תוכן עניינים:
פרק 1: תפיסת יחסי המין בתרבויות בעולם
פרק 2: מדוע יחסי המין אינם נתפסים כסימטריים?
פרק 3: מדוע גברים נהנים לקיים יחסי מין?
פרק 4: התפקיד והמשיכה ביחסי המין
✺ חלק ב' - יחסי מין בכפייה
פרק 5: אונס באנרכיות (Anarchy Rape)
פרק 6: אונס בנישואים (Marital Rape)
פרק 7: אונס בזמן מלחמה (Wartime Rape)
פרק 8: זנות בכפייה (Forced Prostitution)
✺ חלק ג' - אבולוציה מינית
פרק 9: התפצלות בעלי החיים לזכרים ונקבות
פרק 10: התפתחות גופם של הזכרים והנקבות
פרק 11: התפתחותה של ההנאה הסדיסטית
פרק 12: האבולוציה המינית בקרב בני האדם




"אתה על הזין שלי / שם זין עליך": ביטוי המפגין התייחסות מזלזלת בך באמצעות המשלה לאיך שמתייחסים לאישה במיטה.
"כל הזין": ביטוי צבאי המציין מצב גרוע המתקבל בהשלמה כמו אישה שנאלצת לקבל את כל האיבר הגדול של בן זוגה.
"איזה זין": ביטוי המציין קריאת שבר באמצעות המשלה לאישה המופתעת לקבל איבר גדול בהרבה מאשר ציפתה.
"קיבל זין": ביטוי המבטא את עוצמת החוויה הטראומטית שאדם עבר בניגוד לרצונו על ידי המשלה למה שחווה אישה במיטה.


התפיסה כי יחסי המין אינם סימטריים מתבטאת גם בתגובות ההפוכות כשמתעדים אותם ומשתפים אותם ברשתות חברתיות. מרבית הנערים לא יחושו בושה אם סרטון שלהם מקיימים יחסי מין עם נערה יופץ ברשת בעוד שנערות תחושנה בושה גדולה. על אף שיחסי המין התקיימו בהסכמה מלאה הנערים יתפסו כמלכים ומניאקים, בעוד הנערות תיתפסנה כמופקרות וכקורבנות. נוהגים לומר כי על הנשים "לשמור על כבודן" ביחסי המין ועל בני זוגן "לשמור על כבודן". כמובן שאין זה נאמר גם על הגברים. זה נובע מהתפיסה שלהבדיל מהגברים, הנשים מבוזות במהלך קיום יחסי המין ועל כן הם חייבים להתקיים רק בחדרי חדרים. יחסי מין התקיימו מימים ימימה בסתר כדי לשמור על כבודן של הנשים, אחרת הם היו מתקיימים בפרהסיה כמו למשל אכילה.

הסיבה לדיסקרימינציה בין המינים נעוצה הקונספציה שביחסי המין הגברים כביכול מנצלים את הנשים, וזו על כן הסיבה מדוע נשים שנתפסות כמתירניות מכונות בחברה: "זורמות" או "נותנות", דהינו אף על פי שהן "מנוצלות" הן מסכימות לשתף פעולה. את הגברים כמובן שאין מכנים בכינויים הללו כי ברור שהם יחתרו לקיים יחסי מין עם הנשים, שהרי בתפיסה הם יועדו עבורם. נשים שמסכימות לקיים יחסי מין, הן בתפיסה מסכימות להיות כנועות ואף שיעשו בהן כרצונם, ועל כן הביטוי: "לפתוח רגליים", המתאר את התנועה הפיזיולוגית שהנקבות עושות ביחסי המין במטרה לאפשר את החדירה לתוך גופן, פירושו כניעה מבישה.
התפיסה שבעת קיום יחסי מין בעלי איבר המין הגברי הם: "המשתמשים" ומי שנחדר על ידי האיבר הזה הוא: "נותן השירות", מתבטאת גם בתעשיית הזנות. כמעט כל הקליינטים הם בעלי איבר מין גברי, וכמעט כל העובדים נחדרים על ידי האיבר הזה. למעשה גם במפגשים נורמטיביים כמו למשל בסטוצים, גברים נוהגים לתגמל בעקיפין את הנשים מתוך התפיסה שכביכול הן מנוצלות וזה מתבטא מדרינק וארוחה על חשבונם לפני קיום יחסי המין ועד לשכירת החדרים או הצימרים שבהם הם יתקיימו. התפיסה הזו מתבטאת גם בהטרדות מיניות. בעוד נשים שהוטרדו מרגישות שהן נוצלו, גברים שהוטרדו בידי נשים מרגישים דווקא ברי מזל, שכן בתפיסה גבר המטריד אישה שודד את משאב גופה בעוד אישה המטרידה גבר מעניקה לו "שירות חינם".



הרצח מכונה באנגלית: "Honor killing" (כלומר: הריגה לשיקום הכבוד) ו-"Shame killing" (כלומר: הריגה כתגובה לחרפה). הרצח מתוכנן על ידי בני המשפחה, לעיתים באמצעות "מועצה משפחתית" רשמית. לעיתים הנערים במשפחה נבחרים לרצוח את בת המשפחה כדי לאמנם. אם יסרבו, הם עשויים להיתקל בהשלכות חמורות מצד המשפחה והקהילה על אי מילוי חובתם. שיטות הרצח כוללות סקילה, דקירה, מכות רצח, שריפה, עריפת ראש, תלייה, שחיטה, התקפות חומצה קטלניות, ירי, וחניקה. הרצח מבוצע לעיתים בפומבי כדי להזהיר את יתר הנקבות בקהילה מהשלכות אפשרויות, אם הן לא תצנענה את גופן המבזה. לאחר רציחתה של בת המשפחה, הרוצחים מתגאים במעשה ששיקם את כבודם, ומנהיגי השבט תומכים בהם ומגינים עליהם. המשטרה ופקידי המשפט המקומיים לעיתים קרובות תומכים ברצח שלה, שעל פי תפיסתם הוא היה מוצדק והם מעלימים עין. זו אינה נחשבת עבירה, משום שזו מסורת תרבותית ארוכת שנים ובין העתיקות ביותר בהיסטוריה הנתפסת כראויה ומוצדקת.



סוריה: סעיף 192 לחוק העונשין קובע כי שופט רשאי לבחור עונשים מופחתים במקרים של רצח על חילול כבוד המשפחה.
דוגמאות למדינות שביטלו את ההגנה רק במאה ה-21:
אורוגוואי: עד דצמבר 2017 סעיף 36 לחוק העונשין התיר לגברים לרצוח את נשותיהם שנאפו בשל "הלהט שמעורר ניאוף".
האיטי: עד שנת 2005 החוק התיר לבעל לרצוח את אשתו אם קיימה יחסי מין עם גבר אחר.
ירדן: עד לפני מספר שנים החוק התיר לגברים לרצוח את נשותיהם ואת בנות משפחתם על חילול כבוד המשפחה.
סוריה: עד שנת 2009 סעיף 548 לחוק העונשין קבע שגבר שרצח/פצע את בת משפחתו שביזתה אותו ייהנה מעונש מופחת.
פקיסטן: עד שנת 2006 החוק התיר לרצוח בנות משפחה על חילול כבוד המשפחה, בפרט אם קיימו יחסי מין מחוץ לנישואים.
צ'ילה: עד שנת 1953 החוק התיר לגברים לרצוח את נשותיהם אם הן נאפו.

בשנת 2008 פוליטיקאי מהמחוז בלוצ'יסטן למשל (ישראר אולה זהרי), הגן על רציחתן של 5 נשים שהשתייכו לשבט העומרני על ידי קרוב משפחה של פוליטיקאי עומרני מקומי. הוא הגן על הרצח בפרלמנט וביקש מחבריו המחוקקים לא לעשות מהומה. הוא הצהיר כי: "אלו מסורות בנות מאות שנים ואמשיך להגן עליהן. רק מי שמתעסקת במעשים שאינם מוסריים צריכה לפחד".

הקצין בוריס רודוס שהיה ידוע לשמצה כמענה אכזרי מאוד, מונה לחוקרו של קוסיאור. רודוס שראה כי קוסיאור עומד בעינויים האכזריים ולא נשבר, הורה להכניס לחדר החקירות את בתו בת ה-16 ולאנוס אותה לנגד עיניו. עובדי נ.ק.ו.ד אנסו אותה אחד אחרי השני. קוסיאור נשבר והסכים להודות. הוא נקלח אל משרדו של סטלין, שם הוא הודה בפני נשיא אוקראינה שהוא מרגל. לאחר שהודה העיר סטלין בניצחון: "הנה, אתה רואה פטרובסקי, לא האמנת שקוסיאור הפך להיות מרגל. עכשיו אתה מאמין". הנערה תמרה שנאנסה לעיני אביה לא יכלה לשאת את ההשפלה שעברה והתאבדה כשהיא משליכה עצמה על מסילת רכבת. כמובן שאין תיעודים הפוכים (שימוש באיבר המין הנשי כאמצעי הענשה) גם אם תסרקו במסרקות ברזל את ההיסטוריה כולה.


הנזקים שנותרים בגופן של הנשים לכל חייהן:
- בעיות בדרכי השתן (השתנה כואבת, זיהומים בדרכי השתן).
- דליפת שתן לתוך הנרתיק.
- בעיות נרתיקיות (פריקה, גירוד, גינוזיס בקטריאלי וזיהומים אחרים).
- וסת כואבת, קושי בהעברת דם הווסת ועוד.
- עיוות של הנרתיק.
- רקמה צלקתית וקלוידית.
- כאבים במהלך יחסי מין.
- סיכון מוגבר בלידה ותמותה.

למטה: ג'יימס פראט וג'ון סמית' הוצאו להורג בתלייה באנגליה ב-27 בנובמבר 1835 באשמה שקיימו יחסי מין ביניהם.

גם היום הומוסקסואליות עדיין אינה חוקית ב-74 מדינות בעולם. ב-36 מתוך 54 מדינות אפריקה על פי הנתונים משנת 2010. גורמים ממשלתיים פועלים כנגד הומואים בחסותה של המדינה באמצעות הענשה, אפליה, דברי שטנה, אלימות קשה, רדיפה, מעצרים ממושכים, פיטורים, בריונות, דחיית משפחתם, דה הומניזציה והכחשת אנושיותם, אישיותם וכבודם והם חיים באימה. מחקר בשנת 2019 חשף כי אלימות כלפי הומואים נפוצה בארבע מדינות אסיה שנסקרו (הודו, איראן, מלזיה ופקיסטן) ובקרב בריטיים אסייתים. מוסלמים והינדים שנחשדים כהומואים הם בסבירות גבוהה יותר לסבול מאלימות על חילול כבוד המשפחה. בשנת 2022 עדיין שבע מדינות מטילות עונשי מוות: איראן, מאוריטניה, ערב הסעודית, סודן ותימן ובאזורים בניגריה וסומליה. רצח נקבות על חילול כבוד המשפחה מושרש במדינות במזרח התיכון, צפון אפריקה ובסביבתם ובתרבויות בהודו והפיליפינים.


בפרק הקודם למדנו שיחסי מין מעולם לא נתפסו כיחסים סימטריים. בפרק הזה תובאנה הסיבות להתהוותה של התפיסה הזו. הסיבות שתובאנה אינן מנקודת מבט פרובינציאלית ישראלית במאה ה-21, אלא מנקודת מבט רחבה, אוניברסלית והיסטורית. לפני שנתאר את יחסי המין עצמם, נתאר ראשית את המציאות שבה הם מלכתחילה התקיימו לאורך ההיסטוריה מקדמת דנא. ובכן ראשית הזכרים בטבע הם אלו שחותרים לקיים יחסי מין מסיבות אבולוציוניות שכן משאב גופן של הנקבות יקר לעין ערוך. זרע הוא תא זול המכיל רק מטען גנטי. כל זכר מייצר אותו במספרי עתק רוב חייו ויכול תאורטית לעבר את כל הנקבות בעולם. ואילו הביצית היא תא יקר המכילה גם אלמנטים המשמשים את העובר כמו מולקולות רנ"א, חלבונים חשובים וחומרים מזינים. נקבות נולדות עם מספר נתון של ביציות ואינן מייצרות ביציות ולכן באוכלוסייה יותר מפי-2 זכרים פוריים מאשר נקבות פוריות.

כמו כן בטבע הנקבות הן אלו שנושאות בעול ההזדווגות, שכן גופן עשוי להתנפח כתוצאה ממנה ואז להפוך לאינקובטור למשך חודשים ארוכים בעוד הזכרים ממשיכים לאחר מכן בשגרת חייהם. בטבע אין אמצעי מניעה, אין אלחוש כדי להקל על הכאבים בעת ההריון ואין אפידורל כדי לשכך את כאבי התופת בשלב ההמלטה ואין אף ניתוחים קיסריים להצלתן ממצבים מסכני חיים. ולפיכך בכל פעם שהנקבות נכונות להזדווג, הן למעשה מקריבות את עצמן. בעוד שעבור הזכרים בטבע ההזדווגות היא הנאה צרופה ותו לא, עבור הנקבות ההזדווגות היא מעשה המוביל לסבל מתמשך, אשר עשוי להוביל למותן בשל הסתבכויות בלידה. לאחר שהזכרים באים על סיפוקם הם נוטשים את הנקבות כדי להספיק להזדווג עם עוד ועוד נקבות והם מותירים אותן לשאת בעול ההזדווגות ולטפל לבדן בצאצאים שיצאו מרחמן כתוצאה ממנה. ולפיכך אין זה פלא שהזכרים הם אלו שחותרים להזדווג.

פרק משנה 2.1: יחסי מין אינם מתקיימים בין בני אדם השווים מבחינה פיזית
לנקבות מסת שריר כוללת נמוכה יותר בהשוואה למסת הגוף הכוללת. לזכרים יותר סיבים בשל מסת שריר כוללת גדולה יותר. הם ממירים יותר מהצריכה הקלורית לשרירים ולמאגרי אנרגיה במחזור מתכלה, ועל כן הם חזקים יותר. מסת השריר הגדולה יותר שלהם נובעת בין היתר מיכולת גבוהה יותר להיפרטרופיה שרירית בשל רמות גבוהות יותר של טסטוסטרון במחזור הדם. לזכרים לבבות גדולים יותר ולרוב קנה נשימה וסמפונות מסועפים וגדולים יותר, ונפח ריאות גדול יותר בכ-56% לכל מסת גוף. המדדים מראים כי הזכרים חזקים יותר מהנקבות ב-50% עד 60% בפלג גופם העליון וב-60% עד 70% בפלג גופם התחתון. מחקר אחד שבדק את חוזק השרירים במרפקים ובברכיים הראה כי כוחן של הנקבות נע בין 42% ל-63% מכוחם של הזכרים. מחקרים הראו כי לגברים כוח אחיזה בידיים גדול משמעותית בהשוואה לנשים גם כשמשווים גברים לא מאומנים לספורטאיות.

ובכן בשל הפערים הפיזיים הניכרים בין המינים והאנטומיה ההפוכה של איברי המין, אישה בעלת כוח פיזי ממוצע לבנות מינה, השוהה לבדה עם גבר שחשקה נפשו לקיים עימה יחסי מין בניגוד לרצונה, אין לה כמעט סיכוי למנוע ממנו ואינוסה בלתי נמנע. ועל כן הגברים תמיד נהנים ביחסי מין מכיוון שאחרת הם לא היו מתקיימים בעוד שיחסי מין יכולים להיכפות בקלות על הנשים. מסיבות אבולוציוניות הזכרים חייבים לפלוט זרע במהלך יחסי המין ולכן הם צריכים תמיד להתקיים עד שהם באים על סיפוקם. זו הסיבה שהם אלו שגוהרים על הנקבות כדי לשלוט בקצב, בעוצמה ולמנוע מהן יכולת להתנגד לפני שהמטרה הזאת הושגה. וגם בקרב בני האדם הגברים מתוך הדחף האבולוציוני נוהגים לגהור על הנשים במהלך קיום יחסי מין ולשלוט בקצב ובעוצמה. ועל כן במחקרים שנערכו בעולם נמצא כי יחסי מין מתקיימים במרבית המקרים ב-"תנוחה המיסיונרית", וללא "משחק מקדים".

הזכרים מימי-קדם נחשבו למין העליון בשל היותם המין החודר והכובש ונקבות נחשבו למין נחות בשל היותן נחדרות ונכבשות. בנוסף לגברים היה גם את הכוח הפיזי לממש את התפיסה הזאת, ולכפות על הנשים "היררכיה הפטריארכלית" האוניברסלית והטרנס תרבותית והיסטורית, שבה הן מוצבות תחת מרותם, ואינן שוות מבחינה חברתית, משפטית, פוליטית, דתית וכלכלית. הגבר היה ראש המשפחה וכל הכוח והרכוש הוחזקו בידיו. החברות היו גם פטרילינליות, כלומר רכושו ותאריו הועברו בירושה מאבות לבניהם בלבד. אפילו הנקבות עצמן נחשבו לרכוש של הגברים במשפחתן, ללא קשר למעמדן וזהותן האתנית-והדתית, ומכיוון שהגברים היו בעלי ה"רכוש", הייתה להם הזכות להחליט על גורלו. נקבות היו סחורה שאפשרי להחליף, לקנות ולמכור. גברים שלא היו שבעי רצון מנשותיהם היו חופשיים להכות אותן וכאשר מאסו בהן הייתה להם הזכות החוקית להשליכן לרחוב. על כן יחסי המין מבחינה היסטורית מעולם לא התקיימו בין בני אדם ממעמד שווה וככאלו אינם באמת יכולים להיות סימטריים.
למטה: ציורו של ז'אן-לאון ז'רום מהמאה ה-19. הנקבות נחשבו מקדמת דנא לנחותות ולכן הוכפפו למרותם של הגברים.




אולם עצם זה שהפין רגיש מאוד למגע ולשפשוף זה עדיין לא עונה על השאלה מדוע הם נהנים לשפשף אותו דווקא בתוך גופן של הנשים. הרי הם יכולים במקום זה לשפשף אותו עם היד, או להשתמש בבובה העשויה מסיליקון משובח. הנרתיק לא נעים יותר מסיליקון רך וגמיש, ועל כן הם אמורים היו ליהנות לפחות באותה המידה, ואף היו חוסכים את החיזור המעיק אחרי נשים. והעובדה שגברים נהנים הרבה יותר לשפשף את הפין שלהם בתוך גופן של הנשים מאשר עם כף ידם זה עוד אנדרסטייטמנט, בלשון המעטה, שהרי בחווייתם ההנאה היא גדולה פי עשרות מונים ולמעשה אחד התענוגות הכי כבירים שהעניק להם הטבע. וגם כאשר הם משפשפים את הפין שלהם עם היד, הם עדיין צריכים לפנטז שהוא משתפשף בתוך גופה של אישה כדי ליהנות.

בשלב הזה נצלול לתוך נבכי-מוחם של הגברים, כדי ללמוד מה מתחולל בו באותם הרגעים שהם מקיימים יחסי מין עם הנשים. מוחם חווה (בכל חושיו) את תחושת ההתעלות והעליונות מעליהן ותחושת השליטה, הכיבוש והפגנת הבעלות עליהן, ויחד עם הגירוי באיבר המין שלהם, מופרש למוחם קוקטייל של הורמונים ונוירוטרנסמיטורים הכולל גם דופמין, אוקסיטוצין ואנדורפינים. דופמין הוא נוירוטרנסמיטר המסב הנאה אדירה, ואנדורפינים הם משככי כאבים המייצרים תחושת אופוריה ומפחיתים מתחים. הפרשת הכימיקלים מתגברת ככל שיחסי המין נמשכים, עד שהנאתם היא כבר כה אדירה, שהם פולטים בגופן כתוצאה ממנה, וזה בעיניהם שיא השפלתן. ברגעים האלו הפרשת הכימיקלים במוחם מגיעה לשיאה והם חווים תחושה עזה של הנאה וסיפוק. שחרור ההפרשה שהצטברה בבלוטות הערמונית, בלוטת קאופר ושלפוחית הזרע שלהם, אף מעניקה להם תחושה של הקלה.

הזכרים אינם קושרים את יחסי המין לסדיזם רק בבגרותם אלא זה טבוע בהם כבר מהלידה ולמעשה עוד לפני גיל ההתבגרות. בעת שהם מניחים את כף ידם על הפין שלהם ומשפשפים אותו לראשונה בחיים, הם אינסטינקטיבית מתוך דחף ביולוגי לגירוי מתחילים לפנטז שהם מחדירים אותו ומשפשפים אותו בתוך גופן של הבנות עוד הרבה לפני שהם מבינים שגם הן נהנות מזה. ועל כן לא במקרה הצהיר אחד ההוגים החשובים ביותר בהיסטוריה זיגמונד פרויד, כי למעשה כל בני האדם הם סוטים מלידה. התופעה נחשבת במיינסטרים של הסקסולוגיה לפאראפיליה לגיטימית. גברים מפיקים הנאה מהתחושה שהם כביכול שולטים באישה ואף מתעללים בה ומשפילים אותה אולם זה נעשה מרצון של שני הצדדים ובהסכמתם והמטרה אינה להסב נזק אמתי.
ההתייחסות עד כה הייתה רק ליחסי מין בתנוחה המיסיונרית אך גברים רבים נהנים לחדור לתוך גופן של הנשים גם בתנוחות משפילות במיוחד, כמו למשל כאשר הן: "על ארבע כמו כַּלְבוֹת" כלשונם. על פי המחקרים בעולם זו התנוחה המועדפת שלהם. בתנוחה הזו האישה כורעת על ארבע גפיה, ידיה וברכיה והגבר גוהר עליה מאחורה בעת שהוא משפשף את הפין בתוך גופה. גברים רבים אוהבים תוך כדי להחטיף להן סטירות, למשוך להן בשערותיהן ולכנותן בכינויים מנמיכים כדי להגביר את הנאתם. התנוחה הזו מאלצת את האישה להיות פסיבית וכנועה לגמרי והיא פגיעה מאוד. זו תנוחה לא רומנטית ללא קשר עין ונשיקות ויחסי המין מתקיימים למעשה מאחורי ראשה של האישה. כמו כן קיים גירוי מינימלי בדגדגן מכיוון שהוא כמעט ולא משתפשף.

פרק משנה 3.1: יחסי מין אנאלים
בעיני הגברים אין הנאה גדולה יותר מאשר לחדור לתוך גופן המפתה של נשים טובות מראה דרך כל פתח אפשרי בגוף שלהן. רבים מהם נהנים לחדור אפילו לתוך החלחולת שלהן, חלקו הסופי של מעי הגס שלהן, מעבר מעוקל שאורכו 8-9 סנטימטרים. החלחולת גם נמתחת והסוגרים הדוקים יותר משרירי האגן של הנרתיק, ולכן הם אף נהנים יותר בשל הלחץ המופעל על הפין. גברים משתמשים בחלחולת שלהן כתחליף גם כאשר קיים וסת בנרתיק שלהן, כשאינם רוצים לעברן או כדי להשאירן בתולות. החלחלות אינה איבר מין אלא תעלה אשר יועדה להוציא החוצה פסולת והגברים עושים בה למעשה שימוש הפוך שאינו טבעי, הם חודרים דרכה לתוך גופן. רוב הנשים מתירות לגברים לחדור לתוך גופן דרך החלחולת שלהן רק כדי להשביע את תאוותם.
שימוש בחלחולת של הנשים כתחליף לנרתיק שלהן בעת קיום יחסי מין נחשב למשפיל במיוחד ועל כן ביטויי הגנאי הכי מבזים מתארים נשים שנחדרות כך כמו: "מִזְדַּיְּנוֹת בתחת" או "אוכלות בתחת". ההומואים מכונים גם: "אגזוזנים", "נושכי כריות" ועוד. מכיוון שיחסי המין הללו נתפסים ככה משפילים ומבזים את הנשים, הגברים מרגישים שהם מפגינים באמצעותם את גבריותם, את הדומיננטיות שלהם והשליטה שלהם, בעוד הנשים שמסכימות להיות מושפלות כך, מוכיחות את נשיותן, נאמנותן וכניעתן. אם האישה גם לא רוקנה לפני את המעי וניקתה את החלחולת שלה, החדירה לגופה אף עשויה להיות מבזה עוד יותר עבורה.

בעוד הגברים חווים הנאה גדולה כתוצאה מכך שאיבר המין שלהם משתפשף, הנשים לעיתים תכופות חשות כאב או אי נוחות. חדירה חוזרת ונשנית לתוך החלחולת של הנשים עשויה אף להחליש מאוד את הסוגרים האנאליים שלהן וכתוצאה מכך לגרום לצניחת פי הטבעת שלהן ואז לפגוע ביכולת שלהן להחזיק צואה בתוך הרקטום שלהן וכתוצאה מכך הן סובלות מבריחת צואה. רקמות פי-הטבעת והחלחולת עדינות ולא מסוככות כמו הנרתיק ולכן נוטות להיקרע בקלות ויכול להיגרם נזק פיזי לפי-הטבעת והרקטום שלהן בשל שבריריותם. הנשים עשויות לסבול כתוצאה מטחורים ודמם, בשל קרע ברקמות של פי הטבעת (פיסורה). כמו כן פי-הטבעת אינו אלסטי, הקרום הרירי דק וכלי דם קטנים נמצאים ממש תחתיו ולכן הם לרוב נקרעים כתוצאה ומדממים. אם הגברים מחדירים בכוח את הפין שלהם, הם גם עשויים לנקב את מעי הגס של הנשים. פגיעה הדורשת טיפול רפואי מיידי.
הסוגר האנאלי הוא רקמה עדינה שנקרעת בקלות ואז מאפשרת כניסת פתוגנים בשל מספר גבוה של מיקרואורגניזמים באזור. גם אם נעשה שימוש בקונדום הוא עשוי להיקרע משום שהתעלה צרה ולא מסוככת. ועל כן יחסי המין הללו נחשבים ליחסי מין בסיכון גבוה הרבה יותר עבור הנשים. להלן רשימת המחלות והנגיפים שהגברים עשויים להותיר בגופן לאחר שקיימו יחסי מין: נגיף הכשל החיסוני - האנושי (HIV), נגיף הפפילומה - האנושי (HPV) טיפוס הבטן, אמביאזיס, כלמידיה, קריפטוספורידיוזיס, אשריכיה קולי, גיארדיאזיס, זיבה, הפטיטיס A/B ו-C, הרפס סימפלקס, נגיף הרפס הקשור לסרקומה, לימפוגרנולומה ונראום, ג'יארדיאזיס, מיקופלזמה, סלמונלוזיס, שיגלה, עגבת, שחפת, מיקופלסמה, אוראופלסמה. כמו כן אם הגברים הוציאו את הפין מהחלחולת והחדירו אותו לנרתיק שלהן, הנרתיק ודרכי השתן שלהן עשויים להזדהם בשל חיידקים הנמצאים בתוך החלחולת.

פרק משנה 3.2: יחסי מין אוראלים


הפליטה על פניהן של הנשים מהווה לעיתים קרובות מוטיב מרכזי בסרטים, סרטונים, מגזינים ואתרי האינטרנט הפורנוגרפיים, לרוב בשיא הסצנה. השחקנים הגברים פולטים על מרכז פניהן של השחקניות, בכוונה להביא לנראות מקסימלית של השפלתן. לפני שהסצנות נסגרות, המצלמה לרוב מציגה לצופים את ה"גמירה" של השחקנים מרוחה על פניהן המובוכות של השחקניות מכמה זוויות כעדות להנאה האדירה שהשחקנים הגברים לפני רגע חוו, וכראייה לכך שהנשים הן: "זונות מטונפות ומלוכלכות". הפרופסור לסוציולוגיה גייל דיינס תיארה את הפליטות על פניהן וגופן של השחקניות כ-"אחד המעשים המבזים ביותר בפורנו", וכי הפליטה על גופה של השחקנית בסיום יחסי המין, מטרתה "לסמן אותה כסחורה משומשת", ולהעניק תחושת בעלות עליה. היא ציטטה את השחקן והמפיק הוותיק ביל מרגולד שאמר: "אני רוצה להראות מה שהגברים רוצים לראות: אלימות נגד נשים והכי אלים זו השפרצה בפנים שלהן". דיינס הוסיפה שלפי לפחות חלק מהשיחות בפורומים, ההנאה היא מלצפות בהן סובלות.
למטה: הבמאי מורה לשחקנית בסרט פורנוגרפי להביט אל המצלמה אחרי שהשחקן פלט על פרצופה על מנת שהצופים יוכלו להתענג על הביזוי שלה. כמעט כל הסצנות נסגרות כאשר המצלמה מציגה את השחקנית כאובייקט אחרי השימוש.

הפופולריות הרבה של הסצנות הללו הביאה ליצירת שוק נישה משלהן כמו למשל סדרות אשר מתמחות בהצגת המעשה הזה. הפסיכולוגית אנה ברידג'ס ועמיתיה ערכו ניתוח תוכן של סרטונים פרונוגרפיים הטרוסקסואלים רבי מכר שהעלה כי מעל 96% מהם הסתיימו לאחר שהשחקנים פלטו על גופן של השחקניות. כ-62% מהם פלטו על פניהן, כאשר פיהן היה האזור הכי נפוץ.
הפליטה על פניהן של הנשים בסיום קיום יחסי מין תוארה אף בספרות. האריסטוקרט הצרפתי המרקיז דה-סאד לדוגמה כתב על כך בשנת 1785 ביצירתו: "120 הימים של סדום". באחד הקטעים ברומן הוא כתב: "..אני מראה להן את הזין שלי ואז מה את חושבת שאני עושה? אני משפריץ לעזאזל בפרצוף שלהן. זו התשוקה שלי ילדתי, אין לי אחרת.. ואת עומדת לצפות בזה". הסוציולוגים גייל דיינס, רוברט ג'נסן ורוסו הסבירו את הסיבה מדוע הגברים נהנים כל כך לפלוט על הפנים של הנשים, בספר: "פורנוגרפיה: ההפקה והצריכה של אי-השוויון". בספר נכתב כי "בפורנוגרפיה הפליטה על האישה, היא הפרקטיקה המרכזית אשר הופכת אותה לזונה. משהו (לא באמת מישהי) שתכליתו העיקרית, אם לא רק, הוא להיות (אובייקט) מיני עבור הגברים".
למטה: הבמאי מורה לשחקנית בסרט פורנוגרפי להביט אל המצלמה אחרי שהשחקן פלט על פרצופה על מנת שהצופים יוכלו להתענג על הביזוי שלה. כמעט כל הסצנות נסגרות כאשר המצלמה מציגה את השחקנית כאובייקט אחרי השימוש.

כל אלו הם עוד מעשים שהם חלק מהמיינסטרים שכן אין צורך להזכיר את הסדיזם המובהק המתבטא במעשים מיניים אחרים שחלק מהגברים נהנים לבצע בנשים, בין היתר חניקות, יריקות, קשירות, השתנות, הצלפות והחדרת חפצים לתוך הגוף שלהן. בתעשיית הפורנו לדוגמה כמעט ולא תמצאו סצנות רומנטיות, אלא בעיקר סצנות של השפלה. יש הטוענים כי התעשייה גרמה לגברים להאמין שכך יש להתייחס לנשים אולם כמובן שאין זו אמת כי היצע לא משפיע על ביקוש אלא ביקוש משפיע על היצע. למשל גם אם מיליארדי מוכרים יצאו מחר לשווקים ויחלו למכור אוויר, לא יהיו להם קונים כי היצע לא באמת משפיע על ביקוש. כלומר התעשייה לא גרמה לגברים ליהנות מהשפלת נשים, אלא ההנאה שלהם מהשפלת נשים היא אשר יצרה את התעשייה.
נשים רבות נהנות להיות תחת שליטה ואף להיות מושפלות ביחסי המין וזה נעשה בהסכמתן המלאה, ועל כן מדוע הקביעה כי גברים נהנים מסדיזם? ובכן הנשים הללו נהנות באותם הרגעים כי הן מזוכיסטיות, אך אין זה הופך את הגברים ללא סדיסטים. הנה למשל דוגמה של שני בני-אדם: הראשון נהנה לחנוק בעוד שהשני נהנה שחונקים אותו. שניהם הרי ייהנו באותם הרגעים, אולם האם הנאתו של האדם הנחנק הופכת את מי שחונק אותו ללא סדיסט? כמובן שלא. הראשון סדיסט ואילו השני מזוכיסט. יחסי מין הם מפגן של כוח ושליטה ולכן הם עלולים להיות במקרים קיצוניים אלימים מאוד ולהותיר נזק ממשי בגופן של הנשים.
למטה קלואי מיאזק בת ה-20 מאברדין. ב-3 בנובמבר 2017 היא קיימה יחסי מין עם גבר שפגשה, מארק ברוס בן ה-32. ברוס סחט את צווארה כדי להעצים את הריגוש עד שאיבד שליטה וחנק אותה למוות. הוטלו עליו שש שנות מאסר בלבד.

לאחר שלמדנו כי הגברים נהנים לקיים יחסי מין עם נשים ממניעים סדיסטים, נשאל מדוע ככל שהגוף שלהן ותווי הפנים שלהן סימטריים יותר, וככל שעורן חלק יותר ושיער ראשן זוהר יותר, כלומר ככל שהן נתפסות בעיניהם כיפות יותר, הם נהנים יותר? ובכן הסיבה היא שסדיסטית הרבה יותר כיף "להחריב" ולטנף משהו שנראה מושלם וטהור. העדפה הזו תרמה רבות לברירה הטבעית מכיוון שהתכונות הללו מצביעות על כך, שהן עשויות להיות בעלות תכונות גנטיות משובחות, בבריאות טובה ופוריות. מהסיבה הזאת מרבית הגברים בעולם אוהבים את הנשים כמה שיותר צעירות משום שהן נחשבות ליפות יותר ותמימות יותר. כמה צעירות? ובכן לא המינימום שמתיר המוסר שלהם אלא החוק והכבוד הפומבי, בהתאם לנורמות הנהוגות בחברה שלהם.
גברים תמיד נקרעו בין שני רצונות מנוגדים, בין רצונם להשביע את תאוותם האפלה לבין רצונם במקביל גם להגן על בנותיהם. למעשה רק הודות לחוקים שנחקקו בפרט לאחרונה וקבעו גילאי מינימום, לא מתחולל אונס המוני של ילדות בכל מקום בעולם. החוק הוא שמונע ולא המוסר שכן אפילו גברים שומרי חוק רבים מקיימים יחסי מין עם נערות מיד לאחר שהן הופכות לחוקיות. בסרטים הפרונוגרפיים רוב השחקיות הן נערות. בקידומים שלהם מתנוססות כותרות כמו "בקושי 18" כדי לפתות את הגברים.

פרק משנה 3.4: מדוע נשים נהנות לקיים יחסי מין עם גברים?
נשים גם נהנות ביחסי המין, כאשר הם מתקיימים בהסכמה, והשאלה היא מדוע? מדוע הן נהנות כשגברים חודרים לתוך גופן ופולטים בתוכן? מדוע הן נהנות "להידפק", כפי שנוהגים לתאר זאת בשפה העממית בכל העולם? הרי לכאורה אין בכך היגיון. לקוראים הגברים אשר משיבים: "כי יש להן איבר מין נשי!", אנא תדמיינו לרגע שהייתם משכימים מחר בבוקר בגוף של אישה בעוד שמוחכם לא השתנה. האם גם אתם כמוהן הייתם מתחילים ליהנות בעת שגברים גוהרים מעליכם וחודרים לתוך גופכם? ודאי שלא. למעשה לא רק שלא הייתם נהנים אלא אף הייתם חשים שהם באותם הרגעים מבזים אתכם ופוגעים בכבוד שלכם.
ועדיין הנשים מטבען שונות מאוד מהגברים. מרביתן לא חשות דחף לקיים יחסי מין ביום-יום כמו הגברים אלא אך ורק לעיתים ורובן אף אינן מרגישות כי יחסי מין הם החלק הכי מהותי ומשמעותי בחייהן, ואינן מזדהות עם הסטנדרט של התרבות המינית. אולם מרביתן מסכימות לקיים יחסי מין עם הגברים בתדירות שהם דורשים, גם כדי לרצות אותם וגם כי כך מצפים מהן כנשים, וחלקן אף מסכימות לקיים יחסי מין עם גברים שולטים ודומיננטיים אשר מתעללים בהן ומבזים אותן, גברים המכונים מניאקים, משום שהם נתפסים כמי שמציעים לנשים את הפוטנציאל לאיכות חיים הגבוהה ביותר מבחינת בטיחות, הגנה, צאצאים וכבוד. כמו כן לנשים אין גם ברירה כי כך פועלת מערכת הרבייה. אישה שרוצה צאצאים חייבת לאפשר לגבר לחדור לתוך הגוף שלה. ובכן ליתר דיוק כך היה עד לשנת 1978 שבה בוצעה לראשונה הפריה חוץ גופית אולם ההליך הזה אפשרי רק בתנאי מעבדה.

מחקרים שנערכו בעולם מראים כי מעל 90% מהגברים הם הטרוסקסואליים דומיננטיים אולם בשוליים גם בעלי נטיות אחרות. על כן אני מציעה לפשט את מורכבותה של הנטייה המינית באמצעות חלוקתה לשני המעגלים הבאים: "התפקיד" ו-"המשיכה". התפקיד הוא הבסיס של הנטייה המינית והוא מגדיר האם האדם הוא סדיסט או מזוכיסט. התפקיד הוא מולד ואינו ניתן לשינוי. הסולם הבא מדרג את התפקידים בין: 0 ל-6, וקטגוריה נוספת בשם X מוזכרת על מנת לתאר א-מיניות (חוסר תשוקה מינית):

המשיכה מגדירה למי אתם נמשכים בין אם אתם סדיסטים או מזוכיסטים. המשיכה היא נרכשת אך גם עשויה להיות מושפעת מתפקידנו המולד משום שזה פשוט מסתדר יותר לוגית שהסדיסט הוא החזק והמחוספס בעוד שהמזוכיסט הוא העדין והחלש. המשיכה להבדיל מהתפקיד עשויה להשתנות באופן רצוני בשל חשיפה לקבוצות שונות או בלית ברירה כמו למשל בבתי סוהר. הסולם הבא מתאר סוגי משיכות מיניות. השניים הראשונים הן פאראפיליה לגיטימית, והשאר הפרעות בהגדרתן הפסיכולוגית:



מאחר ובאנרכיות אין רתיעה מענישה וגברים חופשיים להשביע את תאוותם בלי לשלם מחיר, מעשי אונס הם מגפה של ממש. נשים ונערות צעירות השוהות לבדן מסתכנות באונס כמעט ודאי. במדינות כמו דרום אפריקה, בוטסואנה וניקרגואה, כמעט כל אישה שנייה נאנסה לפחות פעם אחת בחייה. אנסים גם לא צריכים להימלט לאחר האונס, והקורבנות עשויות להמשיך לראות ביום-יום את הגבר שאנס אותן משום שאין להן למי להתלונן בשל חוסר תפקוד של הרשויות או/ו התעלמותן. באנרכיות קיימת שחיתות בכל הרמות במשטרה ומערכת המשפט ותלונה נגד חברים בארגון פשיעה תסתיים בוודאות גבוהה ברצח המתלוננת.

פרק משנה 5.1: דרום אפריקה כדוגמה לאנרכיה
הדיווח הנמוך ושיעורי ההרשעה מיוחסים בעיקר לעמדותיהם ודעותיהם הקדומות של גורמי אכיפת החוק וחברי ממשל נוספים בנוסף לחוסר הנגישות לשירותים (בעיקר באזורים הכפריים). בנוסף יש המייחסים את האשמה אף לתקשורת בדרום אפריקה אשר חושפת רק במקרים שהקרובנות היו לבנות בנות המעמד הבינוני ומשכילות והן לא נאנסו על ידי בני גילן או בני משפחתן. נשים שנאנסות על ידי בעליהן לא מוגדרות קורבנות בשל התפיסה שבעל לא יכול לאנוס את אשתו שהרי גופה ממילא שייך לו. במחקרים למשל הודתה אחת מכל ארבע נשים כי היא נאנסה על ידי בעלה. הממשלה אף טענה כי אחד הגורמים הוא תרבות הפטריארכיה שנעוצה היטב בתרבות השחורה וכל ניסיון להיאבק בה נתפס כפגיעה במסורת או באידאליים הדרום-אפריקאים.
מספר הקורבנות לפני שנים (מקרים מדווחים בלבד):
2008-2009: 46,647
2009-2010: 48,259
2010-2011: 48,158
2011-2012: 47,069
2012-2013: 48,408
2013-2014: 48,408
2014-2015: 43,195
2015-2016: 42,596
במחקר המקיף: "אונס בדרום אפריקה" משנת 2000, עלה כי 2.1% מהנשים מגיל 16 ומעלה מכל שכבות האוכלוסייה, נאנסו לפחות פעם אחת בין תחילת 1993 למרץ 1998. ובסקר "הדמוגרפיה והבריאות בדרום אפריקה" משנת 1998 עלה כי כ-4% מכלל הנשים בגילאי 15-49 במשקי הבית שנדגמו נאנסו. המועצה למחקר רפואי ומשרד הבריאות ערכו סקר עם שיעור דומה. במחקר אשר נערך בשנת 1997 עלה כי 6.8% מהנשים בפרובינציית מפומלנגה נאנסו, 5% בלימפופו ו-4.5% בהכף המזרחי.

