המונוגרפיה שלפניכם אינה קלה לקריאה. בחלקה הראשון היא סוקרת את תפיסת יחסי המין בתרבויות בעולם והגורמים שלה ובחלקה השני את התוצאות אשר חושפות מציאות מעוררת פלצות ומטלטלת. בחלק האחרון תסוקרנה הסיבות האבולוציוניות. מטרתה של המונוגרפיה אינה הפניית אצבע מאשימה כלפי הגברים והיא אינה מתווה פתרונות אלא רק מציבה בפניכם מראה ללא תקינות פוליטית. היא מתמקדת בצד האפל של הגברים כי זה נושא המחקר, אולם אין משתמע מכך שלנשים אין צד אפל. המונוגרפיה לא עוסקת בצד האפל של הגבר מנקודת מבט פרובינציאלית ישראלית אלא מנקודת מבט אוניברסלית והיסטורית. ההתייחסות היא לגברים הטרוסקסואלים דומיננטיים בלבד שהם הרוב המוחלט. זה לא מובהר בכל מופע מטעמי נוחות בלבד. בשל היקפה של המונוגרפיה מומלץ לקרוא אותה באמצעות מסך גדול (אשר מציג גם תוכן עניינים דינאמי) לקריאה נוחה יותר. בסיומה של המונוגרפיה יוצגו קישורים חיצוניים רלוונטיים. הכתובת שלי לביקורת קוראים היא: noa.fe.muller@gmail.com.

תוכן עניינים: 
✺ חלק א' - יחסי מין
פרק 1: תפיסת יחסי המין בתרבויות בעולם
פרק 2: מדוע יחסי המין אינם נתפסים כסימטריים?
פרק 3: מדוע גברים נהנים לקיים יחסי מין?
פרק 4: התפקיד והמשיכה ביחסי המין

✺ חלק ב' - יחסי מין בכפייה
פרק 5: אונס באנרכיות (Anarchy Rape)
פרק 6: אונס בנישואים (Marital Rape)
פרק 7: אונס בזמן מלחמה (Wartime Rape)
פרק 8: זנות בכפייה (Forced Prostitution)

✺ חלק ג' - אבולוציה מינית
פרק 9: התפצלות בעלי החיים לזכרים ונקבות
פרק 10: התפתחות גופם של הזכרים והנקבות
פרק 11: התפתחותה של ההנאה הסדיסטית
פרק 12: האבולוציה המינית בקרב בני האדם
1-5.png
 
✺ חלק א' - יחסי מין ✺

ראשית נשאל מה הם יחסי מין? ובכן, יחסי מין הם מגע בין שני בני אדם שבמהלכם אחד מהם לרוב חודר לתוך גופו של השני. ביחסי מין הטרוסקסואלים הגברים מחדירים את הפין שלהם לתוך גופן של הנשים דרך פתח הנרתיק, הרקטום או הפה שלהן. גברים מעידים כי אין הנאה גדולה יותר מחדירה לתוך גופן של נשים טובות מראה. בעיניהם זו ההנאה הכי גדולה בעולם הזה, ואף הנאה אחרת אפילו לא מתקרבת אליה. מרבית הגברים אף מצהירים כי ביום שלא יוכלו לעשות זאת עוד הם יעדיפו למות. ההנאה היא כה אדירה שמימי בראשית ולאורך ההיסטוריה כולה, רבים מהם לא הצליחו למשול ברוחם וחדרו לתוך גופן בכוח, ואף אלו שחדרו לתוך גופן בהסכמה, הקדישו במהלך חייהם משאבים רבים ונאבקו בגברים אחרים כדי לחוות את ההנאה הזו.

בנים מתחילים לפנטז שהם חודרים לתוך גופן של הבנות בתחילת גיל ההתבגרות לפני שהם בכלל מגלים שגם הן נהנות מזה, ומהגיל הזה הם משתוקקים לחדור לתוך גופן שוב ושוב. למעשה כמעט ולא חולף יום בחייהם בלי שהם חשים את הדחף הזה. ולפיכך נשאלת השאלה מדוע הגברים נהנים כל כך לחדור לתוך גופן של הנשים? ובכן בחלק א' אנחנו נסקור את הסיבות לכך.
1-17.jpg

פרק 1: תפיסת יחסי המין בתרבויות בעולם

ובכן כדי להשיב על השאלה מדוע הגברים נהנים כל כך לחדור לתוך גופן של הנשים, אנו צריכים לחקור את תפיסת יחסי המין בתרבויות בעולם לאורך ההיסטוריה וכיצד היא מבוטאת ביום-יום בשפה ולא רק בשפה, ובכך נעסוק בשני הפרקים הראשונים. ובכן גברים רבים בעולם נוהגים להשתמש בטרמינולוגיה שמשקפת את התפיסה כי יחסי מין בין גברים לנשים אינם סימטריים. איבר המין הגברי הנתפס כבר במקורות כאיבר מטיל מורא כונה: "זין" שפירושו כְּלִי נשק. הכוונה הייתה לחֶרֶב. כמוה הוא תלוי כלפי מטה מגובה החגורה או מונף זקור כלפי מעלה באיום חדירה. הוא חודר עמוק לגוף ושופך דם כאשר מבתק קרום בתולין.

כבר בתורה, נביאים וכתובים ובמדרש נכתבה המשמעות המושאלת של איבר המין הגברי. למשל באוסף המדרשים העתיקים "ילקוט שמעוני" נכתב בפסוק האוסר על גברים לאונן: "לא תשב לך בלא אשה, עשה תיק לזין שלך, מי שהוא יוצא לחוץ וחרבו שלופה סוף השטן שולט בו... והוא מכה לאחד והורגו ומתחייב בנפשו... מי שיושב ללא אשה וחרבו שלופה יצר הרע שולט בו". איבר המין הנקבי מכונה "תיק" (נרתיק) לחֶרֶב. באנגלית הביטוי "וגינה" הושרש מהשפה הלטינית וגם פירושו הוא "נָדָן לחֶרֶב". מכיוון שאיבר המין הגברי נחשב לאיבר האקטיבי, יחסי המין מכונים: "זיון", ביטוי שנגזר למעשה מכינויו של איבר המין שלהם. בעת קיום יחסי מין הגברים נחשבים לאקטיבים, הפועלים והיוזמים בעוד הנשים הן המושא, עליהן למעשה מתבצעת הפעולה, ועל כן הבחירה בבניינים הִפְעִיל, הֻפְעַל, פִּעֵל והִתְפַּעֵל היא בהתאם. גברים "מזיינים" בעוד הנשים הן "מזדיינות" או "מזויינות".
אולם על פי הטרימינולוגיה, לא רק שהפעולה מתבצעת על הנשים אלא במהלכה הן גם עוברות חוויה טראומטית ומבזה מאוד. התפיסה הזו היא כה מושרשת בשפה שהגברים לעיתים קרובות נוהגים להמחיש פגיעות פיזיות ונפשיות באמצעות ההמשלה למה שנשים חוות כאשר הן מקיימות יחסי מין עם גברים. למשל כאשר ברצונם ללעוג לגבר שניצלו אותו, ביזו אותו או פגעו בו, הם נוהגים לעיתים קרובות להשתמש בביטוי "קיבל זין", מה שהנשים למעשה מקבלות כאשר הן מקיימות יחסי מין עם גברים. קיימים עוד ביטויים רבים כמו "קיבל צינור" המתארים את איבר המין הגברי ומבטאים את התפיסה שזה מבזה להיחדר על ידו.

אין זה מקרה שביחסי המין משתמשים במונח "חדירה" (באנגלית: Penetration) שהפירוש שלו הוא פריצה בכוח וללא רשות, וזה אף על פי שהמונח "הכנסה" הולם יותר. ההבדל בין המונחים ברור כאשר הם אינם נקשרים ליחסי מין. לדוגמה נהוג לומר: "תיירים נכנסים דרך הגבול בעוד מחבלים חודרים אותו". זה כמובן לא נובע מאי הבנת המונח אלא מהטמעת התפיסה בשפה. הביטוי "לזיין" נועד במקור לשמש כביטוי נרדף לקיום יחסי מין עם נשים אולם מכיוון שהתפיסה היא שהפעולה מבוצעת עליהן והיא אף כוחנית, משפילה ומוכיחה את גבריותם, הורחבה משמעותו והוא כולל היום כל אלימות של אדם אל רעהו באשר היא. כאשר גבר מקיים יחסי מין עם אישה הוא "מזיין" וכאשר הוא מפליא את מכותיו ללא רחם באדם חלש ממנו גם אז הוא "מזיין". על פי הטרמינולוגיה הזו, החוויה שהנשים עוברות כאשר הן מקיימות יחסי מין, דומה לחוויה שעובר אדם שמחטיפים לו מכות.
1-17-1.jpg
על פי התפיסה הנשים מבוזות ביחסי המין והתפיסה הזו מבוטאת היטב בשפה המדוברת:
"אתה על הזין שלי / שם זין עליך": ביטוי המפגין התייחסות מזלזלת בך באמצעות המשלה לאיך שמתייחסים לאישה במיטה.
"כל הזין": ביטוי צבאי המציין מצב גרוע המתקבל בהשלמה כמו אישה שנאלצת לקבל את כל האיבר הגדול של בן זוגה.
"איזה זין": ביטוי המציין קריאת שבר באמצעות המשלה לאישה המופתעת לקבל איבר גדול בהרבה מאשר ציפתה.
"קיבל זין": ביטוי המבטא את עוצמת החוויה הטראומטית שאדם עבר בניגוד לרצונו על ידי המשלה למה שחווה אישה במיטה.
 
לעיתים גברים מזכירים את איבר המין שלהם גם כדי לאיים, למשל מפקד לטירונים: "חכו תראו איזה זין תקבלו במוצאי שבת". האיום הזה מבטא באופן מובהק עד כמה על פי התפיסה של הגברים, להיחדר על ידי איבר המין הגברי שלהם זו חוויה נוראה. הנה למשל דוגמה נוספת: "אתה רוצה את הקערה? זין תקבל ממני!". את הביטויים "זין בעין" ו-"זין בתחת" אתם ודאי מכירים. קיימים ביטויים רבים נוספים כמו: "אני אפתח אותך!". איום הנועד להמחיש למי שהוא מופנה כלפיו עד כמה הפגיעה בו תהיה קשה ועד כמה הוא יושפל, וזה נעשה באמצעות הדמיה לאיך שהגברים פותחים את הנשים בעת שהם מקיימים עימן יחסי מין. בשל התפיסה שאיבר המין הגברי הוא איבר שמבזה ופוגע בנשים, השתרשו הביטויים המציגים אותו כך, כמו: "אל תהיה זין!". כלומר אל תתנהג כמו איבר המין הגברי. ועל כן נוהגים לכנות ילד רע: "ילד זין". איבר המין הגברי מכונה גם: "שמוק" (מניאק).
 
מאידך כאשר רוצים להפציר בילדה שלא תהיה רעה כמובן שלא מטיחים בה לא להתנהג כמו איבר המין שלה: "אל תהי כוּס!", וילדה רעה אינה מכונה: "ילדת כוּס" וזה מפני שאיבר המין הנשי להבדיל מאיבר המין הגברי לא נחשב לאיבר שפוגע באחרים. ליהפך, כינוי אישה בשם איבר המין שלה "כוּסית" להבדיל מכינוי גבר בשם איבר המין שלו, אף מתייחס לאישה מפתה ומגרה. אולם מאידך משתמשים בכינויים של איבר המין הנשי כדי לתאר אדם שביזו אותו מאחר והוא נחשב לאיבר המבזה את בעליו. ולכן הקללות הכי מבזות בכל שפות הן קללות אשר מתארות אותו, כמו למשל בשפה האנגלית: "Twat ,Cunt, Pussy" (כוּס). מהתפיסה הזו התהוותה האצבע המשולשת המדמה את איבר המין הגברי ונועדה להשפיל ולבזות את מי שהיא מופנת כלפיו. התנועה הזו הוזכרה כבר בדברי הנביא ישעיהו כתנועה אשר מעוררת מדון: "...אִם-תָּסִיר מִתּוֹכְךָ מוֹטָה, שְׁלַח אֶצְבַּע וְדַבֶּר-אָוֶן".
1-7.jpg
כאשר גברים נמצאים בסביבה גברית ומשתפים ביניהם חוויות מיניות עם נשים, הם בדרך כלל משתמשים בביטויים סדיסטים, אלימים ובוטים מאוד, על מנת ללעוג להן על מה שהם בעיניהם עשו להן באותם הרגעים. אוזניכם תשמענה לרוב ביטויים כמו: "תקעתי / טחנתי אותה, דפקתי אותה, פרקתי אותה, שברתי אותה, זמברתי אותה, העמסתי אותה, הבאתי בה, עשיתי אותה, שברתי לה את האגן, קרעתי לה את הצורה, נתתי לה בראש, פתחתי לה את השושנה, עשיתי עליה סיבוב" ועוד כהנה וכהנה. יחסי המין מכונים גם "מספר", ביטוי אגוצנטרי שנוקב את מספר הפעמים שהגבר בא על סיפוקו ומשלה את האישה לאובייקט. יחסי המין מכונים גם "בעילה", בשל התפיסה שהגברים מפגינים באמצעותם את בעלותם על הנשים בעוד הן מתמסרות להם. יחסי המין מכונים גם "דפיקה". ביטוי אלים מאוד. במקור משמעותו של הביטוי "לדפוק" הוא להכות ולרמות, ומכיוון שבתפיסה הנשים מנוצלות ומושפלות ביחסי המין, הביטוי אומץ כביטוי נרדף ליחסי מין כאשר הגברים הם הדופקים והנשים הן הנדפקות.

כל הביטויים הללו הם בעברית משום שהמונוגרפיה נכתבה בשפה העברית אך הטמעת התפיסה שיחסי המין אינם סימטריים היא בכל השפות ברחבי העולם, כמו למשל אנגלית, ספרדית, הודית וערבית. בשפה האנגלית למשל יחסי מין מכונים "Fuck". הביטוי אומנם לא נגזר מאיבר המין הגברי (כמו הביטוי "לזיין" בעברית), אך עדיין באטימולוגיה העממית מרבית דוברי השפה משתמשים בחוקי הדקדוק active-passive, באופן המשקף את תפיסתם. ולכן אם למשל תחפשו את הביטוי במנועי החיפוש, כמעט כל התוצאות שתחזורנה עבורכם תהיינה "Guys fuck" (בחורים מזיינים) בעוד "Girls get fucked" (בחורות מזויינות). וגם כאשר חוזרות תוצאות הפוכות אלו במרבית המקרים נשים שהחדירו לרקטום של גבר חפץ המדמה את איבר המין הגברי.

מלבד הביטוי הזה קיימים עוד ביטויים מבזים רבים כמו למשל: Screwed her (הברגתי אותה), Banged her (דפקתי אותה) Nailed her (מסמרתי אותה), Pound her (חבטתי בה), וכן הלאה. וכיצד מכונות הנשים לאחר שגברים קיימו עימן יחסי מין? הן מכונות: "fucked up" או "screwed up". פירוש הביטויים בשפה האנגלית מלבד מזויינות הוא גם דפוקות, מוכות ופגומות. רבים אף משתמשים בביטוי: "Empty balls" (לרוקן ביצים) או "Fill her up" (למלא אותה), כביטוי נרדף ליחסי מין עם אישה. האם גברים ערים לכך שהביטויים האלו מבזים נשים? ובכן הבא נבחן את זה: שידמיינו לרגע שהם היו שומעים את החבר של הבת שלהם משוויץ בפני חבריו שהוא סוף סוף דפק אותה. במילים אלו. אני בטוחה שהם היו מבהירים לו כי לא כך מתבטאים.
1-3.jpg
גבר שמקיים יחסי מין עם נשים רבות מכונה: "תותח" אולם אישה שמקיימת יחסי מין עם גברים רבים מכונה בשמות גנאי כמו: זַנְזוֹנֶת, מופקרת, גַּחְבָּה, פרוצה, שרלילה, שרמוטה, שרלוע ועוד, וזה נובע מהתפיסה כי לא ניתן להשוות או כפי שאחד למשל פסק בגאווה: "מפתח שפותח מנעולים רבים הוא מפתח Master אך מנעול הנפתח על ידי מפתחות רבים הוא מנעול מחורבן". מופקרת הוא למעשה שם התואר בו מכנים כל אישה בעלת מוסר מיני כמו של גבר, כלומר אישה המקיימת יחסי מין בתדירות כמו גבר. אולם רק אותה מכנים מופקרת ולא את הגבר משום שעל פי התפיסה, בעת קיום יחסי מין היא זו שמבוזה ומושפלת. ועל כן בכל השפות בעולם אין ביטוי משפיל יותר מהביטוי "זונה" הנאמר בוריאציות שונות. זה לא מפני שזונה מקבלת תשלום אלא כי היא מקיימת יחסי מין עם גברים רבים. הרי הביטוי "ג'יגולו", גבר המקיים יחסי מין בתשלום עם נשים, נתפס כמחמאה.

תדמיינו למשל מקרה שאב תופס את בנו מקיים יחסי מין עם נערה ומקרה נוסף שאב תופס את בתו מקיימת יחסי מין עם נער. במקרה הראשון אביו של הנער לכל היותר ידאג שמה בנו עלול להסתבך, למשל יכניס את הנערה להריון. במקרים רבים האב גם יתגאה בו שהוא למעשה מפגין לראשונה את הגבריות שלו, אולם תגובת האב השני במרבית המקרים תהיה אחרת לגמרי. האב יחוש כי הנער מנצל את הבת שלו, מחלל אותה ורומס את כבודה. ההבדל בין שתי התגובות של שני האבות יהיה תהומי ואף ידמה להבדל בין תגובתו של אב שיראה את בנו מחטיף מכות לחברו לתגובתו של אב שיראה את בנו חוטף מכות מחברו.

התפיסה כי יחסי המין אינם סימטריים מתבטאת גם בתגובות ההפוכות כשמתעדים אותם ומשתפים אותם ברשתות חברתיות. מרבית הנערים לא יחושו בושה אם סרטון שלהם מקיימים יחסי מין עם נערה יופץ ברשת בעוד שנערות תחושנה בושה גדולה. על אף שיחסי המין התקיימו בהסכמה מלאה הנערים יתפסו כמלכים ומניאקים, בעוד הנערות תיתפסנה כמופקרות וכקורבנות. נוהגים לומר כי על הנשים "לשמור על כבודן" ביחסי המין ועל בני זוגן "לשמור על כבודן". כמובן שאין זה נאמר גם על הגברים. זה נובע מהתפיסה שלהבדיל מהגברים, הנשים מבוזות במהלך קיום יחסי המין ועל כן הם חייבים להתקיים רק בחדרי חדרים. יחסי מין התקיימו מימים ימימה בסתר כדי לשמור על כבודן של הנשים, אחרת הם היו מתקיימים בפרהסיה כמו למשל אכילה.
1-7-1.jpg
הסיבה לדיסקרימינציה בין המינים נעוצה הקונספציה שביחסי המין הגברים כביכול מנצלים את הנשים, וזו על כן הסיבה מדוע נשים שנתפסות כמתירניות מכונות בחברה: "זורמות" או "נותנות", דהינו אף על פי שהן "מנוצלות" הן מסכימות לשתף פעולה. את הגברים כמובן שאין מכנים בכינויים הללו כי ברור שהם יחתרו לקיים יחסי מין עם הנשים, שהרי בתפיסה הם יועדו עבורם. נשים שמסכימות לקיים יחסי מין, הן בתפיסה מסכימות להיות כנועות ואף שיעשו בהן כרצונם, ועל כן הביטוי: "לפתוח רגליים", המתאר את התנועה הפיזיולוגית שהנקבות עושות ביחסי המין במטרה לאפשר את החדירה לתוך גופן, פירושו כניעה מבישה.

התפיסה שבעת קיום יחסי מין בעלי איבר המין הגברי הם: "המשתמשים" ומי שנחדר על ידי האיבר הזה הוא: "נותן השירות", מתבטאת גם בתעשיית הזנות. כמעט כל הקליינטים הם בעלי איבר מין גברי, וכמעט כל העובדים נחדרים על ידי האיבר הזה. למעשה גם במפגשים נורמטיביים כמו למשל בסטוצים, גברים נוהגים לתגמל בעקיפין את הנשים מתוך התפיסה שכביכול הן מנוצלות וזה מתבטא מדרינק וארוחה על חשבונם לפני קיום יחסי המין ועד לשכירת החדרים או הצימרים שבהם הם יתקיימו. התפיסה הזו מתבטאת גם בהטרדות מיניות. בעוד נשים שהוטרדו מרגישות שהן נוצלו, גברים שהוטרדו בידי נשים מרגישים דווקא ברי מזל, שכן בתפיסה גבר המטריד אישה שודד את משאב גופה בעוד אישה המטרידה גבר מעניקה לו "שירות חינם".
 
התפיסה שהנשים מבוזות ביחסי המין לא מבוטאת רק ביחסים ואגינלים. גם גברים למשל נוהגים ללקק לנשים את איבר המין אולם רק מציצת איבר המין הגברי נתפסת כמשפילה ומבזה. על כן כאשר רוצים להשפיל אדם לא נוהגים ללעוג לו שאבא שלו הוא: "מלקק כוס" אלא שאימא שלו היא: "מוצצת זין". למעשה כאשר מערבים גם משפחות נוהגים ללעוג רק לבנות המשפחה. דברי הלעג שאוזניכם תשמענה יהיו לרוב על מה שעשו לאימא שלהם, לאחות שלהם, לבנות שלהם, או לבנות הדודות שלהם. נקבות בשל מיניותן נתפסות ככנועות ומוגות לב ומכאן הביטויים: "אל תהיו נקבות", "תוכיחו שיש לכם ביצים" ו-"תהיו גברים!". באנגלית הביטוי הקורא לא להתנהג כמו נקבות אף מכנה אותן בשם איבר המין שלהן: "!Don't be a pussy" (אל תהיו כוס!). בחוגים רליגיוזיים למשל כמו ביהדות כבר לפני כ-2,000 שנה מורנו ורבנו תבעו את האמרה הידועה: "בָּרוּךְ שֶׁלֹּא עָשָׂנִי אִשָּׁה".
למטה: היחס השונה. גבר פעיל מינית מכונה: "STUD" (אטרקטיבי) בעוד אישה פעילה מינית מכונה: "SLUT" (זונה).
1-15.jpg

פרק משנה 1.1: רצח על חילול כבוד המשפחה (Honor killing)
 
ההישרדות משחר ההיסטוריה הייתה קשה מאוד בהיעדר חוקים או אכיפה, כאשר רק החזקים ביותר שרדו והחלשים הושמדו. שבטים נדרשו להילחם על משאבים, ונוודים ורועים למשל שנשאו עימם את כל חפצי הערך שלהם הסתכנו בכל רגע בבזיזתם. ולכן משפחות ושבטים נדרשו לאורך ההיסטוריה לבנות כבוד ומוניטין עז על מנת להבריח אויבים פוטנציאלים ולהגן על רכושם, באמצעות אלימות, תוקפנות, הטלת אימה, נקמות אלימות, אכזריות ומיידיות, ולכן הכבוד הוא בעל ערך מרכזי על מנת לשרוד. גברים בעלי כבוד הם בעלי מעמד חברתי גבוה הפותח להם אף הזדמנויות כלכליות וביכולתם לשאת את הנשים היפות ביותר, בעוד גברים ללא כבוד מנודים מהחברה (חברתית וכלכלית) ומתקשים לשאת אישה כי אף אב לא יסכים להעניק להם את בתו. ולכן בתרבויות רבות מקדמת דנא ולאורך ההיסטוריה כולה, ניהול הכבוד והמוניטין נחשבו לאתיקה החברתית החשובה ביותר.

מכיוון שהזכרים הם המין החזק פיזית והם אלו אשר חודרים וכובשים ביחסי המין עם איבר המין הגברי שלהם המדומה לחרב, הם נחשבו משחר ההיסטוריה בכל העולם ובכל הדתות והתרבויות, כמין העליון והנעלה, כמין אשר מביא את הכבוד והמוניטין. מאידך הנקבות בשל האנטומיה המינית שלהן שנחשבת למבזה והיותן נחדרות ונכבשות, נחשבו כמי שרק מסכנות את הכבוד. על כן העולם נחשב למקום שנברא עבור הזכרים בעוד שהנקבות אינן אינדיבידואליות אלא רכושם וככאלו עליהן להיות כנועות.

הגברים לכן נדרשו מקדמת דנא להסתיר מהמרחב הציבורי את הנקבות במשפחותיהם, לסגור אותן בבתים, להעביד אותן רק בעבודות בית ולהיות קשוחים וחסרי סבלנות כלפיהן כדי להבטיח שגופן הבזוי לא יראה ברבים וכך לשמור על כבוד משפחתם. הרעיון מבוסס לעיתים קרובות על פרקטיקות כמו למשל: "פורדה" (Purdah). פרקטיקה דתית וחברתית הרווחת בקרב מספר קהילות מוסלמיות והינדיות, שמטרתה להקטין ככל הניתן את החרפה שעל פי התפיסה הנקבות מטבען מביאות למשפחותיהן. הן מצוות להישאר בבתים, להימנע מסוציאליזציה עם גברים, ללבוש כיסוי גוף מלא כולל בורקה ולא לענוד תכשיטים ואביזרים שעשויים להבליט את גופן המבזה. אי-ציות שלהן מוביל לאלימות קיצונית ועשוי אף להוביל לרציחתן על חילול כבוד המשפחה. האחים נדרשים לעיתים קרובות לשלוט מקרוב על התנהגות אחיותיהן והנקבות האחרות במשפחה כדי להבטיח שאף גבר לא יקיים עימן יחסי מין ושגופן המבזה בעיניהם תמיד יהיה מכוסה בפרהסיה, על מנת שהכבוד והמוניטין של המשפחה לא יוכתם.
למטה: נערה בחג'אב. בעוד שהזכרים רשאים להסתובב חצי עירומים, הנקבות מצוות לכסות את גופן מכף רגל עד ראש ובתרבויות רבות גם את פניהן כולל הפה והאף כדי להסתיר את גופן ה"מבזה" וכך לשמור על כבוד המשפחה והקהילה.
כמו כן נאסר עליהן לקיים יחסי מין באופן חופשי אלא רק עם גבר אחד בלבד (שנבחר בקפידה על ידי אביהן) במהלך כל חייהן, כי זו הדרך היחידה להעמיד צאצאים, וגם אז עליו לקיים עימה יחסי מין בחדרי חדרים, כדי שהביזוי שלה יהיה מול עיניו בלבד. הנקבות נחשבו כאמור לרכושם של הזכרים במשפחה ולפיכך הם חייבים להבטיח את בתוליהן, כדי גם לשמור על שווי הרכוש, ולאחר שהן מושאות, הן הופכות להיות הרכוש של הבעלים שלהן, ואז האחריות שגופן הבזוי לא יראה ברבים מועברת אליהם. זכר שקיים קשר עם נקבה שאינה אשתו, גם אם בהסכמתה ובמיוחד אם הוא גם קיים עימה יחסי מין, מואשם ברמיסת כבודה, כבוד משפחתה והחמולה שלה. אם הזכר משתייך לדת אחרת או לקסטה נחותה יותר, זה גם נתפס כהשפלה דתית ומעמדית. הם אומנם אוסרים על בנות משפחתם לקיים יחסי מין עם גברים זרים, אולם להם כמובן מותר לקיים יחסי מין עם נקבות זרות, בשל התפיסה שביחסי המין הזכרים אינם מבוזים כמוהן, ההיפך הם המבזים ועל כן הם חופשיים לקיים יחסי מין כאוות נפשם.

נקמתם של הגברים חייבת להיות מיידית במטרה להשיב ולשקם את כבודם ולשמר המוניטין שלהם, בפרט בקהילות מלוכדות. משטר הכבוד לא סלחן. הנקבה אינה רשאית אף להגן על עצמה ולטעון את טענותיה והיא נרצחת כדי להיפטר ממקור הבושה. לבני המשפחה אין חלופה חברתית אחרת, מלבד להורגה במטרה להסיר את הכתם, לא להיתפס כפחדנים ולא להיות מנודים. באשר לזכר שבעיניהם "ביזה" אותה, אם בכוחם של הגברים במשפחתה לנקום, הם יכו ויהרגו אף אותו (גם אם הוא רק נער). לעיתים האלימות מתפשטת למשפחתו וזה מוביל לעיתים לסכסוך דמים, מפני שסכסוכי כבוד נתפסים כסכסוכים בין משפחות. בתרבויות רבות גם נשים שנאנסו מוכות באכזריות ואף נרצחות על ידי בני משפחותיהן וקרוביהן, בשל התפיסה שגברים אינם מסוגלים לעמוד בפני גופן המפתה, ולכן החרפה שהם המיטו עליהם היא באשמתן. עליהן לכסות את עצמן מכף רגל ועד ראש. אולם גם נשים שלא הואשמו בפיתוי האנס נרצחות, בפרט אם התעברו כשבעיני המשפחה זו הדרך היחידה לשקם את כבודה.

הרצח מכונה באנגלית: "Honor killing" (כלומר: הריגה לשיקום הכבוד) ו-"Shame killing" (כלומר: הריגה כתגובה לחרפה). הרצח מתוכנן על ידי בני המשפחה, לעיתים באמצעות "מועצה משפחתית" רשמית. לעיתים הנערים במשפחה נבחרים לרצוח את בת המשפחה כדי לאמנם. אם יסרבו, הם עשויים להיתקל בהשלכות חמורות מצד המשפחה והקהילה על אי מילוי חובתם. שיטות הרצח כוללות סקילה, דקירה, מכות רצח, שריפה, עריפת ראש, תלייה, שחיטה, התקפות חומצה קטלניות, ירי, וחניקה. הרצח מבוצע לעיתים בפומבי כדי להזהיר את יתר הנקבות בקהילה מהשלכות אפשרויות, אם הן לא תצנענה את גופן המבזה. לאחר רציחתה של בת המשפחה, הרוצחים מתגאים במעשה ששיקם את כבודם, ומנהיגי השבט תומכים בהם ומגינים עליהם. המשטרה ופקידי המשפט המקומיים לעיתים קרובות תומכים ברצח שלה, שעל פי תפיסתם הוא היה מוצדק והם מעלימים עין. זו אינה נחשבת עבירה, משום שזו מסורת תרבותית ארוכת שנים ובין העתיקות ביותר בהיסטוריה הנתפסת כראויה ומוצדקת.

לעיתים הגברים קודם מאפשרים לבת המשפחה להתאבד, כדי שהיא תוכיח שהכבוד שלהם חשוב גם לה והיא בעצמה מבינה שלאחר הביזוי שהיא עברה, עליה להסתלק מהעולם הזה כדי שכבודם לא יפגע. התופעה שכיחה למשל בדרום מזרח טורקיה. באיראן בשנת 2001 למשל, 565 נשים וילדות נרצחו על חילול כבוד המשפחה בעיר עילם ומתוכן 375 אולצו להצית את עצמן. בשנת 2008 למשל התופעה של נקבות שאולצו להצית את עצמן הייתה נפוצה מאוד בכל שטחי ההתיישבות הכורדית באיראן. במקרים אחרים גם בני משפחה שרצחו את בת המשפחה בעצמם, מדווחים שהיא התאבדה כדי להסתיר את הפשע באזורים שבהם רצח על חילול כבוד המשפחה לא חוקי כמו בכורדיסטן העיראקית, שם מקרי מוות רבים של נשים מדווחים כהתאבדות.

המנהג היה נפוץ מימים ימימה בתרבויות ובמסורות בחלקים רבים בעולם ובפרט במזרח התיכון, בדרום אסיה ובצפון אפריקה. זו אידאולוגיה תרבותית שאינה קשורה לדתות ואף יש לה היסטוריה ארוכה בחברות האנושיות שקדמו לדתות מודרניות רבות. המשפט הרומאי של פטר פמיליאס העניק לגברים שליטה מלאה על נשותיהם ובנותיהם, וקבע כי חייהן כפופים לשיקול דעתם. באימפריה הרומית החוקה אשר הטמיע הקיסר אוגוסטוס "Lex Julia de adulteriis coercendis" התירה לאבות לרצוח את בנותיהם הנואפות שהעזו לקיים יחסי מין מלבד עם הבעלים שלהן ולבעלים הותר להרוג את הגברים שרמסו כביכול את כבודן.
למטה: ב-30 ביוני 2009, מוחמד שפיה הטביע למוות את שלוש בנותיו בתעלת רידו בקנדה בשל התנהגותן הלא צנועה כלשונו, וכמו כן גם את אשתו הראשונה שניסתה לגונן עליהן. הקורבנות משמאל: ג'טי-13, סהר-17, זינאב-19 ורונה-52.
1.jpg
ברומא העתיקה נאסר על נקבות רווקות לקיים יחסי מין בכלל, וכמו כן על נקבות נשואות לקיים יחסי מין לא עם הבעלים שלהן. גברים שלא הרגו את בנות משפחתם שהפרו את האיסור נרדפו מכיוון שזה נחשב ביזוי לא רק להם אלא גם לעם הרומאי כולו. בקרב העמים האצטקים והאינקים-הילידים, נשים נשואות שקיימו יחסי מין עם גברים שאינם הבעלים שלהן, קיבלו עונש מוות. בתקופת שלטונו של ז'אן קלווין בז'נבה, נשים כאלו גם קיבלו עונש מוות, שאף היה אכזרי במיוחד. הן הוטבעו למוות בנהר רון. גם בדרום אירופה במדינות הים התיכון כמו למשל באיטליה ויוון, המנהג של רצח נקבות בשל חילול כבוד המשפחה היה נפוץ. הכבוד נחשב לדרך חיים ואידיאל של הסדר החברתי, המגדיר את החיים, המנהגים, הערכים וקוד ההתנהגות של עמים רבים. במהלך שושלת צ'ינג בסין הותר לאבות ובעלים להוציא להורג את בנותיהם ונשותיהם אם ביישו אותם, כדי להשיב את כבודם.

באירופה בימי הביניים, החוק היהודי הקדום ציווה לסקול למוות אישה שקיימה יחסי מין לא עם בעלה ואת הגבר שביזה אותה. קוד נפוליאון סעיף 324 משנת 1810 התיר לגברים להרוג את נשותיהם ומאהביהן אולם לא הפוך. הוא בוטל רק בשנת 1975. סעיף זה הועתק לחוק העות'מאני ולמדינות ערב במזרח התיכון כמו ירדן, אלג'יריה, מצרים, עיראק, כוויית, לוב, מרוקו, עומאן, סוריה, תוניסיה, איחוד האמירויות הערביות ותימן. החוק בוטל רק לאחרונה: בלבנון, ברשות הפלסטינית, ובעזה בשנת 2011.
למטה: פרינסי טיווארי בת ה-22 ממומבאי, נרצחה ובותרה על ידי אביה לאחר שקיימה יחסים עם גבר מקהילה אחרת.
גם במאה ה-21 המנהג חשוב ביותר בקהילות רבות והוא אף חוצה תרבויות ודתות. על פי ארגון האומות המאוחדות מדי שנה נרצחות כ-5,000 נקבות בשל "חילול כבוד המשפחות שלהן". המנהג נפוץ מאוד במזרח התיכון ובמזרח אסיה למשל במצרים, לבנון, ישראל, מרוקו, פקיסטן, איראן, סוריה, ירדן ותימן ושאר המדינות במזרח התיכון והמפרץ הפרסי ובמדינות כמו בנגלדש, אקוודור, אוגנדה, ברזיל, קנדה, צרפת, טורקיה, הודו, אוגנדה, איטליה, שוודיה, גרמניה, בריטניה, ארצות הברית ועוד מדינות.

בסקר שערכה הרשת האסיאתית BBC, בקרב 500 צעירי דרום אסיה, אחד מתוך עשר תמכו ברצח על חילול כבוד המשפחה. מחקר טורקי מיולי 2008 שנערך על ידי צוות מאוניברסיטת דיקל באזור הכורדי שנמצא ברובו בטורקיה בדרום מזרח אנטוליה, הראה כי הפרקטיקה אינה קשורה למבנה חברתי פיאודלי. גם גברים "בוגרי אוניברסיטה משכילים", רצחו את בנות משפחתם על "חילול כבוד המשפחה". מהמקרים שנסקרו 60% הם בוגרי תיכון, או אוניברסיטה משכילים, או לפחות יודעים קרוא וכתוב.
למטה: אריאנה לשקרי בת ה-16 נורתה למוות ב-27 ביוני 2022 על ידי אביה אחרי שראה אותה צוחקת עם נער בפארק.
במזרח-התיכון ובמדינות ערב בצפון אפריקה כולל בקרב מיעוטים לא ערבים, רצח נקבות על חילול כבוד המשפחה נפוץ מאוד. במאה ה-21 גם במדינות המערב, ציבורים מסוימים עדיין בתפיסה שרצח נשים וילדות שחיללו את הכבוד של המשפחה, הוא "מקובל מבחינה מוסרית" על פי סקרים עדכניים שנערכו, כמו למשל בצרפת כ-4% תומכים ברצח ובבריטניה ובגרמניה כ-1%. להלן אחוזי התמיכה ברצח שלהן בקרב המוסלמים המתגוררים במספר בירות אירופה: 5% בפריז, 3% בברלין ו-3% בלונדון. בתרבות הצרפתית גם קיימת רמה גבוהה יותר של סובלנות כלפי גברים שהרגו את בנות משפחתם על חילול כבוד המשפחה. בצ'צ'ניה הנשיא עצמו שמונה לקרמלין, רמזן קדירוב, קבע כי כל נקבה שנרצחה על חילול כבוד המשפחה, הייתה ראויה למות, כי היה לה "מוסר רופף" והן נורות למוות בצדק על ידי קרובי המשפחה כדי להשיב את כבודם. הוא הוסיף שאין להרוג רק את האישה שבוזתה בעיניו, אלא גם את הגבר שביזה אותה: "אם אישה מתרוצצת ואם גבר מתרוצץ איתה... על שניהם להיהרג".

מערכות המשפט ברוב המדינות אינן שופטות גברים שרצחו על חילול כבוד המשפחה, או גוזרות ענישה מופחתת משמעותית בטיעון כי אין לצפות מבני משפחה למשול ברוחם, לאחר שנגלה שגבר קיים יחסי מין עם בת משפחתם (ביזה אותה בעיניהם). חוקים עכשוויים לרוב רוב חוקקו בהשראת קוד נפוליאון הצרפתי, חוק פשע התשוקה של צרפת שנותר בתוקף עד שנת 1975. במרבית מדינות המזרח-התיכון ובמדינות ערב בצפון-אפריקה, קיימים חוקי עונשין שמספקים הגנה מלאה או חלקית לרוצחים. בחלק ממערכות המשפט ניתנים אף עונשים קלים יותר לבני המשפחה שרצחו אותם מיד לאחר שהם גילו ללא כוונה מוקדמת. מסגרות משפטיות אף מעודדות רצח נקבות על חילול כבוד המשפחה באמצעות חוקים המפלילים אותן כמו חוק המחייב אותן לכסות את גופן במקומות ציבוריים ובכך המדינה בעצמה קובעת שהגוף שלהן הוא מבזה ומי שאינה מכסה אותו ראויה לעונש. בפיליפינים למשל, סעיפים 333 ו-334 לחוק העונשין מבדילים בין הזכרים לנקבות והם קובעים ענישה חמורה לנקבות שנאפו.
בינואר 2022, יסמין אל-חנטאוי, ילדה בת ה-5 מהעיר מנביג' בסוריה, נאנסה בדרכה לבקר את אביה שעבד באזור חלב. משפחתה החליטה להעלים כל זכר שלה כדי שכבודם לא יפגע. הם דקרו אותה למוות והשליכו את גופתה למיכל אשפה.
דוגמאות למדינות שעדיין מעניקות הגנה מלאה או חלקית לרצח נשים וילדות על חילול כבוד המשפחה (שנת 2022)
איראן: סעיף 301 לחוק העונשין מתיר לאבות וסבים לרצוח את בנותיהם ונכדותיהם על חילול כבוד המשפחה.
אקוודור: חוק העונשין מעניק הגנה חלקית לגברים שרצחו את בנות משפחתם על חילול כבוד המשפחה.
ארגנטינה: חוק העונשין מעניק הגנה חלקית לגברים שרצחו את בנות משפחתם על חילול כבוד המשפחה.
גואטמלה: חוק העונשין מעניק הגנה חלקית לגברים שרצחו את בנות משפחתם על חילול כבוד המשפחה.
הרשות הפלסטינית: חוק העונשין מעניק הגנה חלקית לגברים שרצחו את בנות משפחתם על חילול כבוד המשפחה.
ונצואלה: חוק העונשין מעניק הגנה חלקית לגברים שרצחו את בנות משפחתם על חילול כבוד המשפחה.
ירדן: חוק העונשין מעניק הגנה חלקית לגברים שרצחו את בנות משפחתם על חילול כבוד המשפחה.
מצרים: שופטים לעיתים קרובות מתחשבים בגברים שרצחו בנות משפחה שביזו את כבודם על פי סעיף 17 לחוק העונשין.
סוריה: סעיף 192 לחוק העונשין קובע כי שופט רשאי לבחור עונשים מופחתים במקרים של רצח על חילול כבוד המשפחה.
פרו: חוק העונשין מעניק הגנה חלקית לגברים שרצחו את בנות משפחתם על חילול כבוד המשפחה.
תימן: החוק מתיר לאבות לרצוח את בנותיהם על חילול כבוד המשפחה.

דוגמאות למדינות שביטלו את ההגנה רק במאה ה-21:
אורוגוואי: עד דצמבר 2017 סעיף 36 לחוק העונשין התיר לגברים לרצוח את נשותיהם שנאפו בשל "הלהט שמעורר ניאוף".
ברזיל: עורכי דין עדיין משתמשים בטיעון של חילול כבוד המשפחה כדי להשיג זיכויים בהצלחה רבה, בפרט בפנים הארץ.
האיטי: עד שנת 2005 החוק התיר לבעל לרצוח את אשתו אם קיימה יחסי מין עם גבר אחר.
ירדן: עד לפני מספר שנים החוק התיר לגברים לרצוח את נשותיהם ואת בנות משפחתם על חילול כבוד המשפחה.
לבנון: עד אוגוסט 2011 החוק התיר לגברים לרצוח את בנות משפחתם על חילול כבוד המשפחה.
סוריה: עד שנת 2009 סעיף 548 לחוק העונשין קבע שגבר שרצח/פצע את בת משפחתו שביזתה אותו ייהנה מעונש מופחת.
פקיסטן: עד שנת 2006 החוק התיר לרצוח בנות משפחה על חילול כבוד המשפחה, בפרט אם קיימו יחסי מין מחוץ לנישואים.
צ'ילה: עד שנת 1953 החוק התיר לגברים לרצוח את נשותיהם אם הן נאפו.
למטה: כתבה מתוך הדיילי מייל, ב-3 באוגוסט 2011 במהלך מלחמת האזרחים בלוב: אב שחט את שלוש בנותיו בגילאי 15, 17 ו-18 מכיוון שנאנסו בבית הספר על ידי חייליו של מועמר קדאפי. הוא סיפר כי הרג אותן בשל החרפה וההשפלה.
11.png
בפקיסטן למשל, החוק התבסס על חוק העונשין ההודי (IPC) משנת 1860 שהאימפריה הבריטית אף העתיקה לראג' הבריטי. החוק הסדיר את המעמד החוקי וקבע שגבר שהרג נקבה במשפחתו בשל "פרובוקציה חמורה ופתאומית" שלה יקבל עונש קל. פקודות ההודוד אשר נחקקו בשנת 1979 על ידי השליט הגנרל זיא אל-חאק, אפשרו לגברים לרצוח נקבות במשפחתם אם הן פגעו בכבודם, במיוחד אם קיימו יחסי מין או נאנסו לא על ידי הבעלים שלהן, ולכן זה היה מסוכן מאוד לנשים שנאנסו להתלונן.

רק בשנת 2006 עבר חוק שתיקן את הפקודות אולם המשטרה והתביעה עדיין לעיתים קרובות אינן מתערבות והמקרים האלו אפילו אינם מגיעים לבית המשפט. המשטרה מכריזה על הרצח כאל עניינה של המשפחה שאינו מצדיק כלל התערבות מצידה. הקורבנות שלא נרצחות אלא חוטפות מכות מהגברים במשפחה על חילול כבוד המשפחה, מרביתן אינן מתלוננות בשל הפחד. במקרים שבכל זאת מגיעים לבית המשפט, הרוצח לעיתים קרובות אינו מואשם או שמקבל עונש מופחת של 3-4 שנות מאסר. במחקר שהקיף 150 מקרים עלה שהשופטים גזרו בכולם עונשים קלים מלבד שמונה מקרים שלא הוכח שהכבוד באמת נפגע. לעיתים קרובות השופטים גם גוזרים עונשים מקלים בשל ה"פרובוקציה" כלשונם שביצעו הקורבנות על פי חוק העונשין ההודי. לעיתים קרובות רוצח צריך רק לטעון שבת משפחתו פגעה בכבוד כדי לצאת לחופשי. בשנת 2003 למשל נרצחו 1,261 נשים. האדישות למעשי הרצח הללו נובעת בשל התפיסה השורשית בחוק, במשטרה ובמערכת המשפט שנקבות הן מטבען נחותות.

כדי לשמור על הכבוד של בני המשפחה, הזכות של הנשים בפקיסטן לחיות מותנית בציות לגברים והצנעת גופן הנחשב מבזה.
בשנת 2008 פוליטיקאי מהמחוז בלוצ'יסטן למשל (ישראר אולה זהרי), הגן על רציחתן של 5 נשים שהשתייכו לשבט העומרני על ידי קרוב משפחה של פוליטיקאי עומרני מקומי. הוא הגן על הרצח בפרלמנט וביקש מחבריו המחוקקים לא לעשות מהומה. הוא הצהיר כי: "אלו מסורות בנות מאות שנים ואמשיך להגן עליהן. רק מי שמתעסקת במעשים שאינם מוסריים צריכה לפחד".
למטה: הנרייט קרא בת 17 מישראל. ב-13 ביוני 2017 אביה נעץ סכין בצווארה והרג אותה בשל קשר שניהלה עם גבר.

פרק משנה 1.2: איבר המין הגברי שימש מקדמת דנא גם כאמצעי הרתעה והענשה

על פי התפיסה מקדמת דנא אין ביזוי גדול יותר מאשר להיחדר על ידי איבר המין הגברי, על אחת כמה וכמה בכפייה ובפומבי. ולכן לאורך ההיסטוריה כולה נעשה שימוש נרחב בו כאמצעי הרתעה והענשה כלפי נשים, נערות וילדות ובני המשפחות שלהן. מספר המקרים המתועדים בלבד שנעשה בו שימוש למטרות הללו הוא כמעט אינסופי ועל כן אביא בפניכם דוגמה אחת בלבד. ב-3 במאי 1938 סטניסלב קוסיאור, מנהיג המפלגה הקומוניסטית באוקראינה, נעצר באשמת ריגול והודח מתפקידיו במפלגה. מנהיג ברית המועצות יוסיף סטלין הורה לנ.ק.ו.ד (גוף ממשלתי לענייני שיטור וביטחון של ברית המועצות שעסק בריגול פנים) לכפות על קוסיאור בכל דרך להודות כי הוא מרגל ו-"האויב של העם", בפני נשיא אוקראינה גריגורי פטרובסקי שסירב להאמין.

