה. גברים ויקינגים נהגו לחטוף נערות זרות מהארצות שהם כבשו ובזזו במטרה לשאת אותן בכפייה ולאנוס אותן בנישואים.

ירח דבש הוא למעשה שריד של המנהג שמבוסס על כך שהגבר חוטף את הנערה למקום מסתור, כדי שהוא יוכל לאנוס אותה שוב ושוב בלי שקרוביה יוכלו להגן עליה או לנקום בו, כשמטרתו היא לעבר אותה עד סוף החודש. לאחר מכן הוא מוציא אותה ממקום המסתור כאשר היא כבר מעוברת, ולקרוביה לא נותרת ברירה אלא להסכים לנישואים, כדי להפחית את חרפת האונס.

 

טקס הנישואים מתקיים מספר ימים לאחר מכן כשבטקסים הללו נהוג שהחוטף מבקש מהורי כלתו לסלוח לו, על חטיפת בתם. הסליחה אינה על כך שהוא אנס אותה משום שהוא נחשב למי שאנס אותה כבעלה לעתיד ולבעלים מותר לאנוס את נשותיהם. הגבר רשאי להציע פרה, כסף או סחורה אחרת למשפחתה של הכלה, כתמורה או כהכרת תודה על הנקבה שהם "העניקו" לו. אולם לעיתים החוטפים לא טורחים לקיים טקס נישואים והנישואים הם פיקטיביים, מפני שמטרתם היא ממילא רק לאנוס אותן. לעיתים קרובות הנישואים הללו נגמרים רע מאוד. שליש מהגברים החוטפים אונסים אותן שוב ושוב עד שהם משביעים לגמרי את תאוותם מגופן ואז נוטשים אותן ומותירים אותן חסרות כל ובלי יכולת להינשא שוב משום שהן נחשבות לסחורה משומשת. המנהג של "חטיפת כלות" חוקי במדינה, וגם כאשר החטיפה היא אלימה מאוד החוטפים כמעט ואינם נשפטים בבתי המשפט.

 

בקניה המנהג היה נפוץ מאוד עד שנות ה-60 במאה ה-19 והוא עדיין מתקיים גם היום. ילדות מגיל 10 נחטפות על ידי גברים שמבוגרים מהן לעיתים בשני עשורים, נאנסות על ידם ואז מושאות להם בכפייה. המנהג מקובל בקרב הקבוצה האתנית קיסיי. על פי המנהג הגבר חוטף את הילדה או הנערה שהוא רוצה אותה ובמקום המסתור אונס אותה שוב ושוב בניסיון לעבר אותה. לאחר מכן הוא מודיע למשפחתה שהיא נאנסה והתעברה ולפיכך מוטב להם להכיר בנישואים כדי להפחית את הבושה שלהם. המנהג היה קיים בקרב שבט טורקאנה והוא מכונה: "akomari". בתרבות הזו חטיפת מוצלחת של ילדה או נערה העלתה את המוניטין של החוטף בקהילתו על "הפגנת גבריותו" וזה אף אפשר לו לנהל משא ומתן על מחיר נמוך יותר עם המשפחה שלה.

בקזחטן המנהג מכונה "kelisimsiz alyp qashu" (לקחת ולברוח ללא הסכם) והוא היה נפוץ מאוד בתקופה הפוסט-סובייטית. הנערות נחטפו לעיתים קרובות על ידי גברים שהן לא הכירו קודם לכן. היום המנהג נפוץ בעיקר בחלקים הדרומיים של קזחטן. גברים ממהרים לחטוף נערות טובות מראה לפני שגברים אחרים יחטפו אותן על מנת לשאת אותן ואז לאנוס אותן באופן חוקי. החוטף משתמש בדרך כלל בהונאה (כמו למשל הצעת טרמפ הביתה), בכוח או נשק כדי להכניע את הנערה ולהעבירה לביתו. היא מוחזקת עד שהיא נכנעת לנישואים. הזמן פועל במהירות לרעתה מכיוון שבמסורת האסלאמית, נקבה שנחטפה ומוחזקת בביתו של גבר שאינו בעלה, אביה או אחיה, נחשבת מחוללת בכפר שלה גם אם היא בסוף נמלטה בשל הערכה שאנסו אותה. ועל כן הברירה הנואשת היחידה שלה היא לנסות להימלט מביתו של החוטף לפני רדת החשיכה, אחרת היא תושא לו בכפייה. לפי הערכות שהובאו במחקר שנערך בקזחסטן בשנת 2018, 1.5%-1 מכלל הנישואים הנוכחיים, הם תוצאה של המנהג הזה.

המנהג נפוץ גם בתרבות ההמונג המסורתית והוא מכונה "zij poj niam". החוטפים הם במיוחד גברים שחשקה נפשם לשאת נערה שהם ראו במטרה לאנוס אותה באורח קבע ובאופן חוקי, אך הם יודעים כי אין להם סיכוי בשל רקע פלילי, מחלה או עוני. הגבר בסיוע חבריו ובני משפחתו חוטף את הקורבן לרוב כשהיא לבדה, ואז מעביר הודעה למשפחתה על כוונתו לשאת אותה. משפחתה עשויה לנסות לחפש אותה כדי להצילה אך לאחר שנוקפות השעות וההנחה היא שהוא כבר ככל הנראה אנס אותה, היא נכנעת ומשיאה אותה בכפייה, כדי להפחית את החרפה. נהוג שהחוטף בכל זאת משלם את המוהר ואף סכום גבוה יותר.

בקירגיזסטן חטיפת נערות זו פרקטיקה מקובלת ונפוצה באזורים רבים בפרט כפריים שמכונה: "ала качуу" (לקחת ולברוח). החוטפים הם לרוב עבריינים אלימים שחשקה נפשם לשאת נערות טובות מראה במטרה לאנוס אותן באופן חוקי ובאורח קבע, אולם הם מודעים לכך כי הן לא תסכימנה להינשא להם מרצונן החופשי, ועל כן הדרך היחידה היא לכפות עליהן את הנישואים. באמצעות המנהג הזה הם גם מפגינים את גבריותם בכך שהם מוכיחים כי אינם חושש מנקמה מצד המשפחות של הקורבנות. דפוס נוסף הם גברים שאינם יכולים לשלם את המוהר למשפחתן. לפי מחקר משנת 1992, עלותה של נערה מהמיעוט האתני חווי נע בין 240 ל-400 רובל. גברים בקרב המיעוט הזה חוטפים גם נערות בקרב המיעוט האתני שלהם ואף נערות קירגיזיות.