במחקר אנונימי למשל שערכה המועצה למחקר רפואי (MRC) בשנת 2009 בקרב 1,738 גברים, בפרובינציות קוואזולו-נטאל ובהכף המזרחי עלה שמעל רבע מהם אנסו וכמעט מחציתם יותר מאישה אחת, ו-4.95% אנסו או ניסו לאנוס בשנה האחרונה. במחקר בראשות קרן למחקר רפואי במימון ממשלתי בשנת 2010 בקרב 487 גברים בפרובינציית חאוטנג עלה כי 37% מהם אנסו אישה וכמעט 7% מהם השתתפו באונס קבוצתי. מחקר בהכף המערבי העריך כי כ-15% מהגברים אנסו אישה אשר לא הייתה בת זוגם בשנים 2014-2015. ארגון החדשות IRIN העריך שכחצי מיליון נשים וילדות בדרום אפריקה נאנסות כל שנה.
מקרב הנערים כ-11% הודו כי הם אלצו מישהי לקיים עימם יחסי מין ובסקר נוסף בקרב 1,500 תלמידי בתי ספר באזור סווטו ביוהנסבורג, כרבע מהנערים שהתראיינו אמרו כי: "Jackrolling" (ביטוי נפוץ מאוד במדינה שפירושו אונס קבוצתי) "היה כיף". סקר שערך CIET בשנת 2007 מצא כי 60% מהנערים בגילאי 10-19 סברו כי זה לגיטימי לאנוס נערה שהכירו, ו-11% אנסו. במחקר בשנת 2013 בקרב נערים בכיתות ט' ב-46 בתי ספר תיכוניים בקייפטאון ובפורט אליזבת, עלה כי 17.2% מהם אנסו. למעלה ממחצית הנערים שהתראיינו במחקר הזה התעקשו על כך שכאשר נערה אומרת "לא" ליחסי מין, היא מתכוונת ל-"כן".
אונס קבוצתי נפוץ מאוד בדרום אפריקה. ילדות כבר מגיל קטן מוזהרות לא להסתובב לבדן כדי לא ליפול קורבן ל-jackrolling. אחת המטרות של אונס קבוצתי היא הפגנת גבריותו של כל אחד מחברי הכנופיה לעיני חבריו. המועצה למחקר רפואי ציינה כי המטרה הנוספת היא חיזוק הקשר בין החברים בכנופיה כאשר גברים שביומיום מתחרים על נשים, משתפים את אותה אישה. המועצה ציינה כי "אלימות מינית, הטרדה מינית וכפייה מינית בדרום אפריקה, נתפסות באופן נרחב כהתנהגות גברית רגילה".
למטה: חנה קורנליוס, בת ה-21. במאי 2017 היא וחברתה נאנסו בסטלנבוש על ידי קבוצת גברים שצדו נשים אקראיות. לאחר שהם באו על סיפוקם הם חנקו אותה ורוצצו את הגולגולת שלה עם סלע ענק. גופתה נמצאה בסמוך לאתר עבודה.

התעללות מינית והטרדות לפי הדיווחים מתרחשות גם בבתי הספר על ידי מורים ותלמידים. ארגון משמר זכויות האדם HRW דיווח כי נערות מכל שכבות החברה והקבוצות האתניות סופגות אלימות מינית בשגרה בבתי הספר כמו למשל בחדרי הרחצה, בכיתות ריקות ובמעונות ומקרים רבים לא מדווחים. סכנת האלימות המינית בבתי הספר יצרה מחסום לנערות לרכוש השכלה. הארגון HRW דיווח כי ההישגים של התלמידות בבתי הספר בדרום אפריקה גם נפגעים קשות לאחר אירוע של אלימות מינית.
במדינה שיעור המקרים הגבוה ביותר של אונס ילדות ותינוקות. קרן הדמעות והמועצה למחקר רפואי דיווחו כי 50% מהילדות עוברות התעללות מינית לפני גיל 18. דוח אחד קבע כי בשנת 2000 התרחשו 21,538 מקרי אונס או ניסיונות אונס של ילדות עד גיל 18 ודוח משנת 2001 מצא כי התרחשו 24,892 מקרי אונס. במחקר של המועצה למחקר רפואי נמצא כי בשנת 2009 כ-15% מהקורבנות היו ילדות מתחת לגיל 12. בשנת 2017 המשטרה דיווחה כי 9% מהקורבנות היו ילדות בנות תשע ומטה. הגידול הגדול ביותר של מקרי אונס היה של ילדות עד גיל שבע, וההערכה היא שמספר המקרים הלא מדווחים גדול עד פי 10. דוח של איגוד מקצועי מצא כי כל שלוש דקות נאנסת ילדה בדרום אפריקה. שליש נאנסות על ידי בן משפחה או קרוב משפחה.
מקרים של אונס תינוקות מזוויעים במיוחד. לאחר האונס הן נדרשות לעבור ניתוח שיחזור לאיבר המין, הבטן או קנה הנשימה. הנה למשל דוגמאות בשגרה: בשנת 2001 תינוקת בת 9 חודשים בשם צ'פנג נאנסה ואיבדה הכרתה מכיוון שהכאב היה גדול משיכלה לשאת. תינוקת נוספת באותו גיל נאנסה על ידי שישה גברים בגילאי 24-66 אחרי שנותרה בלי השגחה על ידי אימה, נערה מתבגרת. ילדה בת 4 מתה לאחר שנאנסה על ידי אביה. פעוטה בת רק 14 חודשים נאנסה על ידי שני דודים. בפברואר 2002 פעוטה בת 8 חודשים נאנסה על ידי ארבעה גברים. פציעותיה היו כה נרחבות שהיא נדרשה לעבור ניתוח שחזור נרחב. אדית קריאל עובדת סוציאלית במזרח הכף ציינה שאונסי ילדות הם "לעיתים קרובות קרובי משפחה ואף אביהן או מפרנסיהן".
למטה: נולוטהנדו מסנגו בת ה-9. ביולי 2018 נאנסה בפרובינציית מפומלנגה. אחרי כן נרצחה וגופתה הושלכה לתעלה.






דלאוור: בוטל חלקית בשנת 1974. אינוס בנות זוג עדיין טופל בחומרה פחותה מאינוס נשים מחוץ לנישואים.
מישיגן: בוטל חלקית בשנת 1974. לגברים עדיין הותר לאנוס את נשותיהם כל עוד הן לא הגישו בקשה לגירושים וחיו בנפרד.
נברסקה: בוטל בשנת 1975.
דרום דקוטה: בוטל בשנים 1975-1977.
אורגון: בוטל בשנים 1977.
אוקלהומה: בוטל בשנת 1993.
קרוליינה הצפונית: בוטל בשנת 1993.


שנת 1932: פולין.
שנת 1950: צ'כוסלובקיה.
שנת 1965: שוודיה.
שנת 1971: נורווגיה.
שנת 1976: איטליה.
שנת 1977: הונגריה, סלובניה.
שנת 1980: ישראל.
שנת 1982: פורטוגל.
שנת 1985: ניו זילנד.
שנת 1989: אוסטריה, בלגיה
שנת 1991: אירלנד, בריטניה, הולנד.
שנת 1992: אוסטרליה, ספרד, שוויץ.
שנת 1994: לוקסמבורג, פינלנד, צרפת, קפריסין.
שנת 1996: צפון מקדוניה, קולומביה.
שנת 1997: הונגריה, גרמניה, הפיליפינים, הרפובליקה הדומיניקנית.
שנת 1998: קרואטיה.
שנת 1999: צ'ילה.
שנת 2000: נמיביה.
שנת 2001: זימבבואה, ליכטנשטיין.
שנת 2002: הונג קונג, וייטנאם, סרביה, פפואה גינאה החדשה.
שנת 2003: בוסניה והרצגובינה, רומניה.
שנת 2005: ברזיל, הונדורס, טורקיה, מלטה, קמבודיה.
שנת 2006: איסלנד, יוון, ליבריה, נפאל, פיג'י, פקיסטן, קפריסין.
שנת 2007: גאנה, ונצואלה, מאוריציוס, מלזיה, פרו, תאילנד.
שנת 2008: סאו טומה ופרינסיפה
שנת 2009: ארגנטינה, גואטמלה, מוזמביק, סורינם, רואנדה.
שנת 2010: גיאנה, זמביה, טרינידד וטובגו, לסוטו, מולדובה, מזרח טימור.
שנת 2012: גרנדה, ניקרגואה, פלאו, סיירה לאון.
שנת 2013: אלבניה, בוליביה, גבון, טונגה, סמואה, פנמה, קוריאה הדרומית.
שנת 2014: ביסאו, גינאה, לאוס, קומורו.
שנת 2015: בורקינה פאסו, סודן.
שנת 2016: איי שלמה, בורונדי, ברבדוס, דומיניקה, מאוריציוס, נאורו, סומליה.
שנת 2017: תוניסיה.
שנת 2018: אסוואטיני.

רשימת המדינות שבהן החוק עדיין מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם (נכון לשנת 2022):
אוגנדה: הפסיקה מתירה לגברים לאנוס את נשותיהם. הצעות חוק לאסור זאת נפלו בשנים 1970, 2003 ו-2009.
איחוד האמירויות הערביות: החוק מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם.
איי בהאמה: סעיף 3 לחוק העונשין מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם אלא אם הם פרודים, בהליך גירושים או קיים צו מניעה.
איראן: סעיף 221 לחוק העונשין מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם גם אם הן הושאו בכפייה.
אלג'יריה: חוק המשפחה מחייב אישה לציית לבעלה ולספק אותו עם גופה. אם היא מסרבת החוק מתיר לו לאנוס אותה.
אנטיגואה וברבודה: החוק שאוסר אינוס נשים מדגיש כי הוא חל רק במקרה שגבר אונס "אישה שאינה אשתו".
אפגניסטן: סעיף 134(2) לחוק המשפחה השיעי קובע כי "חובתה של אישה להיכנע לדחף של בעלה לחוות הנאה מינית".
אריתריאה: סעיף 307 לחוק העונשין מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם אלא אם הם לא חיים יחד.
אתיופיה: סעיף 620 לחוק העונשין מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם.
בוטסואנה: החוק מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם.
בחריין: סעיף 353 לחוק העונשין מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם.
בנגלדש: סעיף 375 לחוק העונשין קובע כי לגברים מותר לאנוס את נשותיהם אם הן מעל גיל 13.
ברבדוס: החוק מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם אלא אם הן מחזיקות בצו גירושים, צו פרידה או צו אי-הטרדה מבית משפט.
ברוניי: סעיף 375 לחוק העונשין מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם אם הן מעל גיל 13.
גינאה: החוק מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם.
גינאה המשוונית: החוק מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם.
ג'יבוטי: החוק מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם.
גמביה: החוק מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם (אינוס נשים בנישואים נחשב מחוץ לתחום השיפוט של המשטרה).
ג'מייקה: סעיף 5(3) לחוק העונשין מתיר אינוס אלא אם הם פרודים, בהליך גירושים, קיים צו מניעה או סובלים ממחלת מין.
דרום סודאן: סעיף 247(3) לחוק העונשין מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם.
האיטי: החוק מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם.
הודו: סעיף 375 לחוק העונשין מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם אם הם אינם פרודים והן מעל גיל 18 (גיל 15 עד 2017).
האיים המלדיביים: סעיף 17/2014 לחוק העונשין מתיר אינוס נשים בנישואים אם אינם פרודים כדין או חולים במחלת מין.
הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו: החוק מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם.
הרפובליקה המרכז-אפריקאית: החוק מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם.
הרפובליקה העממית של סין: החוק מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם.
הרפובליקה של קונגו: החוק מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם.
הרשות הפלסטינית: סעיף 292(1) לחוק העונשין מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם.
טג'יקיסטן: החוק מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם.
טובאלו: החוק מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם.
טנזניה: סעיף 5 לחוק העונשין (הוראות מיוחדות) קובע כי "לבעלים זכות חוקית לקבל גישה מינית בלתי מוגבלת לנשותיהם".
ירדן: החוק מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם.
לאוס: החוק מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם.
לוב: החוק מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם. אינוס נשים בנישואים נחשב לעניין פרטי מחוץ לתחום השיפוט של המדינה.
מדגסקר: החוק מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם. בשנת 2014 הצעת חוק לאיסור אינוס נשים בנישואים נפלה בפרלמנט.
מיאנמר: סעיף 375 לחוק העונשין מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם אם הן מעל גיל 13.
מיקרונזיה: סעיפים 61(5) ו-5-141(2) לחוק העונשין מתירים לגברים לאנוס את נשותיהם במדינת פונפיי.
מלאווי: החוק והפסיקה של בית המשפט העליון מתירים לגברים לאנוס את נשותיהם אם הם לא נפרדו כדין.
מצרים: החוק מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם. החוק מבוסס על פסיקת בית המשפט לעונשין משנת 1928 על פי השריעה.
מרוקו: החוק מתיר אינוס נשים בנישואים. במרץ 2013 שר המשפטים קבע כי: "לא ניתן לשלול מאדם את מה שבצדק שלו".
ניגריה: סעיף 357 לחוק העונשין מתיר אונס בנישואים בצפון. סעיף ו-282(2) בדרום מתנה זאת בהגעתן לגיל ההתבגרות.
סוריה: סעיף 489(1) לחוק העונשין מתיר אינוס נשים בנישואים ואנסים מחוץ לנישואים פטורים מעונש אם הושאו לקורבן.
סנט לוסיה: סעיף 123(3) לחוק העונשין מתיר אינוס בנישואים אם אינם פרודים או קיים צו הגנה מבית דין לענייני משפחה.
סרי לנקה: סעיף 363 לחוק העונשין מתיר לבעלים לאנוס את נשותיהם אלא אם הם פרודים כדין.
עומאן: סעיף 218(1) לחוק העונשין מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם.
עיראק: סעיף 393(1) לחוק העונשין מתיר אינוס נשים בנישואים. סעיף 398 קובע כי אנס שנושא את קורבנו פטור מעונש.
ערב הסעודית: סעיף 374 לחוק העונשין מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם.
צ'אד: החוק מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם.
קוריאה הצפונית: החוק מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם.
קמרון: הפסיקה קובעת כי לגברים "זכויות משמעתיות" על נשותיהם כולל הזכות לאנוס אותן בכל עת שהם חפצים.
תימן: החוק אוסר על נשים לסרב לספק את הבעלים שלהן ומתיר לבעלים שלהן לאנוס אותן במקרה שהן מסרבות.

אינדונזיה: סעיף 285 לחוק העונשין אינו אוסר אינוס נשים בנישואים אולם זה נחשב לסוג של אלימות כללית במשפחה.
אל סלבדור: האשמת בעל באונס אשתו כפופה להחלטת שופט.
ונואטו: החוק אינו אוסר אינוס נשים בנישואים אולם ניתן להעמידם לדין על עבירות הקשורות לתקיפה ואלימות במשפחה.
כווית: אינוס נשים בנישואים אינו נחשב עבירה פלילית אולם מאוגוסט 2020 עבר חוק אלימות במשפחה שעשוי לכלול אונס.
לבנון: סעיף 503 לחוק העונשין מתיר אינוס בנישואים אך במאי 2014 נוספו סעיפים המתירים אישומים על איומים ואלימות.
מלזיה: החוק מתיר אינוס נשים בנישואים אך סעיף 375א לחוק העונשין מספטמבר 2007 מתיר אישום בפגיעה ואיומי מוות.
ניז'ר: החוק לא אוסר במפורש אינוס נשים בנישואים ולכן הרשויות מעמידות לדין בעלים שאנסו את נשותיהם לעיתים רחוקות.
סומליה: החוק מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם אך במאי 2016 אישרה מועצת השרים לתבוע בעלים שאונסים אותן.
פיג'י: האשמת בעל באונס אשתו כפופה להחלטת שופט. התופעה ממשיכה להיות נרחבת.
אוזבקיסטן: משנת 2017 בתי המשפט לא דנים במקרים של אינוס נשים בנישואים.
אזרבייג'ן: המשטרה אוכפת את החוק באופן חלקי.
איי סיישל: הממשלה אוכפת את החוק באופן חלקי.
בולגריה: החוק נאכף באופן חלקי.
בוסניה והרצגובינה: עם העברת החוק, המשטרה סירבה לראות בכך עבירה חמורה, מה שעיכב את אכיפת החוק.
בורונדי: הממשלה אוכפת את החוק באופן חלקי והתופעה של אינוס נשים בנישואים ממשיכה להיות נרחבת.
בלארוס: החוק נאכף לעיתים נדירות. אינוס נשים בנישואים נתפס כסוגייה פרטית ולא פלילית.
גבון: החוק נאכף לעיתים נדירות.
גואטמלה: הממשלה אוכפת את החוק באופן חלקי.
גינאה ביסאו: הממשלה אוכפת את החוק באופן חלקי.
הונדורס: אינוס נשים בנישואים לא נחשב פשע אלא רק עוון ועל כן הקורבנות חייבות להתלונן כדי להעמיד בעלים לדין.
ונואטו: המשטרה אינה מתערב לעיתים קרובות מכיוון שבעיניה אינוס נשים בנישואים הוא עניין פרטי.
זימבבואה: החוק נאכף באופן חלקי והתופעה של אינוס נשים בנישואים ממשיכה להיות נרחבת.
טוגו: החוק לרוב אינו נאכף.
טרינידד וטובגו: עונשי המאסר לגברים שאונסים את נשותיהם קצרים משמעותית מלגברים שאונסים נשים מחוץ לנישואים.
יפן: בתי המשפט מעולם לא הרשיעו גברים שאנסו את נשותיהם אלא רק במקרים שהנישואים התפרקו והם היו פרודים.
לאוס: נשים שנאנסות בנישואים לעיתים קרובות אינן מתלוננות בשל סטיגמה חברתית.
ליבריה: הממשלה אוכפת את החוק באופן חלקי והתופעה ממשיכה להיות נרחבת.
מזרח טימור: החוק נאכף באופן חלקי.
סנגל: הממשלה אוכפת את החוק לעיתים רחוקות.
סרביה: הממשלה אוכפת את החוק באופן חלקי.
פפואה גינאה החדשה: מערכת המשפט מאפשרת לראשי הכפר לנהל משא ומתן על תשלום פיצוי במקום הענשה.
פקיסטן: מאז שנחקק החוק בשנת 2005 שאוסר על גברים לאנוס את נשותיהם, אף מקרה לא הובא בפני בתי המשפט.
קולומביה: התופעה של אינוס נשים בנישואים ממשיכה להיות נרחבת.
קזחסטן: החוק נאכף באופן חלקי בשל חוסר רצון של המשטרה, התביעה ומערכת המשפט לאכוף אותו.
קירגיזסטן: החוק נאכף באופן חלקי. המשטרה רואה בדרך כלל באינוס נשים בנישואים כעבירה מינהלית ולא פלילית.
קיריבטי: עונשי המאסר לגברים שאונסים את נשותיהם קצרים משמעותית מלגברים שאונסים נשים מחוץ לנישואים.
קמבודיה: החוק נאכף לעיתים נדירות.
קניה: החוק נאכף באופן חלקי.
תאילנד: הממשלה אוכפת את החוק באופן חלקי.

רוב הנשים שנאנסות על ידי בעליהן אינן מתנגדות משום שממילא אין להן לאן להימלט ולמי להתלונן ואין בכוחן להגן על עצמן. הן יודעות כי ההתנגדות שלהן לא רק שלא תמנע את האינוס שלהן אלא הן תחטופנה בנוסף גם מכות והאונס יהיה אלים יותר. נשים צעירות מרקעים שונים בדרום אסיה למשל, העידו בסקרים שגם כאשר הן חשו אי נוחות וכלל לא רצו לקיים יחסי מין, הן קיבלו את רצון הבעלים שלהן ונאנסו על ידם "בהסכמה" מהפחד שאם הן רק תעזנה להתנגד, הם יחטיפו להן בנוסף גם מכות. בתרבויות רבות בעולם התפיסה היא שהנשים בכל מקרה מבוזות בעת שהן מקיימות יחסי מין (בין אם הן נאנסות ובין אם לא) ולכן נאסר עליהן לחשוף מה הבעלים שלהן עושים להן בחדרי חדרים, גם אם אונסים אותן, כדי לא לבזות את בני משפחותיהן.


במדגסקר למשל נישואים כפויים נפוצים. נשים מושאות בכפייה על ידי בני משפחותיהן, וחלקן לגברים המבוגרים מהן בהרבה. במלאווי המנהג הנפוץ לשלם מוהר למשפחת הכלה אשר מכונה גם "לובולו" (Lobolo) ממלא תפקיד מרכזי בנישואים בכפייה. במאוריטניה לנישואים האלו שלוש צורות עיקריות: הראשונה היא נישואים בכפייה לבני דודים המכונים "מסלהה" (Maslaha). השנייה היא נישואים בכפייה לגברים עשירים, עבור רווח כספי, והשלישית "נישואים פוליגמיים" בכפייה לגברים בעלי השפעה.









למטה: רג'ני בת ה-5 מהודו לאחר שהעירו אותה בבוקר של יום נישואיה ב-28 באפריל 2009.




- יסבל דל ואלה בת ה-15 הושאה לאיגנסיו דל ואלה בן ה-44 בשנת 1852.
- פרנסס בל הינן בת ה-15 הושאה למפתח הנדל"ן בניו יורק, אדוארד בראונינג בן ה-51 באפריל 1926.
- יוניס ווינסטד בת ה-9 הושאה לצ'רלי ג'ונס בן ה-22 בשנת 1937.
- ג'נט לי בת ה-15 הושאה לג'ון קרלייל בן ה-18 באוגוסט 1942.
- לורטה ווב בת ה-15 הושאה לאוליבר לין בן ה-21 בינואר 1948.
- מיירה בראון בת ה-13 הושאה לג'רי לי לואיס בן ה-22 ב-12 בדצמבר 1957.
- שרי ג'ונסון בת ה-11 הושאה לדיאקון הכנסייה, אלפונסה טולברט לאחר שהוא אנס אותה במרץ 1971.

- פטרונילה מאקוויטניה בת ה-15 לערך הושאה רוזן ורמנדואה, ראלף הראשון בשנת 1140.
- סנצ'ה מקסטיליה בת ה-14 לערך הושאה למלך נווארה, סנצ'ו השישי בן ה-21 בשנת 1153.
- אליקס מצרפת בת ה-14 לערך הושאה לרוזן בלואה תיאובלד החמישי בן ה-33-34 בשנת 1164.
- מארי מצרפת בת ה-12-13 הושאה לפיליפ הראשון מנמור בן ה-36 לערך בשנת 1211.
- אלינור מפרובנס בת ה-12 הושאה למלך אנגליה, הנרי השלישי בן ה-28 בינואר 1236.
- מהאו משאטיון בת ה-14-15 הושאה לרוזן ולואה, שארל בן ה-37-38 בשנת 1308.
- יולנד פליאולוגינה ממונפראט בת ה-11 הושאה לרוזן סבויה, איימונה בן ה-38 במאי 1330.
- אנה פון שוידניץ בת ה-14 הושאה לקיסר האימפריה הרומית הקדושה, קרל הרביעי בן ה-37 בשנת 1353.
- מארי מברי בת 11 לערך הושאה ללואי השלישי דה שאטילון בשנת 1386.
- אן מגלוסטר בת ה-7 לערך הושאה לרוזן השלישי של סטפורד, תומס סטפורד בן ה-22 לערך בערך בשנת 1390.
- יוהנה ואן פולנן בת ה-11 הושאה לאנגלברט הראשון מנאסאו בן ה-34 לערך ב-1 באוגוסט 1403.
- ביאטריס מנווארה בת 13-14 הושאה לרוזן לה מרשה, ג'יימס השני בן ה-35-36 בשנת 1406.
- מרגרט בופורט בת ה-12 הושאה לרוזן ריצ'מונד הראשון, אדמונד טיודור בן ה-25 בשנת 1453.
- אליזבת מנברס כשהיא לכל היותר בת 15 הושאה לדוכס קליב, ג'ון הראשון בן ה-36 באפריל 1455.
- אן מצרפת בת ה-12 הושאה לדוכס בורבון, פיטר השני בן ה-36 בשנת 1473.
- סופיה מפולין בת ה-14 הושאה למרקיז ברנדנבורג-אנסבך, פרידריך הראשון בן ה-18 בשנת 1479.
- קתרין ווילובי בת ה-14 הושאה לדוכס סאפוק הראשון, צ'ארלס ברנדון בן ה-49 לערך בשנת 1533.
- אן ססיל בת ה-15 הושאה לרוזן אוקספורד השבעה עשר, אדוארד דה ויר בן ה-21 בדצמבר 1571.
- הארכידוכסית מרגרטה מאוסטריה בת ה-14 הושאה למלך ספרד פליפה השלישי בן ה-21, בן דודה הראשון באפריל 1599.
- לואיסה כריסטינה מסבויה בת ה-13 הושאה לדודה מצד אביה, הנסיך מוריס מסבויה בן ה-49 בשנת 1642.
- סופיה אמליה מבראונשווייג-לינבורג בת ה-15 הושאה למלך דנמרק, פרדריק השלישי בן ה-33 בשנת 1643.
- אן הנרייט מבוואריה בת ה-15 הושאה לנסיך קונדה, אנרי ז'ול בן ה-20 בדצמבר 1663.
- ליידי מרי טיודור בת ה-13 הושאה לרוזן השני מדרוונטווטר, אדוארד רדקליף בן ה-31 בשנת 1687.
- לואיז בנדיקט דה בורבון בת ה-15 הושאה לדוכס מיין, לואי אוגוסט בן ה-21 במאי 1692.
- ליידי אמילי לנוקס בת ה-15 הושאה לרוזן ה-20 מקילדיר, ג'יימס פיצ'רלד בן ה-24 בשנת 1747.
- מארי-אן פירט פולז לבואזיה בת ה-13 הושאה לאנטואן לבואזיה בן ה-28 בשנת 16 בדצמבר 1771.
- הדוויג אליזבת שרלוטה מהולשטיין-גוטורפ בת ה-15 הושאה למלך שוודיה, קרל השלושה עשר בן ה-25 בשנת 1774.
- שרלוטה גאורגינה מקלנבורג-שטרליץ בת ה-15 הושאה לדוכס סקסוניה-אלטנבורג, פרידריך בן ה-22 בספטמבר 1785.
- מריה יוזפה אמליה מסקסוניה בת ה-15 הושאה למלך ספרד, פרננדו השביעי בן ה-35 באוקטובר 1819.
- מריה אנה מפורטוגל בת ה-15 הושאה למלך סקסוניה, גאורג בן ה-26 בשנת 1859.


אנגולה: 30% הושאו לפני גיל 18 (2017).
אפגניסטן: 28% מהנקבות הושאו לפני גיל 18 (2017).
אריתריאה: 41% מהנקבות הושאו לפני גיל 18 (2018).
אתיופיה: 40% מהנקבות הושאו לפני גיל 18 (2017).
בורקינה פאסו: 52% מהנקבות הושאו לפני גיל 18 (2018).
בנגלדש: 59% מהנקבות הושאו לפני גיל 18 (2018).
דרום סודאן: 52% מהנקבות הושאו לפני גיל 18 (2017).
הודו: 27% מהנקבות הושאו לפני גיל 18 (2015-2016).
הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו: 37% מהנקבות הושאו לפני גיל 18 (2017).
הרפובליקה המרכז-אפריקאית: 68% מהנקבות הושאו לפני גיל 18 (2018).
הרפובליקה של קונגו: 33% מהנקבות הושאו לפני גיל 18 (2018).
זימבבואה: 32% מהנקבות הושאו לפני גיל 18 (2017).
חוף השנהב: 27% מהנקבות הושאו לפני גיל 18 (2018).
מאלי: 52% מהנקבות הושאו לפני גיל 18 (2017).
מדגסקר: 41% מהנקבות הושאו לפני גיל 18 (2018).
מוזמביק: 48% מהנקבות הושאו לפני גיל 18 (2018).
מלאווי: 42% מהנקבות הושאו לפני גיל 18 (אומדן משנת 2018).
ניגריה: 76% מהנקבות הושאו לפני גיל 18 (2018) ו-28% לפני גיל 15.
ניז'ר: 76% מהנקבות הושאו לפני גיל 18 (2018).
נפאל: 40% מהנקבות הושאו לפני גיל 18 (2018).
סומליה: 45% מהנקבות הושאו לפני גיל 18 (2017).
סיירה לאון: 39% מהנקבות הושאו לפני גיל 18 (2018).
סנגל: 31% מהנקבות הושאו לפני גיל 18 (2017).
פקיסטן: 18% מהנקבות הושאו לפני גיל 18 (2018).
צ'אד: 67% מהנקבות הושאו לפני גיל 18 (2017).
קמרון: 31% מהנקבות הושאו לפני גיל 18 (2017).




בעיני הגברים אין השפלה גדולה יותר מאשר להיחדר על ידי איבר המין הגברי שלהם, ולפיכך מימי בראשית הם התירו לבנות משפחתם להיחדר רק על ידי איבר מין גברי אחד במשך כל חייהן, וגם זה בלית ברירה שכן זו הדרך היחידה להעמיד צאצאים. במקרה שבת משפחתם נאנסה, הריגה לא ישיב לחלוטין את כבודם משום שהמעשה כבר נעשה, בפרט אם היא גם התעברה. כפתרון בתרבויות רבות מקדמת דנא החוק כפה נישואים בין נקבה שנאנסה לאנס שלה. הנישואים נחשבו: "נישואים מתקנים". באופן הזה הביזוי למשפחתה מופחת, משום שהנישואים האלו מבטיחים שהיא עדיין תיחדר על ידי איבר מין גברי אחד בחייה. מרגע שהוא הופך לבעלה, עצם זה שהוא אנס אותה וכנראה ימשיך לאנוס אותה בנישואים, זה פחות מביש את בני משפחתה, מכיוון שזה נחשב לטבעי לגמרי שאישה נאנסת על ידי בעלה. העיקר שהיא תיאנס בחייה על ידי גבר אחד בלבד (הבעל שלה).


למטה: גולנאז מאפגניסטן. היא נאנסה בגיל 16 על ידי בעלה של בת דודה, בעלה היום וכתוצאה מהאונס היא התעברה. היא נכלאה ל-12 שנה על ניאוף, ילדה בכלא ואז קיבלה חנינה ואולצה להינשא לאנס שלה כדי להשתלב בחזרה בחברה.




למטה: איורו של הצייר הצרפתי אווריסטה ויטל לומינאיס מהמאה ה-19. שני גברים ויקינגים חוטפים נערה טובת מראה. גברים ויקינגים נהגו לחטוף נערות זרות מהארצות שהם כבשו ובזזו במטרה לשאת אותן בכפייה ולאנוס אותן בנישואים.

למטה: איורו של אלסנדרו אלורי מהמאה ה-16 המציג את המנהג.

באתיופיה במאה ה-21 המנהג נפוץ מאוד בחלקים רבים. מסקרים שערכה בשנת 2003 הוועדה הלאומית למנהגים מסורתיים במדינה נמצא כי שיעור השכיחות של המנהג נאמד ב-69% ושיעור השכיחות במדינת האומות, הלאומים ועמי הדרום ב-92%. החוטף פועל לרוב בשיתוף עם חבריו כדי לחטוף את הילדה או האישה ולעיתים נעשה שימוש גם בסוס, כדי להקל על בריחתו. לאחר מכן החוטף מביא אותה למקום מסתור או לביתו ושם אונס אותה שוב ושוב, לעיתים לעיני משפחתו עד שהיא מתעברת. אז החוטף מודיע למשפחתה כי הוא אנס ועיבר אותה ולכן מוטב להם להכיר בנישואים שלהם כדי להפחית את הבושה שלהם. החוטף אף עשוי לנהל משא ומתן על המוהר (תשלום למשפחת הכלה על גופה) עם זקני הכפר שלה במטרה לקבל לגיטמציה.
על פי הדיווחים גברים חוטפים גם ילדות מתחת לגיל 11. המנהג הזה נאסר בחוק רק בשנת 2004 אולם אכיפת החוק חלשה. סקירת ראיות של קרן החירום הבין-לאומית של האומות המאוחדות לילדים משנת 2016 למשל (שמבוססת על נתונים משנת 2010 ו-2013), העריכה כי 10-13% מהנישואים באזורי הסיכון הגבוהים היו כרוכים בחטיפה ו-1.4-2.4% באזורים האחרים.


למטה: קורבן בקירגיזסטן. תפקידן של בנות המשפחה של החוטפים הוא להכין את הקורבנות שלהם לטקס הנישואים.






הביטוי אומנם שומר בעת החדשה על משמעותו הלטינית בשפה הספרותית, אולם הוא מתייחס רק לפעולה עצמה של האונס. הביטוי לא במקרה דומה לביטויים "rapine" (שוד), "rapture" (התלהבות), "raptor" (עוף-דורס) ו-"apacious and ravish" (לטרוף ולאנוס). נקבות דומו לטרף וזכרים לציידים. בגרמנית המנהג מכונה: "Frauenraub" (שדידת אישה, פשוטו-כמשמעו). המנהג מתייחס לחטיפה המונית של נקבות במלחמה כדי לשאת אותן בכפייה תוך כדי הרס וביזה של האזור שבו הן התגוררו. על פי הערכות של היסטוריונים, הנוהג של חטיפת נשים בזמן מלחמה הייתה נפוצה מאוד מאז העת העתיקה האנתרופולוגית. מוסד הנישואים נועד לאפשר לגברים המנצחים לאנוס אותן ביום-יום בתוך החברה שלהם במשך כל חייהן באופן חוקי ומקובל. הנשים נחשבו מקדמת דנא למטלטלין שנועד לענג את הגברים ולכן זה נראה הגיוני לבזוז אותן כשלל מלחמה ולהשתמש בהן.



יחסי מין מעולם לא נתפסו כיחסים סימטריים. בתפיסה ההיסטורית הנקבות בעת קיום יחסי המין מושפלות, מחוללות ומבוזות. ועל כן גברים משחר ההיסטוריה חתרו להשיא את בנות המשפחה שלהם רק לגברים שהיו בעלי בריתם ואשר נבחרו בקפידה, שכן בעיניהם אין השפלה גדולה יותר מהידיעה כי גבר עוין מקיים יחסי מין עם בת משפחתם, ועל אחת כמה וכמה אונס אותה. בשל התפיסה הזו מועצות של זקני שבטים בתרבויות מסוימות המכונות ג'ירגה, לעיתים גוזרות על גבר שהורשע בפשע חמור עונש המכונה "צדק מקביל" שנחשב לעונש הכבד ביותר אפילו יותר מעונש מוות, כדי לרצות את השבט והמשפחה של הנפגע. העונש מאפשר לקרובי משפחת הנפגע לאנוס את קרובות משפחת הפוגע (לרוב את הילדות הבתולות), באופן חוקי כל חייהם, כדי שהם יחוו כפיצוי את ההנאה הכי אדירה שהגברים יכולים לחוות בעולם הזה תוך כדי ביזויו המוחלט של הגבר שפגע בהם. העונש לעיתים גם מוטל על אבות שאין ביכולתם להשיב חוב שצברו. בנותיהם מושאות בכפייה ללווים כדי שייהנו מגופן כפיצוי.

המסורת מוזכרת למשל לפני כמעט 400 שנה לאחר ששני שבטי פתאנים בצפון-מערב פקיסטאן נלחמו במלחמה עקובה מדם זה נגד זה, שהובילה למאות הרוגים. הנואב, השליט האזורי קרא להקים ג'ירגה של זקנים משני הצדדים כדי להוציא פסקי דין. נפסק כי המעורבים יקבלו כנקמה עונש מבזה במיוחד: הילדות במשפחותיהם תושאנה בכפייה לבני המשפחות של הקורבנות. רק בשנת 2004, בית המשפט העליון במחוז סינד הוציא את המסורת מחוץ לחוק, ובשנים 2005 ו-2011 הפכה לבלתי חוקית אך המנהג ממשיך להתקיים ובפרט באזורים כפריים שבהם המשטרה המקומית לעיתים קרובות מעלימה עין והאכיפה חלשה. בשנת 2008, לאחר קרב דם ממושך בפינה נידחת במחוז בלוצ'יסטן המערבי, שהחל בכלב מת, והביא להרג של 19 בני אדם, לרבות 5 נשים, נפסק כי 15 ילדות מהמשפחות של הנאשמים בנות 3 עד 10, תושאנה בכפייה לבני המשפחות של הקורבנות.

מבחינה היסטורית נישואים לא נחשבו לסימטריים משום שהבעלים למעשה חודרים, מבקיעים, פולשים וכובשים את נשותיהם. ומאחר וגופן קשור ביולוגית למשפחות המוצא שלהן, הם אף נחשבו גם כמי שמכניעים וכובשים גם את משפחות המוצא שלהן. ועל כן אבות נהגו לבחור בפקידה רבה את הבעלים שלהן על מנת להבטיח שהם ישתעשעו עם גופן המבזה רק בחדרי חדרים. אולם באזורים מסוימים ברחבי העולם, הם חיפשו פרקטיקה נוספת שתבטיח שהבעלים שלהן לא יהפכו את עורם גם בהמשך. ועל כן במקומות מסוימים התפתח מנהג המכונה: "נישואי חילופין" (Watta satta או Shighar). בשפת אודרו: "،شغار،وٹہ سٹہ". באסלאם המנהג מכונה: "שיגר" (Shighar). ילדות מוחלפות בין שתי משפחות וכל אחת מהן מושאת לגבר במשפחה השנייה.

הסידור יכול להפחית את האלימות והאונס בשל הרתיעה אך כפי שנצפה הוא מסוכן מאוד לנשים כי קשר-דם חזק הרבה יותר. כאשר לדעת אחד הבעלים, הבעל השני ביזה את קרובת משפחתו ברבים, זה יכול להסלים במהירות לאלימות הדדית חמורה. כל בעל יחל להכות ולאנוס את קרובת משפחתו של השני באפיזודות מתגברות, עד הגעה לרמות קיצוניות של אלימות הדדית.
אם אחד הבעלים יגרש את אשתו, קרוב משפחתה עשוי להתעלל קשות בבת משפחתו כנקמה, ואף להשליך גם אותה לרחוב.
מנהג "נישואי חילופין"(Watta satta): נקבה תמורת נקבה.


למטה: אחד הציורים של גוטפריד סיבן בחוברת שפורסמה בשנת 1909. הכותרת "Balkangreuel"(האכזריות בבלקן). ארבעה חיילים טורקים אונסים ארבע נערות צעירות בתוך כנסייה אורתודוקסית מול עיני כומר כפות אשר הוכרח לצפות.


ההיסטוריונית סוזן בראונמילר כתבה כי מקדמת דנא צבאות נחשבו המועדון האקסקלוסיבי ביותר בעולם שיועד לגברים בלבד. הגבריות בצבא, הכוח של הנשק האימתני הנמצא בלעדית בידיהם, החיבור הרוחני אליו, המשמעת לפקודות שניתנו והתקבלו, וההיגיון הפשוט של הפקודה ההיררכית, לעומת הנשים שנתפסו כחלשות ומוגות לב, "נקבות" שאינן מסוגלות להילחם כמותם, אף חיזקו עוד יותר את התפיסה שנשים הן נחותות ושוליות. ובהיעדר חוקים במלחמות המגנים על הנשים מתקיימים התנאים האופטימליים והרקע הפסיכולוגי המושלם להפגין את הזלזול בהן, והרי איזו דרך אכזרית יותר להפגין זאת מאשר לאנוס אותן.
פרופסור דארה קיי כהן מאוניברסיטת הרווארד כתבה כי הלוחמים בעתות מלחמה נהגו לאנוס קבוצתית נשים אשר נפלו לידם גם במטרה לבסס את הקשר בין הלוחמים וליצור ביניהם תחושת לכידות בתוך היחידות, בפרט אם הם גויסו למלחמה בכפייה. באמצעות האונס הקבוצתי הלוחמים מתרברבים כל אחד בתורו בכוחו, עצמתו ועליונותו של המין הגברי אולם להבדיל מעתות שגרה שהגברים מתחרים ביניהם על הנשים ורכושניים כלפיהן, הם מעבירים אותן מיד ליד ובכך מפגינים את אחוות הלוחמים. כהן כתבה כי מאחר וחלק מהצבאות לאורך ההיסטוריה השתמשו גם בלוחמים-ילדים, אינוסן אף היווה "טקס התבגרות", שבו הם נדרשו לראשונה להפגין לעיני חבריהם את גבריותם המסמלת דומיננטיות ושליטה ואת אכזריותם הנדרשת בשדות הקרב.