הקצין בוריס רודוס שהיה ידוע לשמצה כמענה אכזרי מאוד, מונה לחוקרו של קוסיאור. רודוס שראה כי קוסיאור עומד בעינויים האכזריים ולא נשבר, הורה להכניס לחדר החקירות את בתו בת ה-16 ולאנוס אותה לנגד עיניו. עובדי נ.ק.ו.ד אנסו אותה אחד אחרי השני. קוסיאור נשבר והסכים להודות. הוא נקלח אל משרדו של סטלין, שם הוא הודה בפני נשיא אוקראינה שהוא מרגל. לאחר שהודה העיר סטלין בניצחון: "הנה, אתה רואה פטרובסקי, לא האמנת שקוסיאור הפך להיות מרגל. עכשיו אתה מאמין". הנערה תמרה שנאנסה לעיני אביה לא יכלה לשאת את ההשפלה שעברה והתאבדה כשהיא משליכה עצמה על מסילת רכבת. כמובן שאין תיעודים הפוכים (שימוש באיבר המין הנשי כאמצעי הענשה) גם אם תסרקו במסרקות ברזל את ההיסטוריה כולה.
1-1.jpg

פרק משנה 1.3: גדיעת איבר המין הנקבי (Female genital mutilation)

בעיני הגברים אין ביזוי גדול יותר מאשר להיחדר על ידי איבר המין הגברי שלהם, ולכן איבר המין הנשי נתפס בתרבויות רבות כאיבר מבזה שחובה לכרותו מגופן מלבד חלקיו הנחוצים להולדה ולרבות הדגדגן שנחשב זכרי, כדי לשמור על כבוד משפחתן. הכריתה מכונה: "גדיעת איבר המין הנקבי" (Female genital mutilation), ובשפה העברית היא מכונה בשוגג: "מילת נשים". להבדיל ממילת גברים שנכרתת רק העורלה כביטוי לאמונתם באל, הכריתה היא כמעט מלאה בשל אמונתם שזה איבר מביש. הכריתה נפוצה מאוד גם היום, בעיקר בעשרים ושמונה מדינות אפריקניות, ובמיוחד באזורים המוסלמים בצפון מזרח אפריקה, בקרן אפריקה ובמערב אפריקה. כמו כן הפרקטיקה נהוגה גם בקרב הבדואים והכורדים במזרח-התיכון מלבד במדינת ישראל.

הניתוח מבוצע לעיתים עם כלים לא סטריליים כולל סכינים, מספריים, זכוכית, סלעים מחודדים וציפורניים. למשל לדברי אחות באוגנדה, שצוטטה בשנת 2007, בכתב העת הרפואי "לאנסט", החותכים משתמשים עם אותה הסכין עד 30 ילדות בכל פעם. בשלב ראשון הילדה מושבת בכריעה על שרפרף או מחצלת בזמן שמבוגרים מפשקים את רגליה. אם יש חומר הרדמה מקומי, זה השלב שנעשה בו שימוש. אלמנט המהירות וההפתעה הוא חשוב. המוהל תופס את הדגדגן ותולש אותו בהנפת סכין אחת. לאחר מכן, הדגדגן מוצג לבני המשפחה כדי שיחליטו אם זה מספק או שיש לקצץ יותר. לאחר שהדגדגן נקטע בצורה מספקת, במילה מסוג Type III המוהל מסיר גם את השפתיים והרקמות עד חיץ הנקביים שלה. הילדה נאבקת, צורחת ומדממת קשות.
1-2.jpg
לאחר שהמוהל כרת את כל חלקיו החיצוניים של איבר המין שלה, נותר פתח הנרתיק המביש שלה. הוא סוגר אותו ככל הניתן. הוא מצמיד את הרקמות סביבו ותופר אותן בתפר הדוק ומותיר חור זעיר בלבד של 2-3 מ"מ למעבר שתן ובהמשך נוזל הוסת. לאחר הניתוח רגליה של הילדה נקשרות זו לזו, לרוב מהירך ועד לקרסול למשך שבועיים עד שישה שבועות, על מנת להבטיח שהרקמות יתאחו ולמנוע דימום. אם פתח הנרתיק שנותר בין רגליה של הילדה רחב מדי בעיני משפחתה, הניתוח מבוצע שוב.
 
בבגרותה לאחר שהיא הושאה, בעלה חודר בכוח לתוך גופה בו בעת שהוא קורע את התפרים ומרחיב את פתח הנרתיק שלה, במפגן שנועד להפגין את גבריותו. במדינות כמו סומלילנד, מותר לקרובי משפחת החתן לצפות כדי לוודא שהיא הייתה בתולה. בעת קיום יחסי המין במקרה הרע היא אינה מרגישה דבר ובמקרה הרע יותר היא נאנקת מכאבים בזמן שבעלה שואג מהנאה. יחסי המין הם כה חד צדדיים, שניתן לומר שהוא למעשה מאונן בתוך הגוף שלה. היא שרועה תחתיו והיא לא יותר מאשר חור. גברים שאינם מצליחים לחדור לתוך גופן, פונים בדרך כלל בסודיות רבה למיילדות, מכיוון שזה נתפס כפגיעה קשה בגבריותם. לפני הלידה הפתח נפתח עוד יותר כדי לאפשר מעבר של תינוק, ולאחריה הוא משוחזר לגודל שהיה אחרי החדירה הראשונה.

הנזקים שנותרים בגופן של הנשים לכל חייהן:
-
בעיות בדרכי השתן (השתנה כואבת, זיהומים בדרכי השתן).
- דליפת שתן לתוך הנרתיק.
- בעיות נרתיקיות (פריקה, גירוד, גינוזיס בקטריאלי וזיהומים אחרים).
- וסת כואבת, קושי בהעברת דם הווסת ועוד.
- עיוות של הנרתיק.
- רקמה צלקתית וקלוידית.
- כאבים במהלך יחסי מין.
- סיכון מוגבר בלידה ותמותה.
למטה: לפני ואחרי. מטרת הניתוח היא להסוות ככל הניתן את איבר המין הנקבי שלהן מכיוון שהוא נחשב לאיבר מביש.
1-14.jpg
 
פרק משנה 1.4: יחסי מין הומוסקסואלים
 
הגברים נחשבו מקדמת דנא למין הלוחם ועל כן הם הצטוו להיות חזקים, כוחניים, לוחמניים ותוקפניים ולשאוף לכבוש ולשלוט. כוחם ועוצמתם של עמים נשאבו על כן מכוחם ועוצמתם של הגברים. גבריותם נחשבה כמי שהביאה את הכבוד לעמים שלהם. ולכן כמעט בכל העולם נאסר על הגברים להיחדר על ידי איבר המין הגברי מפני שזה נחשב משפיל ומבזה להיחדר כמו נקבה. גבר שהסכים להיחדר (כלומר שהסכים "שיבזו אותו כמו נקבה") נחשב כמי שביזה לא רק את עצמו אלא גם את בני מינו ועמו. בתרבויות רבות הומואים וגברים ה"מתנהגים כנקבות", למשל לובשים בגדים נשיים, מוכים ונרצחים על חילול כבוד המשפחה. חשוב להדגיש כי כמעט בכל מקום האיסור חל רק על הגברים. לנשים הותר להיחדר אנאלית ואוראלית ולקיים יחסי מין ביניהן למרות שגם זה לא טבעי. כלומר לא תפיסת היחסים כלא טבעיים הייתה הסיבה אלא הכוונה לשמור על כבודו של המין הגברי.

בברית הישנה והחדשה של התורה, הנביאים והכתובים, נאסר על הגברים להיחדר ביחסי המין "כמו נשים" משום שזה מבזה. בפסוק ויקרא יח 22 נכתב: "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִיא" (אין להשכיב זכר כפי שמשכיבים אישה. זו תועבה). הסיפור המקראי "מהפכת סדום ועמורה" המתאר הריסת ארבע ערים ובהן סדום ועמורה בידי אלוהים נקשר להומוסקסואליות. הכנסייה הקתולית הרשמית אסרה הומוסקסואליות באופן חד משמעי ובלתי מתפשר והקטכיזם של הכנסייה הקתולית קבע כי "מעשים הומוסקסואלים הם מופרעים במהותם.. הם מנוגדים לחוק הטבע.. ולכן בשום פנים ואופן אין זה אפשרי לאשר אותם". באסלאם גם נאסר על הגברים להיחדר כמו נשים, זה נחשב פשע לפי חוק השריעה ומטופל כך במרבית המדינות המוסלמיות.

באירופה בימי הביניים, יחסי מין בין גברים נחשבו מעשה סדום ועונשם היה מוות. הרדיפות היו בשיאן בתקופת האינקוויזיציה כאשר כתות הקתרים והתנועה הוולדנסית הואשמו במעשי סדום. גם ביוון העתיקה מהמאה ה-8 עד למאה ה-6 לפני הספירה. בשנת 1307 למשל, האשמות בקיום יחסי מין בין גברים היו האשמות העיקריות שהוגשו במהלך משפט האבירים הטמפלרים. בשלהי שושלת צ'ינג וברפובליקה הסינית, יחסי מין בין גברים נחשבו למעשה שהוא אסור ובשנת 1740 הם הוצאו מחוץ לחוק. במהלך מהפכת התרבות בסין הממשלה הגדירה יחסי מין בין גברים כ-"חרפה חברתית וכסוג של מחלת נפש", והחלו רדיפות נרחבות ברחבי המדינה. גברים הומוסקסואלים הועמדו לדין והואשמו בהפרתם של מגוון חוקים, כולל "הפרת הסדר הציבורי". בברית המועצות יוסף סטאלין שהחזיר את חוקי הצאר הישנים אסר זאת, והאיסור נותר על פי סעיף 121 עד עידן בוריס ילצין. בגרמניה הנאצית הומוסקסואלים נרדפו על ביזוי המין הגברי, בין 5,000 ל-15,000 נכלאו במחנות הריכוז ורבים הוצאו להורג.
למטה: ג'יימס פראט וג'ון סמית' הוצאו להורג בתלייה באנגליה ב-27 בנובמבר 1835 באשמה שקיימו יחסי מין ביניהם.

גם היום הומוסקסואליות עדיין אינה חוקית ב-74 מדינות בעולם. ב-36 מתוך 54 מדינות אפריקה על פי הנתונים משנת 2010. גורמים ממשלתיים פועלים כנגד הומואים בחסותה של המדינה באמצעות הענשה, אפליה, דברי שטנה, אלימות קשה, רדיפה, מעצרים ממושכים, פיטורים, בריונות, דחיית משפחתם, דה הומניזציה והכחשת אנושיותם, אישיותם וכבודם והם חיים באימה. מחקר בשנת 2019 חשף כי אלימות כלפי הומואים נפוצה בארבע מדינות אסיה שנסקרו (הודו, איראן, מלזיה ופקיסטן) ובקרב בריטיים אסייתים. מוסלמים והינדים שנחשדים כהומואים הם בסבירות גבוהה יותר לסבול מאלימות על חילול כבוד המשפחה. בשנת 2022 עדיין שבע מדינות מטילות עונשי מוות: איראן, מאוריטניה, ערב הסעודית, סודן ותימן ובאזורים בניגריה וסומליה. רצח נקבות על חילול כבוד המשפחה מושרש במדינות במזרח התיכון, צפון אפריקה ובסביבתם ובתרבויות בהודו והפיליפינים.

באיראן מאז המהפכה האסלאמית בשנת 1979 היא הוציאה להורג מעל 4,000 גברים לאחר שהואשמו שהם הומוסקסואלים. בערב הסעודית העונש הוא הוצאה להורג פומבית כדי שיראו כולם מה יעלה בגורלו של כל זכר שיסכים שיבזו אותו כמו נקבה. לעיתים העונש מומר לקנסות, מאסר, הצלפות ואף שינוי מין כפוי והפיכתם לנשים על מנת שהם לא יבזו יותר את המין הגברי. באפגניסטן בשלטון הטליבאן העונש לגברים שהואשמו הוא מוות מפני שהם נחשבים כמי שביזו את כבודו של הגבר המוסלמי. הומוסקסואלים נרדפים ונרצחים גם על ידי מיליציות אסלאמיות כמו ג'בהת פתח א-שאם והמדינה האסלאמית בעיראק וסוריה.

בזימבבואה הנשיא רוברט מוגאבה ניהל קמפיין אלים כנגד הומואים אשר טען כי לפני הקולוניזציה לא היו זימבבואים הומואים. באוגוסט 1995 (במהלך יריד הספרים הבינלאומי במדינה) הוא קרא לקהל: "אם תראו הומואים עצרו אותם ומסרו למשטרה!". בספטמבר 1995 הפרלמנט בזימבבואה קידם גם חקיקה אשר אוסרת מעשים הומוסקסואלים בכוונה למגר את "החרפה" הזו. בשנת 1997 בית המשפט מצא את כנען בננה קודמו בתפקיד והנשיא הראשון אשמים ב-11 סעיפי אישום על הומוסקסואליות. בטורקיה בין ינואר 2010 לנובמבר 2014, 47 קורבנות נרצחו לאחר שנחשדו שנטייתם המינית אינה מותאמת למינם הביולוגי.
למטה: אסירים הומוסקסואלים בסימון משולש ורוד שנכלאו במחנה זקסנהאוזן בגרמניה. שנת 1938.
בארצות הברית, לשכת החקירות הפדרלית (FBI) פרסמה כי 19.3% מכלל פשעי השנאה בשנת 2010 היו בשל נטייה מינית. דוח מודיעין של המרכז המשפטי לדרום העני (Southern Poverty Law Center) משנת 2010, שהציג נתונים משנת 1995 עד 2008 מצא שלהומואים יש "סבירות גבוהה בהרבה מכל קבוצות המיעוט בארצות הברית להיות קורבן לפשע שנאה אלים". בפולין הכריזו עיירות מקומיות, ערים ומחוזות על שטחם כ-"אזורים חופשיים מהומואים" בעידוד מפלגת השלטון החוק והצדק. ההומוסקסואליות נחשבה למבזה כל כך את המין הגברי, שבמקרים מסוימים יצירותיהם של מחברים שרק המילה "גיי" (הומו) הופיעה בשמם כמו למשל Gay Talese ו-Peter Gay, או יצירות שהכילו את המילה "גיי" כמו למשל "Enola Gay", הושמדו.

מאחר ולהיחדר על ידי איבר המין הגברי נחשב למבזה כל כך, קיים בקרב הגברים פחד להיות מזוהים כהומואים בפרט נערים שבניית הגבריות שלהם מבוססת בחלקה על אי ראייתם כהומואים ועל כן הם נוהגים להביע בשגרה את הסלידה והאנטיפתיה מהומואים באמצעות כינויים בשמות גנאי. בעברית שמות הגנאי כוללים בין היתר "אוכל בתחת, נושך כריות, אגזוזן ומתרומם". לא מכנים אותם כך בשל היותם נחדרים אנאלית אלא היותם גברים שנחדרים אנאלית, נשים שנחדרות אנאלית לא מכונות כך. כמו כן גם באמצעות הטלם חרם, התגרות ואלימות כלפי נערים עם התנהגויות אקסצנטריות (אף על פי שלרוב אינם הומואים). מסיבה זו שנאת הומואים נפוצה מאוד בספורט הנחשב גברי באופן סטריאוטיפי, כמו בכדורגל ורוגבי ובתרבותם של התומכים. נערים אף נוהגים לקיים יחסי מין עם נערות בגיל מוקדם יותר כדי לא להיחשד כהומואים ולהוכיח שהם אוהבים לחדור ולשלוט.

אלימות נגד הומואים נחשבת שגרתית בבתי ספר כפריים ובפרברים אמריקאים, כשנערים הנחשדים כהומואים נוהגים להוכיח את גבריותם, תוך כדי לקיחת סיכונים והתפרצויות אלימות, הכוללות אף ירי בבתי ספר במטרה לנקום או להוכיח את גבריותם. האלימות כלפי הומואים נפוצה מאוד גם בבתי הספר בבריטניה. בברזיל בשנת 2017 לפחות 445 קורבנות נרצחו או התאבדו.
למטה: נער בן 15 מוצא להורג על ידי דאעש בסוריה מכיוון שהוא נאנס. הוא נאנס על ידי זאיד אל-ג'זראוו מפקד בארגון. לפי פרשנותם לחוק השריעה זה עונשו של זכר שבוזה כנקבה. המפקד רק הורד בדרגה מפני שבאונס הוא היה ה"גבר".

פרק 2: מדוע יחסי המין אינם נתפסים כסימטריים?

בפרק הקודם למדנו שיחסי מין מעולם לא נתפסו כיחסים סימטריים. בפרק הזה תובאנה הסיבות להתהוותה של התפיסה הזו. הסיבות שתובאנה אינן מנקודת מבט פרובינציאלית ישראלית במאה ה-21, אלא מנקודת מבט רחבה, אוניברסלית והיסטורית. לפני שנתאר את יחסי המין עצמם, נתאר ראשית את המציאות שבה הם מלכתחילה התקיימו לאורך ההיסטוריה מקדמת דנא. ובכן ראשית הזכרים בטבע הם אלו שחותרים לקיים יחסי מין מסיבות אבולוציוניות שכן משאב גופן של הנקבות יקר לעין ערוך. זרע הוא תא זול המכיל רק מטען גנטי. כל זכר מייצר אותו במספרי עתק רוב חייו ויכול תאורטית לעבר את כל הנקבות בעולם. ואילו הביצית היא תא יקר המכילה גם אלמנטים המשמשים את העובר כמו מולקולות רנ"א, חלבונים חשובים וחומרים מזינים. נקבות נולדות עם מספר נתון של ביציות ואינן מייצרות ביציות ולכן באוכלוסייה יותר מפי-2 זכרים פוריים מאשר נקבות פוריות.

הביצית היא התא הגדול ביותר בתאי גוף האדם בעוד תא הזרע הוא התא הקטן ביותר וזה ממחיש את ההבדל הניכר ביניהם. גופן של הנקבות הוא משאב יקר גם כי אפשר לעבר אותן רק כשהן אינן מעוברות כבר בעוד זכרים יכולים לעבר בכל רגע נתון. הנה לדוגמה שני מקרים בקרב בני האדם: אוכלוסייה המונה מאה גברים ואישה אחת ואוכלוסייה המונה מאה נשים וגבר אחד. ובכן האוכלוסייה הראשונה מסוגלת לייצר תוך תשעה חודשים לכל היותר רק מספר צאצאים (גם הם בהריונות מרובי-עוברים), בעוד האוכלוסייה השנייה מסוגלת לייצר לפחות מאה צאצאים תוך תשעה חודשים, כאשר כל אחת מולידה לפחות צאצא אחד. כלומר רק הכמות של הנשים באוכלוסייה היא שקובעת את קצב ההתרבות ולכן גופן הוא יקר מאוד וגופם של הזכרים הוא זול. משאב גופן היקר מאוד של הנשים הוא אחד היסודות הביולוגים אשר אחראי לכך שהגברים הם אלו שחותרים לקיים יחסי מין.
1-3.jpg
כמו כן בטבע הנקבות הן אלו שנושאות בעול ההזדווגות, שכן גופן עשוי להתנפח כתוצאה ממנה ואז להפוך לאינקובטור למשך חודשים ארוכים בעוד הזכרים ממשיכים לאחר מכן בשגרת חייהם. בטבע אין אמצעי מניעה, אין אלחוש כדי להקל על הכאבים בעת ההריון ואין אפידורל כדי לשכך את כאבי התופת בשלב ההמלטה ואין אף ניתוחים קיסריים להצלתן ממצבים מסכני חיים. ולפיכך בכל פעם שהנקבות נכונות להזדווג, הן למעשה מקריבות את עצמן. בעוד שעבור הזכרים בטבע ההזדווגות היא הנאה צרופה ותו לא, עבור הנקבות ההזדווגות היא מעשה המוביל לסבל מתמשך, אשר עשוי להוביל למותן בשל הסתבכויות בלידה. לאחר שהזכרים באים על סיפוקם הם נוטשים את הנקבות כדי להספיק להזדווג עם עוד ועוד נקבות והם מותירים אותן לשאת בעול ההזדווגות ולטפל לבדן בצאצאים שיצאו מרחמן כתוצאה ממנה. ולפיכך אין זה פלא שהזכרים הם אלו שחותרים להזדווג.

ומבחינה היסטורית המצב בקרב בני האדם לא שונה בהרבה וכמו כל הנקבות בטבע הנשים הן אלו שנושאות בעול ההזדווגות. בני-האדם קיימים כבר 300 אלף שנה, אך רק לפני כמאה שנים הומצא הקונדום מגומי ואחר כך מלטקס, שהיה נגיש להמונים. גם גלולות נגד הריון הומצאו רק בשנות ה-60 של המאה הקודמת. ואין גם באמת ימים בטוחים, אולי אחד שגם הוא לא לגמרי. ולאחר שהנשים התעברו גם לא הייתה דרך חזרה. בימי קדם אומנם היו ידועות שיטות הפלה אולם הן היו כרוכות בסיכון גדול. עד אמצע המאה ה-19 לא היה אלחוש נגד כאבים או אפידורל שפותח רק בשנת 1931 ועל כן בלידות הנשים חוו ייסורי תופת. בעבר ההתעברות גם יכלה בהסתברות גבוהה להטיל מומים בגופן ולהוביל למותן. בלידות רבות העובר נתקע בתעלת הלידה ובעבר זה הביא למותן. חלק ניכר מהנשים שילדו בניתוחים קיסריים מתו לאחר זמן קצר עקב זיהומים או מדמם לאחר הלידה.

וזה עוד במקרים שהנשים קיימו יחסי מין עם הבעלים שלהן ולא עם גברים זרים משום שאז הן שילמו מחירים כבדים אף יותר. רק באמצע המאה הקודמת הומצאו בדיקת הריון ובדיקת אבהות ועד אז גם לא היו אמצעים ליצירת קשר כמו טלפון ואינטרנט. על כן אישה שהעזה לקיים יחסי מין עם גברים מזדמנים והתעברה, גילתה שהיא הרה רק אחרי מספר שבועות במקרה הטוב. ובעבר למצוא אדם וליצור עימו קשר לא היה פשוט וגם אם היא הצליחה למצוא את האבא, היא לא יכלה להוכיח שהוא האבא.
1-9.jpg

פרק משנה 2.1: יחסי מין אינם מתקיימים בין בני אדם השווים מבחינה פיזית
 
ההתרבות היא קריטית בתהליך האבולוציה אך מאחר והנקבות הן אלו שנושאות בעול, הן לעיתים קרובות אינן רוצות להזדווג, ועל כן כוחם הפיזי וממד גופם של הזכרים התפתחו כך שהם יוכלו בקלות רבה להזדווג עימן גם בכפייה ללא כל שיתוף פעולה. בקרב בני האדם למשל הגברים גבוהים בכ-15 סנטימטר והם שוקלים כ-15% יותר. גובהם הממוצע של הגברים האמריקאים מגיל 20 הוא 177 סנטימטר ושל הנשים הוא 162 סנטימטר ואילו משקלם הממוצע הוא 86.1 קילוגרם ושל נשים 74 קילוגרם. השלד של הנקבות חלק ועדין יותר ופחות מסיבי וכלוב צלעותיהן מעוגל וקטן יותר, ומותניהן קטנות יותר ובסיס החזה צר יותר. העצמות, הגידים והרצועות של הזכרים צפופים יותר וחזקים יותר והלסת התחתונה שלהם רחבה יותר, גדולה יותר, ומרובעת יותר ושיניהם מעט גדולות יותר. האגן של הזכרים אופטימלי יותר להליכה לעומת האגן הרחב של הנקבות שמקשה על הליכה.

לנקבות מסת שריר כוללת נמוכה יותר בהשוואה למסת הגוף הכוללת. לזכרים יותר סיבים בשל מסת שריר כוללת גדולה יותר. הם ממירים יותר מהצריכה הקלורית לשרירים ולמאגרי אנרגיה במחזור מתכלה, ועל כן הם חזקים יותר. מסת השריר הגדולה יותר שלהם נובעת בין היתר מיכולת גבוהה יותר להיפרטרופיה שרירית בשל רמות גבוהות יותר של טסטוסטרון במחזור הדם. לזכרים לבבות גדולים יותר ולרוב קנה נשימה וסמפונות מסועפים וגדולים יותר, ונפח ריאות גדול יותר בכ-56% לכל מסת גוף. המדדים מראים כי הזכרים חזקים יותר מהנקבות ב-50% עד 60% בפלג גופם העליון וב-60% עד 70% בפלג גופם התחתון. מחקר אחד שבדק את חוזק השרירים במרפקים ובברכיים הראה כי כוחן של הנקבות נע בין 42% ל-63% מכוחם של הזכרים. מחקרים הראו כי לגברים כוח אחיזה בידיים גדול משמעותית בהשוואה לנשים גם כשמשווים גברים לא מאומנים לספורטאיות.
למטה: ציורה של ארטמיזיה ג'נטילסקי משנת 1645-1650.
איבר המין של שני המינים גם התפתחו כך שהזכרים יוכלו להזדווג עם הנקבות בכפייה בניגוד לרצונן ללא שיתוף פעולה מצדן. איבר המין של הזכרים ממוקם מחוץ לגוף שלהם, וכאשר הם מתגרים הוא מתארך, מתעבה, מתקשה ומתרומם לזווית חדירה. האורך הממוצע שלו מגיע ל-13.12 סנטימטר בממוצע והיקפו ל-11.66 סנטימטר בממוצע ולכן איבר המין שלהם מכונה: "פין". מאידך לנקבות אין איבר מין חיצוני אלא פתח שלא ניתן לסגור באמצעות הפעלת שרירים והוא ללא הגנות כמו ניבים או קוצים. הפתח מוביל לנרתיק שהוא תעלה גמישה ומסוככת בגופן באורך של 6.9 עד 14.8 סנטימטר המגיעה עד לצוואר הרחם שלהן. ועל כן הזכרים יכולים לכפות על הנקבות את ההזדווגות להבדיל מהנקבות שכן הזכרים יכולים לנעוץ בכוח את הפין בתוך גופן, בעוד הן אינן יכולות להלביש בכוח את הפתח שלהן על הפין של הזכרים כאשר הוא רפוי, קל וחומר שהזכרים אף יותר חזקים.

ובכן בשל הפערים הפיזיים הניכרים בין המינים והאנטומיה ההפוכה של איברי המין, אישה בעלת כוח פיזי ממוצע לבנות מינה, השוהה לבדה עם גבר שחשקה נפשו לקיים עימה יחסי מין בניגוד לרצונה, אין לה כמעט סיכוי למנוע ממנו ואינוסה בלתי נמנע. ועל כן הגברים תמיד נהנים ביחסי מין מכיוון שאחרת הם לא היו מתקיימים בעוד שיחסי מין יכולים להיכפות בקלות על הנשים. מסיבות אבולוציוניות הזכרים חייבים לפלוט זרע במהלך יחסי המין ולכן הם צריכים תמיד להתקיים עד שהם באים על סיפוקם. זו הסיבה שהם אלו שגוהרים על הנקבות כדי לשלוט בקצב, בעוצמה ולמנוע מהן יכולת להתנגד לפני שהמטרה הזאת הושגה. וגם בקרב בני האדם הגברים מתוך הדחף האבולוציוני נוהגים לגהור על הנשים במהלך קיום יחסי מין ולשלוט בקצב ובעוצמה. ועל כן במחקרים שנערכו בעולם נמצא כי יחסי מין מתקיימים במרבית המקרים ב-"תנוחה המיסיונרית", וללא "משחק מקדים".
1-5-007.jpg

פרק משנה 2.2: יחסי מין לאורך ההיסטוריה לא התקיימו בין בני אדם בעלי מעמד שווה

הזכרים מימי-קדם נחשבו למין העליון בשל היותם המין החודר והכובש ונקבות נחשבו למין נחות בשל היותן נחדרות ונכבשות. בנוסף לגברים היה גם את הכוח הפיזי לממש את התפיסה הזאת, ולכפות על הנשים "היררכיה הפטריארכלית" האוניברסלית והטרנס תרבותית והיסטורית, שבה הן מוצבות תחת מרותם, ואינן שוות מבחינה חברתית, משפטית, פוליטית, דתית וכלכלית. הגבר היה ראש המשפחה וכל הכוח והרכוש הוחזקו בידיו. החברות היו גם פטרילינליות, כלומר רכושו ותאריו הועברו בירושה מאבות לבניהם בלבד. אפילו הנקבות עצמן נחשבו לרכוש של הגברים במשפחתן, ללא קשר למעמדן וזהותן האתנית-והדתית, ומכיוון שהגברים היו בעלי ה"רכוש", הייתה להם הזכות להחליט על גורלו. נקבות היו סחורה שאפשרי להחליף, לקנות ולמכור. גברים שלא היו שבעי רצון מנשותיהם היו חופשיים להכות אותן וכאשר מאסו בהן הייתה להם הזכות החוקית להשליכן לרחוב. על כן יחסי המין מבחינה היסטורית מעולם לא התקיימו בין בני אדם ממעמד שווה וככאלו אינם באמת יכולים להיות סימטריים.

ההיסטוריונית גרדה לרנר כתבה כי בכיר הפילוסופים בעת העתיקה ומאבות הפילוסופיה המערבית, אריסטו, ראה במין הגברי מין מושלם ועליון ולפיכך עליהם על פי הבנתו לשלוט בנשים הנחותות והפגומות. אמונה זו עברה מדור לדור וילדים גדלו עליה. השליטה של ה​​גברים בנשים והדרתן הייתה קיימת גם במזרח הקדום בשנת 3100 לפני הספירה. בסין, תפקידי המגדר הוצבו על ידי הקונפוציאניזם שאומץ כדת הרשמית בשושלת האן. הם קבעו תכתיבים בנוגע להתנהגותה של אישה, ומקומה בחברה: אישה מצווה להיות צנועה, צייתנית ונאמנה. עליה לציית לאביה לפני הנישואים, לבעלה אחריהם, ולבנה הבכור אם התאלמנה. הנשים נתפסו בעיני הגברים כחסרות תבונה, ועל כן נאסר עליהן לעסוק בכל התחומים אשר כרוכים באינטליגנציה או בכישרון.

הארכאולוגית מריה גימבוטאס כתבה כי גלי פולשים מהערבות האוקראיניות לתרבויות החקלאיות הקדומות באירופה העתיקה באזור ים האגאי, בבלקן ודרום איטליה, הנהיגו היררכיות גבריות אשר הובילו לפטריארכיה בחברה המערבית. חוקרים ציינו כי עם הופעתם של העברים, נוסדה גם "הדרת האישה מברית האלוהים-אנושיות". בעת החדשה רוב החברות העכשוויות בעולם הן בפועל עדיין פטריארכליות. הגבר הוא ראש המשפחה והוא בעל הסמכות והשליטה גם אם זה אינו מוגדר במפורש בחוקתן. הנשים היו כפפות לחלוטין לגברים במשפחות שלהן במשך מאות אלפי שנים, ורק בשנת 1970 שחררו אותן במדינות המערב. רק בשנים 1975-1979 הוענקו זכויות לנשים במשפחה למשל באיטליה, ספרד, אוסטריה, מערב גרמניה, פורטוגל, שוויץ, יוון, ספרד, הולנד וצרפת ורק בשנת 1985 רפורמה משפטית ביטלה את הקביעה שלבעל הסמכות הבלעדית לנהל את רכוש ילדיו. רק בשנת 1978 העבירה מועצת אירופה למעשה את ההחלטה שהנשים הן בנות אדם שוות ומגיע להן זכויות שוות במשפחה.
למטה: ציורו של ז'אן-לאון ז'רום מהמאה ה-19. הנקבות נחשבו מקדמת דנא לנחותות ולכן הוכפפו למרותם של הגברים.

פרק משנה 2.3: תיאור של יחסי המין עצמם כפי שהתקיימו במשך מאות אלפי שנים

לאחר תיאור המציאות שבה התקיימו יחסי המין, נתאר כיצד במציאות הזו הם התקיימו בפרספקטיבה היסטורית במשך מאות אלפי שנים, מציאות שבה אין אמצעי מניעה, אפידורל או הפלות, וכך נבין מדוע הוטמעה התפיסה שיחסי המין אינם סימטריים. הם התקיימו כמעט תמיד ב-"תנוחה המיסיונרית", כשהגבר הוא היוזם ומטרתו להתענג ולבוא על סיפוקו ולא להעמיד צאצאים. הם נמשכו 5.4 דקות בממוצע ובסיומם הוא היה מסופק, בעוד שהיא הפכה לאינקטובר למשך חודשים ואז ילדה בייסורי תופת. אולם לא הייתה לה ברירה, הוא חזק יותר ממנה והיה לאורך ההיסטוריה האדון שלה בעוד היא הייתה כפופה לחלוטין למרותו. כאישה לא היו לה זכויות והוא יכל בכל עת להכות אותה או להשליכה לרחוב חסרת כל ולכן גם אם היא לא רצתה, היא נאנסה. יחסי המין התקיימו כמעט תמיד בסתר ובחדרי חדרים כדי לשמור על כבודה של האישה בשל התפיסה שהיא מבוזה במהלכם.

בתנוחה המיסיונרית האישה שוכבת על הגב שלה עם רגליים מפושקות והגבר עולה עליה ואז נשכב עליה עם כל כובד משקלו. תנועותיה מוגבלות מאוד מתחת למשקל גופו וביכולתה להזיז רק את גפיה. הוא מחדיר את הפין שלו לתוך הגוף שלה ומתחיל לשפשף אותו בתוכה בקצב וכדי להבטיח שהוא ישתפשף לכל אורכו עד לבסיסו, הוא דופק בה כל פעם עם כל כובד גופו וירכיו. זו הסיבה מדוע מתארים גבר שקיים יחסי מין עם אישה באמצעות הביטוי המבזה: "הוא דופק אותה" (He is bangging her). מבחינה אנטומית אין באמת כלל סימטריה מפני שהוא חודר בעוד היא נחדרת. יחסי המין מתקיימים למעשה בתוך הגוף שלה.

האישה ברגעים האלו פגיעה לחלוטין. הגבר שחזק ממנה בהרבה גוהר מעליה מעמדה דומיננטית, והיא תחתיו חסרת שליטה מתחת למשקל גופו בפרט באזור האגן שלה. לגבר שליטה מלאה על הקצב והעוצמה והאישה אינה יכולה להוריד אותו מעליה ללא שיתוף פעולה מצידו. ועל כן הנשים (להבדיל מהגברים) זקוקות לרמה גבוהה של אמון באדם שעימו הן מקיימות יחסי מין. ולפיכך התחושה שבאותם הרגעים הוא זה שמבקיע אותה, פולש לתוכה, כובש אותה, משתלט עליה ומפר את הפרטיות שלה, בעוד היא זו שמובקעת, נכבשת ונכנעת, פעלים משדות הקרב בעלות קונוטציה אבולוציונית של תבוסה ניצחת ומשפילה מאוד.
1-25.jpg
באותם הרגעים הפין והנרתיק מתחככים שוב ושוב אך בעוד שבפין קיימים עצבי גירוי תחושתיים לכל אורכו שמסבים לו הנאה, בנרתיק מעט מאוד עצבי גירוי, והסיבה לכך היא שייעודו האבולוציוני בעת קיום יחסי המין הוא לענג את הגבר ולא את האישה. עצבי הגירוי שלה ממוקמים מרביתם ברקמה אשר נמצאת בכלל מחוץ לנרתיק (בדגדגן) והיא האיבר היחיד שנועד לענג אותה. ועל כן כדי שגם היא תהנה ביחסי המין, הגבר חייב באותם הרגעים לשפשף את הרקמה הזו, מה במרבית המקרים אינו קורה. כמו כן אם הנרתיק גם לא מסוכך מפסיק, שפשוף הפין בתוכו עשוי אף להכאיב ולשרוף לה מאוד. במקרה כזה קיימת למעשה הלימה בין הנאתו של הגבר לסבלה של האישה, כלומר ככל שהוא מגביר את הקצב הוא נהנה יותר בעוד האישה סובלת יותר.

מאחר והגבר מכתיב את הקצב והעוצמה בעוד האישה היא פסיבית, הנאתו מסונכרנת באופן מושלם עם התקדמות יחסי המין ועם עוצמתם ושיא הנאתו הוא תמיד שיאם של יחסי המין בעוד האישה היא זו שנאלצת להתאים את עצמה לקצב התקדמותם. אולם אין לה כמעט סיכוי, משום שהנאתו של הגבר היא אופטימלית והביולוגיה שלה למעשה כופה עליה להיות פסיבית לגמרי. הגבר משתפשף בתוך גופה של האישה בקצב המתגבר במהירות רבה, ויחסי המין הופכים לעיתים קרובות לאגרסיביים מאוד.

בתוך פחות מחמש דקות הנאתו של הגבר היא כבר כה אדירה שהוא נכנס לשלב המכונה "שלב השיגור" (Emission stage). בשלב הזה כתוצאה מההנאה האדירה שהוא חווה, חלק מהשרירים באגן שלו מתכווצים ומניעים את ההפרשות אשר הצטברו בבלוטות הערמונית, בלוטת קאופר ושלפוחית הזרע שלו, מהפעם האחרונה שהוא קיים יחסי מין, יחד עם תאי זרע אשר יוצרו באשכיו, אל חלקו האחורי של השופכה שלו, והן מתערבבות ונוצרת תערובת צמיגה בגוון לבן-אפור או צהוב, המוכנה לפליטה. בשלב הזה הנאתו היא כה גדולה שהוא חוצה את מה שמכונה: "נקודת האל-חזור" (Point of no return) ממנה הוא כבר לא יכול להרפות מהאישה, ואף לא להגביל או לעכב את הפליטה שלו. השלב הזה נמשך 2-3 שניות והוא עשוי להיות אלים מאוד.

בשל ההתרגשות האדירה שאוחזת בגבר ברגעים האלו, הוא נכנס לשלב הבא המכונה "שלב הפליטה" (Ejaculation stage). בשלב הזה הוא כבר מרגיש שהוא עומד לפלוט מהנאה וזו החלטתו הבלעדית האם ברצונו לפלוט בתוך הגוף שלה כדי להפיק את מירב ההנאה כאשר היא זו שתישא בעול בחודשים ארוכים של סבל ואף באובדן חייה, או לצאת מהגוף שלה ולפלוט בחוץ. אף על פי שמטרתו לרוב אינה העמדת צאצאים, הוא כמעט תמיד בחר להקריב את גופה, ולה אין את הכוח הפיזי לעצור בעדו. הנאתו היא כבר כה אדירה שמתחילה סדרה של התכווצויות קצביות בלתי רצוניות של השרירים שלו בפרט באגן הירכיים שלו. ההתכווצויות גורמות לתערובת שנוצרה קודם לכן להיפלט במספר מטחים בתוך גופה של האישה, דרך איבר המין הגברי שלו. הביולוגיה הזו אחראית לתפיסה הרווחת מקדמת דנא שביחסי המין הגברים הם ה-"משתמשים" בעוד הנשים הן ה-"אובייקט", מכיוון שבאמצעותם הם מתרוקנים כלשונם בעוד הנשים משמשות כביכול כלי הקיבול ועל כן הן מושפלות ומבוזות ביחסי המין.

מסיבות אבולוציוניות מיד לאחר שהגבר חווה את שיא הנאתו ופולט, הוא מאבד עניין ויחסי המין מסתיימים ממש באותו הרגע. המנגנון האבולוציוני הקריטי הזה התפתח במוחם של הזכרים מכיוון שההזדווגות היא לעיתים קרובות אלימה מאוד ועל כן כדי שהם לא יסבו נזק לגופן של הנקבות אחרי שהן כבר הוזרעו, הוא מאלץ אותם להרפות מהן ולשחרר אותן מיד לאחר ההזרעה. כדי להשיג את זה, מופרש לזרם הדם של הגברים כימיקלים כמו אוקסיטוצין כדי להרגיע אותם ולהשרות בהם תחושת עייפות. מדען המוח הצרפתי סרג' סטולרו ומדענים אחרים סרקו מוחות של גברים בשלב זה ומצאו כי אזור החשיבה במוחם אף נכבה. בנוסף קיימת אף ירידה בלחץ בשלפוחית ​​הזרע שלהם ובבלוטות הערמונית אשר מפחיתה את הגירוי המיני והפין הופך לרפוי. הביולוגיה הזו אחראית אף היא לתפיסה מקדמת דנא שיחסי מין נועדו לספק את הגברים שהרי הם מסתיימים מיד לאחר מכן.

ובכן לאור הפערים הפיזיולוגיים והאנטומיים הבולטים בין המינים, התבטאותם ביחסי המין והשלכתם באספקטים הבריאותיים, החברתיים והכלכליים, אין פלא שהיסטורית, לאחר שהוא בא על סיפוקו, הוא קם מעל האישה עם התחושה שהוא ביזה אותה, עד כדי כך שאם הוא יגלה שגבר כמוהו עשה לבת משפחתו את מה שהוא הרגע עשה לה, גם אם זה היה בהסכמתה המלאה, הוא יהרוג אותו במקום (אלא אם הוא בעלה שנבחר בפקידה מאחר וזו הדרך היחידה להעמיד צאצאים) וגם אז בחדרי חדרים. ועל כן מבחינה היסטורית, לאחר קיום יחסי המין הגבר מתואר בכל השפות כמי שזיין את האישה, במובן הכי אלים של הביטוי.
1.gif
 
פרק 3: מדוע גברים נהנים לקיים יחסי מין?
 
בפרקים הקודמים למדנו כי יחסי המין מעולם לא נתפסו כיחסים סימטריים ובעיני הגברים לא רק שאינם סימטריים, זה משפיל להיחדר על ידי איבר המין שלהם. ועל כן נשאלת השאלה מדוע (אם כך) הם נהנים כל כך להחדיר אותו לתוך גופן של הנשים? התשובה לשאלה הזו היא כביכול ברורה: "מכיוון שזה מסב להם הנאה גדולה", אולם ההנאה שלהם היא התוצאה ולא הסיבה. ובכן הפין של הגברים מכיל קצוות עצבים רבים אשר עושים אותו רגיש מאוד למגע, ללחץ וטמפרטורה. בעטרה ריכוז הכי גדול על כן היא גם רגישה במיוחד. שני האזורים הנוספים שהם רגישים מאוד למגע היא השפה אשר מפרידה בין הפין לעטרה שלו שנקראת רכס העטרה ואזור המשולש הקטן (בחלקו האחורי) שאליו מחוברת רצועה שרירית דקה של עור הנקראת הפרנולום.

אולם עצם זה שהפין רגיש מאוד למגע ולשפשוף זה עדיין לא עונה על השאלה מדוע הם נהנים לשפשף אותו דווקא בתוך גופן של הנשים. הרי הם יכולים במקום זה לשפשף אותו עם היד, או להשתמש בבובה העשויה מסיליקון משובח. הנרתיק לא נעים יותר מסיליקון רך וגמיש, ועל כן הם אמורים היו ליהנות לפחות באותה המידה, ואף היו חוסכים את החיזור המעיק אחרי נשים. והעובדה שגברים נהנים הרבה יותר לשפשף את הפין שלהם בתוך גופן של הנשים מאשר עם כף ידם זה עוד אנדרסטייטמנט, בלשון המעטה, שהרי בחווייתם ההנאה היא גדולה פי עשרות מונים ולמעשה אחד התענוגות הכי כבירים שהעניק להם הטבע. וגם כאשר הם משפשפים את הפין שלהם עם היד, הם עדיין צריכים לפנטז שהוא משתפשף בתוך גופה של אישה כדי ליהנות.

הטענה הראשונה היא שההנאה מקורה באהבה. ובכן זה אומנם נכון שכאשר גבר ואישה נמצאים יחד במשך חודשים או שנים עשויות להתפתח ביניהם אמוציות אולם הן אינן הבסיס להנאה, שהרי גברים נהנים לשפשף את הפין שלהם גם בתוך גופן של נשים זרות שהם מעולם לא פגשו קודם לכן. עדות לכך הם למשל בתי הבושת שהם בין בתי העסק הקדומים והרווחיים בעולם. ואם ההנאה הייתה באמת הבסיס לאהבה, שהרי אז גברים היו נהנים לענג נשים טובות מראה ונשים מכוערות באותה המידה. הטענה השנייה היא שהדחף נובע מהשקיקה להפרות אותן או כי זה "טבעי" אולם רק פרומיל קטן מיחסי המין מטרתם באמת לצורכי הפריה. ובכלל אם אלו אכן המניעים, מדוע רובם נהנים לחדור גם לתוך הרקטום והגרון שלהן? הרי זה ודאי שלא טבעי.
1.png
ובכן, לא תמצאו סיבות רציונליות מדוע הגברים נהנים כל כך לחדור לתוך גופן של הנשים, להשתפשף בתוכן ולהשפריץ בתוכן, מכיוון שהנאתם נובעת מיצרים סדיסטיים שאחראי להם הורמון הטסטוסטרון שזה הורמון המיוצר בעיקר באשכים של הגברים. ההורמון הזה מעניק ביטחון עצמי ואסרטיביות והמניע להנאה מהתנהגויות כמו תוקפנות, דומיננטיות ואגרסיביות וגרימת כאב, סבל והשפלה לאחרים. ולפיכך ככל שהאשכים שלהם מייצרים כמות גדולה יותר של ההורמון הזה, הם נעשים לסדיסטים יותר. החדירה והפלישה לתוך האנטומיה שלהן במטרה לשפשף בגופן את איבר המין הגברי שלהם ולשתול בהן את הזרעים שלהם, ובעיניהם המשועשעות כדי להשתמש בהן ככלי-קיבול, להפרשה שתיפלט ממנו בשיא הנאתם, זה בעיניהם ביזוי מוחלט שלהן, המעניק להם תחושה של עליונות והתעלות מעליהן ואף תחושות מונומנטליות עזות של שליטה, כיבוש והוכחת הבעלות עליהן. למעשה הסיבה שהם כה נהנים היא גם הסיבה שרבים מהם, אם יתפסו גבר זר עושה את זה לבת משפחתם, הם ירצחו אותו.

בשלב הזה נצלול לתוך נבכי-מוחם של הגברים, כדי ללמוד מה מתחולל בו באותם הרגעים שהם מקיימים יחסי מין עם הנשים. מוחם חווה (בכל חושיו) את תחושת ההתעלות והעליונות מעליהן ותחושת השליטה, הכיבוש והפגנת הבעלות עליהן, ויחד עם הגירוי באיבר המין שלהם, מופרש למוחם קוקטייל של הורמונים ונוירוטרנסמיטורים הכולל גם דופמין, אוקסיטוצין ואנדורפינים. דופמין הוא נוירוטרנסמיטר המסב הנאה אדירה, ואנדורפינים הם משככי כאבים המייצרים תחושת אופוריה ומפחיתים מתחים. הפרשת הכימיקלים מתגברת ככל שיחסי המין נמשכים, עד שהנאתם היא כבר כה אדירה, שהם פולטים בגופן כתוצאה ממנה, וזה בעיניהם שיא השפלתן. ברגעים האלו הפרשת הכימיקלים במוחם מגיעה לשיאה והם חווים תחושה עזה של הנאה וסיפוק. שחרור ההפרשה שהצטברה בבלוטות הערמונית, בלוטת קאופר ושלפוחית הזרע שלהם, אף מעניקה להם תחושה של הקלה.
1-10.jpg
שפשוף הפין בתוך גופן של הנשים גורם לגירוי במערכת העצבים ההיקפית שלהם אך הנאתם היא התגמול לחוויה הסדיסטית. כלומר אם נדמה למשל את יחסי המין לאכילה, שפשוף הפין הוא תנועת הלסת כדי להוריד את האוכל לקיבה, אך ההנאה היא כמובן אינה מתנועת הלסת אלא מהאוכל עצמו. ועל כן גם כאשר גברים מאוננים אין זה ישפיע כמה חזק הם ישפשפו את הפין שהרי הם לא ייהנו אם הם בה בעת לא יפנטזו שהם חודרים לתוך גוף של אישה ומתעללים בה. הפין שלהם אפילו לא יתקשה. ובהיעדר נשים זמינות גברים רבים אף משתמשים בובות בדמוי נקבות ומתעללים בהן, תוך שהם מדמים ברוחם שהן אמתיות.