הגבר בוחר נערה שהכיר או נערה זרה ולעיתים הוא פשוט נכנס למשק בית שמתגוררות בו מספר נערות ובוחר את אחת מהן. הוא חוטף אותה בכוח או בעורמה, לעיתים קרובות בסיוע של חבריו וקרובי משפחה . בימי הנוודים הקדומים על גב סוס, וכיום לעיתים קרובות ברכב. הוא מעביר אותה לבית משפחתו ושם לעיתים אונס אותה כדי שמשפחתה תאלץ להשיא אותה בכפייה. בחברה הזו אין צורך בהוכחה שהוא אנס אותה, מספיק שהיא הייתה עימו לילה אחד כדי להניח שהוא קרוב לוודאי אנס אותה. למחרת הנערה נחשבת למבוזה, למי שכבודה נרמס לחלוטין ולסחורה משומשת, וכמעט אף גבר אחר לא יסכים לשאת אותה. כדי להפחית את החרפה, משפחתה משיאה אותה בכפייה לחוטף שלה, כדי שתיחשב למי שנאנסה על ידי בעלה, ככל הנשים. כל אפשרות אחרת אינה מקובלת מבחינה תרבותית, והיא נתפסת כדחייה של הזהות התרבותית הקירגיזית. חלקן מתאבדות.

מתוך 12,000 חטיפות שמתרחשות כל שנה, כ-2,000 קורבנות העידו כי החוטף שלהן אנס אותן, לפני שהן הושאו לו בכפייה. סקר קורבנות פשע משנת 2015 כלל גם חטיפת נערות לנישואים. 5% מכלל הנשים הנשואות השיבו שנחטפו והושאו בכפייה. מחקר משנת 2007 שפורסם בסקר מרכז אסיה ומקורות נוספים, מעריכים שכיום לפחות שליש מכלל הנשים הנשואות נחטפו. במחקרים שערך החוקר ראסל קליינבך עלה כי המספרים הרבה יותר גדולים, כאשר שני שליש מכלל הנשים הנשואות נחטפו. מחקר שנערך על ידי ארגונים לא ממשלתיים, הביא הערכות כי משפל של 40% מכלל הנשים הנשואות לנסיקה של 75%-68. לאחר התמוטטותה של ברית המועצות וקבלת עצמאותן של המדינות מרכז אסיה, המנהג של חטיפת נערות התגבר אף יותר.

 

למרות שהמנהג כיום אינו חוקי, החוטפים מובאים לדין לעיתים רחוקות בשל המערכת המשפטית הפלורליסטית, שבה כפרים רבים נשלטים דה פקטו על ידי מועצות זקנים ובתי דין אקסקאל (בהתאם למנהג המקובל) הרחק מעיניה של מערכת המשפט במדינה והתעלמותה של הממשלה. בתי המשפט אקסקאל המופקדים על פסיקות דיני משפחה, רכוש ונזיקין, תומכים במנהג. במקרים רבים הם בעצמם מעודדים את משפחת הקורבן להשיא אותה בכפייה לחוטף שלה, ומוזמנים על ידי החוטף לחתונה.

בסין המנהג היה נפוץ באזורים כפריים עד שנות ה-40 והוא כונה בפין-יין "qiǎngqīn" ובסינית 搶親 (לשדוד קרובת משפחה). גברים נהגו לחטוף נערות גם כדי לחמוק משתלום המוהר ולעיתים זה היה גם בשיתוף הוריה במטרה לכפות עליה להינשא לו. בסין האימפריאלית לפני שנערה חטופה הושאה בכפייה ונאנסה, היא נלקחה ל-"קינת כלה", כדי שהיא תוכל להתייפח בפומבי על מר גורלה במשך יומיים-שלושה ולפרט את צרותיה ותלונותיה מול בני משפחתה והקהילה המקומית. המנהג התמסד בסין. בשנים האחרונות המנהג הפך שוב לנפוץ באזורים בסין. במקרים רבים הנערות שנחטפות אף נמכרות לגברים באזורים עניים יותר של סין או מחוצה לה כמו למשל במונגוליה. מחירן של הקורבנות הוא כמעט עשירית ממחירו של אירוח חתונה מסורתית. משרד החוץ של ארצות הברית קושר את המגמה למדיניות הילד האחד, שהובילה לאי איזון בין המינים ולחוסר חמור בנקבות.

באוזבקיסטן (ברפובליקה האוטונומית, בקאראקלפאקסטן), כמעט חמישית מכלל הנישואים נערכים לאחר חטיפתה של הכלה. גברים פחות נחשקים ללא השכלה או עם בעיות סמים או אלכוהול, נוטים יותר לחטוף מכיוון שזו הדרך היחידה שלהם ליהנות מגופה של נערה טובת מראה באופן חוקי ובאורח קבע. בשל חוסר היציבות הכלכלית באזור המטרה היא אף לחמוק מתשלום עלות הטקס והמוהר. באזור הזה נערות נחטפות לעיתים על ידי גברים שהכירו, ולעיתים על ידי קבוצת גברים שמסייעים להם.

המנהג נפוץ מאוד גם בדאגסטן, צ'צ'ניה ואינגושטיה בצפון הקווקז (ברוסיה) והוא אף התגבר מאז נפילתה של ברית המועצות. כמו במדינות האחרות, גברים לעיתים חוטפים נערות שהם הכירו ולעיתים נערות זרות שהם ראו במטרה לשאת אותן בכפייה. מספיק להחזיק בנערה רק לילה אחד כדי שמשפחתה תשיא אותה בכפייה לחוטף בשל ההנחה שהוא קרוב לוודאי אנס אותה. המנהג הזה כבר הוצא מחוץ לחוק במדינות הללו אך בדומה לאזורים רבים הרשויות לעיתים קרובות לא מצליחות למנוע אותו. בצ'צ'ניה המשטרה אינה מונעת את המנהג וזה מוסיף מאוד לשכיחות שלו. מספר חטיפות כאלו אף תועדו באמצעות מצלמות.