עבור גברים החפצים להשביע את היצרים הסדיסטים והאפלים שלהם, אין הזדמנות טובה יותר מאשר באזורים מוכי-מלחמות. ועל כן אפילו כוחות ניטרליים שהוצבו באזורים הללו, כמו למשל כוחות שמירת השלום של ארגון האומות המאוחדות, ניצלו את ההזדמנות שלקורבנות אין למי לדווח בשל היעדר שלטון וחוק, התפוררות החברה, חשש מנקמה וכמובן היותם בעלי הסמכות, ואנסו גם נשים וילדות. לעיתים הם לא נדרשו להפעיל כוח, שכן הכפייה נעשתה תמורת סיוע הומניטרי כמו מזון, מים ותרופות. האכזריות היא לא נתפסת. הם למעשה אמרו לקורבנות שלהם כי הן לא תקבלנה מהם שום סיוע, לפני שהם קודם יאנוס אותן. בעבר זה אף לא תואר כאונס מאחר והקורבנות נחשבו ל-"זונות", ופקידים בדרגות גבוהות, למשל בארגון האומות המאוחדות, גיבו בעבר את פקודיהם בטענה כי "בנים תמיד יהיו בנים". במקרים מעטים מאוד הם הועמדו לדין לאחר שהם חזרו למולדתם.
אונס גברים וילדים זכרים במלחמות הוא מאידך נדיר אף על פי שאינוסם אף נחשב לביזוי כפול משום שלהבדיל מאונס נקבות, הכובשים אף מוחים את מעמדם כגברים בחברה, בכך שהם הופכים אותם מ-"מחודרים" ל-"נחדרים", ומ-"מבזים" ל-"מבוזים", ולמעשה הם נוהגים בהם כפי שנוהגים בנקבות ובעיני הגברים אין השפלה גדולה יותר לגבר שמתייחסים אליו כמו אל "נקבה". אולם אונס זכרים במלחמות הוא בכל זאת נדיר בשל תפיסת האונס כשכר של הלוחמים שמבחינתם הכי כיף זה לאנוס נקבות. הסיבה השנייה לנדירות התופעה היא החשש של הלוחמים שיחשדו בהם בטעות שהם הומוסקסואליים אשר נמשכים לגברים. ועל כן במקרים שנאנסו גברים, הכובשים לרוב העדיפו להחדיר לגופם חפצים או כפו עליהם באיומי נשק לאנוס אחד את השני. קיימים תיעודים מחרידים רבים על גברים שנפלו בשבי ואולצו תחת עינויים לאנוס אחד את השני לעיני הכובשים המשועשעים.

עם עלייתה של המפלגה הנאצית בגרמניה בשנת 1932 החל אדולף היטלר שכיהן כקנצלר להגשים את האידאולוגיה הנאצית. האידאולוגיה קבעה בין השאר כי גרמניה תכבוש שטחים רבים באירופה במטרה להחיל בהם את "הסדר החדש". על פי חזונו גרמניה תתרחב מזרחה לכיוון ברית המועצות, כדי לאפשר מרחב מחיה לעם הגרמני והיא תהפוך לאימפריה (הרייך השלישי). באימפריה תונהג היררכיה לפי גזע. בראש ההיררכיה יעמדו הארים (עמי מערב-אירופה, בעיקר גרמנים ואוסטרים), ומתחתם יהיו הסלאבים (עמי מזרח אירופה). הזכרים יהיו עבדים והנקבות שפחות שלהם. גזעים "נחותים" כמו יהודים ושחורים יושמדו. ב-1 בספטמבר 1939 גרמניה פלשה לפולין וכבשה את כולה בתוך חמישה שבועות, ועד אפריל 1941 כבשה את רוב אירופה.
במהלך כיבושה של מזרח אירופה ולאחריו החל להתחולל אונס המוני על ידי חיילי הורמאכט (שמו הרשמי של הצבא הגרמני). כתוצאה מהאונס ההמוני נולדו רק בשטחי ברית המועצות בין 750,000 ל-1,000,000 תינוקות. בהתבסס על ההנחה כי אחת מכל עשר נשים שנאנסו התעברה, מעריכים כי עד 10 מיליון קורבנות נאנסו על ידי חיילי הורמאכט רק בברית המועצות לבדה. חיילי הורמאכט נהגו לפני שהם אנסו קבוצתית את הנשים הפרטיזניות ונשים אחרות שהם תפסו, לקעקע על גופן את המילים: "Hure für Hitlers Truppen" (זונה עבור חייליו של היטלר). לאחר שאנסו אותן רבים מהם התפארו בגלוי באינוסן וברציחתן.
למטה: חייל גרמני משועשע למראה גופתה המחוללת של אישה סובייטית בשטח שנכבש בברית המועצות. קיץ 1941.

הצבא הגרמני התיר לחייליו לאנוס נשים מקרב העמים הכבושים בפרט בקרב העמים במזרח ובדרום מזרח אירופה מפני שהן נחשבו לפי תורת הגזע לגזע נחות שכל ייעודו בעולם הזה הוא לספק את צורכיהם של הגברים שמשתייכים לגזע הארי העליון. ההיסטוריונית סוזן ברונמילר ציינה כי האונס ההמוני של נשים יהודיות, רוסיות ופולניות מילא תפקיד מרכזי והיווה מפגן שנועד לשלול את היותן בנות אדם, תוך התייחסות אליהן כאל חפצים שנועדו לענג ולנקז את הפרשותיהם של הגברים מהגזע העליון, כדי למחות את הערך העצמי שלהן ואמונתן במסורות התרבותיות והדתיות, ועל ידי כך להביא להתפוררות הקבוצות האתניות. גם נקבות שהוחלט להוציא להורג, במקרים רבים הם קודם אנסו אותן קבוצתית כדי ליהנות מגופן המפתה לפני שהוא מושמד. קשה לקבוע את המספר הכולל של הקורבנות שנאנסו על ידי החיילים והשוטרים הגרמנים, בשל היעדר העמדה לדין על אונס.
למטה: אחד הבורות באתרי ההוצאה להורג שלתוכו הושלכו גופותיהן של הנקבות לפני אטימתו. רבות מהן קודם נאנסו.

אסירים שהצליחו להימלט מהגטאות ברחו לרוב לתוך היערות והצטרפו לפרטיזנים בניסיון להגדיל את הסיכויים שלהם לשרוד. מחקרים מצאו כי נשים רבות היו מודעות לפני כניסתן ליערות שהן תתמודדנה עם שורה של אתגרים בשל מינן וכי "האפשרות שהן תאנסנה הייתה מוחשית". היחידות האלו נשלטו לרוב על ידי גברים ומעורבות בפעילות צבאית הוגדרה כמיועדת לגברים. ועל כן נשים שהגיעו ליחידות האלו בדרך כלל עשו זאת "מכיוון שחיפשו הצלה ולא כדי להילחם באויב". עם קבלתן לפרטיזנים לעיתים קרובות תפקידן היה לספק את הלוחמים ביחידות האלו, לרוב לא מרצון כדי לגמול להם על ההגנה שהם מספקים להן.


מכונת המלחמה הגרמנית האימתנית הייתה משומנת ויעילה מאוד. השמדה המונית של בני-אדם נעשתה באמצעות תאי גזים באופן אפקטיבי ויעיל מאוד וכך באופן מאורגן הם פעלו גם במטרה להשביע את תאוותם המינית של חיילי הורמאכט והאס אס. הצבא הקים תחנות בכל רחבי אירופה הכבושה אשר בהם חייליו יוכלו לאנוס את בנותיהם של העמים הכבושים באופן מאורגן. התחנות כונו בלעג: "בתי זונות צבאיים" (Militärbordelles), והצבא והמשטרה הגרמנית במזרח אירופה החלו לצוד ברחובות הערים נשים צעירות ונערות מתבגרות. הטקטיקה כונתה: "איסוף" (łapanka/rafle), ובאמצעותה נלכדו בכל פעם מספר גדול של עוברות אורח אשר לא נחשדו בדבר. הן נכלאו בתנאים קשים ואולצו לספק את החיילים שהיו בדרכם לחזית או שבו ממנה.
הסיבה להקמתן של התחנות הייתה בראש ובראשונה החדרת מוטיבציה בקרב החיילים ולגמול להם על התגייסותם למלחמה. הסיבה השנייה הייתה שהחיילים יאנסו נשים שעוברות בשוטף בדיקות רפואיות שוטפות כדי למנוע התפשטות של מחלות מין. כמו כן היה חשש שאם לא תהיינה לחיילים נשים זמינות לקיים עימן יחסי מין הם יאלצו לאונן, פעולה אשר נתפסה כלא גברית. רופא שדה ראשי של הורמאכט אף הפנה את תשומת הלב מפני "סכנת ההתפשטות ההומוסקסואליות" אם התחנות לא יוקמו. על אף חוקי נירנברג שאסרו על הגברים הגרמנים לקיים יחסי מין עם נשים יהודיות שנחשבו לפי תורת הגזע לתתי-אדם, בשל הסכנה שהן כתוצאה תתעברנה ואז הן תלדנה להם תתי-אדם כמותן, היו גם מקרים של נשים יהודיות שהוכנסו לתחנות האלו.

רוב התחנות הוקמו במבנים שנבנו במיוחד. במערב אירופה הם הוקמו לעיתים באמצעות בתי בושת קיימים ומלונות שהוחרמו על ידי הורמאכט והוסבו במיוחד למטרה זו. התחנות נוהלו על ידי הורמאכט. עד שנת 1942 הוקמו כ-500 תחנות מהסוג הזה בכל רחבי אירופה הכבושה. התחנות נפתחו כל יום, מהשעה 14:00 עד לשעה 20:30. כל אישה נאנסה עד 32 פעמים כל יום. מכיוון שהתורים היו ארוכים לכל חייל הוקצב 15 דקות בלבד לאנוס את הקורבן שלו בעלות סמלית של 3 מטבעות רייכסמארק. על פי הרשומים, לפחות 34,140 נקבות נאנסו בשגרה בתחנות האלו על ידי החיילים הגרמנים במהלך הכיבוש של מדינותיהן. כמו כן לקורבנות נערכו גם בדיקות רפואיות שגרתיות כדי לוודא שגופן לא נדבק במחלות לצורך שמירת בריאותם של החיילים. הקורבנות שהתעברו לעיתים שוחררו אחרי שההתעברות שלהן כבר נראתה לעין, אולם מהבושה הן לא שבו למשפחות שלהן.

נהג של הצלב האדום השווייצרי פרנץ מאוויק שהיה באחד המקרים עֵד ללכידת נערות עבור התחנות האלו, כתב בשנת 1942 מורשה על מה שראה: "גרמנים במדים... נועצים מבטים בנשים ונערות, בין הגילאים 15 עד 25. אחד החיילים שולף פנס כיס ומאיר אותו לעבר אחת הנשים, היישר לתוך עיניה. שתי הנשים מפנות אלינו את פניהן החיוורות עם הבעה של עייפות וכניעה. הראשונה אישה כבת 30. 'מה הזונה הזקנה הזו מחפשת כאן?', צוחק אחד משלושת החיילים 'לחם אדוני...' מבקשת האישה. 'בעיטה בתחת את מקבלת, לא לחם', משיב החייל. בעל הפנס מכוון שוב את האור לעבר פניהן וגופן של נערות. הצעירה אולי בת 15... הם פותחים את המעיל שלה ומתחילים למששה עם כפות ידיהם מלאות התאווה... 'זו אידיאלית למיטה' הוא אומר".
משרד החוץ של ממשלת פולין הגולה הפיק מסמך ב-3 במאי 1941 שתיאר את הפשיטות ההמוניות שנערכו בערי פולין ונועדו ללכוד נשים צעירות עבור התחנות האלו. כמו כן נערות פולניות מגיל 15 שסווגו כמתאימות לעבודה כשפחות, נשלחו לגרמניה, שם הן נאנסו בשגרה על ידי גברים גרמנים. שתי נערות פולניות לדוגמה אשר חזרו מברנדנבורג לביתן בקרקוב בהיותן בהריון מתקדם, העידו כי הן נאנסו על ידי החיילים הגרמנים בתדירות כה גבוהה, שהן לא הספיקו לבצע אף עבודה שהן יועדו לעשות.
למטה: חיילים ממתינים בתור מול הכניסה לתחנת האונס בברסט, צרפת (1940). המבנה שימש לפני כן בית כנסת.

הקורבנות עוקרו כך שהאסירים יוכלו לאנוס אותן שוב ושוב מבלי שהן תתעברנה כדי להביא לניצול המקסימלי של משאב גופן. בקורבנות שבכל זאת התעברו כתוצאה מהאונס התכוף שהן עברו, בוצעו הפלות שדה בכפייה שהביאו לעיתים קרובות למותן. הן סבלו מתשישות וחולי כתוצאה מהאונס התכוף שהן עברו, ולכן הן לעיתים קרובות נשלחו להשמדה והוחלפו בנשים אחרות. המתחם הראשון הוקם בשנת 1942 במחנה הריכוז מאוטהאוזן. ב-30 ביוני 1943 הוקם מתחם במחנה הריכוז אושוויץ. ב-15 ביולי 1943 נבנה מתחם במחנה הריכוז בוכנוואלד ובתחילת 1944 במחנה הריכוז נוינגמה. במאי 1944 הוקם מתחם במחנה הריכוז דכאו. בסוף קיץ 1944 נבנה מתחם במחנה העבודה דורה-מיטלבאו. ב-8 באוגוסט 1944 הוקם מתחם במחנה הריכוז זקסנהאוזן. בין קיץ 1943 ל-25 במרץ 1944 הוקם מתחם גם במחנה הריכוז פלוסנבור. התאריך המדויק של הקמתו לא ידוע.

למטה: תצלום ארכיון היסטורי של אחד מחדרוני האונס שהוקמו במחנה הריכוז בוכנוואלד בגרמניה עבור אסירי VIP.

תת-פרק משנה 7.1.5: אונס המוני במהלך הכיבוש הסובייטי בדרכו לגרמניה
בחורף 1941 הצליח הצבא הסובייטי להדוף את הצבא הגרמני ועד שנת 1944 שיחרר כל השטחים שנכבשו בברית המועצות. הוא המשיך להתקדם תוך כיבושן של מדינות מזרח אירופה והדיפתו של הצבא הגרמני. חייליו לא החלו לאנוס רק עם הגעתם לגרמניה אלא כבר בדרכם אליה והם לא אנסו רק את הנשים הגרמניות שכן בתפיסתם אונס הנשים לאחר הניצחון בקרב אינו רק העונש לאויב אלא גם השכר ללוחמים ועל כן הם כפו על נשותיהם ובנותיהם של העמים הכבושים להעניק להם את שכרם. כאשר הפוליטיקאי היוגוסלבי מילובאן ג'ילאס, התלונן על האונס ההמוני שהתחולל ביוגוסלביה הכבושה, השיב לו שליט ברית המועצות יוסיף סטלין, כי הוא צריך: "להבין חייל שחצה אלפי קילומטרים בדם ואש ומוות שנהנה עם אישה, או משתעשע בה".
על פי ההיסטוריון ויסלב ניסיובדזקי הגרמנים ידעו היטב מה יהיה גורלן של הנשים הגרמניות בפרוסיה המזרחית לאחר נסיגת הצבא הגרמני, ולכן הורו להן להתפנות לקראת המתקפה הסובייטית. לנשים הפולניות לא היה לאן להימלט והן נותרו להיאנס על ידי הלוחמים הסובייטים כפי שאירע לדוגמה בעיר אילאווה בסוף ינואר 1945 תחת הפיקוד של אלוף המשנה קונסטנטינוב. עדת הראיה גרטרודה בוצ'קובסקה סיפרה על מחנה עבודה בסמוך לאי ויאלקה ז'ואווה אשר העסיק מאתיים נשים בלארוסיות. בסוף ינואר 1945 היא זיהתה את גופותיהן מוטלות בשלג, בעת שהיא נמלטה עם אימה וחמש נשים גרמניות מהעיר המבורג. כעבור מספר ימים גופותיהן של חמשת הנשים הגרמניות נמצאו גם הן מוטלות עירומות במרתף בבית ברחוב ריבקו באילאווה.
האונס ההמוני בפולין הגיע לשיאו במתקפת החורף בשנת 1945 והוא התחולל בכל הערים הגדולות בפולין. כיבושה של העיר קרקוב למשל לווה בגלי אונס המוניים של נשים וילדות. הגברים הפולנים שניסו לחלץ את הקורבנות שנאנסו קבוצתית בתחנה המרכזית, נורו. נשים פולניות באזור שלזיה נאנסו ביחד עם הנשים הגרמניות גם אחרי שהחזית הסובייטית התקדמה מערבה. בששת החודשים הראשונים של שנת 1945 דווח על 268 מקרים רק בכפר דובסקה קוזניה. במרץ 1945 בסמוך לעיר רטיבור החיילים הסובייטים תפסו 30 נשים במפעל פשתן ונעלו אותן בתוך בית בכפר מקוב. הן נאנסו תקופה ארוכה תחת איומי מוות. נשים גרמניות ופולניות שנתפסו בערים קטוביץ, זאבז'ה וחוז'וב, נאנסו על ידי קבוצות חיילים שיכורים בדרך כלל בחוץ בפומבי.

בין הגורמים שהובילו לאונס ההמוני הייתה תחושת החסינות ביחידות הסובייטיות שנותרו לדאוג לעצמם על ידי מנהיגי הצבא. למשל בעיירה ינדז'יוב חיילים הקימו כנופיות שהיו מוכנות לפתוח באש ללא כל היסוס בכל מי שינסה למנוע מהם לאנוס נשים. זקן הקהילה במחוז לודז' שלח מכתב למנהיג הצבאי (וויווד) בו כתב כי גזל הסחורות מחנויות ומשקים, מלווה לעיתים קרובות באונס של העבודות החקלאיות בכפרים: בזלסי, אוקלוב, פליקסין והוטה שצ'לנה, ובאונס ורצח המוני של נשים בכפר לאגיונקי.

במחוז לשנו מפקדים הצהירו בגלוי כי חייליהם צריכים לאנוס נשים כדי להירגע. חודש יוני 1945 היה הגרוע ביותר. אישה בת 52 בעיר פינצ'וב העידה כי שני ותיקי מלחמה סובייטים שחזרו מברלין ואנסו אותה קבוצתית התגאו בפניה כי הם נלחמו למען פולין במשך שלוש שנים ולכן יש להן את הזכות לקבל את כל הנקבות הפולניות. בעיר אולקוש דווח על 12 מקרי אונס ביומיים. במחוז אוסטרוב 33 מקרים. ב-25 ביוני ליד העיר קרקוב אישה נאנסה לאחר שבעלה ובנה נורו למוות ובכפר אחר ילדה בת 4 הותקפה מינית על ידי שני חיילים. מהנתונים הסטטיסטיים של משרד הבריאות הפולני עלה שכתוצאה מהאונס ההמוני בפולין, התפשטו מגיפות של מחלות מין בכל רחבי המדינה. כ-10% מהנשים נדבקו במחלות מין ובאזור מסוריה עד כ-50% מהנשים.

תת-פרק משנה 7.1.6: כיבוש גרמניה: אונס המוני התחולל בכל רחבי המדינה המובסת
ב-21 באוקטובר 1944, הצבא הסובייטי הצליח לחצות את הגשר מעל נחל אנגראפה ולכבוש לראשונה שטח מאדמת גרמניה. הגדוד השני של חטיבת הטנקים ה-25 פלש לתוך הכפר נמרסדורף והחל לרצוח את תושביו לפני שנהדף כעבור מספר שעות. הם נורו או הוכו באכזריות עם אתים או כתות רובים עד שמתו. כל הנשים והילדות בכפר נאנסו לפני מותן. גילן נע בין 8 ל-84. גופותיהן הערומות של כמה נשים שנאנסו נתלו אחר כך בתנוחת צלב. מנהיג מיליציית פולקסשטורם קרל פוטרק שנכח כאשר הצבא הגרמני כבש את הכפר מחדש, העיד בדוח משנת 1953: "בחצר החווה עמדה כרכרה ועליה מוסמרו עוד נשים ערומות בידיהן בתנוחת צלב.. ליד פונדק גדול 'רוטר קרוג', ניצב אסם ולכל אחת משתי דלתותיו מוסמרה אישה עירומה בתנוחת צלב".
בינואר 1945 הצליח הצבא האדום לפלוש מסיבית לגרמניה וכבש את כל מזרחה עד חודש למאי ומהשלב הזה החל להתחולל אונס המוני של נשים וילדות גרמניות. ההיסטוריון נורמן ניימרק ועמית מ"מכון הובר" השמרני העריכו בספר "הרוסים בגרמניה: היסטוריה באזור הכיבוש הסובייטי 1945–1949" כי אומדן הקורבנות שנאנסו בגרמניה על ידי הסובייטים הגיע למאות אלפים ואף לשני מיליון כפי שהעריכה ההיסטוריונית ברברה ג'והר בספר "משחררים ומשוחררים" (Befreier und Befreite) ואחרים. ההיסטוריון ויליאם היצ'קוק ציין כי במקרים רבים הנשים נאנסו קבוצתית, חלקן נאנסו על ידי 60-70 חיילים שעמדו בתור ארוך. מעל 100 אלף נשים נאנסו רק בברלין בהתבסס על שיעור ההפלות ומדיווחי בית החולים. כ-10,000 נשים מתו בניסיון להפיל.
ההיסטוריון אנטוני ביוור כתב כי עד מחצית הקורבנות נאנסו קבוצתית ולפחות 1,400,000 קורבנות נאנסו רק במזרח פרוסיה, פומרניה ושלזיה. כתבת המלחמה הסובייטית נטליה גס העידה כי "החיילים הסובייטים אנסו כל נקבה גרמניה מגיל 8 עד 80". רבות מהקורבנות נאנסו ברצף שוב ושוב. החיילים הסובייטים היו צמאי נקמה ומלאי זעם ועל כן הם אנסו אותן באכזריות רבה. קצין ששירת בחיל הים במזרח פרוסיה זכר אגרננקו כתב כי "9, 10, 12 גברים כל פעם, הם אונסים אותן על בסיס קולקטיבי".

אפילו הצוותים הרפואיים לא התנגדו לאונס המאורגן, והיו תמימי דעים שהנשים הגרמניות חייבות לשלם על הפשעים שביצעו הכוחות הגרמניים. אפילו חיילות לא פסלו את האונס: "התנהגות הלוחמים כלפי הנשים הגרמניות נכונה לגמרי!", טענה חיילת בת 21 מהסיור של אגרננקו. חיילות רבות היו משועשעות בכל פעם שראו חיילים אונסים נשים גרמניות. הן צחקו עליהן ולעגו להן בכל פעם שנאנסו. בספרה של אלכסייביץ' מתועדת למשל עדותה של מפעילת טלפון בצבא האדום: "...כל עיירה שכבשנו היו לנו שלושה ימים ראשונים לביזה ול... אונס. אני זוכרת אישה גרמניה שוכבת עירומה לאחר שנאנסה... לא הרגשתי בושה. אתה חושב שקל לסלוח לגרמנים. שנאנו לראות את הבתים הנקיים שלהם. רציתי שיסבלו. רציתי לראות את הדמעות שלהם".
למטה: גופת נערה שנאנסה ונרצחה בכפר נמרסדורף. צולם על-ידי הכוחות הגרמניים לאחר שהכפר נכבש מחדש.

לדברי אנטוני ביוור הנקמה לא הייתה הסיבה היחידה לאונס ההמוני שכן בתפיסתם האונס אינו רק עונש לאויב אלא גם השכר לחיילים ועל כן הם אנסו גם נשים וילדות פולניות וסובייטיות אשר שוחררו ממחנות הריכוז ומעבודות הכפייה בחוות ובמפעלים. נשים פולניות בגרמניה נאנסו בקנה מידה עצום על ידי חיילים ואסירי מלחמה לשעבר ואזרחים שעבדו עבור הממשל הסובייטי (SVAG) ולבשו לעיתים קרובות מדים זהים. במאי 1945 בכנס של נציגי המשרדים שהיו אחראיים להחזרת הפולנים למולדת נקבע כי: "דרך הערים סטארגרד ושצ'צ'ין קיימת תנועה המונית של אנשים פולנים אשר חוזרים מעבודות כפייה ברייך השלישי לאחר כיבוש גרמניה. הנשים הפולניות נתונות לאורך כל המסע לאונס תמידי על ידי חיילים בודדים כמו גם קבוצות מאורגנות".
למטה: קטע מהסרט רוז אשר משחזר את האונס ההמוני. כדי לאפשר לכמה שיותר חיילים ליהנות אחרי ניצחונם האדיר, נשים ונערות רבות נגררו אל פינות רחוב, סודרו בשורה אחת כשהן על גבן עם רגליים מפושקות ונאנסו שעות זו לצד זו.
חייל רוסי אחר המתואר כזקן נכנס גם לדירתה ואנס אותה בצורה משפילה במיוחד. בזמן שהוא אנס אותה, הוא פתח את פיה בכוח וירק לתוכו. לאחר חוויית האונס הזו היא החליטה לאחר שהקיאה ובכתה שמוטב לה למצוא "זאב יחיד" עם דרגה גבוהה כדי שלא תיאנס באכזריות כל יום על ידי חיילים רבים. מרתה פוגשת את סגן אנטול מאוקראינה ומציעה לו את גופה בהסכמה, ובמהלך הימים הבאים הוא אנס אותה פעמים רבות ונוצר טאבו בקרב החיילים שאין לגעת בה, מכיוון שהיא בבעלותו של קצין. אולם הטאבו לא תמיד שמר עליה. למשל בין המבקרים הרבים בדירה היה סגן נוסף שאנס אותה והתעלם מהטאבו עם אנטול. מרתה גם דיווחה ביומן שלה כי משפחות רבות ניסו נואשות להסתיר את בנותיהן הצעירות בתקווה לשמור על הבתולים שלהן.
למטה: סצנה מתוך הסרט "אישה בברלין" המבוסס על יומנה של מרתה הילרס.

תת-פרק משנה 7.1.7: אונס המוני על ידי חיילים קולוניאליים במהלך כיבוש איטליה
בסתיו 1943 החליטו בעלות הברית לנסות להבקיע את ביצורי קו-גוסטב, קו ביצורים שהקימו הגרמנים במרכז איטליה, ונועדו לבלום את פלישת בעלות הברית למרכז איטליה וצפונה. במהלך חמישה חודשים כשלו בעלות הברית לפרוץ את קו הביצורים. בידיעתו של מפקד צבא בעלות הברית הגנרל מארק קלארק, הוחלט כי כוחות קולוניאליים מרוקאים של חיל המשלוח הצרפתי (FEC) שהיו עם ניסיון בלחימה בשטח הררי בפיקוד הישיר של מרשל אלפונס ז'ואן, יפרצו את קו ההגנה הגרמני בדרום מחוז לאציו, מעבר לסוללות מוסוני, תוך פתיחת נתיב למרכז איטליה ולצפונה, כדי לאפשר לבעלות הברית לסיים את כיבוש איטליה.
האזור של מונטה קאסינו נכבש ב-18 במאי 1944. למחרת בלילה אלפי חיילים מרוקאים וחיילים קולוניאליים אחרים סרקו את מורדות הגבעות המקיפות את העיירה והכפרים בדרום מחוז לאציו והחלו לאנוס נשים וילדות, כשכפר אחר כפר נכבש על ידם. החיילים דפקו על דלתות הבתים בחיפוש אחר נשים וילדות לאנוס. דלתות שלא נפתחו נפרצו וגברים שניסו להגן עליהן נרצחו. לאחר שהם בחרו את הקורבנות שברצונם לאנוס, הם נהגו לקחת אותן ולאנוס אותן באזורים עם ריכוזים קטנים של אוכלוסייה. הם נהגו לאנוס אותן בזוגות כאשר כל זוג אונס את האישה או הילדה יחד בה בעת משני הכיוונים דרך הנרתיק והרקטום שלה, במטרה להפגין את עוצמתם ואת אחוות הלוחמים, כאשר גופה דימה בעיניהם המשועשעות את האויב שלהם שנרמס ומושפל. החיילים אנסו גם נשים שמשפחותיהן התנגדו לכיבוש הגרמני מפני שבעיניהם האונס לא היה רק העונש לאויב אלא גם שכרם.
למטה: חיילים מצטלמים למזכרת עם אחת הקורבנות שלהם.

כל הנשים שהתגוררו בעיירות פטריקה, פופי, איזולטה, סופינו ומורולו נאנסו על ידי חיילים. ב-21 במאי, רק בעיר לנולה לבדה, החיילים אנסו 50 נשים אך מכיוון שלא היו מספיק נשים בעיר הזאת עבור כל החיילים שם, הם אנסו גם ילדות ונשים מבוגרות. בעייריה ס. אנדרה למשל נאנסו 30 נשים. ואילו בעייריה ולמאיו שתי אחיות בנות 15 ו-18 אולצו לספק פלוגה של 200 חיילים. בעיר פולקה גם ילדות וגם נשים מבוגרות נאנסו. הגברים שניסו להגן עליהן נורו למוות, סורסו או שופדו למוות על ידי החיילים. בקומונה עבאדיה לפחות 60 קורבנות נאנסו לעיני משפחותיהן. בקומונה פיקו ילדה נצלבה עם אחותה אולם לא לפני שנאנסה. נשים וילדות נאנסו גם בסיינה, סלווטורה, רדיקופאני, מורלו, סטרוב, פוגיבונסי, אלזה, סן-קוויריקו דאורסיה, קולה ואל-דאלסה.
עדות של ניצולה מתארת את אחד המקרים: "החיילים המרוקאים שדפקו על הדלת שלא נפתחה, הפילו אותה.. והלמו בראשו של השומר עם כת של רובה מוסקט. הוא נפל ארצה מחוסר הכרה, ואז היא נישאה כ-30 מטרים מהבית ונאנסה בעת שאביה הוכה ונקשר לעץ. (התושבים) המבועתים לא יכלו לעזור לילדה, מכיוון שחייל נותר על המשמר עם רובה מוסקט מכוון אליהם".
קצינים וסמלים צרפתים בכל ארבע הדיוויזיות של חיל המשלוח הצרפתי, חלקם דוברי איטלקית כקורסיקאים היו מעורבים ואף צפו מהצד בחיילים שלהם אונסים את הקורבנות. הם התעלמו מזעקותיהן, ומשכו בכתפיהם וחייכו לתושבים שהתחננו לעזרה. המפקדים השיבו כי הם לא יתערבו, מאחר ו-"זו המסורת של החיילים הקולוניאליים שלהם, לקבל פרס כזה לאחר קרב קשה". ראש העירייה של אספרייה, קומונה בפרובינציה פרוסינונה, דיווח כי רק בעירו נאנסו 700 נשים מתוך כ-1,250 תושבות העיר. כ-90% מהנשים שנאנסו נדבקו בזיבה וכ-20% בעגבת, וכ-800 גברים נרצחו בעת שהם ניסו להגן על בנות המשפחה שלהם. בתוך כשבועיים נאנסו באזור מונטה קאסינו מעל 7,000 נשים וילדות. הצעירה ביותר הייתה בת 11, והמבוגרת ביותר בת 86. אונס המוני התחולל גם באי אלבה באיטליה אחרי שהכוחות הסנגלים בצבא צרפת (קלעים סנגלים) נחתו בו ב-17 ביוני 1944.
למטה: חיילים מצטלמים למזכרת עם אחת הקורבנות שלהם.

תת-פרק משנה 7.1.8: אונס המוני על ידי חיילים אמריקאים במהלך שחרור אירופה
אונס המוני התחולל במדינות אירופה הכבושות גם על ידי כוחות ארצות הברית שהיו בדרכם לגרמניה. בשלבים האחרונים של מלחמת העולם השנייה, בסוף קיץ 1944, לאחר הפלישה לנורמנדי ובעת שחרורה של צרפת ואחריו, הם אנסו נשים צרפתיות. רק במחוז מאנש נאנסו 208 נשים. אחד התושבים העיד כי: "היינו צריכים להסתיר את הנשים". בספטמבר 1944 ציווה מפקד הדיוויזיה ה-29 האלוף צ'ארלס גרהארט להקים בית בושת בשם: "המכלאה הכחולה והאפורה", בסמוך לכפר סנט רנן ולאיישו בפרוצות צרפתיות שיספקו את חייליו המורעבים, כדי לנסות להפחית את גלי האונס ההמוניים שהחלו להתחולל בכל האזורים שבשליטתו אולם הוא הושבת כעבור חמש שעות בלבד, עקב החשש שאזרחים בארצות הברית יגלו שהצבא מנהל בית בושת.
באוגוסט 1945 ראש עיריית לה-האבר פייר ווויסין ביקש מהמפקד באזור הקולונל תומאס וויד שיקים בית זונות כדי שהחיילים יתפרקו על פרוצות ולא על נשים הגונות אך מפקדי הצבא סירבו. פרופסור לסוציולוגיה וקרימינולוגיה ג'יי רוברט מאוניברסיטת צפון קנטקי, העריך כי לפחות 3,500 נשים נאנסו על ידי החיילים האמריקאים בצרפת ובריטניה מיוני 1944 עד סוף המלחמה.
אחרי שהלחימה עברה לאדמת גרמניה, החל אונס המוני של נשים גרמניות גם על ידי חיילי צבא ארצות הברית, מצד הכוחות הקרביים ואלו שבאו אחריהם. רובן נאנסו קבוצתית. השכיחות השתנתה בין יחידה ליחידה בהתאם לגישתו של הקצין המפקד. כמו בגזרה המזרחית האונס ההמוני הגיע לשיאו בשנת 1945 אך בגרמניה ואוסטריה הוא נמשך לפחות עד לחודש יוני 1946. להבדיל מאונס נשותיהם ובנותיהם של העמים הכבושים שלא היו אויבות ונתבעו רק להעניק לחיילים את גמולם, אונס הנשים והילדות הגרמניות נבע גם מתוך זעם, נקמה וכדי להפגין את ניצחונם עליהן ולכן האונס שלהן במקרים רבים היה אכזרי מאוד. רק בחודשים מאי-ויוני 1946, היו חמישה מקרים שבהם התגלו בצריפים האמריקאים גופות של נשים גרמניות שנאנסו למוות.
דפוס אונס אופייני היה פריצה לתוך בתים ואונס קבוצתי של אחת או יותר מבנות המשפחה, תוך כדי שהם מאיימים באמצעות נשק על שאר בני המשפחה. אחרי שהחיילים באו על סיפוקם והשביעו את תאוותם הם נהגו להשליך את כל המשפחה לרחוב. המפקדים כמעט ולא נקטו פעולות נגד החיילים שאנסו אלא רק כאשר האונס היה ברוטלי מדי ורק כאשר החיילים היו שחורים. גם הפקידים שדיווחו לא עשו זאת מתוך אמפתיה, אלא מהחשש שתיפגענה מטרותיו הפוליטיות של הממשל הצבאי בגרמניה. פרופסור ג'יי רוברט לילי העריך שלפחות 11,040 נשים וילדות גרמניות נאנסו על ידי חיילים אמריקאים במהלך כיבוש גרמניה. בשנת 2015 דיווח שבועון החדשות דר שפיגל כי ההיסטוריונית מרים גבהרדט אף מעריכה על בסיס הדיווחים כי חיילי ארצות הברית אנסו כ-190,000 נשים גרמניות מהרגע שהם פלשו לגרמניה עד שהריבונות הושבה בשנת 1955 לגרמניה המערבית.

בדומה לגרמנים, היפנים ראו את עצמם כגזע עליון ואת העמים האחרים כנחותים. כמוהם היו להם שאיפות התפשטות בעולם. לאחר הפלישה היפנית למנצ'וריה ב-1931, פלש הצבא היפני ביולי 1937 ממנצ'וריה לסין ובכך פרצה מלחמת סין-יפן השנייה. היפנים העריכו כי ההתנגדות תהיה קלה והם יצליחו לכבוש את סין כולה תוך שלושה חודשים בלבד, אך תכניותיהם השתבשו לאחר שהסינים גילו התנגדות עיקשת באזור שנגחאי אשר הייתה המטרה הראשונה של חיל הכיבוש היפני. רק לקראת אמצע נובמבר 1937 הצליחו היפנים לכבוש את שנגחאי לאחר שנסובו להם אבדות כבדות. ב-1 בדצמבר הורה הפיקוד היפני לצבאו לפלוש לעיר הבאה ננקינג ששכנה כ-250 קילומטרים משנגחאי במעלה נהר היאנגצה, והייתה הבירה של הרפובליקה הסינית.
כ-50,000 חיילים יפנים התקדמו במהירות אל העיר ננקינג שהייתה מאורגנת ומוגנת פחות משנגחאי והתושבים ניסו להימלט. על פי אחד העיתונאים היפנים אשר שובצו באותה התקופה בכוחות היפנים, הסיבה שהארמיה העשירית התקדמה לננקינג די מהר נבעה מהבטחתם של קצינים לחיילים שלאחר כיבושה המלא של העיר הם יהיו חופשיים לאנוס את התושבות המקומיות.
למטה: חייל יפני עומד ליד גופותיהם של תושבי ננקינג שנורו למוות לאורך נהר צ'ינחואי בננג'ינג.

במהלך התקדמותם פזרו היפנים כרוזים בהם הודיעו כי לא יגלו רחמים כלפי כל מי שיעז להתנגד להם. הם הורו להם להיכנע ולפתוח את שערי העיר. משלא נענו הורה מפקד הכוח היפני לפתוח במתקפה. ב-12 בדצמבר יומיים לאחר תחילת המתקפה היפנית, הורה המפקד הסיני, גנרל טאנג שנג צ'י, לכוחות שלו לסגת. נסיגת הכוחות התנהלה באי סדר מוחלט ובבהלה גדולה. ב-13 בדצמבר פלשו הכוחות לעיר והושמעו צלילי חצוצרות, שמשמעותם: "להרוג את כל מי שמנסה להימלט!". החיילים צעדו בעיר בקבוצות של 10-20 וירו בגבי התושבים שניסו להימלט. קולות מקלעים נשמעו מכל עבר וגופות החלו להיערם ברחובות.
החיילים היפנים החלו לטפל קודם בגברים כדי למנוע מהם כל יכולת התנגדות. רבים הובלו אל נהר יאנגצה לקראת השמדתם. ב-18 בדצמבר במהלך רוב שעות הבוקר, החיילים קשרו את ידיהם אחד לשני. עם רדת החשכה הם חולקו לארבע שורות ואז נפתחה לעברם אש ממכונות ירייה. בהיותם קשורים ביחד הם יכלו רק לצרוח ולחבוט אחד בשני בניסיונות נואשים להשתחרר. לקח כשעה עד שהצרחות פסקו. אחר כך הם דקרו עם כידוניהם גופה אחר גופה כדי לוודא הריגה והשליכו אותן לנהר יאנגצה. אלפי גברים הוכנסו לתוך קבר משותף שנחפר עבורם, תעלה באורך 300 מטר ורוחב 5 מטר. הם הוצאו להורג ונקברו בתוכה. התעלה כונתה אחר כך: "תעלת עשר אלף הגופות". חוקרים והיסטוריונים מעריכים כי מעל 12,000 גברים נקברו בתעלה הזו.
למטה: גופות חרוכות באחד מאתרי ההוצאה להורג בעיר ננקינג.

למטה: גופות של נשים וילדות שהופשטו ונאנסו ביחד קבוצתית בפומבי לעיני כל במפגן ניצחון. אחר כך ראשיהן נערפו.

ב-7 במרץ 1938, רוברט אוס ווילסון, כירורג בבית החולים האוניברסיטאי באזור הביטחון, שנוהל על ידי ארצות הברית, תיעד במכתבים למשפחתו את הזוועות. הנה קטע אחד ממכתביו שנכתב ב-18 בדצמבר 1937: "יכולתי לכתוב דפים רבים שיספרו על מקרי האונס הברוטליים הבלתי נתפסים. תנו לי לספר כמה מקרים שהתרחשו רק ביומיים האחרונים. אמש נפרץ ביתו של אחד מאנשי הצוות הסיני באוניברסיטה ושתי קרובות משפחה שלו נאנסו.. שתי נערות נאנסו למוות באחד ממחנות הפליטים. לבית הספר התיכון בו שוהים כ-8,000 איש, נכנסו אמש לוחמים יפניים עשר פעמים... הם בזזו.. ואנסו עד שהם היו מרוצים".
איש עסקים גרמני יוהאן ראבה שהתפרסם בזכות מאמציו להפסיק את הזוועות הקפיד לתעד ביומנו את הזוועות. למשל ב-17 בדצמבר הוא תיעד את המקרים הבאים: "שני חיילים יפנים טיפסו על קיר הגן שלי ועומדים לפרוץ לתוך ביתנו... כשאני מראה להם את תג המפלגה שלי הם נסוגים. באחד הבתים ברחוב הצר שמאחורי הבית שלי נאנסה אישה. ואז היא נדקרה בצווארה עם כידון. אתמול בערב סיפרו כי עד אלף נשים ונערות נאנסו, כמאה בנות במכללת ג'ינלינג.. לבדה. אתה לא שומע אלא אונס. אם בעלים או אחים מתערבים, הם נורים. מה שאתה שומע ורואה מכל הצדדים זה האכזריות והבהמיות של החיילים היפנים".
למטה: גופותיהם של ילדים וילדות שנשחטו על ידי החיילים היפנים בעיר ננקינג והושלכו לערמה ברחוב כמו אשפה.