הזכרים אינם קושרים את יחסי המין לסדיזם רק בבגרותם אלא זה טבוע בהם כבר מהלידה ולמעשה עוד לפני גיל ההתבגרות. בעת שהם מניחים את כף ידם על הפין שלהם ומשפשפים אותו לראשונה בחיים, הם אינסטינקטיבית מתוך דחף ביולוגי לגירוי מתחילים לפנטז שהם מחדירים אותו ומשפשפים אותו בתוך גופן של הבנות עוד הרבה לפני שהם מבינים שגם הן נהנות מזה. ועל כן לא במקרה הצהיר אחד ההוגים החשובים ביותר בהיסטוריה זיגמונד פרויד, כי למעשה כל בני האדם הם סוטים מלידה. התופעה נחשבת במיינסטרים של הסקסולוגיה לפאראפיליה לגיטימית. גברים מפיקים הנאה מהתחושה שהם כביכול שולטים באישה ואף מתעללים בה ומשפילים אותה אולם זה נעשה מרצון של שני הצדדים ובהסכמתם והמטרה אינה להסב נזק אמתי.

ההתייחסות עד כה הייתה רק ליחסי מין בתנוחה המיסיונרית אך גברים רבים נהנים לחדור לתוך גופן של הנשים גם בתנוחות משפילות במיוחד, כמו למשל כאשר הן: "על ארבע כמו כַּלְבוֹת" כלשונם. על פי המחקרים בעולם זו התנוחה המועדפת שלהם. בתנוחה הזו האישה כורעת על ארבע גפיה, ידיה וברכיה והגבר גוהר עליה מאחורה בעת שהוא משפשף את הפין בתוך גופה. גברים רבים אוהבים תוך כדי להחטיף להן סטירות, למשוך להן בשערותיהן ולכנותן בכינויים מנמיכים כדי להגביר את הנאתם. התנוחה הזו מאלצת את האישה להיות פסיבית וכנועה לגמרי והיא פגיעה מאוד. זו תנוחה לא רומנטית ללא קשר עין ונשיקות ויחסי המין מתקיימים למעשה מאחורי ראשה של האישה. כמו כן קיים גירוי מינימלי בדגדגן מכיוון שהוא כמעט ולא משתפשף.
1-3.jpg

פרק משנה 3.1: יחסי מין אנאלים

בעיני הגברים אין הנאה גדולה יותר מאשר לחדור לתוך גופן המפתה של נשים טובות מראה דרך כל פתח אפשרי בגוף שלהן. רבים מהם נהנים לחדור אפילו לתוך החלחולת שלהן, חלקו הסופי של מעי הגס שלהן, מעבר מעוקל שאורכו 8-9 סנטימטרים. החלחולת גם נמתחת והסוגרים הדוקים יותר משרירי האגן של הנרתיק, ולכן הם אף נהנים יותר בשל הלחץ המופעל על הפין. גברים משתמשים בחלחולת שלהן כתחליף גם כאשר קיים וסת בנרתיק שלהן, כשאינם רוצים לעברן או כדי להשאירן בתולות. החלחלות אינה איבר מין אלא תעלה אשר יועדה להוציא החוצה פסולת והגברים עושים בה למעשה שימוש הפוך שאינו טבעי, הם חודרים דרכה לתוך גופן. רוב הנשים מתירות לגברים לחדור לתוך גופן דרך החלחולת שלהן רק כדי להשביע את תאוותם.

שימוש בחלחולת של הנשים כתחליף לנרתיק שלהן בעת קיום יחסי מין נחשב למשפיל במיוחד ועל כן ביטויי הגנאי הכי מבזים מתארים נשים שנחדרות כך כמו: "מִזְדַּיְּנוֹת בתחת" או "אוכלות בתחת". ההומואים מכונים גם: "אגזוזנים", "נושכי כריות" ועוד. מכיוון שיחסי המין הללו נתפסים ככה משפילים ומבזים את הנשים, הגברים מרגישים שהם מפגינים באמצעותם את גבריותם, את הדומיננטיות שלהם והשליטה שלהם, בעוד הנשים שמסכימות להיות מושפלות כך, מוכיחות את נשיותן, נאמנותן וכניעתן. אם האישה גם לא רוקנה לפני את המעי וניקתה את החלחולת שלה, החדירה לגופה אף עשויה להיות מבזה עוד יותר עבורה.
1-4.jpg
בעוד הגברים חווים הנאה גדולה כתוצאה מכך שאיבר המין שלהם משתפשף, הנשים לעיתים תכופות חשות כאב או אי נוחות. חדירה חוזרת ונשנית לתוך החלחולת של הנשים עשויה אף להחליש מאוד את הסוגרים האנאליים שלהן וכתוצאה מכך לגרום לצניחת פי הטבעת שלהן ואז לפגוע ביכולת שלהן להחזיק צואה בתוך הרקטום שלהן וכתוצאה מכך הן סובלות מבריחת צואה. רקמות פי-הטבעת והחלחולת עדינות ולא מסוככות כמו הנרתיק ולכן נוטות להיקרע בקלות ויכול להיגרם נזק פיזי לפי-הטבעת והרקטום שלהן בשל שבריריותם. הנשים עשויות לסבול כתוצאה מטחורים ודמם, בשל קרע ברקמות של פי הטבעת (פיסורה). כמו כן פי-הטבעת אינו אלסטי, הקרום הרירי דק וכלי דם קטנים נמצאים ממש תחתיו ולכן הם לרוב נקרעים כתוצאה ומדממים. אם הגברים מחדירים בכוח את הפין שלהם, הם גם עשויים לנקב את מעי הגס של הנשים. פגיעה הדורשת טיפול רפואי מיידי.

הסוגר האנאלי הוא רקמה עדינה שנקרעת בקלות ואז מאפשרת כניסת פתוגנים בשל מספר גבוה של מיקרואורגניזמים באזור. גם אם נעשה שימוש בקונדום הוא עשוי להיקרע משום שהתעלה צרה ולא מסוככת. ועל כן יחסי המין הללו נחשבים ליחסי מין בסיכון גבוה הרבה יותר עבור הנשים. להלן רשימת המחלות והנגיפים שהגברים עשויים להותיר בגופן לאחר שקיימו יחסי מין: נגיף הכשל החיסוני - האנושי (HIV), נגיף הפפילומה - האנושי (HPV) טיפוס הבטן, אמביאזיס, כלמידיה, קריפטוספורידיוזיס, אשריכיה קולי, גיארדיאזיס, זיבה, הפטיטיס A/B ו-C, הרפס סימפלקס, נגיף הרפס הקשור לסרקומה, לימפוגרנולומה ונראום, ג'יארדיאזיס, מיקופלזמה, סלמונלוזיס, שיגלה, עגבת, שחפת, מיקופלסמה, אוראופלסמה. כמו כן אם הגברים הוציאו את הפין מהחלחולת והחדירו אותו לנרתיק שלהן, הנרתיק ודרכי השתן שלהן עשויים להזדהם בשל חיידקים הנמצאים בתוך החלחולת.

בעת שהגברים חווים את שיא הנאתם הם פולטים זרעונים בתוך החלחולת של הנשים שאינה מיועדת לקבל אותם ועל כן גופן עלול לפתח נוגדני אנטי זרעונים (ASA) המוביל לאי פוריות אוטואימונית ובשל כך פוגעת בתהליך הקליטה והתפתחות העובר. נגיף הפפילומה האנושי (HPV) שנשים נדבקות בו לעיתים קרובות בשל חדירה לתוך החלחולת שלהן עשוי להוביל גם לסרטן. האגודה האמריקנית לסרטן הזהירה כי: "קיום יחסי מין אנאליים מגדיל את הסיכון לחלות בסרטן אנאלי, ובמיוחד מעל גיל 30".
1-4-1.jpg

פרק משנה 3.2: יחסי מין אוראלים

מרבית הגברים נוהגים להחדיר את איבר המין הגברי שלהם גם לתוך פיהן של הנשים כדי להגביר את הריגוש, כאשר לעיתים קרובות מטרתם היא לחנוק אותן ולגרום להן להקיא. כמו כן עד המאה שעברה לא היו אמצעי מניעה ועל כן לאורך ההיסטוריה, כאשר גברים רצו ליהנות מגופן של הנשים אך לא רצו שכתוצאה הן תלדנה להם גם צאצאים, הם נהגו לקיים כך יחסי מין עימן. על פי התפיסה מקדמת דנא אין ביזוי גדול יותר מאשר להיחדר על ידי איבר מין הגברי ולהיחדר בפה נחשב למשפיל עוד יותר, מפני שיחסי המין הללו אינם מתקיימים אפילו פנים מול פנים. הם נתפסו כמלוכלכים ומזוהמים בשל השימוש בפיהן כאיבר מין. הצורה הזו קיימת היום גם בפורנוגרפיה המקוונת והפכה לפופולרית מאוד בתעשייה בשל הביקוש הרב לצפות בנשים מבוזות.

ברומא העתיקה זו הייתה פרקטיקה מובהקת לביזוי נשים שכונתה "אונס אוראלי" (irrumatio) ו-"פה מטונף" (os impurum). בלשנים משערים שמקור הביטוי "irrŭmātio" הוא במילים הלטיניות: "irrumare" ו-"rūminis" (גרון וושט) כאשר "ruminate" מתאר בעל חיים שלועס את גירתו, אוכל שכבר בלע וחזר אל פיו ללעיסה נוספת. הכוונה הייתה ללעוג להן שהן ברגעים האלו ממש כמו בהמות מעלות גירה, מכיוון שתוכן קיבתן עולה חזרה לפיהן בשל רפלקס ההקאה והן נאלצות לבלוע אותו שוב ושוב. בלשנים אחרים משערים שהמקור של הביטוי הוא מהמילים: "rūma" או "rūmis", מילים קדומות שהפירוש שלהן הוא: "עטין" כאשר כוונת הביטוי הייתה ללעוג לנשים שהן נראות באותם הרגעים כמו גורות, אשר: "נותנים להן לינוק" ו-"נותנים להן חלב". הרומאים ראו בצורה זו של יחסי מין כהרבה יותר משפילה ומבישה עבור הנשים, אף יותר מקיום יחסי מין רגילים או אנאליים.
1-9-1.jpg
לפה היה תפקיד סמלי מוגדר במיוחד כאיבר נואם ולכוח הדיבור הייתה חשיבות רבה כמו ביוון העתיקה כדי להשתתף בחוגים ציבוריים מרכזיים ולכן מי שקיים כך יחסי מין עם אישה נחשב למי שהראה לה עד כמה היא נחותה שדעותיה ומחשבותיה אינן מעוררות בו עניין, שהוא למעשה הסב את פיה מאיבר שנועד לבטא אותן לנרתיק נוסף בגוף שלה עבור איבר המין הגברי שלו. ברומה העתיקה זו גם הייתה בדיחה פופולרית בקרב הגברים, לדבר על קיום יחסי מין עם נשים באופן הזה כאמצעי להשתיקן. באמצעות יחסי המין האלו הגברים גם הפגינו את עליונותם ושליטתם בנשים מול כניעתן והתרברבו בפער האדיר ביחסי הכוח. הם לרוב קיימו כך יחסי מין עם שפחות ופרוצות בשל מעמדן הנחות. ציורי הקיר בבתי-המרחץ ובבתי-הבושת נותרו עדות לכך. הנשים שכך גברים קיימו עימן יחסי מין, לעיתים קרובות לא הורשו לשבת בשולחן האוכל מפני שהן נחשבו לבעלות פה מטונף.
 
בעתות מלחמה הגברים נהגו לקיים כך יחסי מין עם הנשים שנפלו בשבי כדי לבזותן. הפרקטיקה נלקחה היישר מיוון העתיקה, שם גברים נהגו לאחר ניצחונם לכפות באלימות על נשותיהם ובנותיהם של המובסים לקיים כך יחסי מין עימם כדי לבזות אותן. זה כונה גם "אונס מצרי" מפני שבתקפת מסעות הצלב הממלוכים נהגו לקיים כך יחסי מין עם השבויות הנוצריות כדי להשפילן. כמו כן נהוג היה להעניש עבדים ובעלי חוב באמצעות התייחסות אליהם כאל נשים, כאשר הפה שלהם שימש כתחליף לנרתיק.

הנשים עשויות להידבק בנגיף הפפילומה האנושי (HPV) המעורב ברוב סוגי סרטן צוואר הרחם וזוהה גם ברקמת סרטן הגרון במחקרים רבים. במחקר שנערך בשנת 2005 בפקולטה לשיניים באוניברסיטת מאלמה עלה כי 36% מהחולות בסרטן נגועות בנגיף הפפילומה לעומת רק 1% מקבוצת הביקורת הבריאה. המסקנה בכתב העת "New England Journal of Medicine" הייתה שנשים שהיו במהלך חייהן עם עד חמישה גברים שהחדירו לתוך פיהן את איבר מינם, היו בסיכון מוכפל לחלות בסרטן הגרון בהשוואה לנשים אחרות, ואילו נשים אשר היו עם למעלה מחמישה גברים שעשו זאת, היו אף בסיכון מוגבר של 250%. במחקר שנערך בשנת 2007, גם נמצא הקשר בין נשים שהוחדר לפיהן איבר מין גברי ונדבקו בנגיף הפפילומה, לסרטן הגרון.
1-2-1.jpg

פרק משנה 3.3: פליטה על פניהן של הנשים לאחר קיום יחסי מין
 
במהלך יחסי המין מתקיימים יחסי גומלין בין הנאתם של הגברים להשפלתן של הנשים, ולפיכך בשיא הנאתם הגברים תאבים לצפות בהן בשיא השפלתן ואחת הדרכים היא לפלוט על מרכז הפנים שלהן. מעשה הנחשב למבזה במיוחד כמו יריקה בפנים. לאחר מכן הם נוהגים להפציר בנשים להביט בהם, כדי שהם יוכלו ליהנות ממראה פניהן המטונפות. יש כאן היבט אלים וכוחני. הסופרת אנדריאה דבורקין כתבה שגברים נהנים לפלוט על גופן, שהרי כך הן מסומנות באופן מוחשי כמי שנמצאות בבעלותם וכדי להראות להן עד כמה הנקבות מטונפות בשל מיניותן שכן לאחר קיום יחסי מין עם הגברים הם נותרות עם הלכלוך שלהם. גברים פולטים על פניהן של הנשים לעיתים תכופות גם מבלי לשאול אותן, בשל התפיסה שיחסי המין נועדו לספק אותם בעוד הנשים הן האובייקט, בפרט בשל התפיסה הקדומה שהן אינן בנות אדם שעומדות בפני עצמן, או בעלות חיים פנימיים משלהן. הנשים עשויות להידבק במחלות מין אם שפיכה נגועה באה במגע עם עור סדוק או ריריות רגישות שלהן: עיניים, שפתיים ופה.

הפליטה על פניהן של הנשים מהווה לעיתים קרובות מוטיב מרכזי בסרטים, סרטונים, מגזינים ואתרי האינטרנט הפורנוגרפיים, לרוב בשיא הסצנה. השחקנים הגברים פולטים על מרכז פניהן של השחקניות, בכוונה להביא לנראות מקסימלית של השפלתן. לפני שהסצנות נסגרות, המצלמה לרוב מציגה לצופים את ה"גמירה" של השחקנים מרוחה על פניהן המובוכות של השחקניות מכמה זוויות כעדות להנאה האדירה שהשחקנים הגברים לפני רגע חוו, וכראייה לכך שהנשים הן: "זונות מטונפות ומלוכלכות". הפרופסור לסוציולוגיה גייל דיינס תיארה את הפליטות על פניהן וגופן של השחקניות כ-"אחד המעשים המבזים ביותר בפורנו", וכי הפליטה על גופה של השחקנית בסיום יחסי המין, מטרתה "לסמן אותה כסחורה משומשת", ולהעניק תחושת בעלות עליה. היא ציטטה את השחקן והמפיק הוותיק ביל מרגולד שאמר: "אני רוצה להראות מה שהגברים רוצים לראות: אלימות נגד נשים והכי אלים זו השפרצה בפנים שלהן". דיינס הוסיפה שלפי לפחות חלק מהשיחות בפורומים, ההנאה היא מלצפות בהן סובלות.
למטה: הבמאי מורה לשחקנית בסרט פורנוגרפי להביט אל המצלמה אחרי שהשחקן פלט על פרצופה על מנת שהצופים יוכלו להתענג על הביזוי שלה. כמעט כל הסצנות נסגרות כאשר המצלמה מציגה את השחקנית כאובייקט אחרי השימוש.
1-7-2.jpg
הפופולריות הרבה של הסצנות הללו הביאה ליצירת שוק נישה משלהן כמו למשל סדרות אשר מתמחות בהצגת המעשה הזה. הפסיכולוגית אנה ברידג'ס ועמיתיה ערכו ניתוח תוכן של סרטונים פרונוגרפיים הטרוסקסואלים רבי מכר שהעלה כי מעל 96% מהם הסתיימו לאחר שהשחקנים פלטו על גופן של השחקניות. כ-62% מהם פלטו על פניהן, כאשר פיהן היה האזור הכי נפוץ.

הפליטה על פניהן של הנשים בסיום קיום יחסי מין תוארה אף בספרות. האריסטוקרט הצרפתי המרקיז דה-סאד לדוגמה כתב על כך בשנת 1785 ביצירתו: "120 הימים של סדום". באחד הקטעים ברומן הוא כתב: "..אני מראה להן את הזין שלי ואז מה את חושבת שאני עושה? אני משפריץ לעזאזל בפרצוף שלהן. זו התשוקה שלי ילדתי, אין לי אחרת.. ואת עומדת לצפות בזה". הסוציולוגים גייל דיינס, רוברט ג'נסן ורוסו הסבירו את הסיבה מדוע הגברים נהנים כל כך לפלוט על הפנים של הנשים, בספר: "פורנוגרפיה: ההפקה והצריכה של אי-השוויון". בספר נכתב כי "בפורנוגרפיה הפליטה על האישה, היא הפרקטיקה המרכזית אשר הופכת אותה לזונה. משהו (לא באמת מישהי) שתכליתו העיקרית, אם לא רק, הוא להיות (אובייקט) מיני עבור הגברים".
למטה: הבמאי מורה לשחקנית בסרט פורנוגרפי להביט אל המצלמה אחרי שהשחקן פלט על פרצופה על מנת שהצופים יוכלו להתענג על הביזוי שלה. כמעט כל הסצנות נסגרות כאשר המצלמה מציגה את השחקנית כאובייקט אחרי השימוש.
1-5-1.jpg
כל אלו הם עוד מעשים שהם חלק מהמיינסטרים שכן אין צורך להזכיר את הסדיזם המובהק המתבטא במעשים מיניים אחרים שחלק מהגברים נהנים לבצע בנשים, בין היתר חניקות, יריקות, קשירות, השתנות, הצלפות והחדרת חפצים לתוך הגוף שלהן. בתעשיית הפורנו לדוגמה כמעט ולא תמצאו סצנות רומנטיות, אלא בעיקר סצנות של השפלה. יש הטוענים כי התעשייה גרמה לגברים להאמין שכך יש להתייחס לנשים אולם כמובן שאין זו אמת כי היצע לא משפיע על ביקוש אלא ביקוש משפיע על היצע. למשל גם אם מיליארדי מוכרים יצאו מחר לשווקים ויחלו למכור אוויר, לא יהיו להם קונים כי היצע לא באמת משפיע על ביקוש. כלומר התעשייה לא גרמה לגברים ליהנות מהשפלת נשים, אלא ההנאה שלהם מהשפלת נשים היא אשר יצרה את התעשייה.

נשים רבות נהנות להיות תחת שליטה ואף להיות מושפלות ביחסי המין וזה נעשה בהסכמתן המלאה, ועל כן מדוע הקביעה כי גברים נהנים מסדיזם? ובכן הנשים הללו נהנות באותם הרגעים כי הן מזוכיסטיות, אך אין זה הופך את הגברים ללא סדיסטים. הנה למשל דוגמה של שני בני-אדם: הראשון נהנה לחנוק בעוד שהשני נהנה שחונקים אותו. שניהם הרי ייהנו באותם הרגעים, אולם האם הנאתו של האדם הנחנק הופכת את מי שחונק אותו ללא סדיסט? כמובן שלא. הראשון סדיסט ואילו השני מזוכיסט. יחסי מין הם מפגן של כוח ושליטה ולכן הם עלולים להיות במקרים קיצוניים אלימים מאוד ולהותיר נזק ממשי בגופן של הנשים.
למטה קלואי מיאזק בת ה-20 מאברדין. ב-3 בנובמבר 2017 היא קיימה יחסי מין עם גבר שפגשה, מארק ברוס בן ה-32. ברוס סחט את צווארה כדי להעצים את הריגוש עד שאיבד שליטה וחנק אותה למוות. הוטלו עליו שש שנות מאסר בלבד.
1-6.jpg
לאחר שלמדנו כי הגברים נהנים לקיים יחסי מין עם נשים ממניעים סדיסטים, נשאל מדוע ככל שהגוף שלהן ותווי הפנים שלהן סימטריים יותר, וככל שעורן חלק יותר ושיער ראשן זוהר יותר, כלומר ככל שהן נתפסות בעיניהם כיפות יותר, הם נהנים יותר? ובכן הסיבה היא שסדיסטית הרבה יותר כיף "להחריב" ולטנף משהו שנראה מושלם וטהור. העדפה הזו תרמה רבות לברירה הטבעית מכיוון שהתכונות הללו מצביעות על כך, שהן עשויות להיות בעלות תכונות גנטיות משובחות, בבריאות טובה ופוריות. מהסיבה הזאת מרבית הגברים בעולם אוהבים את הנשים כמה שיותר צעירות משום שהן נחשבות ליפות יותר ותמימות יותר. כמה צעירות? ובכן לא המינימום שמתיר המוסר שלהם אלא החוק והכבוד הפומבי, בהתאם לנורמות הנהוגות בחברה שלהם.

גברים תמיד נקרעו בין שני רצונות מנוגדים, בין רצונם להשביע את תאוותם האפלה לבין רצונם במקביל גם להגן על בנותיהם. למעשה רק הודות לחוקים שנחקקו בפרט לאחרונה וקבעו גילאי מינימום, לא מתחולל אונס המוני של ילדות בכל מקום בעולם. החוק הוא שמונע ולא המוסר שכן אפילו גברים שומרי חוק רבים מקיימים יחסי מין עם נערות מיד לאחר שהן הופכות לחוקיות. בסרטים הפרונוגרפיים רוב השחקיות הן נערות. בקידומים שלהם מתנוססות כותרות כמו "בקושי 18" כדי לפתות את הגברים.
למטה: קידום לסרט פורנו שנועד לפתות גברים. נערה ומעל הכותרת "בקושי 18". גיל המינימום שהחוק מתיר למפיק.
1-8.jpg

פרק משנה 3.4: מדוע נשים נהנות לקיים יחסי מין עם גברים?

נשים גם נהנות ביחסי המין, כאשר הם מתקיימים בהסכמה, והשאלה היא מדוע? מדוע הן נהנות כשגברים חודרים לתוך גופן ופולטים בתוכן? מדוע הן נהנות "להידפק", כפי שנוהגים לתאר זאת בשפה העממית בכל העולם? הרי לכאורה אין בכך היגיון. לקוראים הגברים אשר משיבים: "כי יש להן איבר מין נשי!", אנא תדמיינו לרגע שהייתם משכימים מחר בבוקר בגוף של אישה בעוד שמוחכם לא השתנה. האם גם אתם כמוהן הייתם מתחילים ליהנות בעת שגברים גוהרים מעליכם וחודרים לתוך גופכם? ודאי שלא. למעשה לא רק שלא הייתם נהנים אלא אף הייתם חשים שהם באותם הרגעים מבזים אתכם ופוגעים בכבוד שלכם.

ובכן, נשים להבדיל מהגברים נהנות ממזוכיזם. מזוכיזם הוא פאראפיליה, הלך נפש שבו האדם נהנה לסבול כאב והשפלה כדי להגיע לסיפוק, לגירוי מיני ולאורגזמה, כלומר ההנאה של הנשים והגברים בעת קיום יחסי מין, היא ההרמוניה בין סאדו למאזו. נשים אינן מתביישות להיות מושפלות במיטה כי הן נולדות למציאות שבה מודדים אותן על יופיין ועדינותן, ועל כן זה לא נתפס כפגיעה בייעודן. גברים לעומת זאת סופגים מלידתם שמצופה מהם להיות אַבָּדַאי. הם נמדדים על כוחם קשיחותם ואומץ לבם, ואם הם לוקים בהם, הם נתפסים כפגומים, ועל כן בטח אם אדם זר "יפלוש" עם איבר מינו לתוך גופם, הם יחושו בושה גדולה.

ועדיין הנשים מטבען שונות מאוד מהגברים. מרביתן לא חשות דחף לקיים יחסי מין ביום-יום כמו הגברים אלא אך ורק לעיתים ורובן אף אינן מרגישות כי יחסי מין הם החלק הכי מהותי ומשמעותי בחייהן, ואינן מזדהות עם הסטנדרט של התרבות המינית. אולם מרביתן מסכימות לקיים יחסי מין עם הגברים בתדירות שהם דורשים, גם כדי לרצות אותם וגם כי כך מצפים מהן כנשים, וחלקן אף מסכימות לקיים יחסי מין עם גברים שולטים ודומיננטיים אשר מתעללים בהן ומבזים אותן, גברים המכונים מניאקים, משום שהם נתפסים כמי שמציעים לנשים את הפוטנציאל לאיכות חיים הגבוהה ביותר מבחינת בטיחות, הגנה, צאצאים וכבוד. כמו כן לנשים אין גם ברירה כי כך פועלת מערכת הרבייה. אישה שרוצה צאצאים חייבת לאפשר לגבר לחדור לתוך הגוף שלה. ובכן ליתר דיוק כך היה עד לשנת 1978 שבה בוצעה לראשונה הפריה חוץ גופית אולם ההליך הזה אפשרי רק בתנאי מעבדה.
1-6.png
 
פרק 4: התפקיד והמשיכה ביחסי מין

מחקרים שנערכו בעולם מראים כי מעל 90% מהגברים הם הטרוסקסואליים דומיננטיים אולם בשוליים גם בעלי נטיות אחרות. על כן אני מציעה לפשט את מורכבותה של הנטייה המינית באמצעות חלוקתה לשני המעגלים הבאים: "התפקיד" ו-"המשיכה". התפקיד הוא הבסיס של הנטייה המינית והוא מגדיר האם האדם הוא סדיסט או מזוכיסט. התפקיד הוא מולד ואינו ניתן לשינוי. הסולם הבא מדרג את התפקידים בין: 0 ל-6, וקטגוריה נוספת בשם X מוזכרת על מנת לתאר א-מיניות (חוסר תשוקה מינית):
1-2-2.png
המשיכה מגדירה למי אתם נמשכים בין אם אתם סדיסטים או מזוכיסטים. המשיכה היא נרכשת אך גם עשויה להיות מושפעת מתפקידנו המולד משום שזה פשוט מסתדר יותר לוגית שהסדיסט הוא החזק והמחוספס בעוד שהמזוכיסט הוא העדין והחלש. המשיכה להבדיל מהתפקיד עשויה להשתנות באופן רצוני בשל חשיפה לקבוצות שונות או בלית ברירה כמו למשל בבתי סוהר. הסולם הבא מתאר סוגי משיכות מיניות. השניים הראשונים הן פאראפיליה לגיטימית, והשאר הפרעות בהגדרתן הפסיכולוגית:
1-3.png
המסקנה היא שלמרות שמרבית הגברים נהנים ביחסי מין מסדיזם ומרבית הנשים נהנות ממזוכיזם, על הספקטרום אף גברים מזוכיסטים ואף נשים סדיסטיות. מאחר והתפקיד להבדיל מהמשיכה הוא מולד ולא בר שינוי, סדיסטים לעולם ישארו סדיסטים. כלומר גבר שנהנה מסדיזם בעת קיום יחסי מין, ימשיך ליהנות מסדיזם במשך כל חייו. הוא לעולם לא יהפוך פתאום למזוכיסט. סדיסטים נהנים מתחושת העליונות ועל כן הם כמעט תמיד פועלים לקיים יחסי מין עם בני אדם שהם משמעותית חלשים יותר. אמחיש את זה באמצעות דוגמה קיצונית ולהבדיל אלף הבדלות: כמעט כל הקורבנות של רוצחים סדרתיים לאורך ההיסטוריה לא היו גברים בוגרים ושריריים אלא נשים צעירות, נערות, נערים, ילדות וילדים קטנים. כמעט תמיד הם מתעללים בחסרי ישע.

סדיסטים נמשכים בעיקר לנשים מכיוון שהן פגיעות הרבה יותר מגברים אולם המשיכה להבדיל מהתפקיד היא כאמור נרכשת ועל כן במקומות בהם נשים אינן נגישות כמו למשל בבתי הסוהר, הפושעים מנהיגי הכלא שהם גברים הטרוסקסואליים שלפני כליאתם נמשכו לנשים בלבד, משתמשים באסירים החלשים ביותר והצעירים ביותר כתחליף לנשים, ככל שזה מתאפשר להם. תפקידם כסדיסטים לא השתנה מכיוון שהוא כאמור אינו יכול להשתנות אלא המשיכה בלבד שהם בלית ברירה התאימו אותה. ולפיכך בכל פעם שהם יקיימו יחסי מין עם הקורבנות שלהם, הם תמיד יהיו בתפקיד הגבר והקורבנות שלהם בתפקיד האישה. הם אלו שתמיד יגהרו מעליהם, יחדרו לתוך גופם ובסוף יפלטו בתוכם מפני שתפקידם לא השתנה אלא רק המשיכה הותאמה. בארצות הברית הלשכה הפדרלית דיווחה בשנת 1992 כי בין 9% ל-20% מהאסירים בבתי הסוהר נאנסו או שהותקפו מינית. במחקרים שנערכו בשנים 1982-1996 עלה כי השיעור היה כ-12%-14%, וכ-23% בבתי הסוהר באבטחה מיריבת בניו יורק.
1-2.jpg
 
✺ חלק ב' - יחסי מין בכפייה ✺

הגברים מעידים שאין הנאה גדולה יותר מאשר להחדיר את איבר המין שלהם לתוך גופן של נשים טובות מראה ולפלוט בתוכן. מבחינתם זו למעשה ההנאה הכי גדולה שהעניקה להם הבריאה בעולם הזה ואף הנאה אחרת אינה מתקרבת או משתווה לה. ההנאה היא כה אדירה שרבים אף מוכנים להסתכן בעונשים כבדים ולחדור לתוך גופן בניגוד לרצונן כדי לחוות את ההנאה הזו ולו למספר דקות. בשל הפערים הפיזיולוגיים בין המינים והאנטומיה של איבר המין, לנקבה בעלת כוח פיזי ממוצע לבנות מינה הנמצאת לבדה עם גבר שחשקה נפשו לאנוס אותה, אין כמעט סיכוי למנוע ממנו ועל כן התופעה נרחבת וקיימת מימים ימימה. התופעה היא כה נפוצה, שמחקרים מעריכים כי מילוני נשים וילדות נאנסות בכל שנה בעולם על ידי בני משפחה, מכרים וזרים. לפני כמאה שנה הצהיר הפרופסור זיגמונד פרויד שלמעשה כמעט כל גבר בעולם מתמודד במהלך חייו עם הדחף לאנוס נשים.
 
ההבדל בין אונס לבין כל תקיפה אחרת הוא שבכל תקיפה אחרת התקיפה עצמה אינה המטרה אלא האמצעי. התוקפים רוצים לנקום, להעניש ולהרתיע קורבנות שבעיניהם פגעו בהם, או עשויים להפריע להם להשיג מטרה שאינה קשורה לתקיפה עצמה. בעוד שבאונס התוקפים יודעים שהקורבנות לא עשו להם דבר והם גם אינם רוצים להשיג דבר מלבד ליהנות מהתקיפה עצמה. אונס נחשב לביזויו הכי גדול של אדם, משום שלהבדיל מכל אלימות אחרת, התוקף אינו נאבק באישה, אלא הוא מאונן בתוכה. הוא חודר לתוך האנטומיה שלה כדי לשפשף בתוכה את איבר המין הגברי שלו ולפלוט בתוכה את ההפרשה שהצטברה בגופו, ללא כל התחשבות ברגשותיה, רצונותיה או הסכמתה. כלומר באותם הרגעים התוקף אינו מתייחס אליה כאל בת-אנוש ואפילו לא כאל יצור-חי, אלא כאל לא יותר מאשר חתיכת בשר, חפץ לשימושו, כלי להנאתו, עביט שופכין או כלי קיבול להפרשות גופו. למעשה להיאנס זה כה מבזה שמרבית הקורבנות כולל אלו שנאנסו במשך שנים רבות, לוקחות לבסוף לקבר את הסוד הנורא.

אנסים לרוב אונסים נשים פנים מול פנים ולכן הם רואים מקרוב מאוד את הבעות האימה על פניהן ושומעים היטב את היבבות הבוקעות מגרונן, אך לא רק שזה לא מפריע להם ליהנות, ייסוריהן אף מעוררים אותם עוד יותר, עד שהם פולטים מרוב הנאה. כמעט כל האנסים הם גברים וזה לא בשל כוחם הפיזי כי הרי נדיר שנשים אונסות בני-אדם חלשים יותר מהן כמו למשל ילדים. גברים כאמור נהנים מסדיזם בעת שהם מקיימים יחסי מין עם נשים, אולם נשאלת השאלה מדוע הם בכלל זקוקים להסכמתן? ובכן הם אינם. למעשה גם גברים נורמטיביים ייהנו לאנוס נשים ועל כן אף פעם לא עולה התהייה מדוע אנסים נהנו ממעשיהם אלא רק זעם על כך שהם לא שלטו ביצריהם. אונס המוני נמנע בכל אזור בעולם רק היכן שקיימת רתיעה מענישה משמעותית. אנחנו נחשף להשלכות המזעזעות בהיעדר רתיעה בפרקים: אונס באנרכיות, אונס בנישואים, אונס בזמן מלחמה וזנות בכפייה.
1-5.png
 
פרק 5: אונס באנרכיות (Anarchy Rape)
 
כרבע מיליארד נשים וילדות נאנסות (או נעשה ניסיון לאנוס אותן) מדי שנה, כך עולה מדוח של האומות המאוחדות אשר הופק ממקורות ממשלתיים והקיף 65 מדינות בלבד. הנתונים האלו לא כוללים וכמובן גם לא יכולים לכלול מקרי אונס שכלל לא דווחו וגם לא מעשי אונס שאינם מהווים עבירות (למשל אונס בנישואים בחלק מהמדינות בעולם אינו עבירה). הערכות הן כי כ-90% ממקרי האונס בעולם כלל לא מדווחים והסיבות לכך הן שונות בין מדינה למדינה אולם הן נובעות בעיקר מבושה, פחד מנקמה, מנידוי או מאשמתן בשל חוקים מקומיים כמו למשל נגד יחסי מין מחוץ לנישואים ואף ספק באכיפת החוק והבאת האנסים לדין.

מאחר ובאנרכיות אין רתיעה מענישה וגברים חופשיים להשביע את תאוותם בלי לשלם מחיר, מעשי אונס הם מגפה של ממש. נשים ונערות צעירות השוהות לבדן מסתכנות באונס כמעט ודאי. במדינות כמו דרום אפריקה, בוטסואנה וניקרגואה, כמעט כל אישה שנייה נאנסה לפחות פעם אחת בחייה. אנסים גם לא צריכים להימלט לאחר האונס, והקורבנות עשויות להמשיך לראות ביום-יום את הגבר שאנס אותן משום שאין להן למי להתלונן בשל חוסר תפקוד של הרשויות או/ו התעלמותן. באנרכיות קיימת שחיתות בכל הרמות במשטרה ומערכת המשפט ותלונה נגד חברים בארגון פשיעה תסתיים בוודאות גבוהה ברצח המתלוננת.
1-9.jpg

פרק משנה 5.1: דרום אפריקה כדוגמה לאנרכיה
 
נתונים על מקרי אונס במדינה לא מתפרסמים בשגרה על ידי המשטרה אלא רק אחרי בקשות מיוחדות של חוקרים ועיתונאים. במחקר של CIET (מידע קהילתי, העצמה ושקיפות) בשנת 1998 שכלל 4,000 נשים ביוהנסבורג נמצא כי כשליש מהן נאנסו בשנה האחרונה. המשטרה מעריכה כי כל 36 שניות נאנסת אישה בעוד שארגונים האחרים במדינה מעריכים כי כל 26 שניות. מעל 40% מהנקבות בדרום אפריקה תאנסנה במהלך חייהן. רק 10% מהמקרים מדווחים והאנסים כמעט ואינם מובאים לדין. על פי הנתונים הרשמיים, כ-11% מתושבי דרום אפריקה נגועים בנגיף HIV, כאשר אחת מכל ארבע קורבנות נאנסות על ידם. התופעה חושפת את הסדיזם האכזרי שכן האנסים מדביקים את קורבנותיהם בנגיף קטלני מאוד רק כדי להתענג מספר דקות.

בדרום אפריקה מעשי אונס הם כל כך נפוצים עד שבקושי הם מגיעים לחדשות. אונס של תינוקות, ילדות וקשישות מתומצתים לכתבות של עד ארבע שורות בדפים הפנימיים בעיתונים המקומיים. מרבית התקיפות המיניות לא זוכות לתשומת לב ציבורית. בסקר שבו נשאלו קורבנות מדוע הן לא מדווחות למשטרה על האונס שעברו כ-33.3% השיבו שהן חרדות מנקמה מצד האנס או מצד בני משפחתו. 9.6% השיבו כי המשטרה ממילא לא תעזור להן. 9.2% השיבו כי הן לא דיווחו על האונס בשל המבוכה.

הדיווח הנמוך ושיעורי ההרשעה מיוחסים בעיקר לעמדותיהם ודעותיהם הקדומות של גורמי אכיפת החוק וחברי ממשל נוספים בנוסף לחוסר הנגישות לשירותים (בעיקר באזורים הכפריים). בנוסף יש המייחסים את האשמה אף לתקשורת בדרום אפריקה אשר חושפת רק במקרים שהקרובנות היו לבנות בנות המעמד הבינוני ומשכילות והן לא נאנסו על ידי בני גילן או בני משפחתן. נשים שנאנסות על ידי בעליהן לא מוגדרות קורבנות בשל התפיסה שבעל לא יכול לאנוס את אשתו שהרי גופה ממילא שייך לו. במחקרים למשל הודתה אחת מכל ארבע נשים כי היא נאנסה על ידי בעלה. הממשלה אף טענה כי אחד הגורמים הוא תרבות הפטריארכיה שנעוצה היטב בתרבות השחורה וכל ניסיון להיאבק בה נתפס כפגיעה במסורת או באידאליים הדרום-אפריקאים.

מספר הקורבנות לפני שנים (מקרים מדווחים בלבד):
2008-2009: 46,647
2009-2010: 48,259
2010-2011: 48,158
2011-2012: 47,069
2012-2013: 48,408
2013-2014: 48,408
2014-2015: 43,195
2015-2016: 42,596

במחקר המקיף: "אונס בדרום אפריקה" משנת 2000, עלה כי 2.1% מהנשים מגיל 16 ומעלה מכל שכבות האוכלוסייה, נאנסו לפחות פעם אחת בין תחילת 1993 למרץ 1998. ובסקר "הדמוגרפיה והבריאות בדרום אפריקה" משנת 1998 עלה כי כ-4% מכלל הנשים בגילאי 15-49 במשקי הבית שנדגמו נאנסו. המועצה למחקר רפואי ומשרד הבריאות ערכו סקר עם שיעור דומה. במחקר אשר נערך בשנת 1997 עלה כי 6.8% מהנשים בפרובינציית מפומלנגה נאנסו, 5% בלימפופו ו-4.5% בהכף המזרחי.
1-7-3.jpg
במחקר אנונימי למשל שערכה המועצה למחקר רפואי (MRC) בשנת 2009 בקרב 1,738 גברים, בפרובינציות קוואזולו-נטאל ובהכף המזרחי עלה שמעל רבע מהם אנסו וכמעט מחציתם יותר מאישה אחת, ו-4.95% אנסו או ניסו לאנוס בשנה האחרונה. במחקר בראשות קרן למחקר רפואי במימון ממשלתי בשנת 2010 בקרב 487 גברים בפרובינציית חאוטנג עלה כי 37% מהם אנסו אישה וכמעט 7% מהם השתתפו באונס קבוצתי. מחקר בהכף המערבי העריך כי כ-15% מהגברים אנסו אישה אשר לא הייתה בת זוגם בשנים 2014-2015. ארגון החדשות IRIN העריך שכחצי מיליון נשים וילדות בדרום אפריקה נאנסות כל שנה.

מקרב הנערים כ-11% הודו כי הם אלצו מישהי לקיים עימם יחסי מין ובסקר נוסף בקרב 1,500 תלמידי בתי ספר באזור סווטו ביוהנסבורג, כרבע מהנערים שהתראיינו אמרו כי: "Jackrolling" (ביטוי נפוץ מאוד במדינה שפירושו אונס קבוצתי) "היה כיף". סקר שערך CIET בשנת 2007 מצא כי 60% מהנערים בגילאי 10-19 סברו כי זה לגיטימי לאנוס נערה שהכירו, ו-11% אנסו. במחקר בשנת 2013 בקרב נערים בכיתות ט' ב-46 בתי ספר תיכוניים בקייפטאון ובפורט אליזבת, עלה כי 17.2% מהם אנסו. למעלה ממחצית הנערים שהתראיינו במחקר הזה התעקשו על כך שכאשר נערה אומרת "לא" ליחסי מין, היא מתכוונת ל-"כן".

אונס קבוצתי נפוץ מאוד בדרום אפריקה. ילדות כבר מגיל קטן מוזהרות לא להסתובב לבדן כדי לא ליפול קורבן ל-jackrolling. אחת המטרות של אונס קבוצתי היא הפגנת גבריותו של כל אחד מחברי הכנופיה לעיני חבריו. המועצה למחקר רפואי ציינה כי המטרה הנוספת היא חיזוק הקשר בין החברים בכנופיה כאשר גברים שביומיום מתחרים על נשים, משתפים את אותה אישה. המועצה ציינה כי "אלימות מינית, הטרדה מינית וכפייה מינית בדרום אפריקה, נתפסות באופן נרחב כהתנהגות גברית רגילה".
למטה: חנה קורנליוס, בת ה-21. במאי 2017 היא וחברתה נאנסו בסטלנבוש על ידי קבוצת גברים שצדו נשים אקראיות. לאחר שהם באו על סיפוקם הם חנקו אותה ורוצצו את הגולגולת שלה עם סלע ענק. גופתה נמצאה בסמוך לאתר עבודה.
1-8-1.jpg
התעללות מינית והטרדות לפי הדיווחים מתרחשות גם בבתי הספר על ידי מורים ותלמידים. ארגון משמר זכויות האדם HRW דיווח כי נערות מכל שכבות החברה והקבוצות האתניות סופגות אלימות מינית בשגרה בבתי הספר כמו למשל בחדרי הרחצה, בכיתות ריקות ובמעונות ומקרים רבים לא מדווחים. סכנת האלימות המינית בבתי הספר יצרה מחסום לנערות לרכוש השכלה. הארגון HRW דיווח כי ההישגים של התלמידות בבתי הספר בדרום אפריקה גם נפגעים קשות לאחר אירוע של אלימות מינית.

במדינה שיעור המקרים הגבוה ביותר של אונס ילדות ותינוקות. קרן הדמעות והמועצה למחקר רפואי דיווחו כי 50% מהילדות עוברות התעללות מינית לפני גיל 18. דוח אחד קבע כי בשנת 2000 התרחשו 21,538 מקרי אונס או ניסיונות אונס של ילדות עד גיל 18 ודוח משנת 2001 מצא כי התרחשו 24,892 מקרי אונס. במחקר של המועצה למחקר רפואי נמצא כי בשנת 2009 כ-15% מהקורבנות היו ילדות מתחת לגיל 12. בשנת 2017 המשטרה דיווחה כי 9% מהקורבנות היו ילדות בנות תשע ומטה. הגידול הגדול ביותר של מקרי אונס היה של ילדות עד גיל שבע, וההערכה היא שמספר המקרים הלא מדווחים גדול עד פי 10. דוח של איגוד מקצועי מצא כי כל שלוש דקות נאנסת ילדה בדרום אפריקה. שליש נאנסות על ידי בן משפחה או קרוב משפחה.

מקרים של אונס תינוקות מזוויעים במיוחד. לאחר האונס הן נדרשות לעבור ניתוח שיחזור לאיבר המין, הבטן או קנה הנשימה. הנה למשל דוגמאות בשגרה: בשנת 2001 תינוקת בת 9 חודשים בשם צ'פנג נאנסה ואיבדה הכרתה מכיוון שהכאב היה גדול משיכלה לשאת. תינוקת נוספת באותו גיל נאנסה על ידי שישה גברים בגילאי 24-66 אחרי שנותרה בלי השגחה על ידי אימה, נערה מתבגרת. ילדה בת 4 מתה לאחר שנאנסה על ידי אביה. פעוטה בת רק 14 חודשים נאנסה על ידי שני דודים. בפברואר 2002 פעוטה בת 8 חודשים נאנסה על ידי ארבעה גברים. פציעותיה היו כה נרחבות שהיא נדרשה לעבור ניתוח שחזור נרחב. אדית קריאל עובדת סוציאלית במזרח הכף ציינה שאונסי ילדות הם "לעיתים קרובות קרובי משפחה ואף אביהן או מפרנסיהן".
למטה: נולוטהנדו מסנגו בת ה-9. ביולי 2018 נאנסה בפרובינציית מפומלנגה. אחרי כן נרצחה וגופתה הושלכה לתעלה.
1-11.jpg
 
פרק 6: אונס בנישואים (Marital Rape)
 
ובכן, בפרק הקודם נחשפה בפנינו מציאות מטלטלת של מעשי אונס המוניים ברחובות על ידי גברים זרים בהיעדר שלטון וחוק. אנשים טועים לחשוב שזה כביכול סוג האונס העיקרי אולם למעשה רוב הקורבנות נאנסות בבתים שלהן על ידי הבעלים שלהן, שוב ושוב, כל יום מגיל צעיר ובמשך עשרות שנים. על האונס הזה המכונה "אונס בנישואים" (Marital rape) נלמד בפרק הזה.