בגאורגיה המנהג שכיח בדרום המדינה, במיוחד בעיירה אחלכלכי וסביבתה באזורי המיעוטים האתניים. על פי ההערכה מאות נשים במדינה נחטפות ומושאות בכפייה לחוטפיהן מדי שנה. על פי המנהג הגבר שלעיתים קרובות מלווה בחבריו ניגש לנערה וכופה עליה באמצעות הונאה או כוח להיכנס למכונית. הם לוקחים אותה לאזור מרוחק או לביתו של החוטף, ושם הוא לעיתים אונס אותה, אך גם אם לא, רק מעצם הימצאותה לבדה עם גבר זר היא כבר נחשבה לבזויה בעיני קרוביה בשל ההנחה שהוא כבר אנס אותה. בשלב הזה אין לה לאן לשוב מכיוון שקרובי משפחתה עשויים לראות בכך חרפה אם היא תנסה לשוב לביתה. הקורבנות ומשפחותיהן לרוב אינן מתלוננות גם בשל הפחד מהמשפחות של החוטפים ובמקרים המעטים שהן מגישות תלונה, התובעים לעיתים קרובות מסרבים להגיש כתב אישום נגד החוטפים ודוחקים בהן להיכנע לבעליהן בשל התפיסה כי זה ייעודן.

יחסי מין מעולם לא נתפסו כיחסים סימטריים. בתפיסה ההיסטורית הנקבות בעת קיום יחסי המין מושפלות, מחוללות ומבוזות. ועל כן גברים משחר ההיסטוריה חתרו להשיא את בנות המשפחה שלהם רק לגברים שהיו בעלי בריתם ואשר נבחרו בקפידה, שכן בעיניהם אין השפלה גדולה יותר מהידיעה כי גבר עוין מקיים יחסי מין עם בת משפחתם, ועל אחת כמה וכמה אונס אותה. בשל התפיסה הזו מועצות של זקני שבטים בתרבויות מסוימות המכונות ג'ירגה, לעיתים גוזרות על גבר שהורשע בפשע חמור עונש המכונה "צדק מקביל" שנחשב לעונש הכבד ביותר אפילו יותר מעונש מוות, כדי לרצות את השבט והמשפחה של הנפגע. העונש מאפשר לקרובי משפחת הנפגע לאנוס את קרובות משפחת הפוגע (לרוב את הילדות הבתולות), באופן חוקי כל חייהם, כדי שהם יחוו כפיצוי את ההנאה הכי אדירה שהגברים יכולים לחוות בעולם הזה תוך כדי ביזויו המוחלט של הגבר שפגע בהם.

המועצה בוחרת את הנקבות במשפחת הגבר הפוגע שתהיינה הקורבנות עם העדפה לטובות המראה כדי שהפיצוי יהיה הולם, ואז הן מועברות אל ביתם וראשית מושאות להם בכפייה על מנת לאפשר להם לאנוס אותן באופן המותר על פי הדין והמסורת. במקרים רבים הן חוטפות מכות בשגרה ונאנסות על ידם באופן אכזרי במיוחד, אף יותר מקורבנות אשר הושאו בנישואי כפייה אחרים, מאחר והבעלים שלהן אונסים אותן כל פעם עם תחושת נקמה בשל היותן משתייכות למשפחתו של הגבר שפגע בהם.

המסורת מוזכרת למשל לפני כמעט 400 שנה לאחר ששני שבטי פתאנים בצפון-מערב פקיסטאן נלחמו במלחמה עקובה מדם זה נגד זה, שהובילה למאות הרוגים. הנואב, השליט האזורי קרא להקים ג'ירגה של זקנים משני הצדדים כדי להוציא פסקי דין. נפסק כי המעורבים יקבלו כנקמה עונש מבזה במיוחד: הילדות במשפחותיהם תושאנה בכפייה לבני המשפחות של הקורבנות. רק בשנת 2004, בית המשפט העליון במחוז סינד הוציא את המסורת מחוץ לחוק, ובשנים 2005 ו-2011 הפכה לבלתי חוקית אך המנהג ממשיך להתקיים ובפרט באזורים כפריים שבהם המשטרה המקומית לעיתים קרובות מעלימה עין והאכיפה חלשה. בשנת 2008, לאחר קרב דם ממושך בפינה נידחת במחוז בלוצ'יסטן המערבי, שהחל בכלב מת, והביא להרג של 19 בני אדם, לרבות 5 נשים, נפסק כי 15 ילדות מהמשפחות של הנאשמים בנות 3 עד 10, תושאנה בכפייה לבני המשפחות של הקורבנות.המנהג נפוץ בכל 34 המחוזות של אפגניסטן במיוחד בקרב הקוצ'ים ובמחוזות קונר, הלמנד ובלח'. הוא מכונה: "באד" (Baad) ו-"סווארה" (Swara, בערבית: سوارہ). במקרה שגבר ביצע פשע או צבר חובות, זקני מועצות ג'ירגה לעיתים פוסקים שהילדות במשפחתו בגילאי 5-12 תשואנה בכפייה לבני משפחת הקורבן כפיצוי ונקמה ולעיתים גם לדודים שלו וקרובי משפחה רחוקים. עד שנת 1976 הפרקטיקה הזו הייתה חוקית ומאז נוספה רק ההגבלה שעל הקורבנות להיות מתחת לגיל 18 וגם לא אלמנות. העונש על הפרת המגבלה הוא עד שנתיים מאסר בלבד. לא ידוע על זקן מועצת ג'ירגה או בן משפחה שנעצר או נשפט על כך. הנקבות מחונכות שבשל גופן המביש הן נטולות זכויות וכפופות למרותם של הגברים ולכן רבות מהן לא מעזות אפילו להתלונן.
אונס נשותיו ובנותיו של האויב בזמן מלחמה ואחריה הוא תופעה נפוצה מאוד עוד מקדמת דנא והוא נחשב בעבר כבלתי נמנע. ההיסטוריונית סוזן בראונמילר כתבה כי אונס נחשב למעשה של כיבוש, ולכן עבור הכובשים לאורך ההיסטוריה לא הייתה דרך אולטימטיבית יותר לחגוג את ניצחונם, מאשר לכבוש "את גופן של נשות האויב המובס" ולעיני כל כדי להפגין את ניצחונם עליו. מפגני האונס הללו היו חלק מאסטרטגיית המלחמה, שנועדו להביא לביזויים המוחלט של המובסים ודמורליזציה קשה בקרבם, שכן אין השפלה גדולה יותר עבור הגברים מאשר לצפות בבנות עמם ובבנות משפחתם נאנסות, ועוד על ידי לוחמיו של האויב, ובפרט בחברות פטריארכליות שהכבוד הגברי תלוי בהצנעת גופן של הנקבות אשר נתפס כמבזה ולכן בתוליהן הוא ערך ליבה. זו השפלה מוחלטת שמביאה להרס מוחלט של הקהילות, מפוגגת את אמונתם במסורת התרבותית והדתית שלהם ומערערת את קשרי זיקתם לאזור עד לכדי התפוררות הקבוצה האתנית כולה ומבטיחה שגם הניצולים שיצליחו להימלט לעולם לא ישובו.