הכומר ג'ון מאגי חבר המשימה האמריקאית של הכנסייה האפיסקופלית ששהה בעיר כמעט רבע מאה, תיעד בתמונות ובכתב מפורט את הזוועות: "ב-13 בדצמבר הגיעו כ-30 חיילים לבית סיני מס' 5 בהינג לו קו, בדרום-מזרח ננקינג. הם דרשו להיכנס. הדלת נפתחה על ידי בעל הבית בשם הא, והם ירו בו למוות. לאחר מכן, אשתו נורתה למוות, בעת שכרעה לפניהם והתחננה שלא יהרגו אף אחד נוסף. אישה נוספת, הסיה, נגררה ממתחת לשולחן באולם האורחים, שם הסתתרה עם תינוקה בן השנה. לאחר שהיא הופשטה ונאנסה על ידי חייל אחד או יותר... היא נדקרה בחזה שלה עם כידון, ובקבוק נדחף לתוך הנרתיק שלה. התינוק נדקר למוות עם כידון. חלק מהחיילים הלכו לחדר הסמוך, שם התחבאו הוריה המבוגרים, ושתי בנותיה בנות 14 ו-16.
החיילים החליטו לאנוס את שתי הבנות.. הסבתא ניסתה להגן עליהן ונורתה למוות עם אקדח. הסב נרצח בעת שחיבק אותה. לאחר מכן הם הפשיטו אותן. שניים או שלושה חיילים אנסו את הגדולה, ואז הם דקרו אותה למוות, ודחפו מקל לנרתיק שלה. שלושה חיילים אחרים אנסו במקביל את הילדה השנייה ואז דקרו אותה למוות עם כידון. החיילים דקרו למוות עם כידון אחות נוספת בת 7 או 8 שגם שהתה בחדר. שני ילדים נוספים בני 2 ו-5 נרצחו. הגדול עם כידון ולתינוק חתכו את הראש עם חרב".
למטה: חייל יפני מפשיט אישה צעירה. החיילים נהגו להצטלם עם הקורבנות שלהם למזכרת לפני שאנסו ורצחו אותן.

לאחר שחיילים אנסו קבוצתית את הנשים ההרות, הם לעיתים קרובות נהגו לנעוץ כידון בבטנן או לחתוך אותה ולקרוע החוצה את העוברים שלהן לשם השעשוע. הניצולה טאנג ג'ונשאן העידה באחד המקרים: "שביעית ואחרונה בשורה הראשונה הייתה אישה בהריון... אחד החיילים חשב שהוא יוכל לאנוס אותה לפני שהוא רוצח אותה.. אז הוא שלף אותה מהקבוצה וגרר אותה לנקודה שנמצאת במרחק של כעשרה מטרים משם. הוא ניסה לאנוס אותה והיא התנגדה בכל כוחה.. ופתאום הוא דקר אותה בבטנה עם כידון. היא השמיעה צעקה אחרונה כשהקרביים שלה נשפכו החוצה. ואז הוא דקר את העובר שלה כשחבל הטבור נראה בבירור והשליך אותו הצידה...". במקרה אחר מספר חיילים אנסו בזה אחר זה אישה בהריון מתקדם שעות לפני הלידה.
עד 5 בפברואר 1938, שלח הוועד הבינלאומי לשגרירות יפן עדויות של 450 מקרי רצח ואונס שבוצעו על ידי החיילים היפנים. המקרים האלו דווחו לאחר שהדיפלומטים אמריקאים, בריטים וגרמנים שבו מהשגרירויות שלהם. הנה למשל כמה מהמקרים: "בליל ה-15 בדצמבר חיילים יפנים נכנסו לתוך בנייני אוניברסיטת נאנג'ינג בטאו יואן ואנסו 30 נשים בו במקום... חלקן נאנסו על ידי של שישה גברים. ב-16 בדצמבר נלקחו מהמכללה הצבאית שבע נערות בגילאי 16 עד 21. חמש חזרו.. כל אחת מהן נאנסה שש או שבע פעמים ביום. ישנם כ-540 פליטים צפופים במתחמים ברחוב קנטון במספרים 83 ו-85. יותר מ-30 נשים וילדות נאנסו שם. הנשים והילדים בוכים כל הלילה. התנאים במתחמים גרועים יותר ממה שאנחנו יכולים לתאר. אנא תעזרו".
למטה: גופת נקבה מוטלת בעיר לאחר שנאנסה. החיילים נהגו לאחר אונס הקורבנות לנעוץ כידונים באיברי המין שלהן.

ב-12 בפברואר 1942, רגע לפני שסינגפור נפלה, היאכטה המלכותית של סארוואק ווינר ברוק ניסתה להימלט. על סיפונה היו אנשי שירות פצועים רבים (אוסטרלים ובריטים), 66 אחיות ששירותו בבית החולים הכללי 2/13' ואזרחים גברים, נשים וילדים. הספינה הופצצה על ידי מטוסים יפנים וטבעה. שתי אחיות נספו. היתר פוזרו בסירות הצלה ונסחפו לחלקים שונים באי בנגקה באוקיינוס בשקט, הממוקם באיי הודו המזרחיים ההולנדיים (כיום אינדונזיה). כ-100 ניצולי הספינה התאחדו ליד החוף ראדג'י. לאחר שהתגלה כי צבא יפן מחזיק באי, נאמר לכל האזרחים הנשים והילדים, כי מוטב להם להימלט לעיר מונטוק וכך הם עשו. באי נותרו 60 אנשי שירות פצועים ו-22 אחיות שתטפלנה בהם. הם הקימו באי מקלט והציבו עליו שלט ענק של הצלב האדום.
ב-16 בפברואר בבוקר הגיעו אל האי כ-20 חיילים יפנים. החיילים הנרגשים ראו את האחיות והחליטו לאנוס אותן לפי רציחתן, אך הוחלט קודם לטבוח בגברים הפצועים שיכולים לנוע כדי שלא יפריעו. הם הובילו אותם ללשון יבשה, העמידו אותם בשורה, הציבו מקלעים מולם ופתחו באש לעברם. הפצועים ניסו להימלט אולם כולם בסוף נהרגו מלבד אחד שנורה ואיבד את ההכרה. האחיות שמעו היטב את הירי. לאחר מכן החיילים שבו, התיישבו מולן, ניקו את כידוניהם ואת רוביהם ואז אנסו כמעט את כולן.
לאחר שהן נאנסו, קצין הורה להן להיכנס לים. מקלע הוצב על החוף וכשהמים הגיעו לגובה המותניים שלהן נורתה לעברן אש. כולן נהרגו מלבד האחות ויויאן בולווינקל שנורתה בסרעפת אולם שרדה. הפצועים שנותרו באלונקות שופדו למוות עם כידונים. בשל התפיסה כי אין חרפה וכלימה גדולה יותר מאשר להיאנס על ידי לוחמיו של האויב, ממשלת אוסטרליה אסרה על האחות בולווינקל ששרדה לספר שנאנסו, וזה נחשף רק מעדויות אחרונות שנאספו במחקר שנערך בשנת 2019 על ידי ההיסטוריונית לינט סילבר, השדרנית טס לורנס והביוגרפית ברברה אנג'ל. החיילים שאנסו אותן וביצעו את הטבח נותרו עלומים ולא הוענשו.
למטה: דיוקן קבוצתי של צוות האחיות ששירותו בבית החולים הכללי האוסטרלי 2/13 בסינגפור, צולם בספטמבר 1941. שש מתוך האחיות הללו כולל ויויאן בולווינקל ששרדה (עומדת שישית משמאל) היו בקבוצה שנאנסה ולאחר מכן נטבחה.

בחודשים פברואר ומרץ 1945 צבא ארצות הברית התקדם לעבר העיר מנילה בפיליפינים על מנת להסיג ממנה את כוחות יפן. במהלך ההפוגות בקרבות החיילים היפנים הוציאו את כעסם ותסכולם על האזרחים ללא רחם. אכזריותם הייתה בלתי נתפסת. מעשי אונס, הטלת מומים ומעשי טבח רבים התחוללו בבתי ספר, בבתי חולים ומנזרים, לרבות בבית החולים סן חואן דה דיוס במכללת סנטה רוזה, בקתדרלת מנילה, במנזר סנט פול, ובכנסיית סנטו דומינגו, בכנסיית פאקו, ובכנסיית סנט וינסנט דה פול. באחד המקרים למשל, החיילים נכנסו למקלט שבו הסתתרו נשים וטף. תינוקות וילדים נדקרו למוות עם כידונים מול אמותיהם שהתחננו נואשות לרחמים. נשים וילדות קודם נאנסו. לפחות 20 חיילים אנסו נערה צעירה, לפני שהם כרתו את השדיים שלה.
אחד החיילים הניח לאחר מכן את שדייה הכרותים על חזהו וחיקה אישה כדי ללעוג למראה גופן של הנשים מול חבריו שצחקו. לאחר שצחקו חיילים טבלו בבנזין את הנערה הצעירה ושתי נשים נוספות שהם אנסו קודם לכן למוות והעלו באש את שלושתן. החיילים המשיכו להצית את כל המקלט ורבים מיושביו נספו. נשים שניסו להימלט מהמבנה הבוער נלכדו ונאנסו על ידי חיילים. שדייה של אחת הנשים (ג'וליה לופז בת ה-28) נכרתו והיא נאנסה על ידי חיילים שהציתו לאחר מכן את שערותיה. ראשה של אישה אחרת נערף חלקית בעת שניסתה נואשות להגן על עצמה מחייל שהחליט לאנוס אותה. לאחר מכן הוא אנס את גופתה.
במטרה לאפשר לאלפי החיילים והקצינים לאנוס את הנשים והנערות הכי יפות בעיר באופן מאורגן יותר, מלון Bayview הוסב ל-"מרכז אונס" (Rape Center). על פי העדויות במשפטו של הגנרל טומויוקי ימאשיטה בגין פשעיו במלחמה, באחד המקרים למשל נלקחו 400 נקבות מהמחוז ארמיטה העשיר במנילה למועצת בחירה שבחרה מתוכן את 25 הנקבות שנחשבו הכי יפות. הנשים והילדות שנבחרו, רבות מהן בנות 12-14, נלקחו למלון, שם גברים יפנים שגויסו וקצינים המתינו בתור כדי לאנוס אותן. במהלך 28 ימים בין ה-3 בפברואר עד ה-3 במרץ 1945 נאנסו למוות נשים וילדות רבות על ידי החיילים היפנים שהוצבו בעיר.
למטה: גופותיהן של אישה וילדה פיליפיניות שנטבחו על ידי הכוחות היפניים בעיר מנילה.

בשנת 1932 החליט צבא יפן להקים במוצביו תחנות שבהם יוכלו חייליהם לאנוס את נשותיהם ובנותיהם של העמים הכבושים באופן מאורגן. התכתבות בצבא מראה כי היו לכך שתי מטרות. הראשונה הייתה הפחתת דליפתם של מעשי האונס ההמוניים לעיתונות הבינלאומית, כפי שקרה למשל לאחר כיבושה של העיר ננקינג. מטרה נוספת הייתה מזעורן של ההוצאות הרפואיות לטיפול במחלות המין בקרב חייליו, שנדבקו ממעשי האונס התכופים ופגעו ביכולתו הצבאית. הלקח נלמד ממלחמת רוסיה-יפן בשנת 1905, כשבמהלכה חייליו אנסו נשים רוסיות רבות ורבים מהם נדבקו במחלות מין. ההיסטוריון פרופסור יושיאקי יושימי מאוניברסיטת צ'ואו כתב שהן הוקמו בשל החשש מתסיסה בקרב החיילים אם ימנע מהם לאנוס נשים שתוביל למהומות ומרד.
צבא יפן הכריז כי התחנות האלו יקראו: "תחנות ניחומים", ואת הקורבנות הוא כינה בלעג: "נשים מנחמות" (ביפנית: 慰安婦) משום שגופן מנחם את לוחמיו אשר נלחמים בדם ואש ומוות ושוהים הרחק ממשפחותיהם. הערכות על מספר הנשים שנכלאו בתחנות הללו משתנות ומספרן נאמד בין 50 לכ-400 אלף. יושימי קבע כי נכלאו עד 200,000 נשים וילדות בכ-2,000 תחנות. בהתחשב במעמד הלא הומניסטי של ה"נשים המנחמות", הרישומים בצבא ובצי של יפן התייחסו לשינוען מהארצות הכבושות ל"תחנות הניחומים" אשר הוקמו לאורך קווי החזית במונח: "יחידות אספקת מלחמה". רופא בצבא היפני אסס טטסאו העיד כי הן נתפסו בעיני החיילים כ-"תחמושת נשית" וכ-"שירותים ציבוריים", פשוטו כמשמעו, חפצים שניתן להשתמש ולהתעלל בהם.
הקורבנות שהוחזקו בתחנות האלו היו רובן מהמדינות הכבושות: קוריאה, סין, מלאיה, וייטנאם, הפיליפינים, תאילנד, מנצ'וקוו, טייוואן, מיקרונזיה, איי הודו המזרחיים ועוד. נכלאו גם: נשים מלזיות מהאי גינאה החדשה ונשים מקומיות מהעיר רבאול ביחד עם נשים יפניות-פפואניות שנולדו לאבות יפנים ואימהות פפואניות. נשים ג’אווניות רבות. כ-1,000 נשים טימוריות מאינדונזיה. כמאה נערות מיקרונזיות מהאי-טרוק בקרוליין. נשים אירופאיות שחיו במשובות במדינות הכבושות בעיקר מהולנד ואוסטרליה. התחנות הוקמו: בסין, הפיליפינים, אינדונזיה, מלאיה, תאילנד, בורמה, גינאה החדשה, הונג-קונג, מקאו ובהודו-סין הצרפתית.
למטה: קצינים יפנים מול "נשים מנחמות" מבועתות באחד הבסיסים. מתוך סרטון נדיר של 18 שניות.

הצבא חיפש נערות בעיקר מקוריאה וסין. תחילה הוא פעל באמצעים קונבנציונליים וגייס לתחנות פרוצות מהמדינות הכבושות. באזורים עירוניים נעשה שימוש בפרסום בידי מתווכים לצד חטיפות. הם פרסמו בעיתונים בקוריאה, בטאיוואן, במנצ'וקוו ובסין. רשת של בתי בושת שכבר הייתה קיימת בקוריאה הקלה על גיוס נשים במספרים גדולים אך המקורות הללו התייבשו במהרה.
בשלב זה החליט הצבא למלא את התחנות בנשים באמצעות כוח ורמייה. על פי העדויות נשים צעירות החלו להיחטף מבתיהן. כמו כן, הצבא החל לפתות נשים עם הבטחות לעבודה במפעלים ובמסעדות או באמצעות פרסום כוזב לעבודות סיעוד כאחיות. לאחר שגויסו הן נחטפו ונכלאו ב-"תחנות הניחומים" שהוקמו במדינותיהן או במדינות האחרות. בנוסף נשים ונערות קוריאניות רבות הונעו או הונחו להצטרף לתחנות הללו בהתבסס על הבטחות כוזבות לתשלום של היפנים או של גורמי הגיוס המקומיים, שעשוי לסייע להן בסילוק חובות משפחתיים. בצפון מחוז הביי בסין למשל גויסו ברמייה נערות חווי (מיעוט אתני מוסלמי בסין) לבית הספר לבנות בשם Huimin, כביכול במטרה להכשיר אותן כשחקניות. הן נכלאו במבנה והמוסד הוסב ל"תחנת ניחומים".
למטה: סצנה מתוך הסרט "Wianbu" המבוססת על סיפורה של אחת הקורבנות.
למטה: קצין יפני סוקר מסדר של נשים סיניות שהובאו לבסיס שלו כדי "לנחם" את החיילים היפנים שנלחמו בחזית.

נשים אירופיות שנכלאו ב"תחנות הניחומים" יועדו לקצינים מכיוון שנחשבו ליפות יותר כמו למשל הנשים מהמושבה ההולנדית באיי הודו המזרחיים. ממשלת הולנד ערכה מחקר שתיאר כיצד צבא יפן כלא את הנשים במושבה והעריכה כי בין 200 ל-300 נשים אירופיות נכלאו בתחנות הניחומים. כ-65 מהן הובאו אליהם בכוח. ואילו אחרות שהתמודדו עם הרעב במחנות הפליטים הסכימו להצעות מזון ותשלומים עבור עבודות שטבען לא נחשף בפניהן לחלוטין, וחלקן התנדבו בתקווה להגן על צעירות יותר. מספר הנשים ההולנדיות ששהו ב"תחנות הניחומים" ייתכן שגבוה בהרבה. הקורבנות נאנסו והוכו ללא הרף וחיו בפחד תמידי. ג'ף ואן וגטנדונק וקרן השידור ההולנדית העריכו שכ-400 נערות הולנדיות נלקחו ממחנות פליטים כדי לשמש "נשים מנחמות".
בפברואר 1944 למשל נתפסו והובלו בכוח עשר נערות הולנדיות על ידי קצינים יפנים לאחת מתחנות הניחומים ונכלאו בתוכה. אחת הקורבנות, יאן ראף או'הרן, העידה בשנת 1990 מול ועדת בית הנבחרים האמריקני: "בתחנת הניחומים הוכיתי ונאנסתי באופן שיטתי יומם ולילה. אפילו הרופא היפני אנס אותי בכל פעם שהוא ביקר בתחנה במטרה לבדוק אם נדבקנו במחלת מין". בבוקר הראשון צולמו ג'אן והאחרות ותמונותיהן הונחו על המרפסת ששימשה אזור קבלה כדי שהחיילים יוכלו בזמן ההמתנה לתורם לבחור את מי ברצונם לאנוס. במשך ארבעה חודשים הן נאנסו והוכו ביום ובלילה. מי שהתעברה עברה הפלה בכפייה. כעבור ארבעה חודשים מחרידים הן הועברו למחנה בבוגור וחודשים אחר כך למחנה בבטביה ששוחרר ב-15 באוגוסט 1945.
למטה: יאן ראף או'הרן. צולם זמן קצר לפני שהיא, אימה ואחיותיה ואלפי נשים הולנדיות נוספות נכלאו באמברברה.

מלבד הנשים ההולנדיות נכלאו בתחנות הניחומים גם נשים מאינדונזיה, חלקן מהאי פלורס וכאלף נשים ונערות ממזרח טימור. רובן היו נערות מתבגרות בגילאי 14-19 שסיימו השכלה מסוימת, והונאו באמצעות הבטחות להשכלה גבוהה בטוקיו וסינגפור. נשים מלנזיות מגינאה החדשה נלקחו גם ל"תחנות הניחומים" ושימשו "נשים מנחמות" לכוחות היפנים. וכך גם נשים מקומיות מהמושבה הבריטית רבאול, יחד עם מספר קטן של נשים יפניות-פפואניות מעורבות, שנולדו לאבות יפניים ואימהות פפואניות.
בעיר הבירה בלורה באינדונזיה נכלאו כעשרים נשים אירופאיות ביחד עם הבנות שלהן בשני בתים ששימשו "תחנות ניחומים". במשך שלושה שבועות בעת שהיחידות היפניות עברו באזור הן נאנסו בברוטליות פעמים רבות. מעדויות שנשמעו בבית הדין הפלילי שהוקם לאחר המלחמה בבטביה עלה כי ילדות רבות שטרם התפתחו מינית ואפילו לא קיבלו וסת, כמו למשל במזרח טימור, נאנסו באכזריות רבה ללא הרף על ידי החיילים היפנים וקורבנות שהעזו לא לציית ללוחמים שאנסו אותן, הוצאו להורג. לקראת סופה של המלחמה, חיילים יפניים רבים שנותקו מאספקה באיים הפסיפיים המרוחקים או נלכדו בג'ונגלים של בורמה פנו לקניבליזם כדי להשביע את רעבם. היו לפחות כמה מקרים שבהם חיילים רצחו "נשים מנחמות", כדי לספק לעצמם חלבון.
הצבא וחיל הים עשו מאמצים רבים כדי למנוע התפשטות מחלות מין. הם העבירו בחינם אספקה גדולה של קונדומים ליחידות. מסמכים ממלזיה למשל מראים שביולי 1943 צבא יפן חילק לחייליו כ-1,000 קונדומים בנגרי סמבילן ו-10,000 נוספים בפרק. כמו כן כדי לשמור על בריאותם של החיילים, הצבא הזריק לרוב סלסרן ל"נשים המנחמות" אשר נאנסו על ידם כטיפול בעגבת כדי שגופן לא יעביר ביניהם מחלות ויחד עם הנזק שנגרם לנרתיק שלהן כתוצאה מהאונס התכוף שעברו, הותיר רבות עקרות. ככל שהמלחמה התארכה החל להיות מחסור בקונדומים, לאחר שהצוללות האמריקאיות הטביעו את ספינות המסחר היפניות אחת אחרי השנייה ולכן הם הונחו לאנוס אותן בכל פעם עם אותו קונדום ורק לשטוף אותו בין לבין, מה שהפחית את יעילותם. בפיליפינים "נשים מנחמות" קיבלו טיפול רפואי רק אם הן שילמו. במקרים רבים נשים שלקו במחלות קשות ננטשו למות לבדן.
למטה: קצינים וחיילים יפנים מול "נשים מנחמות" מבועתות באחד הבסיסים. מתוך סרטון נדיר של 18 שניות.

פרופסור סו ג'יליאנג הסיק כי מספר "הנשים המנחמות" שנכלאו בשטחים הכבושים עבור החיילים היפנים בשנים 1938-1945 נע בין 360,000 ל-410,000, ומתוכן כ-200,000 נשים סיניות. היעדר תיעוד רשמי מקשה על הערכת המספר הכולל המדויק. כמויות אדירות של חומר הקשור לפשעי מלחמה ואחריותם של מנהיגיה הבכירים ביותר של האומה הושמדו בהוראת ממשלת יפן בתום המלחמה. היסטוריונים הגיעו לאומדנים שונים על ידי התבוננות בתיעודים השונים. ההיסטוריון יושיאקי יושימי שערך את המחקר האקדמי הראשון בנושא והעביר את הנושא לדיון ציבורי, העריך כי מספר הקורבנות נע בין 50,000 לכ-200,000. על פי התיעודים הרפואיים של הצבא משנת 1940, כ-51.8% מכלל הנשים שנדבקו במחלות מין היו קוריאניות ו-36% סיניות.
ההערכות הן כי כ-75% מהנשים ששהו בתחנות הניחומים מתו ורוב הניצולות נותרו עקרות בשל הטראומה או לאחר שנדבקו במחלות מין. החיילים היפנים אנסו אותן ביום ובלילה, היכו אותן ועינו אותן ללא הרף. מרבית הקורבנות היו שבורות ותשושות. אישה קוריאנית בשם קים האק-סאן למשל, הצהירה בראיון בשנת 1991 על אופן גיוסה לתחנת ניחומים צבאית, בשנת 1941: "כשהייתי בת 17 החייילים היפנים הגיעו עם משאית, הרביצו לנו, ואז גררו אותנו בכוח. נאמר לי שאני יכולה להרוויח כסף רב במפעל טקסטיל. נאנסתי מהיום הראשון והאונס לא הפסיק". קים הצהירה כי אנסו אותה 30-40 פעמים ביום, כל ימות השנה.
לאחר המלחמה הייתה התעלמות מוחלטת מהקורבנות והן נודו משום שבמדינות קונפוציאניות כמו קוריאה וסין, יחסי מין לפני הנישואים נחשבים מבישים. בחברות הללו באופן מסורתי אישה שלא נשואה חייבת להעריך את צניעותה מעל לחייה ואם היא מאבדת את בתוליה לפני הנישואים גם אם נאנסה, היא חייבת למות. בבחירתן להמשיך לחיות הן הפכו למנודות וחסרות-בית. מחקר קליני משנת 2011 מצא שרבות גילו תסמינים של הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) גם 60 שנה אחרי המלחמה.

תת-פרק משנה 7.2.4: אונס המוני על ידי חיילי צבא ארצות הברית באיי אוקינאווה ביפן
הקרבות באיי אוקינאווה היו בין הקרבות הגדולים והקטלניים ביותר שהתחוללו בין צבא ארצות הברית וחיל הנחתים לצבא יפן. האיים היו אז חלק מיפן אך עד שנת 1879 הם היו מדינה נפרדת והשפה והתרבות נבדלו במובנים רבים ולכן התושבים הופלו והיפנים נהגו בהם כפי שנהגו בסינים ובקוריאנים. הפצצות אוויר כבדות על נהה בשנת 1944 הותירו אלפי הרוגים וכ-50,000 תושבים שנותרו חסרי בית נמלטו למערות. החיילים היפנים בתגובה השתלטו עליהן וגירשו אותם לשטח הפתוח כדי שישמשו מגן אנושי. בין 40,000 ל-150,000 אזרחים נהרגו כשליש מהאוכלוסייה ועוד עשרות אלפי חיילים. בשלב זה החיילים שהבינו שהם לקראת תבוסה וכי אין להם סיכוי לשרוד בשל איסורי הצבא להיכנע, החלו לאנוס את הנשים במטרה ליהנות לפני מותם.
השלטונות במדינה הזהירו את תושבי האיים כי אחרי שהחיילים האמריקאים יפלשו, הם ראשית יאנסו את נשותיהם ובנותיהם ולאחר מכן יהרגו את כולם. מעל 700 תושבים התאבדו. ב-1 באפריל 1945 הצליחו כוחות ארצות-הברית לנחות באיים, והחל להתחולל בהם אונס המוני. הנשים שנאנסו קודם על ידי החיילים היפנים המתוסכלים החלו להיאנס על ידי הכובשים החדשים. ההיסטוריון אושירו מסאיאסו שניהל את הארכיון במחוז אוקינאווה ציין כי "כל נשות הכפר בחצי האי מוטובו נפלו לידי החיילים. בכפר היו רק נשים ילדים וזקנים כי כל הגברים גויסו למלחמה. הם סרקו את כל הכפר אולם לא מצאו סימנים לכוחות היפניים. תוך ניצול המצב הם החלו לצוד את הנשים לאור היום ואלו שהסתתרו בכפר או במקלטים הסמוכים נגררו החוצה בזו אחר זו".
למטה: ספינות אמריקאיות מגיעות לחוף מדרום-מערב לאי אוקינאווה באפריל 1945.

החיילים לא אנסו רק את הנשים היפניות אלא גם את בנות העמים האחרים שהוחזקו באיים. ההיסטוריון פיטר שרייברס כתב כי די היה להיות אישה בעלת מראה אסייתי, כדי להיות בסכנה להיאנס על ידי החיילים האמריקאים, כפי שאירע למשל לכמה מ"הנשים המנחמות" הקוריאניות שהיפנים הביאו בכוח לאי. הוא כתב כי נשים רבות נאנסו בברוטליות "בלי אף טיפת רחמים". רב-טוראי ששירת למשל בדיוויזיית הנחתים הרביעית העיד: "בצעדה דרומה חלפנו ליד קבוצה של כעשרה חיילים אמריקאים שהצטופפו יחד במעגל הדוק על ידי הכביש. הם נראו נלהבים למדי. הנחתי שהם משחקים משחק הימורים בקוביות (Craps). ואז בעת שעברנו לידם ראיתי שהם אונסים אישה מזרחית כל אחד בתורו. המשכנו לצעוד ליד כאילו שום דבר חריג לא קורה".
כמעט כל הנשים שנאנסו שמרו על שתיקה והמשטרה הצבאית האמריקאית אף התעלמה מהתלונות הבודדות שהועברו אליה. ג'ורג' פייפר ציין בספר שלו: "טנוזאן: קרב אוקינאווה והפצצה האטומית" כי הסיבה לשתיקה היה פחד מכיוון שהן נאנסו על ידי המנצחים והכובשים ועל כן תלונה למשטרה המקומית כלל לא תעזור בשל יחסי הכוחות. הסיבה הנוספת היא תחושת הבושה. אלפי נשים נאנסו אך פחות מעשרה דווחו רשמית עד שנת 1946 ורובם בשל פגיעה פיזית קשה. אינוסן נשמר כ"סוד מלוכלך". נשים רבות עברו הפלות גסות על ידי מילדות בכפריהן לפני שהבעלים שלהן שבו מהמלחמה. אם יגלו הן יגורשו בשל החרפה. בראיונות ציינו היסטוריונים וזקני אוקינאווה כי חלקן נרצחו אחרי שנאנסו ורבות נותרו מאחור עקב הבושה הסלידה והטראומה.

באוגוסט 1945, קיסר יפן הכריז על כניעה מוחלטת וכוחות הכיבוש של בעלות הברית החלו לנחות בכל האיים המרכזיים ביפן. בעקבות האונס ההמוני באיים וכניעת ממשלת יפן פרצה בהלה גדולה בקרב האזרחים שהיו מבועטים מהמחשבה שהכובשים יאנסו את נשותיהם ובנותיהם כפי שהצבא היפני נהג לאנוס את נשותיהם ובנותיהם של העמים שכבש בסין ובאוקיינוס השקט. ממשלת יפן וממשלים במספר מחוזות פרסמו אזהרות לנשים אשר ממליצות להן להישאר בבתים ולשהות כל הזמן עם גברים. המשטרה במחוז קנאגווה שם צפויים לנחות תחילה הכוחות האמריקאים המליצה לנשים צעירות ונערות להימלט מיד מהאזור. מספר רשויות מחוזיות הורו לנשים להתאבד לפני שהן נאנסות או אחרי שהן נאנסו וקראו לאכוף את ההוראה באמצעות חינוך.
עם נחיתתם של חיילי בעלות הברית הם החלו לחגוג את ניצחונם על גופן של נשים ונערות יפניות והחל להתחולל אונס המוני. תוך עשרה ימים דווח על 1,336 מקרים, רק במחוז קנגאווה ומקרים רבים לא דווחו. בחודש הראשון נאנסו כ-3,500 קורבנות. ההיסטוריון טושיוקי טנאקה כתב כי רק בעיר יוקוהמה לבדה בירת המחוז, התרחשו 119 מקרי אונס ידועים בספטמבר 1945.

ב-4 באפריל לדוגמה בסמוך לחצות, חמישים חיילים הגיעו בשלוש משאיות לבית החולים נקאמורה במחוז אומורי ותקפו אותו. הם אנסו במשך כשעה למעלה מ-40 מטופלות ו-37 נשות צוות. לאחת מהן היה תינוק כבן יומיים, שנרצח לאחר שהוא הושלך על הרצפה. כמו כן מספר גברים מטופלים שניסו להגן על הנשים הוצאו להורג בתקרית זו. במקרה אחר שאירע ב-11 באפריל בין 30 ל-60 חיילים חתכו קווי טלפון לבלוק שיכון בעיר נגויה ואחרי כן פלשו אליו ואנסו "ילדות ונשים רבות בגילאי 10 עד 55". מפקד הארמיה השמינית, הגנרל רוברט אייכלברגר רשם כי במקרה האחד שהיפנים ניסו להקים משמר עצמי שיגן על הנשים, הארמיה פקדה להיכנס לתוך הרחובות במערך קרב עם כלי רכב משוריינים. המנהיגים נעצרו וקיבלו תקופות מאסר ממושכות.
גם חיילים מאוסטרליה, בריטניה, הודו וניו זילנד, שהיו חלק מכוח הכיבוש הבריטי BCOF אנסו. ההיסטוריונים טקמה וריקטס ציטטו לדוגמה אישה שהעידה כי: "לאחר שהחיילים האוסטרלים כבשו את העיר קוּרֵה בתחילת 1946, הם גררו נשים צעירות לג'יפים שלהם, הובילו אותן להר ואנסו אותן. אני שמעתי אותן זועקות לעזרה כמעט כל לילה. ההתנהגות הזו הייתה בשגרה". אלן קליפטון קצין אוסטרלי שעבד כמתורגמן וחוקר פלילי העיד למשל על מקרה אונס אחר: "עמדתי סמוך למיטה בבית חולים. על המיטה שכבה ילדה מחוסרת הכרה. רופא ושתי אחיות ניסו להחיות אותה. שעה לפני כן היא נאנסה על ידי עשרים חיילים. מצאנו אותה היכן שהם הותירו אותה על הקרקע. בית החולים היה בהירושימה. הילדה הייתה יפנית. החיילים היו אוסטרלים".
אונס הנשים היפניות נתפס כחרפה לאומה כולה ועל כן ההיסטוריון בריאן וולש ציין כי העיתונות היפנית דיווחה רק על מקרים מעטים במהלך השבועיים הראשונים. ממשל הכיבוש הגיב ב"צנזורה מיידית של כל כלי התקשורת" מה-10 בספטמבר 1945 ועד תום הכיבוש בשנת 1952 כולל איסור דיווחים על מקרי אונס. ההיסטוריונים אייג'י טאקמה ורוברט ריקטס ציינו כי המפקד העליון של כוחות הברית (SCAP) אף הוציא "קודי עיתונות" האוסרים פרסום דוחות וסטטיסטיקות המזיקים למטרות הכיבוש.

תת-פרק משנה 7.2.6: הקמת תחנות ניחומים עבור הכוחות (Comfort Stations)
הממשלה ניסתה לצמצם את האונס ההמוני והחליטה להקים: "תחנות ניחומים" עבור כוחות הכיבוש, שיאוישו בפרוצות ונשים שנאנסו ונחשבו ממילא כבר טמאות למניעת אינוס של נשים נוספות. הן כונו: "נשים מנחמות". החברה היפנית הפטריארכלית הציבה בפני הנשים שנאנסו שתי ברירות: התאבדות, או הקרבת גופן וסיפוק הכובשים כדי למנוע את חילולן של נשים נוספות. ב-18 באוגוסט 1945 משרד הפנים הורה למושלי המחוזות ולראשי המשטרה להקימן היכן שיוצבו הכוחות של בעלות הברית.
נובויה סאקה מפקד משטרת טוקיו (העיר שתוצף במספר הגדול ביותר של חיילים) נפגש עם ראשי ההתאחדות של המסעדות חמאג'ירו מיאזאווה וג'נג'ירו נומוטו והורה להם לסייע בסידורים לקראת הגעת החיילים. מיאזאווה ונומוטו נעזרו בקשריהם כדי לייסד קבוצה של נציגי תעשיות מועדוני לילה, ברים ובתי בושת. הנציגים שנפגשו עם המשטרה ב-21 באוגוסט נדרשו רשמית להקים תחנות ניחומים, אך להסוות ככל הניתן את תפקידה של הממשלה. ב-23 באוגוסט הם יסדו את: "איגוד מתקני הנוחות המיוחדים" והשם שונה זמן קצר לאחר מכן ל-"איגוד הבילויים והשעשועים" (RAA). בשפה היפנית: 特殊 慰 安 施 設 協会. משרד האוצר העניק לאיגוד 33 מיליון ין להקמת "תחנות הניחומים" בעזרת הלוואות שנטל על עצמו מבנק הפיתוח התעשייתי.
בחנוכת האיגוד נכחו פקדי ממשלה ומפקדים במשטרה והוקראה השבועה: "בעזרת הקרבה של כמה אלפי אוקיצ'יס (פרוצות), נבנה שובר גלים המעכב את הגלים הסוערים ומגן על טוהר הגזע שלנו..". מראשית הכיבוש פקידים בצבא של בעלות הברית שיתפו פעולה עם המערכת. מושלי המחוזות צ'יבה וקנאגווה העידו למשל כי מפקדים אמריקאים דרשו מהם בספטמבר 1945 להקים "תחנות ניחומים" לחייליהם וכן הציעו את עזרתה של המשטרה הצבאית של ארצות הברית במידת הצורך. הביוגרפית תרזה סבובודה סיפרה כי החיילים של בעלות הברית היו כה מורעבים שעוד לפני שהסתיימה הקמתם של "תחנות הניחומים", לאחר שהם כבר אוכלסו בנשים אולם חלקם טרם היו מוכנים לפתיחה, "מאות חיילים פרצו לשניים מהם ואנסו את כל הנשים".
למטה: "נשים מנחמות" באחת מתחנות הניחומים שהוקמו עבור כוחות הכיבוש.

האיגוד הקים את "תחנת הניחומים" הראשונה שכונתה גן קומאצין ב-28 באוגוסט במחוז אמורי. היא נפתחה ב-20 בספטמבר והיא איישה כ-150 נשים. האיגוד ניהל עד חודש דצמבר 16 "תחנות ניחומים", והעביד בשיאו כ-55,000 נשים. קציני הרפואה הקימו ב"תחנות הניחומים" הגדולות עמדות שחילקו לחיילים עשרות אלפי קונדומים כל שבוע כדי שהם לא ידבקו במחלות מין.
"תחנות הניחומים" לא עמדו בביקוש הרב במיוחד בטוקיו ועל כן זה היה בלתי נמנע להקריב גם נשים מהמעמד התחתון שלא הועבדו לפני המלחמה כפרוצות, והמשטרה הוסמכה לכך. נשים רבות גויסו באמצעות פרסומות מנוסחות בקפידה, שהתהדרו בתנאי עבודה נדיבים תוך הימנעות מפרטים הנוגעים לאופי העבודה. לאור העוני הנרחב והמחסור במזון דאז, והמספר הגדול של צעירות יתומות ואלמנות, הצעות העבודה נראו אטרקטיביות. נעשה גם שימוש נרחב במתווכים, שהתקשרו לארגון הפשע "יאקוזה" וגייסו קורבנות בכפייה. "חיל הנשים המתנדבות" ארגון ממשלתי לגיוס נשים ונערות בגילאים 14-25 לעבודה כביכול במפעלים היה פופולרי שכן מרביתן נותרו מובטלות ונטושות בסוף המלחמה. הן רומו ונמסרו מבלי לדעת ל"תחנות הניחומים".
ההיסטוריון היפני יקויקו אטה והפרופסור להיסטוריה מאוניברסיטת יורק בטורונטו בוב וקביאשי כתבו כי מערכת הגיוס בכפייה ל"תחנות הניחומים" עבור חיילי בעלות הברית הייתה זהה למערכת הגיוס שהפעיל הצבא עבור חייליו בקרב העמים הכבושים. על אף שיטות הגיוס המתעתעות, בשל העוני והרעב, מרבית הנשים שנלקחו לתחנות הניחומים הסכימו בסופו של דבר להיות "נשים מנחמות". רבות לא יכלו לעזוב משום שהן נמכרו על ידי משפחותיהן העניות או בגלל שהיו חייבות כסף לבעלי התחנות. חלק מ"תחנות הניחומים" העניקו להן הלוואות שאין סיכוי שהן תהיינה מסוגלות להחזיר, כדי להבטיח כי הן לא תוכלנה לעזוב. חלק מהנשים סיפרו שהתנדבו לספק את כוחות הכיבוש של בעלות הברית כי הן הרגישו חובה להגן על נשים אחרות מפניהם.

תחנות הניחומים עבור חיילי הכיבוש לא עמדו בביקוש הרב. כדי להגביר את התפוקה, המשטרה הסירה ב-14 באוקטובר את כל ההגבלות שהוטלו על "תחנות הניחומים" שלא השתייכו לאיגוד, ובסוף נובמבר פעלו 25 "תחנות ניחומים" עצמאיות בטוקיו שאיישו כ-1,500 נשים, לעומת: "הרבה יותר מ-2,000 תחנות ניחומים של האיגוד". המפקד העליון של כוחות הברית (GHQ) העריך ב-29 בדצמבר כי בטוקיו יש כ-6,000 "נשים מנחמות", לא כולל הנשים שסורסרו ברחובות שמספרן היה גבוה בהרבה.
כל "אישה מנחמת" אולצה להשביע בין 15 ל-60 חיילים בכל יום. החיילים קיבלו בקבלה של התחנות כרטיס בעלות של 100¥ (כ-8 סנט), שאותו הם מסרו לאחר מכן לאישה שאנסו. בבקרים הנשים קיבלו מבעלי התחנות 50¥ עבור כל כרטיס (כ-4 סנט). לעיתים קרובות הנשים ספגו תוך כדי אלימות קשה מהחיילים שראו באינוסן מפגן ניצחון עליהן. שוטרים צבאיים וחיילים דרשו לעיתים לאנוס אותן בחינם או החזר כספי. חוסר השוויון במאזן הכוחות בין משטרת יפן לכוחות הכיבוש הקשה מאוד להתלונן. חרף חלוקת הקונדומים, מחלות מין בעיקר זיבה ועגבת החלו להתפשט. ובתחילת 1946, לפי הערכות כמעט רבע מכל כוחות הכיבוש האמריקניים נדבקו וכמעט מחצית מהיחידות. בחטיבת הרגלים ה-34 של אוסטרליה שיעור ההדבקה אף נסק ל-55%. בתגובה המטה הכללי הטיל נהלי בדיקות קפדניים של מחלות מין לפרוצות ועזר להקים מחדש מרפאות ומעבדות שרבות מהן הושמדו במהלך המלחמה לצורך אבחון מחלות וזיהומים. כמו כן, הארמיה העשירית אף החלה לחלק פניצילין לפרוצות נגועות.