אונס בנישואים הוא מקרה שבו גבר מקיים יחסי מין עם אשתו ללא הסכמתה. הצורה הזו של יחסי מין בכפייה היא נרחבת ולא הוכרה בעבר באף מדינה כאונס ועדיין במדינות רבות זה לא זוכה להתייחסות בחוק, וגם אם כן הוא נאכף רק במקרים נדירות. התופעה מיוחסת להשקפה המסורתית שבעוד הגברים מביאים לנישואים את כספם, רכושם וכוחם הפיזי ומספקים את אמצעי המחיה וההגנה, נשים בתמורה מביאות לנישואים את גופן ובאמצעותו הן מחויבות להשביע את תאוותם בכל עת שהם חפצים. על כן חובתן להיות כנועות במיטה בכל פעם שהבעלים שלהן באים עליהן ולאפשר להם ליהנות מגופן גם אם זה בניגוד לרצונן. התפיסה האוניברסלית מקדנת דנא הייתה שהנשים אינן אוטונומיות, ולכן אין להן בכלל זכות לסרב לקיים יחסי מין עם בעליהן. התופעה הנרחבת הזו, שבה גברים נהנים לאנוס את נשותיהם, חושפת עד כמה הסדיזם ביחסי המין הוא אכזרי וחסר רחמים.
 
במדינות רבות המושג אונס נשים בנישואים נתפס כאוקסימורון משום שהגברים רואים בהסכמתן לספק אותם כמובנת מאליה. על כן הם דוחים את עצם הרעיון שזה בכלל אונס ואינם רואים בכפיית יחסי מין על אישה בעל כורחה כשגויה מבחינה מוסרית. יחסי מין אינם נתפסים כיחסים סימטריים, משום שעל פי התפיסה אין ביזוי גדול יותר מאשר להיחדר על ידי איבר המין הגברי, ועל כן מבחינה היסטורית יחסי המין בנישואים נתפסים גם כריטואל שבאמצעותו הגברים מפגינים את בעלותם, מרותם, כוחם ועליונותם על נשותיהם ואת שליטתם בהן בעוד שהנשים ביחסי המין מוכיחות את כניעתן, נאמנותן והתמסרותן לבעלים שלהן. גברים אנסו את נשותיהם גם כדי לעבר אותן ועד המאה ה-20 ממילא לא היו גם אמצעי מניעה. גם כיום באזורים רבים לנשים אין אף אמירה האם ייעשה שימוש באמצעי מניעה והחלטות כמו מתי וכיצד יתקיימו יחסי המין, שמורות אך ורק לבעלים שלהן.
1-2-4.jpg
אונס נשים נחשב בעולם עד למחצית המאה הקודמת כפגיעה בכבוד ובמוניטין של בני משפחתן, ולא רק בחקיקה פנים ארצית אלא גם במשפט הבינלאומי בשל תפיסת הנשים כרכוש ולכן הותר לבעלים לאנוס את נשותיהם מפני שהן נחשבו רכוש שלהם, ורק בשנות התשעים בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) הכיר באונס נשים כפשע שבוצע כנגדן, כנגד כבודן, ולא בני משפחתן. פירושו של הביטוי: "אונס" (Rape, בלטינית: Rapere) הוא לחטוף נקבה באלימות מהבעלים הנוכחיים שלה כדי לאנוס אותה. לכן על פי התפיסה הרווחת מקדמת דנא, אין זה אפילו הגיוני להאשים גברים באינוס נשותיהם מאחר והם כבר הבעלים שלהן. מערכות המשפט כמעט בכל העולם מראשית ההיסטוריה פסקו בהתאם שהגוף של נשים נשואות שייך למעשה לבעלים שלהן, ועל כן אם הן משתמטות מחובתן הבסיסית להעניק להם אותו, החוק מתיר להם לאנוס אותן מאחר ואינן מותירות להם ברירה. בעיני מערכות המשפט ממילא גם אין כל צורך בשיתוף הפעולה של הנשים שהרי יחסי מין ממילא נחשבים ליחסי כוח ושליטה.
 
מבחינה היסטורית בחלק גדול מהעולם האונס לא נחשב כפשע נגד האישה, ולא הייתה כל התייחסות בחוקה לנזק שנגרם לה. אם היא נאנסה על ידי גבר זר זה נחשב כעוולת גנבה (גנבת רכוש הבעל) ואם נאנסה על ידי בעלה זה זכותו שהרי היא רכושו. החוק האמריקני והאנגלי עד המאה העשרים ראה בזכויותיה של האישה כזכויות אשר ניתנות לה בזכות בעלה ולפיכך במקרה שבעל גמלה בליבו החלטה לאנוס את אשתו, לא ניתן להאשימו בכך שהוא פגע בה, מכיוון שכאישה אין לה זכויות בפני עצמה. השליטה של הגברים על גופן של נשותיהן הייתה רק חלק משליטה גדולה יותר שהוענקה להם בכל התחומים הנוגעים לחייהן וזה בשל התפיסה כי אישה היא רכוש. תחילה רכוש אביה ועם הנישואים רכוש בעלה. בשנת 1707 למשל השופט הראשי של הלורד האנגלי ג'ון הולט, תיאר את מעשיו של גבר המקיים יחסי מין עם אשתו של גבר אחר כ-"פלישה הגבוהה ביותר לרכוש".
1-5-2.jpg
המשפט האנגלי למשל (שהיה מקובל בצפון אמריקה ובקהיליות הבריטיות) פסק כי זו זכותם של הבעלים לאנוס את נשותיהם. נקבע כי נישואים כדין נותנים לגיטימציה לבעל לכפות על אשתו יחסי מין מכיוון שהיא אינה יכולה לבטל את זכויותיו המחייבות. המשפטן לורד אודליה שכיהן כלורד קאנצלר של אנגליה למשל במאה ה-16, ציטט את המשפטן הנרי מברקטון מהמאה ה-13 כדי לתמוך בהלכה הזו שנגזרת מחוקי המלך אטלסטא במאה ה-10, שקבעו כי גם אם הגבר אינו נשוי לאישה והיא רק פילגש, וגם אם אינה טהורה אלא "זונה", הוא רשאי לתפוס אותה בכוח ולאנוס אותה, ועל ההלכה הזו התבסס החוק באנגליה ובויילס.
 
ההשקפה הזו הומחשה למשל בשנת 1736 בחוות הדעת של המשפטן סר מתיו הייל שעמד בראש מערכת המשפט האנגלית, בספר: "תולדות תחינות הכתר" (Historia Placitorum Coronæ): "...הבעל אינו יכול להיות אשם באונס שהוא ביצע בעצמו באשתו החוקית.. וזה משום שבהסכמתם ובחוזה הזוגי ההדדים, ויתרה האישה על עצמה לבעלה והיא אינה יכולה לחזור בה". העיקרון הודגש בשנת 1803 במאמר של וויליאם הוקינס: "חיבור טיעוני הכתר" (Treatise of pleas of the crown) ובמאמר של ג'ון פרדריק ארצ'בולד בשנת 1822: "טיעונים וראיות בתיקים פליליים" (Pleading and Evidence in Criminal cases).
 
הוועדה לתיקון החוק הפלילי בשנת 1884 שהתכנסה, דחתה את הרעיון כי יש להרחיב את עבירת האונס גם לאונס בנישואים. בדוח נכתב כי אונס אישה בנישואים לא נכלל מפני שנשואים כרוכים בפשרות. "ואם הוא (הבעל) צריך ללכת רחוק יותר ולאלץ אותה לקיים יחסי מין ללא הסכמתה, זה עשוי להעיד על כישלון הקשר הזוגי אך זה רחוק מלהיות העבירה הייחודית והחמורה שתוארה קודם (אונס נשים מחוץ לנישואים)". ולכן אין להאשים גברים באינוס נשותיהם, גם אם הם היכו אותן כדי לאנוס אותן, אם אין נזק פיזי. נכתב כי "חלקנו סבורים כי על החוק הפלילי להישאר מחוץ למערכות יחסים זוגיות, במיוחד מיטת הנישואים". החוק בבריטניה שאפשר לבעלים לאנוס את נשותיהם בוטל על ידי בית הלורדים רק בשנת 1991. אולם עדיין מחוקקים רבים התנגדו להחיל את החוק אחורה כלפי גברים שאנסו את נשותיהם עד שינוי החוק, מכיוון שבעת שהם אנסו אותן זה היה חוקי.
1-4-2.jpg
במאה הנוכחית, ברוב חלקי יבשת אפריקה, אונס נשים בנישואים אינו עבירה פלילית. במספר מדינות החוק מתיר לאנוס אותן. עם כמה הגבלות, למשל בזמן שהן בהריון מתקדם, במחזור, מיד לאחר הלידה וכאשר הן באֵבֶל על קרוב משפחה שלהן שמת. בדרום סודאן כך לשון החוק מחריגה אינוס של נשים בנישואים: "..מגע מיני של זוג נשוי הוא לא אונס כמשמעותו בסעיף הזה", ובאתיופיה כך לשון החוק מחריגה אינוס בנישואים בסעיף 620: "המכריח אישה להיכנע ליחסי מין מחוץ לנישואים דינו מאסר". באיחוד האמירויות הערביות אונס בנישואים חוקי. בית המשפט בדובאי למשל גזר באוקטובר 2017 על שוטר 6 חודשי מאסר רק מפני שהוא אנס את ארוסתו לפני שהפכה לאשתו. השוטר טען שהוא ראה את עצמם כבר כזוג נשוי כאשר הוא אנס אותה. בפקיסטן החוק משנת 1979 על פי עבירות ה-"זינה" באסלאם (Hudud) אסר על גברים לאנוס נשים רק "אם הם לא נשואים".

בתוניסיה עד יוני 2017, הסעיף 23 לחוק "כללי ההתנהגות" הורה לנשים "למלא את חובתן הזוגית על פי הנוהגים והמנהגים", ולספק עם גופן את בעליהן, ובמקרה שאישה סירבה לשתף פעולה, ולא מילאה את תפקידה, החוק התיר לבעלה לאנוס אותה. בבוסניה והרצגובינה למשל כך לשון החוק החריגה אונס נשים בנישואים: "מי שכופה בכוח יחסי מין על נקבה מחוץ לנישואים". בהודו חברי הממשלה אף הצהירו שבתרבותם אין להכיר באונס בנישואים כמעשה שאינו לגיטימי. שר הפנים ההודי הריבהאי פרת'חאי צ'אודארי, הצהיר באפריל 2015, כי הסיבה בהקשר ההודי היא: "אינספור מנהגים, ערכים חברתיים ואמונות דתיות".

בהולנד כך לשון החוק החריגה אונס בנישואים: "גבר שכופה באלימות (או באיומים) על אישה לקיים יחסי מין מחוץ לנישואים". בשוויץ למשל רק משנת 2004 החוק התיר להעמיד לדין בעלים שאנסו את נשותיהם גם בהיעדר תלונה כמו בכל עבירת פשע. בסינגפור סעיף 375 לחוק העונשין עד 1 בינואר 2020 התיר אונס נשים בנישואים אלא אם הם פרודים, קיים צו גירושים זמני שלא הפך לסופי, קיים הסכם פרידה בכתב או כאשר בית משפט הוציא צו הגנה על האישה אשר אוסר על בעלה לאנוס אותה. שילה ג'פריס פרופסור למדעי המדינה באוניברסיטת מלבורן כתבה כי במדינות המערב האידיאולוגיות של "המהפכה המינית", (הכוללים את התעשייה המסיבית של סקסולוגיה, טיפול מיני וספרות על ייעוץ מיני), אף החמירו את מצבן של הנשים שנאנסו, מפני שהן נתפסו כאשמות וכפגומות כל פעם שהן הביעו אי רצון להשביע את התאווה המינית של הבעלים שלהן כמצופה מהן.
1-3-1.jpg
בגואטמלה אונס נשים בנישואים נחשב כה נורמלי עד שהן פשוט מאמינות שזה ייעודן כנקבות בעולם הזה, וזה דרכו של עולם. הן סובלות ומתייסרות בעת שהן נאנסות, אולם הן מבינות כי אין להן ברירה ועל כן מוטב שהן תתרגלנה לראות בכך דרך חיים. הפעלת כוח, אלימות וכפייה כלפי הנשים נתפסת כנורמלית לחלוטין ולא רק בבתים, אלא אף בקהילה, בשכונה ובחברה בכלל. בסקר שנערך במאלי למשל, 74% מהנשים השיבו כי זכותו של בעל להפליא באשתו את מכותיו, אם היא מסרבת לספק אותו. במחקר שערך ארגון הבריאות העולמי, אישה מבנגלדש שנאנסה סיפרה כי: "חשבתי שזה טבעי.. זו הדרך שבה בעל מתנהג". בלאוס נשים לעיתים תכופות נאנסות ב"הסכמה" מכיוון שאחרת הן יוכו והן אף לא תוכלנה להתלונן בשל הסטיגמה החברתית.
 
באפריקה רואים בגברים כבעלי המשק אשר מספקים את המזון, המחסה וההגנה ובנשים כמי שתפקידן לספק אותם בתמורה. בדרום אפריקה רבים רואים באונס נשים בנישואים מעשה לגיטימי. אחת מכל ארבע נשים העידה שבן-זוגה התעלל בה מינית. רבות אינן מתלוננות ונאנסות "בהסכמה" בשל האימה, שכן במדינה הזו בכל שש שעות נרצחת אישה על ידי בעלה או בן זוגה. בניז'ר נשים שנאנסות לעיתים תכופות שותקות בשל הפחד לחטוף מכות או להפוך לחסרות כל ואף מופעל עליהן לחץ לשתוק. באזורים רבים בעולם כמו למשל בוייטנאם מאמינים כי זה חובתן של הנשים לספק את הבעלים שלהן כדי שהם יהיו מאושרים. הדתות כמו הנצרות והיהודית אף תרמו לתפיסה שזה חובתן לקיים יחסי מין עם בעליהן כדי שלא ינאפו ועבור מצוות פרו ורבו.

במדינות שנחקקו חוקים נגד אונס נשים בנישואים, ברבות מהן אין אף אכיפה בשל התפיסה שהן כפופות לבעליהן וזו הנורמה. ולכן הנשים במדינות האלו לרוב אינן מתלוננות, כי זה ממילא לא יטופל על ידי רשויות אכיפת החוק ומערכות המשפט השונות בשל חוסר רצון להכיר בכך כפשע בכלל אלא במקרים קיצוניים של אונס אלים במיוחד שהביא לפגיעות פיזיות של ממש בגופן. בחלק מהמדינות אף על פי שנחקקו חוקים נגד אונס נשים בנישואים, ההתייחסות היא שונה. כאשר מקרה כזה מובא למשפט, עדיין בתי המשפט לרוב גוזרים עונשים קצרים יותר בשל התפיסה שאונס בנישואים חמור הרבה פחות מאונס מחוץ לנישואים. בשל התפיסה הזו, בתי המשפט בבריטניה למשל גוזרים לעיתים עונשי מאסר קצרים יותר, במקרים של אונס נשים בנישואים. בדנמרק למשל עד שנת 2013 חוק העונשין הפחית את עונשם של אנסים וגם פטר אותם לעיתים, אם הם אנסו את נשותיהם.
1-4-3.jpg
בארצות הברית עד אמצע שנות ה-70 החוקים בכל המדינות התירו לגברים לאנוס את נשותיהם לפי המשפט האנגלי המקובל. להשפעה ההיסטורית החזקה של דת הנצרות במדינה, גם היה תפקיד שהביא לחקיקה שהתירה לבעלים לאנוס את נשותיהם. הדוקטרינה הזו התבטאה למשל באיגרות של כתבי השליח פאולוס שהסביר כי "לאישה אין סמכות על גופה אולם לבעלה יש". הפסוק התפרש על ידי מנהיגים דתיים כביסוס לכך כי זו זכותם של הגברים לאנוס את נשותיהם, אם הן מסרבות לספק אותם.

ההגדרה המסורתית לאונס הייתה זכר שקיים יחסי מין בכפייה עם: "נקבה שאינה אשתו". חוק העונשין של מודל משנת 1962 חזר על הפטור מעונש לאינוס נשים בנישואים וקבע כך: "זכר שמקיים יחסי מין (בכפייה) עם נקבה שאינה אשתו אשם באונס". באמצע שנות ה-70 המדינות החלו לבטל את הפטור אך החוק עדיין חייבו שבעל ואישה לא יחיו יחד כדי שניתן יהיה להאשימו. מקרה שערער על כך היה המשפט של אורגון נגד ריידאוט (Oregon v. Rideout) בשנת 1978 במדינת אורגון שבו לראשונה גבר הועמד לדין על אינוס אשתו. הוא זוכה לאחר שנקבע שזו הייתה זכותו לאנוס אותה אך זה היווה טריגר למימוש רפורמות.

ההיתר לגברים לאנוס את נשותיהם בוטל בארצות הברית בהדרגה רק במאה הקודמת עד שנת 1993. להלן דוגמאות:
דלאוור: בוטל חלקית בשנת 1974. אינוס בנות זוג עדיין טופל בחומרה פחותה מאינוס נשים מחוץ לנישואים.
מישיגן: בוטל חלקית בשנת 1974. לגברים עדיין הותר לאנוס את נשותיהם כל עוד הן לא הגישו בקשה לגירושים וחיו בנפרד.
דרום דקוטה: בוטל בשנת 1975.
נברסקה:
 בוטל בשנת 1975.
דרום דקוטה: בוטל בשנים 1975-1977.
אורגון: בוטל בשנים 1977.
וושינגטון: בוטל חלקית בשנת 1983. משנת 2013 ניתן להאשים בעל גם באונס מדרגה שלישית.
אוקלהומה: בוטל בשנת 1993.
קרוליינה הצפונית: בוטל בשנת 1993.
1-7.jpg
בשנות ה-90 במדינות רבות בארצות הברית, החוקים הבדילו בין 3 סוגי קורבנות: לנשים רווקות שנאנסו הוענקה הגנה מלאה. נשים נשואות בנישואים חריגים (מצב פרידה, קיימת תביעת גירושים ועוד) שנאנסו על ידי הבעלים שלהן ברוב המדינות קיבלו רק הגנה חלקית ואילו נשים נשואות שנאנסו על ידי הבעלים שלהן קיבלו הגנה מוגבלת מאוד רק אם האונס היה אלים במיוחד.
 
בארצות הברית בשנות ה-90 (מלבד ב-17 מדינות) ההתייחסות לאינוס נשים בנישואים עדיין היה שונה משמעותית באמצעות עונשים קצרים יותר, העמדה לדין רק כשהאינוס היה אלים ומאיים מאוד, ודרישה מהקורבנות להתלונן תוך פרק זמן קצר יותר. במדינת טנסי החוק התיר לגברים לאנוס את נשותיהם כל עוד הם אינם משתמשים בנשק או מאיימים להשתמש בנשק שעשוי להוביל לפציעה חמורה. הצעות לביטול החוק הזה נפלו יותר מעשר פעמים עד שבסוף הצעה עברה והחוק בוטל בשנת 2005. ממחקר בשנת 2003 עלה שעדיין 26 מדינות בארצות הברית העניקו פטור מעונש בצורה כזו או אחרת לאונס נשים בנישואים. קרוליינה הדרומית נותרה המדינה היחידה שבה שהאונס חייב להיות בעל "אופי גבוה ומחמיר", ועל האישה לדווח תוך 30 יום גם אם הם חיו בנפרד כדי להאשים בעל באונס, וגם אז ניתן לגזור עליו עד 10 שנות מאסר ולא 30 כמו באונס מחוץ לנישואים.
1-28.jpg
הזכות של הגברים לאנוס את נשותיהן הוגנה בחוקה בכל המדינות ובוטלה בחלקן רק במאה השנים האחרונות:
שנת 1922: ברית המועצות.
שנת 1932: פולין.
שנת 1950: צ'כוסלובקיה.
שנת 1965: שוודיה.
שנת 1971: נורווגיה.
שנת 1976: איטליה.
שנת 1977: הונגריה, סלובניה.
שנת 1980: ישראל.
שנת 1982: פורטוגל.
שנת 1983: קנדה.
שנת 1985: ניו זילנד.
שנת 1989: אוסטריה, בלגיה
שנת 1990: אוסטרליה, אירלנד.
שנת 1991: אירלנד, בריטניה, הולנד.
שנת 1992: אוסטרליה, ספרד, שוויץ.
שנת 1993: ארצות הברית.
שנת 1994: לוקסמבורג, פינלנד, צרפת, קפריסין.
שנת 1996: צפון מקדוניה, קולומביה.
שנת 1997: הונגריה, גרמניה, הפיליפינים, הרפובליקה הדומיניקנית.
שנת 1998: קרואטיה.
שנת 1999: צ'ילה.
שנת 2000: נמיביה.
שנת 2001: זימבבואה, ליכטנשטיין.
שנת 2002: הונג קונג, וייטנאם, סרביה, פפואה גינאה החדשה.
שנת 2003: בוסניה והרצגובינה, רומניה.
שנת 2005: ברזיל, הונדורס, טורקיה, מלטה, קמבודיה.
שנת 2006: איסלנד, יוון, ליבריה, נפאל, פיג'י, פקיסטן, קפריסין.
שנת 2007: גאנה, ונצואלה, מאוריציוס, מלזיה, פרו, תאילנד.
שנת 2008: סאו טומה ופרינסיפה
שנת 2009: ארגנטינה, גואטמלה, מוזמביק, סורינם, רואנדה.
שנת 2010: גיאנה, זמביה, טרינידד וטובגו, לסוטו, מולדובה, מזרח טימור.
שנת 2011: בנין, מונקו.
שנת 2012: גרנדה, ניקרגואה, פלאו, סיירה לאון.
שנת 2013: אלבניה, בוליביה, גבון, טונגה, סמואה, פנמה, קוריאה הדרומית.
שנת 2014: ביסאו, גינאה, לאוס, קומורו.
שנת 2015: בורקינה פאסו, סודן.
שנת 2016: איי שלמה, בורונדי, ברבדוס, דומיניקה, מאוריציוס, נאורו, סומליה.
שנת 2017: תוניסיה.
שנת 2018: אסוואטיני.
שנת 2020: סינגפור.
11.jpg
רשימת המדינות שבהן החוק עדיין מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם (נכון לשנת 2022):
אוגנדה: הפסיקה מתירה לגברים לאנוס את נשותיהם. הצעות חוק לאסור זאת נפלו בשנים 1970, 2003 ו-2009.
איחוד האמירויות הערביות:
 החוק מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם.
איי בהאמה: סעיף 3 לחוק העונשין מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם אלא אם הם פרודים, בהליך גירושים או קיים צו מניעה.
איראן: סעיף 221 לחוק העונשין מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם גם אם הן הושאו בכפייה.
אלג'יריה: חוק המשפחה מחייב אישה לציית לבעלה ולספק אותו עם גופה. אם היא מסרבת החוק מתיר לו לאנוס אותה.
אנטיגואה וברבודה: החוק שאוסר אינוס נשים מדגיש כי הוא חל רק במקרה שגבר אונס "אישה שאינה אשתו".
אפגניסטן: סעיף 134(2) לחוק המשפחה השיעי קובע כי "חובתה של אישה להיכנע לדחף של בעלה לחוות הנאה מינית".
אריתריאה: סעיף 307 לחוק העונשין מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם אלא אם הם לא חיים יחד.
אתיופיה: סעיף 620 לחוק העונשין מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם.
בוטסואנה: החוק מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם.
בחריין: סעיף 353 לחוק העונשין מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם.
בנגלדש: סעיף 375 לחוק העונשין קובע כי לגברים מותר לאנוס את נשותיהם אם הן מעל גיל 13.
ברבדוס: החוק מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם אלא אם הן מחזיקות בצו גירושים, צו פרידה או צו אי-הטרדה מבית משפט.
ברוניי: סעיף 375 לחוק העונשין מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם אם הן מעל גיל 13.
גינאה: החוק מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם.
גינאה המשוונית: החוק מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם.
ג'יבוטי: החוק מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם.
גמביה: החוק מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם (אינוס נשים בנישואים נחשב מחוץ לתחום השיפוט של המשטרה).
ג'מייקה: סעיף 5(3) לחוק העונשין מתיר אינוס אלא אם הם פרודים, בהליך גירושים, קיים צו מניעה או סובלים ממחלת מין.
דרום סודאן: סעיף 247(3) לחוק העונשין מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם.
האיטי: החוק מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם.
הודו: סעיף 375 לחוק העונשין מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם אם הם אינם פרודים והן מעל גיל 18 (גיל 15 עד 2017).
האיים המלדיביים: סעיף 17/2014 לחוק העונשין מתיר אינוס נשים בנישואים אם אינם פרודים כדין או חולים במחלת מין.
הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו: החוק מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם.
הרפובליקה המרכז-אפריקאית: החוק מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם.
הרפובליקה העממית של סין: החוק מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם.
הרפובליקה של קונגו: החוק מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם.
הרשות הפלסטינית: סעיף 292(1) לחוק העונשין מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם.
טג'יקיסטן: החוק מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם.
טובאלו: החוק מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם.
טנזניה: סעיף 5 לחוק העונשין (הוראות מיוחדות) קובע כי "לבעלים זכות חוקית לקבל גישה מינית בלתי מוגבלת לנשותיהם".
ירדן: החוק מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם.
לאוס: החוק מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם.
לוב: החוק מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם. אינוס נשים בנישואים נחשב לעניין פרטי מחוץ לתחום השיפוט של המדינה.
מדגסקר: החוק מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם. בשנת 2014 הצעת חוק לאיסור אינוס נשים בנישואים נפלה בפרלמנט.
מיאנמר: סעיף 375 לחוק העונשין מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם אם הן מעל גיל 13.
מיקרונזיה: סעיפים 61(5) ו-5-141(2) לחוק העונשין מתירים לגברים לאנוס את נשותיהם במדינת פונפיי.
מלאווי: החוק והפסיקה של בית המשפט העליון מתירים לגברים לאנוס את נשותיהם אם הם לא נפרדו כדין.
מצרים: החוק מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם. החוק מבוסס על פסיקת בית המשפט לעונשין משנת 1928 על פי השריעה.
מרוקו: החוק מתיר אינוס נשים בנישואים. במרץ 2013 שר המשפטים קבע כי: "לא ניתן לשלול מאדם את מה שבצדק שלו".
ניגריה: סעיף 357 לחוק העונשין מתיר אונס בנישואים בצפון. סעיף ו-282(2) בדרום מתנה זאת בהגעתן לגיל ההתבגרות.
סוריה: סעיף 489(1) לחוק העונשין מתיר אינוס נשים בנישואים ואנסים מחוץ לנישואים פטורים מעונש אם הושאו לקורבן.
סנט לוסיה: סעיף 123(3) לחוק העונשין מתיר אינוס בנישואים אם אינם פרודים או קיים צו הגנה מבית דין לענייני משפחה.
סרי לנקה: סעיף 363 לחוק העונשין מתיר לבעלים לאנוס את נשותיהם אלא אם הם פרודים כדין.
עומאן: סעיף 218(1) לחוק העונשין מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם.
עיראק: סעיף 393(1) לחוק העונשין מתיר אינוס נשים בנישואים. סעיף 398 קובע כי אנס שנושא את קורבנו פטור מעונש.
ערב הסעודית: סעיף 374 לחוק העונשין מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם.
צ'אד: החוק מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם.
קוריאה הצפונית: החוק מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם.
קמרון: הפסיקה קובעת כי לגברים "זכויות משמעתיות" על נשותיהם כולל הזכות לאנוס אותן בכל עת שהם חפצים.
תימן: החוק אוסר על נשים לסרב לספק את הבעלים שלהן ומתיר לבעלים שלהן לאנוס אותן במקרה שהן מסרבות.
1-7-4.jpg
רשימת המדינות שבהן החוקיות של אינוס נשים בנישואים אינה ברורה (נכון לשנת 2022):
אינדונזיה: סעיף 285 לחוק העונשין אינו אוסר אינוס נשים בנישואים אולם זה נחשב לסוג של אלימות כללית במשפחה.
אל סלבדור: 
האשמת בעל באונס אשתו כפופה להחלטת שופט.
ונואטו: החוק אינו אוסר אינוס נשים בנישואים אולם ניתן להעמידם לדין על עבירות הקשורות לתקיפה ואלימות במשפחה.
כווית: אינוס נשים בנישואים אינו נחשב עבירה פלילית אולם מאוגוסט 2020 עבר חוק אלימות במשפחה שעשוי לכלול אונס.
לבנון: סעיף 503 לחוק העונשין מתיר אינוס בנישואים אך במאי 2014 נוספו סעיפים המתירים אישומים על איומים ואלימות.
מלזיה: החוק מתיר אינוס נשים בנישואים אך סעיף 375א לחוק העונשין מספטמבר 2007 מתיר אישום בפגיעה ואיומי מוות.
ניז'ר: החוק לא אוסר במפורש אינוס נשים בנישואים ולכן הרשויות מעמידות לדין בעלים שאנסו את נשותיהם לעיתים רחוקות.
סומליה: החוק מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם אך במאי 2016 אישרה מועצת השרים לתבוע בעלים שאונסים אותן.
פיג'י: האשמת בעל באונס אשתו כפופה להחלטת שופט. התופעה ממשיכה להיות נרחבת.
 
רשימת המדינות שבהן אף על פי שעבר חוק שאוסר אינוס נשים בנישואים, הוא נאכף חלקית (נכון לשנת 2022):
אוזבקיסטן: 
משנת 2017 בתי המשפט לא דנים במקרים של אינוס נשים בנישואים.
אזרבייג'ן: 
המשטרה אוכפת את החוק באופן חלקי.
איי סיישל: הממשלה אוכפת את החוק באופן חלקי.
בולגריה: החוק נאכף באופן חלקי.
בוסניה והרצגובינה: עם העברת החוק, המשטרה סירבה לראות בכך עבירה חמורה, מה שעיכב את אכיפת החוק.
בורונדי: הממשלה אוכפת את החוק באופן חלקי והתופעה של אינוס נשים בנישואים ממשיכה להיות נרחבת.
בלארוס: החוק נאכף לעיתים נדירות. אינוס נשים בנישואים נתפס כסוגייה פרטית ולא פלילית.
גבון: החוק נאכף לעיתים נדירות.
גואטמלה: הממשלה אוכפת את החוק באופן חלקי.
גינאה ביסאו: הממשלה אוכפת את החוק באופן חלקי.
דרום אפריקה: התופעה של אינוס נשים בנישואים ממשיכה להיות נרחבת
הונדורס: אינוס נשים בנישואים לא נחשב פשע אלא רק עוון ועל כן הקורבנות חייבות להתלונן כדי להעמיד בעלים לדין.
ונואטו: המשטרה אינה מתערב לעיתים קרובות מכיוון שבעיניה אינוס נשים בנישואים הוא עניין פרטי.
זימבבואה: החוק נאכף באופן חלקי והתופעה של אינוס נשים בנישואים ממשיכה להיות נרחבת.
טוגו: החוק לרוב אינו נאכף.
טרינידד וטובגו: עונשי המאסר לגברים שאונסים את נשותיהם קצרים משמעותית מלגברים שאונסים נשים מחוץ לנישואים.
יפן: בתי המשפט מעולם לא הרשיעו גברים שאנסו את נשותיהם אלא רק במקרים שהנישואים התפרקו והם היו פרודים.
לאוס: נשים שנאנסות בנישואים לעיתים קרובות אינן מתלוננות בשל סטיגמה חברתית.
ליבריה: הממשלה אוכפת את החוק באופן חלקי והתופעה ממשיכה להיות נרחבת.
מזרח טימור: החוק נאכף באופן חלקי.
סנגל: הממשלה אוכפת את החוק לעיתים רחוקות.
סרביה: הממשלה אוכפת את החוק באופן חלקי.
פפואה גינאה החדשה: מערכת המשפט מאפשרת לראשי הכפר לנהל משא ומתן על תשלום פיצוי במקום הענשה.
פקיסטן: מאז שנחקק החוק בשנת 2005 שאוסר על גברים לאנוס את נשותיהם, אף מקרה לא הובא בפני בתי המשפט.
קולומביה: התופעה של אינוס נשים בנישואים ממשיכה להיות נרחבת.
קזחסטן: החוק נאכף באופן חלקי בשל חוסר רצון של המשטרה, התביעה ומערכת המשפט לאכוף אותו.
קירגיזסטן: החוק נאכף באופן חלקי. המשטרה רואה בדרך כלל באינוס נשים בנישואים כעבירה מינהלית ולא פלילית.
קיריבטי: עונשי המאסר לגברים שאונסים את נשותיהם קצרים משמעותית מלגברים שאונסים נשים מחוץ לנישואים.
קמבודיה: החוק נאכף לעיתים נדירות.
קניה: החוק נאכף באופן חלקי.
תאילנד: הממשלה אוכפת את החוק באופן חלקי.
1-6.png
אונס על ידי אדם זר הוא טראומתי מאוד אך הוא לרוב אירוע בודד, היותו אונס ברורה והקורבן עשוי לא לפגוש יותר את האנס. אונס בנישואים זה נדיר שהוא חד פעמי, אלא זו התרחשות חוזרת ותכופה לרוב כחלק מיחסי שליטה הכוללים מכות והשפלות. האישה נאלצת להיכנס מדי לילה למיטה עם הגבר שאונס אותה. ולאחר שהוא אונס אותה, עליה להישאר במיטה ולישון לצידו. האישה אינה יכולה להתלונן בשל תחושת הבושה והאשמה שכן בתרבויות הללו התפיסה היא שאם אישה נאנסה אז הגיע לה. גברים שאונסים את נשותיהם נוהגים שלא להתחשב בבריאותן ולעיתים מדביקים אותן במודע במחלות מין כמו למשל באיידס. במדינות שמדרום לסהרה עם שכיחות גבוהה של המחלה, כמו למשל לסוטו, אונס בנישואים הוא אחד הגורמים להתפשטותה.
 
גברים נהגו לאנוס את נשותיהם לאורך ההיסטוריה לא רק כדי להתענג אלא גם כדי להעניש אותן בכל פעם שהמירו את פיהם. זו נחשבה לפרקטיקת הענישה המקובלת בנישואים, מכיוון שכך הן חוות על בשרן את מקומן ואת עליונותם של הבעלים שלהן. איבר המין הגברי שימש כלי הענשה, ולרוב במקרים הללו האונס הוא היה ברוטאלי ומשפיל עוד יותר מאונס שגרתי בנישואים. לפיכך מחקרים מראים כי אונס בנישואים הוא לעיתים תכופות ברוטלי הרבה יותר מאשר אונס המבוצע על ידי גבר זר או מכר. ממחקר שנערך בתשע מדינות באיחוד האירופי עלה כי 25% ממקרי האונס היו בין בני זוג ו-75% מהמקרים היו אלימים יותר.
למטה: סצנה מתוך סרט. בעל אונס את אשתו באופן מבזה במיוחד כדי להעניש אותה לאחר שלא התנהגה לרוחו.
קשה להעריך את השכיחות של אונס בנישואים במיוחד מחוץ לעולם המערבי, מכיוון שהדיון על מין בתרבויות רבות הוא טאבו. התפיסה של הסכמה אינה מובנת במקומות רבים בעולם בפרט בקרב נשים צעירות שלרוב אינן מודעות שיש להן בכלל זכויות. בשנת 1994 פרסמה קרימינולוגית בכירה במכון האוסטרלי לקרימינולוגיה פטרישיה איסטיל, תוצאות של סקר בקרב קורבנות אונס במטרה להבין כמה מסך מקרי האונס הם אונס בנישואים. מהסקר הזה עלה כי 10.4% מהן נאנסו על ידי הבעלים שלהן. בשנת 1999 ערך ארגון הבריאות העולמי מחקר על אלימות נגד נשים. בטג'יקיסטן נסקרו 900 נשים מעל גיל 14 ב-3 מחוזות. 47% מהנשים הנשואות נאנסו על ידי הבעלים שלהן. בטורקיה 35.6% נאנסו על ידי הבעלים שלהן ו-16.2% לעיתים תכופות.

רוב הנשים שנאנסות על ידי בעליהן אינן מתנגדות משום שממילא אין להן לאן להימלט ולמי להתלונן ואין בכוחן להגן על עצמן. הן יודעות כי ההתנגדות שלהן לא רק שלא תמנע את האינוס שלהן אלא הן תחטופנה בנוסף גם מכות והאונס יהיה אלים יותר. נשים צעירות מרקעים שונים בדרום אסיה למשל, העידו בסקרים שגם כאשר הן חשו אי נוחות וכלל לא רצו לקיים יחסי מין, הן קיבלו את רצון הבעלים שלהן ונאנסו על ידם "בהסכמה" מהפחד שאם הן רק תעזנה להתנגד, הם יחטיפו להן בנוסף גם מכות. בתרבויות רבות בעולם התפיסה היא שהנשים בכל מקרה מבוזות בעת שהן מקיימות יחסי מין (בין אם הן נאנסות ובין אם לא) ולכן נאסר עליהן לחשוף מה הבעלים שלהן עושים להן בחדרי חדרים, גם אם אונסים אותן, כדי לא לבזות את בני משפחותיהן.

במדינות המתפתחות נשים רבות מחונכות כי זה ייעודן בעולם הזה, ולכן בעל זכאי לקיים יחסי מין עם אשתו בכל עת ואם היא מסרבת, יש לו את הזכות לאנוס אותה. רובן אנאלפביתיות או בעלות השכלה דלה מאוד, והן תלויות בבעליהן במשך כל חייהן. הן אינן יכולות לעזוב שכן בחלקים רבים בעולם קיימת סטיגמה קשה לגירושים או שאינם אפשריים בשל חוקי גירושים מקשים. ולכן הן מאולצות לבחור בין להיאנס "בהסכמה" לבין לחטוף מכות ואז להיאנס או להינטש, מה שיוביל אותן לחיי עוני מחפירים.
למטה: סצנה של אונס בנישואים. נשים שנאנסות על ידי בעליהן באזורים שזה חוקי לרוב אינן מעזות להתנגד או לצרוח, מכיוון שממילא אין להן לאן להימלט ולמי להתלונן ומהפחד לחטוף גם מכות. לכן מרביתן פשוט קופאות ונאנסות בשקט.

פרק משנה 6.1: נישואים בכפייה (Forced marriage)

מרבית הנשים בעולם מאז קדמת דנא ולמעשה לאורך ההיסטוריה כולה לא רק שנאנסו על ידי גברים באורח קבע ובאופן חוקי באמצעות מוסד הנישואים, אפילו לא ניתנה להן האפשרות לבחור מי יהיו הגברים שיאנסו אותן מאחר ומרביתן הושאו בכפייה. המנהג מכונה: "נישואים בכפייה" (Forced marriage) והוא היה שכיח מאוד בכל העולם משחר ההיסטוריה עד המאה ה-18. הקורבנות הושאו בכפייה על ידי אביהן, סביהן וקרובי משפחה אחרים באמצעות הטלת אימה ואלימות, ללא כל יכולת להתנגד. קורבנות אשר מעזות לסרב לנישואים או בהמשך לאחר הנישואים הן תעזנה לבקש גט או להיפרד בלי הסכמת הבעלים שלהן והמשפחה המורחבת או תנסנה להימלט מהם, עשויות אף להירצח על חילול כבודם של הבעלים שלהן ובני המשפחות שלהם. הסיבה הראשונה היא התפיסה כי הנשים מבוזות ביחסי המין, ועל כן בתרבויות רבות הן מושאות בנישואים שמוסדרים מראש לגברים שנבחרו בפקידה ובוטחים בהם שהם יבזו אותן רק בחדרי חדרים וישמרו על כבודן בפומבי ובכך על כבוד משפחותיהן.

הסיבה השנייה היא חיזוק קשרים עם המשפחה המורחבת והשבט. גופן נחשב למבוקש מאוד, ולכן הן לעיתים הוענקו כמתנה. בתרבויות הללו זו נחשבת למחווה גדולה להשיא בכפייה בנות משפחה לגבר שחפץ בה, ובכך לאפשר לו לאנוס אותה כל חייו. ולכן באמצעות הנישואים האלו מוכחת נאמנותם למשפחה המורחבת והשבט ואמונתם בגבר, שיאנוס אותה רק בחדרי חדרים. הסיבה השלישית היא עוני. מאחר וגופן של הנשים נחשב למבוקש מאוד, בני משפחותיהן משיאים אותן בכפייה תמורה לכסף, סחורה, או סיוע בהגירה. התשלום תמורת גופן אף הוסדר בתרבויות רבות ומנהגים מסורתיים ומכונה: "מוהר" (Bride price). בנישואים מהסוג הזה הן נחשבות לסחורה של ממש, ולכן אין להן זכות להיפרד מהבעלים שלמעשה קנו אותן כדי לאנוס אותן. רצונן לקבל גט נתפס כעלבון לגברים אשר ניהלו את המשא ומתן על העסקה ועשוי להוביל לרציחתן על חילול כבוד המשפחה.

הסיבה הרביעית היא במקרה שבת המשפחה נחדרה על ידי איבר מין גברי בין אם מרצון ובין אם נאנסה ובפרט אם התעברה, בשל התפיסה כי אין ביזוי גדול יותר מזה. ולכן בכל התרבויות בהיסטוריה הותר לנשים להיחדר רק על ידי איבר מין גברי אחד במשך כל חייהן כדי לשמור על כבודם של בני משפחותיהן, וגם זה בלית ברירה שכן זו הייתה הדרך היחידה להעמיד צאצאים. באזורים מסוימים גם נאסר מפורשות בחוק על הנשים לקיים יחסי מין מלבד עם בעליהן ובאזורים אחרים האיסור הוא תרבותי. הנישואים הללו מכונים "חתונת רובה-ציד" (Shotgun wedding), ביטוי אמריקאי שגם נמצא בשימוש בחלקים אחרים בעולם. הנישואים מתארים מקרה שבו אביה של אישה או ילדה אשר גילה כי גבר זר קיים יחסי מין עימה (כלומר "ביזה" אותה בעיניו) כפה עליו לשאת אותה באמצעות רובה ציד למשל. בחלק מהמקרים הוא אף לקח אותו אל המזבח על מנת למנוע את בריחתו.
למטה: ציור מהמאה ה-19 של הצייר הרוסי וסילי פוקירב. נערה צעירה מושאת בכפייה לגבר זקן.
אם לא אפשרי להשיאה לגבר ש-"ביזה" אותה אז משפחתה במקרים רבים תנסה להשיא אותה בכפייה לגבר אחר במשפחתו המורחבת, ומשפחתו מחויבת לשתף פעולה ולספק לה חתן. הפרקטיקה הזו התהוותה כדי "לפצות" את בת המשפחה שלהם מאחר ובתרבויות רבות אף גבר אחר לא יסכים לשאת אותה מכיוון שהיא כבר אינה בתולה, ועל כן נחשבת לסחורה משומשת. הסיבה החמישית היא מותו של גבר נשוי. בתרבויות רבות, כדי לשמור על הירושה על הקרקע והרכוש, ועל ה-"סחורה" עצמה (האלמנה) בתוך משפחתו, נהוג להשיא אותה בכפייה לאחד מאחיו. המנהג נפוץ בחלקים מסוימים באפריקה. הנישואים האלו מכונים: "ירושת אלמנה" (Widow inheritance), ירושת כלה (bride inheritance), ו-"נישואי לווירט" (Levirate marriage). הסיבה השישית היא לעלות את המורל בקרב הלוחמים בזמן מלחמה. בנות עמם טובות המראה מביניהן, הושאו להם בכפייה. הסיבה השביעית היא לנצל את גופן של שפחות או שבויות מלחמה, וכאמצעי לכפות עליהן להשתלב בקהילה ולקבל את גורלן.

הסיבה השמינית היא לצורך עיבור מספר רב של נשים בו זמנית, כדי להביא להתרבות מהירה. פרקטיקה שהייתה נהוגה בידי ממשלות אוטוריטריות כדי להגביר את קצב הילודה של הזכרים אשר יהפכו ללוחמים כהכנה לקראת מלחמות עתידיות צפויות. המשטר הקמר רוז' בקמבודיה לדוגמה השיא נשים בכפייה באופן שיטתי, כדי להגדיל את האוכלוסייה ולהמשיך את המהפכה. לרוב ראש הכפר או מנהיג בכיר בקהילה הודיעו בכל פעם לקבוצת נשים רווקות (לעיתים בין 100 ל-200 נשים), כי הגיע זמנן לממש את ייעודן כנקבות בעולם הזה וללדת צאצאים למען המהפכה ומסרו להן את הזמן והמקום שבו יתקיים טקס הנישואים. לעיתים קרובות הנשים ראו לראשונה בטקס הנישואים את הגברים שיאנסו אותן כדי לעבר אותן, וימשיכו לאנוס אותן ביום יום כבעלים שלהן במשך כל חייהן. אפילו ההורים והמשפחות שלהן לא הורשו לבחור את הבעלים שלהן ואף לא להשתתף בטקס.

סירובה עשוי לעורר תגובות קיצוניות במשפחתה ובקהילה וכאשר רציחתה היא האלטרנטיבה היחידה, אין לה למעשה ברירה. במשך אלפי שנים (ואף כיום בחלק מהמדינות), רק נישואים דתיים מותרים ובחלק אחר מהמדינות מותרים גם נישואים דתיים. ועל כן לאורך ההיסטוריה נקבות הוכנסו לנישואים תחת חוקים מחמירים שהתייחסו אליהן כאל נחותות והכפיפו אותן לבעליהן. המנהג היה נפוץ מאוד מקדמת דנא ואף עדיין נפוץ מאוד באזורים רבים בעולם במאה ה-21, בפרט באזורים באסיה ואפריקה. באסלאם למשל, האימאם שיהבודין אבו שוג'א אל-מיסרי, שהיה משפטן איסלאמי-סוני בולט במאה ה-14, ונפטר בשנת 1368 לספירה, קבע כי נקבות (להבדיל מהזכרים) ניתן להשיא בכפייה. הוא כתב באוסף המשפטי השאפי שלו "המניות של הגר" כי: אבות וסבים רשאים להשיא את בתם ונכדתם בכפייה בלי הסכמתה, וגם אדון רשאי להשיא בכפייה את שפחתו בלי הסכמתה.

במדגסקר למשל נישואים כפויים נפוצים. נשים מושאות בכפייה על ידי בני משפחותיהן, וחלקן לגברים המבוגרים מהן בהרבה. במלאווי המנהג הנפוץ לשלם מוהר למשפחת הכלה אשר מכונה גם "לובולו" (Lobolo) ממלא תפקיד מרכזי בנישואים בכפייה. במאוריטניה לנישואים האלו שלוש צורות עיקריות: הראשונה היא נישואים בכפייה לבני דודים המכונים "מסלהה" (Maslaha). השנייה היא נישואים בכפייה לגברים עשירים, עבור רווח כספי, והשלישית "נישואים פוליגמיים" בכפייה לגברים בעלי השפעה.