כפי שלמדנו בפרק הקודם, גברים רבים נהנו מאז ומעולם לאנוס אפילו את הנשים שלהם (את אימהותיהם של הילדים שלהם) ולפיכך נסו רק לדמיין את אכזריות האונס במלחמה, כאשר הם לא לא אנסו את נשותיהם אלא את בנותיו ונשותיו של אויביהם. הלוחמים לעיתים קרובות אנסו אותן בברוטליות ובו בעת הפליאו בהן את מכותיהם ואגרופיהם כדי להגביר את הריגוש שלהם. קורבנותיהם סבלו לעיתים קרובות מחבלות קשות, עצמות שבורות וסדקים בגולגולת שהביאו לנכות וללקות בראייה ובשמיעה. דפנות הנרתיק שלהן לעיתים נקרעו או נוקבו (פיסטולות) כתוצאה מהברוטליות של הלוחמים הנרגשים שהובילו לכאבים עזים. שלפוחית השתן ומעי הגס ממוקמים סמוך לנרתיק, ועל כן נקב בנרתיק לעיתים גם הוביל לבריחה כרונית של שתן וצואה דרכו.
הקורבנות סבלו מפגיעות נפשיות ארוכות טווח לרבות פחד, חוסר אונים, עצב, חוסר התמצאות, בדידות, ייאוש, דיכאון, חרדה ותסמונת דחק פוסט טראומטית (PTSS), הפרעות סומטופורמיות רבות, פלאשבקים, טראומה מתמשכת, נדודי שינה כרוניים, סיוטים, חוסר תאבון, פרנויה, שנאה לגופן הנשי, תחושה של גועל ובושה וקושי ביחסים אינטימיים עם גברים במערכות יחסים. הקורבנות לעיתים קרובות נודו ממשפחותיהן וקהילותיהן והוכו וננטשו על ידי בעליהן, שראו בגופן שבוזה סמל לזוהמה ובושה. חלקן נרצחו על ידי בני משפחותיהן במטרה למחות את החרפה ולשקם את כבודם. הילדים שנולדו לנשים שנאנסו נודו גם הם.
במהלך ההוצאות להורג ההמוניות של תושבים פולנים, אוקראינים, בלארוסים ורוסים שבוצעו לרוב בידי מליצית פולקסדויטשר סלבסשטוץ ובליווי חיילי ורמאכט, בשטח בניהולו של הצבא הגרמני, הקורבנות הופרדו בכל פעם לשתי קבוצות, זכרים ונקבות. הזכרים הוצאו מיד להורג בעוד נשים וילדות קודם נאנסו על ידם לפני הוצאתן להורג. אחרי שנאנסו הן הוצאו גם להורג בירייה. בצרפת החל להתחולל אונס המוני של נשים וילדות צרפתיות בשנת 1944 על ידי החיילים הגרמנים לצד מעשי הטבח והביזה. בדנמרק הכבושה אשר הסכימה בהתחלה לשתף פעולה הובטח שבתמורה הצבא ימנע מחייליו לאנוס את נשותיהם ובנותיהם.
למטה: אחד הבורות באתרי ההוצאה להורג שלתוכו הושלכו גופותיהן של הנקבות לפני אטימתו. רבות מהן קודם נאנסו.

על אף חוקי גזע מחמירים שהגבילו את האינטראקציה עם היהודים, חיילי אס אס ושוטרים אנסו נשים יהודיות לעיתים קרובות. זה היה כל כך תכוף שאף דווח כי: "50-80% מכוחות האס-אס ויחידות המשטרה שפעלו במזרח אירופה, אנסו נשים יהודיות". הם אנסו אותן במטרה ליהנות ובה בעת להפגין את עליונותם עליהן ולעשות להן דה המוניזציה ולהציגן כלא-אנושיות, כחפצים. בתחילת המאה ה-20 יהודים נחשבו תתי אדם לפי תורת הגזע, ולכן נאסר על הגברים הגרמנים לבוא במגע עם נשים יהודיות, כדי למנוע אפשרות שהן תתעברנה ואז תלדנה להם תתי-אדם כמותן, מכיוון שזה נחשב ל"טומאת הגזע" (rassenschande). לכן במלחמת העולם השנייה נאסר על הגברים הגרמנים לאנוס נשים יהודיות אך זה לא מנע מהחיילים והשוטרים לאנוס אותן. זו הסיבה שמיד לאחר שהם אנסו נשים יהודיות, הם לעיתים קרובות הרגו אותן כדי להבטיח שהן לא תלנדה כתוצאה צאצאים. היו אף מקרים שיחידות אס-אס קיימו מסיבות, שאליהן הובאו נשים יהודיות שנאנסו ללא הרף עד שנפלו על הריצפה מדממות.

אסירים שהצליחו להימלט מהגטאות ברחו לרוב לתוך היערות והצטרפו לפרטיזנים בניסיון להגדיל את הסיכויים שלהם לשרוד. מחקרים מצאו כי נשים רבות היו מודעות לפני כניסתן ליערות שהן תתמודדנה עם שורה של אתגרים בשל מינן וכי "האפשרות שהן תאנסנה הייתה מוחשית". היחידות האלו נשלטו לרוב על ידי גברים ומעורבות בפעילות צבאית הוגדרה כמיועדת לגברים. ועל כן נשים שהגיעו ליחידות האלו בדרך כלל עשו זאת "מכיוון שחיפשו הצלה ולא כדי להילחם באויב". עם קבלתן לפרטיזנים לעיתים קרובות תפקידן היה לספק את הלוחמים ביחידות האלו, לרוב לא מרצון כדי לגמול להם על ההגנה שהם מספקים להן.