בתחילת 1946 החלו כמרים צבאים לגנות את שיתוף הפעולה של הצבא עם "תחנות הניחומים" וטענו שזו הפרה של מדיניות משרד המלחמה. הגינויים הביכו את ראש כוחות הכיבוש הגנרל דאגלס מקארתור, והוא הורה להביא לסגירתם. למחרת כתב פקיד בריאות הציבור של המטה הכללי לגנרל על דאגותיו כי מחלות מין כמו זיבה ועגבת יתפשטו בארצות הברית עם חזרתם של החיילים הביתה. לאחר שבעה חודשים במרץ 1946, הוטלו על "תחנות הניחומים" הגבלות והם נסגרו זמן קצר לאחר מכן.

במהלך כיבושה של צפון קוריאה, החיילים הסובייטים אנסו נשים יפניות וקוריאניות כאחד בחציו הצפוני של חצי האי הקוריאני. ב-14 באוגוסט 1945 פלשו הכוחות הסובייטים לעיר גגנמיאו הנמצאת במונגוליה הפנימית, שבה מצאו מקלט כ-1,800 ילדים ונשים יפנים במנזר מקומי והחלו לטבוח בפליטים. הם ירו בהם או דרסו אותם עם טנקים ומשאיות אף על פי שהניפו דגל לבן. חלקם טבעו בנהר במנוסתם. תוך שעתיים נרצחו מעל אלף פליטים בעיקר נשים וילדים. נשים הופשטו ונאנסו על ידי החיילים. החיילים הסובייטים לא אנסו את נשותיהם של בני בריתם הסינים ולכן נשים יפניות רבות כדי להציל את עצמן, הציעו את גופן מרצון לגברים סינים מקומיים בצפון מזרח בתמורה שיינשאו להן. רובן נישאו ונקראו: "נשות מלחמה נטושות" (zanryu fujin).
למטה: כוחות הצבא האדום נעים דרך הרי הח'ינגאן הגדולים של מנצ'וריה בדרך למחוץ את הצבא היפני באזור. 1945.

הארמנים שחיו תחת שלטונה של האימפריה העות'מאנית בטורקיה (ובאזורים הסמוכים) היו חסרי מעמד לחלוטין בשל היותם לא מוסלמים. במערכת המשפט לא הייתה להם כל פנייה ועדותם נמחקה, או קיבלה ערך מועט. טורקים וכורדים לא רק שיכלו לשדוד את רכושם אלא הם גם יכלו לחטוף ולאנוס את הנשים והבנות שלהם מבלי שייענשו על כך. הגנבות, הסחיטות, והאונס והחטיפות ההמוניות של הנשים הארמניות שהותרו במערכת המשפט העות'מאנית העמידו את הארמנים בפני סכנה יומיומית. אחת השיטות שנועדה להלך אימים על התושבים הארמניים הייתה השפלה מינית. נשים ונערות צעירות לא רק נאנסו בשגרה אלא הן גם נישאו בכפייה, עברו עינויים, נמכרו כשפחות למוסלמים, אולצו לעבוד כפרוצות וכן הוטלו באיברי המין שלהן מומים.
בשנים 1850-1870 שיגר הפטריארך של ארמניה 537 מכתבים להשער הנשגב (מנגנון השלטון של האימפריה העות'מאנית). במכתבים הוא התחנן לעזרה מפני ההתעללות האלימה והעוול החברתי והפוליטי שהם עוברים. הוא ביקש להגן על הארמנים מפני "שוד בדרכים, הונאה, סחיטה, רצח, חטיפה ואונס של נשים וילדות". בשנת 1895, פרסם פרדריק דייוויס גרין את הספר: "המשבר הארמני בטורקיה" ובו נכתב כי גברים מוצאים להורג בזמן שהנשים והילדות נאנסות באכזריות. בתקרית אחת תיאר: "בין 60 ל-160 נשים נכלאו בכנסייה וחיילים שוחררו ביניהן. רבות נאנסו למוות והיתר עם חרב או כידון. הילדים הועמדו בטור וקליע נורה בראשון כדי לראות כמה ניתן להרוג עם קליע אחד... תינוקות וילדים קטנים נערמו אחד על השני וראשיהם נערפו".
למטה: גופת אישה ארמנית ערופת ראש שנאנסה ועונתה במחוז ביטליס במזרח טורקיה.

בשלב הראשון הוצאו להורג המנהיגים, המשכילים, ואנשי הכמורה של הקבוצה האתנית על מנת ליצור בתוכם בלבול ולהפכם "לצאן ללא רועה", ועל ידי כך לגדוע מראש ניסיונות התנגדות אפשריים. בשלב השני החלה ההשמדה. הגברים כולל אלו אשר שירתו בכוחות הטורקיים הוצאו מיד להורג, ואילו הנשים, הילדים והזקנים נשלחו לצעדות מוות לעבר המדבר הסורי ללא מזון ומים. האסטרטגיה הזו הייתה דומה מאוד לאסטרטגיה שבה השתמשה האימפריה הגרמנית בדרום-מערב אפריקה הגרמנית. במהלך הצעדה הנשים והילדות נאנסו ללא הרף על ידי החיילים. הם אנסו אותן על קו הצעדה מול משפחותיהן ויתר הפליטים. במקרים רבים הן גם עונו והוטלו בהן מומים. לאחר שנאנסו הן הצטוו להמשיך לצעוד. מאות אלפים מתו בצעדות המוות האלו.
הקורבנות היו מילדות קטנות ועד נשים בשנות השמונים לחייהן. מקרי האונס של ילדות קטנות תועדו היטב. ניצולה העידה כי: "זה היה נפוץ מאוד לאנוס את הילדות שלנו מולנו. לעיתים קרובות מאוד הם אנסו ילדות בנות שמונה או עשר ולאחר שנאנסו, רבות מהן לא היו מסוגלות להמשיך לצעוד והן נורו". אחרת העידה כי כל הילדות בכפר שלה מגיל 12 ואף צעירות יותר נאנסו. הלוחם הגרמני ארמין וגנר שהוצב במהלך רצח העם באימפריה העות'מאנית תיעד את הצעדות: "מביט בפניה הכהות והיפות של באבשיאה שנאנסה ושוחררה רק כעבור עשרה ימים.. כמו חיות פרא החיילים, הקצינים והז'נדרמים הטורקים הסתערו על הטרף הנחשק.. הם כרתו את שדיהן, הטילו באיבריהן מומים וגופותיהן שוכבות ערומות טמאות או מושחרות מהחום בשדות".
הקונסול הגרמני בעיר חלב במהלך רצח העם, רסלר, דווח כי כרבע מהנשים הצעירות שהופעתן הייתה "נעימה פחות או יותר" נאנסו באופן קבוע על ידי החיילים (ז'נדרמרים) שליוו את צעדות המוות, וכי "נשים עוד יותר יפות" נאנסו על ידי 10-15 חיילים. האונס השיטתי והאלים במהלך צעדות המוות הביא לכך שילדות ונשים רבות לאחר שנאנסו הושארו מאחור גוססות, עירומות. המטרה של האונס ההמוני הייתה השבעת תאוותם של החיילים, עיבור הקורבנות בכוח, הרס הבסיס המשפחתי וגרימת סבל מוחלט לבני משפחותיהן שאולצו לצפות ביקירותיהן נאנסות ומתענות לנגד עיניהם. האונס אף היווה בראייתם גם מפגן ניצחון וביזוי לקבוצה האתנית כולה ולכן החיילים אנסו את הקורבנות בפומבי ולעיני כל בתוך צעדות המוות מול עיניהם של הפליטים.
למטה: גופות של ארמנים בעיקר של נשים וילדים שהושמדו באמצעות הטבעה המונית בנהר פרת. 24 באוקטובר 1916.

רבות נרצחו כבר בבתיהן וכך נחסך מהן צעדות המוות אולם רק אחרי שהן נאנסו. בפלישות לכפרים הנשים הופרדו מהגברים. הגברים נרצחו מיד ואילו הנשים קודם נאנסו בשיטתיות ורק אחר כך הוצאו להורג ביחד עם הילדים. אונס ורצח היו בכל מקום. חלקן הושארו בחיים ונאמר להן כי הן מעתה "זונות" של החיילים שהמשיכו לאנוס אותן ללא הרף. חלקן אחר כך נדקרו למוות עם כידונים או מתו מהתעללות הממושכת. חלקן התאבדו אחרי שנאנסו על ידי חיילים רבים. לדברי ההיסטוריון הטורקי גרמני טנר אקאם, זנות בכפייה, אונס והתעללות מינית היו נפוצים מאוד. המפקדים אמרו לחיילים שלהם: "עשו בהן כל מה שתרצו!" הקונסול הגרמני בטרבזון, היינריך ברגפלד דיווח כי "מעשי האונס ההמוניים של נשים וילדות מהווים חלק מתכנית ההשמדה".
בעיר דיר א-זור הכוחות החמושים הגרמנים סייעו לצבא הטורקי בפתיחתה של תחנת אונס עבור החיילים הטורקים, כדי שהם יוכלו להשביע את תאוותם באופן מאורגן. התחנה נקראה בלעג: "בית זונות". נשים ארמניות הוחזקו בה ונאנסו בה בשיטתיות. במהלך כל רצח-העם ניתן לחיילים אור ירוק לנהוג בנקבות הארמניות ככל העולה על רוחם. נשים וילדות ארמניות רבות הוצגו עירומות במכירות פומביות בדמשק כדי למכור אותן כשפחות מין. הסחר בהן היה מקור הכנסה חשוב עבור החיילים. באזורים ערביים הן נמכרו במחירים נמוכים. הקונסול הגרמני במוסול דיווח כי מחירה המקסימלי של נקבה ארמנית, היה כ-5 פיאסטות.
למטה: קורבנות רצח העם הארמני.

מלחמת האזרחים התחוללה בין השנים 1936-1939. היא פרצה מיד לאחר שקבוצת גנרלים של כוחות הצבא הכריזו על מרד (Pronunciamiento), נגד ממשלת החזית העממית השמאלית. המורדים נתמכו על ידי מספר קבוצות שמרניות, בהן CEDA, הפלנגה "אספניולה דה לאס ג'ונס", מפלגה פוליטית פשיסטית, מונרכיסטים, פשיסטים, אלפונסיסטים, קארליסטים מסורתיים דתיים ובראשם קבוצה צבאית בפיקודו של הגנרל פרנסיסקו פרנקו. הגנרל אמיליו מולה היה מתכנן המרד וכן המנהיג המרכזי. הגנרל חוסה סנחורחו היה הדמות הציבורית. ההפיכה הזו נתמכה על ידי יחידות צבאיות: במרוקו, פמפלונה, בורגוס, סרגוסה, ואיאדוליד, קדיס, קורדובה וסביליה. הם קיבלו אמצעי לחימה, חיילים ותמיכה אווירית מאיטליה הפשיסטית ומגרמניה הנאצית.
הממשלה הספרדית נתמכה על ידי אנרכיסטים, מפלגות קומוניסטיות, אנרכו-סינדיקליסטים וסוציאליסטיים בהנהגתו של נשיא המרכז-שמאל מנואל אסאניה. הממשלה קיבלה תמיכה מברית המועצות וממקסיקו. מדינות אחרות כמו בריטניה, הרפובליקה הצרפתית השלישית וארצות הברית שמרו על המדיניות הרשמית של אי התערבות. חרף המדיניות הזו, עשרות אלפי אזרחים מהמדינות הללו השתתפו ישירות בסכסוך. המורדים לחמו בעיקר בבריגדות בינלאומיות הפרו-רפובליקניות, שכללו כמה אלפי גולים ממשטרים פרו-לאומניים. המלחמה הייתה מאבק מעמדי, מאבק דתי, בין מהפכה למהפכה נגדית ובין פשיזם לקומוניזם.

הלאומנים התקדמו מהמעוזים שלהם מדרום ומערב, כבשו את מרבית קו החוף הצפוני בשנת 1937, וצרו גם על העיר מדריד והשטח מדרום-מערב לה במשך רוב המלחמה. לאחר כיבוש קטלוניה בשנים 1938-1939 וניתוק בין הערים מדריד וברצלונה, הצבא איבד תקווה. בפברואר 1939 לאחר נפילתה של ברצלונה בלי כל התנגדות, צרפת ובריטניה הכירו במשטר הפרנקיסטי. ב-5 במרץ הוביל הקולונל סגיסמונדו קאסאדו את ההפיכה הצבאית והגנרל פרנקו נכנס לבירה והכריז על ניצחונו ב-1 באפריל. מאות אלפי רפובליקנים נמלטו למחנות פליטים בדרום צרפת. אלו שלא הצליחו לברוח נרדפו ונרצחו בידי הכובשים הלאומנים. לאחר הניצחון פרנקו הקים בספרד דיקטטורה. למבנה המשטר התמזגו כל מפלגות הימין והוא שלט עד מותו בנובמבר 1975.
כמעט כל הקורבנות שנאנסו כלל לא היו מעורבות במלחמת האזרחים והן נאנסו רק בשל היותן קרובות משפחה של מתנגדים. כוחות פלנגיסטים אנסו אותן בבתי קברות, בתי חולים, בתי חווה ובשבי. אלו שסירבו לספק את שוביהן לעיתים קרובות נרצחו. חיילים לאומנים אחרים אנסו נשים במאיאלס, קאלוס וקנטלפינו. חיילים מרוקאים מהלגיון הספרדי גם השתתפו באונס הנשים. מספר הנשים שנאנסו במהלך המלחמה לא ידוע. המשפחות במרבית המקרים לא דווחו בשל הבושה והפגיעה הקשה בכובדן. כמו כן, נשמרו רשומות מפורטות בעיקר של גברים שנהרגו, נפצעו או נשבו בשל התפיסה בתקופה הפרנקואיסטית שנשים הן רכוש של הגברים ואין להתייחס אליהן כאל נפגעות אלא כאל רכוש שנבזז ועל כן יש להדחיקן ולא להכלילן ברשומות כנפגעות.

מעשי האונס היו אכזריים מאוד. להלן מספר מקרים: בשנת 1936 שתי אחיות מברצלונה דריה ומרצדס בוקסדה נתפסו על ידי כוחות פלנגיסטים במיורקה. הם החדירו את אצבעותיהם לתוך הנרתיקים שלהן כדי לבדוק אם הן בתולות ואחר כך אנסו אותן באכזריות שוב ושוב, כל לוחם בתורו. אישה נוספת בשם מרגלידה ז'ומה, שהתה גם היא במיורקה ונאנסה גם על ידי פלנגיסט. פילאר סאנצ'ס, אשתו של חבר מפלגה סוציאליסטי הסתתרה אך היא נמצאה על ידי ארבעה לוחמים שהיכו אותה ואנסו אותה. לאחר מכן הם הובילו את ארבע הנשים לבית קברות, אנסו את סאנצ'ס פעם נוספת ואז השליכו אותן לבור משותף וקברו אותן. במקרה אחר פלנגיסט רצח אישה בשם פרסקיטה אבילס מכיוון שסירבה להתמסר לו ואז אנס את הגופה שלה בבית-הקברות.
לאחר מכן ויסנטה ובתו נלקחו לבאיביריקו הנמצא 40 קילומטרים מלראגה, שם הם אנסו אותה פעם נוספת לעיני אביה ולאחר שהם באו על סיפוקם הם ירו בשניהם למוות. גופתה העירומה של הנערה הושלכה לכלבים שאכלו את ישבנה וחלקים מרגליה. איכר מקומי מצא את גופתה הנרקבת של מראווילס כעבור שבוע. הכלבים עדיין שרצו במקום. גופתה הייתה במצב של ריקבון כה מתקדם שהאיכרים נאלצו לשרוף אותה. הרג מתנגדים ואונס נשותיהם ובנותיהם הותר לכן אף אחד מהמעורבים לא נענש.
למטה: מראווילס למברטו בת ה-14 שנאנסה קבוצתית על ידי הלאומניים ונרצחה מפני שהייתה בתו של סוציאליסט.

באוגוסט 1936 גברים פלנגיסטים בכפר פואנטס דה אנדלוסיה תפסו חמש נערות ונשים צעירות רפובליקניות בנות 16 עד 22. השמות של הנערות: מריה לאון בסריל, מריה ז'סוס קארו גונזלס, חואקינה לורה מוניוז, קורל גרסיה לורה, ויוזפה גרסיה לורה. לפני שהם רצחו אותן הם החליטו ראשית ליהנות מגופן. בשלב הראשון הם כפו עליהן לענג ולספק גברים פלנגיסטים עם פיהן ואז הצעידו אותן ברחובות רק בתחתונים כדי לבזות אותן בפרהסיה. בשלב השני הם הפשיטו אותן גם מתחתוניהן ואנסו אותן. אחרי שהם אנסו אותן וגופן הפך כבר לחסר תועלת עבורם, הם רצחו אותן ואז השליכו את הגופות העירומות שלהן לתוך באר. לאחר מכן הם תלו את התחתונים שלהן על קני רובהים, כמו דגלים, וצעדו איתם בעיר לעיני ההמון המשולהב כדי שכולם ידעו כי הרגע נאנסו נקבות רפובליקניות לפני שהן נרצחו, וכי זה גורלה של כל נקבה רפובליקנית, להיאנס על ידי גברים פלנגיסטים.

בסוף שנת 1938 אולצה נערה בת 17 באונארה לצפות באימה מוצאת להורג ולאחר מכן נאנסה בברוטליות והוצאה גם להורג. בהנהגתו של אמיליו מולה קבוצת חיילים לאומנים בוולדדיאוס קודם אנסו 14 אחיות בבית חולים ונערה בת 15 ואז רצחו אותן. חיילים לאומניים אנסו לפחות ארבע נשים בעיר מאיאלס. חיילים אחרים אנסו שתי נשים, ואז פוצצו רימונים בין הרגליים שלהן. במקרה אחר חיילים לאומנים אנסו מספר נשים צעירות בכפר קנטלפינו. ב-24 בדצמבר 1938 נאנסו ארבע נשים בעיר מיאלס. אחת הנשים נאנסה לעיני בעלה ובנה בן השבע. שניהם אולצו באיומי אקדח לצפות בה נאנסת. ובעיר קאלוס גבר אולץ לצפות באשתו, בתו ובת דודתו נאנסות על ידי חיילים. לאחר שהחיילים באו על סיפוקם, הם שיפדו מול עיניו את שלושתן עם כידונים.

במטרה להגביר את האימה וההשפלה בקרב הנשים ובני משפחותיהן, הכוחות הלאומניים השתמשו בכוחות הקולוניאליים של צבא אפריקה הספרדי (Ejército de África) והלגיון הספרדי שהיו תחת פיקודם וכללו בעיקר לוחמים ממרוקו. הם כונו מוּרִים. החיילים הללו היו אכזריים במיוחד. הם נהגו לכוונם לנשים ספציפיות, או קבוצות נשים בכפרים. הם אנסו אותן בברוטליות כה גדולה שמרביתן מתו כעבור מספר שעות. לאחר שהחיילים המרוקאים באו על סיפוקם, הם נהגו לכרות את השדיים שלהן כדי לבזות אותן ברגעיהן האחרונים. המקרים הללו התרחשו למשל בעיר סן רוק וגם בעיירות נבאלקרנרו וסביליה. רבות מהן מתו.
צבא ספרד השתמש ביחידות האלו ככוחות ההלם והתקיפה שפרצו ראשונים. היחידות היו תחת פיקודו של הקולונל חואן יאגו. בהתקדמות לעבר העיר מדריד מסביליה, דרך אנדלוסיה ואקסטרמדורה, נטבחו באופן שגרתי עשרות או מאות בכל עיר שהם עברו. בעיר בדחוס הם טבחו באלפי רפובליקנים ואנסו באכזריות רבה נשים רבות ממעמד הפועלים ואחר כך בזזו את רכושם. חיילים גרמנים אשר השתתפו במלחמת האזרחים נהגו לצלם את החיילים המרוקאים אונסים קבוצתית את הנשים למוות. זה עורר אותם מינית. המנהג של שימוש בלוחמים זרים כדי לאנוס נשים מקומיות, הובא מכיבושים קולוניאליסטים אחרים בעולם.
כתב במגזין הפוריין אפיירס דיווח בשנת 1942 שהמפקדים לא הכחישו שהם הבטיחו למוּרִים (כינוי לחיילים המרוקאים) שהם יוכלו לאנוס את הנשים הספרדיות אחרי כיבוש מדריד. "ישבתי עם הקצינים במחנה ביובאק ושמעתי אותם דנים בהבטחה הזו. רק מעטים טענו כי אישה היא עדיין ספרדית למרות 'רעיונותיה האדומים'. זה לא הוכחש גם על ידי אל מיזיאן, הקצין המרוקאי היחיד בצבא הספרדי... הייתי איתו בצומת כביש בנבלקרנרו כאשר שתי נערות שנראה כי טרם מלאו להן עשרים, הובאו לפניו. אחת עבדה במפעל טקסטיל בברצלונה והשנייה בולנסיה.. הוא לקח אותן למבנה קטן ששימש בית-הספר של הכפר, שבו נחו כ-40 מוּרִים. כשהגענו אל הדלת נשמעו צווחות שמחה מגרונותיהם. הקצין חייך ואמר: הו, הן לא תחיינה יותר מארבע שעות".
למטה: קבר משותף של עשר נשים שנחטפו מבתיהן בכפר אונקסטילו באזור אראגון בצפון-מזרח ספרד באוגוסט 1936. הן הוצאו להורג למחרת ככל הנראה לאחר שנאנסו. גופותיהן הושלכו לתוך בור צר בבית הקברות המקומי בפאראסואס.

למנהיג הצבאי גונסאלו קוויפו דה-לאנו הייתה תוכנית-רדיו שהייתה מפורשת באלימותה. באחד השידורים למשל הוא התייחס לאונס ההמוני שהתחולל בעיר סביליה והצהיר כי החיילים הסדירים והלגיונרים האמיצים כלשונו לימדו את הנשים מה זה גבר. "מעתה הן לפחות תדענה מה הם גברים אמתיים ולא אנשי מיליציה סיסים". הוא נהג לכנות את הנשים הרפובליקניות "זונות". המשורר רפאל אלברטי חיבר שיר שהתנגן בתוכנית הרדיו שלו שבו הוא התגאה שכל לילה הוא אונס אישה רפוליקנית אחרת: "הלילה אני לוקח את מלאגה. יום שני את ג'רז. יום שלישי את מונטילה וקזאללה. יום רביעי את ציצון ויום חמישי אני משתכר". דה-לאנו הזהיר פעמים רבות בתוכנית שלו ברדיו כי נשים שתגלנה אהדה כלפי הרפובליקנים תאנסה על ידי החיילים המוּרים.
אינוס בנות משפחה של מתנגדי המשטר הלאומני היה מקובל גם בתקופה הפרנקיסטית לאחר שמלחמת האזרחים הסתיימה. זו לא הייתה תוצאה של לוחמים שהפרו פקודות אלא המדיניות הרשמית. הצבא הלאומני קידם קמפיין שהתמקד באונס נשים. אונס נשים עם קשר רפובליקני היה נפוץ עד לפחות שנות השישים, כאשר הרשויות לרוב העניקו לאנסים חסינות מפני תביעה. על קירותיהם של המבנים אשר נתפסו על ידי הכוחות הלאומניים המיוחדים נכתב בלעג כי: "הילדות שלכם תלדנה פשיסטים". כולם חונכו להתעלם כשהם עדים לאונס או התעללות מינית בהן ולהביט לכיוון השני. מקרי אונס לא תועדו ברישומי המשטרה. נשים נאנסו גם בבתי-הכלא, כמו אניטה סירגו וטינה פרז שנאנסו לאחר מעורבותן בשביתות הכרייה האוסטריות בשנת 1962.
אלפי נשים רפובליקניות הושפלו פומבית. לאומניים נהגו לפטם אותן בכוח בכמויות גדולות מאוד של שמן קיקיון, חומר הגורם להתכווצות של המעי וכתוצאה מוביל לשלשול חמור עד לכדי התייבשות ומוות. לאחר מכן הם הצעידו אותן עירומות ברחובות כשהם לפעמים כופים עליהן לשיר את ההמנון שלהם: "פנים לשמש", בעת שהן מלכלכות את עצמן לקולות הצחוק של ההמון. כמו כן במקרים רבים הבתים והסחורות של הנשים אשר היו נשואות לגברים רפובליקנים והתאלמנו הוחרמו על ידי הממשלה. לפיכך נשים רפובליקניות רבות שחיו בעוני מוחלט נאלצו לעבוד כפרוצות כדי לשרוד. לדברי ההיסטוריון פול פרסטון זה הביא לגברים הלאומניים תועלת כפולה: "הם גם השביעו את תאוותם וגם הוכיחו כי הנשים ה"אדומות" הן מעיין של טינפת וריקבון".
למטה: שתי האחיות מרצדס ודריה בוקסדה בנות ה-18 ו-20. שתיהן נאנסו לפני שנרצחו על ידי פלנגיסטים במיורקה.

בשל חלוקת הודו והקמת פקיסטן האגפים המזרחיים והמערבים במדינה הופרדו גאוגרפית ותרבותית. רוב תושבי המזרח היו בנגלים מוסלמים כולל מיעוט הינדי גדול. במשך כעשור הם התנתקו מהמדינה שהייתה תחת שלטון צבאי עד שקראו לפרישה. במערב פקיסטן שראו בהם תתי-אדם "נחותים וטמאים" לפי דת האיסלאם, החליטו לדכא בכוח את שאיפתם להגדרה עצמית.
הגנרל א 'ק' ניאז שעמד בראש הכוחות הפקיסטנים במזרח פקיסטן, כינה את מזרח פקיסטן: "ארץ שפלה של אנשים שפלים". גנרל בדאקה הצהיר: "אל תדאגו... לא נאפשר לממזרים השחורים לשלוט בנו". הצבא ראה בבנגלים: "גזע נחות וחלש פיזית". לדברי חוקר אמריקני במדעי המדינה פרופסור רודולף ראמל, הצבא ראה בבנגלים "תת-אנושיים" ובהינדים "כיהודים לנאצים, חלאות ושרצים שמוטב שיושמדו". ב-25 במרץ 1971 הצבא הכריז על המבצע "זרקור" ומהשלב הזה החל להתבצע רצח עם. את התקיפות הוביל הגנרל טיקקה חאן אשר כונה "הקצב של בנגל" בשל מעשיו. הוא הבטיח: "אקטין את הרוב הזה למיעוט". עד 3 מיליון בני-אדם נהרגו במהלך המלחמה שנמשכה כשמונה חודשים וחצי ועוד כ-40 מיליון נוספים נעקרו ממזרח המדינה.

במהלך המלחמה התחולל אונס המוני, שיטתי ומכוון של נשים בנגליות שתוכנן על ידי הדרגים הגבוהים והיה חלק מרצח העם. הצבא ראה בבנגלים המוסלמים נחותים וקבע כי מאגר הגנים שלהם חייב תיקון באמצעות הפריית נשותיהם ובנותיהם בכפייה כדי ליצור גזע חדש ולדלל את הגזע הבנגלי הנחות. ועל כן הצבא הורה לחייליו לא להרוג אותן לאחר אינוסן אלא להותיר אותן מאחור ללדת מוסלמים "טהורים". בנוגע להינדים הוא ראה בהם כבעלי גנים שאינם ברי תיקון ועל כן התיר ללוחמיו לאנוס את נשותיהם ובנותיהם כדי ליהנות מגופן אולם הורה להוציאן להורג מיד לאחר מכן. כמו כן האליטה בפקיסטן האמינה שההינדים גם עומדים מאחורי המרד ואת השנאה הקיצונית כלפיהם, אפשר היה לראות באכזריות הרבה שהם אנסו אותן ואז רצחו אותן.
האונס ההמוני נועד גם כדי להמיט חרפה על החברה הבנגלית ולרמוס את כבודה באופן הכי אכזר ובכך להוביל להתפוררותה. החיילים אנסו את הנשים ההינדיות גם בכוונה למחות לגמרי את אנושיותן ולפגוע באמונתן, במעמדן ובהערכה העצמית שלהן. המטרה הנוספת של האונס ההמוני הייתה גם להעניק ללוחמים את שכרם, לעלות את המורל שלהם ולהחדיר בהם מוטיבציה. במהלך המלחמה הנשים ההינדיות לרוב נרצחו לאחר שהן נאנסו ואילו הנשים המוסלמיות הושארו בחיים. רבות מהן התעברו. ההיסטוריונית יסמין סאיקיה כתבה שאף גברים בנגלים וביהרים שהתגוררו במזרח ותמכו בפקיסטן, אנסו נשים הינדיות רבות.
למטה: כתבה משנת 1971 על נערות בבנגלדש שנאנסו במלחמה. חלקן נאנסו לעיני משפחותיהן. חלקן התעברו.
בעיני העם והחיילים בפקיסטן, הצבא נחשב מוסד אסלאמי וחייליו נחשבו לוחמיו של אללה בעוד הבנגלים עברו דה הומניזציה. הם נחשבו לבעלי מאפיינים הינדים שמחקו את מעמדם ה"מוסלמי", ובכך הם הזמינו את המעשים הברבריים המבוצעים בהם. ולכן החיילים נחשבו כמי שאונסים בשם אללה והאונס הברוטלי של הנשים והילדות הבנגליות נחשב לתהלוכת הניצחון שלהם. הנשים תוארו כמי שלא מצניעות את גופן המבזה כפי שמצופה מנשים מוסלמיות ולכן הן זונות "המזמינות" גברים לאנוס אותן. הקצין פייסל שהיה במזרח הצדיק את אינוסן: "הנשים רוחצות בגלוי כדי שגברים שעוברים ליד יוכלו לראותן והן לובשות סארי שבמשיכה אחת נופלת מגופן... הן קשורות למוזיקה ובנותיהם רוקדות לאורחים.. הן מתגאות בריקוד ובמוזיקה הזו כמו זונות. הבת שלי לא רוקדת, גם לא אשתי. המוזיקה והריקודים הללו אינם איסלאמיים. הנשים שלנו אינן זונות כמו הנשים הבנגליות".
אימאמים ומנהיגים דתיים מוסלמים תמכו בגלוי באונס ההמוני ואף הכריזו גם בפומבי כי הנקבות הבנגליות הן "שלל מלחמה" (gonimoter maal). הם פרסמו פתווה (פסק הלכה) שקבע כי נשותיהם של הלוחמים ההינדים הן שלל מלחמה ועל כן מותר ללוחמים פקיסטנים לאנוס אותן. פסק הלכה נוסף שפורסם במערב פקיסטן במהלך המלחמה קבע גם הוא שהנשים שנחטפו מההינדים והבנגלים הן שלל מלחמה. פעילים וראשי מפלגות איסלאמיות היו מעורבים בעצמם בחטיפתן ובאינוסן של הנשים. הערכות הן כי בין 200,000 ל-400,000 ילדות ונשים נאנסו ומתוכן התעברו בין 25,000 ל-70,000 קורבנות. אחד הרופאים למשל במרכז השיקום בדאקה דיווח שכ-30,000 תינוקות נולדו כתוצאה מהאונס ההמוני ב-3 החודשים הראשונים של 1972.

האסטרטגיה של הצבא הייתה פשיטות ליליות על הכפרים, במהלכן הנשים נאנסו בכפריהן, לעיתים קרובות לעיני משפחותיהן. ב-17 באפריל הובילו כוחות רזאקאר 50 משפחות הינדיות מהכפר רמצ'אנדראפור שבמחוז דינאג'פור, אל אזור הנקרא ברהט ואסרו אותם. לוחמי רזאקאר וחברי מלציית אל-באדר בזזו את הכסף והתכשיטים שלהם ואחר כך דיווחו עליהם לצבא פקיסטן. הצבא הוביל אותם כ-100 מטרים מדרום לברהט אל אקהירה. בשעה 11 בבוקר הם הורו להם לעמוד בשתי שורות ליד ברכה, הגברים בשורה אחת והנשים והילדים בשורה אחרת, ולאחר מכן החיילים פתחו באש תופת ממקלעים אל עבר שורת הגברים. לאחר שהאש נפסקה, הם דקרו למוות עם כידוניהם את הזכרים (הנערים והילדים) בשורה השנייה. לאחר שכל הזכרים נהרגו החיילים הפנו את תשומת לבם אל הנקבות ואנסו את כולן קבוצתית בברוטליות במקום. כ-100 תושבים נהרגו רק בטבח הזה.
במקרה אחר כוחות רזאקאר בפיקודו של מדריך עלי הורו לתושבי הכפר נריה הממוקם באיחוד קגבלה העליון במחוז מולביזר, להתאסלם בהמוניהם ואחר כך להעניק את בנותיהם לגברים מוסלמים. בנוסף הכוחות הורו להם למסור את כל הפרות שלהם. הכפר מוקף בביצות רבות, מה שהופך אותו ללא נגיש במהלך גשמים וסירות כפריות היו צורת התחבורה היחידה לכפר וממנו. בכפר התגוררו בעיקר הינדים עניים ונחשלים שעבדו בעבודות כפיים. הם סירבו והכוחות הודיעו להם כי הם ילמדו אותם לקח. ב-5 במאי הגיעו 12 חיילים מהמחנה שרפור, דרך הכפר סדהוחטי הסמוך. חלק מהתושבים מצאו מקלט בפארצ'ה ביל והשאר ניסו להימלט על נפשם. החיילים פלשו לכפר ומשתפי פעולה מקומיים של כוחות רזאקאר ואל באדר מנעו מהתושבים להימלט.

כתבת המלחמה אוברי מנן תיעדה במקרה אחר עדות על כלה הינדית בת 17 שנחשבה הנערה היפיפה ביותר בכפר שנאנסה על ידי שישה חיילים פקיסטנים: "שניים נכנסו לחדר הכלולות שנבנה עבור הזוג והיתר נותרו מאחור עם המשפחה כאשר אחד מחפה עליהם עם אקדחו. הם שמעו צעקות ואת קולו של החתן נאבק... אחר כך השתררה דממה עד שהכלה התחילה לצרוח. אחרי מספר דקות יצא אחד החיילים במדים מרושלים וחייך לחבריו. החייל הבא נכנס וכך הלאה עד שכל החיילים אנסו אותה. אחר כך הם עזבו. האב מצא אותה מוטלת על הרצפה בלי הכרה ומדממת. בעלה היה שפוף וכרע על הרצפה מעל הקיא שלו".
אחרי שהצבא פלש מדאקה למחוזות, ההינדים ניסו לברוח להודו ובדרכם תפסו מחסה בכפר הנידח באושגארי באיחוד דמרה. ב-14 במאי 1971 הצבא בסיוע משתפי פעולה מקומיים נכנס לאזור דרך הנהר בוראל והטיל סגר על הכפרים באושגרי ורופסי. משתף פעולה בשם אסד הוביל את הכוחות לכפר באושגאר, ועם רדת החשיכה הם כבשו אותו. תושביו נגררו מבתיהם ורוכזו. במטרה להביא להשפלתם המוחלטת לפני השמדתם, הגברים הועמדו בשורה אחת, ואילו הנשים הושכבו לפניהם על הקרקע. לאחר מכן מול עיניהם של הגברים, הלוחמים החלו לאנוס את האימהות שלהם, הנשים שלהם, הבנות שלהם והאחיות שלהם. לאחר שהחיילים השביעו את תאוותם, הם ירו למוות גם בגברים וגם בנשים והציתו את בתיהם. 350 מהתושבים בכפר נהרגו.
בליל ה-6 באוקטובר, קבוצה של 60-65 לוחמי ראזקאר תחת פיקידם של המפקד איסקנדר עלי מרידהא, מוקול אחמד בדשה, אנסאר עלי ח'ליפה וסייד האוולדר פשטו על בתי המשפחות הלדר ומיטרה בכפר ההינדי אנגולקטה, פרצו את הדלתות וקשרו את הגברים, הנשים והילדים. לפני שהחיילים הובילו את הגברים אל מחוץ לכפר כי להורגם, הם אנסו את נשותיהם ובנותיהם. לאחר שהם באו על סיפוקם הם הובילו 37 גברים קשורים בחבלים לתחנת משטרה במתיבריה. 7 שוחררו תמורת כופר עצום. 30 האחרים הועברו לאתר הוצאה להורג בדרום הכפר סוריאמאני, הצטוו לעמוד בשורה ואז נורו למוות על ידי לוחמי רזאקאר.
למטה: דיוקן הקיר שצויר על ידי אמן באוניברסיטת דאקה ליד מנזר גנאג'גורון בשאהב דאקה. זו אינה רק יצירת אמנות, אלא המציאות בבנגלדש 1971. צבא פקיסטן ולוחמי מליציות דתיות, השתמשו באיבר המין הגברי שלהם כנשק מלחמה.

במטרה להפוך את אונס הנשים הבנגליות למאורגן יותר הצבא הקים מחנות אונס רבים. חלקם נקראו בלעג בתי זונות צבאיים. נקבות בגילאי 8 עד 75 שנלכדו במהלך פשיטות הועברו אליהם ונאנסו בהם בשיטתיות. רובן בסוף נרצחו או ששמו קץ לחייהן. חלקן גם השתמשו בשערות שלהן כדי לתלות את עצמן אולם החיילים בתגובה להתאבדויות הללו החלו לגזור את שיער ראשן. חלקן נאנסו עד שמתו וחלקן נרצחו לאחר שהן נאנסו ואחר כך אף הוחדרו לתוך אברי המין שלהן כידונים, כדי לבזות את מותן. כמו כן הקצינים לא רק שאפשרו לחיילים שלהם לאנוס את הכלואות במחנות הללו אלא גם לקחת אותן לעצמם או לסרסר בהן. הצבא שחרר רק שבויות שהיו בהריון מתקדם וכבר לא יכלו להפיל, כדי שהן תלכנה ללדת את הצאצאים עם הגנים המתוקנים. נשים רבות הוחזקו כשפחות מין במחנות צבאיים בעיר דאקה לאחר שהן נלכדו כשהסתתרו גם באוניברסיטה ובבתים פרטיים.
בדיווח בניו יורק טיימס תחת הכותרת: "אימות מזרח פקיסטן שהופכות את התקווה לייאוש" דיווח העיתונאי והצלם האמריקאי מלקולם בראון כי "563 נערות שנאספו על ידי הצבא בחודשים מרץ ואפריל ונכלאו בבתי הזונות הצבאיים לא שוחררו עד שהן היו בהריון מתקדם וכבר לא יכלו יותר להפיל... כל הנשים היו הרות בין חודש שלישי לחמישי כאשר הצבא החל לשחרר אותן". חדיגה נערה בת 13 למשל רואיינה לעיתונאי צילום בדאקה. היא סיפרה שהלכה לבית הספר עם ארבע בנות נוספות כשחטפו אותן קבוצת חיילים פקיסטנים. הן הועברו ל"בית זונות צבאי" במוחמדפור והוחזקו בו במשך שישה חודשים עד תום המלחמה.
דוקטור ג'פרי דייויס, רופא אוסטרלי שהובא לבנגלדש מטעם ארגון האומות המאחדות במטרה להקים מתקני הפלות מאוחרות בתמיכת ארגון הבריאות העולמי שמע בעיסוקו על מספר רב של נשים שהתאבדו לאחר שנאנסו וסבר שהערכה שכ-400,000 נשים וילדות נאנסו היא נמוכה מדי. רוב הקורבנות נדבקו במחלות מין וסבלו מזיהומים. על אסטרטגיית צבא פקיסטן הוא כתב: "הם שמרו את חיל הרגלים מאחורה וקידמו את הארטילריה, ואז הם הפגיזו בתי חולים ובתי ספר שהוביל לכאוס מוחלט בעיר. לאחר מכן חיל הרגלים נכנס פנימה והחל להפריד את כל הנקבות שכבר התבגרו מינית (מכלל האוכלוסייה) ושם אותן במחנה תחת שמירה כדי שהן תעמודנה לרשות החיילים. הן נאנסו שוב ושוב ושוב... עדותיהן היו מזעזעות. רבות מתו במחנות הללו".
למטה: פליטים במחוז קושטיה, אפריל 1971.

ב-27 במאי חמישה חיילים ממחוז פטואחאלי בפיקוד קפטן שפאיט, הגיעו בחשאיות לפאתי העיר ברגונה בסירת מנוע מהירה. מרבית התושבים בברגונה היו הינדים והיתר מוסלמים בנגלים, ורובם תומכי הליגה האוואמית של בנגלדש ובנגלדש הריבונית. משעות הבוקר החיילים ומשתפי פעולה מקומיים פשטו על העיר. מהבוקר ירד גשם בלי הפסקה ורוב התושבים שהו בבתיהם. בהיותם לא מודעים לפשיטה לא היה להם הזדמנות להימלט. הפשיטות כוונו לאזורים ההינדים: אמטלה, קרמקארפטי ונתפטי. בערב החיילים עצרו כ-500-600 תושבים, קשרו אותם בחבלים ואחר כך הובילו אותם לכלא ברגונה להעמדתם למשפט שדה.
הנשים הוחזקו במחלקה נפרדת והן יועדו לסיפוק החיילים. על פי הדיווחים של עדי הראייה הוחזקו במחלקה הזו כ-150 נשים. החיילים נהגו לבחור את הנשים שברצונם לאנוס על פי טעמם. אישה שסירבה הוכתה עם כת של רובה ולעיתים נורתה למוות. הנשים שנבחרו הועברו למחלקה ריקה סמוכה, שם הן נאנסו קבוצתית על ידי החיילים במשך כל הלילה. כמה מהן הועברו גם למחנה צבאי. בבוקר הן הושבו למחלקת הנשים בכלא. חלקן כוסו בסאריות אדומות בכוונה להסתיר כתמי דם מהאונס שעברו. ב-29-30 במאי הוצאו להורג מעל 100 אסירים על ידי כיתת יורים ונקברו במתחם בכלא. בהמשך עוד רבים מהאסירים נרצחו.
ארבעים שנה לאחר המלחמה, התראיינו שתי אחיות שנכלאו באחד ממחנות הצבא. עליא העידה כי היא נלקחה על ידי הצבא הפקיסטני כשהייתה בת שלוש עשרה. במשך שבעה חודשים היא נאנסה שוב ושוב. היא העידה כי היא עונתה והייתה בהריון בחודש חמישי כשחזרה לביתה. אחותה לילי סיפרה שהייתה בהיריון בעת שנלקחה על ידי הכוחות המזוינים וכתוצאה הפילה. המלחמה הסתיימה אחרי כניעתו של הצבא הפקיסטני והמיליציות התומכות של רזאקאר, בעקבות התערבות של הודו שבאה במטרה להגן על הביטחון הלאומי שלה. אמיטה מאליק שדיווחה מבנגלדש אחרי כניעת הכוחות החמושים של פקיסטן, כתבה כי חייל אשר שירת בצבא הפקיסטני התגאה לפני שהם עזבו כי: "אנחנו הולכים אך אנחנו משאירים את הזרעים שלנו מאחור".