באפגניסטן הנוהג של לשאת נשים בכפייה נפוץ מאוד ולאחר מכן זה כמעט אינו אפשרי עבורן להימלט מהבעלים שנכפו עליהן. לנשים אין אף הזדמנות להימלט מהבעלים שלהן משום שהתרבות האפגנית אוסרת על נקבות לצאת בכלל מהבית ללא רשות. בשנת 2008 70-80% מהנשים הנשואות הושאו בכפייה בעוד שמחקר אחר הראה כי 59% מהנשים הנשואות הושאו בכפייה. בית המשפט העליון העביר הנחיות בשנים 2010 ו-2011, שקבעו כי יש להאשים בפשע נשים שניסו להימלט מהבעלים שלהן. מדוח של ארגון משמר זכויות האדם עלה, כי חצי מהנשים בבתי הכלא הורשעו ב-"פשעים מוסריים", "הימלטות" מהבית וזינא. נשים שמושאות בכפייה במדינה נאנסות לעיתים קרובות על ידי הבעלים שלהן, ועל כן חלקן מתאבדות כדי להפסיק את הסבל.

לסין מועברות נשים רבות משכנותיה בדרום-מזרח אסיה, לעיתים באמצעות הבטחות לעבודה ומושאות בכפייה לגברים סינים. בגואטמלה השאת נשים בכפייה היא תופעה נפוצה המכונה: "רובאדאס" (Robadas). במקסיקו היא מכונה: "רפטו" (Rapto). ביפן המנהג של השאת נשים בכפייה כדי לשאת אותן בכפייה, הייתה נהוגה כאשר הוריהן התנגדו מהחשש למוניטין החברתי של בתם או כאשר לגברים לא הייתה יכולת לשלם על החתונה. בבוראקו במחוז קוצ'י המנהג כונה "קטגו" (katagu, かたぐ).

בפיליפינים (בדומה לקריית הוותיקן) החוק אוסר על נשים להתגרש, ועל כן נכפה עליהן לחיות כל חייהן עם הגבר שאונס אותן. בבריטניה נישואים בכפייה עדיין נפוצים בקהילות מהגרים שהיגרו מדרום אסיה. 37% מפקיסטן, 11% מבנגלדש ו-7% מהודו. בשנת 2008 למשל הערכה הייתה שכ-3,000 נישואים בכפייה נערכים כל שנה כאשר כ-30% מהקורבנות הן מתחת לגיל 18. נישואים בכפייה היו חוקיים. בנובמבר 2013 למשל הוגש לבית המשפט העליון בברמינגהאם תיק על ידי פקידי רשות מקומית על מקרה של נערה בת 14 שהועברה לפקיסטן, ובאיומים כשבועיים אחר כך השואה בכפייה לגבר המבוגר ממנה ב-10 שנים. הוא אנס אותה בנישואים ואף עיבר אותה. המשפט הסתיים בכך שהשופט הולמן פסק, כי אין בסמכותו לבטל נישואים בכפייה ולכן על הנערה שבעת הפסיקה הייתה כבר בת 17, לפתוח בהליכים בעצמה אם ברצונה לבטל אותם, כמו כל נישואים אחרים.

בגרמניה על פי המשרד למשפחות, האזרחים הוותיקים, הנשים והנוער, 3,000 קורבנות פנו לעזרה בשנת 2011, וכמעט כולן ממשפחות מהגרים. 83.4% ממשפחות מוסלמיות. רובן סבלו מהתעללות פיזית. 27% אוימו עם נשק או בלעדיו שירצחו אותן. 30% מהקורבנות היו מתחת לגיל 17, 31.8% נולדו במדינה, ואילו 26.4% הגרו מאסיה, 22.2% מטורקיה, 5.6% מאפריקה. בשוודיה התופעה קיימת במספר קהילות. בתי ספר במחוז הדרומי בסקונה מדווחים כי כ-25 נערות מושאות בכפייה מדי שנה. באירופה נישואים בכפייה מתקיימים כיום גם בקרב חלק מהאוכלוסיות הילידות, בפרט בקרב קהילות הצוענים במזרח אירופה. בקנדה נישואים בכפייה מתקיימים בקרב מספר קהילות מהגרים. נשים מושאות בכפייה לגברים שנבחרו עבורן, בניגוד לרצונן.

בארצות הברית הורים הטיסו אלפי נערות מאזור ניו-יורק אל פקיסטן כדי להשיאן בכפייה. המתנגדות מאוימות ומושאות בכוח. הכנסייה הפונדמנטליסטית של "ישוע המשיח של קדושי אחרון הימים" (FLDS), נחשדה בסחר בקטינות מעבר לקווי המדינה כולל קנדה ומקסיקו כדי להשיאן בכפייה ולאנוס אותן. היא נחשדה גם על ידי המשטרה הרכובה המלכותית של קנדה שסחרה ביותר מ-30 נערות קטינות מקנדה לארצות הברית בין סוף שנות ה-90 לשנת 2006 כדי להכניסן בכפייה לנישואים פוליגמיים.
למטה: סומאיה בגום בת ה-20. היא נרצחה ביוני 2022 על ידי דודה בן ה-53 (בתמונה) לאחר סירובה לנישואים בכפייה. דודה נעץ בה יתד מתכתי ואז והשליך את הגופה שלה, "הזבל" כלשונו, לאשפה כדי שתירקב ותתפרק עם יתר הפסולת.
החוק בכל המדינות התיר לשאת נשים בכפייה וזה נאסר ברובו רק במאה ה-21. להלן מספר דוגמאות:
אוזבקיסטן: החוק התיר לשאת נשים בכפייה עד שנת 2016.
אוסטרליה: החוק התיר לשאת נשים בכפייה עד שנת 2013.
אפגניסטן: הממשלה הקומוניסטית החדשה אסרה לשאת נשים בכפייה לזמן קצר בשנת 1978. נאסר שוב בשנת 2009.
בלגיה: החוק התיר לשאת נשים בכפייה עד שנת 2007.
בנין: החוק התיר לשאת נשים בכפייה עד שנת 2004.
בריטניה: החוק התיר לשאת נשים בכפייה עד יוני 2014. בסקוטלנד עד אוקטובר 2014 וצפון אירלנד עד שנת 2015.
גמביה: החוק התיר לשאת נשים בכפייה עד שנת 2016.
גאנה: החוק התיר לשאת נשים בכפייה עד שנת 1999.
גרמניה: החוק התיר לשאת נשים בכפייה עד שנת 2005.
וייטנאם: החוק התיר לשאת נשים בכפייה עד שנת 1960.
יפן: חוק חדש דרש הסכמה של האישה בשנת 1889 אולם נשים עדיין הושאו בכפייה עד תחילת המאה ה-20.
לאוס: החוק התיר לשאת נשים בכפייה עד שנת 1991.
מרוקו: נישואים בכפייה היו חוקיים עד שנת 2018 כאשר נכנס לתוקף חוק שמכונה "חוק חאקאוי" אשר בין היתר אסר אותם.
נורבגיה: החוק התיר לשאת נשים בכפייה עד שנת 2003.
סיירה לאון: החוק התיר לשאת נשים בכפייה עד שנת 2007.
סין: החוק התיר לשאת נשים בכפייה עד שנת 1950.
סקוטלנד: החוק התיר לשאת נשים בכפייה עד שנת 2011.
עיראק: החוק התיר לשאת נשים בכפייה עד שנת 1959.
ערב הסעודית: החוק התיר לשאת נשים בכפייה עד שנת 2005.
פקיסטן: החוק התיר לשאת נשים בכפייה עד שנת 2007.
קזחסטן: החוק התיר לשאת נשים בכפייה עד שנת 1928.
קנדה : החוק התיר לשאת נשים בכפייה עד שנת 2015.
רוסיה: פיטר הגדול חתם על צו האוסר לשאת נשים בכפייה ברוסיה בשנת 1724.
שוודיה: החוק התיר לשאת נשים בכפייה עד שנת 2014.
שוויץ: החוק התיר לשאת נשים בכפייה עד שנת 2013.
תוניסיה: החוק התיר לשאת נשים בכפייה עד שנת 1956.
1-9-2.jpg
נשים שהושאו בכפייה מוכות ונאנסות בשיעורים גבוהים אף יותר מאחר והנישואים מלכתחילה מתחילים עם תחושת השליטה. הפרופסורית לסוציולוגיה קרסטי ילו ציינה בין היתר בפרולוג של ספרה "הבנת אונס בנישואים בהקשר הגלובלי" כי "בתרבויות מסוימות, הסכמה היא אפילו לא דבר שאישה יכולה לתת. המשפחות שסידרו את הנישואים מבטיחות את הסכמתה הקבועה". הן נאנסות בשגרה וזה כמעט בלתי-אפשרי עבורן לברוח מכיוון שהן נחשבות כשייכות לבעל ובחלקים באפריקה גם למשפחתו.

בני משפחותיהן אוסרים עליהן לעזוב את הבעלים שלהן שמכים ואונסים אותן או בכלל להתלונן כדי שהחרפה לא תצא החוצה. בתרבויות רבות הן סחורה שהוחלפה בין המשפחות וזה נחשב לעיתים קרובות כעלבון לגברים שניהלו את המשא ומתן עליהן. רובן נותרות מבודדות וחסרות השכלה ולעיתים קרובות אנאלפביתיות ועניות ועל כן הן תלויות לחלוטין בבעלים שאונסים אותן. מכיוון שנשים שהושאו בכפייה נאנסות לעיתים קרובות בשיעורים גבוהים יותר, הן סובלות יותר ממחלות מין ומבעיות בפוריות.
למטה: פוג'ה קומארי, נערה הינדית בת 18. היא נורתה למוות על ידי גבר מוסלמי כי סירבה להתאסלם ולהינשא לו.

פרק משנה 6.2: נישואי ילדות (Child marriage)

נישואי ילדות הם תופעה נפוצה מקדמת דנא ולאורך ההיסטוריה כולה והן בכפייה מפני שלילדות אין שום יכולת או זכות לסרב. הזכרים מאידך יועדו להיות ראשי המשפחות ונדרשו קודם להיות בעלי תבונה, כוח, כסף ורכוש ועל כן נישאו לרוב בגיל מבוגר. פער הגילאים הוא לרוב מעל 10 שנים, כאשר מרבית הנקבות הושאו לפני גיל 15 עם תחילת ההתבגרות שלהן ואף קודם לכן. אונס בנישואי ילדות הוא תופעה נרחבת אף יותר עקב היותן חסרות ישע כתוצאה מפערי הגילאים המתבטאים פיזית ומנטלית. המנהג היה נפוץ מאוד בחברות העתיקות ובימי הביניים באזורים רבים בעולם והוא המשיך להיות נפוץ מאוד עד המאה ה-19. המנהג עדיין נפוץ למדי, בפרט במדינות מתפתחות באפריקה, דרום אסיה, דרום מזרח אסיה, מערב אסיה ואמריקה הלטינית. כמו כן גם במדינות בעולם שהמנהג כבר אינו חוקי, המסורות לעיתים עוקפות חקיקות ותחומי שיפוט רבים, והן מעודדות אותו.
 
סידור וקיום של נישואי ילדות היו זכויותיהם הבלתי מעורערות של אבות או האפוטרופוסים שלהן אשר נחשבו למעשה לעסקה שנכרתה בינם לבין הבעלים המיועדים שלהן. הם השיאו אותן בכפייה כבר בגילאים צעירים מאוד, בשל מספר סיבות מרכזיות: הסיבה הראשונה היא התפיסה ההיסטורית חוצה התרבויות והדתות, שהעולם הזה נברא למעשה עבור הזכרים אשר עסוקים במלחמת הקיום, בעוד שהנקבות הן לא יותר מאשר גוף אשר נועד לשרת אותם ומעל הכול בזמן מנוחתם לענג אותם כתגמול, ומאחר והגוף שלהן יועד לענג רק גברים מחוץ למשפחה, הן נחשבות מרגע לידתן ל-"רכוש הזולת" החייב לעבור אליו בהקדם. מתוך התפיסה הזו ילדות הושאו בסוג של עסקאות-חליפין. גברים העניקו את בנותיהם וקיבלו את בנותיהם של גברים אחרים, תוך כמובן שמירה על קודי הכבוד של הגברים: מותר ליהנות מגופן המבזה רק בחדרי חדרים, אך לוודא שיהיה מכוסה ברבים.

הסיבה השנייה היא הישרדות כלכלית. גברים העניקו את הבנות שלהם בתמורה לכסף, רכוש, עסקאות קרקע ומחיקת חובות, וככל שהגוף שלהן צעיר יותר, כך המחיר אשר מוצע עליו גבוה יותר ולכן אבות העדיפו להשיא את בנותיהם מוקדם ככל הניתן. התופעה של נישואי ילדות אף התרחבה כשהעוני התגבר בזמן מלחמות, רעב או מגיפות. אבות מכרו את בנותיהם כדי לשרוד. למנהג הזה רווח כלכלי כפול משום שנקבות גם נחשבות לנטל כלכלי, בשל אי יכולתן לעבוד בעבודות כפיים ובכלל מחוץ לבית. הנישואים במקרים האלו מכונים "נישואי כסף" (Money marriage) והילדה שמשמשת הקורבן: "רעיית כסף" (Money wife). המנהג עדיין נפוץ בבצ'בה בדרום ניגריה במדינת קרוס ריבר, שם ילדות אפילו בנות שלוש מושאות באמצעות הפרקטיקה הזו.
למטה: נגהמה בת ה-6 מאפגניסטן. אביה טאג' מוחמד נטל הלוואה של 2,500 דולר, כדי לשלם את חשבונות המשפחה. הוא לא עמד בהחזרי ההלוואה וכדי שלא יהרגו אותו, הוא הסכים להשיא אותה בגיל 6 לבנו של מלווה הכספים בן ה-19.
1-12.jpg
הסיבה השלישית היא השאתן לגברים בתוך החמולה או לשכנים במטרה להעמיק את היחסים בין המשפחות וליישב סכסוכים. הסיבה הרביעית היא החשש התמידי של אבות שבנותיהם תיאנסנה על ידי גברים זרים, מה שיוביל לרמיסת הכבוד והמוניטין של בני משפחותיהן ועל כן אבות העדיפו להשיא אותן כבר בילדותן לגברים שנבחרו בקפידה, כדי שהם ישלטו בהן ויגנו עליהן. בכך הם אומנם דנים אותן להיאנס מגיל צעיר אולם הם לפחות מבטיחים שרק גבר אחד יאנוס אותן בחייהן ורק בחדרי חדרים. הסיבה החמישית היא מלחמות. אבות נהגו במלחמות להעניק את בנותיהן הצעירות לחברי מיליציות וחיילים, כדי שיגנו עליהן.

הסיבה השישית היא המנהג העתיק המחייב את משפחת הכלה לשלם נדוניה לחתן, על כך שעליו להתחיל לפרנס ולהגן עליה. המנהג הזה נמשך בחלקים בעולם במיוחד בתת-היבשת ההודית ואזורים כפריים. התשלום הוא אתגר כלכלי למשפחות רבות. לכן בתקופות של רדיפה אבות נהגו להשיא את בנותיהם מוקדם ככל הניתן לפני שהרכוש והחסכונות יתפסו על ידי השלטונות. ההיסטוריון שלמה דב גויטיין כתב שיהודי אירופה נהגו להשיא את בנותיהם מוקדם אחרי שהם אספו את סכום הנדוניה הצפוי. נישואי ילדות בקרב הקהילות היהודיות הספרדיות היו תכופים יותר מהמאה ה-10 עד למאה ה-13, בפרט בספרד המוסלמית. המנהג של נישואי ילדות לגברים מבוגרים בקרב הקהילה היהודית אף התעצם לאחר שהיא גורשה מספרד והתיישבה מחדש באימפריה העות'מאנית. נישואי ילדות בקרב יהודי מזרח ספרד נמשכו למעשה עד המאה ה-18, באזורים של הרוב האסלאמי.

בדת האסלאם על פי המשפט הקלאסי, אין גיל מינימום, אולם מותר לשאת ילדות רק מהרגע שגופן כבר ניתן לחדירה ולעיבור. על פי האסכולה הג'עפרית (השיעית) גברים רשאים לשאת ילדות מגיל 9 ולהתחיל לאנוס אותן כבר מליל הכלולות בלי הגבלה. על פי האסכולה החנפית (הסונית) מאידך גברים רשאים לשאת ילדות מגיל 9, אולם רק לאחר שגופן ניתן כבר לחדירה ועיבור, ועל פי האסכולה השאפעית והחנבלית (של תורת המשפט האסלאמית הקלאסית), גברים רשאים לשאת נקבות החל מגיל 15. בתי הספר לפסיקה האסלאמית (מד'הב) קבעו למעשה גברים רשאים לשאת ילדות מהרגע שהן מקבלות את הוסת הראשונה. לפי המתואר באוספים של החדית' הנחשבים לאותנטיים על ידי המוסלמים, הנביא מוחמד נשא את עאישה (אשתו השלישית) כאשר היא הייתה ילדה בת 6 בלבד והוא "מימש את הנישואים" (כלומר אנס אותה לראשונה) כאשר היא הייתה כבת 9 בלבד.
למטה: ילדה מושאת בכפייה לגבר בנפאל בשנת 2015.
בנצרות המשפט הקאנוני הקתולי אימץ את החוק הרומי והתיר לגברים לשאת ילדות מהרגע שגופן ניתן לעיבור (לרוב גיל 12). טקסטים הינדואיזם העוסקים בחוק והתנהגות (Dharmaśāstra) הציבו למעשה הגבלה זהה וטקסטים מסוימים אף קודם לכן. על פי האנציקלופדיה הקתולית משנת 1907, מרים אימו של ישו למשל התארסה ליוסף, בעת שהיא הייתה כבת 12-14 שנים. בימי הביניים (לפי החוקים האזרחיים האנגלים אשר נגזרו מהחוקים הרומיים) הותר לגברים לשאת ילדות ונערות לפני גיל 16. משנת 1275 הגיל שוב הורד לגיל 12 או 14 (תלוי בפרשנותיות של המקורות), בעוד הזכרים הורשו להינשא בגיל מבוגר יותר. המשפט האנגלי המקובל היה למעשה הראשון במערב אירופה אשר קבע לראשונה חוקים סטטוטוריים וגיל מינימום לנישואים. הקוד 1917 משנת 1917 בחוק הקאנוני, התיר לגברים לשאת נקבות מגיל 14. קוד 1083 משנת 1983 אשרר שוב את החוק. הזכרים לעומת זאת על פי חוקיה של הכנסייה הנוצרית הקתולית לאורך ההיסטוריה, היו רשאים להינשא רק בגיל מבוגר יותר.
 
עד שנת 1929 החוק הסקוטי אימץ את החוק הרומי והתיר לשאת ילדות מגיל 12 בעוד הזכרים יכלו להינשא בגיל מבוגר יותר. בדת הבהאית נכתב בספר הקודש המרכזי אשר מכונה "אל-כתאב אל-אקדס", כי הגברים רשאים לשאת נערות החל מגיל 15. במסו אמריקה דיני המשפחה של החברה האצטקית התירו להשיא נקבות מגיל 15 בעוד זכרים יכלו להינשא בגיל מבוגר יותר. ביוון העתיקה ילדות הושאו לגברים בגילאים מוקדמים, החלו להיאנס כבר מליל הכלולות והפכו לאימהות כבר בגילאי העשרה. באימפריה הרומית ילדות הושאו לגברים החל מגיל 12 והחלו להיאנס כבר מליל הכלולות בעוד זכרים נישאו בגיל מבוגר יותר. בסין האימפריאלית נישואי ילדות היו למעשה הנורמה. ילדות ונערות הושאו בגילאים צעירים לגברים, אשר אנסו אותן בשגרה.

במזרח אירופה (בימי הביניים) המסורות הסלאביות הפטרילוקאליות והאוניברסאליות של נישואים מוקדמים לנקבות התמשכו, לרוב בגילאים 13-15 מרגע שהן קיבלו את הוסת הראשונה שלהן. כמו כן מותר ונהוג היה להשיא אותן גם לבני הדודים שלהן. ברוסיה לפני 1830 הותר להשיא נקבות מגיל 13, כדי שרק בעליהן יקיימו עימן יחסי מין. זכרים יכלו להינשא בגיל מבוגר יותר. בפלסטין במאה ה-19 ילדות הושאו לגברים ועדויות מצביעות על כך שלעיתים הם החלו להיאנס לפני שהייתה להן אפילו וסת. במצרים כתב אדוארד ויליאם ליין שהיה בלשן אנגלי ידוע, כי בשנות ה-30 במאה ה-19 שמעט נערות נותרו רווקות עד גיל 16. בצרפת עד למהפכה הצרפתית החוקה התירה לשאת נקבות מגיל 12. חקיקה מהפכנית בשנת 1792 העלתה את הגיל ל-13. בשנת 1804, לפי קוד נפוליאון, הועלה גיל הנקבות ל-15. מאידך בכל התקופות הללו הותר לזכרים להינשא בגיל מבוגר יותר.
למטה: טהאני עם בעלה מאג'ד בפקיסטן. בגיל 6 הוריה השיאו אותה בכפייה לגבר בן 25.
1-10-1.jpg
האימפריה העות'מאנית בשנת 1917 קבעה בקודיפיקציה של דיני המשפחה האיסלאמיים כי מותר לשאת ילדות מגיל 9 אולם רק אם הוכח בבית המשפט שגופן ניתן כבר לאינוס ועיבור. כמו כן כמובן שנקבע שגיל המינימום של הזכרים יהיה מבוגר יותר. במהלך המאה ה-20, רוב המדינות במזרח-התיכון אמצו את הקודיפיקציה של האימפריה העות'מאנית בקביעת גיל המינימום. ביהדות הרמב"ם קבע בתלמוד משנה-תורה שנערך בשנים 1180-1170 לפני הספירה, כי במקרים חריגים ניתן להשיא ילדות מגיל 3 ואף הדגיש בפרק ג' (פסוק יט') כי: "לאב אפשרות לקדש את בתו לכל מי שחפץ בה בהיותה קטינה או בהיותה עלמה". בימי הביניים בכל העולם היהודי ברחבי העולם נהוג היה להשיא ילדות סביב גיל ההתבגרות שלהן כלומר בגילאים 10 עד 17. בתקופה הפוסט-קלאסית ילדה מגיל 3 עד גיל 12 ויום כונתה "הקטנה", והייתה כפופה לסמכות אביה שיכל היה להשיא אותה בכפייה בניגוד לרצונה. במקרים שהילדה הייתה יתומה מאב אז הסמכות להשיא אותה בכפייה הועברה לאימא שלה או אחיה.

ביהדות הרבנית הותר לשאת ילדות כבר מגיל 12 ויום, כנזכר בסדר נשים מסכת קידושין 41 א' ו-ב' בספרי המשנה העתיקים בתלמוד שלוקטו בין שנת 536 לפני הספירה עד שנת 70 לספירה ונכתבו במאה ה-3 לספירה. לפי ההלכה הגיל הוא 12 וחצי. בעליהן יכלו לקיים עימן יחסי מין מיד לאחר טקס הנישואים. הם היו לרוב גברים בוגרים והן ילדות ולכן הם למעשה אנסו אותן. החוקרת דוקטור רות למדן ציינה כי "ההתייחסויות הרבות לנישואי ילדות בספרות במאה ה-16, לפי מאגר היהדות הממוחשב ומקורות אחרים, מלמדות שהם היו כה נפוצים שהם היו למעשה הנורמה. ילדה בת 12.5 כבר נחשבה לבוגרת מכל הבחינות". הפרופסור מרדכי עקיבא פרידמן כתב כי: "סידור וקיום נישואי ילדה היו זכויותיו הבלתי-מעורערת של אביה בישראל הקדומה".
למטה: נורנהא בת ה-14 ממשפחה ענייה בכפר קליה בבנגלדש. ב-20 בספטמבר 2017 היא הושאה בכפייה לגבר עשיר בן 35 בשם רג'יב חאן. הוא אנס אותה בשגרה למרות שדיממה מהלילה הראשון, עד שהיא מתה ב-25 באוקטובר 2020.
1-8.png
במאה הנוכחית התופעה של נישואי ילדות לגברים מבוגרים במערב, מרכז וצפון אפריקה היא נפוצה ובחלק מהאזורים מדרום לסהרה נפוצה עוד יותר בשל עוני, דת, מסורת וקונפליקטים. במדינות רבות זה נפוץ מאוד שהנקבות מושאות מתחת לגיל 15. ממשלות רבות באפריקה נוטות להתעלם מההשלכות הבריאותיות הקשות על הקורבנות שמושאות בגיל צעיר כל כך ונאנסות, הכוללים גם פיסטולות הריוניות, לידות מוקדמות, לידות שקטות (לידת עוברים מתים), מחלות מין, סרטן צוואר הרחם ומלריה. בחלקים רבים באפריקה הנוהג מחייב חתנים להעביר מוהר (תשלום למשפחת הכלה על גופה) במזומן, בבקר או בחפצי ערך. בשל העוני אבות זקוקים למוהר כדי להאכיל, להלביש, לחנך ולשכן את שאר בני המשפחה. מחירן עולה ככל שגופן צעיר יותר. האבות אף נפטרים מנטל כלכלי מאחר והן נלקחות ומועברות לבית בעליהן. זה מקובל עוד לפני שהן מגיעות לגיל ההתבגרות.

במדינות הצפוניות בדרום אפריקה (במדינות המוסלמיות ברובן) למעלה מ-50% מהנקבות מושאות על ידי אביהן לפני גיל 15. בניגריה בשנת 2006 למשל, 20%-15 מהנושרות מבתי הספר היו נקבות שהושאו בכפייה. המדינה דבקה בחוקים מהתקופה הקולוניאלית הבריטית שהתירו נישואי ילדות בקרב המוסלמים שמהווים 50% מכלל האוכלוסייה משום שהאסלאם מתיר זאת. התופעה של נישואי ילדות במדינה היא נרחבת מאוד. 28% מהנקבות במדינה מושאות בכפייה לפני גיל 15, וחלקן לפני גיל 7. באתיופיה למנהגים המקומיים ובתי הדין הדתיים ישנה הסמכות להתיר לגברים לשאת ילדות מתחת לגיל 12. במספר אזורים במדינה נקבות רבות מושאות לפני גיל 15 וחלקן לפני גיל 7. מעל 20% מהנקבות במדינה מושאות לפני שהן מגיעות לגיל 15. במלאווי מכינים ילדות כבר מגיל צעיר לנישואים בכפייה, ומחנכים אותן כי תפקידן בנישואים הוא להיות כפופות לבעלים שלהן.
 
במדינות ניז'ר וצ'אד למעלה מ-20% מהנקבות מושאות לפני גיל 15 ובחלקים במאלי 39% מהנקבות מושאות לפני הגיל הזה. בניז'ר בשל משבר המזון במדינה, ילדות ונערות נמכרות ומושאות בכפייה. גם הקורבנות שמצליחות להימלט מהבעלים שלהן לרוב נדחות על ידי המשפחות שלהן ונותרות ברחוב חסרות כל, ועל כן הן נאלצות לעיתים קרובות לעבוד כפרוצות כדי לשרוד. במרוקו בשנת 2003, חוק המשפחה (Moudawana) הכניס מגבלה קטנה בלבד לנישואי ילדות, אשר קבעה כי אפוטרופוסים רשאים להשיא את בנות חסותם מגיל 14, רק באישור פקיד, אישורים שהונפקו בעיקר על ידי פקידים במשרד לפיתוח חברתי. משנת 1998 עד 2008 כ-29% מכלל הנישואים במדינה היו נישואי ילדות. חלק מנישואי הילדות במרוקו הם תוצאה של סעיף 475 לחוק העונשין עד ינואר 2014, שאפשר לאנסים לא לקבל עונש, אם הם הסכימו לשאת את הילדה או הנערה שהם אנסו.
למטה: הילדה מוסקאן מושאת בכפייה לגבר מבוגר בהודו. קרובי משפחתה מלבישים אותה לקראת טקס הנישואים.
1-20.jpg
בדרום אפריקה החוק קובע כי חובה לכבד את נוהלי הנישואים של נישואים מסורתיים שעל פי הם ניתן לשאת נקבות מגיל 12. כמובן שגם במדינה הזו החוק למעשה עושה הבדלה בין זכרים לנקבות, כאשר לזכרים הוא מאפשר להינשא בגיל מבוגר יותר. זה כולל את הנוהג "אבסומה" (absuma), נישואים לבני דודים שנקבעו עוד בלידה בקרב קבוצות אתניות אסלאמיות מקומיות. באסיה נישואי ילדות נפוצים בהודו, פקיסטן, בנגלדש ונפאל. דוח למשל משנת 2013 הראה, כי 21% מהן הושאו לפני גיל 15. בנפאל ילדות נתפסות לרוב כנטל כלכלי על המשפחה, ולפיכך הורים לעיתים קרובות משיאים בכפייה את בנותיהם בגיל צעיר.

בערב הסעודית עד שנת 2019 החוק התיר לגברים לשאת ילדות בכל גיל, ואנשי דת במדינה הצדיקו נישואי ילדות מגיל תשע. אנשי דת בכירים רבים במדינה התנגדו לקביעת גיל מינימום עבור נקבות מכיוון שגופן ניתן לעיבור כבר בגילאים צעירים מאוד. בבנגלדש בשנת 2005 למשל, 49% מהנשים בגיל 25-29 הושאו עד גיל 15. מעל 20% מהנקבות במדינה הושאו עד גיל 15. דרישת הנדוניה הופכת אותן לסחורה של ממש, ולכן האונס בנישואים נרחב אף יותר שכן בעליהן דורשים להשתמש בסחורה. באפגניסטן שיעור הנישואים של ילדות בנות 8 עד 13 הוא מעל 50% במחנות הפליטים שממוקמים לאורך הגבול עם פקיסטן.
בטנזניה החוק מתיר לשאת נקבות בכל גיל בעוד שהזכרים רשאים להינשא מגיל 18. משפחות מוכרות אותן לגברים מבוגרים עבור הטבות כספיות, ולעיתים תכופות עם הגעתן לגיל ההתבגרות שעשוי להיות גם גיל 7. בנישואים הללו הן נאנסות בשגרה. עבור הגברים המבוגרים זה מהווה סמל לגבריות והישגיות, על כך שעלה בידם לתפוס ילדות צעירות ולאנוס אותן באורח קבע. בסוריה המנהג של לשאת נערות הוא גם שכיח מאוד. לפי קרן תומסון רויטרס, משפחות נוהגות להשיא את בנותיהם מגיל 13. במהלך מלחמת האזרחים בסוריה, אונס בנותיהם של הפליטים אשר נמלטו ללבנון היה נפוץ ועל כן אבות נהגו להשיא בכפייה את בנותיהם לגברים במטרה שיגנו עליהן, ובאמצעות כך להגן על כבוד המשפחה. ועל כן המנהג של נישואי ילדות הפך לנפוץ. הם ידעו כי הם יאנסו אותן בנישואים אולם השיקול היה שהן לפחות תאנסנה רק על ידי גבר אחד, הבעל שלהן ובחדרי חדרים. כמו כן נישואי ילדות בקרב הפליטים הסורים שנמלטו לירדן גם היה נפוץ והוא גדל מ-13% בשנת 2011 ל-32% בשנת 2014.

בתימן החוק מתיר לגברים לשאת ילדות בכל גיל אולם הוא קובע כי עליהם להתחיל לאנוס אותן רק לאחר שגופן ניתן לחדירה. הועדה המחוקקת השריעה של הממשלה קבעה שלא תהיה הגבלת גיל לנישואי ילדות כי האסלאם מתיר לשאת אותן בכל גיל. חברי הפרלמנט במדינה מתנגדים בתוקף לכל שינוי בחוק. חבר הפרלמנט מוחמד אל-חמזי למשל קבע שהוא מתנגד נמרצות לאסור על הגברים לשאת ילדות מתחת לגיל מסוים. אל-חמזי הוסיף כי: "דבר שאללה עצמו לא אסר, אנחנו לא יכולים לאסור" וכי "הקוראן הקדוש אינו מכיל מגבלות גיל מסוימות". הוא הביא כדוגמה את הנביא מוחמד אשר נשא את עאישה, ילדה בת 9. מעל 50% מהנקבות במדינה מושאות לפני גיל 18 וחלקן לפני גיל 8. חלק מהמשפחות מכינות את בנותיהם לנישואים בגיל 9. קשה מאוד להשיג נתונים עדכניים ומדויקים של נישואי ילדות בכפייה לגברים במדינה כתוצאה מהאלימות שמתחוללת באזור.
למטה: רג'ני בת ה-5 מהודו לאחר שהעירו אותה בבוקר של יום נישואיה ב-28 באפריל 2009.
באיראן אפילו ילדות מתחת לגיל 10 מושאות באישור בית הדין. לעיתים הן מושאות לקרובי משפחה (כמו בני דודים מבוגרים). החוק מתיר לבעלים לאנוס אותן החל מגיל 9 על פי לוח השנה הירחי, ומתחת לגיל הזה מותר להם "רק" ליהנות מהגוף שלהן. נישואי ילדות נפוצים יותר באזורים כפריים נחשלים במדינה כאשר לעיתים קרובות הן בנוסף גם סובלות מאנאלפביתיות קשה. בשנת 1998, קרן החירום הבינלאומית של ארגון האומות המאוחדות לילדים, דיווחה על שיעורים גבוהים של נישואים בכפייה בקרב הכורדים והם אחת הסיבות העיקריות שנערות מציתות את עצמן. הן מעדיפות את המוות ולא להיאנס בשגרה כל חייהן. בשנת 2009 הושאו 43,459 נקבות עד גיל 15, ובשנת 2010 הושאו כ-42,000 ילדות בגילאי 10-14 ו-716 ילדות עד גיל 10. ב-8 במרץ 2018, חברת מועצת עיריית טהראן, שאהרבנו אמאני, הצהירה כי במדינה 15,000 ילדות אלמנות מתחת לגיל 15.

בסודן חוק המעמד האישי של המוסלמים 1991 מתיר לשאת לשאת ילדות מרגע שניתן לעבר אותן, או גיל 10 באישור שיפוטי בעוד חוק הנישואים של הלא-מוסלמים (משנת 1926), מתיר לגברים שאינם מוסלמים לשאת ילדות שאינן מוסלמיות מגיל 13. בסרי לנקה בדוח משנת 2004 בכתב העת "בריאות מינית" במהלך מלחמת האזרחים נמצא כי נישואים בכפייה הפכו לנפוצים. במהלך סכסוכים הסיכון של נערות להיאנס גובר אף יותר מעתות שגרה ועל כן הורים השיאו בכפייה את בנותיהם המתבגרות, מכיוון שלאחר שיאנסו אותן הסיכוי שלהן למצוא בעל יפגע. גברים אינם חפצים לשאת נשים שכבר נאנסו על ידי גברים אחרים. במקסיקו (עד ה-1 ביוני 2020), בחלק מהמדינות התירו לשאת נקבות מגיל 14, בעוד לזכרים הותר להינשא בגיל מבוגר יותר. בפנמה המנהג היה גם שכיח מאוד לאורך ההיסטוריה, ולמעשה עד שנת 2015 הורים יכלו להשיא את הבנות שלהם מגיל 14.

בדרום-מזרח אסיה, המנהג של נישואי ילדות נפוץ. נקבות בקרב שבטי הגבעות (Hill tribes) מושאות לעתים קרובות צעירות. בקרב אנשי קארן (Karen people), לעיתים המשפחות קובעות ביניהן למי הבנות שלהן תושאנה עוד לפני שהן בכלל נולדות. בנפאל, קרן החירום הבין לאומית של האומות המאוחדות לילדים דיווחה כי 28.8% מהנישואים הן נישואי ילדות, נכון ל-2011. 79.6% מהילדות המוסלמיות, 69.7% מהילדות באזורים הרריים ללא הבדל דת, ו-55.7% מהילדות באזורים כפריים אחרים, כולן הושאו לפני גיל 15. ילדות אשר משתייכות לחמישון העליון, מושאות רק שנתיים מאוחר יותר מהילדות בחמישון התחתון. בפיליפינים הותר לגברים לשאת ילדות מוסלמיות מהרגע שגופן ניתן כבר לאינוס ועיבור, בעוד לזכרים הותר להינשא רק בגיל מבוגר יותר. ולפיכך התופעה של נישואי ילדות למעשה קיימת במדינה הזו בעיקר באזור האוטונומי המוסלמי (באזור מינדנאו). בטורקיה מחקר של קרן האוכלוסין של ארגון האומות המאוחדות מצא כי 28.2% מהנקבות שנישאות במדינה מתחת לגיל 18.
למטה: נערה בנפאל מושאת בכפייה לגבר מבוגר.
בפקיסטן המנהג של נישואי ילדות היה שכיח מאוד לאורך ההיסטוריה, והחוק אפשר לגברים מבוגרים לשאת גם ילדות קטנות. רק בשנת 1929 עבר החוק להגבלת נישואי ילדות (No XIX) אשר קבע שגברים מבוגרים רשאים לשאת ילדות "רק" מגיל 12. המנהג הזה עדיין קיים בחלקים מסוימים במדינה, עם השכיחות הגבוהה ביותר במחוז סינדה ולרוב באזורים הכפריים העניים. משני דוחות של קרן החירום הבין-לאומית של האומות המאוחדות לילדים (UNICEF) שנערך בשנת 2013 עלה שמעל 50% מהנקבות הנשואות במדינה מתחת לגיל 18. דוח משנת 2018 מצא שכ-18% מהן הושאו לפני גיל 18 ו-4% מהן לפני גיל 15. על פי מועצת האוכלוסין, רק לפחות מ-4% מהנקבות שהושאו מתחת לגיל 19, הייתה השפעה מסוימת מי יהיו הבעלים שלהן. מעל 80% מהנקבות הנשואות הושאו לקרובי משפחה (במעגל הקרוב או הרחוק). כ-67% התעברו לפני גיל 18 וכ-35% ילדו. בשנת 2019 מפלגות כמו אוניברסיטאות מוסלמיות וג'מאת-א-איסלאמי, התנגדו להעלאת הגיל משום שזה נוגד את האסלאם.

בהודו המנהג של השאת ילדות בכפייה היה נפוץ מאוד לאורך ההיסטוריה והחוק למעשה התיר לגברים לשאת ילדות בכל גיל. רק בשנת 1929 התקבל במהלך השלטון הבריטי הקולוניאלי במדינה, חוק הגבלת גיל נישואים אך הוא החריג את המוסלמים במדינה אשר מנו 165 מיליון בני אדם והוא הוטמע ב"חוק ההודי המוסלמי האישי" (השריעה) ונכנס לתוקף החל משנת 1937. החוק קבע כי הם יוכלו לשאת ילדות מגיל 9 ואף צעירות יותר, אם האפוטרופוס שלהן (wali) מחליט כי גופן כבר ניתן לחדירה. בעשרות השנים האחרונות מועצות השריעה וארגונים אזרחיים מוסלמים אחרים במדינה, מתנגדים באופן פעיל לחוקי הגבלת נישואי ילדות ופעולות אכיפה בכלל, הם טוענים כי לגברים המוסלמים קיימת הזכות הדתית לשאת ילדות כולל ילדות בנות 12. בשנת 2001 למשל מפקד אוכלוסין העלה כי במדינה כ-59,200,000 ילדות בגילאים 10-14, כאשר 1,400,000 מהן נשואות. נתוני הסקר "Raj et al" משנת 2005 מצביעים כי 20% מהנקבות שהושאו אי-פעם היו בנות 13-16 ו-2.6% מתחת לגיל 13.

במלזיה התופעה של השאת ילדות בכפייה לגברים מבוגרים היא נרחבת מאוד. ביוני 2018 למשל הורים מעיריית הגבול גולוק הסמוכה לדרום תאילנד, השיאו בכפייה את בתם בת ה-11 לאימאם, מנהיג אסלאמי בבניין אספה בכפר גואה מוסאנג בקלנטן. גבר בן 41 שהיו לו כבר שתי נשים ושישה ילדים אך הן לא הספיקו לו והילדה האומללה הפכה להיות ה"אישה" השלישית שלו. בממשלה הצהירו בתגובה לפרסום כי הנישואים תקפים משום שהם מותרים על פי האיסלאם ועל כן הם סירבו לנקוט בצעדים. סגן הנשיא של המפלגה האסלאמית (PAS), מוהד עמאר ניק עבדאללה, גם הגיב לפרסום בשולי האסיפה המחוקקת וקבע כי הטלת איסור על השאתן של ילדות לגברים מבוגרים נוגדת את הדת האסלאמית ולכן לא ניתן לקבל אותה והמנהג הזה יימשך. בזימבבואה המנהג של השאת ילדות בכפייה גם נפוץ. דוח של משמר זכויות האדם (Human Rights Watch), משנת 2015 למשל הראה כי למעשה שליש מהנשים הנשואים המתגוררת במדינה בגילאי 20 עד 49, הושאו בכפייה לפני שהגיעו לגיל 18.
למטה: אמינה בת ה-15. אביה איבד את הכנסתו ונקלע לקשיים עקב הסגרים בקורונה. גבר שראה בכך הזדמנות לאנוס אותה באורח קבע, העביר לאביה הצעת נישואים והוא הסכים. למזלה אימה לבסוף שכנעה את אביה לדחות את ההצעה.
במדינות המפותחות באמצעות חוקים מסוימים הקובעים חריגים, נישואי ילדות גם מותרים כולל ב-44 מדינות בארצות הברית. באירופה המנהג של השאת ילדות בכפייה לגברים מבוגרים עדיין קיים בקהילות מהגרים והרשויות לעיתים קרובות מתעלמות. מדינות באירופה שהמנהג עדיין קיים, בקרב קהילות המהגרים, הן: בלגיה, בריטניה, גרמניה, דנמרק, הולנד, נורבגיה ושוודיה. בגרמניה בשנת 2016 משרד הפנים דיווח כי 1,475 ילדות הושאו בכפייה. מתוכן 664 סוריות, 157 אפגניות ו-100 עיראקיות. בבריטניה ילדות כבנות 12 הוברחו במטרה להשיא אותן בכפייה גברים בקהילה המוסלמית לפי הדיווח בגרדיאן בשנת 2004. ילדה שמנסה להימלט מנישואים עשויה לעמוד בפני מוות מפני שזה שובר את קוד הכבוד של בעלה, בני משפחתו ומשפחתה.

בארצות הברית הקולוניאלית גברים יכלו לשאת נקבות מגיל 12 בעוד זכרים היו רשאים להינשא בגיל מבוגר יותר על פי החוק והמשפט המקובל האנגלי שהורש מהבריטים. החוק נותר בתוקף, עד שנחקקו חוקים ספציפיים בכל מדינה אשר החליפו אותו. גם במאה ה-20 על פי נתוני מפקד האוכלוסין של שנת 1960 למשל, עלה כי 3.5% מהנקבות במדינה הושאו עוד לפני גיל 16. על פי דוחות אחרים, בין השנים 2000-2015 התקיימו לפחות 207,468 נישואי ילדות. מתוכם גם ניתנו מעל 1,000 רישיונות נישואים לגברים שנשאו ילדות מתחת לגיל 15 כאשר חלקן ילדות כבנות 10 בלבד. כמו כן בעבר היו גם ידוענים שנשאו ילדות. ב-12 בדצמבר 1957 למשל, מיירה בראון בת ה-13 הושאה בכפייה לג'רי לי לואיס בן ה-22, שהיה אז זמר ופסנתרן מפורסם.

דוח של קרן האוכלוסין בארגון האומות המאוחדות העלה כי בין השנים 2000-2011, כ-34% מהנשים בגילאי 20-24 באזורים המתפתחים הושאו לפני גיל 18 ובשנת 2010 זה היה שווה ערך לכמעט 67,000,000 נשים. כ-12% מהן הושאו לפני גיל 15. כמו כן נקבות שמתגוררת באזורים כפריים ברחבי העולם מושאות בילדותן פי-2 מאשר נקבות המתגוררות באזורים העירוניים. דוח אחר של הקרן בשנת 2010 מצא כי 52 מדינות עדיין מתירות להורים להשיא את בנותיהם, לרבות נקבות מתחת לגיל 15. לפי ההערכות בכל שנה מושאות ברחבי העולם כ-12 מיליון ילדות ונערות מתחת לגיל 18. נתוני קרן החירום הבין-לאומית של האומות המאוחדות לילדים משנת 2018, העלו כי כ-21% מהנשים ברחבי העולם (בגילאי 20-24) הושאו כאשר הן היו ילדות.
למטה: נור בת ה-13 בסוריה. הוריה השיאו אותה בכפייה לגבר בן 27 שלא הכירה מפני שהיא הייתה עבורם נטל כלכלי.
1-16.jpg
דוגמאות לילדות ונערות צעירות שהוענקו לגברים ממעמד העליון לאורך ההיסטוריה במזרח התיכון:
- עאישה בת ה-7 הושאה לנביא האסלאם מוחמד בן ה-51 שהחל לאנוס אותה מגיל 9, כ-600 שנה לפני הספירה.
- דרג'אן דדיאני בת ה-12 הושאה להרקליוס השני מגאורגיה בן ה-30 בשנת 1750.
- פרסטו קאדין בת ה-14 הושאה לאבדילמג'יט הראשון בן ה-21 בשנת 1844.
- מהיטאב קאדין בת ה-15 הושאה לאבדילמג'יט הראשון בן ה-22 בשנת 1845.
- סרפיראז האנים בת ה-14 הושאה לאבדילמג'יט הראשון בן ה-28 בשנת 1852.
- נאבמיסל חנים בת ה-15 הושאה לאבדילמג'יט הראשון בן ה-30 בשנת 1853.
- זוביידה חנים בת ה-15 הושאה לעלי ריזה אפנדי בן ה-32 בשנת 1871.
- קאורו אוטסוקי בת ה-15 הושאה לסון יאט-סן בן ה-37 ביולי 1905.
- סהבה רוחאני בת ה-14 הושאה לחסן רוחאני בן ה-20 בשנת 1968.
- ליילה זאנה בת ה-14 הושאה למהדי זאנה בן ה-35 בשנת 1975.
- היירוניסה גול  בת ה-15 הושאה לעבדוללה גול בן ה-30 בשנת 1980.
- נוג'וד עלי בת ה-10 הושאה לגבר מכובד, פאז עלי תאמר בן ה-30 בשנת 2008 בתימן.

דוגמאות לילדות ונערות צעירות שהוענקו לגברים ממעמד העליון לאורך ההיסטוריה במזרח אסיה:
- טוקוגאווה מאסאקו בת ה-12-13 הושאה לקיסר העתידי גו-מיזונו בן ה-23-24 בשנת 1620.
- רוקמבי בת ה-11 הושאה לדאדג'י בהיקאג'י בן ה-19, בן דודו של אביה החורג בערך בשנת 1875 בהודו.
מרינליני דווי בת ה-9-11 הושאה לרבינדרנת טאגור בן ה-22 בשנת 1883.
- סדאקו קוג'וֹ בת ה-15 הושאה ליורש העצר של יפן, יושיהיטו בן ה-20 במאי 1900. 
קאורו אוטסוקי בת ה-15 הושאה לסון יאט-סן בן ה-37 ביולי 1905.
- ג'אנקיאמאל איינגאר בת ה-10 הושאה למתמטיקאי ההודי סריניוואסה רמנוג'אן בן ה-22 בשנת 1909.
- אושבטי גוש בת ה-11 הושאה לפיזיקאי ההודי סאטינדרה נאת בוז בן ה-20 בשנת 1914. 
פזילטוננסה מוג'יב בת ה-8 הושאה לשיח' מוג'יבור רחמן בן ה-18 בשנת 1938.
רושאן ארשאד בת ה-13 הושאה לחוסיין מוחמד ארשאד בן ה-26 בשנת 1956.
אטג'י סדיקי בת ה-15 הושאה למוחמד עלי רג'אי בן ה-25 בשנת 1956.
- חאלדה ג'ייה בת ה-15 הושאה  לזיאור רחמן בן ה-24 בשנת 1960.
דימפל קפדיה בת ה-15 הושאה לראג'ש חאנה בן ה-30 במרץ 1973.