מכונת המלחמה הגרמנית האימתנית הייתה משומנת ויעילה מאוד. השמדה המונית של בני-אדם נעשתה באמצעות תאי גזים באופן אפקטיבי ויעיל מאוד וכך באופן מאורגן הם פעלו גם במטרה להשביע את תאוותם המינית של חיילי הורמאכט והאס אס. הצבא הקים תחנות בכל רחבי אירופה הכבושה אשר בהם חייליו יוכלו לאנוס את בנותיהם של העמים הכבושים באופן מאורגן. התחנות כונו בלעג: "בתי זונות צבאיים" (Militärbordelles), והצבא והמשטרה הגרמנית במזרח אירופה החלו לצוד ברחובות הערים נשים צעירות ונערות מתבגרות. הטקטיקה כונתה: "איסוף" (łapanka/rafle), ובאמצעותה נלכדו בכל פעם מספר גדול של עוברות אורח אשר לא נחשדו בדבר. הן נכלאו בתנאים קשים ואולצו לספק את החיילים שהיו בדרכם לחזית או שבו ממנה.
בחורף 1941 הצליח הצבא הסובייטי להדוף את הצבא הגרמני ועד שנת 1944 שיחרר כל השטחים שנכבשו בברית המועצות. הוא המשיך להתקדם תוך כיבושן של מדינות מזרח אירופה והדיפתו של הצבא הגרמני. חייליו לא החלו לאנוס רק עם הגעתם לגרמניה אלא כבר בדרכם אליה והם לא אנסו רק את הנשים הגרמניות שכן בתפיסתם אונס הנשים לאחר הניצחון בקרב אינו רק העונש לאויב אלא גם השכר ללוחמים ועל כן הם כפו על נשותיהם ובנותיהם של העמים הכבושים להעניק להם את שכרם. כאשר הפוליטיקאי היוגוסלבי מילובאן ג'ילאס, התלונן על האונס ההמוני שהתחולל ביוגוסלביה הכבושה, השיב לו שליט ברית המועצות יוסיף סטלין, כי הוא צריך: "להבין חייל שחצה אלפי קילומטרים בדם ואש ומוות שנהנה עם אישה, או משתעשע בה".לדברי ההיסטוריון האמריקאי נורמן ניימרק, החיילים לא בררו בין הקבוצות האתניות, בין כובשים לקורבנות. פולניות וגרמניות בווארמיה ובמסוריה קיבלו אותו יחס. במרץ 1945 בעיר אולשטין כמעט אף נקבה לא שרדה מבלי שנאנסה, "בלי קשר לגילה". גילן של הקורבנות שנאנסו נע בין 9 ל-80 ולעיתים סבתא, אימא ונכדה נאנסו ביחד קבוצתית, זו לצד זו, על ידי עשרות חיילים. במכתב אשר נשלח מהעיר גדנסק ב-17 באפריל, דיווחה אישה פולניה שעבדה בסביבתו של מחנה סובייטי כי "מכיוון שאנחנו דיברנו פולנית היינו מבוקשות... למרות זאת מרבית הקורבנות נאנסו עד 15 פעמים... אנסו אותי שבע פעמים.. זה היה נורא". במכתב שנשלח אחרי שבוע, דווח כי נשים וילדות נאלצות להתחבא במרתפים במשך כל היום כדי לא להיאנס על ידי החיילים.שליט ברית המועצות, יוסיף סטלין, ידע היטב מדיווחים רבים שקיבל על האונס ההמוני שמבוצע על ידי חייליו בדרכם לגרמניה ובמהלך כיבושה. כאשר סטלין נשאל על כך הוא השיב כי: "אנו מטיפים מוסר לחיילינו יותר מדי.. תנו להם לקחת את היוזמה". על פי ההערכות כ-240,000 נקבות מתו כתוצאה מהאונס ההמוני בעת כיבוש המדינה, כ-10,000 רק בברלין. רבות מהן מתו כתוצאה מפגיעות פנימיות לאחר שנאנסו בברוטליות. חלקן מתו ממחלות מין בשל מחסור בתרופות. חלקן מתו כשניסו להפיל. חלקן שמו קץ לחייהן לאחר שנאנסו, במיוחד הקורבנות הטראומטיות שנאנסו קבוצתית שוב ושוב על ידי מספר רב של חיילים. כ-90% מהנשים שנאנסו בברלין נדבקו בזיהומים וכ-3.7% מכלל התינוקות שנולדו בשנים 1945-1946 היו של נשים שנאנסו.
למטה: קטע מהסרט רוז אשר משחזר את האונס ההמוני. כדי לאפשר לכמה שיותר חיילים ליהנות אחרי ניצחונם האדיר, נשים ונערות רבות נגררו אל פינות רחוב, סודרו בשורה אחת כשהן על גבן עם רגליים מפושקות ונאנסו שעות זו לצד זו.

ב-12 בפברואר 1942, רגע לפני שסינגפור נפלה, היאכטה המלכותית של סארוואק ווינר ברוק ניסתה להימלט. על סיפונה היו אנשי שירות פצועים רבים (אוסטרלים ובריטים), 66 אחיות ששירותו בבית החולים הכללי 2/13' ואזרחים גברים, נשים וילדים. הספינה הופצצה על ידי מטוסים יפנים וטבעה. שתי אחיות נספו. היתר פוזרו בסירות הצלה ונסחפו לחלקים שונים באי בנגקה באוקיינוס בשקט, הממוקם באיי הודו המזרחיים ההולנדיים (כיום אינדונזיה). כ-100 ניצולי הספינה התאחדו ליד החוף ראדג'י. לאחר שהתגלה כי צבא יפן מחזיק באי, נאמר לכל האזרחים הנשים והילדים, כי מוטב להם להימלט לעיר מונטוק וכך הם עשו. באי נותרו 60 אנשי שירות פצועים ו-22 אחיות שתטפלנה בהם. הם הקימו באי מקלט והציבו עליו שלט ענק של הצלב האדום.
הממשלה ניסתה לצמצם את האונס ההמוני והחליטה להקים: "תחנות ניחומים" עבור כוחות הכיבוש, שיאוישו בפרוצות ונשים שנאנסו ונחשבו ממילא כבר טמאות למניעת אינוס של נשים נוספות. הן כונו: "נשים מנחמות". החברה היפנית הפטריארכלית הציבה בפני הנשים שנאנסו שתי ברירות: התאבדות, או הקרבת גופן וסיפוק הכובשים כדי למנוע את חילולן של נשים נוספות. ב-18 באוגוסט 1945 משרד הפנים הורה למושלי המחוזות ולראשי המשטרה להקימן היכן שיוצבו הכוחות של בעלות הברית.