האונס יעיל במיוחד כטקטיקה בקהילות שבהן האשמה באובדן הכבוד אינה נופלת על האנס אלא על מי שנאנסה. האונס פוגע במעמדן החברתי של השורדות. הילדות והנשים הבנגליות שנאנסו התמודדו לא רק עם הפגיעות בהן והטראומה הפיזית אלא גם עם חברה שעוינת לקורבנות אונס. הן חיו עם תחושת בושה והשפלה עזה. חלק נודו ממשפחותיהן וקהילותיהן או התאבדו. אחרי המלחמה הקורבנות שנאנסו נחשבו סמל ל-"זיהום חברתי" ובושה ומעטות מאוד יכלו לחזור למשפחות שלהן או לבתיהן. הקורבנות כונו "זונות" (Barangonas). אסטרטגיית הממשלה לחיתונן כשלה ומעט גברים הסכימו לשאת אותן. גברים שנענו ציפו לקבל בתמורה נדוניה גדולה. הנשים שנישאו עברו לרוב התעללות ורובן ננטשו אחרי שהבעלים שלהן קיבלו את הנדוניה.
המובסים לא אנסו את בנותיהם של הכובשים לא מפאת יופי נפשם אלא כי לא היה ביכולתם אך כאשר הם יכלו הם לא היססו. במהלך המלחמה גם לאומניים בנגלים כמו מיליציית מוקטי בהיני ביצעו אונס המוני של נשים מוסלמיות ביהריות שכלל לא היו מעורבות במלחמה מכיוון שהקהילה הביהרית תמכה בפקיסטן. גם חיילי צבא הודו שתמך בבנגלים אנסו נשים ביהריות רבות. העיתונאי אנתוני מסקרנה שפרסם מאמר בעיתון שכותרתו רצח עם ביוני 1971, כתב: "הכוחות הבנגלים והמליציות הצבאיות המוצבות במזרח פקיסטן תקפו את הלא-בנגלים בברבריות איומה. אלפי משפחות של מוסלמים אומללים, רבים מהם פליטים מביהר שבחרו בפקיסטן בפרעות החלוקה בשנת 1947 נמחקו ללא רחם. נשים נאנסו או שנכרתו שדיהן עם סכינים מיוחדות".

אוכלוסייתה של אבחזיה בשנת 1926 הייתה כמעט מאוזנת. כשליש אבחזים כשליש גאורגים ואילו הרוסים, הארמנים והיוונים היוו את כל השאר. אולם בשל הגירה רחבת היקף של הגאורגים האוכלוסייה שלהם כמעט רובעה עד לשנת 1992 מ-67,494 ל-239,872 ומנו כמחצית מהאוכלוסייה בעוד שהאבחזים פחות מחמישית. השתלטותם על יותר ויותר אדמות הובילה לסכסוך שהסלים יותר כשהכוחות משרד הפנים והביטחון הגאורגי, יחד עם יחידות המשטרה נכנסו לתוך עיר הבירה סוחומי והתקרבו לעיר גודאוטה. המדיניות המבוססת אתנית שיזמו בסוחומי, יצרה פליטים וגרעין לוחמים שנחוש להחזיר את בתיהם האבודים.
בשנת 1992, המצב הפוליטי הפך לעימות צבאי בין ממשלת גיאורגיה לבדלני אבחז אשר החליטו לתאר אתנית את הגאורגים. התארגנותם כללה קואליציה צבאית, שהורכבה מהקבוצה הצפון-קווקזית "קונפדרציות אנשי הרים בקווקז", החטיבה הצ'צ'נית של שאמיל בסאייב "זאב אפור", הגדוד הארמני "באגרמיאן", קוזקים, חמושים מטרנסניסטריה ומספר יחידות רוסיות מיוחדות. ב-1 באוקטובר, הצד האבחזי פתח במתקפה רחבת היקף על העיר גגרה. ההתקפה הזו הייתה מתואמת היטב ובוצעה בעיקר על ידי הכוחות הצ'צ'נים בפיקודו של שמיל באסייב וחמושים צפון קווקזים. הכוחות הגיאורגים בעיר שמנו מספר פלוגות קטנות איבדו את השליטה בפרברי העיר לסלידזה וקולכידה, ובסופו של דבר הם הושמדו על ידי האבחזים במרכז העיר עד סוף היום.
למטה: גיאורגים ברי מזל שהצליחו להימלט בזמן מאבחזיה להרי הקווקז.

עם נפילתה של העיר החל הטיהור האתני. ההוראה ללוחמים הייתה להשמיד את כולם, כאשר את הנשים והילדות הם יכולים קודם לאנוס. בשעה 17:00 הם ריכזו את כל התושבים שלא הצליחו להימלט מהעיר בזמן, כולל הילדים (כ-1000-1500 איש) ודחסו אותם לתוך המגרש של אצטדיון הכדורגל במרכז העיר. הם התקינו מקלעים ומרגמות ביציעים, ואז פתחו לעברם באש. לקח שעות להרוג את כולם. גופותיהם הושלכו לתוך קברים המוניים לא הרחק מהאצטדיון וכ-50 גופות נתלו על עמודי חשמל. משקיף צבאי רוסי מיכאיל דמיאנוב העיד כי: "כאשר הכוחות פלשו לעיר ראיתי את הגדוד של שמיל בסאייב. מעולם לא ראיתי אימה כזו. הם גררו אותם מבתיהם והרגו את כל מי שתפסו. במשך היום שמעתי רק צרחות ובכי של אנשים שעונו באכזריות".

ב-4 ביולי 1993 לוחמים אבחזים ובעלי בריתם מצפון (מקונפדרציית עמי ההרים של מיליציית הקווקז) וגדוד בגרמיאן הארמני שהועברו על ידי כוחות הים הרוסיים לעיר טקווארצ'לי פתחו במתקפה על צפון מחוז סוחומי. כוחות גאורגים ויחידות מתנדבים מקומיות ולוחמי ארגון לאומנים אוקראינים (UNA-UNSO) שהוצבו בכפרים שרומה, תמישי וקמאני הופתעו. ב-5 ביולי לפנות בוקר, כוחות גאורגים שהגנו על השבילים לכפר קאמני הושמדו ובשעה 10 בבוקר החלה ההתקפה העיקרית על הכפר. לאחר לחימה אינטנסיבית הכוחות הגאורגיים איבדו כ-500 איש תוך מספר שעות והכפר נפל בידי הלוחמים האבחזים ובעלי בריתם. התגוררו בו סוואנים, קבוצה תת אתנית גאורגית ונזירות אורתודוקסיות אשר התגוררו בכנסיית גאורגיוס הקדוש במרכז הכפר.
הלוחמים החלו להשתולל בכפר במשך יומיים והתושבים, כולל הילדים, עונו ונרצחו בשיטתיות. נשים וילדות רבות קודם נאנסו. בכנסייה אירע מרחץ דמים. הם כפו על האב יורי אנואה והאב אנדריה (המשגיח של המנזר), לצפות בהם אונסים את הנזירות. אחרי שהם באו על סיפוקם הם הרגו אותן מול עיניהם. הכמרים הוצאו לאחר מכן החוצה ונכפה על כומר צעיר להרוג את האב אנדריה לפני שהוא והאב השני גם נרצחו. הם הותירו את גופותיהם מוטלות בסמוך לכניסה ועזבו. כ-120 תושבי הכפר נרצחו.
ב-16 בספטמבר, כוחות אוויר רוסיים ותותחים אבזקים החלו להפציץ ללא רחם את עיר הבירה סוחומי אשר נותרה ללא הגנה. ב-27 בספטמבר העיר נפלה והלוחמים האבחזים ובני בריתם הסתערו עליה והחלו להסתובב ברחובות העיר. תושבים שנלכדו נלקחו מבתיהם, ממרתפים ומבנייני הדירות ונרצחו. נשים וילדות רבות קודם נאנסו. קרוב ל-1,000 תושבים נטבחו. בספר של תמאז נדריישווילי "רצח עם באבחזיה", העיד קשיש גאורגי ששרד כי הם תפסו נערה צעירה שהסתתרה בשיחים ליד הבית בו הרגו את הוריה. היא נאנסה מספר פעמים ואחרי כן אחד החיילים הרג אותה והשחית את גופתה. הגופה שלה בותרה לשניים ולידה הם הותירו מסר: כפי שהגוויה הזו לעולם לא תהיה יותר חתיכה אחת, כך גם אבחזיה וגאורגיה לעולם לא יהיו מאוחדות.
למטה: כנסיית קמאני שבה נאנסו הנזירות לעיני הכמרים והמשגיח של המנזר לפני שהן הוצאו להורג.

הכוחות האבחזים תקפו גם את עיר החוף אוצ'אמצ'יר וכבשו אותה. כמו בטבח ההמוני בעיר גגרה, התושבים נלקחו לאצטדיון הכדורגל בעיר אחאלדאבה. ההוראה הייתה להרוג את כולם אולם את הנשים והנערות קודם לאנוס. בתוך מספר שעות הוצאו הגברים להורג בזמן שהאימהות, הנשים, הבנות והנכדות שלהם נאנסו על ידי הלוחמים. לאחר מכן הם הוציאו גם אותן להורג. חלק מהנשים והנערות נכלאו במחנות אונס למשך 25 יום והן נאנסו בהם ללא הרף. 400 משפחות גאורגיות נספו בטבח הזה.
הניצולה ליילה גולטיאני מהעיר אחאלדאבה במחוז אוצ'מאצ'יר, העידה כי: "לוחמים אבחזים תקפו את הכפר ב-16 בספטמבר. לא ניתן היה להסתתר מהקליעים שהמטירו עלינו.. קוזקים רוסים התקרבו אלי ואחד מהם שאל אותי אם התעלסתי עם קוזאק. הם חבטו את ראשי בקרקע. ובעודם מכים בכל גופי עם קתות רובים הם צעקו: נהרוג אותך אבל לאט. נלקחתי לבית ספר שבו הוחזקו נשים וילדות. היו נשים בהריון. גדוד קוזאקים הגיע באופן קבוע. הם לקחו נערות צעירות וילדות ואנסו אותם ללא הרף. אלו היו ילדות בנות 10, 12, 13 ו-14. הם התמקדו במיוחד בילדות. אחת הייתה בת 8. היא נלקחה על ידי קבוצות שונות של קוזאקים ונאנסה פעמים רבות. הם אנסו גם נשים ואחר כך גם קשישות ואנסו אותן באופן שאני לא רוצה לפרט. זה היה נורא".
למטה: קורבנות הטבח בעיר הבירה סוחומי.

פרק משנה 7.7: אונס המוני במהלך מלחמת בוסניה (1992-1995)
באפריל 1992 הוכרה בוסניה כמדינה מצד הקהילה באירופה ובארצות הברית אולם המאבקים הטריטוריאליים טרם הסתיימו. שלוש קבוצות עיקריות נאבקו ביניהן: בוסניאקים, סרבים וקרואטים. עוד לפני שפרצה המלחמה, הבוסניאקים במזרח המדינה הודחו מעבודתם ואף הוגבל חופש התנועה שלהם, והסכסוך החריף בעיקר במזרח בוסניה בין הסרבים לבוסניאקים. הסרבים החלו לכבוש שטחים רבים כדי ליצור שטח סרבי רציף ולהביא לטיהורם של הבוסניאקים. הם היטלו מצורים על עיירות וכפרים ואז פלשו אליהם הצבא, המשטרה, מיליציות חמושות ולעיתים גם כפריים סרבים. בתיהם של התושבים נבזזו, או נהרסו כליל. תושבים רבים הוכו ונרצחו. נשים נאנסו. אחרי כן האוכלוסייה האזרחית רוכזה והגברים והנשים הופרדו והושמו במחנות ריכוז.
אונס המוני של נשים וילדות החל להתחולל בכל אזורי הלחימה. רובן המכריע היו בוסניאקיות שנאנסו על ידי הכוחות הסרבים (VRS) ויחידות עצמאיות. ב-6 באוקטובר 1992 הקימה מועצת הביטחון של האומות המאוחדות ועדת מומחים, בראשותו של מ' שריף בסיוני. הממצאים העלו שהאונס משמש את הכוחות הסרבים באופן שיטתי וזוכה לתמיכת מפקדים ורשויות מקומיות. הנציבות כתבה כי המפקדים העניקו ללוחמים שלהם חופש מוחלט לאנוס. הועדה קבעה כי: "האונס מבוצע על ידי כל הצדדים בסכסוך, אולם מרבית קורבנות האונס שדווחו הן בוסניאקיות. התקבלו גם מעט דיווחים על אונס בין בני אותה קבוצה אתנית". מספר הקורבנות שנאנסו במהלך המלחמה נע בין 20,000 (על פי האיחוד האירופי), ל-50,000 (על פי משרד הפנים הבוסני).
האונס ההמוני לא היה תוצר לוואי אלא הוא בוצע על פי הפקודות הרשמיות והיווה אסטרטגיה צבאית מתוכננת ומכוונת מראש כחלק מתוכנית שיטתית של טיהור אתני. איבר המין הגברי שימש נשק מלחמה. המטרה הייתה השבעת תאוותם של החיילים ובה בעת להביא לדמורליזציה בקרב הקהילות. להטיל עליהם אימה ובושה, להשפיל אותם ולהפגין את כוחם ושליטתם לא רק על הקורבנות אלא על הקבוצה האתנית כולה כדי להבטיח שגם הניצולים שיצליחו להימלט מבתיהם ומהאזור לעולם לא ישובו. על כן רבות מהקורבנות נאנסו קבוצתית בפומבי לעיני המשפחות שלהן ותושבי הכפר והשכנים שלהן. המטרה הנוספת הייתה עבורן בכוח כדי לכפות עליהן ללדת לאויב שלהן את צאצאיו, ובאמצעות כך להביא להרס טוטלי של הבסיס המשפחתי והאתני.

אחת הטקטיקות האכזריות בהן נקטו הכוחות הסרבים כדי להוביל למקסימום הרג של בוסניאקים בתוך זמן קצר עם מקסימום סבל והשפלה ברגעיהם האחרונים בחיים הייתה כליאת קבוצה גדולה של קורבנות בתוך בתים, אינוס הנשים ואז העלתו באש. ב-14 ביוני 1992 במהלך הטיהור האתני בעמק דרינה, כוחות סרבים כלאו כ-70 נשים, ילדים וזקנים בעיקר מהכפר קוריטניק, בחדר בבית ברחוב פיונירסקה בוישגרד, כדי לשורפם למוות. אולם קודם הם החליטו לאנוס כמה מהנשים ברגעיהן האחרונים. הם הוציאו אותן החוצה, אנסו אותן ואחר כך החזירו אותן לחדר. לאחר מכן נשפך בנזין והושלך לתוך החדר רימון והבית החל לעלות באש. כל היציאות נחסמו ומפקד מלציית הנשרים הלבנים, מילאן לוקיץ', ירה בכל מי שניסה להימלט. 59 נרצחו בטבח.
מעשי הטבח הרבים לוו באונס המוני של נשים. במאי 1992 למשל הקיפו כפריים סרבים מסנאגובו וזבורניק את הכפר ליפקה. אחר כך הם כבשו אותו והפכו אותו למחנה ריכוז. ארבע מאות תושבים שנכלאו במספר בתים היו נתונים לאונס, עינויים ומוות. ב-24 ביולי 1992, הכוחות הסרביים בחטיבת קוזארה ה-5 מהעיר פרידור יחד עם חטיבת קראג'ינה השישית מסאנסקי מוסט, התקדמו לעבר הכפר הקרואטי ברישבו שממוקם ליד העיר פריידור. הם החלו להפגיזו מהשעה 9:00 בבוקר וכבשו אותו רגלי. במשך יומיים הם טבחו בתושביו. הם הרגו את כל מי שתפסו ושרפו את הבתים. נשים רבות נאנסו לפני שנרצחו. חלקם אולצו לחפור במו ידיהם את הקברים שלהם לפני שהם נרצחו. כ-67 תושבים נהרגו ו-65 בתים נחרבו כולל הכנסייה הקתולית בכפר.
למטה: החדר בבית ברחוב פיונירסקה, וישגרד שבו נספו 59 קורבנות בוסניאקים. צולם לאחר המלחמה.

בתחילת 1995 שהו בדוחק במחנה הפליטים בסרברניצה בין 20,000 ל-25,000 פליטים כאשר רובם היו נשים, ילדים וזקנים. התנאים במחנה היו מחפירים. היה מעט מזון ומים. ילדות צעירות נאנסו לעיתים קרובות על ידי החיילים שנהגו לכנותן "זונות". ב-12 ביולי 1995 פלשו הכוחות הסרבים למחנה הפליטים. הפליטים המבועתים ניסו להימלט. אלו שנפלו ארצה נרמסו למוות. חיילים התערבבו בתוך ההמון והחלו להוציא להורג את הגברים באכזריות. לחלקם הם כרתו את אפם וניקרו את עיניהם, לפני שהם רצחו אותם. הרחובות במחנה הפליטים התמלאו בגופות והנהרות היו אדומים מהדם. למחרת הגברים הופרדו מהנשים והילדים הקטנים ונלקחו לבתי ספר ומחסנים. לאחר כמספר שעות למעלה מ-60 משאיות הובילו אותם לאתרי ההוצאה להורג שלרוב היו אלו מקומות מבודדים. עיניהם כוסו, מפרקי ידיהם נקשרו (מאחורי גבם), נעליהם הוסרו והם הופשטו עד המותניים.

הניצולה זומרה שומרוביץ, העידה על הזוועות שהיא ראתה: "הסרבים החלו בשלב מסוים להוציא החוצא נשים צעירות וילדות מקבוצות של פליטים. הן נאנסו. האונסים התרחשו לעיתים תכופות מול עיניהם של אחרים ולעיתים מול עיני הילדים של האם. ראיתי דברים מבעיתים מאוד. למשל הייתה ילדה, היא הייתה בערך כבת תשע. ברגע מסוים המליצו כמה חמושים לאח שלה לאנוס אותה. הוא לא עשה את זה ואני חושבת שהוא לא יכל לעשות את זה מפני שהוא עדיין היה רק ילד, ואז הם רצחו אותו. ראיתי את זה במו עיני. באותו אופן ראיתי אנשים אחרים נרצחים. גרונותיהם של חלק שוספו ולחלק מהם ערפו את הראשים".
הניצולה זארפה טורקוביץ' העידה על אחת מהזוועות שהיא ראתה: "..שני חיילים סרבים תפסו את הרגליים שלה והרימו אותן באוויר בעת שהחייל השלישי החל לאנוס אותה. כל ארבעת החיילים אנסו אותה כל אחד בתורו. אנשים שתקו, אף אחד לא זז. היא צרחה ובכתה והתחננה שהם יפסיקו.. בשלב מסוים הם דחפו סמרטוט לתוך הפה שלה ואז שמענו רק יבבות מעומעמות".
למטה: עיתון "קינגמן דיילי" מדווח בתאריך 28 בינואר 1993 על 2,000 נשים בוסניאקות שהתעברו לאחר שהן נאנסו.

הכוחות הסרבים הקימו מחנות ייעודים רבים וכלאו בהם מעל 35,000 נשים וילדות. הם כונו: "מחנות אונס" (Rape Camps). החברה בבוסניה היא פטרילינאלית שבה התפיסה היא שצאצאים יורשים את מוצאם האתני מאביהם, ולכן המטרה המוצהרת הייתה לעבר את הנשים הבוסניאקיות והקרואטיות בכוח על מנת לכפות עליהן ללדת צאצאים סרבים. המחנות הוקמו במבנים קיימים כמו למשל מבני-ציבור, מלונות, בתי-ספר ריקים ובתים. הקורבנות שהוכנסו למחנות האלו הוכו ונאנסו בהם בשיטתיות. המפקדים אפשרו לחיילים ולשומרים לאנוס אותן שוב ושוב והן שוחררו רק לאחר שהן היו בהריון מתקדם וכבר לא יכלו להפיל. חלק ממחנות המעצר פעלו גם כמחנות אונס לדוגמה בקרטרם, וילינה ולאס, מנג'צ'ה, אומרסקה, טרנופוליה, אוזאמניקה וויזנו.

מחנה טרנופלייה למשל הוקם בכפר טרנופלייה ב-24 במאי 1992. המחנה נשמר מכל עבר על ידי צבא סרביה. קני המקלעים הופנו לעבר המחנה. במחנה שהו כמה אלפי שבויים שרובם המכריע היו מוסלמים בוסניים וחלקם קרואטים. נשים וילדים שהו במחנה כמו גם גברים בגיל צבא. רבים שהו במחנה פחות משבוע לפני שהובלו לאחת מהשיירות הרבות ליעד אחר או למחנה ריכוז. כמות המזון והמים לא היו מספקים ושרר רעב. כמו כן היו חסרים מתקני שירותים ומרבית השבויים ישנו באוויר הפתוח. החיילים נעזרו במחבטי בייסבול, מוטות ברזל, קתות רובים, בידיהם ורגליהם וכל מה שעמד לרשותם כדי להכות את השבויים. שבויים שבו מחקירותיהם חבולים. בלילות נשים רבות הוצאו על ידי חיילים סרבים שהגיעו למחנה מהמוצבים הסמוכים ונאנסו.
במאי 1992 הכוחות הסרביים כבשו את העיירה דובוי והכפרים מסביבה, והחלו לבצע מעצרים המוניים של כל האזרחים הלא סרבים (בוסניאקים וקרואטים). ביזה נרחבת והרס שיטתי של בתים התחוללו על בסיס יומיומי כולל הריסת מסגדים עד היסוד. אלו שלא נרצחו באופן מיידי נכלאו באזורים שונים בעיירה והיו נתונים לתנאים לא אנושיים, כולל מכות נמרצות ועבודות כפייה. בית הספר בגראפסקה וכן המפעל אשר שימש את חברת בוסנקה שייצרה ריבות ומיצים בעירייה דובוי, הוסבו ל"מחנות אונס". במחנות האונס שהו ארבעה סוגים שונים של חיילים. לוחמים מהמיליציה הסרבית המקומית, לוחמים מצבא יוגוסלביה (JNA), מרטיצ'בי (כוחות משטרת RSK שבסיסה בקנין בפיקוד של מילאנו מרטיץ') ואנשי "הנשרים הלבנים" שהיו קבוצה סמי צבאית.
אלפי נשים בוסניאקיות נכלאו גם במתחם הדיור של האצטדיון האולימפי לשעבר שהוסב למחנה אונס. הן נאנסו בו בשיטתיות. מחנה האונס הזה להבדיל ממחנות האונס האחרים לא יועד רק עבור החיילים, אלא עבור כל הגברים הסרבים כולל האזרחים. הכוחות הסרבים בשרו לכל הגברים הסרבים באזור כי במחנה כלואות אלפי נשים בוסניאקיות והזמינו אותם לבוא לאנוס אותן. אוטובוסים מבלגרד וסביבתה החלו להסיע למתחם גברים רבים שנענו להצעה תמורת מחיר סמלי. התשלום עבור האטרקציה שימש למימון הקבוצות הצבאיות שפעלו באזור. האונס של הנשים במחנה הזה היה אלים ואכזרי במיוחד. רבות מהן לא שרדו.
למטה: ציורו של הצייר האנגלי פיטר האוסון, שעבודותיו הציגו את הזוועות שהתחוללו בבוסניה באותה התקופה וביניהן הקמת מחנות האונס עבור החיילים. האישה בציור היא רק דוגמה מתוך אלפי נשים בוסניאקיות שנאנסו במתקנים האלו.

במחנה דובוי הכוחות הסרבים הפרידו בין הזכרים לנקבות אך לעיתים הם הובילו לחדר גברים ונערים ואת בנות משפחותיהם וכפו עליהם לאנוס אותן, במטרה ללעוג לקורבנות שאפילו בני משפחותיהן אונסים אותן. מחזה שאותו הם ראו כמגרה במיוחד. באחד המקרים למשל אישה תוחקרה האם יש לה קרובי-משפחה זכרים בעיר ואחר כך הם כפו על בנה בן ה-14 לאנוס אותה. מחנה המעצר טרנופוליה שימש שטח היערכות לקראת גירוש המוני של החלשים בקרב הבוסניאקים והקרואטים בעיקר נשים, ילדים וזקנים. נכלאו במחנה בכל רגע נתון 4,000-7,000 בני אדם ובסך הכל 30,000 בני אדם בין חודש מאי לנובמבר 1992. רוב הנשים והילדות הלא סרביות מהעיר פריידור הוחזקו בו ורבות מהן נאנסו, לרוב בלילות על ידי השומרים, חיילים ושוטרים. החרדה בכל לילה של כל אחת מהן שיקחו אותה לאינוס, הובילה לפגיעות נפשיות קשות אפילו לאלו שנכלאו זמן קצר במחנה. במחנה אומרסקה נכלאו אלפים בתנאים לא אנושיים. נקבות נאנסו באכזריות בשגרה במשך חמישה חודשים בין האביב לקיץ.

תת-פרק משנה 7.7.2: היפות ביותר הועברו למלון וילינה ולאס שהוסב גם לתחנת אונס

הכוחות הקרואטים כמו הכוחות הסרבים הקימו גם מחנות ריכוז שבהם נשים נאנסו כמו למשל במחנה הריכוז הבוסני-קרואטי. במחנה דרטלג' מרבית השבויים היו סרבים אשר הוחזקו בתנאים לא אנושיים. הנקבות במחנה נאנסו באורח קבע ונאמר להן שכל אחת מהן תיאנס שוב ושוב על ידי גברים קרואטים, והיא תוחזק במחנה עד שהיא תלד להם: "Ustaša" (צאצא קרואטי). במחנה הקרואטי הליודרום בעיר רודוק הוחזקו אזרחים סרבים ואזרחים בוסניאקים וגם משם הגיעו דיווחים על נשים שנאנסו.
למטה: מלימה בת ה-20 נכלאה במחנה האונס KLJUC. היא נאנסה ללא הרף במשך שלושה חודשים ושוחררה בהריון.

במחקר שנערך לאחר המלחמה בקרב 68 קורבנות קרואטיות ובוסניאקיות נמצא כי 58 סבלו מדיכאון לאחר שנאנסו, 52 סבלו מדיכאון בעת המחקר שנה אחר כך ול-25 היו מחשבות אובדניות. 44 נאנסו יותר מפעם אחת, 21 נאנסו כל יום ו-29 התעברו. המחקר הוביל למסקנה הצפויה שלאונס ההמוני היו "השלכות מיידיות ארוכות טווח ועמוקות על בריאות הנפש של הקורבנות". תופעות שכיחות בקרב הנשים והילדות ששרדו כללו הפרעות פסיכולוגיות, גינקולוגיות ואחרות, הריונות לא רצויים ומחלות מין. הילדים שנולדו לנשים שנאנסו והתבגרו היו במשבר זהות קשה, בחברה שבה חובה להיות מזוהה כבוסניאק, סרבי או קרואטי.
כמו במרבית המלחמות בהיסטוריה, הגברים המובסים לא אנסו את נשותיהם ובנותיהם של הכובשים לא בשל יופי נפשם אלא כי לא עלה בידם, אך כשהייתה להם ההזדמנות הם לא היססו. ועל כן באזורים שהבוסניאקים שלטו גם הם אנסו. נשים וילדות סרביות רבות הוחזקו במבנים בסרייבו שכונו בלעג: "בתי זונות". הן נאנסו בהם בשיטתיות ללא רחם על ידי חיילים בוסניאקים.
למטה: "הבית של קרמן" שבו נשים ונערות בוסניאקיות רבות נאנסו באכזריות ליד פוקה.

פרק משנה 7.8: אונס המוני במהלך רצח העם ברואנדה (1994)
ברואנדה חיו שתי קבוצות אתניות עיקריות שהיו מסוכסכות (ההוטים והטוטסים). בשנים שלפני רצח העם החריפה הרטוריקה הלאומנית ההוטים והחלו להירקם תוכניות ממשיות לרצח העם שנדונו בגולי בישיבות הממשלה באותה התקופה. קבוצות של הוטים שאורגנו ומומנו בידי הממשלה החלו לאגור נשק ולהתארגן כמיליציות שמנו כ-30,000 חמושים ולהתפרס בכל המדינה. העילה המידית לתחילתו של רצח העם, הייתה הפלת המטוס שעליו היה נשיא רואנדה, ז'ובנל הבירימנה, ב-6 באפריל 1994. בתוך כמאה ימים בלבד מה-7 באפריל ועד ה-15 ביולי 1994, הושמדו כמיליון בני-אדם. כ-70% מאוכלוסיית הטוטסי במדינה.
ב-15 באפריל 1994 למשל הסתערו המיליציות אינטראהאמווה, ז'נדרמים והמשטרה הקהילתית על הכנסייה הרומית קתולית ניארובויה שנמצאת במחוז קיבונג, כ-140 ק"מ ממזרח לבירת רואנדה קיגאלי. בכנסייה הזו מצאו מקלט פליטים טוטסים רבים. הם החלו לטבוח בתושבים שהיו במקום ללא אבחנה כולל בילדים באמצעות חניתות, מצ'טות, מוטות, רימוני יד ונשק אוטומטי. לאחר מכן כדי להבטיח שכולם יושמדו, לוחמי מיליציית אינטראהאמווה אשר פעלו בשיתוף עם הרשויות, השתמשו בדחפורים במטרה להביא לקריסתו של בניין הכנסייה תוך כדי שהם רוצחים עם מצ'טות ורובים בכל מי שעדיין היה בחיים וניסה להימלט. ראש העיר סילבסטר גקומביצי הנחה את התוקפים וגם השתתף בטבח באופן אישי. כ-20 אלף טוטסים נרצחו רק בטבח הזה.
למטה: קורבנות רצח העם ברואנדה.

לצד מעשי הטבח, מפקדי הצבא העניקו לחמושים את שכרם, החופש לאנוס את הנקבות הטוטסיות מכל הגילאים והורו לאנוס אותן בפומבי להשפלה מוחלטת שתוביל באופן בלתי נמנע להתפוררותה של הקבוצה האתנית. מטרה נוספת הייתה להפרותן כדי לכפות עליהן ללדת צאצאצים הוטים בחברה פטריארכלית שבה התפיסה היא שצאצאים יורשים את מוצאם האתני מהאב. במטרה להוציא לפועל את האונס ההמוני בוצע שימוש נרחב בתעמולה דרך הדפוס, הרדיו והטלוויזיה כנגד הנשים הטוטסיות. התעמולה הציגה אותן כ-"מפתות", כדי לעודד את הגברים ההוטים לאנוס אותן וכללה קריקטורות שהודפסו בעיתונים שהציגו אותן כאובייקטים מיניים והצהרות כמו: "הטוטסיות חושבות שהן טובות עבורנו?" ו-"בואו נבדוק מה טעמה של אישה טוטסית".
אונס המוני בהיקף עצום החל להתחולל ברחבי המדינה: ברחובות, בתי-הספר, בכנסיות, מחסומים, בנייני-הממשלה ובשיחים. האונס היה אכזרי מאוד. החמושים היכו את קורבנותיהם בזמן שאנסו והטילו בגופן מומים, ובפרט בשדיהן, נרתיקיהן ועכוזיהן, והם החדירו לתוך גופן חפצים כמו מקלות או כלי נשק שהביאו לעיתים קרובות למותן כדי להגביר עוד יותר את הריגוש שלהם. רבות מהקורבנות נאנסו קבוצתית שוב ושוב על ידי חמושים רבים אשר אנסו אותן כל אחד בתורו, עד שהאחרון בא על סיפוקו. מרביתן נרצחו באכזריות לאחר מכן. מכות ההרג היו לרוב מכוונות לאיברי המין שלהן. הוחדר לתוך נרתיקיהן מצ'טות, סכינים, כלי נשק, מקלות מחודדים ונשפכו על איברי המין שלהן מים רותחים וחומצות. שדיהן של רבות נכרתו כדי לבזות אף את מותן.

המיליציות גייסו גם מאות חולי איידס ששוחררו מבתי החולים השונים. הם חילקו אותם ל"כיתות אונס" וצירפו אותם לפשיטות במטרה להדביק את הנשים והילדות הטוטסיות כדי לכפות עליהן מוות איטי בייסורים. ניצולות רבות העידו שלפני שהחמושים אנסו אותן הם אמרו להן כי הם אינם מתכוונים להרוג אותן אחרי שהם יאנסו אותן אלא הם יתנו להן לחוות מוות איטי מאיידס. ההיסטוריונית פרנסואז נדווימאנה תיעדה למשל עדות של ניצולה: "במשך 60 יום גופי שימש מעבר לכל בריון, אנשי מיליצייה וחיילי המחוז. הם החריבו אותי כליל והסבו לי כאב רב. הם אנסו אותי מול ששת ילדיי. לפני 3 שנים גיליתי שנדבקתי באיידס".
רב סרן ברנט בירדסלי, עוזרו של דאלייר שכיהן כמפקד משימת הסיוע של ארגון האומות המאוחדות, העיד בבית-הדין הפלילי הבינלאומי לרואנדה (ICTR) כי ראה גופות של ילדות בנות 6 ו-7 שנאנסו בברוטליות כה רבה שנרתיקיהן היו קרועים ונפוחים. על פי מצב הגופות היה ברור כי הן נאנסו קבוצתית. בירדסלי סיכם כי: "מעשי הטבח הורגים את הגוף. האונס הורג את הנפש והיה הרבה אונס. נראה שלכל מקום שהלכנו מה-19 באפריל עד היום שעזבנו היה אונס בכל מקום ליד אתרי ההוצאה להורג". נשים הרות גם נאנסו ובמקרים רבים מתו כתוצאה מכך. רבות הושארו בחיים רק כדי להשתמש בהן כשפחות מין קולקטיביות. אחרות נשמרו כשפחות מין אישיות במשך שנים לאחר רצח העם, ולבסוף אף אולצו לעבור למדינות השכנות ביחד עם שוביהן.
למטה: גופות של קורבנות מרצח העם ברואנדה בסמוך לאגם ויקטוריה.

דוחות משנת 1996 העריכו שבין 250,000 ל-500,000 נשים וילדות טוטסיות נאנסו על ידי החמושים ההוטים בתוך מאה יום. מחקרים העלו שכמעט כל ניצולה מעל גיל 12 נאנסה. צוות חוקרים כתב לפי עדויותיהן של הקורבנות, מספר ההריונות ומספר הנשים שנרצחו אחרי שנאנסו כי כ-354,440 קורבנות נאנסו ומסקנתם הייתה כי: "כמעט כל הנשים הטוטסיות ששרדו נאנסו". כמו כן מדוח נוסף משנת 2000 אשר הוכן בידי רמי מעלה בפאנל הבינלאומי בארגון "אחדות אפריקה" עלתה גם מסקנה זהה. המדווח של האומות המאוחדות רנה דגני-סגוי כתב בדוח שלו משנת 1996 כי: "האונס היה הכלל והיעדרו היה יוצא מן הכלל". עוד הוא כתב כי: "האונס היה שיטתי ושימש כנשק בידי המבצעים. ניתן להעריך זאת מכמות ואופי הקורבנות ומצורות האונס".
החמושים ההוטים אנסו גם את בנות עמם שהואשמו במתינות וחוסר פטריוטיות, בהסתרת טוטסים או שהיו נשואות לטוטסים. למען יראו וייראו החמושים אנסו אותן לעיתים קרובות בפומבי, תוך שהם מאלצים מקומיים לעמוד מסביב ולצפות בהן נאנסות. ניצולה בשם מריה לואיז ניובוהונגירו למשל העידה כי חמושים אנסו אותה חמש פעמים מדי יום. בכל פעם שהיא נאנסה עמדו מסביבם מקומיים, גנרלים וגברים הוטים נוספים שצפו בה נאנסת. בין אונס לאונס היא אולצה להמשיך לעבוד באדמת המשק.

בשנת 2003 ממשלת סודאן החליטה להוציא לפועל את תוכניתה להשמדת כל התושבים הלא-ערבים החיים בדראפור, סודאן. הארגונים עליהם הוטלה משימת ההשמדה היו בעיקר: הצבא הסודאני, המשטרה, מליציית ג'נג'וויד (גברים רשעים על סוסים), מיליציה סודאנית נוספת שלוחמיה מגויסים בעיקר מקרב האוכלוסייה הערבית, ועוד מספר מצומצם של בדואים מצפון ריזייגת. כ-300,000 בני אדם מתו בתקיפות או הורעבו למוות. כ-3,000,000 אחרים נעקרו ונמלטו למחנות פליטים ולמדינות השכנות. ממשלת סודאן סיפקה כספים ונשק ללוחמי מיליציית ג'נג'וויד האכזריים שעמה היא תיאמה את ההתקפות המשותפות הרבות.
במהלך הטיהור האתני המפקדים העניקו ללוחמים שלהם את החופש לאנוס את הנשים והילדות על מנת לגמול להם ולהחדיר בהם מוטיבציה, ואף החישו בהם להשתמש באיבר המין הגברי שלהם כנשק מלחמה במטרה להטיל אימה על הקורבנות, ובני משפחותיהן וקהילותיהן ולהביא להשפלתם המחולטת במטרה להבטיח שגם ניצולים שיצליחו להימלט, לא ישובו בשל הבושה. כמו כן לאחר שהלוחמים באו על סיפוקם הם נהגו להטיל מומים באיבר המין של הקורבנות שהם אנסו. זה היה דבר שבשגרה.

הסוכנות האמריקאית לפיתוח בינלאומי (USAID), דיווחה כי מנהיגים מקומיים באחד האזורים המרוחקים של דארפור, דיווחו על מעל 400 נשים וילדות שנאנסו. חלקן נאנסו מול בעליהן. גופן של נשים רבות לאחר שהן נאנסו סומן באמצעות ברזל לוהט. ב-7 במרץ הארגון רופאים ללא גבולות (MSF) דיווח שהם טיפלו ב-500 נשים וילדות שנאנסו ושהן רק פסיק קטן מהקורבנות. הערכות הן שכ-10,000 קורבנות נאנסו, וכשליש מהן ילדות. בשנת 2004 פרסמה מחלקת המדינה האמריקאית דוח שהעלה כי המספר לא שוער נכון משום שמשפחות רבות הסתירו את האונס. בחברות הללו אישה שנאנסה היא אותן קלון למשפחתה. בעיתון ניו יורק טיימס צוטט משקיף ללא שם שהצהיר כי: "בחברה הזו אם אתה אונס אישה אחת, אנסת את כל השבט שלה".
ב-19 באוקטובר 2004 קרן החירום הבין-לאומית של האומות המאוחדות לילדים הצהירה כי "האונס בדארפור ממשיך. לוחמי מיליציות ממשיכים לאנוס נשים וילדות". העובדת פמלה שיפמן דיווחה על עשרות דיווחים מחרידים של מקרי אונס כולל מקרי אונס קבוצתיים רבים כשביקרה בשני מחנות עקורים בצפון דארפור שבוע לפני כן והוסיפה כי: "אף אישה או ילדה לא בטוחה". עבור גברים התאבים להשביע את היצרים הסדיסטים והאפלים שלהם, אין הזדמנות טובה יותר מאשר באזורים מוכי מלחמה. ועל כן גם כוחות ניטרליים אנסו. באחד המקרים למשל כאשר פליטים נסו מהתופת ותפסו מחסה במפקדת שומרי השלום של ארגון האומות המאוחדות, שש נשים נאנסו על ידי חברי משלחת מצרית. נשים צעירות וילדות נאנסו גם על ידי שומרי השלום.