דוגמאות לילדות ונערות צעירות שהוענקו לגברים ממעמד העליון לאורך ההיסטוריה בצפון אמריקה:
- אן פיירפקס בת ה-15 הושאה ללורנס וושינגטון בן ה-25, אחיו למחצה של ג'ורג' וושינגטון ביולי 1743.
ג'סטינה דייוויס בת ה-15 הושואה לארתור דובס בן ה-73 בשנת 1762.
- הלן מאר קימבל בת ה-14 הושאה למייסד התנועה של קדושי אחרית הימים, ג'וזף סמית' בן ה 37 במאי 1843.
- וירג'יניה אליזה קלם פו בת ה-13 הושאה לבן דודה הראשון אדגר אלן פו בן ה-27 בספטמבר 1837.
יסבל דל ואלה בת ה-15 הושאה לאיגנסיו דל ואלה בן ה-44 בשנת 1852.
- אריאל דוראנט בת ה-15 הושאה לויל דוראנט בן ה-28 בשנת 1913.
- גלדיס פרל בייקר בת ה-15 הושאה לג'ספר ניוטון בייקר בן ה-31 בשנת 1917.
- פרנסס בל הינן בת ה-15 הושאה למפתח הנדל"ן בניו יורק, אדוארד בראונינג בן ה-51 באפריל 1926.
- יוניס ווינסטד בת ה-9 הושאה לצ'רלי ג'ונס בן ה-22 בשנת 1937.
- ג'נט לי בת ה-15 הושאה לג'ון קרלייל בן ה-18 באוגוסט 1942.
- לורטה ווב בת ה-15 הושאה לאוליבר לין בן ה-21 בינואר 1948.
- מיירה בראון בת ה-13 הושאה לג'רי לי לואיס בן ה-22 ב-12 בדצמבר 1957.
- שרי ג'ונסון בת ה-11 הושאה לדיאקון הכנסייה, אלפונסה טולברט לאחר שהוא אנס אותה במרץ 1971.
- אליה בת ה-15 הושאה לאר. קלי בן ה-27 בשנת 1994.
דוגמאות לילדות ונערות צעירות שהוענקו לגברים ממעמד העליון לאורך ההיסטוריה באירופה:
אטלסווית' בת ה-14-15 הושאה למלך מרסיה בורגרד בשנת 853.
- יהודית בת ה-12 הושאה למלך וסקס אתלוולף בן ה-61 באוקטובר 856.
- יהודית מפלנדריה בת ה-12-13 הושאה למלך וסקס, אתלוולף בן ה-61 באוקטובר 856. 
- יהודית מפלנדריה בת ה-14-15 הושאה שנה לאחר מכן למלך וסקס החדש אתלבאלד בן ה-25 באוקטובר 858. 
- ביאטריס מוורמנדואה בת ה-10 הושאה למרקיז נויסטריה רובר ה-1 בן ה-24 בשנת 890. לימים מונה למלך מערב פרנקיה.
- ברטה משוואביה בת ה-15 לערך הושאה לרודולף השני מבורגון בן ה-42 לערך בשנת 922.
- ביאטריס מוורמנדואה בת ה-10 הושאה למלך צרפת רובר הראשון בן ה-24 בשנת 890.
- אדלייד מאיטליה בת ה-15 לערך הושאה ללוטאיר השני מאיטליה בן ה-19-20 בשנת 947.
- ליוטגרד מסקסוניה בת ה-14-15 הושאה לקונרד, דוכס לוריין בן ה-25 לערך בשנת 947.
- אדלייד-בלאנצ'ה מאנז'ו בת ה-15 לערך הושאה לויסקונט מגאוודן, סטיבן, המבוגר בהרבה בשנת 955 בקירוב.
- גרברגה מבורגונדי בת ה-12-13 הושאה לרוזן וורל' הרמן הראשון בשנת 978 בקירוב.
- ג'יזלה מהונגריה בת ה-11 לערך הושאה למלך הונגריה סטיבן הראשון בן ה-21 לערך בשנת 996.
- הדוויג מצרפת בת ה-13 לערך הושאה לרוזן נברס, רנולד הראשון בשנת 1016.
- אדלה מנורמנדי בת ה-15 לערך הושאה לרוזן בלואה העתידי, אטיין השני בן ה-35-38 בין השנים 1080 ל-1083.
- ג'יזלה מבורגונדי בת ה-14-15 הושאה  לרוזן סבויה, אומברטו השני בן ה-24-25 בשנת 1090.
- ססיל מצרפת בת ה-8-9 מצרפת הושאה לנסיך הגליל, טנקרד בן ה-30-31 בסוף 1106.
- סיבילה דה נורמנדי בת ה-15 לערך הושאה למלך סקוטלנד אלכסנדר הראשון בן ה-29 לערך בשנת 1107 בקירוב.
- מתילדה בת ה-12 לערך הושאה לקיסר האימפריה הרומית הקדושה, היינריך החמישי בן ה-28 לערך בשנת 1114.
סיבילה מאנז'ו בת ה-11 לערך הושאה לוויליאם קליטו בן ה-20-21 בשנת 1123.
- פטרונילה מאקוויטניה בת ה-15 לערך הושאה רוזן ורמנדואה, ראלף הראשון בשנת 1140.
אגנס מקורטניי בת ה-15 הושאה לריינלד ממאראש ב-29 ביוני 1149.
- סנצ'ה מקסטיליה בת ה-14 לערך הושאה למלך נווארה, סנצ'ו השישי בן ה-21 בשנת 1153.
- תיאודורה קומנה בת ה-13 הושאה למלך ירושלים, בלדווין השלישי בן ה-27-28 בשנת 1158.
- אליקס מצרפת בת ה-14 לערך הושאה לרוזן בלואה תיאובלד החמישי בן ה-33-34 בשנת 1164.
- גרטרוד מבוואריה בגיל 11 או 14 לערך הושאה לדוכס שוואביה, פרידריך הרביעי בן ה-20-21 בשנת 1166.
- מטילדה מאנגליה בת ה-11 הושאה לדוכס סקסוניה ובוואריה, היינריך הארי בן ה-37-39 לערך בשנת 1168.
- אגנס מצרפת בת ה-12 הושאה לקיסר האימפריה הביזנטית, אנדרוניקוס הראשון בן ה-65 בשנת 1183.
- תרזה מפורטוגל בת ה-14 הושאה למלך לאון, אלפונסו התשיעי בן ה-20 לערך בשנת 1191.
- מארי מפונטייה בת ה-9 הושאה לסיימון מדמרטין בן ה-27-28 בשנת 1208.
- מארי מצרפת בת ה-12-13 הושאה לפיליפ הראשון מנמור בן ה-36 לערך בשנת 1211.
- מארי מצרפת בת ה-14-15 הושאה שנה לאחר מכן לדוכס בראבנט, הנדריק הראשון בן ה-48 לערך בשנת 1212.
- ביאטריס מהוהנשטאופן בת ה-11-14 הושאה לקיסר האימפריה הרומית, אוטו הרביעי בן ה-34-37 בשנים 1209-1212.
- מרגרט מפרובנס בת ה-12-13 הושאה ללואי התשיעי הצרפתי בן ה-20 בשנת 1234.
- אלינור מפרובנס בת ה-12 הושאה למלך אנגליה, הנרי השלישי בן ה-28 בינואר 1236.
- אלפונסו של אראגון בת ה-12 הושאה למלך קסטיליה, אלפונסו העשירי בן ה-27 בינואר 1249.
- ביאטריס מקסטיליה בת ה-11 לערך הושאה למלך פורטוגל, אפונסו השלישי בן ה-42-43 בשנת 1253.
- איזבלה מצרפת בת ה-12-13 הושאה למלך אנגליה, אדוארד השני בן ה-23 בשנת 1308.
- אליזבת דה קלייר בת ה-13 לערך הושאה לג'ון דה בורג בן ה-21-22 בשנת 1308.
- מהאו משאטיון בת ה-14-15 הושאה לרוזן ולואה, שארל בן ה-37-38 בשנת 1308.
- מרגרט מוואלואה בת ה-14-15 לערך הייתה נשואה לרוזן בלואה, גיא הראשון בשנת 1310.
- קתרין מוואלואה-קורטנאי בת ה-10 הושאה לנסיך טרנטו, פיליפ הראשון בן ה-34 ביולי 1313.
- ביאטריס מלוקסמבורג בת 12-13 הושאה למלך הונגריה, קארוי הראשון בן ה-29-30 בנובמבר 1318.
- ז'ואן מצרפת בגיל ה-9-10 הושאה לדוכס בורגונדי, אודו הרביעי בן ה-22/23 בשנת 1318.
- מרגרט מורטימר בת ה-15 לערך הושאה לתומס דה ברקלי בן ה-23-26 בשנת 1319.
- יולנד פליאולוגינה ממונפראט בת ה-11 הושאה לרוזן סבויה, איימונה בן ה-38 במאי 1330.
- אלינור מוודסטוק בת ה-13 הושאה ל דוכס גלדרס, רג'ינלד השני בן ה-37 לערך בשנת 1332.
- ביאטריס מבורבון בת ה-14 הושאה לבן דודה השני מלך בוהמיה, יוהאן בן ה-38 בדצמבר 1334.
- מריה מנווארה בת ה-8-9 הושאה למלך אראגון, פדרו הרביעי בן ה-18 ביולי 1338.
- ג'ואן, רוזנת קנט בת ה-12 הושאה לרוזן הראשון מקנט, תומס הולנד בן ה-26 בשנת 1340.
- ביאנקה מסבויה בת ה-12-13 הושאה לגלאצו ויסקונטי השני בן ה-30 לערך בספטמבר 1350.
- אנה פון שוידניץ בת ה-14 הושאה לקיסר האימפריה הרומית הקדושה, קרל הרביעי בן ה-37 בשנת 1353.
- אן מאוני בת ה-13 הושאה לרוזן השני מפמברוק, ג'ון הייסטינגס בן ה-20 בשנת 1368.
- אלינור דה בוהון בת ה-9-10 לערך הושאה לדוכס גלוסטר, תומאס מוודסטוק בן ה-20-21 לערך בשנת 1376.
- אנה מפולין בת ה-13-14 הושאה לרוזן סלייה, לוויליאם בן ה-18-19 לערך בשנת 1380.
- מרגרט מבורגונדי בת ה-10 הושאה לדוכס בוואריה, וילהלם השני בן ה-19 באפריל 1385.
- ידוויגה מפולין בת ה-12-13 לערך הושאה לולדיסלב השני יגיילו בן ה-24-34 לערך בפברואר 1386.
- מארי מברי בת 11 לערך הושאה ללואי השלישי דה שאטילון בשנת 1386.
- אן מגלוסטר בת ה-7 לערך הושאה לרוזן השלישי של סטפורד, תומס סטפורד בן ה-22 לערך בערך בשנת 1390.
- אן מגלוסטר בת ה-15 הושאה לאחר מכן לאדמונד סטאפורד, הרוזן החמישי של סטפורד בן ה-20 בשנת 1398.
- ג'ואן בופור בת ה-12 לערך הושאה לברון השני של וום, רוברט פררס בן ה-18 לערך בשנים 1391-1392.
- איזבלה מצרפת בת ה-6 הושאה למלך אנגליה, ריצ'רד השני בן ה-29.
- בלאנש הראשונה מנווארה בת ה 14 הושאה על ידי מיופה כוח למרטין הראשון מסיציליה בן 28 לערך במאי 1402.
- יוהנה ואן פולנן בת ה-11 הושאה לאנגלברט הראשון מנאסאו בן ה-34 לערך ב-1 באוגוסט 1403.
- ביאטריס מנווארה בת 13-14 הושאה לרוזן לה מרשה, ג'יימס השני בן ה-35-36 בשנת 1406.
- מרי מבורגון בת ה-13-12 הושאה לרוזן מארק, אדולף בן ה-32 במאי 1406.
- קתרין מקליבס בת ה-12 הושאה ל דוכס גלדרס, ארנולד בן ה-19 בינואר 1430.
- אלינור מנווארה בת ה-14-15 הושאה לרוזן פואה, גסטון הרביעי בן ה-18-19 בשנת 1441.
- מרי מחלדר בת ה-14-15 הושאה לג'יימס השני מסקוטלנד בן ה-18 ביולי 1449.
מרגרט בופורט בת ה-12 הושאה לרוזן ריצ'מונד הראשון, אדמונד טיודור בן ה-25 בשנת 1453.
- קרלוטה מסבויה בת ה-9 הושאה לדופן צרפת, לואי האחד עשר בן ה-27 בשנת 1451.
- אליזבת וודוויל בת ה-14 לערך הושאה לסר ג'ון גריי מגרובי בן ה-20 לערך בשנת 1452 בערך.
- אליזבת מנברס כשהיא לכל היותר בת 15 הושאה לדוכס קליב, ג'ון הראשון בן ה-36 באפריל 1455.
- מרגרט מבריטני בת ה-12 לערך הושאה לפרנסיס מאטאמפ בן ה-22 בשנת 1455.
- אן מצרפת בת ה-12 הושאה לדוכס בורבון, פיטר השני בן ה-36 בשנת 1473.
- קתרינה ספורצה בת ה-10 הושאה לג'רום ריאריו בן ה-29-30 בשנת 1473 ונאנסה מגיל 14, הגיל החוקי באותה תקופה.
- סופיה מפולין בת ה-14 הושאה למרקיז ברנדנבורג-אנסבך, פרידריך הראשון בן ה-18 בשנת 1479.
- אן מברטאן בת ה-13 הושאה לקיסר האימפריה הרומית הקדושה, מקסימיליאן הראשון בן ה-31 בשנת 1490.
אן מברטאן בת ה-14 הושאה שנה לאחר מכן למלך צרפת, שארל השמיני בן ה-21 לאחר שהסתער על העיר שבה שהתה.
- פיליפה מאנגליה בת ה-12 הייתה נשואה לאריק מפומרניה בן ה-24-25 בשנת 1406.
- מרגרט טיודור בת ה-13, אחותו הבכורה של הנרי השמיני, הושאה למלך סקוטלנד, ג'יימס הרביעי בן ה-29 בשנת 1503.
- אן דה לה טור ד'אוברן בת ה-8-9 הושאה לדוכס אלבני, בן דודה הראשון ג'ון סטיוארט בן ה-21-24 לערך ביולי 1505.
- איזבלה מאוסטריה בת ה-13 הושאה על ידי מיופה כוח למלך דנמרק, כריסטיאן השני בן ה-33 בשנת 1514.
- דיאן דה פואטייה בת ה-15 הושאה ללואי דה ברזה בן ה-54 לערך בשנת 1515.
- קתרין ווילובי בת ה-14 הושאה לדוכס סאפוק הראשון, צ'ארלס ברנדון בן ה-49 לערך בשנת 1533.
- כריסטינה מדנמרק בת ה-11 הושאה על ידי מיופה כוח לפרנצ'סקו ספורצה השני בן ה-38 בספטמבר 1533.
- דורותיאה מדנמרק בת ה-14 הושאה להנסיך הבוחר מפפאלץ, פרידריך השני בן ה-52 בשנת 1535.
- מרגרט מפרמה בת ה-13-14 הושאה לדוכס פירנצה, אלסנדרו דה מדיצ'י בן ה-25-26 בשנת 1536.
אגנס מהסה בת ה-13 הושאה לנסיך הבוחר מסקסוניה, מוריץ בן ה-19 בינואר 1541.
- ז'אן ד'אלברה בת ה-12 הושאה על ידי דודה פרנסיס ה-1 מצרפת לדוכס ז'וליך-קליבס-ברג, וויליאם בן ה-24 בשנת 1541. 
- מריה מאוסטריה בת ה-15 הושאה לדוכס יוליך-קליבס-ברג, וויליאם בן ה-29 בשנת 1546.
- ליידי מרגרט קליפורד בת ה-14-15 הושאה לרוזן הרביעי מדרבי, הנרי סטנלי בן ה-23 בשנת 1555.
- לוקרציה דה מדיצ'י בת ה-12 הושאה לדוכס מודנה, לאלפונסו השני ד'אסטה בן ה-24 הושאה בשנת 1558.
- אליזבת דה ולואה בת ה-13-14 הושאה לפיליפ השני מספרד בן ה-31-32 בשנת 1559.
- אן ססיל בת ה-15 הושאה לרוזן אוקספורד השבעה עשר, אדוארד דה ויר בן ה-21 בדצמבר 1571.
- מרגריטה פרנסה בת ה-13 הושאה לדוכס העתידי ממנטובה ווינצ'נזו גונזגה בן ה-18 במרץ 1581.
- אנה ג'וליאנה גונזגה בת ה-15 הושאה לארכידוכס אוסטריה, דודה פרדיננד השני בן ה-52 בשנת 1582.
- אן מדנמרק בת ה-14 הושאה למלך אנגליה, ג'יימס הראשון בן ה-23 בשנת 1589.
- ליידי ברידג'ט דה ורה בת ה-15 הושאה לפרנסיס נוריס בן ה-19 באפריל 1599.
- הארכידוכסית מרגרטה מאוסטריה בת ה-14 הושאה למלך ספרד פליפה השלישי בן ה-21, בן דודה הראשון באפריל 1599.
- מרגריטה גונזגה בת ה-14 הושאה לדוכס לורן, היינריך השני בן ה-42 באפריל 1606.
כריסטין מארי מצרפת בת ה-15 הושאה למלך אנגליה, צ'ארלס הראשון בן ה-24 בשנת 1625.
כריסטין מארי מצרפת בת ה-13 הושאה לדוכס סבויה, ויטוריו אמדאו הראשון בן ה-31 בשנת 1619.
- ליידי מרגרט סאקוויל בת ה-14 הושאה לרוזן השני מת'אנט, ג'ון טופטון בן ה-20 בשנת 1629.
סופי אליזבת משלזוויג-הולשטיין בת ה-15 הושאה למלך דנמרק, כריסטיאן הרביעי בן ה-34 לערך בשנת 1634.
- ליאונורה כריסטינה משלזוויג-הולשטיין בת ה-15 הושאה לקורפיץ אולפלדט בן ה-30 בשנת 1636.
- לואיסה כריסטינה מסבויה בת ה-13 הושאה לדודה מצד אביה, הנסיך מוריס מסבויה בן ה-49 בשנת 1642.
- סופיה אמליה מבראונשווייג-לינבורג בת ה-15 הושאה למלך דנמרק, פרדריק השלישי בן ה-33 בשנת 1643.
- לורה מנצ'יני בת ה-14, אחת המזרינטות הושאה לדוכס ונדום, ללואי בן ה-48 בפברואר 1651.
- ג'יין נידהם בן ה-14-15 לערך הושאה לצ'ארלס מידלטון בן ה-24-25 בשנת 1660.
- אן הנרייט מבוואריה בת ה-15 הושאה לנסיך קונדה, אנרי ז'ול בן ה-20 בדצמבר 1663.
- מרגריטה תרסה מספרד בת ה-15 הושאה לקיסר האימפריה הרומית הקדושה, לאופולד הראשון בן ה-26 בדצמבר 1666.
- ליידי אן פיצרוי בת ה-13 הושאה לברון דאקר, תומס לנארד ה-15 בן ה-20 בשנת 1674.
- מרי השנייה בת ה-15, הידועה אז בשם הגברת מרי, הושאה למלך אנגליה, ויליאם השלישי בן ה-27 בשנת 1677.
- הנסיכה לודוויקה קרולינה רדזיווילל בת ה-13 הושאה למרקריב לואי מברנדנבורג בינואר 1681.
- ליידי מרי טיודור בת ה-13 הושאה לרוזן השני מדרוונטווטר, אדוארד רדקליף בן ה-31 בשנת 1687.
- אונורה בורק בת ה-14 לערך הושאה לפטריק סרספילד בן ה-34 לערך בשנת 1689.
- לואיז בנדיקט דה בורבון בת ה-15 הושאה לדוכס מיין, לואי אוגוסט בן ה-21 במאי 1692.
- ליידי דיאנה דה ורה בת ה-15 לערך הושאה לדוכס הראשון מסנט אלבנס, צ'ארלס ביוקלרק בן ה-23 בשנת 1694.
- הנרייטה קרופטס בת ה-15 לערך הושאה לדוכס השני מבולטון, צ'ארלס פאולט בן ה-36 לערך בשנת 1697 בקירוב.
- מארי לואיז אליזבת ד'אורליאן בת ה 14 הושאה ל דוכס ברי, שארל בן ה-23 בשנת 1710.
- שרה קדוגאן בת ה-14 הושאה לרוזן מרץ צ'רלס לנוקס בן ה-18 בדצמבר 1719.
- יוהנה אליזבת בת ה-15 הושאה לנסיך אנהלט-צרבסט, כריסטיאן אוגוסט בן ה-36 בשנת 1727.
- לנדגריין קרוליין מהסה-רוטנבורג בת ה-13 הושאה לדוכס בורבון, לואי אנרי בן ה-35 בשנת 1728.
- סופיה דורותיאה מפרוסיה בת ה-15 הושאה למרקיז ברנדנבורג-שוודט, פרידריך וילהלם בן ה-33 בנובמבר 1734.
- מריה תרזה צ'יבו-מאלספינה בת ה-9 הושאה על ידי מיופה כוח לנסיך אוגניו מסבויה, רוזן סויסון  בן ה-20 בנובמבר 1734.
- ליידי אמילי לנוקס בת ה-15 הושאה לרוזן ה-20 מקילדיר, ג'יימס פיצ'רלד בן ה-24 בשנת 1747.
- ברברה הרברט בת ה-15 הושאה לרוזן הראשון מפוויס, הנרי הרברט בן ה-47 לערך במרץ 1751.
- פרינס ליידי לואיזה לנוקס בת ה-15 הושאה לתומס קונולי בן ה-19-20 בשנת 1758.
- מארי-אן פירט פולז לבואזיה בת ה-13 הושאה לאנטואן לבואזיה בן ה-28 בשנת 16 בדצמבר 1771.
- הדוויג אליזבת שרלוטה מהולשטיין-גוטורפ בת ה-15 הושאה למלך שוודיה, קרל השלושה עשר בן ה-25 בשנת 1774.
- מארי תרז דה צ'ויסול בת ה-14-15 הושאה לנסיך ג'וזף ממונקו בן ה-18 בשנת 1782.
- שרלוטה גאורגינה מקלנבורג-שטרליץ בת ה-15 הושאה לדוכס סקסוניה-אלטנבורג, פרידריך בן ה-22 בספטמבר 1785.
- אליזבת פוקס בת ה-14-15 הושאה לברון הרביעי, סר גודפרי וובסטר בן ה-38-39 בשנת 1786.
- מריה סטלה צ'יאפיני בת ה-13 הושאה לברון הראשון ניובורו, תומס ווין בן ה-49-50 בשנת 1786.
- מריה תרזה מאוסטריה-אסטה בת ה-15 הושאה למלך סרדיניה, ויטוריו אמנואלה הראשון בן ה-29 באפריל 1789.
- פרדריקה ממקלנבורג-שטרליץ בת ה-15 הושאה לנסיך פרוסיה, לודוויג קרל בן ה-20 בדצמבר 1793.
- ילנה פבלובנה מרוסיה בת ה-14 הושאה לנסיך הכתר של מקלנבורג-שוורי, פרידריך לודוויג בן ה-21 באוקטובר 1799.
- מריה איזבלה מספרד בת ה-13 הושאה למלך שתי הסיציליות, פרנצ'סקו הראשון בן ה-25 בשנת 1802.
- לואיזה קרלוטה בת ה-14 הושאה לדודה מצד אמה, האינפנטה פרנסיסקו דה פאולה מספרד בן ה-25 ביוני 1817.
- מריה יוזפה אמליה מסקסוניה בת ה-15 הושאה למלך ספרד, פרננדו השביעי בן ה-35 באוקטובר 1819.
- מריה השנייה מפורטוגל בת ה-15 הושאה לדוכס לויכטנברג, אוגיסט בן ה-23 בשנת 1834.
- האינפנטה לואיסה פרננדה מספרד בת ה-14 הושאה לבן דודה הראשון דוכס מונפנסייה, אנטואן בן ה-22 באוקטובר 1846.
- מריה קלוטילדה מסבויה בת ה-15 הושאה להנסיך נפוליאון בונפרטה בן ה-36 בינואר 1859.
- מריה אנה מפורטוגל בת ה-15 הושאה למלך סקסוניה, גאורג בן ה-26 בשנת 1859.
- מארי איזבל מאורליאן בת ה-15 הושאה לבן דודה הנסיך פיליפ, רוזן פריז בן ה-25 במאי 1864.
למטה: רושני מגוואר בת ה-10 מפקיסטן (הינדית לשעבר) עם בעלה. היא הומרה והושאה בכפייה לגבר מוסלמי מבוגר.
דוגמאות למדינות שביטלו את המנהג בחוק רק לאחרונה. בחלק מהמדינות החוק אינו נאכף או נאכף חלקית:
1830: רוסיה.
1929: הודו.
1961: פקיסטן (15 ביולי 1961).
2003: מרוקו.
2006: צרפת
2015: פנמה.
2016: גמביה.
2019: מוזמביק (22 באוקטובר).
2020: מקסיקו (1 ביוני).
2021: הפיליפינים (דצמבר).

שמונה המדינות המובלות בנישואי ילדות על פי קרן החירום הבין-לאומית של האו"ם לילדים (מעודכן לשנת 2023)
בנגלדש: 64%.
גינאה: 63%.
הרפובליקה המרכז-אפריקאית: 61%.
מאלי: 71%.
מוזמביק: 56%.
ניז'ר: 75%.
נפאל: 51%.
צ'אד: 72%.

סטטיסטיקה על פי אזורים בשנים 2008 עד 2014:
אמריקה הלטינית והקריביים: 5% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 15 (23% לפני גיל 18).
אפריקה מדרום לסהרה: 12% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 15 (39% לפני גיל 18).
מזרח אסיה והאוקיינוס השקט (לא כולל סין): 15% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18.
מזרח התיכון וצפון אפריקה 3% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 15 (18% לפני גיל 18).
מזרח ודרום אפריקה: 10% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 15 (36% לפני גיל 18).
מערב ומרכז אפריקה: 14% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 15 (42% לפני גיל 18).
מרכז ומזרח אירופה: 1% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 (11% לפני גיל 18).
מדינות הכי פחות מפותחות: 13% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 15 (41% לפני גיל 18).
סטטיסטיקה על פי מדינות בשנים 2008 עד 2014 (המקורות מצויינים בסוגריים):
אוגנדה: 40% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-10% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2011).
אוזבקיסטן: 7% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 (מקור: MICS 2006).
אוקראינה: 9% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 (מקור: MICS 2012).
אורוגוואי: 25% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-1% לפני גיל 15 (מקור: MICS 2013).
אזרבייג'ן: 11% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-2% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2011).
איי מרשל: 26% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-6% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2007).
איי שלמה: 22% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-3% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2007).
אינדונזיה: 14% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 (National Socio-Economic Survey (SUSENAS) 2013).
איראן: 17% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-3% לפני גיל 15 (מקור: MIDHS 2010).
אל סלוודור: 25% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-5% לפני גיל 15 (מקור: FESAL 2008).
אלבניה: 10% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 (מקור: DHS 2008–2009).
אלג'יריה: 3% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 (מקור: MICS 2012–2013).
אסוואטיני: 7% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-1% לפני גיל 15 (מקור: MICS 2010).
אפגניסטן: 33% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 (מקור: Living Conditions Survey 2013-2013).
אקוודור: 22% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-4% לפני גיל 15 (מקור: ENDEMAIN 2004).
אריתריאה: 41% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-13% לפני 15 (מקור: Population and Health Survey 2010).
ארמניה: 8% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 (מקור: DHS 2010)
אתיופיה: 41% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-16% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2011).
בהוטן: 26% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-6% לפני גיל 15 (מקור: MICS 2010).
בוליביה: 22% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-3% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2008).
בוסניה והרצגובינה: 4% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 (מקור: MICS 2011-2012).
בורונדי: 20% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-3% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2010).
בורקינה פאסו: 52% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-10% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2010).
בלארוס: 3% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 (מקור:  MICS 2012).
בליז: 26% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-3% לפני גיל 15 (מקור: MICS 2011).
בנגלדש: 52% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-18% לפני גיל 15 (מקור: MICS 2012-2013).
בנין: 32% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-11% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2011-2012).
ברבדוס: 11% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-1% לפני גיל 15 (מקור: MICS 2012).
ברזיל: 36% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-11% לפני גיל 15 (מקור: PNDS 2006).
גאורגיה: 14% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-1% לפני גיל 15 (מקור: RHS 2010).
גאנה: 21% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-5% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2014).
גבון: 22% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-6% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2012).
גואטמלה: 30% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-7% לפני גיל 15 (מקור: ENSMI 2008/2009).
גיאנה: 23% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-6% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2009).
ג'יבוטי: 5% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-2% לפני גיל 15 (מקור: MICS 2006).
גינאה: 52% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-21% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2012).
גינאה ביסאו: 22% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-7% לפני גיל 15 (מקור: MICS 2010).
גינאה המשוונית: 30% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-9% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2011).
גמביה: 30% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-9% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2013).
ג'מייקה: 8% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-1% לפני גיל 15 (מקור: MICS 2011).
דרום אפריקה: 6% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-1% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2003).
דרום סודאן: 52% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-9% לפני גיל 15 (מקור: SHHS 2010).
הודו: 47% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-18% לפני גיל 15 (מקור: NFHS 2005–2006).
הונדורס: 34% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-8% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2011-2012).
האיטי: 18% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-3% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2012).
האיים המלדיביים: 4% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 (מקור: DHS 2009).
הפיליפינים: 15% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-2% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2013).
הרפובליקה הדומיניקנית: 37% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-10% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2013).
הרפובליקה המרכז-אפריקאית: 68% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-29% לפני גיל 15 (מקור: MICS 2010).
הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו: 68% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 15 ו-29% לפני 15 (מקור: DHS 2013-2014).
הרשות הפלסטינית: 15% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-1% לפני גיל 15 (מקור: MICS 2014).
וייטנאם: 11% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-1% לפני גיל 15 (מקור:  MICS 2014).
ונואטו: 21% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-3% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2013).
זימבבואה: 34% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-4% לפני גיל 15 (מקור: MICS 2014).
זמביה: 31% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-6% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2013–2014).
חוף השנהב: 33% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-10% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2011–2012).
טובאלו: 10% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 (מקור: DHS 2007).
טוגו: 22% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-6% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2013–2014).
טונגה: 6% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 (מקור: DHS 2012).
טורקמניסטן: 7% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-1% לפני גיל 15 (מקור: MICS 2006).
טנזניה: 37% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 (7% לפני גיל 15) (מקור: DHS 2010).
טג'יקיסטן: 12% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 (מקור: DHS 2012).
טג'יקיסטן: 8% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18.
טרינידד וטובגו: 8% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-2% לפני גיל 15 (מקור: MICS 2006).
ירדן: 8% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 (DHS 2012).
כף ורדה: 18% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-3% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2005).
לאוס: 35% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-9% לפני גיל 15 (מקור: MICS 2011-2012).
לבנון: 6% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-1% לפני גיל 15 (מקור: MICS 2009).
ליבריה: 36% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-9% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2013).
לסוטו: 19% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-2% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2009).
מאלי: 55% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 (15% לפני גיל 15) (מקור: MICS 2010).
מאוריטניה: 34% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-14% לפני גיל 15 (מקור: MICS 2011).
מדגסקר: 41% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-12% לפני גיל 15 (מקור: ENSOMD 2012–2013).
מוזמביק: 48% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-14% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2011).
מונטנגרו: 5% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-1% לפני גיל 15 (מקור: MICS 2013).
מולדובה: 12% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 (מקור: MICS 2012).
מונגוליה: 5% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 (מקור: MICS 2010).
מזרח טימור: 19% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-3% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2009).
מלאווי: 46% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-9% לפני גיל 15 (מקור: MICS 2013–2014).
מקדוניה: 7% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-1% לפני גיל 15 (מקור: MICS 2011).
מקסיקו: 23% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-5% לפני גיל 15 (מקור: ENADID 2009).
מצרים: 17% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-2% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2014).
מרוקו: 16% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-3% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2003-2004).
נאורו: 27% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-2% לפני גיל 15) (מקור: DHS 2007).
ניגריה: 43% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-17% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2013).
ניז'ר: 76% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-28% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2012).
ניקרגואה: 41% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-10% לפני גיל 15 (מקור: ENDESA 2006).
נמיביה: 7% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-2% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2013).
נפאל: 37% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-10% לפני גיל 15 (מקור: MICS 2014).
סאו טומה ופרינסיפה: 34% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-5% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2008–2009).
סודן: 33% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-7% לפני גיל 15 (מקור: SHHS 2010).
סומליה:  45% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-8% לפני גיל 15 (מקור: MICS 2006).
סוריה:  13% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-3% לפני גיל 15 (מקור: MICS 2006).
סורינאם: 19% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-5% לפני גיל 15 (מקור: MICS 2010).
סיירה לאון: 39% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-13% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2013).
סמואה: 11% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-1% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2014).
סנגל: 32% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-9% לפני גיל 15 (מקור: Continuous DHS 2014).
סנט לוסיה: 8% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-1% לפני גיל 15 (מקור: MICS 2012).
סרביה: 3% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 (מקור: MICS 2014).
סרי לנקה: 12% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-2% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2006-2007).
עיראק: 24% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-5% לפני גיל 15 (מקור: MICS 2011).
פפואה גינאה החדשה: 21% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-2% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2006).
פנמה: 26% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-7% לפני גיל 15 (מקור: MICS 2013 KFR).
פקיסטן: 21% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-3% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2012-2013).
פרגוואי: 18% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 (מקור: RHS 2004).
פרו: 19% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-3% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2014).
צ'אד: 68% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-29% לפני גיל 15 (מקור: MICS 2010).
קובה: 26% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-5% לפני גיל 15 (מקור: MICS 2014).
קולומביה: 23% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-6% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2010).
קומורו: 32% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-10% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2012).
קונגו: 33% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-6% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2011-2012).
קוסטה ריקה: 21% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-7% לפני גיל 15 (מקור: MICS 2011).
קיריבטי: 20% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-3% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2009).
קזחסטן: 6% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 (מקור: MICS 2010–2011).
קטאר: 4% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 (MICS 2012).
קירגיזסטן: 12% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-1% לפני גיל 15 (מקור: MICS 2014).
קמבודיה: 19% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-2% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2014).
קמרון: 68% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 38 ו-13% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2011).
קניה: 23% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-4% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2014).
רואנדה: 8% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-1% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2010).
תאילנד: 22% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-4% לפני גיל 15 (מקור: MICS 2012).
תוניסיה: 2% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 (מקור: MICS 2011–2012).
תימן: 32% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-9% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2013).
למטה: ילדות הינדיות ממולטאן בפקיסטן מתחננות להגנה מפני אסלאמיסטים שהחליטו להשיא אותן לגברים מוסלמים, אחרי ששתי נערות אחרות, רוונה בת ה-13 ורינה בת ה-15 גם נחטפו, הומרו והושאו בכפייה לגברים מוסלמים מבוגרים.
סטטיסטיקה על פי מדינות בשנים 2015 עד 2020:
אוגנדה: 40% מהנקבות הושאו לפני גיל 18 (2018).
אנגולה: 30% הושאו לפני גיל 18 (2017).
אפגניסטן: 28% מהנקבות הושאו לפני גיל 18 (2017).
אריתריאה: 41% מהנקבות הושאו לפני גיל 18 (2018).
אתיופיה: 40% מהנקבות הושאו לפני גיל 18 (2017).
בורקינה פאסו: 52% מהנקבות הושאו לפני גיל 18 (2018).
בנגלדש: 59% מהנקבות הושאו לפני גיל 18 (2018).
דרום סודאן52% מהנקבות הושאו לפני גיל 18 (2017).
הודו: 27% מהנקבות הושאו לפני גיל 18 (2015-2016).
הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו: 37% מהנקבות הושאו לפני גיל 18 (2017).
הרפובליקה המרכז-אפריקאית: 68% מהנקבות הושאו לפני גיל 18 (2018).
הרפובליקה של קונגו: 33% מהנקבות הושאו לפני גיל 18 (2018).
זימבבואה: 32% מהנקבות הושאו לפני גיל 18 (2017).
חוף השנהב: 27% מהנקבות הושאו לפני גיל 18 (2018).
מאוריטניה: 37% מהנקבות הושאו לפני גיל 18 (2018).
מאלי: 52% מהנקבות הושאו לפני גיל 18 (2017).
מדגסקר: 41% מהנקבות הושאו לפני גיל 18 (2018).
מוזמביק: 48% מהנקבות הושאו לפני גיל 18 (2018).
מלאווי: 42% מהנקבות הושאו לפני גיל 18 (אומדן משנת 2018).
ניגריה: 76% מהנקבות הושאו לפני גיל 18 (2018) ו-28% לפני גיל 15.
ניז'ר: 76% מהנקבות הושאו לפני גיל 18 (2018).
נפאל: 40% מהנקבות הושאו לפני גיל 18 (2018).
סומליה: 45% מהנקבות הושאו לפני גיל 18 (2017).
סיירה לאון: 39% מהנקבות הושאו לפני גיל 18 (2018).
סנגל: 31% מהנקבות הושאו לפני גיל 18 (2017).
פקיסטן: 18% מהנקבות הושאו לפני גיל 18 (2018).
צ'אד: 67% מהנקבות הושאו לפני גיל 18 (2017).
קמרון: 31% מהנקבות הושאו לפני גיל 18 (2017).
למטה: נאילה אמין מפקיסטן. בגיל 13 הוריה השיאו אותה בכפייה לבן דודה בן ה-21 בניגוד לרצונה.
1-11-1.jpg
גיל מינימום (2023). במרביתן גיל המינימום של הזכרים מבוגר יותר. במדינות רבות החוק אינו נאכף או נאכף חלקית:
איי בהאמה: אין הגבלת גיל בהסכמה שיפוטית (חוק הנישואים) או גיל 15 (חוק הנישואים סעיף 20 (2), 50 ותוספת M).
איי שלמה: גיל המינימום הוא 15.
איראן: גיל המינימום הוא 13. ניתן לשאת ילדות קטנות אף יותר בין היתר באמצעות "נישואים זמניים" (Nikah mut'ah).
אלג'יריה: אין הגבלת גיל בהסכמה שיפוטית (סעיף 7 לחוק המשפחה).
אנגולה: גיל המינימום הוא 15.
אנדורה: גיל המינימום הוא 14.
אנטיגואה וברבודה: גיל המינימום הוא 15 (סעיף 25 לחוק הנישואים).
אסטוניה: גיל המינימום הוא 15 באישור בית משפט.
ארגנטינה: אין הגבלת גיל בהסכמה שיפוטית (סעיפים 403 ו-404 של הקוד הלאומי האזרחי והמסחרי).
בורקינה פאסו: גיל המינימום הוא 15 בהסכמה שיפוטית או 17.
בלגיה: אין הגבלת גיל בהסכמה שיפוטית.
בנין: אין הגבלת גיל בהסכמה שיפוטית.
ברוניי: גיל המינימום הוא 14.
גבון: גיל המינימום הוא 15.
ג'יבוטי: אין הגבלת גיל בהסכמה שיפוטית.
גינאה המשוונית: גיל המינימום הוא 14.
דרום אפריקה: אין הגבלת גיל בהסכמת שר הפנים או גיל 15 (לפי חוק הנישואים 1961).
האיטי: גיל המינימום הוא 15.
הרפובליקה המרכז-אפריקאית: גיל המינימום הוא 13 בהסכמה שיפוטית.
הרפובליקה של קונגו: אין הגבלת גיל בהסכמה שיפוטית.
הרשות הפלסטינית: אין הגבלת גיל באישור שיפוטי.
יוון: אין הגבלת גיל באישור בית משפט.
ירדן: גיל המינימום הוא 15.
כווית: גיל המינימום הוא 15.
לאוס: גיל המינימום הוא 15.
לבנון: גיל המינימום הוא 15 או 14 בהסכמה שיפוטית.
לוב: אין הגבלת גיל בהסכמה שיפוטית.
לוקסמבורג: אין הגבלת גיל בהסכמה שיפוטית.
ליטא: אין הגבלת גיל לנקבות שהתעברו באישור בית משפט או גיל 15. 
ליכטנשטיין:  אין הגבלת גיל בהסכמה שיפוטית.
מאוריטניה: אין הגבלת גיל בהסכמה שיפוטית.
מאלי: גיל המינימום הוא 16 או 15 בהסכמה שיפוטית.
מרוקו: אין הגבלת גיל בהסכמה שיפוטית.
ניגריה: גיל המינימום הוא 15.
ניואה: גיל המינימום הוא 15.
נמיביה: אין הגבלת גיל באישור בכתב של השר או כל איש צוות בשירות הציבורי שהשר הסמיך לכך.
סאו טומה ופרינסיפה: גיל המינימום הוא 14.
סודן: ילדות מוסלמיות מרגע שניתן לעבר אותן או מגיל 10 באישור שיפוטי. ילדות לא מוסלמית מגיל 13.
סורינאם: גיל המינימום הוא 15.
סינגפור: אין הגבלת גיל בהסכמה שיפוטית.
סלובניה: אין הגבלת גיל באישור המרכז לעבודה סוציאלית (סעיף 23, 24 לחוק נישואין ויחסי משפחה).
עיראק: גיל המינימום הוא 15 בהסכמה שיפוטית בתנאי שניתן לעבר את הנערה וגופה מסוגל לעבור לידה.
ערב הסעודית: גיל המינימום הוא 15 בהסכמה שיפוטית.
פוארטו ריקו: אין הגבלת גיל בהסכמה שיפוטית אם הנקבה התעברה או ילדה.
קובה: גיל המינימום הוא 14.
קולומביה: גיל המינימום הוא 14.
קטאר: אין הגבלת גיל באישור בית משפט מוסמך.
קמרון: גיל המינימום הוא 15.
רוסיה: אין הגבלת גיל באישור בהסכמה שיפוטית באזורים מסוימים.
תימן: אין הגבלת גיל.
למטה: ארסלי בת ה-15 מגואטמלה מגדלת את בנה התינוק. כאשר היא הייתה בת 11 היא הושאה בכפייה לגבר בן 34. 
לאחר טקס הנישואים, הילדות מנותקות מהמשפחה והחברים ומועברות לבית בעליהן הנמצאים לרוב בכפרים ואזורים אחרים. הנקבות בחברות הללו נחשבות לגוף שייעודו העיקרי הוא לענג את בעליו, ולפיכך הן נאנסות כבר באותו הלילה בליל הכלולות. בשל גילן הן חסרות ישע לחלוטין ואינן יכולות להסכים או לסרב ובטח לא להתנגד להם והן נתונות לחלוטין רק לרחמים שלהם. הילדות הצעירות יותר גם לא יודעות מה זה בכלל יחסי מין ולא מבינות מדוע הבעלים שלהן עלו עליהן וחדרו לתוך הגוף שלהן, ומדוע הם מכאיבים להן ובתגובה לבכי שלהן והתחינות שלהן שירפו מהן, הם נאנחים מעונג ואף מגבירים עוד יותר את הקצב. אין כל סימטריה והדדיות ברגעים האלו, הן שוכבות על המיטה כמו חפץ, כשהבעלים שלהן למעשה מאוננים בתוך הגוף שלהן. באבחה אחת (באמצע ילדותן) נגלה להן במלוא עוצמתה אכזריותם של בני האדם והטראומה שלהן היא למעשה בלתי נמנעת. הסדיזם הוא בל יתואר. ברגעים האלו הם למעשה מחריבים את גופן ואת נפשן באופן בלתי הפיך, רק כדי ליהנות מספר דקות.

לאחר שהם אונסים אותן הם מרפים מהן עד הפעם הבאה שהם ירצו ליהנות שוב. זה יכול להיות כעבור מספר דקות או שעות. להיאנס הופך להיות שגרת חייהן. כמו כן הסבל אפילו מהאונס הנוכחי שהן עברו, טרם הסתיים אם גופן קלט את הזרע שלהם. מאחר והאגן ותעלת הלידה שלהן קטנים והם אינם מפותחים במלואם, העוברים נתקעים ואז עשויה להיווצר פיסטולה הריונית. פיסטולה הריונית היא חור אשר מתפתח בתעלת הלידה במהלך הלידה, בין הנרתיק לפי הטבעת, השופכן או שלפוחית השתן. נערות מתחת לגיל 15 נמצאות בסיכון של 88% לפתח פיסטולה, ונערות בנות 15-18 בסיכון של 25%. כתוצאה מהפיסטולות הקורבנות סובלות מבריחה של שתן או צואה שגורמת לסיבוכים, זיהומים, כאב, נכות קבועה ובושה ולעיתים לנדויין מהקהילה. סיבוכי הריון ולידה הם הסיבה העיקרית למוות של ילדות ונערות מתחת לגיל 19 במדינות מתפתחות. לילדות מתחת לגיל 15 סיכון גבוה פי 5-7 למות. לנערות בנות 15-19 סיכון גבוה פי-2 למות בהריון ובלידה, מאשר נשים בוגרות בשנות ה-20 לחייהן.

הן אף בסיכון משמעותי גדול יותר להידבק במחלות מין, כולל בנגיף הכשל החיסוני האנושי (HIV) מאחר והנרתיק שלהן מכיל פחות שכבות של תאי אפיתל המגנים מזיהומים לעומת השכבות המרובות של תאי אפיתל שמצויים בנרתיק של נשים בוגרות. הן בסיכון גבוה ללקוט בזיהומים, מחלות מין, סרטן צוואר הרחם ומלריה, ביחס לבנות גילן ונשים שנישאו בשנות ה-20 לחייהן.
למטה: ב-8 בספטמבר 2013 הכלה רואן בת ה-8 בתמונה ממחוז חג'ג'ה בצפון מערב תימן הושאה בכפייה לגבר בן 40. מספר שעות אחר כך בליל הכלולות היא דיממה למוות ומתה אחרי שבעלה אנס אותה לראשונה וקרע את הנרתיק שלה.
1-9.jpg
בחברות האלו, בעוד שהזכרים נחשבים לבעלי-האינטליגנציה ולבעלי-התבונה, הנקבות נחשבות למעשה כלא יותר מאשר גוף, גוף אשר נועד לענג ולהשביע את הבעלים שלהן, לשמש אינקובטור לעוברים שלהם, ללדת את הצאצאים שלהם ולהניק אותם. כמו כן בחברות הללו מצופה מהן ללדת כמה שיותר זכרים ובמרווחים קצרים, כך שמרבית תקופת הפוריות שלהן הן מעוברות. ועל כן מיד לאחר שהן מושאות, הן מוצאות מבתי-הספר, בשל האמונות במשפחות ובקהילות, לפיהן הקצאות משאבים לחינוך שלהן מיותרות משום שהן ממילא מספקות את כל הצרכים של הבעלים שלהן עם הגוף שלהן ועל כן אינן זקוקות למוח מפותח. רובן נותרות אנאלפביתיות, נבערות, חסרות השכלה, עניות ומבודדות והן תלויות באופן מוחלט בבעלים שלהן במשך כל חייהן. מחקרים מראים שככל שהן מושאות בגיל צעיר יותר בפרט מתחת לגיל 15, הן בסבירות גבוהה יותר לחוות אלימות בנישואים. הסיבה לכך היא שבשל גילן הצעיר, הן חסרות ישע לחלוטין, ואין להן שום יכולת פיזית או מנטלית לנסות אפילו להגן על עצמן.
 