נובויה סאקה מפקד משטרת טוקיו (העיר שתוצף במספר הגדול ביותר של חיילים) נפגש עם ראשי ההתאחדות של המסעדות חמאג'ירו מיאזאווה וג'נג'ירו נומוטו והורה להם לסייע בסידורים לקראת הגעת החיילים. מיאזאווה ונומוטו נעזרו בקשריהם כדי לייסד קבוצה של נציגי תעשיות מועדוני לילה, ברים ובתי בושת. הנציגים שנפגשו עם המשטרה ב-21 באוגוסט נדרשו רשמית להקים תחנות ניחומים, אך להסוות ככל הניתן את תפקידה של הממשלה. ב-23 באוגוסט הם יסדו את: "איגוד מתקני הנוחות המיוחדים" והשם שונה זמן קצר לאחר מכן ל-"איגוד הבילויים והשעשועים" (RAA). בשפה היפנית: 特殊 慰 安 施 設 協会. משרד האוצר העניק לאיגוד 33 מיליון ין להקמת "תחנות הניחומים" בעזרת הלוואות שנטל על עצמו מבנק הפיתוח התעשייתי.סגירת "תחנות הניחומים" הוביאה לגלי אונס המוניים. ההיסטוריון ג'ון דאור ציין כי בתקופה שהם פעלו "תדירות האונס נותרה נמוכה ביחס לגודל העצום של כוח הכיבוש". הערכות היו שרק כ-40 קורבנות נאנסו בכל יום אולם לאחר סגירתם מקרי האונס נסקו לפי-8 והגיעו לכ-330 בממוצע מדי יום. הביוגרפית טרזה סבובודה ציינה גם היא כי "מספר מעשי האונס המדווחים נסק", לאחר סגירתם של "תחנות הניחומים", וזו ראייה שהיפנים הצליחו להפחית במידה ניכרת את מעשי האונס באמצעות הקמתם. השלכה נוספת הייתה אבטלה פתאומית של רבבות נשים שהיו רעבות ללחם. רבות מהן המשיכו בלית ברירה לעבוד כפרוצות ברחובות עבור כוחות הכיבוש כדי לשרוד. חיילי בעלות הברית כינו אותן בלעג: "נערות פאן-פאן" (ביפנית: "נערות לחם-לחם"). יחסי המין הפכו לאלימים יותר ופיזורן ברחובות גם הקשה מאוד על המפקדה העליונה למנוע את התפשטותן של מחלות המין. בנובמבר 1946 הממשלה הציגה את מדיניות ה-"קו האדום" (赤 線 ,Akasen) שהתירה את התופעה בכמה אזורים מיועדים.
במהלך המלחמה שימשו מתחמים רבים מרכזי אונס עבור הפלנגיסטים כמו למשל חצר בית החולים בעיר אוביידו וכלא מלייה. נשים שנכלאו במתקני כליאה נאנסו לעיתים קרובות. זה היה מקובל למשל במתקן "לאס סלס". לוחמים הגיעו לעיתים קרובות למתקן, כדי לבחור נשים לאנוס. הנשים שהם בחרו הועברו לצריף שלהם ונאנסו. הנשים נאנסו גם על ידי השומרים והפקידים. באלבסטה למשל כ-30 נשים נאנסו במשך שלושה חודשים על ידי שני פקידים. ניתן היה לשמוע את צרחותיהן ברחבי המתקן. נשים במתקני הכליאה סבלו בשגרה משוביהן שדרשו מהן לענג אותם בתמורה לשיפור במצבן או מצב קרובי משפחה כלואים. בסוף 1937 מספר כלואות במתקן הכליאה בויסקאיה סירבו לקיים יחסי מין עם שוביהן. בלילה רבות מהן הוצאו להורג בירייה.
בזמן שהגברים והנערים הושמדו ונקברו בבורות משותפים, חיילים החלו לאנוס את הנקבות שנותרו ברחובות מחנה הפליטים. הם שלפו בכל פעם מתוך ההמון את הנשים והילדות שהם בחרו לאנוס ואז אנסו אותן על הקרקע לעיני כולם ולעיתים גם לעיני אמותיהן, אחיותיהן וילדיהן. הם אנסו אותן בכוונה ברחובות ובפומבי באופן הכי משפיל, כדי לבזות את הקבוצה האתנית כולה. הפליטים ראו ושמעו אותן נגררות וזועקות, אך הם היו חסרי אונים משום שנותרו במחנה בעיקר נשים וילדים והם היו חמושים וחיפו אחד על השני. הזעקות של הקורבנות שנאנסו ויריות נשמעו כל הלילה. מספר נשים היו כה מבועטות שהן תלו את עצמן.
רבים מהבוסניאקים שלא הושמדו בטבח בוישגראד הועברו למחנה אוזאמניקה שפעל גם כמחנה אונס עבור החיילים הסרבים שביקרו בו לעיתים קרובות על מנת לאנוס את הנשים שהוחזקו בו. אחת הניצולות במשפטו של אוליבר קרסמנוביץ', שהואשם בעבירות הקשורות לטבח וישגראד, העידה שבאחד המקרים השומרים כפו על אסירים במחנה לאנוס בעצמם אסירות במחנה.
מחנות אונס רבים הוקמו בעיר פוקה בדרום מזרח בוסניה אחרי שהיא נכבשה. מאות נשים בוסניאקיות נאנסו בהם בשיטתיות. חיילים ושוטרים הגיעו אליהם בשגרה כדי להשאיל אותן. הם בחרו כל פעם אישה אחת או יותר, לקחו אותן החוצא ואנסו אותן. בעת משפטו של דראגולוב קובאראק תוארו התנאים במחנות כ-"לא היגייניים באופן בלתי נסבל". הם הוקמו בידיעתם המלאה ולעיתים במעורבות ישירה של הרשויות המקומיות ובפרט כוחות המשטרה. ראש המשטרה בפוקה דראגאן גובוביץ', אף זוהה כאחד הגברים שנהגו להגיע למחנות האלו. הוא בחר בעצמו את הקורבנות שלו ולאחר מכן הוא הוציא אותן החוצה ואנס אותן. אחד המחנות הידועים לשמצה היה: "הבית של קרמן". נקבות בוסניאקיות לרבות ילדות מגיל 12 שהוחזקו בו נאנסו שוב ושוב.