פרק משנה 7.10: אונס המוני במהלך מלחמת האזרחים השנייה בקונגו (1998-2013)
מלחמת קונגו השנייה הידועה גם בשם "המלחמה הגדולה באפריקה" או "מלחמת העולם האפריקאית" החלה באוגוסט 1998 קצת יותר משנה אחרי מלחמת קונגו הראשונה. תשע מדינות ביבשת וכעשרים וחמש קבוצות חמושות היו מעורבות במלחמה. צבאות ומליציות של קונגו, אנגולה, צ'אד, נמיביה, זימבבואה, סודאן ומליציות אנטי אוגנדיות, רואנדיות ובורונדיות. ומולם פעלו צבאות ומליציות של אוגנדה, רואנדה ובורונדי ועם מליציה אנטי-אנגולית. המלחמה הייתה על השליטה במשאבי הטבע בקונגו. עד 2008 נהרגו כ-5.4 מיליון בני אדם מה שהפך את המלחמה למלחמה הקטלנית ביותר בעולם מאז מלחמת העולם השנייה. שני מיליון אזרחים נעקרו מבתיהם או נמלטו למדינות שכנות. המלחמה מומנה על ידי סחר במינרלים כמו בסכסוכים הקודמים.
באוקטובר 2002 למשל פלשו חיילים מ-"התנועה לשחרור קונגו" (MLC), ומ-"העצרת למען הדמוקרטיה של קונגו" (RCD-N) אל השטח המזרחי של קונגו במטרה לכבוש אותו ולבצע טיהור אתני (רצח עם שיטתי ומתוכנן מראש) של השבטים המקומיים והמבוטים שהתגוררו בצפון קיבו וביער הגשם איטורי מאחר והם נתפסו כ-"תת-אנושיים". השם שניתן לתוכנית ההשמדה היה "מחק את הלוח" (Effacer le Tableau). עד ינואר 2003 הוצאו להורג בין 60,000 ל-70,000 בני אדם כ-40% מאוכלוסייתם. בנוסף מעל 100,000 נעקרו. החיילים שהיו לעיתים תכופות רחוקים מבסיסי האספקה שלהם התייחסו אליהם כמו אל בהמות. הם כלאו רבים מהם כדי להשתמש בגופם כמזון ובזמנים קשים כאשר הם היו נואשים למזון הם שחטו אותם וטרפו את בשרם.

במהלך המלחמה התחולל אונס המוני של נשים וילדות שלא היה תוצר לוואי אלא אסטרטגיה צבאית מתוכננת ומכוונת מראש. המטרה הראשונה הייתה להחדיר מוטיבציה בלוחמים. בתפיסה התרבותית נשותיו ובנותיו של האויב נחשבות הן פרסי ניצחון. ועל כן כאשר נשאל לוחם המיליציה נואל רובירינבה בן ה-16 ששירת במשך שנתיים, מדוע הוא אונס נשים וילדות, הוא השיב: "אם נראה ילדות, זו זכותנו לאנוס אותן". המטרה השנייה הייתה להביא להשפלתם המוחלטת, בחברה שבה אין בושה גדולה יותר מבת משפחה שנאנסה ובכך להוביל להרס משפחות וקהילות, ולהבטיח שהניצולים לא ישובו יותר לאדמותיהם מהבושה. איבר המין הגברי תואר לעיתים קרובות כ-"נשק מלחמה.. נשק זול ופשוט לכל הצדדים שתמיד זמין להבדיל מכדורים ופצצות".

מדוח של "רופאים לאל גובולות" (MSF) עלה כי מעל חצי מהניצולות הותקפו בעת עבודתן בשדות לרוב על ידי מספר לוחמים. הלוחמים היכו אותן באכזריות, אנסו אותן ואחר כך הותירו אותן שרועות על האדמה. ניצולות אחרות העידו שהן נאנסו במהלך פשיטות על כפריהן. מספר גדול של ניצולות הצהירו כי הן נאנסו בצמיחה שבה הן הסתתרו, לאחר שהן נמלטו מהבתים שלהן. למשל בשנת 2013 לוחמי מיליצית M23 הוציאו להורג 44 אזרחים ואחר כך הם אנסו לפחות 61 נשים וילדות ליד העיר גומה.
מחקר מצא שבכל שעה נאנסו כ-48 נשים וילדות. בשנת 2006 דיווח תת המזכ"ל הכללי בארגון האומות המאוחדות ז'אן מארי גואנו כי בחצי שנה האחרונה נאנסו כ-12,000 נשים וילדות. בשנת 2009 העריכו שכל חודש התרחשו 1,100 מקרים וכ-72% מהניצולות עונו בעת שהן נאנסו. מעל 500 נשים וילדות נאנסו במזרח קונגו באוגוסט 2010. בשנת 2011 נאנסו עד 400,000 נשים וילדות. מאמר בכתב העת האמריקאי לבריאות הציבור (American journal of public health), העריך כי 2,000,000 נשים וילדות נאנסו עד שנת 2011. כיום חיות עד כ-200,000 ניצולות. מעטות הגיעו לטיפול מפני שאם ייוודע שנאנסו הן ינודו. בשנת 2010 אושפזו בבית החולים פנזי בבוקאבו 66 ילדות עד גיל 3 ו-50 נשים מעל גיל 65 אשר נאנסו בין חודש ינואר ליולי.
למטה: חיילים בצבא קונגו מסבירים מדוע הם אונסים נשים.
לאה צ'ישוגי ניצולת רצח העם ברואנדה אשר נחשפה לממדי האונס החלה לתעד עדויותיהן של ניצולות. במהלך חודשיים היא ראיינה כ-500 קורבנות אונס. הצעירה ביותר בת שנה והמבוגרת ביותר בת 90 ונערה בת 14 שילדה פעמיים לאחר שנאנסה. בשנת 1997 הקימה הרופאה רחל קמבה עם חמש מעמיתותיה את ארגון "האימהות הלאומיות לסיוע לעקורים" (ANAMAD). עד שנת 2007 הארגון טיפל בכ-2,500 קורבנות אונס אולם קמבה כתבה כי "המספר ממשיך לגדול". הגינקולוג דניס מוקגווה ועמיתיו טיפלו ב-30,000 קורבנות אונס מאז תחילת המלחמה. הוא העיד כי נשים נורו באיברי המין אחרי שנאנסו ועל אחרות נשפכו כימיקלים. לדבריו השימוש באונס הוא "אסטרטגיה יעילה" שהרי המשפחות נאלצות לנוס מבתיהן ואדמותיהן מהבושה.
על אף תהליך השלום אשר החל בשנת 2003 והצבתם של שומרי השלום של ארגון האומות המאוחדות במדינה, נשים וילדות המשיכו להיאנס על ידי חיילים מהצבא הלאומי ומקבוצות חמושות אחרות, במחוזות המזרחיים של המדינה. במקרים רבים הן נאנסו קבוצתית על ידי קבוצת חיילים שהמתינו כל אחד לתורו. רק באוגוסט 2010 למשל, מעל 500 קורבנות נאנסו באכזריות. עבור גברים התאבים להשביע את הדחפים הסדיסטים והאפלים שלהם אין הזדמנות טובה יותר מאשר באזורים מוכי מלחמה. ועל כן גם קצינים וחיילים מטעם ארגון האומות המאוחדות שהוצבו באזור במהלך המלחמה ואחריה וביניהם גם שומרי השלום מהודו, אורוגוואי, מרוקו, תוניסיה ודרום אפריקה, אנסו נשים וילדות וסחרו בהן. רק בשנת 2004 לבדה אירעו 68 מקרים כאלו.
למטה: הסרטון: "בלתי ניתן לצפייה", שהופק כדי להילחם ביצרנים שיבאו את חומרי הגלם מקונגו ומימנו את המלחמה. מכיוון שמגלים פחות אמפתיה לשחורים באפריקה המשפחה לבנה וגרה באחוזה של מיליון פאונד בעומק הכפר האנגלי.
בשנת 2011 החלה תסיסה בסוריה כחלק מגל רחב של הפגנות במזרח התיכון שכונו האביב הערבי בשל חוסר שביעות הרצון מהממשלה. המלחמה פרצה ב-15 במרץ לאחר שמחאות אשר קראו לסילוקו של הנשיא בשאר אל-אסד, דוכאו באלימות רבה. המלחמה הייתה רב צדדית והתנהלה בין צבא סוריה ביחד עם בעלות ברית מקומיות וזרות שביניהן: רוסיה, איראן וחיזבאללה לבין קבוצות המורדים הסוניות: "צבא סוריה החופשי", קבוצות ג'יהאדסטיות סלפיות, כמו: ג'בהת פתח א-שאם, כוחות כורדים ערבים כמו: "הכוחות הסוריים הדמוקרטים" (SDF), "המדינה האסלאמית" (ISIL) ובתמיכת מספר מדינות באזור כמו טורקיה.
עם תחילתה של המלחמה ובמהלכה האסטרטגיה של כוחות הממשלה לצד מעשי הטבח הייתה אינוס נשותיהם ובנותיהם של המורדים כדי לדכא ולבלום את המרד שכן זה נחשב להשפלה מוחלטת המובילה את המורדים להימלט מהאזור בשל החרפה. המטרה הנוספת של האונס ההמוני הייתה גם להעניק ללוחמים את שכרם, לעלות את המורל שלהם ולהחדיר בהם מוטיבציה. כמו כן גם מורדים שלחמו ב-"צבא סוריה החופשי" (FSA) אנסו את נשותיהם ובנותיהם של תומכי הממשלה בכל מקום שיכלו.
בשנת 2011 ארגנו כוחות המדינה אונס המוני של נשים בעיר דרעא. בעיר ג'סר א-שורור הטקטיקה הייתה פשיטה על הבתים שהתגוררו בהם נשים. בשנת 2012 הצהיר ארגון האומות המאוחדות שהאונס מהווה נשק מלחמה ומקרים רבים לא מדווחים. רק עד יולי 2012 דווח על מעל מאה מקרי אונס של נשים וילדות, רבות מהן נאנסו על ידי לוחמי מליציות ממשלתיות ומליציות "שַׁבִּיחָה" (בשפה המדוברת הביטוי מתאר: בריונים רחבי כתפיים). ב-13 באוגוסט קצינים עלווים הורו לחייליהם לאנוס נערות בעיר חומס שנורו למוות לאחר מכן. חיילים שסירבו לאנוס נורו בהוראת הצבא. על פי דוח ועדת החילוץ הבינלאומית שפורסם ב-14 בינואר 2013 האונס היה "מאפיין משמעותי" והסיבה העיקרית למנוסתן של כ-600,000 נשים וילדות מאזורי המלחמה.

בשנת 2013 פרסם הארגון "להציל את הילדים" כי "ילדות בקושי בנות 12 נאנסות". ראש משמר זכויות האדם במזרח התיכון, שרה לאה דיווחה כי כוחות הביטחון הסורים אונסים בחסינות מוחלטת. לפי הדיווח הלוחמים בכל המליציות החמושות אונסים. עד סוף נובמבר דווח על כ-6,000 נשים שנאנסו (חלקן קבוצתית) על ידי כוחות הממשלה, בעיקר במהלך פשיטות ממשלתיות, במחסומים או במתקני המעצר ורבות מהן התעברו. אולם הנתונים גבוהים בהרבה בהתחשב בכך שרוב המקרים לא מדווחים. הקורבנות שנאנסו התמודדו לא רק עם האונס שהן עברו אלא גם עם ההשלכות. בסוריה נשים שנאנסו במקרים רבים נרצחות על "חילול כבוד המשפחה", וגם אם הן בכל זאת מורשות על ידי בני משפחותיהן להמשיך לחיות, הן כבר אינן ראויות להינשא.
גברים שנכלאו במתקני המעצר, אוימו על ידי כוחות הממשלה שבמידה והם לא ישתפו פעולה, הנשים והבנות שלהם תאנסנה. אין ביזוי גדול יותר לזכרים מאשר התייחסות אליהם כאל נקבות. למרות זאת לא התקבלו דיווחים על אונס גברים מפני שעבור הלוחמים האונס הוא גם למטרת הנאה והנאתם הגדולה היא לאנוס נקבות. הסיבה השנייה היא לא להיחשד כהומוסקסואליים. ולכן כדי לבזות אותם מבלי לגעת בהם הם דחפו לגופם אלות ואף כפו עליהם לאנוס אחד את השני כמו למשל בכלא סיידנאיא. אולם כדי בכל זאת להשביע את התאווה שלהם, בהיעדר נקבות במתקני המעצר, כוחות הממשלה לעיתים אנסו נערים וילדים שגופם טרם התפתח והפך לגברי, תוך שהם מדמים אותם לנקבות. בחלק מהמקרים הם אף אנסו אותם בפומבי לעיני כלואים. באחד המקרים לדוגמה נאנס נער כבן 15 לעיני אביו ובמקרה אחר נאנס ילד בן 11 על ידי שלושה קצינים של שירותי הביטחון.

תת-פרק משנה 7.11.1: אונס המוני של נשים וילדות ברחבי המדינה האסלאמית (ISIL)

כחלק ממסע ההתפשטות של המדינה האסלאמית בצפון עיראק, לוחמיה נעו לעבר העיר סינג'אר והעיירות והכפרים הסמוכים במחוז נינוה בצפון עיראק אשר התגוררו בהם בעיקר יזידים במטרה להכחיד את הגברים והנערים ולאנוס את הנשים והילדות. ב-3 באוגוסט 2014, הלוחמים הפגיזו את האזור עם מרגמות עד השעה 3 בלילה, ועד שעות הבוקר הם כבשו את האזור כולו. מנתוני הדוח המשותף של משרד הנציב העליון של ארגון האומות המאוחדות לזכויות אדם, ומשלחת הסיוע של ארגון האומות המאוחדות לעיראק, הראו שבחודש אוגוסט הושמדו כ-5,000 גברים ונערים. הגופות שלהם הושלכו לבורות משותפים ונקברו. שנים אחר כך התגלו עשרות בורות. בנובמבר 2017 למשל, נחשף בור שהכיל 70 קורבנות ובדצמבר בור שהכיל 90 קורבנות. על פי משרד זכויות האדם של ארגון האומות המאוחדות ומשלחת הסיוע שלו לעיראק, קיימים מעל 200 אתרים כאלו במדינה. המדינה האסלאמית פרסמה בזמן אמת תמונות של הרציחות באזור סינג'אר ברשת האינטרנט כולל בחשבונות הטוויטר שלה.
ב-15 באוגוסט 2014, לוחמי המדינה האסלאמית נכנסו אל הכפר היזידי קוצ'ו דרומית לסינג'אר שבו התגוררו 1,826 תושבים. הגברים והנערים הופרדו מהנשים והילדים וכולם הועברו לבית הספר-התיכון בכפר, שם קודם נבזזו מגופם התכשיטים שלהם. לאחר מכן כל הזכרים מגיל 14 הועברו להשמדה. ראשיהם של כ-600 מהם נערפו והשאר הוצתו ונשרפו חיים או שנורו למוות. בחלק מהמקרים הגברים והנערים אף אולצו לפני שהוצאו להורג לחפור בעצמם את הבורות המשותפים שבתוכם יקברו אותם. אחר כך גופותיהם נדחפו והושלכו כמו פסולת לתוך הבורות כאשר כמה מהם עדיין חיים. כל בור התמלא ונאטם בערמות עפר. הזכרים מתחת לגיל 14 נלקחו למחנות צבאיים ברחבי המדינה האסלאמית, ושם הם אומנו כדי להפוך אותם ללוחמים כמותם. הנקבות הוכרזו כשפחות ומעל אלף נשים וילדות הועברו לאזורים שונים כדי לספק גברים מוסלמים והם אנסו אותן בשיטתיות. נערות רבות שנאנסו על ידי לוחמי המדינה האסלאמית והצליחו להימלט מהם, התאבדו בקפיצה אל מותן מהר סינג'אר באזור.

- ילדות מגיל שנה עד 9 תמכרנה לגברים מוסלמים תמורת 200,000 דינר (169 דולר).
- ילדות ונערות מגיל 10 עד 20 תמכרנה לגברים מוסלמים תמורת 150,000 דינר (127 דולר).
- נשים מגיל 20 עד 30 תמכרנה לגברים מוסלמים תמורת 75,000 דינר (63 דולר).
- נשים מגיל 40 עד 50 תמכרנה לגברים מוסלמים תמורת 50,000 דינר (42 דולר).
למטה: מחירון נוסף של שפחות מין שהונפק ב-16 באוקטובר 2014 על ידי המדינה האסלאמית.

הלה אספנדיארי ממרכז המלומדים הבינלאומי של וודרו וילסון סיפרה כי: "בדרך כלל המדינה האיסלאמית לוקחת את הנשים המבוגרות לשוק שפחות מאולתר ומנסה למכור אותן. הנערות הצעירות יותר נאנסות או שמשיאים אותן ללוחמים. זה מבוסס על נישואים זמניים.. ולאחר שהלוחמים קיימו יחסי מין עם הנערות הצעירות האלו, הם פשוט מעבירים אותן ללוחמים אחרים". ב-11 חודשים הראשונים של 2013 קרן האוכלוסין של ארגון האומות המאוחדות (UNFPA) העניקה עזרה נפשית ל-33,430 נשים שנאנסו ולעוד כ-4,800 נשים שנאנסו בדצמבר. ג'ודי וויליאמס, מהקמפיין הבינלאומי להפסקת האונס ההמוני של נשים וילדות בעתות מלחמה, אמרה כי: "שוב בסוריה אינספור נשים מוצאות את עצמן מתמודדות עם מלחמה המתחוללת על גופן".
בנובמבר 2013 הארגון "רשת זכויות האדם האירופית-הים-תיכונית הלא ממשלתית" (EMHRN) הפיק דוח שקבע שמתחילת המלחמה בשנת 2011 נאנסו כ-6,000 נשים וחלקן נאנסו קבוצתית אולם המספר גם עשוי להיות גבוה בהרבה בהתחשב בכך כי רוב המקרים כלל אינם מדווחים. על פי הדוח מרבית הקורבנות נאנסו במהלך התקיפות. אחרות נאנסו בשבי או במחסומים. ב-12 באוגוסט 2014 העביר ארגון האומות המאוחדות מנציגיו בעיראק "דיווחים זוועתיים על חטיפתן ומעצרן של נשים וילדות יזידיות, נוצריות, טורקמניות, ושבאקיות, שנאנסו בפראות". הערכה היא כי כ-1,500 יזידיות ונוצריות אולצו לשמש שפחות מין.
למטה: ידיעה על מרווה קדר, ילדה רק בת 10. היא נלקחה עם עוד ילדות לבירה ראקה, שם נאנסה על ידי עשרות לוחמי ג'יהאד שהכניסו אותה להריון. חודשים אחר כך, חברה שנמלטה סיפרה כי ראתה אותה, אולם לא ידוע מה עלה בגורלה.

במאי 2015 דווח כי מולר מוחזקת כשפחת מין אישית של אבו סייף, אשר היה סמל ומנהיגה הרוחני של המדינה האיסלאמית. באוגוסט 2015 היא הוענקה למנהיג המדינה האיסלאמית אבו בכר אל-בגדאדי שאנס אותה באלימות ביומיום עד שהיא מתה. ב-10 בפברואר 2015, המדינה האיסאלמית שלחה למשפחתה דואר אלקטרוני עם שלוש תמונות של גופתה לבושה בחיג'אב שחור ועל פניה חבלות. לפי מצב הגופה היה ברור שהיא לא נהרגה מפיצוץ מטען חבלה, אלא כתוצאה ממכות חוזרות ונשנות שספגה מחפץ כהה. דוברת המועצה לביטחון לאומי, ברנדט מיהן, מסרה כי התמונות של גופתה אומתו בידי קהילת המודיעין.
למטה: קיילה מולר שנאנסה ביום-יום באלימות רבה על ידי מנהיג המדינה האיסלאמית אבו בכר אל-בגדאדי עד שמתה.

הניו יורק טיימס כתב באוגוסט 2015 כי "האונס השיטתי של נשים וילדות מהמיעוט היזידי הוטמע עמוקות בארגון ובתאולוגיה הרדיקלית של המדינה האיסלאמית". במאמר נכתב כי בתפיסתם לא רק שהאיסלאם מתיר ללוחמי ג'יהאד לאנוס נשים וילדות לא מוסלמיות, זו אף מצווה. תפיסה זו הומחשה היטב בעדותן של הניצולות. למשל, ניצולה בת 15 העידה כי: "בזמן שנאנסתי האנס כל הזמן אמר לי שזה: "עיבאדה" عبادة (טקס דתי)". ניצולה אחרת בת 12 העידה כי "האנס שלי טען כי בכך שהוא אונס אותי, הוא מתקרב לאלוהים". ניצולה בוגרת העידה על תחינותיה בפני שובה שיפסיק לאנוס ילדה בת 12 שנשבתה יחד עמה. הוא השיב לה: "לא, היא אינה ילדה קטנה.. היא שפחה והיא יודעת לקיים יחסי מין ולקיים איתה יחסי מין משמח את אלוהים".
באמצע 2016, לורי הנננט, מאיה אלרוזו ובלינט שלנקו שעבדו בסוכנות הידיעות האמריקאית (Associated Press) דיווחו כי: "המדינה האיסלאמית הידקה את השמירה על כ-3,000 נשים וילדות שהוחזקו כשפחות מין" אף על פי שהחלה לאבד שטחים לכוחות העיראקים. הן סורסרו בעזרת אפליקציות מוצפנות: "בעיקר טלגרם, פייסבוק וואצאפ". מודעות למכירתן הגיעו לידיהם. לוחמים רבים אנסו כל אחד עשרות וחלקם אף מאות נשים. למשל, עמר חוסין ג'יהאדיסט שנתפס לאחר שהמלחמה הסתיימה הודה שהוא אנס למעלה מ-200 נשים. הוא סיפר כי המפקדים נתנו יד חופשית ללוחמים לאנוס נשים יזידיות, רבות ככל שרצו. בדוח של ועדת חקירה בינלאומית מספטמבר 2020 נכתב בסעיף 59 שמאז שנת 2019 נשים וילדות כורדיות בכל אזור עפרין ורא'ס אל-עין נאנסות על ידי לוחמי הצבא הלאומי הסורי (פלג אשר נתמך על ידי טורקיה) וכי נגרם להן "נזק פיזי ונפשי חמור". הם אונסים אותן לא רק בכוונה להשביע את תאוותם אלא גם כדי להטיל אימה על התושבים, להגביל להרתיע ולהעניש אותם.

האונס אינו רק העונש לכופרים אלא גם השכר של הלוחמים. ועל כן בשל מחסור בכופרות הם אנסו גם נשים וילדות מוסלמיות. מספר פסקי הלכה שאחת מהן יוחסה למשל לאיש הדת הסלפי-סעודי השייח' מוחמד אל-ערפה בשנת 2013, פסקו כי בעתות מלחמה הנשים והילדות המוסלמיות סוניות מצוות לקיים יחסי מין עם הלוחמים במטרה לנחם אותם ולעלות את המורל שלהם. הפרקטיקה הזו כונתה: "ג'יהאד מיני" (جهاد النكاح) ובמסגרתה הן מושאות שוב ושוב בנישואים זמניים ומועברות מלוחם ללוחם. כמו כן נשים מוסלמיות סוניות מכל העולם (בין היתר מאוסטרליה, בריטניה ומלזיה) נקראו להגיע ולהצטרף כ-"נשים מנחמות".
בשנת 2014 דיווח העיתון הבריטי "דיילי מירור" כי הלוחמים הורו למשפחות מוסלמיות: "למסור להם את בנותיהם ליחסי מין". עלונים שפוזרו בערים הכבושות מוסול ותיכרית בעיראק קבעו כי נשים בתולות או לא, מצוות להצטרף ל-"ג'יהאד מיני" ולנקות את עצמן באמצעות קיום יחסי מין עם לוחמים, ונקבע כי הנשים שתסרבנה תפרנה את רצונו של אללה והן יוכו או יוצאו להורג. בדצמבר 2014 דיווח משרד זכויות האדם העיראקי שהמדינה האיסלאמית הוציאה להורג בפלוג'ה 150 נקבות (נשים וילדות), כולל נשים הרות אחרי שהן סירבו להשתתף ב-"ג'יהאד מיני" ולענג לוחמים. באוגוסט 2015 דיווח דובר המפלגה הדמוקרטית של כורדיסטן כי המדינה האיסלאמית הוציאה להורג 19 נשים לאחר שגם הן סירבו להשתתף ב-"ג'יהאד מיני" ולספק לוחמים.
פרק משנה 7.12: אונס המוני במהלך רצח העם הרוהינגי במיאנמר (2016-2017)
אוכלוסיית מיאנמר מונה בעיקר בודהיסטים עם קבוצות מיעוט קטנות שחבריהן מנהלים אמונות אחרות כולל הרוהינגים (4%). הרוהינגים חיים במחוזות רוהינגיה וראכין. הם נרדפים בשיטתיות על ידי הממשלה והבודהיסטים הלאומניים משנות השבעים. נשללה מהם הזכות לנוע בחופשיות, לרכוש השכלה גבוהה ולקבל את כל השירותים ואמצעי התמיכה החיוניים. אזרחותם אף נשללה בשנת 1982. הם לא מורשים לנוע ללא אישור רשמי ובעבר נדרשו לחתום על התחייבות שלא ללדת יותר משני ילדים. אדמות רבות שלהם נושלו עבור הצבא או מתיישבים בודהיסטים שנדדו אליהם מאזורים אחרים במדינה. הם נתונים לעבודות כפייה שגרתיות שבמהלכן כל גבר רוהינגי מצווה לוותר על יממה אחת כל שבוע, כדי לעבוד על פרויקטים צבאיים וממשלתיים.
ב-9 באוקטובר 2016 פתח הצבא הבורמזי באמצעות המיליציה הבודהיסטית במתקפה כבדה כדי להשמיד את העם הרוהינגי. תושבים רוהינגים רבים ניסו נואשות לחצות את נהר נאף בסירות במטרה להימלט מהמדינה ולתפוס מחסה בבנגלדש השכנה והצבא בתגובה פתח לעברם באש עם פצצות מרגמה ומקלעים וגופות של רבים מהם החלו להישטף לחוף מהסירות הטבעות. במהלך הטיהור האתני הצבא השמיד לפחות 392 כפרים רוהינגים כולל גם בתים, בתי ספר, שווקים, חנויות, עסקים ומסגדים. מחקר מינואר 2018 העריך כי נטבחו כ-24,000 רוהינגים כולל תינוקות וילדים, כ-116,000 הוכו וכ-36,000 הושלכו לשרפות.
למטה: אחד הכפרים שהושמדו במחוז ראכין, ספטמבר 2017.

כחלק ממסע הטיהור ההנחיה ללוחמים הייתה לאנוס את הנשים והילדות הרוהינגות לא רק כדי ליהנות ולבוא על סיפוקם אלא גם כדי להפגין את עליונותם על הקבוצה האתנית כולה, להמיט עליה חרפה, ולרמוס את דתם ואמונתם שתוביל להתפוררותם. הנשים והנערות נאנסו קבוצתית על ידי חיילי צבא, שוטרי משמר הגבול במיאנמר וחמושים מהמיליציות הבודהיסטיות בראקין. רבות מהן אחרי שנאנסו אולצו להסתובב עירומות כדי לבזותן. חלקן הוחזקו במחנות הצבאיים כדי לשמש שפחות מין לחיילים. חלק מהנשים והילדות נאנסו למוות. אחרות שרדו ונמצאו מוכות הלם עם חבלות אחרי שהן הגיעו למחנות הפליטים בבנגלדש.
באחד המקרים למשל ב-26 באוגוסט 2017 נכנסו כוחות הביטחון של מיאנמר ומילציות מקומיות בראכין לתוך הכפר צ'וט פיין. הם החלו להוציא להורג את הגברים ואת חלקם הובילו לחקירה. לפני שהם החריבו את הכפר עד היסוד, הם אנסו נשים רבות. רק בטבח הזה לבד נטבחו 358 תושבים רוהינגים. תמונות לוויין שפורסמו ב-16 בספטמבר 2017 הראו שהכפר נשרף לגמרי.
למטה: פליטים רוהינגים שהצליחו להימלט למחנה הפליטים בבנגלדש. צולם ב-14 בספטמבר 2017.

ב-30 באוגוסט בבוקר צבא מיאנמר ומשתפי פעולה מקומיים הגיעו לכפר טולה-טולי, סגרו את כל נקודות היציאה והטילו מצור. הכפר אחר כך נכבש ותושביו הובלו לגדת הנהר דואל טולי. הנשים והילדים הופרדו מהגברים והצטוו לשבת לאורך גדת הנהר. הגברים הועמדו בשורה לאורך גדת הנהר ואז נורו מנשקים אוטומטיים, עברו לינץ', נשרפו למוות, ראשיהן נערפו או פוצצו עם רקטות נגד טנקים. בשלב מסוים החיילים חדלו וצעקו למי שעדיין בחיים לקום ופתחו שוב באש כדי לוודא את המוות של כולם. הגופות שלהם הושלכו לתוך מספר בורות ואז הועלו באש כדי להעלים כל זכר מהם. לאחר מכן הבורות נאטמו בעירומות עפר.
בזמן שהגברים הושמדו, החיילים לשם השעשוע הורו לנשים לעמוד ולנסות להימלט מהם. הן החלו לרוץ והחיילים פתחו באש לעבר גבן. לא היה להן סיכוי. כמה נשים בניסיון נואש לחמוק מהקליעים ניסו לחצות את הנהר הסוער אולם טבעו למוות בזרם. החיילים לא בזבזו תחמושת כדי להרוג את התינוקות והילדים הקטנים, אלא פשוט תפסו אותם והשליכו אותם לנהר אל מותם. הם החליטו להשאיר כ-30 נשים בחיים ולאנוס אותן כשנשמתן עדיין באפן כדי שיוכלו להתענג על ייסוריהן ברגעיהן האחרונים. הם הורו להן לשבת על הקרקע לאורכו של הנהר ולהמתין שחיילים ייקחו אותן לבקתות הסמכות כדי לאנוס אותן לפני המתתן. בכל פעם נלקחו מתוכן 5 נשים. בלתי אפשרי לתאר במילים את רגעי האימה שהן עברו, כאשר הן המתינו לתורן להיאנס לפני שרוצחים אותן. לאחר שהן נאנסו, הן הוכו באכזריות והבקתות הועלו באש והן נשרפו. מעל 500 רוהינגים הושמדו בכפר הזה.
ב-3 בפברואר 2017 משרד הנציב העליון של "האומות המאוחדות לזכויות אדם" (OHCHR) הפיק דוח שהתבסס על ראיונות עם למעלה מ-200 פליטים. מחצית הנשים העידו שהן נאנסו או הותקפו מינית. האלימות המינית תוארה כ"מסיבית ושיטתית". מחקר באוגוסט 2018 העריך שמעל 18,000 נשים וילדות נאנסו במהלך המלחמה. רבות נאנסו קבוצתית על ידי חיילים רבים. באחד המקרים למשל נערה רוהינגית בת 15 נגררה על הקרקע מעל כ-50 מטר בלי רחמים ואז היא נאנסה על ידי 10 חיילים.
למטה: ילדה רוהינגית, שפיקה בגום, מחזיקה את אחותה סאמיירה במחנה הפליטים בבנגלדש. צולם באוקטובר 2017.

פרק משנה 7.13: אונס המוני במהלך מלחמת תיגראי (2020-2021)
בשנת 2019, ראש ממשלת אתיופיה אבי אחמד מיזג את כל המפלגות האתניות והאזוריות של קואליציית החזית הדמוקרטית המהפכנית של אתיופיה (EPRDF), וכמה מפלגות אופוזיציה למפלגתו החדשה. חזית השחרור העממית של תיגראי (TPLF), ישות בעלת עוצמה פוליטית אשר שלטה בפוליטיקה במדינה במהלך 27 שנים כמשטר דיכוי, באמצעות מערכת דומיננטית של מפלגה אחת, סירבה להצטרף. היא טענה כי אבי אחמד הפך לשליט לא לגיטימי משום שהבחירות הכלליות אשר תוכננו ל-29 באוגוסט 2020 נדחו לשנת 2021, עקב מגיפת הקורונה המתמשכת. בספטמבר 2020 החזית העממית בראשות יושב הראש דברטסיון גברמיכאל, קיימה בחירות אזוריות בתיגראי, בניגוד להוראת הממשלה הפדרלית אשר הכריזה עליהן כבלתי חוקיות.
ב-3 בנובמבר 2020 פרצה מלחמה, בין כוח ההגנה הלאומי של אתיופיה (ENDF), המשטרה הפדרלית באתיופיה והמשטרה. האזורית, ביחד עם כוחות ההגנה של אריתריאה (EDF) כוחות ז'נדרמריה באזורי אמהרה ועפר הסמוכים, לבין כוחות ההגנה המקומיים של חזית השחרור העממית, וצבא השחרור של אורומו (OLA). כוחות הביטחון של תיגראי תקפו את בסיסי הפיקוד בצפון ואת מפקדות כוח ההגנה הלאומי של אתיופיה באזור. הכוח פתח במתקפת נגד בתיגראי. ב-28 בנובמבר כוחות בעלות הברית הפדרליות כבשו את מקלה הבירה. בסוף נובמבר ממשלת תיגראי הצהירה כי תמשיך להילחם עד ש"הפולשים" יברחו. במהלך נובמבר ודצמבר 2020 התחולל טבח המוני בלי משפט של תושבים בעיר אדיגרט, תיגראי וסביבותיה בהאגרה סלאם, מחנה הפליטים חיטס, הומרה, מאי קדרה, דברה אבי ואקסום. לפחות 10,000 בני אדם נספו והתפתח משבר הומניטרי קשה.
ב-28 ביוני 2021 כוחות ההגנה של תיגראי כבשו מחדש את עיר הבירה מקלה ואז ביולי התקדמו לאזור הערים אמהרה ואפר. בתחילת נובמבר 2021 כוחות ההגנה של תיגראי יחד עם צבא השחרור של אורומו, השתלטו על מספר עיירות בכביש המהיר מדרום לאזור תיגראי לכיוון עיר הבירה אדיס אבבה בעוד החזית העממית מתרברבת שהיא גם "שוקלת לצעוד באדיס אבבה". החזית העממית, צבא השחרור של אורומו יחד עם 7 קבוצות מורדים קטנות יותר הצהירו שהם יפרקו את ממשלת אבי אחמד.
למטה: אישה צעירה מביטה בקברי אחים בבית הקברות של הכנסייה האורתודוקסית באבונה ארגווי בעיירה מאי קדרה.


בין דצמבר 2020 לינואר 2021 נרשמו מעל ל-136 מקרים בבתי החולים באזורים: מקל, איידר, אדיגרט וווקרו במזרח תיגראי. עד ה-15 בפברואר 2021 למשל נרשמו במרכזי הבריאות ובתי חולים בעיר מקלה 200 ילדות ונערות מתחת לגיל 18 שנאנסו. על פי דוח מאוגוסט עד לסוף מרץ, נרשמו בבתי החולים בערים: מקל, אדיגרט, ווקרו, שירה ואקסום, בין 512 ל-516 קורבנות. מתחילת המלחמה עד אמצע חודש אפריל 2021 נרשמו בחמישה בתי חולים פעילים לפחות 829 מקרי אונס של נשים וילדות.
אולם מרבית הקורבנות לא פונו לטיפול רפואי בשל קריסת התשתית הרפואית והתפיסה שאין בושה גדולה יותר ועדיף המוות, לכן המקרים שנרשמו במרכזי הבריאות ובתי החולים היו קצה הקרחון. האומדן גדול בהרבה ונע עד 26,000 לפי רוב הערכות. רופא בבית חולים בעיר מקלה סיפר כי לרוב כל אישה דיווחה על עוד 20 נשים שנאנסו יחד איתה שאינן כלולות בסטטיסטיקה. רבות מהקרובנות סבלו מפגיעות פיזיות ונפשיות קשות בשל האונס שהן עברו ורבות נדבקו בזיהומים ובמחלות מין כמו איידס. ביולי 2021 קרן האוכלוסין של ארגון האומות המאוחדות העריכה כי 26,000 קורבנות בנות 15-49 זקוקות לטיפול פיזי ונפשי.
למטה: ב-18 במרץ 2021 חיילים עלו על אוטובוס שנסע לעיר אדיגראט כדי לחפש קורבן לאנוס. האישה בתמונה למטה נבחרה. היא הורדה והוצעדה דרך שדות למחנה בוש שם נאנסה מעל שבוע ואז ננטשה בשיח בלי הכרה עם רגל שבורה.

מספר מקרי האונס שהתרחשו במהלך המלחמה הוא עצום. בפסקאות הבאות אני אפרט כמה דוגמאות שהיו רק קצה הקרחון. ב-4 בינואר 2021 למשל מספר רב של נשים נאנסו בעיר מקלה בירת מחוז תיגראי. חלקן נאנסו בנפרד וחלקן נאנסו קבוצתית. לאחר מכן חלקן נלקחו על ידי כוחות הביטחון ונכלאו במקומות לא ידועים ככל הנראה כדי שהן תשמשנה שפחות מין ללוחמים. ב-23 בינואר נאנסו נשים וילדות תגריות רבות על ידי חיילים אמהרים ואריתראים לרבות בעיירות ראויאן, ווקרו, אדיגרט ומקל.
ב-28 בפברואר 11 נשים תגריות שלמדו בבית החולים רפרל איידר בעיר מקל נאנסו על ידי חיילים בדרכן מהספרייה למעונות. בתחילת מרץ חיילים אנסו נערה תגרית בת 15 במפגן השפלה פומבי תוך שהם כופים על תושבים תגרים, כולל אחיה, לצפות. בקרסבר בצפון העיר אדיגרט אישה תגרית נאנסה קבוצתית פעמיים על ידי החיילים. היא לא יכלה ללכת בהגיעה לבית חולים. באזורים החיצוניים של העיר מקל, חיילים צדו נשים תגריות ולקחו אותן למשך מספר שבועות כדי להשתמש בהן כשפחות מין. אחת הנשים באזורים הללו למשל נאנסה שוב ושוב על ידי החיילים מדי כל לילה במשך שבוע, לפני שהיא קיבלה טיפול רפואי. במקרה אחר שש נשים נאנסו על ידי חיילים אריתראים במהלך 10 ימים. אחת מהן העידה כי הם ראשית צילמו תמונות וצחקו. לאחר מכן היא נכפתה לסלע, הופשטה, נדקרה ואז נאנסה שוב ושוב. נרתיקה של אחת מהן מולא במסמרים, אבנים ופלסטיק.
למטה: חפצים שרופא הוציא מנרתיקה של אישה שנאנסה. אבנים, מסמרים, ניירות ושקית ניילון.

מהעבר השני גם הלוחמים התגרים אנסו נשים וילדות אמהריות באזורים שהם כבשו למשל במהלך כיבוש אזור עפר ואמהרה. בעת כיבוש העיירה נפס מוצ'ה למשל בין ה-12 ל-21 באוגוסט לוחמים תגרים אנסו 71-73 נשים לפי דיווחים רשמיים תוך כדי שהם מגדפים את הקבוצה האתנית. הם אף הרסו מתקנים רפואיים בעיירה כדי להבטיח שהן לא תקבלנה טיפול לאחר אינוסן. אחד המפקדים הסביר לקורבן שלו, אישה ששמה המלמל, מדוע הוא אונס אותה. הוא תיאר את האונס כאונס נקמה ואמר לה: "אמהרי הוא חמור, אמהרי טבח באנשינו, כוחות ההגנה הפדרליים אנסו את אשתי, ועתה ביכולתנו לאנוס אותך כמה שנרצה". בסוף אוגוסט או תחילת ספטמבר נאנסה ילדה בת 12, פילאקית גרגר, על ידי ארבעה חיילים תגרים במשך שעות לעיני אביה. במקרה אחר נערה בת 14 נאנסה שוב ושוב על ידי חמישה או שישה חיילים תגרים לבושים במדים. כל חייל אנס אותה בתורו.
בסוף אוגוסט או תחילת ספטמבר נאנסה ילדה בת 12, פילאקית גרגר, על ידי ארבעה חיילים תגרים במשך שעות לעיני אביה. במקרה אחר נערה בת 14 נאנסה שוב ושוב על ידי חמישה או שישה חיילים תגרים לבושים במדים. כל חייל אנס אותה בתורו. עדי הראייה העריכו כי החיילים הטיגריאים אנסו עשרות נשים וילדות בימים האלו ושהם אנסו נשים וילדות בעוד מספר כפרים. בין ה-31 באוגוסט ל-4 בספטמבר, כאשר החיילים התגרים כבשו את הכפר צ'נה והאזורים הסמוכים במחוז דאבאט, הם אנסו לפחות 30 נשים ונערות, תוך שהם מפליאים בהן את מכותיהם, מאיימים עליהן במוות, קוראים להן בשמות גנאי ומגדפים את הקבוצה האתנית כולה. החיילים אף ציוו על הקורבנות בלעג למלא גם את תפקידן הנוסף כנקבות וכפו עליהן לבשל להם אוכל.
למטה: איור המציג את האונס חסר ההבחנה. כל נקבה שנפלה לידהם נאנסה, בין אם הייתה ילדה, הרה, אימא או זקנה.