בכל פעם שהבעלים שלהן אונסים אותן, הן לא מסוגלות אפילו לבקש שישתמשו לפחות באמצעי מניעה מאחר והן אינן יודעות מה הם אמצעי מניעה ובעבר הם גם לא היו קיימים, ולכן אין להן שום השפעה על תכנון המשפחה אף על פי שגופן נושא בעול. בזמן שהן נאנסות מרביתן אינן מתנגדות ואף קופאות, כדי לא לחטוף גם מכות וכדי לא להינטש חסרות כל לחיי עוני מחפירים. הן מתגוררות עם המשפחה של הבעל שגם מחנכת אותן מגיל צעיר שכנקבות עליהן להיות כנועות, לרצון הבעל ובני משפחתו. בחברות הללו בשל היותן גם נקבות וגם צעירות הן נחשבות לבעלות המעמד הנחות ביותר במשפחות והן מצוות לציית לכולם. אם הן תנסנה לברוח מהבעלים שלהן שאונסים אותן, הן עשויות לשלם מחיר כבד מאוד ואף להוביל לפגיעה גם במשפחותיהן.

בשלב מכונן בחייהן בעת שמתפתחת אישיותן, הן חוטפות מכות ונאנסות בשגרה ובנוסף אף מוחזקות בבידוד חברתי וסובלות מהתעללות רגשית ומאפליה קשה בתוך ביתם של הבעלים שלהן, ובכך הן חוות ביום יום על גופן את אכזריותם של בני האדם. היחסים ביניהם הם יחסים של כוח ושליטה, והן מתמודדות עם אלימות קשה ומסכנת חיים בשיעורים גבוהים ונאנסות בשגרה. זה מוביל להשלכות חמורות והרסניות על בריאות הנפש שלהן, לאומללות, והן סובלות מדיכאון וממחשבות אובדניות כל חייהן.
למטה: ילדה כורעת במורא ופחד לרגלי בעלה בראג'סטאן, הודו.
1-3-2.png 

פרק משנה 6.3: חוק: נקבות שנאנסו יושאו לאנסים שלהן (Marry-your-rapist law)

בעיני הגברים אין השפלה גדולה יותר מאשר להיחדר על ידי איבר המין הגברי שלהם, ולפיכך מימי בראשית הם התירו לבנות משפחתם להיחדר רק על ידי איבר מין גברי אחד במשך כל חייהן, וגם זה בלית ברירה שכן זו הדרך היחידה להעמיד צאצאים. במקרה שבת משפחתם נאנסה, הריגה לא ישיב לחלוטין את כבודם משום שהמעשה כבר נעשה, בפרט אם היא גם התעברה. כפתרון בתרבויות רבות מקדמת דנא החוק כפה נישואים בין נקבה שנאנסה לאנס שלה. הנישואים נחשבו: "נישואים מתקנים". באופן הזה הביזוי למשפחתה מופחת, משום שהנישואים האלו מבטיחים שהיא עדיין תיחדר על ידי איבר מין גברי אחד בחייה. מרגע שהוא הופך לבעלה, עצם זה שהוא אנס אותה וכנראה ימשיך לאנוס אותה בנישואים, זה פחות מביש את בני משפחתה, מכיוון שזה נחשב לטבעי לגמרי שאישה נאנסת על ידי בעלה. העיקר שהיא תיאנס בחייה על ידי גבר אחד בלבד (הבעל שלה).

המשפטנים שתומכים בחוק הזה טוענים שהוא מגן על הגברים במשפחתה של הנקבה מפני "בושת האונס" ומשיב את כבודם, וכמו כן גם עושה חסד עם הנקבה, מכיוון שגברים רואים בנקבות לא בתולות שכבר נחדרו על ידי איבר מין גברי אחר כטמאות. ועל כן בתרבויות עתיקות לאורך ההיסטוריה ניתן ערך רב לבתוליהן, כך שלנקבה רווקה שנאנסה היה סיכוי קטן מאוד להינשא. באופן מסורתי נקבה נחשבה לנחלת אביה, ואם גבר אנס אותה היא נחשבה לסחורה פגומה, שאף גבר לא ירצה לקנות אותה, כך שאביה למעשה הפסיד כסף. ועל כן זה נחשב לעשיית צדק שהגבר שפגם בסחורה שלו יקנה אותה ממנו, כדי לפצות אותו. החוק נחשב גם לעונשו של האנס מכיוון שהוא פוגע בכבודו, בכך שהוא מאלץ אותו להיות הבעלים של נקבה שבוזתה בפומבי. במשך מאות אלפי שנים לא ניתן היה לבצע הפלות, ובחלק מהמדינות שהן זמינות במאה הזו הן אסורות בחוק מסיבות דתיות. מבחינה היסטורית אישה לא נשואה שהולידה ילדים נחשבה לחרפה ולכן הושאה בכפייה למי שעיבר אותה גם אם אנס אותה.

על פי החוק אנס פטור מהעמדה לדין אם הוא נשא את הקורבן שהוא אנס ולעיתים תכופות מותר לו לגרש את אשתו הנוכחית. אם זה בלתי אפשרי משיאים את הקורבן לקרוב משפחה של האנס כאשר משפחת האנס מצווה לשתף פעולה ולספק לה חתן. בפרק הזה אנו סוקרים את התופעה הנרחבת של אונס בנישואים, אז רק תחשבו על הקורבנות שמלכתחילה מושאות לאנסים. האכזריות של החוק היא בלתי נתפסת. זו למעשה עסקה מעוררת פלצות בין בני משפחת הנקבה שנאנסה לגבר שאנס אותה. הם מתירים לו להמשיך לאנוס אותה חוקית והוא מבטיח כי בחייה היא תיאנס רק על ידו (רק על ידי בעלה) ורק בחדרי חדרים.
אף על פי שהתנאים לתופעה הזאת נטבעו רק בשנות העשרים של המאה ה-20, המנהג היה קיים במספר מערכות משפטיות בהיסטוריה, וממשיך להתקיים גם כיום בחברות מסוימות. החוק היה נפוץ ברחבי העולם עד לשנות השבעים של המאה ה-20. בשנת 1997 למשל ב-15 מדינות באמריקה הלטינית עדיין היו חוקים אשר זיכו אנסים אם הם נשאו את הקורבנות שהם אנסו. בתורה, נביאים וכתובים למשל הנוהג תועד בספר דברים כ"ב (כ"ח-כ"ט): "כִּי יִמְצָא אִישׁ נַעֲרָה בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה וּתְפָשָׂהּ וְשָׁכַב עִמָּהּ וְנִמְצָאוּ. וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה חֲמִשִּׁים כָּסֶף וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו". כלומר גבר שאנס נערה ונתפס, מחויב ראשית לשלם כסף לאביה כדי לפצות אותו על הפגיעה בכבודו וכמו כן גם לשאת אותה. באירופה הנוצרית בימי הביניים נשים שנאנסו נחשבו ל-"סחורה פגומה" שכן גברים אחרים כבר חדרו לתוכן ו-"השתמשו" בהן, מה שלמעשה הפחית את סיכוייהן להינשא, ולפיכך הן נאלצו בלית ברירה ובשל לחצים שהופעלו עליהן להינשא לאנסים שלהן.

באיטליה סעיף 544 לחוק העונשין אף לא התייחס לאינוס נקבות כעבירה כלפיהן מכיוון שזה נחשב לגורלן הטבעי בעולם הזה, אך הוא ראה בכך פגיעה "במוסר הציבורי" מאחר ולא רק הן בוזו אלא גם בני המשפחות שלהן והקהילה שהן משתייכות אליה. על כן הסעיף קבע כי אם לאחר שגבר אנס נקבה, הוא נושא אותה, גם במקרה שהיא קטינה, אז כל האישומים נגדו מתפוגגים. מבחינה חברתית הופעל לחץ כבד על קורבנות שנאנסו להינשא לאנסים שלהן, כדי להשיב את כבודם של בני המשפחה שלהן. נישואים בין אנס לקורבן שלו כונו "נישואי תיקון" (matrimonio riparatore). אישה שנאנסה ולא הסכימה להינשא לאנס שלה, הואשמה כמי שממיטה חרפה על משפחתה והיא כונתה עד סוף ימי חייה: "אישה חסרת כבוד" (una donna svergognata).
למטה: פרנקה ויולה נאנסה בגיל 17. הייתה אחת הנשים הראשונות באיטליה שסירבה להינשא לאנס שלה. שנת 1966.

במוזמביק סעיף 400 הפורטוגלי הפוסט קולוניאלי לחוק העונשין משנת 1886 קבע כי גבר שאנס נקבה ונשא אותה, לא ייענש. באלג'יריה סעיף 326 לחוק העונשין פוטר מהעמדה לדין גבר שחטף נקבה קטינה ואנס אותה אם אחר כך הוא גם נושא אותה. בקמרון סעיף 297 לחוק העונשין לא מתיר העמדה לדין גבר שאנס נקבה "מעל גיל ההתבגרות", אם אחר כך הוא נושא אותה. בלוב סעיף 424 משנת 1953 קובע שגם אם הנקבה נאנסה קבוצתית, כל האנסים פטורים ממאסר אם אחד מהם נושא אותה. בתוניסיה סעיף 227 לחוק הפלילי משנת 1913 קבע כי גבר שאנס נקבה ואז נושא אותה, פטור מחקירות והשלכות משפטיות. בשנת 2016 למשל, צעיר אנס את אחותו החורגת בת ה-13 וכתוצאה עיבר אותה. לאחר מכן הוא נשא אותה כדי לא להיענש. בית המשפט פסק כי על פי סעיף 277, מאחר והאנס נשא את הנערה לאחר שהוא אנס אותה, הוא למעשה פטור מכל אשמה.

במרוקו סעיף 475 קבע כי גבר שאנס נקבה, גם אם היא קטינה, לא יועמד לדין והוא יהיה חופשי אם אחר כך הוא נושא אותה. במצרים סעיף 291 לחוק העונשין שאומץ בשנת 1904 (בהשראת הוראה צרפתית) קבע כי גבר שחטף ואנס נקבה לא יואשם אם הוא נושא אותה. מחוקקים התנגדו לביטולו בטענה שהוא עושה חסד עם נשים שנאנסו מפני שגברים לא ירצו לשאת אותן. באתיופיה סעיף 558 ו-599 לחוק העונשין, קבעו כי גבר שאנס נקבה ישתחרר מפשעיו, אם לאחר אינוסה הוא גם נושא אותה. באנגולה, גינאה המשוונית ואריתריאה החוק שקובע כי גבר שאנס נקבה ואז נושא אותה לא יועמד לדין, עדיין בתוקף (2017).

בסומליה החוק שואב את השראתו מהמשפט-הקונטיננטלי, האסלאמי והקוד (Xeer), שהיא מערכת ליישוב סכסוכים מבוססת קאסטה מסורתית, שבה זקנים גברים מסורתיים הם השופטים. נכון לשנת 2018, רוב מקרי האונס עדיין מיושבים באמצעותה. במקרה שנקבה נאנסה הם לעיתים פוסקים על הגבר שאנס אותה לשאת אותה כדי להשיב את כבודם של בני המשפחה שלה. בשנת 1924 המנהג הוגן בחוק שקבע כי אנס יקבל פטור מאשמה אם הוא ישא את הקורבן שלו. מטרתו הייתה השבת כבודם של בני משפחתה ובו בעת לפגוע בכבודו של האנס שיאלץ כל חייו להיות בעלים של נקבה שבוזתה בפומבי, וכך להעניש אותו. בשנת 1991 החוק שונה כדי להעניק פטור גם כאשר נקבה נאנסה קבוצתית. אם אחד המשתתפים נושא אותה, כולם פטורים.
למטה: גולנאז מאפגניסטן. היא נאנסה בגיל 16 על ידי בעלה של בת דודה, בעלה היום וכתוצאה מהאונס היא התעברה. היא נכלאה ל-12 שנה על ניאוף, ילדה בכלא ואז קיבלה חנינה ואולצה להינשא לאנס שלה כדי להשתלב בחזרה בחברה.
בירדן סעיף 308 לחוק העונשין משנת 1960 קבע כי גבר שאנס נקבה ונושא אותה יזוכה אם הנישואים נמשכו לפחות 3 שנים. בשל החוק, רק בין השנים 2010 ל-2013 למשל, 159 גברים במדינה שאנסו יצאו לחופשי אחרי שנשאו את הקורבנות שלהם. הסעיף שונה בשנת 2017, אך הותרה בכוונה פרצה החוננת אנסים אם הם נשאו את קורבנותיהם ובתנאי שהן בגילאי 15-18. בבחריין סעיף 353 לחוק העונשין משנת 1976 המפורט בסעיף 344, קובע כי אם אנס נושא את קורבנו, לפני גזר הדין הסופי, יבוטלו נגדו כל האישומים, והוא אף רשאי להתגרש ממנה לאחר מכן. הסעיף הזה תקף גם למקרה שהנקבה נאנסה קבוצתית. אף אחד מהגברים שהשתתפו באינוס שלה לא ייענש אם אחד מהם נושא אותה. הממשלה מתנגדת בתוקף לביטול של החוק. בעיראק סעיף 427 לחוק העונשין משנת 1969 קובע כי גבר שאנס נקבה ונושא אותה כדין, כל פעולה משפטית נגדו מבוטלת.

בכווית סעיף 182 משנת 1960 קובע כי גבר שאנס נקבה ואחר כך הוא נושא אותה (באישור של האפוטרופוס שלה) לא ייענש. בסוריה בסעיף 508 לחוק העונשין משנת 1949 כתוב כי "אם קיימים נישואים בין גבר שמבצע אונס, התעללות מינית, חטיפה, הטרדה מינית לבין קורבן אז אין אישום או העונש מופסק". קורבנות מושאות לאנסים שלהן בכפייה בשל הסטיגמה החברתית. בלבנון סעיף 522 לחוק העונשין משנת 1948 קבע כי גבר שחטף נקבה כדי לאנוס אותה ולאחר האינוס שלה הוא נושא אותה, ניתן בכלל לא להעמידו לדין פלילי או להשהות את ההרשעה שלו, אולם בתנאי שהנישואים ביניהם יימשכו לפחות שלוש שנים. בשנת 2017 הוסר הסעיף אולם סעיפים נוספים (505 ו-518) עדיין מעניקים פטור לגברים שאונסים ונושאים קטינות מגיל 15.

ברשות הפלסטינית יושם חוק העונשין הירדני משנת 1959 (סעיף 308) הקובע כי גבר שאנס יזוכה אם הוא נושא את הקורבן. איכלס סופן מנהל מקלט נפגעות אלימות בשכם העיד כי בין השנים 2011 ל-2017 הופסקה התביעה נגד גברים שאנסו ב-60 מקרים שבהם המקלט סייע לנשים, לאחר שהם הסכימו לכאורה לשאת אותן. הנשיא אבו-מאזן ביטל את הסעיף במרץ 2018. ברצועת עזה הנשלטת על ידי חמאס מיושמים חוקי העונשין המצריים סעיף 290 ו-291, המזכים אנסים הנושאים את הקורבן.
למטה: נערה טורקיה בת 18. בני משפחתה דחקו בה להינשא לגבר בתמונה שהם בחרו עבורה אך היא סירבה להינשא. בתגובה בני משפחתה נעלו אותה לבד בחדר איתו כדי שהוא יאנוס אותה ואחר כך לא תהיה לה ברירה אלא להינשא לו.
בפיליפינים סעיף 266-C משנת 1997 קובע כי לא תינקט פעולה פלילית או ענישה נגד גבר שאנס נקבה, אם הוא נושא אותה. בתאילנד החוק קובע שבמקרה שגבר מעל גיל 18 אנס נערה מעל גיל 15, ניתן לא להעמידו לדין אם אחר כך הוא נושא אותה. במקסיקו חוק הנישואים הלאומי קבע כי גבר שאנס נקבה לא יואשם, אם הוא נושא אותה. בשנת 2017 חוקים בשלוש מדינות (קמפצ'ה, באחה קליפורניה וסונורה), עדיין קובעים כי בנסיבות מסוימות גבר שאנס קטינה לא יועמד לדין אם הוא נושא אותה. בבוליביה סעיף 317 קובע כי גבר שאנס נקבה לא ייענש, או ישוחרר לחופשי, אך בתנאי שהוא נושא אותה לפני מתן גזר הדין. באורוגוואי סעיף 116 לחוק העונשין וסעיף 22 ו-23 לצו המנהלי, שמספרו 15.032, קבעו כי במקרה שגבר אנס נקבה, גם אם היא קטינה, וגם אם היא נחטפה, עונשו יבוטל (גם על כך שהוא חטף אותה וגם על כך שאנס אותה) ובתנאי שהוא נושא אותה.

בטונגה חוק הסכמת ההורים 1926 משנת 1926 קובע כי גבר שאנס נערה בגילאי 14-18, יכול לשאת אותה בהסכמת הוריה. בונצואלה סעיף 393 ורשמית 395 שתוקן בשנת 1999 קובע כי גבר שחטף ואנס נקבה יישלם רק פיצוי אזרחי אם נשא אותה. בארגנטינה סעיף 132 לחוק העונשין קבע עד שנת 2012 שאם גבר אנס נקבה מגיל 16 ואז הוא נשא אותה הוא פטור מעונש. בברזיל סעיף 107 קבע כי עונשו של גבר שאנס נקבה (וביצע בה פשעים נוספים שמפורטים בקוד) יבוטל אם הוא נושא אותה. באל סלוודור החוק קבע כי גבר שאנס נקבה יהיה פטור מהמעדה לדין ועונש, אם לאחר שהוא אנס אותה, הוא גם נושא אותה. בשנת 1996 החוק הוסר חלקית, אולם סעיף 14 עדיין קבע כי גברים שאנסו ועיברו קטינות יהיו פטורים, אם הם נושאים אותן. בגואטמלה סעיף 200 קבע כי ניתן לפטור גבר שאנס נערה או אישה, אם הוא מבטיח לשאת אותה ובתנאי שהיא מעל גיל 12.

בקוסטה ריקה אנסים צריכים רק להביע כוונה לשאת את הנקבה שהם אנסו על מנת לקבל פטור מהעונש גם אם היא מסרבת. בניקרגואה סעיף 196 קבע כי במקרה שגבר אנס נקבה ואחר כך נושא אותה, ההליך נגדו מושהה והעונש שהוטל עליו מבוטל. בפרו הנוהג טבוע בנורמות ואמונות תרבותיות, היסטוריות ופטריארכליות להשבת כבודם של הגברים שבנות משפחתם נאנסו. חוק 1924 סעיף 78 משנת 1924 עודכן בשנת 1991, כך שגם אם נקבה נאנסה קבוצתית, כולם פטורים אם אחד נושא אותה. בטורקיה החוק קבע כי גבר שאנס נקבה ואחרי האינוס שלה הוא נושא אותה, לא יינקטו נגדו הליכים משפטיים והוא לא ייענש. בנובמבר 2016 הייתה תוכנית ממשלתית להחזיר את החוק ולשחרר כ-3,000 אנסים ובתנאי שהם ישאו את הנקבות שנאנסו.
למטה: שרי ג'ונסון מפלורידה בארצות הברית. בשנת 1968 כאשר היא הייתה בת 8, גבר שעבד עם אימה בכנסייה החל לאנוס אותה בשגרה במשך כשנה, עד שהוא עיבר אותה בגיל 9. בגיל 10 היא ילדה ואחר כך הושאה בכפייה לאנס שלה.
ברוסיה סעיף 134 לקוד הפלילי קובע כי גבר מגיל 18 שאנס נערה בגילאי 14-16, פטור מעונש במקרה שהוא גם נושא אותה. בטג'יקיסטן החוק אשר קובע כי גבר שאנס נקבה לא יועמד לדין אם אחרי האינוס שלה הוא נושא אותה, עדיין בתוקף (2017). בסרביה החוק קובע כי גבר שאנס קטינה לא יועמד לדין אם הוא גם נושא אותה, והוא יכול להתגורר עימה במגורים משותפים. בבולגריה חוק העונשין קבע כי גבר שאנס נקבה לא ייענש (גם במקרה שהיא קטינה), אם לאחר שאנס אותה הוא נושא אותה. בדנמרק סעיף 227 לחוק העונשין קבע כי עונשו של גבר שאנס נקבה יופחת או יבוטל אם לאחר שאנס אותה הוא נושא אותה. בצרפת החוק נחקק בשנת 1810. הוא קבע כי גבר שאנס נקבה לא יועמד לדין וייענש אם לאחר שאנס אותה הוא נושא אותה. ביוון סעיף 339 (3) קבע כי גבר שאנס נקבה קטינה לא יועמד לדין ולא ייענש אם לאחר שהוא אנס אותה, הוא גם נושא אותה.

בארצות הברית (ברמה הפדרלית) החוק לא היה קיים אולם בכמה מדינות היו חוקים שפטרו אנסי קטינות, אם הם נשאו אותן. במיזורי החוק קובע שאסור לגברים בני 21 ומעלה לקיים יחסי מין עם נערות מתחת לגיל 17 מחוץ לנישואים אולם עד אוגוסט 2018 הותר לגברים לשאת נערות בנות 15 ומעלה. ההיתר הוביל ללחץ על קורבנות שנאנסו, להסכים להינשא לאנסים שלהן. אם וכאשר הרשויות גילו, לרוב במקרים שהנערות התעברו כתוצאה מהאונס שהן עברו, וכבר היה בלתי אפשרי להסתיר זאת, הנישואים כבר הושלמו והאנסים טענו שהם קיימו עימן יחסי מין בתוך הנישואים (טיעון אשר העניק להם פטור מהעמדה לדין). מעל 300 גברים בני 21 ומעלה נשאו נערות בנות 15 בין השנים 1999-2015 ואף הגיעו במיוחד להינשא זוגות מחוץ למדינה. בפלורידה עד מרץ 2018 הותר לגברים לשאת נקבות שהם עיברו בכל גיל (באישור של שופט) וכך לקבל פטור מהעמדה לדין.
למטה: דואן טיירי (ילדה אמריקנית בת 11, בתצלום שלה מכיתה ה' בשנת 1983). השנה שבה חבר משפחה בן 30 החל לאנוס אותה. כשנה אחרי כן היא התעברה והוריה גילו. בשל הבושה הם לא פנו למשטרה וכפו עליה להינשא לו בגיל 13.
1-12-1.jpg
רשימת המדינת שבהן החוק בוטל רק לאחרונה:
שנת 1981: איטליה.
שנת 1991: מקסיקו.
שנת 1994: צרפת.
שנת 1997: הונדורס, הרפובליקה הדומיניקנית, ונצואלה, פרגוואי, פרו (3 באפריל), קולומביה, קוסטה ריקה.
שנת 1996: אל סלוודור (חלקית).
שנת 1997: קוסטה ריקה.
שנת 1999: מצרים, פרו, צ'ילה (יולי).
שנת 2000: רומניה.
שנת 2005: אורוגוואי, אתיופיה, ברזיל, טורקיה.
שנת 2006: אורוגוואי, גואטמלה, ניקרגואה.
שנת 2007: קוסטה ריקה.
שנת 2008: אורוגוואי, פנמה.
שנת 2012: ארגנטינה.
שנת 2013: דנרמק.
שנת 2014: אקוודור (אוגוסט), מוזמביק (11 ביולי), מרוקו.
שנת 2015: בולגריה (ספטמבר).
שנת 2017: אל סלוודור, ירדן, לבנון, מרוקו, סוריה, פונטלנד, תוניסיה (26 ביולי).
שנת 2018: הרשות הפלסטינית (14 במרץ), יוון.

רשימה חלקית של המדינות שבהן החוק לא קיים במפורש או בוטל אך עדיין הפרקטיקה מקובלת בתרבותן (2022):
אל סלוודור: במקרים רבים גברים שאנסו פטורים מעונש אם הם נושאים את הקורבנות שלהם.
אפגניסטן: אין זה נדיר שתבוטל התביעה אם מוצעים נישואין על ידי העבריין או משפחתו.
אתיופיה: במקרים רבים גברים שאנסו פטורים מעונש אם הם נושאים את הקורבנות שלהם.
ונצואלה: החוק קיים אך נמחק חלקית על ידי החלטות שיפוטיות של בית הדין העליון לצדק בשנים 1999 ו-2015.
סומליה: רק משנת 2010 החלו השלטונות לעשות מאמצים כדי להוציא מחוץ לחוק את המנהג הזה שעדיין קיים.
סומלילנד: אין זה נדיר שבני משפחה של קורבנות שנאנסו, משיאים אותן בכפייה לגברים שאנסו אותן.
למטה: מתוך מחאה בטורקיה נגד תוכנית הממשלה להשיב את החוק לספר החוקים בנובמבר 2016.
1-11-2.jpg
 
פרק משנה 6.4: חטיפת כלה (Bride kidnapping)
 
מבחינה היסטורית הנישואים אפשרו לגברים לאנוס נשים וילדות באופן חוקי ובאורח קבע ולהכות אותן אם הן מעזות להתנגד. המשמעות היא שעבור אנסים הנישואים היו גן-עדן כאשר כל מה שנדרש הוא רק לשאת נקבה טובת מראה שתשמש הקורבן. ועל כן בקרב עמים רבים התפתח מנהג שבו גברים חוטפים נקבות טובות מראה ואז לרוב אונסים אותן, לעיתים שוב ושוב עד שהם מעברים אותן כדי שלמשפחות שלהן לא תהיה ברירה אלא להסכים לשאת אותן בכפייה, כדי להפחית את בושת האונס. אם היא תחזור למשפחתה, היא ומשפחתה לרוב ינודו על ידי הקהילה בשל הערכה שהיא ככל הנראה נאנסה והפכה לטמאה.

המנהג מכונה: "חטיפת כלה" (bride kidnapping) או "נישואים על ידי חטיפה/לכידה" (marriage by abduction/capture). הוא התקיים במהלך כל הפרהיסטוריה וההיסטוריה בקרב עמים מגוונים, כמו: ההמונג בדרום מזרח אסיה, הצלטאל במקסיקו והצוענים באירופה והוא ממשיך להיות נפוץ היום באזורים שונים בעולם בפרט במרכז אסיה, אזור הקווקז ובחלקים באפריקה. במספר מדינות ברחבי מרכז אסיה, נראה ככל שהאקלים הפוליטי והכלכלי קשה יותר כך השימוש במנהג הזה נרחב אף יותר.
 
החוטפים לרוב ממעמד חברתי נמוך יותר כתוצאה מעוני, מחלות, אופי ירוד או עבריינות שמודעים לכך שאין להם סיכוי לשאת נשים טובות מראה בהסכמה כדי לאנוס אותן בנישואים ועל כן הדרך היחידה היא לכפות עליהן ועל משפחותיהן את הנישואים, וכך אף לחמוק מתשלום מוהר (תשלום למשפחת הכלה על גופה) ומתשלום על החגיגות או המשתה בשל חוסר רצון או יכולת. למנהג השלכות נרחבות. נקבות אינן יכולות לצאת מביתן ללא ליווי של גברים והוא מביא לשיעור נמוך שלהן במערכות החינוך. הם לרוב חוטפים ילדות או נערות, משום שגופן נחשב למבוקש יותר וללא אחים או בני משפחה אחרים שמסוגלים להגן עליהן. לעיתים לחוטפים היכרות מוקדמת עם הקורבנות שלהם (שכנה למשל) ולעיתים תכופות הם חוטפים אותן עם סיוע של חברים. המנהג נפוץ גם בחלק מהמדינות שהוא כבר מנוגד לחוק, בשל חוסר יכולת או רצון לאכוף אותו והעדפת פרקטיקות מסורתיות.
למטה: איורו של הצייר הצרפתי אווריסטה ויטל לומינאיס מהמאה ה-19. שני גברים ויקינגים חוטפים נערה טובת מראה. גברים ויקינגים נהגו לחטוף נערות זרות מהארצות שהם כבשו ובזזו במטרה לשאת אותן בכפייה ולאנוס אותן בנישואים.
1-3
ירח דבש הוא למעשה שריד של המנהג שמבוסס על כך שהגבר חוטף את הנערה למקום מסתור, כדי שהוא יוכל לאנוס אותה שוב ושוב בלי שקרוביה יוכלו להגן עליה או לנקום בו, כשמטרתו היא לעבר אותה עד סוף החודש. לאחר מכן הוא מוציא אותה ממקום המסתור כאשר היא כבר מעוברת, ולקרוביה לא נותרת ברירה אלא להסכים לנישואים, כדי להפחית את חרפת האונס.
הנישואים הללו מלכתחילה מתחילים לאחר חטיפתן האלימה בתחושת שליטה אינטנסיבית ועם התפיסה שהן לא יותר מרכוש. אין ביכולתן להימלט או להתגרש, ועל כן רבות מהן נותרות לחיות עם הבעלים המתעללים והן נאנסות על ידם לעיתים קרובות. הן סובלות מהשלכות נפשיות ופיזיות קשות מאוד כתוצאה מהאונס, ההתעברות המוקדמת ועקירתן ממשפחותיהן ובתי הספר. כמו כן הקורבנות מושאות למעשה לאנסים ובמקרים רבים לאנסים סדרתיים ועל כן הן עשויות להידבק במחלות מין כמו איידס.
 
המנהג תועד בתרבויות עתיקות בכל אזור הים התיכון, כמו במיתולוגיה ובהיסטוריה בידי שבט בנימין בתורה, נביאים וכתובים. הגיבור היווני למשל פאריס חטף את הלנה היפה מהבעל שלה המלך מנלאוס כדי לשאת אותה בכפייה, מה שהוביל לפריצתה של מלחמת טרויה. רמוס ורומולוס למשל, שהיו מייסדי רומא, חטפו את הנשים הסביניות במטרה לשאת אותן ואז לאנוס אותן. בשנת 326 למשל, תועד כי מחזרים שנדחו, נהגו לעיתים לחטוף את הנערות כדי להשיב את כבודם. הגבר בתיאום עם חבריו, חטף לרוב את הנערה בזמן שהייתה מחוץ לביתה כדי לבצע את מטלותיה היומיות. הוא לקח אותה למחוץ לעיר או הכפר ושם הוא לעיתים אנס אותה, אך גם אם לא, רק מעצם הימצאותה לבדה עם גבר זר היא כבר נחשבה טמאה, בשל ההערכה שהוא ככל הנראה כבר אנס אותה וזה הספיק כדי לחבל בסיכויים שלה להינשא בעתיד, ועל כן לא הייתה לה ברירה אלא להינשא לו.
למטה: איורו של אלסנדרו אלורי מהמאה ה-16 המציג את המנהג.
1-2-6.jpg
באתיופיה במאה ה-21 המנהג נפוץ מאוד בחלקים רבים. מסקרים שערכה בשנת 2003 הוועדה הלאומית למנהגים מסורתיים במדינה נמצא כי שיעור השכיחות של המנהג נאמד ב-69% ושיעור השכיחות במדינת האומות, הלאומים ועמי הדרום ב-92%. החוטף פועל לרוב בשיתוף עם חבריו כדי לחטוף את הילדה או האישה ולעיתים נעשה שימוש גם בסוס, כדי להקל על בריחתו. לאחר מכן החוטף מביא אותה למקום מסתור או לביתו ושם אונס אותה שוב ושוב, לעיתים לעיני משפחתו עד שהיא מתעברת. אז החוטף מודיע למשפחתה כי הוא אנס ועיבר אותה ולכן מוטב להם להכיר בנישואים שלהם כדי להפחית את הבושה שלהם. החוטף אף עשוי לנהל משא ומתן על המוהר (תשלום למשפחת הכלה על גופה) עם זקני הכפר שלה במטרה לקבל לגיטמציה.

על פי הדיווחים גברים חוטפים גם ילדות מתחת לגיל 11. המנהג הזה נאסר בחוק רק בשנת 2004 אולם אכיפת החוק חלשה. סקירת ראיות של קרן החירום הבין-לאומית של האומות המאוחדות לילדים משנת 2016 למשל (שמבוססת על נתונים משנת 2010 ו-2013), העריכה כי 10-13% מהנישואים באזורי הסיכון הגבוהים היו כרוכים בחטיפה ו-1.4-2.4% באזורים האחרים.
למטה: ילדה בת 13 ממשפחה נוצריה ענייה בקראצ'י בפקיסטן. גבר מוסלמי בן 44 חטף אותה ונשא אותה בכפייה.
1-22.jpg
במצרים לעיתים חוטפים נשים וילדות נוצריות קופטיות, ולאחר מכן כופים עליהן להתאסלם כדי להשיא אותן לגברים מוסלמים. המנהג התגבר עם עליית הרשתות האסלאמיסטיות הסלפיות בעת שלטונו של הנשיא עבד אל-פתאח א-סיסי. הן משלמות עד 3,000 דולר לכל גבר מוסלמי שחטף אישה קופטית, אנס אותה כדי לכפות על אביה להסכים לנישואים ואז נשא אותה בכפייה. המנהג הזה נפוץ למשל גם באזורים ברואנדה. לעיתים קרובות הגבר חוטף את האישה מביתה או בחוץ לאחר שעוקב אחריה. על מנת להגדיל עוד יותר את החרפה למשפחתה, הוא וחבריו אונסים אותה קבוצתית, כל אחד אונס אותה בתורו לעיני חבריו. לאחר מכן הם מודיעים למשפחתה שהיא נאנסה על ידם ועל כן מוטב להם להסכים לנישואים כדי להפחית את החרפה שלהם. במקרים שמשפחתה מהססת, אז הם ממשיכים לאנוס אותה ללא הרף עד שהם מעברים אותה ולמשפחתה לא נותרת ברירה.
 
טקס הנישואים מתקיים מספר ימים לאחר מכן כשבטקסים הללו נהוג שהחוטף מבקש מהורי כלתו לסלוח לו, על חטיפת בתם. הסליחה אינה על כך שהוא אנס אותה משום שהוא נחשב למי שאנס אותה כבעלה לעתיד ולבעלים מותר לאנוס את נשותיהם. הגבר רשאי להציע פרה, כסף או סחורה אחרת למשפחתה של הכלה, כתמורה או כהכרת תודה על הנקבה שהם "העניקו" לו. אולם לעיתים החוטפים לא טורחים לקיים טקס נישואים והנישואים הם פיקטיביים, מפני שמטרתם היא ממילא רק לאנוס אותן. לעיתים קרובות הנישואים הללו נגמרים רע מאוד. שליש מהגברים החוטפים אונסים אותן שוב ושוב עד שהם משביעים לגמרי את תאוותם מגופן ואז נוטשים אותן ומותירים אותן חסרות כל ובלי יכולת להינשא שוב משום שהן נחשבות לסחורה משומשת. המנהג של "חטיפת כלות" חוקי במדינה, וגם כאשר החטיפה היא אלימה מאוד החוטפים כמעט ואינם נשפטים בבתי המשפט.
 
בקניה המנהג היה נפוץ מאוד עד שנות ה-60 במאה ה-19 והוא עדיין מתקיים גם היום. ילדות מגיל 10 נחטפות על ידי גברים שמבוגרים מהן לעיתים בשני עשורים, נאנסות על ידם ואז מושאות להם בכפייה. המנהג מקובל בקרב הקבוצה האתנית קיסיי. על פי המנהג הגבר חוטף את הילדה או הנערה שהוא רוצה אותה ובמקום המסתור אונס אותה שוב ושוב בניסיון לעבר אותה. לאחר מכן הוא מודיע למשפחתה שהיא נאנסה והתעברה ולפיכך מוטב להם להכיר בנישואים כדי להפחית את הבושה שלהם. המנהג היה קיים בקרב שבט טורקאנה והוא מכונה: "akomari". בתרבות הזו חטיפת מוצלחת של ילדה או נערה העלתה את המוניטין של החוטף בקהילתו על "הפגנת גבריותו" וזה אף אפשר לו לנהל משא ומתן על מחיר נמוך יותר עם המשפחה שלה.
למטה: ילדה שהושאה בכפייה ונאנסה אוחזת בתינוקה בן החודשיים בביתה בלומבוק באינדונזיה ב-9 באוקטובר 2019.
1-21.jpg
בדרום אפריקה בקרב שבטים דוברי נגוני הנוהג מכונה "ukuthwalwa" ו-"thwala". בקרב הקבוצה האתנית סוטו הוא מכונה "tjhobediso". מקורו בקבוצה התנית קוסה אך הוא התרחב לקבוצות אתניות אחרות ומתקיים בעיקר באזורים כפריים בפרט בהכף המזרחי ובקוואזולו-נטאל והחוקים אינם מספיקים כדי לבלום אותו. רוב הקורבנות מתחת לגיל 18 וחלקן מתחת לגיל 8. נקבות מחונכות מלידתן שעליהן לצפות ליום הזה ועינוג בעליהן והולדת צאצאיהם זו הגשמת חייהן ועל כן חלקן אינן מתנגדות. על פי המנהג הגבר חוטף את הנערה או הילדה שברצונו לשאת ובכך הוא לא מותיר ברירה למשפחתה אלא להכיר בנישואים. באופן מסורתי, המעשה חייב את החוטף להעניק ראש בקר אחד או יותר לאביה או לאפוטרופוס החוקי שלה עבור הגוף שלה. בשנת 2009 דווח שבכל חודש מעל 20 ילדות ונערות בהכף המזרחי נחטפות ומושאות בכפייה וכתוצאה נושרות מבתי הספר. בשנת 2009 בלוסיקיסיקי, נחטפו ילדות מבתי יתומים והשואו בכפייה לגברים מבוגרים (חלקם אלמנים זקנים בגילאי 55-70).
 
במקסיקו בצ'יאפס בקרב קהילות צלטל המנהג היה נפוץ מקדמת דנא. הם שבט ילידים חקלאי אשר מאורגן באופן פטריארכלי. בשל התפיסה שנקבות מושפלות ומבוזות ביחסי המין, נאסר עליהן לדבר בכלל עם גברים מלבד עם גברים בתוך משפחותיהן. החוטפים הם לרוב גברים שפחות רצויים מבחינה חברתית ולפיכך זו הדרך היחידה שלהם לשאת ולאנוס נערות טובות מראה. על פי המנהג הגבר חוטף את הקורבן, לעיתים בשיתוף עם חבריו. ברוב המקרים הם לוקחים אותה להרים ושם אונסים אותה. לאחר מכן החוטף מודיע לאביה שהוא אנס את בתו לכן מוטב לו להסכים לנישואים כדי להפחית את הבושה. אם אביה מהסס, הוא ממשיך להחזיק בה ולאנוס אותה, לעיתים קרובות בעזרתו של קרוב משפחה, עד שמדווח שאביה נכנע ומסכים לנישואים. בשלב הזה החוטף מגיע עימה לביתה כדי לנהל משא ומתן עם אביה על מחירה והוא אף מעניק לו מתנות מסורתיות כגון רום.

בברזיל המנהג גם היה נפוץ. עדויות גנטיות מראות כי שליש מהברזילאים הלבנים הם צאצאים בחלקם מנשים ילידיות שרבות מהן ללא ספק נחטפו ונאנסו על ידי המתנחלים האירופיים, ואז הושאו להם בכפייה. אחוז קטן בהרבה הם צאצאי אבות ילידים. גברים ברזיאלים (לא ילידים) אף משתמשים בביטוי הגנאי "Índia pega no laço" (אישה אינדיאנית שנתפסה על ידי הלאסו) כלפי הנשים הברזילאיות הילידות כדי ללעוג להן שהנקבות בשושלת המשפחה שלהן, נאנסו על ידי המתיישבים הקולוניאליים.
למטה: קורבן בקירגיזסטן. תפקידן של בנות המשפחה של החוטפים הוא להכין את הקורבנות שלהם לטקס הנישואים.
1-10.jpg
באזרבייג'ן המנהג נפוץ ומכונה: "qız qaçırmaq". על פי המנהג הגבר חוטף את הנערה במרמה או בכוח ומביאה לבית הוריו. הוא אפילו לא צריך לאנוס אותה באותו היום מכיוון שמעצם שהותה בביתו של גבר זר היא כבר נחשבה בעיני קרוביה לטמאה ומלוכלכת, בשל הערכה שהוא כבר אנס אותה, ועל כן הם מסכימים שהוא יישא אותה בכפייה כדי להפחית את הבושה שלהם. לאחר שהן מושאות הן נאנסות בשגרה על ידי הבעלים והן חוטפות מהם מכות לעיתים קרובות. אין לאן להימלט ולמי להתלונן מפני שעל פי התפיסה במדינה הזו, על הנשים להיות כנועות לבעלים שלהן, ואם לא, הם רשאים להראות להן את נחת זרועם. ועל כן תלונה במערכת אכיפת החוק היא לא אפשרית. כמו כן הן לעיתים אף הופכות לשפחות של בני משפחת הבעלים שלהן.

בקזחסטן הנוהג מכונה "kelisimsiz alyp qashu" (לקחת ולברוח בלי הסכם) והוא היה נפוץ מאוד בתקופה הפוסט סובייטית. הנערות נחטפו לעיתים תכופות על ידי גברים זרים שהן לא הכירו לפני כן. היום הנוהג נפוץ בעיקר בחלקים הדרומיים במדינה. גברים ממהרים לחטוף נערות טובות מראה לפני שגברים אחרים יחטפו אותן על מנת לשאת אותן ואז לאנוס אותן באופן חוקי. החוטף משתמש בדרך כלל בהונאה (כמו למשל הצעת טרמפ הביתה), בכוח או נשק כדי להכניע את הנערה ולהעבירה לביתו. היא מוחזקת עד שהיא נכנעת לנישואים. הזמן פועל במהירות לרעתה מכיוון שבמסורת האסלאמית, נקבה שנחטפה ומוחזקת בביתו של גבר שאינו בעלה, אביה או אחיה, נחשבת מחוללת בכפר שלה גם אם היא בסוף נמלטה בשל הערכה שאנסו אותה. ועל כן הברירה הנואשת היחידה שלה היא לנסות להימלט מביתו של החוטף לפני רדת החשיכה, אחרת היא תושא לו בכפייה. לפי הערכות שהובאו במחקר שנערך בקזחסטן בשנת 2018, 1.5%-1 מכלל הנישואים הנוכחיים, הם תוצאה של המנהג הזה.

בפקיסטן סגן המפקח הכללי במשטרת סינד, אפטאב פאת'ן, דיווח כי רק בשנת 2014 נרשמו 1,261 מקרים של חטיפת נשים כדי לשאת אותן בכפייה ואלו רק מקרים שדווחו, ומתוכם רק 5 אשמים נכלאו. כמו כן היו 45 מקרים של ילדות מתחת לגיל 10. נשים וילדות לא מוסלמיות (הידניות ונוצריות) שנחטפות, קודם מאסלמים אותן ואחר כך הן מושאות בכפייה לגברים מוסלמים. המנהג של חטיפת נקבות המוביל להשאתן בכפיייה, כדי שניתן יהיה למעשה לאנוס אותן באורח קבע, קיים גם בטורקמניסטן.
למטה: מצ'נדרי קולהי, נערה הינדית ממנוקוט, מירפורקהס בפקיסטן. באוקטובר 2019 היא נחטפה על ידי גבר מוסלמי שחשק בה. בסיוע של חבריו הוא אסלאם אותה ונשא אותה בכפייה, כדי שיוכל לאנוס אותה באורח קבע במהלך כל חייו.
1-11.jpg
המנהג נפוץ גם בתרבות ההמונג המסורתית והוא מכונה "zij poj niam". החוטפים הם במיוחד גברים שחשקה נפשם לשאת נערה שהם ראו במטרה לאנוס אותה באורח קבע ובאופן חוקי, אך הם יודעים כי אין להם סיכוי בשל רקע פלילי, מחלה או עוני. הגבר בסיוע חבריו ובני משפחתו חוטף את הקורבן לרוב כשהיא לבדה, ואז מעביר הודעה למשפחתה על כוונתו לשאת אותה. משפחתה עשויה לנסות לחפש אותה כדי להצילה אך לאחר שנוקפות השעות וההנחה היא שהוא ככל הנראה כבר אנס אותה, היא נכנעת ומשיאה אותה בכפייה, כדי להפחית את החרפה. נהוג שהחוטף בכל זאת משלם את המוהר ואף סכום גבוה יותר.

בקירגיזסטן חטיפת נערות זו פרקטיקה מקובלת ונפוצה באזורים רבים בפרט כפריים שמכונה: "ала качуу" (לקחת ולברוח). החוטפים הם לרוב עבריינים אלימים שחשקה נפשם לשאת נערות טובות מראה במטרה לאנוס אותן באופן חוקי ובאורח קבע, אולם הם מודעים לכך כי הן לא תסכימנה להינשא להם מרצונן החופשי, ועל כן הדרך היחידה היא לכפות עליהן את הנישואים. באמצעות המנהג הזה הם גם מפגינים את גבריותם בכך שהם מוכיחים כי אינם חושש מנקמה מצד המשפחות של הקורבנות. דפוס נוסף הם גברים שאינם יכולים לשלם את המוהר למשפחתן. לפי מחקר משנת 1992, עלותה של נערה מהמיעוט האתני חווי נע בין 240 ל-400 רובל. גברים בקרב המיעוט הזה חוטפים גם נערות בקרב המיעוט האתני שלהם ואף נערות קירגיזיות.

הגבר בוחר נערה שהכיר או נערה זרה ולעיתים הוא פשוט נכנס למשק בית שמתגוררות בו מספר נערות ובוחר את אחת מהן. הוא חוטף אותה בכוח או בעורמה, לעיתים קרובות בסיוע של חבריו וקרובי משפחה . בימי הנוודים הקדומים על גב סוס, וכיום לעיתים קרובות ברכב. הוא מעביר אותה לבית משפחתו ושם לעיתים אונס אותה כדי שמשפחתה תאלץ להשיא אותה בכפייה. בחברה הזו אין צורך בהוכחה שהוא אנס אותה, מספיק שהיא הייתה עימו לילה אחד כדי להניח שהוא קרוב לוודאי אנס אותה. למחרת הנערה נחשבת למבוזה, למי שכבודה נרמס לחלוטין ולסחורה משומשת, וכמעט אף גבר אחר לא יסכים לשאת אותה. כדי להפחית את החרפה, משפחתה משיאה אותה בכפייה לחוטף שלה, כדי שתיחשב למי שנאנסה על ידי בעלה, ככל הנשים. כל אפשרות אחרת אינה מקובלת מבחינה תרבותית, והיא נתפסת כדחייה של הזהות התרבותית הקירגיזית. חלקן מתאבדות.
למטה: שלט ג'בט, נערה נוצריה בת 15 מהכפר דאנדרה, בפקיסטן. גבר מוסלמי בן 28 חטף אותה, אסלאם אותה בכוח ונשא אותה בכפייה כדי שהוא יוכל לאנוס אותה באורח קבע. היא נאנסה שוב ושוב ועונתה, כדי ללמד אותה לספק אותו.
מתוך 12,000 חטיפות שמתרחשות כל שנה, כ-2,000 קורבנות העידו כי החוטף שלהן אנס אותן, לפני שהן הושאו לו בכפייה. סקר קורבנות פשע משנת 2015 כלל גם חטיפת נערות לנישואים. 5% מכלל הנשים הנשואות השיבו שנחטפו והושאו בכפייה. מחקר משנת 2007 שפורסם בסקר מרכז אסיה ומקורות נוספים, מעריכים שכיום לפחות שליש מכלל הנשים הנשואות נחטפו. במחקרים שערך החוקר ראסל קליינבך עלה כי המספרים הרבה יותר גדולים, כאשר שני שליש מכלל הנשים הנשואות נחטפו. מחקר שנערך על ידי ארגונים לא ממשלתיים, הביא הערכות כי משפל של 40% מכלל הנשים הנשואות לנסיקה של 75%-68. לאחר התמוטטותה של ברית המועצות וקבלת עצמאותן של המדינות מרכז אסיה, המנהג של חטיפת נערות התגבר אף יותר.
 