ב-19 ביוני 1992 הקרואטים החלו לכבוש גם שטחים בבוסניה במטרה לספח אותם לקרואטיה. הלחימה הזו הסלימה במרכז בוסניה והתפשטה במהרה והגיעה לשיאה בשנת 1993. הכוחות טיהרו אתנית את השטחים שהם כבשו במיוחד מבוסניאקים. הטיהורים כללו אונס המוני של נשים. הידוע בהם היה הטיהור האתני שבוצע בעמק לשבה במהלכו נספו כ-2,000 בוסניאקים.התקיפות של כוחות ג'נג'אוויד בוצעו בשלושה שלבים. בשלב הראשון הכפר הוקף, ומי שיצא לאסוף עצי הסקה או מים הותקף. בשלב השני הם פשטו על הכפר ועברו מבית לבית. בכל בית הם הרגו את הגברים והילדים הזכרים ואנסו את הנשים והילדות, או שהם קודם ריכזו את כולם במקום מרכזי היכן שהכוחות, ושם הרגו את הגברים והילדים הזכרים ואנסו את הנשים והילדות. לא היה אכפת ללוחמים מה גילן של קורבנותיהם. הם אנסו קבוצתית מילדות בנות 5 עד נשים בנות מעל 70 כולל נשים הרות. לעיתים קרובות הכוחות כפו על תושבי הכפר (כולל על בעליהן, אביהן, אמותיהן וילדיהן) לצפות בהן נאנסות לפני שהם נרצחו. בשלב השלישי הם פשטו על כפרים ועיירות סמוכות, מחנות-העקורים ומעבר הגבול לצ'אד ואנסו את הנשים והילדות שנמלטו.

לוחמי המדינה האסלאמית פלשו בין היתר גם לאזור טיל עזר וכפר קיניה ורצחו בכפר 90 זכרים, כולל גם ילדים זכרים בני 12. הנשים והילדות הושארו בחיים כדי לאנוס אותן והפכו לשפחות המין שלהם. רבות מהן הועברו לאזורים שונים ברחבי המדינה. בין 400 ל- 450 מהן הועברו לעיר תל עפר בעיראק, ומאות נוספות לאזור סי-באשה-חידרי ומשם הן הועברו למחוז אל-בעאג'. ב-4 באוגוסט הם נכנסו לכפר הרדאן, הרגו 250-300 זכרים וחטפו את נשותיהם ובנותיהם. נוספות נחטפו מהכפרים השכנים. בעיר סינג'אר הם הרגו 500-2,000 זכרים וב-6 באוגוסט הם חטפו 400 נשים כדי למכור אותן כשפחות מין לגברים מוסלמים. בין ה-3 ל-6 באוגוסט הלוחמים חטפו כ-500 נשים וילדות ממחוז אל-בעאג', ומעל 200 נשים וילדות נוספות מהכפר טל בנאט.

ב-15 באוגוסט 2014, לוחמי המדינה האסלאמית נכנסו אל הכפר היזידי קוצ'ו דרומית לסינג'אר שבו התגוררו 1,826 תושבים. הגברים והנערים הופרדו מהנשים והילדים וכולם הועברו לבית הספר-התיכון בכפר, שם קודם נבזזו מגופם התכשיטים שלהם. לאחר מכן כל הזכרים מגיל 14 הועברו להשמדה. ראשיהם של כ-600 מהם נערפו והשאר הוצתו ונשרפו חיים או שנורו למוות. בחלק מהמקרים הגברים והנערים אף אולצו לפני שהוצאו להורג לחפור בעצמם את הבורות המשותפים שבתוכם יקברו אותם. אחר כך גופותיהם נדחפו והושלכו כמו פסולת לתוך הבורות כאשר כמה מהם עדיין חיים. כל בור התמלא ונאטם בערמות עפר. הזכרים מתחת לגיל 14 נלקחו למחנות צבאיים ברחבי המדינה האסלאמית, ושם הם אומנו כדי להפוך אותם ללוחמים כמותם, הנקבות הוכרזו כשפחות ומעל אלף נשים וילדות הועברו לאזורים שונים כדי לספק גברים מוסלמים והם אנסו אותן בשיטתיות. נערות רבות שנאנסו על ידי לוחמי המדינה האסלאמית והצליחו להימלט מהם, התאבדו בקפיצה אל מותן מהר סינג'אר באזור.

פרק משנה 7.12: אונס המוני במהלך רצח העם הרוהינגי במיאנמר (2016-2017)

אוכלוסיית מיאנמר מונה בעיקר בודהיסטים עם קבוצות מיעוט קטנות שחבריהן מנהלים אמונות אחרות כולל הרוהינגים (4%). הרוהינגים חיים במחוזות רוהינגיה וראכין. הם נרדפים בשיטתיות על ידי הממשלה והבודהיסטים הלאומניים משנות השבעים. נשללה מהם הזכות לנוע בחופשיות, לרכוש השכלה גבוהה ולקבל את כל השירותים ואמצעי התמיכה החיוניים. אזרחותם אף נשללה בשנת 1982. הם לא מורשים לנוע ללא אישור רשמי ובעבר נדרשו לחתום על התחייבות שלא ללדת יותר משני ילדים. אדמות רבות שלהם נושלו עבור הצבא או מתיישבים בודהיסטים שנדדו אליהם מאזורים אחרים במדינה. הם נתונים לעבודות כפייה שגרתיות שבמהלכן כל גבר רוהינגי מצווה לוותר על יממה אחת כל שבוע, כדי לעבוד על פרויקטים צבאיים וממשלתיים.ללוחמים לא היה אכפת מה גילן של קורבנותיהם. הם אנסו קבוצתית ילדות קטנות כבנות 8, זקנות כבנות 70 ואף נשים הרות. משפחות שניסו להגן על בנותיהן מפני האונס אף גילחו את ראשיהן והלבישו אותן בבגדי זכרים בתקווה שלא יזהו שהן נקבות. הקורבנות לעיתים קרובות נאנסו לעיני בני משפחותיהן שאולצו בכוח לצפות. במקרים רבים אימהות ובנותיהם נאנסו זו לצד זו. הלוחמים אף כפו על גברים לאנוס בעצמם את בנות משפחתם, כדי שיבזו אותן בעצמם. מחזה שאותו הם ראו כמגרה במיוחד. הלוחמים לרוב אנסו את קורבנותיהם באופן מבזה במיוחד, תוך שהם מכנים אותן בשמות גנאי ומגדפים את הקבוצה האתנית. במטרה להגביר עוד יותר את הריגוש הם לרוב גם תוך כדי עינו אותן, כיבו סיגריות עליהן, או צרבו אותן באמצעות ברזל לוהט. במקרים רבים הקורבנות נאנסו במשך ימים. אחרי שהן נאנסו לחלקן הוחדרו מוטות מתכת או מסמרים לתוך הנרתיקים שלהן.