כל הזוועות שתוארו לעיל הובאו רק מהמלחמות הגדולות שהתחוללו רק במאה השנים האחרונות. עוד רבבות זוועות בממדים קטנים יותר התחוללו בפרק הזמן הזה, כמו למשל הזוועות שהתחוללו במהלך הטבח בחברון, בין ה-23 ל-29 באוגוסט 1929. 133 יהודים נטבחו. ילדים נשחטו ונשרפו חיים לעיני הוריהם, הורים לעיני ילדיהם, איבריהם נכרתו, ונשים וילדות רבות נאנסו. הפורעים פרצו למשל לביתו של גרשון בן ציון, פיסח שלא יכול לנוע ממקומו שעבד כרוקח במרפאת בית-הדסה. הם אנסו בזה אחר זה את בתו מול עיניו ולאחר מכן הם רצחו את שניהם. הפורעים קטעו גם את שתי הידיים של אשתו והיא מתה בייסורים.
והזוועות שהתחוללו במאה השנים האחרונות, הן לא יותר מטיפה אחת בתוך אוקיינוס עצום של זוועות שהתחוללו בהיסטוריה. למעלה מ-12 אלף מלחמות התחוללו בעולם רק ב-4,000 השנים האחרונות, מלחמות אלימות ביותר, קטלניות, ועקובות מדם. מלחמות עד המאה ה-19 היו מחרידות עוד יותר מכיוון שלא היה אינטרנט, טלוויזיה, רדיו, טלפונים, לוויינים, מחשבים וחשמל, ולא מעצמות עם פצצות גרעין ומאזן אימה ועל כן הלוחמים היו חופשיים לאחר ניצחונם להשביע את היצרים הסדיסטים שלהם בלי שדבר יכל לעצור בעדם. התוצאה הייתה אונס המוני של הנשים והילדות בכל אזור שהם עברו כולל אונס של ילדות קטנות. בלתי אפשרי לתאר את כל מאורעות האונס ההמוניים שהתחוללו בהיסטוריה כולה במונוגרפיה הזו, לכן אביא מספר דוגמאות.
למטה: ציורו של ז'ורז' סקוט, כתב מלחמה צרפתי ומאייר של כתב העת הצרפתי L'Illustration בתחילת המאה ה-20.

בשנת 1400 החליטה השושלת הטימורית על כיבושם של שטחים שהיו בשליטת הסולטנות הממלוכית שנשלטה בידי לוחמים עבדים (שמרביתם היו ממוצא צ'רקסי). הכוחות של טימור פלשו לארמניה וגאורגיה וכבשו את הערים: סיווס, מלטיה וגזיאנטפ. הם התקדמו לעיר חאלב בזהירות ובנו מחנה מבוצר בכל לילה. מגני העיר יצאו להילחם בהם בקרב פתוח מחוץ לחומות העיר. לאחר יומיים של התכתשויות, חיל הפרשים הטימורי נע במהירות רבה בצורות קשת, והחל לתקוף את האגפים של קווי האויב. כתוצאה מההתקפות העזות, מגני העיר בפיקודו של המושל תמרדש נשברו ונמלטו בחזרה אל עבר שערי העיר והעיר נכבשה. הכוחות החליטו לאנוס את בנותיהם ואחיותיהם של התושבים בפומבי כולל גם את הבתולות במטרה להביא לביזויים המוחלט.
הנשים והילדים נמלטו למסגד הגדול בעיר בניסיון נואש למצוא מקלט. חיילים נכנסו למסגד והוציאו להורג את כל הילדים בעוד שאת הנשים הם הפשיטו וקשרו אותן עם חבלים כהכנה לקראת אינוסן הפומבי. הנשים הופשטו ונקשרו גם במסגדים הקטנים. בה בעת חיילים הובילו את האבות והאחים שלהן בכוח למסגדים כדי שהם יצפו בבנות שלהם ובאחיות שלהם נאנסות על ידם. החיילים החלו לאנוס אותן כל אחד בתורו. כל אישה נאנסה על ידי חיילים רבים והושארה עירומה וכפותה בזמן שהם התחלפו. אחר כך המפקד הורה לטבוח בכולם, לערוף את ראשיהם ולזורקם לערימה מחוץ לעיר עד ליצירת מגדל של 20 אלף גולגולות. הם לא קברו את הגופות הרבות שהושארו מוטלות ברחובות ובמסגדים כמו פגרים למאכל טורפים והן הסריחו את העיר כולה.

תת-פרק משנה 7.14.2: אונס המוני בכיבוש המבצר ההולנדי בטייוואן (1661-1662)
במאה ה-17 חיו במבצר זילנדיה בטאיוואן תושבים הולנדים כשצבא התאגיד: "הודו המזרחית ההולנדית" הקולוניאלי מגן עליו. הוצבו בו מושל טאיוואן פרדריק קוייט עם 905 חיילים וקצינים ו-547 עבדים. שהו בו גם 63 גברים נשואים ו-218 נשים וילדים. הגברים ההולנדים דיכאו את התושבים הילידים האבוריג'ינים בכפרים רבים כאשר בין היתר הם כפו עליהם למסור להם נשים בוריג'יניות לאינוס עד שבסוף פרץ מרד בדצמבר 1652. אולם הכוחות ההולנדים שברו את המורדים והצליחו לדכא את המרד. בשנת 1662 פרצה מלחמה אחרי ששושלת מינג בסין החליטה יחד עם התושבים האבוריג'ינים לגרש את ההולנדים מטאיוואן. הכוחות הסינים בפיקוד של קושינגה פלשו לטאיוואן עם 25,000 חיילים ב-400 ג'ונקות. 6,000 חיילים התקדמו לכיוון המבצר.
בזמן הטלת המצור על המבצר, המיסיונר ההולנדי אנטוניוס המברוק ששתיים מהבנות שלו ואשתו נכלאו, נשלח אליו בדרישה שישכנע את הכוחות להיכנע אך בהגעתו הפציר במפקד לא להיכנע שכן שתי בנותיו הנוספות שהו בו והוא ידע מה יהיה גורלן. לאחר שובו, ראשו נערף וקושינגה הורה על הוצאה המונית להורג של השבויים הגברים כנקמה וביניהם אף מעט נשים וילדים. הם ניקרו לשבויים את עיניהם, כרתו את אפם, אוזניהם וארבע גפיהם ותקעו בהם מסמרים בעודם בחיים, וערפו את ראשיהם. כמו כן הם כרתו את איבר המין של הגברים ודחפו אותו לפיהם כדי לבזותם ואז שלחו את גופותיהם המרוטשות חזרה למבצר. לאחר כיבוש המבצר, הסינים הותירו את הנשים ההולנדיות בשבי כדי לפדות את שכרם ואילו את הגברים הם גירשו מטאיוואן.
לפני שהמפקדים של קושינגה מסרו את הנשים לחיילים, הם בחרו את הנשים שנראו בעיניהם הכי יפות, ואנסו אותן שוב ושוב עד שהם השביעו לגמרי את תאוותם. לאחר מכן המפקדים מסרו את הסחורה המשומשת בעיניהם לחיילים כדי שגם הם ייהנו. כך נכתב ביומן היומי של המבצר ההולנדי: "הטובות ביותר נשמרו לשימוש של המפקדים ואחר כך הן נמכרו לחיילים פשוטים". קושינגה בחר בבתו של המיסיונר המברוק (שראשו נערף לפני כן בהוראתו), להיות שפחת המין שלו. לפני שהיא נשבתה היא תוארה על ידי המפקד ההולנדי קיו, כ-"עלמה מתוקה ונעימה מאוד". הוא לקח אותה לביתו ואז החל לאנוס אותה באורח קבע. הנשים שנותרו מאחור לא שוחררו עד מותן. בשנת 1684 אף התקבלו דיווחים כי חלקן עדיין בחיים והן מוחזקות כשפחות מין.
זיכרון גורלן של הנשים נשמר באמצעות ההיסטוריוגרפיה של אותה התקופה ומאז הוזכר במחזות ודיונים רבים. המקרה הוצג במחזה של ג'ואן נומש, שהתפרסם באירופה וחשף את תחושת ההשפלה, מכך שנשותיהם נאנסו על ידי גברים לא אירופאיים. שם המחזה היה: "אנטוניוס המברוק, או המצור על פורמוסה" (Antonius Hambroek, of de Belegering van Formoza).

תת-פרק משנה 7.14.3: אונס המוני לאחר "מרד הבוקסרים" בסין (1899-1901)
מרד הבוקסרים היה מרד אנטי-זר, אנטי-קולוניאלי-ואנטי נוצרי בסין שאירע בין השנים 1899-1901 לקראת סוף שושלת-צ'ינג. המורדים כונו "בוקסרים" (באנגלית: Boxers) מכיוון שרבים מהם תרגלו אומנויות לחימה סיניות אשר כונו בזמנו "אגרוף סיני". אחרי מלחמת סין-יפן הראשונה בשנת 1985 חששו הכפריים בצפון סין מהתרחבות של תחומי ההשפעה של הזרים והתרעמו מהרחבת הזכויות למיסיונרים נוצרים. משנת 1899 הם אף הפעילו אלימות ברחבי מחוז שאנדונג ומישור צפון סין כנגד הזרים. המורדים בנוסף לכך תקפו ואף רצחו מיסיונרים נוצרים ומיסיונרים סינים. כמו כן הם החריבו רכוש זר כמו למשל מסילות ברזל. האירועים הגיעו לשיא ביוני 1900 כאשר לוחמי בוקסר משוכנעים שהם בלתי פגיעים לנשק זר, התכנסו בבייג'ינג עם הסיסמה: "תמכו בממשלת צ'ינג והשמידו את הזרים". דיפלומטים, מיסיונרים, חיילים ונוצרים סינים ברחו לרובע הנציגויות הדיפלומטיות.
בתגובה שמונה מדינות כרתו ברית ופלשו לסין עם 20,000 חיילים כדי להסיר את המצור (אמריקאים, אוסטרו-הונגרים, יפנים, צרפתים, גרמנים, בריטים, איטלקים ורוסים). הם הביסו את הצבא הקיסרי בעיר טיינג'ין וב-17 ביוני הסתערו על המבצר דאגו. ב-14 באוגוסט עיר הבירה בייג'ינג נכבשה על ידי ברית שמונה המדינות והחיילים הוציאו להורג כל אדם שהם חשדו בו כמורד. פרוטוקול מה-7 בספטמבר 1901 אף הורה לחיילים שהוצבו בעיר בייג'ינג, להוציא להורג את כל פקידי הממשל שתמכו במרד. בנוסף סין גם חויבה לשלם במהלך 39 השנים הבאות 450 מיליון טאלים, יותר מהכנסותיה השנתיות כפיצוי לשמונה המדינות. עם כיבושה של העיר כוחות בעלות הברית החלו להשתולל באלימות נגד אזרחים. הם בזזו ורצחו אזרחים רבים שנתקלו בהם.
במהלך שהותם של החיילים בעיר בייג'ינג הם אנסו בהמוניהם נשים וילדות סיניות ומונגוליות כדי לפדות את שכרם ולהענישם. הנוהג הנפוץ ביותר בקרב כוחות בעלות הברית לאינוס המוני של הנשים היה ללכוד אותן ללא הבחנה מכל הדתות והמעמדות. בעלות מידות טובות, אומללות, צעירות וזקנות. הן נלקחו לסמטאות בעיר בייג'ינג, ונכלאו שם ב-"בתי אינוס" שהוקמו עבור זה. נאמר לקורבנות כי הן מעתה: "הזונות של החיילים". השבילים אל הסמטאות נחסמו כדי למנוע בריחה זולת דרך אחת שמורה לכניסה ויציאת חיילים. כל חייל מכוחות בעלות הברית יכל להיכנס לכל אחד מבתי האינוס ולאנוס את אחת הקורבנות להנאתו.
למטה: הוצאה להורג נפוצה של המורדים באמצעות "מגדלי חנק". האבנים מתחת הוצאו לאט כדי לגרום למוות איטי.

החיילים צדו באופן ממוקד גם את בנות משפחתם של הגברים הסינים אשר כיהנו בתפקידים רמים, כדי להענישם באופן אישי. כך הוענש באופן אישי המנצ'ו באנרמן יולו (裕禄) מהשבט היטרה שכיהן כמשנה למלך של מחוז גִ'י (מחוז שנקרא היום חביי). אף על פי שיולו היה ביחסים טובים עם הפולשים, והיה אדם שתמיד ביקש ליצור רשמים טובים ובשל כך אף הציע לו הקונסול הבריטי במחוז טיינג'ין מקלט על סיפון אחת מספינות "הוד מלכותה" בשל נאמנותו לבריטים, הוא לא חמק מעונשו אחרי מותו. הוא נספה בקרב על העיר יאנגג'יאנג. אחרי שהעיר בייג'ינג נפלה חיילי בעלות הברית העבירו את כל שבע בנותיו אל האחוזה "ארמון השמיים", בעיר בייג'ינג ואנסו אותן שוב ושוב. לאחר מכן הן הוחזקו כשפחות מין עבור החיילים באחד מ-"בתי האינוס".
זה אף היה עונשו של צ'ונגצ'י ( 崇绮), אציל משבט אלוטה המונגולי ומלומד אשר היה בעל מעמד גבוה בחצר-מנצ'ו הקיסרית. הוא היה גם חותנו של הקיסר הקודם. בדומה לבנותיו של יולו, גם אשתו ואחת מבנותיו נלקחו על ידי החיילים הפולשים לאתר "מקדש השמיים", ושם עשרות חיילי ברית שמונה המדינות אנסו אותן קבוצתית ובברוטליות שוב ושוב בעת כיבושה של העיר. רק לאחר נסיגתם של חיילי ברית שמונה המדינות מהעיר בייג'ינג, חזרו האם ובתה לביתן, רק כדי לתלות את עצמן מהקורות. ב-26 באוגוסט 1900 צ'ונגצ'י תלה את עצמו בשל תחושת ההשפלה. בנו ועוד בני משפחה רבים התאבדו זמן קצר לאחר מכן.
במקרים רבים החיילים הנרגשים אף אנסו את הקורבנות למוות. נמצאו גופות של נשים סיניות רבות, שנאנסו לפני שהן נרצחו. המיסיונרית הנוצרית אמריקאית בסין לואלה מינר אף כתבה כי התנהגות החיילים הרוסים והצרפתים הייתה מבעיתה במיוחד. המפקד הצרפתי התעלם ואף ייחס זאת ל-"גבורה של החיילים הצרפתים". אלפי נשים ונערות סיניות התאבדו כדי לא להיאנס.

פרק משנה 7.15: אונס נשים בזמן מלחמה על פי האסלאם שנוסדה במאה השביעית
האונס הוא השכר ללוחמים. תפיסה זו רווחת בקרב הפרשנים המוסלמים והמקורות שלה מבוססים על הקוראן. על פי הקוראן אין מצווה גדולה יותר בעולם הזה מהניצחון במלחמת הג'יהאד ועל כן לוחם ג'יהאד אשר ניצח בקרב מגיע לו האתנן הכי נשגב שגבר יכול לקבל בעולם הזה, ליהנות מגופן המפתה והמגרה של הנשים. אם הלוחם נפל בקרב מובטח לו בגן עדן 72 בתולות. החוק האסלאמי מתיר לאנוס גם שבויות נשואות למרות האיסור מכיוון שהמצווה לגמול ללוחמי הג'יהאד נפסקה כחשובה יותר. האונס נחשב לפרקטיקה האולטימטיבית לאחר הניצחון בקרב שכן באמצעותו מושגות למעשה שתי מטרות בעת ובעונה אחת. הלוחם מקבל את שכרו ובני משפחת האישה את עונשם. ובתרבות האיסלאמית אין חרפה גדולה יותר מבת משפחה שנאנסה. ועל כן במקרים רבים הן נרצחות על ידי קרוביהן לאחר שהן נאנסו, מתוך התפיסה כי מוטב המוות על פני החיים עם ההשפלה.
לא רק שהנביא מוחמד לא מזכיר במילה את סבלן של הקורבנות הנאנסות על ידי לוחמיו ולא מביע טיפת רחמים וצער כלפיהן, הוא אף מצפה מהן כמו צאן שנבזז להתמסר מרצון לאדוניהן החדשים ולספק את צורכיהם. אולם כמובן שזו אינה יכולה להיות המציאות שכן אף אישה לא באמת תרצה מרצונה החופשי לענג גבר שרגע לפני שחט את כל בני משפחתה והחריב את ביתה. האונס אינו חד פעמי. כל לוחם חופשי לקחת את קורבנותיו לביתו כדי לאנוס אותן באורח קבע והן מוכרזות כשפחות המין שלו. יתר הנשים והילדות שלא חולקו בין הלוחמים בשדה הקרב, נלקחו לשווקים ושם הן נמכרו במחירים סמליים לגברים מוסלמים. כל שבויה הוחזקה בביתו של הגבר שרכש אותה ועל פי החוק האסלאמי רק הוא היה רשאי לאנוס אותה ביומיום אך המציאות הייתה שונה בחברות מוסלמיות רבות. היא היוותה טרף עבור כל הגברים בבית והם התירו גם לשכנים ולאורחים לאנוס אותה.
למטה ציורו של האמן הצרפתי ז'אן-לאון ז'רום. גבר מוסלמי מגיע לאחד השווקים שבו נמכרות נשותיו ובנותיו של האויב. הגבר שמחפש לקנות נערה כדי לאנוס אותה ביום יום, מוודא שאין פגם בפניה של אחת הנערות, לפני שהוא קונה אותה.

הנביא מודע לכך כי לוחמיו אונסים את השבויות כדי ליהנות מגופן ולא כדי שהן תלדנה להם צאצאים, ולכן הוא עוסק בהרחבה יתרה בשאלה האם בשיא הנאתם, עליהם לפלוט בתוך גופן, או עליהם לשלוף את הפין מגופן ולפלוט בחוץ כדי לא לעבר אותן. הנביא קובע שאין סיבה שלא לפלוט בתוך גופן ואף רצוי לפלוט בתוך גופן גם ללא הסכמתן. כמו כן, הנביא דן בשאלה גם כלפי קורבנות נשואות, הרי הן עלולות ללדת להם ממזרים. בעניין הזה הוא קבע כי כופרות נשואות שנופלות בשבי נישואיהן בטלים, גם אם הבעלים שלהן עדיין בחיים, ועל כן על הלוחמים לנהוג בהן כמו ברווקות והוסיף שאם הן תתעברנה, זה רצונו של אללה. מוחמד אף דוחק גם בלוחמיו הנשואים לפלוט בתוך גופן של הקורבנות ומצהיר שאם הן תלדנה כתוצאה ממזרים אז זה הגורל. ואף על פי כן הוא קובע כי אין זו חובה ומתיר ללוחמיו לצאת מגופן לפני הפליטה. פרקטיקה המכונה בקוראן: "Al-'azl" (العزل).
באוסף ההלכות והסיפורים חדית' על הנביא מוחמד הכוללים את עצותיו בנושאים שונים, הוא מזכיר שוב ושוב את הפרקטיקה. באחד המקרים למשל, ג'ביר אבן עבדאללה, אחד מבני הלוויה של הנביא מוחמד, הזכיר גבר אשר הגיע אל הנביא וסיפר לו כי ברשותו שפחה שהוא אונס כדי ליהנות מהגוף שלה, אך הוא אינו חפץ בצאצאים ממנה, ועל כן הוא שאל אותו מה עליו לעשות. הנביא השיב כי הוא יכול לצאת מגופה לפני שהוא פולט ולפלוט בחוץ אם הוא חפץ בכך ואם היא תתעבר, זה מה שנגזר עליה. בספר סונן אבו דאוד בפסוק 11:2166 מסופר גם על גבר שהגיע אל הנביא וסיפר לו כי ברשותו שפחה שהוא אונס, אולם הוא יוצא מגופה לפני שהוא פולט מפני שהוא אינו חפץ בצאצאים ממנה ועל כן הוא רוצה לדעת האם מותר לו. הנביא השיב בחיוב.
בספר צחיח אל-בוח'ארי בפסוק 3:34:432 גברים סיפרו לנביא כי הם מקבלים שבויות, את חלקם בשלל וברצונם לשאול האם בעת אינוסן, עליהם לצאת מגופן לפני שהם פולטים. הנביא השיב: "אתם באמת עושים את זה? עדיף לכם לא לעשות את זה". סיפורים דומים על לוחמים המגיעים אל הנביא מוחמד כדי לשאול אותו על הפרקטיקה הזו, מוזכרים שוב ושוב בפסוקים רבים.
בספר Al-Muwatta נכתב: "היא השדה שלך, אם ברצונך השקה אותה (פלוט בתוכה) ואם ברצונך השאר אותה צמאה".

לעיתים מספר הנשים והילדות שנפלו בשבי לא הספיק עבור כל הלוחמים, ועל כן אנשי דת מוסלמים רבים פרסמו פסקי הלכה שקבעו שבמקרים הללו הנשים המוסלמיות מצוות לקיים יחסי מין עם הלוחמים כדי לעלות את המורל שלהם וכך להפוך אותם ללוחמים טובים יותר שבזכותן יכבשו עוד ועוד שטחים. המצווה נחשבה לכה גדולה שאף נקבע כי באותם הרגעים הן מתנקות. הפרקטיקה הזו מכונה באסלאם: "ג'יהאד מיני" (جهاد النكاح) ובמסגרתה הן מושאות בנישואים זמניים ומעוברות מלוחם ללוחם.
היישוב היהודי הבא שנכבש על ידי מוחמד היה ח'ייבר, נווה המדבר העשיר והפורה בעֲרָב. בין הנשים שנתפסו לאחר הכיבוש הייתה צפיה, נערה יפת מראה שהייתה בתו של חי בן אח'טב שנרצח בליל הטבח באַל-מַדִינָה. מוחמד בחר בה מבין השבויות. הוא ציווה לענות את בעלה ולסרוק את בשרו במסרקות ברזל בשיפודים לוהטים ולערוף את ראשו ולשחוט גם את אחיו סאלם. לאחר שחיטתם הוא הביא למקום את צפיה וכפה עליה להביט בגופותיהם. אחרי כן הוא אנס אותה ולקח אותה כשלל מלחמה.

פרק משנה 7.16: אונס נשים בזמן מלחמה על פי היהדות שנוסדה לפני 3,700 שנה
על פי שיטת הרמב"ם ורוב הפוסקים, חייל יהודי שחושק באישה ששבה בזמן מלחמה רשאי לאנוס אותה. לאנוס ואז להתאפק. כלומר מותר לו לאנוס אותה רק פעם אחת. רש"י מאידך מייצג את האסכולה המרכזית האחרת לפיה אסור לחייל לאנוס אישה בזמן מלחמה אולם מותר לו לשבות אותה ולאחר מכן לגייר ולשאת אותה בכפייה וכך הוא יוכל למעשה לאנוס אותה בנישואים. זה סדיסטי יותר מאחר והאונס לא חד פעמי. מדוע דחיית האונס? התשובה המקובלת היא שהחייל יידע שהפורקן מונח בכיסו, כמו "פת בסלו" בלשון חז"ל. במצב כזה הניבוי הוא שהחייל יירגע ויחזור למערכה ביתר שאת עם מוטיבציה הרבה יותר גדולה. ובכן לא בטוח שהתאוריה הזו נכונה. בדרך כלל ככל שאדם קרוב יותר להשגת מטרתו, הוא מתוסכל יותר כשהיא נמנעת ממנו.
חז"ל הביעו הסתייגות מהאונס לא מפאת רחמיהם על הנשים הנאנסות אלא מכך שלוחמים יהודים מקיימים יחסי מין עם גויות. בהיתר לאנוס גויות שנשבו במלחמות השלימה התורה עם כוחו של היצר הרע וזו אם כן הרמת ידיים מול התאווה המשתוללת בקרב הלוחמים הרחוקים מנשים כשרות. בקבלה הרי מובאת ההשקפה כי אלוקים הביט בתורה ועל פיה הוא ברא את העולם, כלומר התורה קדמה לעולם ואילו כאן עמדת הפוסקים היא מתירנית. התורה היא זו שצריכה להתאים את עצמה לטבע האדם. המונח ההלכתי לחייל יהודי שאונס אישה מאויבי ישראל הוא: "דִּין אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר", שכן בשל יופייה אינוסה נחשב בלתי נמנע.

ההיתר לאנוס שבויות מכיל עוד הגבלות נוספות: בכל מקום שנכבש, מותר לכל לוחם לאנוס רק אישה אחת. הגבלה שמגבילה את המוניותו של האונס. מי שירצה לאנוס עשר נשים, יצטרך לכבוש עשר ערים. כמו כן, גם לדעת הרמב"ם ואחרים, הסבורים כי מותר ללוחמים לאנוס את נשותיו של האויב כבר בשדה הקרב, עדיין יחסי מין לא אמורים להתקיים באופן פומבי. ולכן אסור ללוחם לאנוס אישה שהוא שבה לעיני חבריו, עליו לקחת אותה קודם למקום ריק ונטוש שבו אין איש מלבדם ושם לאנוס אותה. בנוסף, על פי אחת הדעות מותר לאנוס רק במלחמות שהסתיימו בניצחון מוחץ כי במלחמות שבהן יחסי הכוחות שקולים קיים חשש כי האויב יאנוס גם את נשותיהם. ועל כן, מוטב לוותר על כניסה למעגל קסמים של אונס ואונס שכנגד. זו חוכמה מדינית.
במישורים האחרים ההלכה היא מתירנית מאוד. למשל האישה יכולה להיות גם נשואה מכיוון שהנשים נחשבות לשלל מלחמה וכפי שמותר לבזוז את רכושו של האויב, כך גם ניתן לבזוז את נשותיו. כמו כן, מותר לאנוס לא רק נשים בוגרות אלא גם ילדות קטנות וזה לא היה היתר חסר טעם שהרי ההיסטוריה מוכיחה שילדות קטנות היו עבור חלק מהלוחמים קורבנות אטרקטיביים. הקורבנות גם לא חייבות להיות יפות תואר אף על פי שהתורה מתארת אותן ככאלו אם בשל היצע דל או טעם ייחודי של לוחם. ובכן זה הגיוני אחרת היה נדרש להצמיד ללוחמים רבנים שישפטו מי מבין השבויות יפות מספיק כדי שתהיינה כשרות להיאנס. הרב אייל קרים שכיהן כרב הצבאי הראשי של צה"ל סנגר על ההלכה בכותבו כי היא נובעת מתוך התחשבות בקשיי הלוחמים: "בעת מלחמה כחלק מהשמירה על כושר הלחימה של הצבא ועל רוחם של החיילים, ניתן לפרוץ את גדרי הצניעות ולספק את היצר הרע באמצעות משכב עם גויות טובות מראה בניגוד לרצונן, וזה מתוך התחשבות בקשיי הלוחמים ולמען הצלחת הכלל".

מאסטרנטית באוניברסיטה העברית, טל ניצן, טענה בתזה שלה כי הסיבה לנדירות אונס ערביות על ידי חיילי צה"ל מקורה גם בשיקולים של מוסר אך גם ביחס השלילי כלפיהן. ערביות אינן נחשבות אפילו כאובייקט לאונס מכיוון שהן עברו דה-הומניזציה. ניצן עטפה את הטענה במלל הסוציולוגי הנדרש אולם היטיב להציגה בפשטות נַגָד שראיינה והסביר באופן פחות מלומד מדוע אינו מעלה על דעתו לאנוס אישה ערבייה: "איכסה, איזה גועל... לא הייתי נוגע בערבייה עם הקצה של המקל של השירותים!". ניצן הואשמה כי בתזה שלה רמוזה ביקורת אבסורדית על צה"ל, כאילו חייליו הם כה גזענים, שהם אינם אונסים נשים ערביות. מי שירצה יוכל להשתמש בביקורת כדי להצדיק את התורה המתירה לחיילים לאנוס גויות שהרי משמע שאינה גזענית כלפיהן.

אחת הסיבות שחיילי צה"ל אינם אונסים היא שגם אין להם צורך. ההיסטוריה של מדינת ישראל אומנם רוויה במלחמות, אולם לוחמיה נלחמים קרוב לבית עד עשרות קילומטרים לכל היותר. בעתות שגרה הם שבים כל שבוע לחברה שלהם ומלחמות לא נמשכות יותר ממספר שבועות. מצב זה שונה מאוד ממרבית המלחמות שהתחוללו בעולם. החיילים שהו במשך שנים ארוכות בסביבה גברית, ובמרחק של מאות ואף אלפי קילומטרים מבנות עמם, והנשים היחידות היו רק אלו שהם פגשו בשדות הקרב. ובכל זאת, אין זה מדויק שלא היו כלל מקרי אונס במלחמות ישראל. היסטוריונים רבים וביניהם ההיסטוריון בני מוריס, טוענים שבמלחמת העצמאות למרות היומרנות לטוהר נשק קפדני, ידועים כתריסר מקרי אונס של שבויות ערביות בידי חיילים יהודים.
אחד המקרים לדוגמה אירע ב-29 באוקטובר 1948 לאחר שצה"ל פלש לכפר צפצאף וכבש אותו (כפר הממוקם בגליל העליון). הכפר הותקף על ידי שתי מחלקות של משוריינים ופלוגת טנקים מחטיבה 7. קרב עז התחולל מהערב ועד השעה שבע בבוקר. לוחמי גדוד הירמוך בצבא השחרור הערבי שהגנו על הכפר נכנעו, והתושבים הניפו דגל לבן. החיילים פלשו לכפר עם הזריחה. הגברים והנשים הופרדו והובלו לצפון הכפר. החיילים קשרו את ידיהם של כ-60 גברים, כיסו את עיניהם ואז ירו בהם, השליכו אותם לבאר וכיסו אותם בחול לעיני הנשים שהתחננו לרחמיהם. במקביל, מספר חיילים הורו לארבע נערות, אחת מהן בת 14 ללוות אותם להביא מים לחיילים, ובמקום זה הם הובילו אותן לאחד הבתים הריקים, אנסו אותן ולאחר מכן רצחו את ארבעתן.
למטה: הכפר הערבי צפצאף בשנת 1938. ממוקם בגליל העליון, כ-8 קילומטרים צפונית מערבית לצפת.



כ-10 מיליון ילדות בעולם עובדות בזנות. קרן החירום הבינלאומית של האומות המאוחדות לילדים (UNICEF) כתבה שמשנת 1982 נסחרו כ-30 מיליון ילדות. במדינות רבות ובמיוחד במדינות העניות התופעה נפוצה מאוד. יעדים פופולריים הם תאילנד, קמבודיה, הודו, ברזיל ומקסיקו. בקמבודיה לפחות כרבע מה-20 אלף הפרוצות הן ילדות, חלקן רק בנות 5. בסוף שנות ה-90 דיווחה הקרן כי כ-60,000 ילדות עובדות כפרוצות בפיליפינים ותיארה את בתי הבושת בעיר אנג'לס כ- "ידועים לשמצה" בשל ההצעות ללקוחות לאנוס ילדות. בעשור האחרון בין 6 ל-7 אלף ילדות נסחרו כל שנה מנפאל, אולם המספרים עלו משמעותית.
הסוחרים מנצלים את זה שילדות הן טרף קל ואת מעמדן הנחות ממילא בחברות פטריארכליות על מנת לאלצן למכור את גופן. חלק מהילדות גדלו במשפחות הרוסות או שהן כבר היו קורבן להתעללות מינית קודמת בביתן. חלקן נלקחות למדינות אחרות. הסוחרים מנצלים את העובדה שרובן לא מסוגלות להבין את השפה של המקום החדש ולא מודעות לכך שיש להן בכלל זכויות. חלק מהלקוחות הם תיירים מערביים שמגיעים למדינות הללו במטרה לאנוס ילדות, מה שאינם יכולים לעשות במדינות המוצא.

זנות של ילדות תועדה כבר בעת העתיקה. למשל, במצרים הקרימינולוג רונלד פרחים ציין כי: "העלמות המצריות היפות ביותר אולצו לעבוד כפרוצות עד שקיבלו את הוסת הראשונה". ילדות סיניות והודיות סורסרו לרוב על ידי הוריהן או שנמכרו לסוחרים. בהודו מקובל היה שהורים מקדישים את בנותיהם למקדשים הינדים עד סוף חייהן. תפקידן היה לשמש "דוודאסיות" (פרוצות). ילדות לפני גיל ההתבגרות שנחשבו המבוקשות ביותר ניתנו לעיתים בכפייה לגברים מהמעמד הגבוה וחברי הקסטה העליונה. מספר ממשלות בהודו אסרו את המנהג, אולם המסורת נמשכת באזורים מסוימים ובעיקר במדינות: קרנאטקה ואנדרה פרדש.
למטה: תשדיר במסגרת המאבק בזנות של ילדות בעיר מומבאי בהודו.
בלתי נתפס הסדיזם של הלוחמים שהחליטו לאחר ניצחונם בקרב, לצוד נשים וילדות אומללות שזה עתה כל עולמן חרב עליהן, לאחר שהן ראו את בני המשפחות שלהן נטבחים ואת בתיהן נחרבים, והן בטראומה בלתי נמנעת, במטרה להתענג בתוך גופן. במקרים רבים הם אף אנסו נשים ממש רגע לפני הוצאתן להורג בכוונה ליהנות מסבלן, צערן וייסורן ברגעיהן האחרונים בחיים. הלוחמים לרוב אנסו אותן פנים מול פנים, ועל כן הם ראו מקרוב את הבעות האימה והכליה על פניהן ושמעו היטב את היבבות שבקעו מגרונן, אולם לא רק שזה לא הפריע להם ליהנות, ייסוריהן אף עוררו אותם עוד יותר עד שהם פלטו בתוכן מרוב הנאה. לוחמים רבים גם הפליאו בהן תוך כדי את מכותיהם ללא רחם ואף אנסו אותן למוות, כדי להעצים עוד יותר את הריגוש שלהם. לאחר שהלוחמים באו על סיפוקם, הם פינו את "האטרקציה" ללוחמים הבאים בתור אשר חיכו בהתרגשות לתורם לאנוס אותן.

למטה: ברווז זכר מזדווג בכפייה עם נקבה. ההזדווגות בקרב ברווזים היא כה אלימה שנקבות רבות אינן שורדות אותה.

למטה: פין של אריה-ים. במרוצת האבולוציה האיבר שפלט את הזרע התארך והפך לאיבר חודר.

למטה: מגדלי ברווזים יודעים כי אסור להכניס למכלאות פחות נקבות מזכרים אחרת הן תאנסנה קבוצתית למוות.
במרוצת האבולוציה יותר ויותר בעלי חיים התפצלו לזכרים ונקבות הודות ליתרון האבולוציוני המובהק אשר טמון בשני המינים. הזכרים שפשפו את הפין שלהם בתוך גופן של הנקבות מפני שזה עינג אותם אך מדוע הם החלו להפיק מכך הנאה סדיסטית? לפני שנשיב על השאלה, אנו נלמד בפרק הזה כיצד גופם של הזכרים והנקבות התפתח כתוצאה מההתפצלות לזכרים ונקבות. מרגע התפצלותם לזכרים ונקבות נוצרה אי סימטריה מפני שגופן של הנקבות הוא יקר הרבה יותר כפי שתואר באחד הפרקים. ועל כן בקרב מרבית בעלי החיים, הזכרים חייבים להיאבק ביניהם על הנקבות והמאבק הוא אלים מאוד ומוביל לפציעות קשות וגם למוות כאשר רק הזכר אשר עולה בידו להכניע את כל הזכרים בטריטוריה זוכה בכל הנקבות, כך שרק הגנום שלו מתרבה. ועל כן נקבות מזדווגות תמיד רק עם הזכרים הכי אלימים שאף פיתחו התנהגויות אגרסיביות כלפיהן בשל משאב גופן המוגבל.
לאחר שהזכר החזק ביותר והאלים ביותר הביס את שאר הזכרים הוא זוכה להזדווג עם כל הנקבות הנמצאות בטריטוריה שלו. גם אם הנקבה משתפת עימו פעולה הביולוגיה עדיין מחייבת אותו להיות השולט. הוא חייב לגהור על הנקבה, לאחוז בה בכוח ואז לרתק אותה למקומה כדי שהפתח בגוף שלה יהיה סטטי בזמן שהוא מכוון אליו את איבר המין שלו כדי לנעוץ אותו בתוכה, ואחר כך עליו להשתפשף בתוכה ולא להרפות ממנה עד שהוא פולט, גם אם היא מתנגדת בכל כוחה ונואשה להשתחרר ממנו. ומאידך תפקידה של הנקבה בעת ההזדווגות הוא למעשה רק לא לזוז, ולהמתין שהוא יבוא על סיפוקו ולקבל את הפליטה שלו. ולפיכך במרוצת האבולוציה רק זכרים דומיננטים ואקטיבים התרבו, בעוד הביולוגיה כפתה על הנקבות להיות פסיביות וכנועות. כמו כן הנקבות גם אינן צריכות להתחרות ביניהן על הזכרים כפי שהזכרים מתחרים ביניהם על הנקבות, מכיוון שגם אם נמצא בטריטוריה רק זכר אחד בלבד, ביכולתו לעבר את כולן בזו אחר זו ולכן להבדיל מהזכרים, גם הנקבות החלשות ביותר התרבו.
למטה: תיעוד של קנגורואים זכרים נאבקים על הנקבות הנמצאות בטריטוריה שלהם. במינים רבים המאבק אלים מאוד.
זכרי גופים למשל נצפו מכניסים את איבר המין שלהם (גונופודיום) בכוח לנקבובית של הנקבות בין אם הן רצו בזה ובין אם לא. כאשר הם מחדירים את איבר המין שלהם בכוח לתוך גופן של הנקבות הם אף עשויים להסב נזק חמור לפתח של הביב שלהן. לעיתים זכרי גופים אף מזדווגים בכוח גם עם נקבות הגודאתיים (Skiffia bilineata) אשר נוטות לחלוק את אותם בתי-הגידול, גם כאשר נקבות גופים זמינות, וזה משום שהן בעלות נקבובית עמוקה יותר אשר מגרה אותם יותר ומסבה להם עונג רב יותר. זכרי חיפושיות צלילה (ממשפחת השחיניתיים) קופצים על גבן של הנקבות, ובמטרה להכניע אותן הם מנענעים אותן באלימות תוך כדי שהם דוחפים את ראשן מתחת למים. הן אינן יכולות לשרוד זמן רב ללא חמצן אטמוספרי. הן נואשות לחמצן ונאבקות בזכרים בכל כוחן עד שהן בסוף מתעייפות, מאבדות את היכולת להתנגד ומאפשרות להם מחוסר ברירה לבצע בהן את זממם.



Anal sex
Facial (sexual act)
Fellatio
Irrumatio
Missionary position
Oral sex
Sex differences in human physiology
Female genital mutilatione
4. אונס בנישואים
Marital rape in the United States
Marital rape laws by country
Marry-your-rapist law
Money marriage
Raptio
Talheim Death Pit
Ukuthwalwa
Vani (custom)
Sack of Aleppo (1400)
Armenian Genocide
Gender violence and rape in Francoist Spain and the democratic transition
Comfort women
Bangka Island massacre
Manila massacre
Nanjing Massacre
Occupation of Japan
Rape during the occupation of Japan
Recreation and Amusement Association
Soviet invasion of Manchuria
Akhira massacre
Bangladesh Liberation War
Barguna massacre
Demra massacre
Naria massacre
Rape during the Bangladesh Liberation War
Suryamani massacre
Bosnian War
Doboj ethnic cleansing (1992)
Foča ethnic cleansing
Pionirska Street fire
Prijedor ethnic cleansing
Rape during the Bosnian War
Srebrenica massacre
Stupni Do massacre
Trnopolje camp
Vilina Vlas
Višegrad massacres
17. מלחמת קונגו הראשונה והשנייה
Rape during the Congo civil wars
Sexual violence in the Democratic Republic of the Congo
18. מלחמת האזרחים בסוריה
Albu Nimr
Genocide of Yazidis by the Islamic State
Human rights in ISIL-controlled territory
Human rights violations during the Syrian civil war
19. רצח העם הרוהינגי במיאנמר
1929 Hebron massacre
23. זנות בכפייה
Forced prostitution
Kippumjo
24. אבולוציה מינית
Animal sexual behaviour
Mallard
Sexual coercion among animals
Sexual conflict
25. כתבות
An American 13-Year-Old, Pregnant and Married to Her Rapist
Body of kidnapped 6-year-old girl found in shallow stream in South Africa; she was raped and murdered
CHILD MARRIAGE IN SOUTH ASIA
Father 'killed teenage daughter after row over Muslim boyfriend'
INDONESIA: 'BRIDE KIDNAPPING' TRADITION FUELS CHILD MARRIAGE DESPITE NEW BAN
Man who killed woman during sex in Aberdeen jailed for six yearsMarital rape killed a child in our country. Why is it still legal?
Mufti Tariq Masood defends child marriages, forces 13-year-old niece into marriage
Pakistan cracks down on men trading young daughters to settle debts and disputes
ROAD TO HELL Hannah Cornelius’ terrifying 11-hour ‘hell ride’ at hands of her gang rapists before they savagely murdered her
Six-year-old Afghan girl saved from marriage to cover father's debt
Syria: 5-year-old Yasmine killed by her family and dumped in a garbage container in Manbij because she was raped
Teenager thrown from roof 'for being gay' - but the ISIS chief who raped boy is spared
This Horrifying Viral Video Of "Bride Kidnapping" Has Spurred Outrage In Kazakhstan
The planet’s history of violence over 4,000 years in one simple map