כל הזוועות שתוארו לעיל הובאו רק מהמלחמות הגדולות שהתחוללו רק במאה השנים האחרונות. עוד רבבות זוועות בממדים קטנים יותר התחוללו בפרק הזמן הזה, כמו למשל הזוועות שהתחוללו במהלך הטבח בחברון, בין ה-23 ל-29 באוגוסט 1929. 133 יהודים נטבחו. ילדים נשחטו ונשרפו חיים לעיני הוריהם, הורים לעיני ילדיהם, איבריהם נכרתו, ונשים וילדות רבות נאנסו. הפורעים פרצו למשל לביתו של גרשון בן ציון, פיסח שלא יכול לנוע ממקומו שעבד כרוקח במרפאת בית-הדסה. הם אנסו בזה אחר זה את בתו מול עיניו ולאחר מכן הם רצחו את שניהם. הפורעים קטעו גם את שתי הידיים של אשתו והיא מתה בייסורים.

והזוועות שהתחוללו במאה השנים האחרונות, הן לא יותר מטיפה אחת בתוך אוקיינוס עצום של זוועות שהתחוללו בהיסטוריה. למעלה מ-12 אלף מלחמות התחוללו בעולם רק ב-4,000 השנים האחרונות, מלחמות אלימות ביותר, קטלניות, ועקובות מדם. מלחמות עד המאה ה-19 היו מחרידות עוד יותר מכיוון שלא היה אינטרנט, טלוויזיה, רדיו, טלפונים, לוויינים, מחשבים וחשמל, ולא מעצמות עם פצצות גרעין ומאזן אימה ועל כן הלוחמים היו חופשיים לאחר ניצחונם להשביע את היצרים הסדיסטים שלהם בלי שדבר יכל לעצור בעדם. התוצאה הייתה אונס המוני של הנשים והילדות בכל אזור שהם עברו כולל אונס של ילדות קטנות. בלתי אפשרי לתאר את כל מאורעות האונס ההמוניים שהתחוללו בהיסטוריה כולה במונוגרפיה הזו, לכן אביא מספר דוגמאות.
למטה: ציורו של ז'ורז' סקוט, כתב מלחמה צרפתי ומאייר של כתב העת הצרפתי L'Illustration בתחילת המאה ה-20.
פרק משנה 7.17: מדוע חיילי צבא הגנה לישראל אינם אונסים נשים ערביות?הילדות נאנסות בשגרה ולעיתים קרובות גם מוכות. הן מסורסרות בסביבות מסוכנות ומזוהמות וסופגות איומי אלימות בשגרה. החוקרים רובין א. קלארק, ג'ודית פרימן קלארק, וכריסטין א. אדמק למשל, כתבו כי הן סובלות מאוד מהתעללות, עצבות וחולי. ילדות מנפאל נאנסות ומוכות בזמן שהן מועברות לבתי הבושת, ואחר כך מושכרות עד 35 פעם בלילה תמורת דולר עד שניים. באזורים רבים מתחוללת אנרכיה מוחלטת ושחיתות כה עמוקה שלילדות לא רק שאין למי להתלונן, השוטרים גם אונסים אותן. למשל בטנזניה כ-84% מהילדות שרואיינו העידו כי נאנסו, הוכו ועונו על ידי שוטרים ושומרי הקהילה המקומית שמכונים סונגו. הפסיכותרפיסטית מרי דה צ'סני ציינה כי מעט מאוד ילדות נמלטות וניצלות: שיעורי הרצח, מקרי המוות וההתאבדויות גבוהים.

ובכן גם בקרב בני האדם הברירה הטבעית בעטה במשך מאות אלפי שנים. האופן שבו הם מתרבים (באמצעות קיום יחסי מין) הובילו לכך שרק הזכרים הדומיננטים, הסדיסטים והחזקים התרבו בעוד רק הנקבות הכנועות, המזוכיסטיות והחלשות התרבו. הברירה הטבעית הזו נמשכה עד שהתהוו הציביליזציות הראשונות, והתפתחו כלכלות אשר הפכו גם גברים משכילים לחזקים. וכאשר זה אירע האבולוציה הוסתה בפעם הראשונה מנתיבה עד שזה התבטא בסופו של דבר בעת החדשה במדינות המערב כשהגברים המשכילים נתנו לראשונה את הסכמתם להעניק לנשים ולילדות זכויות. אז הן קיבלו זכויות במשפחה, ונחקקו חוקי גירושים והוקמו מקלטים. נחקקו גם חוקים מחמירים נגד אונס נשים וילדות בתוך המשפחה, במקומות העבודה והבילוי ובכלל.

הסיבה הנוספת שהאבולוציה הוסתה במעט מנתיבה הייתה המצאת אמצעי המניעה (במיוחד הלא גלויים כמו למשל הגלולות) וכמו גם היכולת לבצע הפלות בהריונות לא רצויים בחלק מהאזורים. כל אלו העניקו פתאום לנשים שליטה מלאה על ההחלטה מתי ברצונן להתעבר, ובכך לחקות למעשה את אורך חייהם של הגברים, אשר יכלו לתכנן את חייהם והקריירות שלהם מראש. נשים שנאנסות במדינות המערב כבר כמעט אינן יולדות צאצאים לאנסים שלהם, ולרבות צאצאים אשר ירשו את הגנים שלהם. הן יכולות ליטול גלולות של אחרי או בהמשך לעבור הפלות בבתי חולים שהפכו להליכים פשוטים יחסית כדי לעצור את ההריון. כמו כן גם בדיקת אבהות תרמה רבות מפני שקודם לכן הנשים שהתעברו מחוץ לנישואים לא יכלו אפילו להוכיח מי עיבר אותן.