למרות שהמנהג כיום אינו חוקי, החוטפים מובאים לדין לעיתים רחוקות בשל המערכת המשפטית הפלורליסטית, שבה כפרים רבים נשלטים דה פקטו על ידי מועצות זקנים ובתי דין אקסקאל (בהתאם למנהג המקובל) הרחק מעיניה של מערכת המשפט במדינה והתעלמותה של הממשלה. בתי המשפט אקסקאל המופקדים על פסיקות דיני משפחה, רכוש ונזיקין, תומכים במנהג. במקרים רבים הם בעצמם מעודדים את משפחת הקורבן להשיא אותה בכפייה לחוטף שלה, ומוזמנים על ידי החוטף לחתונה.

בסין המנהג היה נפוץ באזורים כפריים עד שנות ה-40 והוא כונה בפין-יין "qiǎngqīn" ובסינית 搶親 (לשדוד קרובת משפחה). גברים נהגו לחטוף נערות גם כדי לחמוק משתלום המוהר ולעיתים זה היה גם בשיתוף הוריה במטרה לכפות עליה להינשא לו. בסין האימפריאלית לפני שנערה חטופה הושאה בכפייה ונאנסה, היא נלקחה ל-"קינת כלה", כדי שהיא תוכל להתייפח בפומבי על מר גורלה במשך יומיים-שלושה ולפרט את צרותיה ותלונותיה מול בני משפחתה והקהילה המקומית. המנהג התמסד בסין. בשנים האחרונות המנהג הפך שוב לנפוץ באזורים בסין. במקרים רבים הנערות שנחטפות אף נמכרות לגברים באזורים עניים יותר של סין או מחוצה לה כמו למשל במונגוליה. מחירן של הקורבנות הוא כמעט עשירית ממחירו של אירוח חתונה מסורתית. משרד החוץ של ארצות הברית קושר את המגמה למדיניות הילד האחד, שהובילה לאי איזון בין המינים ולחוסר חמור בנקבות.
למטה: פארה שהין בת 12 מפקיסטן. היא נחטפה ביוני 2020, נאנסה והושאה בכפייה לגבר מוסלמי בשנות ה-40 לחייו. חמישה חודשים הוא אנס אותה שוב ושוב ואילץ אותה לישון במכלאת בקר. חשיפת המקרה אילצה את המשטרה לפעול.
1-4-4.jpg
באוזבקיסטן (ברפובליקה האוטונומית, בקאראקלפאקסטן), כמעט חמישית מכלל הנישואים נערכים לאחר חטיפתה של הכלה. גברים פחות נחשקים ללא השכלה או עם בעיות סמים או אלכוהול, נוטים יותר לחטוף מכיוון שזו הדרך היחידה שלהם ליהנות מגופה של נערה טובת מראה באופן חוקי ובאורח קבע. בשל חוסר היציבות הכלכלית באזור המטרה היא אף לחמוק מתשלום עלות הטקס והמוהר. באזור הזה נערות נחטפות לעיתים על ידי גברים שהכירו, ולעיתים על ידי קבוצת גברים שמסייעים להם.

הנערה נכנעת, לעיתים לאחר מספר ימים, ואז אחת מקרובות משפחתו מעבירה לה מטפחת (oramal) כדי לכסות את ראשה, המעידה על הסכמתה. משפחתו כופה עליה לשלוח מכתב למשפחתה שבו היא מודיעה שהיא נלקחה כביכול מרצונה החופשי, מה שמאלץ את משפחתה להסכים, מכיוון שמבחינת הגברים אין חרפה גדולה יותר מבת משפחה ששהתה בביתו של גבר זר. בהמשך החוטף בדרך כלל מעביר למשפחתה סכום זעיר משמעותית מהמוהר (תשלום למשפחת הכלה על גופה) שהיא שווה. לעיתים כאשר למשפחתה יש יכולת, היא שולחת משלחת של "רודפים" (qughysnshy) לביתו כדי לנקום ולהשיב את הנערה. מסקר בקרב נשים אשר נערך בשנת 2018 עלה כי בין 1% לכ-1.5% מכלל הנישואים במדינה הם תוצאה של החטיפות הללו.
למטה: נערה נוצריה בת 14 (מהוויש מסיח) מפקיסטן. היא נחטפה, נאנסה והושאה בכפייה למוסלמי. אביה נורה למוות.
באינדונזיה במסורת באלי המנהג מכונה "נגררוד" (Ngerorod). הגברים על פי המסורת נהגו לחטוף נשים מקאסטות גבוהות יותר כדי לשאת אותן בכפייה כדי שהם יוכלו לאנוס אותן באורח קבע, מה שכמובן לעולם לא היה מתאפשר להם בלי החטיפה. המנהג מורכב בדרך כלל לשלושה שלבים, ומסתיים בתוך שלושה ימים: השלב של חטיפת האישה, השלב של שליחת השליח להודיע למשפחתה שהיא בוזתה ועל כן כדאי להם להשיא אותה בכפייה על מנת לשמור על כבודם והשלב של טקס הנישואים. האישה מחויבת לשנות או להסיר את קידומת השם שלה, כדי לשקף את זה השתייכותה מרגע נישואיה לאקסטה נחותה יותר. המסורת הזו נהוגה גם על ידי באלינזים שלא גרים בבאלי, כמו למשל על ידי באלינזים המתגוררים באי לומבוק, בלמפונג ועוד. לקרב בני הסאסק באי לומבוק, גם קיים מנהג של חטיפת נשים במטרה לשאת אותן בכפייה אשר מכונה: "מרריק" (Merariq).

המנהג נפוץ מאוד גם בדאגסטן, צ'צ'ניה ואינגושטיה בצפון הקווקז (ברוסיה) והוא אף התגבר מאז נפילתה של ברית המועצות. כמו במדינות האחרות, גברים לעיתים חוטפים נערות שהם הכירו ולעיתים נערות זרות שהם ראו במטרה לשאת אותן בכפייה. מספיק להחזיק בנערה רק לילה אחד כדי שמשפחתה תשיא אותה בכפייה לחוטף בשל ההנחה שהוא קרוב לוודאי אנס אותה. המנהג הזה כבר הוצא מחוץ לחוק במדינות הללו אך בדומה לאזורים רבים הרשויות לעיתים קרובות לא מצליחות למנוע אותו. בצ'צ'ניה המשטרה אינה מונעת את המנהג וזה מוסיף מאוד לשכיחות שלו. מספר חטיפות כאלו אף תועדו באמצעות מצלמות.

בגאורגיה המנהג שכיח בדרום המדינה, במיוחד בעיירה אחלכלכי וסביבתה באזורי המיעוטים האתניים. על פי ההערכה מאות נשים במדינה נחטפות ומושאות בכפייה לחוטפיהן מדי שנה. על פי המנהג הגבר שלעיתים קרובות מלווה בחבריו ניגש לנערה וכופה עליה באמצעות הונאה או כוח להיכנס למכונית. הם לוקחים אותה לאזור מרוחק או לביתו של החוטף, ושם הוא לעיתים אונס אותה, אך גם אם לא, רק מעצם הימצאותה לבדה עם גבר זר היא כבר נחשבה לבזויה בעיני קרוביה בשל ההנחה שהוא כבר אנס אותה. בשלב הזה אין לה לאן לשוב מכיוון שקרובי משפחתה עשויים לראות בכך חרפה אם היא תנסה לשוב לביתה. הקורבנות ומשפחותיהן לרוב אינן מתלוננות גם בשל הפחד מהמשפחות של החוטפים ובמקרים המעטים שהן מגישות תלונה, התובעים לעיתים קרובות מסרבים להגיש כתב אישום נגד החוטפים ודוחקים בהן להיכנע לבעליהן בשל התפיסה כי זה ייעודן.
1-6-1.jpg
המנהג קיים גם בקרב הקהילה הצוענית כחלק מהמסורות כאשר ילדות אפילו כבנות 12 נחטפות במטרה לשאת אותן בכפייה. מכיוון שאוכלוסייתם חיה ברחבי אירופה, המנהג אף תועד במספר מקרים באירלנד, אנגליה, צ'כיה, הולנד, בולגריה וסלובקיה. מטרתו של המנהג לאנוס אותן באופן חוקי בנישואים, לחמוק מתשלום המוהר או כאשר אין אפשרות אחרת בשל היותן למשל מדת, או תרבות אחרת. הלגיטימיות של המנהג הזה מעמידה נשים צעירות בסיכון גבוה להפוך לקורבנות של סחר בבני אדם. באיטליה המנהג היה נפוץ בסיציליה ובדרומה והוא כונה "פויטינה" (Fuitina). גברים לעיתים קרובות חטפו נערות ואנסו אותן בכוונה לאלץ את משפחותיהן להשיא אותן בכפייה. הנישואים כונו "נישואים משקמים" (באיטלקית matrimonio riparatore). החוטף אף נחשב כמי שבא לקראתה של הנערה שהוא אנס, וזה בשל התפיסה הרווחת הייתה שנקבות שאיבדו את בתוליהן, בין אם הן נאנסו ובין אם לא, אינן ראויות להינשא משום שהן נחשבו לבזויות רמוסות ועל כן הן נדחקו לשוליים על ידי החברה.

המנהג היה נפוץ גם בקרב השבטים הסלאבים המזרחיים (שקדמו לרוס של קייב במאה ה-11). המסורת תועדה למשל על ידי הנזיר של רוס נסטור הכרוניקן, שכתב כי שבט הדרוליאן נהג לחטוף נשים כאשר הכוונה היא לאנוס אותן ולשאת אותן בכפייה. זה היה נפוץ בקרב השבטים הסלאבים הדרומיים, עד תחילת המאה ה-19, בסרביה, מונטנגרו, קרואטיה ובוסניה והרצגובינה. המנהג כונה: "otmitza", והוזכר בחוק בפוליצ'ה (קוד המשפט הקרואטי משנת 1605). הבלשן הסרבי ווק סטפנוביץ' קראג'יץ' כתב כי החוטף היה מתלבש ל"קרב" לפני שהוא לכד את הקורבן שלו כאשר שימוש בכוח פיזי היה מרכיב תכוף בחטיפות אלו.

באירלנד המנהג היה נפוץ עד שנת 1800, והוזכר למשל כאשר מלך לנסטר, דרמוט מק'מורו, חטף בעצמו אישה בשנת 1152. במלטה המנהג גם היה נפוץ. בשנת 2015 עבר חוק (סעיף 199 ו-200 לחוק הפלילי) שקבע כי בנסיבות מסוימות גבר שחטף אישה לא ייענש אם בעקבות החטיפה הם נישאו. רק בשל לחץ הפטור בוטל בסופו של דבר בחוק XIII סעיף 24 משנת 2018. בבולגריה המנהג גם היה נפוץ. הגבר בהסכמת הוריו ובסיוע חבריו, חטף את הקורבן שלו והעביר אותה לאסם הרחק מביתה. גם אם הוא לא הספיק לאנוס אותה, משפחתה השיאה אותה בכפייה כדי להפחית את החרפה בשל הערכה שהוא אנס אותה.
למטה: ילדה הינדית מפקיסטן מושאת בכפייה לחוטפה מוחמד עדיל שהתפעל מיופיה והחליט לאנוס אותה באורח קבע. חמושים בהובלתו נכנסו לביתה, היכו את משפחתה וחטפו אותה. למחרת היא הומרה בכוח לאסלאם והושאה לו בכפייה.
 

פרק משנה 6.5: נישואים בכפייה בקנה מידה גדול בזמן מלחמה (Raptio)

נישואים בכפייה התקיימו בקנה מידה גדול בעתות מלחמה. נשותיהם ובנותיהם של המובסים נחטפו והושאו בכפייה למנצחים. הן הושאו בכפייה לחברי מיליציות וחיילים, כדי לגמול להם ולהחדיר בהם מוטיבציה. הנישואים נועדו לאפשר להם לאנוס אותן לא רק בשדות הקרב אלא בהמשך גם בעורף בשגרה לאחר המלחמה, באופן חוקי המותר על פי הדין והמסורת של הכובשים. המנהג מכונה "רפטיו" (Raptio) באנגלית עתיקה וספרותית. המונח הוא בלטינית, מה שמצביע על כך שהמנהג הוא היסטורי. הביטוי "אונס" (Rape) באנגלית שהועתק הייתה בשימוש מאז המאה ה-14 במובן הכללי של "Seize prey, take by force" (תפוס טרף וקח בכוח) מהמונח "raper" (אנס), והמונח הלטיני צרפתי-משפטי הישן "rapere" (לתפוס, לסחוב בכוח, לחטוף). המילון האנגלי של אוקספורד מפרש את המונח "rape" (אונס) כ-"מעשה של סחיבת אישה בכוח", כאשר החוטף סוחב אותה לא למטרה כללית (שכן קיימים מונחים אחרים לסחיבה למטרה כללית), אלא למטרה ספציפית, כדי לאנוס אותה ולחלל אותה.
 
הביטוי אומנם שומר בעת החדשה על משמעותו הלטינית בשפה הספרותית, אולם הוא מתייחס רק לפעולה עצמה של האונס. הביטוי לא במקרה דומה לביטויים "rapine" (שוד), "rapture" (התלהבות), "raptor" (עוף-דורס) ו-"apacious and ravish" (לטרוף ולאנוס). נקבות דומו לטרף וזכרים לציידים. בגרמנית המנהג מכונה: "Frauenraub" (שדידת אישה, פשוטו-כמשמעו). המנהג מתייחס לחטיפה המונית של נקבות במלחמה כדי לשאת אותן בכפייה תוך כדי הרס וביזה של האזור שבו הן התגוררו. על פי הערכות של היסטוריונים, הנוהג של חטיפת נשים בזמן מלחמה הייתה נפוצה מאוד מאז העת העתיקה האנתרופולוגית. מוסד הנישואים נועד לאפשר לגברים המנצחים לאנוס אותן ביום-יום בתוך החברה שלהם במשך כל חייהן באופן חוקי ומקובל. הנשים נחשבו מקדמת דנא למטלטלין שנועד לענג את הגברים ולכן זה נראה הגיוני לבזוז אותן כשלל מלחמה ולהשתמש בהן.

דוגמה קלאסית היא אונס הנשים הסביניות מהמיתולוגיה או מההיסטוריה הרומית, שהיא חלק חשוב מאגדות היסוד של רומא, במאה ה-8 לפני הספירה. המייסד רומולוס הקים יישוב על גבעת הפאלאטיום עם חסידים בעיקר גברים, ולכן הם חיפשו נשים. הם ניהלו משא ומתן עם השבט השכן, הסבינים, אך ללא הצלחה ולכן הרומאים החליטו לחטוף אותן. רומולוס הזמין משפחות מהשבט לפסטיבל סוסים של נפטון ובמפגש הוא נתן את האות. הם נלחמו בגברים וחטפו את הנשים כדי לשאת אותן בכפייה.
למטה: אונס הנשים הסביניות, מאת ניקולא פוסן, רומא, 1637-38 (מוזיאון הלובר).
במקרה אחר בגרמניה בשנת 1983 התגלו 34 שלדים ניאוליתיים (מתוכם 16 שלדים של ילדים), בתוך "בור המוות" בטלהיים (בגרמנית: Massaker von Talheim) באזור ההתחנחלות של התרבות הקדרות הלינארית (Linear Pottery culture) אשר נקראת גם כ-"תרבות הלינארבאקרמיקית" (Linearbandkeramik - LBK) מלפני כ-5,000 שנה לפני הספירה. בכל השלדים היו סימנים לטראומה משמעותית שהייתה כנראה סיבת המוות. רובם הוכו באמצעות קרדום, שהיה בשימוש של התרבות הזו. 18 גולגולות הוכו עם הקצה החד של הקרדום, 14 הוכו עם הקצה הכהה של הקרדום ובשני שלדים נותרו עדויות לפצעי חצים. בשלדים לא היו עדויות לפצעי הגנה (מה שמעיד שהם היו במנוסה). בין השלדים המקומיים לא היו שלדים של נשים, אלא רק של גברים וילדים ועל כן החוקרים הגיעו למסקנה כי הנשים נחטפו ואולי הן אף היו המניע העיקרי לסכסוך החריף בין הגברים. הגברים הפרהיסטוריים מהשבטים הקרובים היו מוכנים להילחם, ולהרוג זה את זה כדי ללכוד נשים, לשאת אותן ולאנוס אותן.

באתר אספרן שלץ באוסטריה (כ-33 קילומטרים מצפון לוינה) בחיפוש כלי-חרס ליניאריים נאוליתיים התגלה קבר המוני מלפני כ-7,500 שנה. הוא אחד האתרים המוכרים והמוקדמים ביותר בתיעוד הארכיאולוגי אשר מוכיח רצח עם באירופה הניאוליתית הקדומה, בקרב שבטי LBK השונים. האתר לא נחפר במלואו, אולם ההערכה היא כי הקבר ההמוני כולו מכיל עד 300 שלדים. שרידים של 67 קורבנות נחשפו, וכולם עם מספר סימנים של טראומה. מדענים הגיעו למסקנה שהם היו קורבנות של רצח עם. הנשקים שבהם נעשה שימוש היו אופייניים לנשקים שהיו בשבט LBK, ולכן החוקרים סבורים כי התוקפים גם השתייכו לשבט. כמו בבור המוות בטלהיים, נמצאו פחות נשים צעירות מגברים מפני שהתוקפים חטפו אותן כדי להפכן לנשותיהם ולאנוס אותן.
למטה: לוחמי מפוצ'ה חוזרים מפשיטה במאלון עם קורבנות כדי לשאת אותן בכפייה. מאת יוהאן מוריץ רוגנדס (1845).
חטיפת נשים היה מנהג נפוץ מאוד מקדמת דנא ולאורך ההיסטוריה כולה בלוחמה בקרב חברות שבטיות, יחד עם בזיזת בקר. בזמן המלחמות הגדולות בין קומאנצ'י למקסיקו משנת 1840 עד אמצע שנות ה-50 במאה הקודמת, ילדות מקסיקניות נחטפו, והושאו בכפייה לגברים קומאנצ'ים במשפחות פוליגמיות. לכל גבר הושאו מספר ילדות, כדי שיוכל לאנוס בכל יום ילדה אחרת. בספרות הסנסקריט המנהג מכונה: "נישואי שטן" (Rakshasa Vivaha), שמוזכרים למשל על ידי הפילוסוף צ'אנקיה. זו אחת משמונה צורות הנישואים ההינדיים. תפיסה אלימה של ילדה ואינוסה לאחר התבוסה או השמדה של קרוביה (חוקי מנו 3.33). ביער הגשם של האמזונס בגבול בין ונצואלה לברזיל, שבט הילידים "יאנומאמי" נהג לפשוט על שבטים סמוכים ולהילחם בהם. לעיתים קרובות הנשים נאנסו במקום על ידי הלוחמים ואחר כך נלקחו לקהילה שלהם כדי לשאת אותן בכפייה לגברים בשבט. "יאנומה" היא ביוגרפיה של הלנה ואלרו, אישה לבנה שנלכדה ונחטפה על ידי לוחמי השבט כאשר הייתה נערה בשנות ה-30.

במאה ה-3 נראה שהנצרות הגותית הוקמה בהשפעה של הנשים הנוצריות שנלכדו על ידי הגותים במחוזות מואסיה ותראקיה. בשנת 251 לספירה, הצבא הגותי פשט על המחוזות הרומאים הללו, הביס וחיסל את הקיסר הרומי דקיוס, וחטף מספר נשים, רבות מהן היו נוצריות. הקורבנות הושאו בכפייה לגברים גותים, וזה למעשה היה המגע המתמשך הראשון שלהם עם הנצרות. בקוראן מומלץ לגברים שאינם יכול להרשות לעצמם לשאת נשים מוסלמיות בשל ה"מוהר" (תשלום למשפחת הכלה על גופה), להמיר את דתן של שבויות מלחמה, להפוך אותן למוסלמיות בכפייה, ואחר כך לשאת אותן ללא תשלום המוהר (סורה ד': 25). חטיפת נשים בין קהילות נוצריות ומוסלמיות הייתה נפוצה בבלקן תחת השלטון העות'מאני והייתה נושא תכוף בשירי ההיידוק.

המנהג ההיסטורי של קבוצות זכרים לפלוש לשטחים של אחרים כדי לחטוף נקבות מקומיות, לשאת אותן בכפייה ולאנוס אותן, הוביל ליציבות רבה יותר בקבוצות הדי־אן־איי המיטוכונדריות האנושיות בהשוואה להפלוגות הדי־אן־איי בכרומוזום Y האנושי. הנוהג נפוץ גם במאה הזו והוא התקיים לאחרונה במדינות כמו סוריה, סיירה לאון, אוגנדה והרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. נשים וילדות שנחטפו למשל בידי לוחמי בוקו חראם בניגריה, צבא ההתנגדות של האל באוגנדה, והמדינה האסלאמית במזרח התיכון, הושאו לעיתים קרובות בכפייה לגברים מוסלמים כדי שיוכלו לאנוס אותן בחברה שלהם באופן המותר על פי האסלאם. האונס בנישואים האלו הוא האכזרי ביותר מכל סוגי הנישואים בכפייה האחרים, משום שהבעלים מבחינתם אונסים את האויב, ומפגינים בכך את כוחם לא רק עליהן אלא על הקבוצה האתנית כולה. את כל אייבתם לקבוצה האתנית, הם מטיחים על בשרן. הקורבנות מאולצות לענג את מי שטבחו בבני משפחותיהן והחריבו את ביתן, להביא אותם על סיפוקם, זה מביא להרס הנפש.
למטה: מפוצ'י חוזר מפשיטה במאלון עם אישה. La vuelta del malón (שובם של הפושטים), אנגל דלה ואלה (1892).

פרק משנה 6.6: עונש מסורתי: בנותיהם של גברים שהורשעו מושאות בכפייה לתובעים

יחסי מין מעולם לא נתפסו כיחסים סימטריים. בתפיסה ההיסטורית הנקבות בעת קיום יחסי המין מושפלות, מחוללות ומבוזות. ועל כן גברים משחר ההיסטוריה חתרו להשיא את בנות המשפחה שלהם רק לגברים שהיו בעלי בריתם ואשר נבחרו בקפידה, שכן בעיניהם אין השפלה גדולה יותר מהידיעה כי גבר עוין מקיים יחסי מין עם בת משפחתם, ועל אחת כמה וכמה אונס אותה. בשל התפיסה הזו מועצות של זקני שבטים בתרבויות מסוימות המכונות ג'ירגה, לעיתים גוזרות על גבר שהורשע בפשע חמור עונש המכונה "צדק מקביל" שנחשב לעונש הכבד ביותר אפילו יותר מעונש מוות, כדי לרצות את השבט והמשפחה של הנפגע. העונש מאפשר לקרובי משפחת הנפגע לאנוס את קרובות משפחת הפוגע (לרוב את הילדות הבתולות), באופן חוקי כל חייהם, כדי שהם יחוו כפיצוי את ההנאה הכי אדירה שהגברים יכולים לחוות בעולם הזה תוך כדי ביזויו המוחלט של הגבר שפגע בהם. העונש לעיתים גם מוטל על אבות שאין ביכולתם להשיב חוב שצברו. בנותיהם מושאות בכפייה ללווים כדי שייהנו מגופן כפיצוי.

המועצה בוחרת מי מהנקבות במשפחתו של המורשע תהיינה הקורבנות ועם העדפה לטובות המראה כדי שהפיצוי יהיה הולם, ואז הן מועברות אל ביתם וראשית מושאות להם בכפייה על מנת לאפשר להם לאנוס אותן באופן המותר על פי הדין והמסורת. במקרים רבים הן חוטפות מכות בשגרה ונאנסות על ידם באופן אכזרי במיוחד, אף יותר מקורבנות אשר הושאו בנישואי כפייה אחרים, מאחר והבעלים שלהן אונסים אותן כל פעם עם תחושת נקמה בשל היותן משתייכות למשפחתו של הגבר שפגע בהם.

בפקיסטן המנהג מכונה "ואני" (Vani, באורדו: ونی) ולעיתים הוא מאויית "וואני" (Wani ו-Wanni). זו מילה פנג'אבית שלקוחה מהמילה "ונאי" (Vanay) שפרושה דם. הוא מכונה גם "סאק" ו-"סאנגצ'אטי" (Sak ו- Sangchatti, سنگ چتی) בשפות אזוריות שונות במדינה. הוא מכונה גם "סווארה" (Swara, באורדו سوارہ). המנהג היה מקובל לאורך ההיסטוריה והוא עדיין נפוץ מאוד. מועצות ג'ירגיות שבטיות וכפריות נוהגות לגזור על גבר אשר ביצע פשע חמור, או גבר שנטל הלוואה שאין באפשרותו להחזיר, כי הילדות הקטנות הבתולות במשפחתו תושאנה בכפייה לגברים במשפחתו של הנפגע. ממוצע הגילאים של הילדות הוא 5-9. פרקטיקת הענישה והפיצוי המסורתית הזו נפוצה במחוזות פנג'אב, סינד, בלוצ'יסטן, ח'ייבר פח'טונח'ווה וגם באזורים שבטיים. דוח של ועדת החוק קבע כי עיקרון השריעה "קיסאס", המתאר את העונש לגבר שביצע פשע חמור, הוא הרציונל של המסורת.
למטה: קורבנות בטקס נישואים המוני מושאות בכפייה לגברים בעיר פשאוור בפקיסטן, 25 באפריל, 2014.

המסורת מוזכרת למשל לפני כמעט 400 שנה לאחר ששני שבטי פתאנים בצפון-מערב פקיסטאן נלחמו במלחמה עקובה מדם זה נגד זה, שהובילה למאות הרוגים. הנואב, השליט האזורי קרא להקים ג'ירגה של זקנים משני הצדדים כדי להוציא פסקי דין. נפסק כי המעורבים יקבלו כנקמה עונש מבזה במיוחד: הילדות במשפחותיהם תושאנה בכפייה לבני המשפחות של הקורבנות. רק בשנת 2004, בית המשפט העליון במחוז סינד הוציא את המסורת מחוץ לחוק, ובשנים 2005 ו-2011 הפכה לבלתי חוקית אך המנהג ממשיך להתקיים ובפרט באזורים כפריים שבהם המשטרה המקומית לעיתים קרובות מעלימה עין והאכיפה חלשה. בשנת 2008, לאחר קרב דם ממושך בפינה נידחת במחוז בלוצ'יסטן המערבי, שהחל בכלב מת, והביא להרג של 19 בני אדם, לרבות 5 נשים, נפסק כי 15 ילדות מהמשפחות של הנאשמים בנות 3 עד 10, תושאנה בכפייה לבני המשפחות של הקורבנות.
 
בשנת 2012 פרץ סכסוך בין שתי חמולות בשל האשמה ברצח. לא ניתן היה למצוא את האדם שנאשם ברצח כדי להביאו לדין. המקרה נשפט על ידי מועצת הזקנים ג'ירגה בהובלה של חבר אספת מחוז בלוצ'יסטן מיר טאריק מסורי בוגטי. פסק הדין קבע כי 13 ילדות מהחמולה של הרוצח תושאנה בכפייה לגברים בחמולה השנייה. גזר הדין בוצע ובוגטי קבע שזו ענישה לגיטימית. בשנת 2011 ילדה בת 12 שנטען שאביה ביצע פשע הושאה בכוח לגבר בן 85 כדי שהוא יוכל לאנוס אותה באופן חוקי כנקמה. ביוני 2020 מועצת ג'ירגה פסקה שילדה בת 13 תושא בכפייה לגבר נשוי בן 41 כעונש על כך שאחיה היה בקשר עם בת דודו. המקרה הזה סוכל באופן לא שגרתי הודות לקרוב משפחה של אחיה בעזרתה של המשטרה. כמו כן מקרים רבים לא מדווחים.
 
המנהג נפוץ בכל 34 המחוזות של אפגניסטן במיוחד בקרב הקוצ'ים ובמחוזות קונר, הלמנד ובלח'. הוא מכונה: "באד" (Baad) ו-"סווארה" (Swara, בערבית: سوارہ). במקרה שגבר ביצע פשע או צבר חובות, זקני מועצות ג'ירגה לעיתים פוסקים שהילדות במשפחתו בגילאי 5-12 תשואנה בכפייה לבני משפחת הקורבן כפיצוי ונקמה ולעיתים גם לדודים שלו וקרובי משפחה רחוקים. עד שנת 1976 הפרקטיקה הזו הייתה חוקית ומאז נוספה רק ההגבלה שעל הקורבנות להיות מתחת לגיל 18 וגם לא אלמנות. העונש על הפרת המגבלה הוא עד שנתיים מאסר בלבד. לא ידוע על זקן מועצת ג'ירגה או בן משפחה שנעצר או נשפט על כך. הנקבות מחונכות שבשל גופן המביש הן נטולות זכויות וכפופות למרותם של הגברים ולכן רבות מהן לא מעזות אפילו להתלונן.
1-19.jpg

פרק משנה 6.5: מנהג: נישואי חילופין לשמירת כבודם של בני משפחה (Watta satta)

מבחינה היסטורית נישואים לא נחשבו לסימטריים משום שהבעלים למעשה חודרים, מבקיעים, פולשים וכובשים את נשותיהם. ומאחר וגופן קשור ביולוגית למשפחות המוצא שלהן, הם אף נחשבו גם כמי שמכניעים וכובשים גם את משפחות המוצא שלהן. ועל כן אבות נהגו לבחור בפקידה רבה את הבעלים שלהן על מנת להבטיח שהם ישתעשעו עם גופן המבזה רק בחדרי חדרים. אולם באזורים מסוימים ברחבי העולם, הם חיפשו פרקטיקה נוספת שתבטיח שהבעלים שלהן לא יהפכו את עורם גם בהמשך. ועל כן במקומות מסוימים התפתח מנהג המכונה: "נישואי חילופין" (Watta satta או Shighar). בשפת אודרו: "،شغار،وٹہ سٹہ". באסלאם המנהג מכונה: "שיגר" (Shighar). ילדות מוחלפות בין שתי משפחות וכל אחת מהן מושאת לגבר במשפחה השנייה.

על פי הסידור, כאשר גבר רוצה לשאת נקבה, עליו להשיא גם את אחת מקרובות משפחתו (את אחותו, אחייניתו, או בת-דודו) לקרוב משפחתה של הנקבה. אם הוא חפץ לשאת קרובת משפחה עליו להשיא קרובת משפחה קרובה יותר לקרוב משפחתה. שתי הנקבות משתי המשפחות מושאות בכפייה לגבר במשפחה השנייה בו זמנית על מנת להבטיח שהעסקה תבוצע במלואה. המטרה הראשונה היא שהפגיעה בכבודן של המשפחות תהיה זהה שהרי לשתיהן בן משפחה שכובש ובת משפחה שנכבשת, ולהטיל איום הדדי ולהרתיע את כל אחד מהבעלים, שידאג שמה שהוא עושה לגופה של אשתו בחדרי-חדרים, גם יישאר בהם, משום שאחרת גם בן המשפחה שלה יבזה את בת משפחתו ברבים על פי העיקרון של עין תחת עין ואף באופן אלים עוד יותר. המטרה השנייה היא חסכון של תשלום המוהר או הנדוניה במקרים של עוני ואי ודאות. במקומם מוחלפות כלות בין המשפחות.
למטה: סאימה רמזאן בת ה-14 עם בעלה מוחמד רמזאן בן ה-36. אביה ווזיר אחמד רצה לשאת אישה שנייה בשם סביל מאחר ואשתו הראשונה ילדה רק בנות כלשונו. משפחתה הסכימה בתנאי שבתו תושא בכפייה לאחיה של סביל וכך היה.

הסידור יכול להפחית את האלימות והאונס בשל הרתיעה אך כפי שנצפה הוא מסוכן מאוד לנשים כי קשר-דם חזק הרבה יותר. כאשר לדעת אחד הבעלים, הבעל השני ביזה את קרובת משפחתו ברבים, זה יכול להסלים במהירות לאלימות הדדית חמורה. כל בעל יחל להכות ולאנוס את קרובת משפחתו של השני באפיזודות מתגברות, עד הגעה לרמות קיצוניות של אלימות הדדית.
אם אחד הבעלים יגרש את אשתו, קרוב משפחתה עשוי להתעלל קשות בבת משפחתו כנקמה, ואף להשליך גם אותה לרחוב.

מעל 50% מהנישואים מתקיימים בין משפחות באותו הכפר, ומעל 80% מהקורבנות מתגוררות בכפר שבו הן נולדו (או קרוב). מעל 75% מושאות לקרוב משפחה, לרוב בני דודים ראשונים עם העדפה מצד האבא, והיתר, רובן מושאות בתוך אותו השבט. המנהג נפוץ בחלקים רבים בפקיסטן, באזורים כפריים בצפון מערב ובמערב, ובאזורים השבטיים (מעל 30% מכלל הנישואים). כ-90% מהנקבות מושאות לגבר באותו הכפר או השבט המכונה בקהילות המוסלמיות "זאט וביראדרי" (zaat and biradari). המנהג של החלפת נקבות בין משפחות שכיח גם בערב הסעודית ובמדינות השכנות, באפגניסטן בחברות אגרריות-מוסלמיות, בתימן באזורים כפריים. המנהג הזה שכיח גם במאלי בקהילות אסלאמיות, שם מכנים אותו "פאלן-ני-פאלן" (falen-ni-falen).
מנהג "נישואי חילופין"(Watta satta): נקבה תמורת נקבה.
 
פרק 7: אונס בזמן מלחמה (Wartime Rape)
 
בפרק הקודם נחשפה בפנינו מציאות מעוררת פלצות ומחרידה אשר התקיימה במשך מאות אלפי שנים שלבסוף גם התמסדה. גברים רבים בכל העולם נהגו לאנוס ביום יום את הנשים שלהם, את האימהות של הילדים שלהם, זה הסב להם הנאה אדירה. ועל כן נסו לדמיין את אכזריות האונס במלחמה כשהם לא אנסו את נשותיהם אלא את נשותיהם ובנותיהם של האויבים שלהם. הפרק המטלטל הזה הוא קשה מאוד לקריאה, מכיוון שלאחר תיאורה של התופעה בהקדמה שלפניכם, יתוארו בתתי-הפרקים מעשי אונס המוניים לדוגמה שהתחוללו לאורך ההיסטוריה ולפרטי פרטים. ועל כן אם אתם רגישים, מוטב שתדלגו לפרק הבא.

יחסי מין מעולם לא נחשבו ליחסים סימטריים. בתפיסה ההיסטורית הם יועדו לענג את הגברים ומהווים ריטואל באמצעותו הם פולשים, מבקיעים, מכניעים וכובשים את נשותיהם לצורך הפגנת כוחם, עליונותם, שליטתם, סמכותם, בעלותם ומרותם עליהן. יחסי מין נתפסים כיחסים סימבוליים בין כובש לנכבש, בין שולט לנשלט, בין מי שידו על העליונה למי שנכנע כמו בשדה הקרב, ולכן אין פלא שאונס נשותיו ובנותיו של אויב שהובס במלחמה הוא תופעה נפוצה מאוד מקדמת דנא ונתפס בעבר כבלתי נמנע. כמובן שאין תיעוד למקרים הפוכים, נשים שכפו על מובסים לחדור לגופן, גם אם תסרקו במסרקות ברזל את ההיסטוריה כולה. האונס במרבית המלחמות לא היה תוצר-לוואי ולא התנהגות חריגה של אינדיבידואלים, אלא חלק מאסטרטגיה גדולה, מכוונת, מתוכננת ושיטתית על ידי כל ההיררכיה הצבאית או החמושה, במלחמות בין קבוצות אתניות או דתיות ואף בעימותים פנימיים. האונס היה לרוב נרחב, כאשר המטרה הייתה לאנוס כמה שיותר נקבות תוך הבטחה למבצעים כי הם ייהנו מחסינות מוחלטת.

האונס נחשב מפגן הניצחון האולטימטיבי לאחר הניצחון במלחמה מכיוון שהוא מדמה מאוד מלחמה אסימטרית בין שני צדדים. הלוחמים שאנסו הפגינו את עוצמת צבאם וגופן המפושק והנחדר של הקורבנות דימה את האויב שנכבש, נרמס והובס על ידם. לאחר שנאנסו, גופן המחולל נותר כעדות לתבוסתו וכניעתו המוחלטת של האויב שכן אונס נחשב לצורת ההכנעה הכי אכזרית. ההיסטוריונית סוזן בראונמילר כתבה כי אונס נחשב למעשה של כיבוש, ולכן עבור הכובשים לאורך ההיסטוריה לא הייתה דרך אולטימטיבית יותר לחגוג את ניצחונם, מאשר לכבוש "את גופן של נשות האויב המובס" ולעיני כל כדי להפגין את ניצחונם עליו. הפילוסופית גיאטרי-צ'קרוורטי-ספיבק תיארה את ה-"אונס הקבוצתי שערכו הכובשים כחגיגה מטונימית לכיבוש הטריטוריאלי".
למטה: ציורו של הצייר ההולנדי יאן סליטרס. "האונס של סרביה". אישה מופשטת ומובלת לאינוס על ידי לוחמים.
1-3-4.jpg
מפגני האונס הללו לא נועדו כמובן אך ורק לראווה אלא גם כדי להביא לביזוי קולקטיבי מוחלט שלהם באמצעות דה-הומניזציה (שלילת היותם בני אדם בכלל), כדי לפוגג את אמונתם במסורת התרבותית והדתית ובכך להביא לדמורליזציה אנושה בקרבם, החרבה מוחלטת של קהילות, ערור קשרי זיקתם לאזור, פירור הקבוצה האתנית כולה והטלת אימה עליהם, כדי להבטיח שגם ניצולים שיצליחו להימלט לא ישובו עוד והאונס נחשב לפרקטיקה האולטימטיבית לשלילת תכונותיהם האנושיות של בני האדם. שהרי ברגעים האלו הם אינם מתייחסים אליהן כאל בנות אנוש, אלא כאל חפצים שניתן להשתמש בהן ואחר כך להשליך אותן. זה נחשב משחר ההיסטוריה לביזוי הכי גדול של בני-האדם, שמביא לפגיעה אנושה בצלם האדם ותחושת הערך העצמי שלהן ובמיוחד בחברות הפטריארכליות כשהכבוד הגברי תלוי בהצנעת והסתרת גופן "המבזה" של הנקבות ובתוליהן הוא ערך ליבה. איבר המין הגברי של הלוחמים שימש לפיכך נשק מלחמה אסטרטגי, אמצעי לטיהור אתני אשר מצוי תמיד בהישג ידם ובחינם.

ועל כן הם לרוב אנסו אותן קבוצתית בפומבי לעיני בני משפחותיהן ויתר תושבי האזור המובסים, שאולצו באמצעות איומי נשק לצפות בהן נאנסות. בנות נאנסו לעיני הוריהן ואימהות נאנסו לעיני ילדיהן כשבמקרים רבים אימהות ובנותיהם נאנסו זו לצד זו. לעיתים הם אף כפו על המובסים לאנוס בעצמם את בנות עמם ומשפחתם במטרה לפגוע בלכידות בתוך המשפחות והקהילות ולהוביל להרס מוחלט שלהן. כמו כן לצפות בהן נאנסות על ידי מי שאמורים היו להגן עליהן היה בעיניהם מחזה מגרה במיוחד. אבות אנסו את בנותיהם, סבים את נכדותיהם, אחים את אחיותיהם ובנים את אמותיהם, לנגד עיניהם של לוחמים משועשעים. כובשים לעיתים אלצו גם מנהיגים וכהני דת לאנוס בעצמם את בנות עמם, כדי לפוגג את אמונתן במסורת התרבותית והדתית. איבר המין הגברי של הכובשים שימש על כן נשק מלחמה אסטרטגי, אמצעי לטיהור אתני אשר מצוי תמיד בהישג-ידם ובחינם.

המטרה הנוספת של האונס ההמוני הייתה גם להפרות את הקורבנות כביטוי סופי לניצחון עליהם ואין זה פלא שכן אם הניצחון האולטימטיבי במלחמת הקיום הוא התפשטות הגנום, איזה ניצחון מרשים יותר מניצחון בו הגנום כובש את ביציותיו של האויב. האנתרופולוג האבולוציוני מייקל פ' גיליירי היטיב לנסח זאת כך: "חיילים שיש ביכולתם לאנוס את נשות אויביהם ואת בנותיהם מפגינים את ניצחונם באורח שאין עליו עוררין.. האונס הוא הוכחת הניצחון ושכר הניצחון. אונס המוני הוא ניצחון רבייה המוני". הקורבנות נאלצות ללדת לאויב שלהן אשר השמיד את בני משפחותיהן ויקיריהן והחריב את ביתן, את דור ההמשך של לוחמיו. אין השפלה גדולה יותר מזו בפרט בחברות פטרילינאליות שבהן התפיסה היא שהצאצאים יורשים את מוצאם האתני מאביהם.
למטה: אחד הציורים של גוטפריד סיבן בחוברת שפורסמה בשנת 1909. הכותרת "Balkangreuel"(האכזריות בבלקן). ארבעה חיילים טורקים אונסים ארבע נערות צעירות בתוך כנסייה אורתודוקסית מול עיני כומר כפות אשר הוכרח לצפות.
1-8-2.jpg
מצביאים אפשרו את האונס ההמוני גם כדי להחדיר מוטיבציה בלוחמים כשלעיתים זה גם היה התגמול העיקרי שהובטח להם. "..אל-המנצח הולך השלל!" (!To the victor go the spoils) הייתה תרועת המלחמה במהלך מאות שנים והנקבות היו השלל. הנקבות נחשבו ל-"פרסי מלחמה", ואות הוקרה ללוחמים על הצטיינותם בקרב אשר החדירו מוטיבציה אדירה בקרב הלוחמים. הלוחמים אנסו אף ילדות קטנות, נשים הרות וזקנות, מפני שזו הייתה עבורם סוף-סוף הזדמנות להשביע את תאוותם האפלה. גם כשהוחלט להשמיד את האוכלוסייה כולה, בעוד שזכרים הושמדו מיד, הנקבות לעיתים תכופות קודם נאנסו, לפני השמדתן. המטרה הייתה ליהנות מגופותיהן כסחורות חד פעמיות לפני שהן מושמדות ונרקבות ולהתענג על ייסוריהן ברגעיהן האחרונים. ולכן במלחמות רבות לאורך ההיסטוריה, נקבות נאנסו אפילו באתרי הוצאה להורג ממש רגעים ספורים לפני שהן הוצאו להורג.

אם היצע הנקבות היה דל, הלוחמים המתינו בתור ארוך מול כל נקבה שנשבתה. כל לוחם עלה עליה בתורו, אנס אותה ולאחר מכן פינה את ה"אטרקציה" להבא אחריו, שכן לאחר שהם חצו קילומטרים רבים בדם, ואש ומוות ושהו זמן רב בסביבה גברית, אין עבורם תאבה גדולה יותר מאשר לחדור לתוך גופן המפתה והמגרה של הנקבות, ולפרוק עליהן את כעסם, זעמם ותסכולם. הלוחמים לעיתים קרובות אנסו אותן בברוטליות ובו בעת הפליאו בהן את מכותיהם ואגרופיהם כדי להגביר את הריגוש שלהם. קורבנותיהם סבלו לעיתים קרובות מחבלות קשות, עצמות שבורות וסדקים בגולגולת שהביאו לנכות וללקות בראייה ובשמיעה. דפנות הנרתיק שלהן לעיתים נקרעו או נוקבו (פיסטולות) כתוצאה מהברוטליות של הלוחמים הנרגשים שהובילו לכאבים עזים. שלפוחית השתן ומעי הגס ממוקמים סמוך לנרתיק, ועל כן נקב בנרתיק לעיתים גם הוביל לבריחה כרונית של שתן וצואה דרכו.

במקרים רבים האונס היה כה אלים שהקורבנות נאנסו למוות וחלקן מתו לאחר זמן קצר כתוצאה מהפגיעות הקשות שהן ספגו. לאחר שהלוחמים אנסו את הקורבנות שלהם והשביעו את תאוותם, הם לעיתים רצחו אותן ללא רחם אם הן עדיין נותרו בחיים, ולרוב באופן מבזה במיוחד, כמו למשל באמצעות החדרת קנה רובה לתוך הנרתיק שלהן, איבר הנחשב למביש, ופתיחה באש. לעיתים הם אף המשיכו לאנוס גם את הגופות שלהן במטרה לבזות אף את מותן ולהתענג על הבעת המוות שנותרה על פניהן. כמו כן הלוחמים במקרים רבים אף השחיתו לאחר מכן את הגופות שלהן, כדי לספק את היצרים הכי סדיסטים וחולניים שלהם. המנהגים הנפוצים כללו החדרת חפצים לתוך הנרתיקים שלהן וכריתת שדיהן מגופן לשם השעשוע והלעג למראה האיבר הזה.
1-12.jpg
כמו כן צבאות במסעות כיבושים לא נהגו לאנוס רק את נשות האויב אלא אף נשים מקומיות ששוחררו משלטונו של כובש אחר. בעבר לא רק שזה היה נראה טבעי לגמרי אלא אף היה מצופה מהקרובנות לא להתנגד ולהעניק מרצון את גופן ללוחמים אשר רחוקים מהנשים ומהמשפחות שלהם במטרה לנחם אותם, לרומם את רוחם ולהחדיר בהם מוטיבציה לקראת המשך הקרבות, שכן התפיסה מימים ימימה הייתה שגברים עסוקים במלחמת הקיום, זה תפקידם, ואילו הנשים הן מנוחת הלוחמים, זה ייעודן. ומכאן גם למעשה מקור הביטוי המשפיל והמבזה: "מִזְרון" לחיילת המשרתת כפקידה ביחידה של לוחמים המוכר בהווי הצבאי.

ההיסטוריונית סוזן בראונמילר כתבה כי מקדמת דנא צבאות נחשבו המועדון האקסקלוסיבי ביותר בעולם שיועד לגברים בלבד. הגבריות בצבא, הכוח של הנשק האימתני הנמצא בלעדית בידיהם, החיבור הרוחני אליו, המשמעת לפקודות שניתנו והתקבלו, וההיגיון הפשוט של הפקודה ההיררכית, לעומת הנשים שנתפסו כחלשות ומוגות לב, "נקבות" שאינן מסוגלות להילחם כמותם, אף חיזקו עוד יותר את התפיסה שנשים הן נחותות ושוליות. ובהיעדר חוקים במלחמות המגנים על הנשים מתקיימים התנאים האופטימליים והרקע הפסיכולוגי המושלם להפגין את הזלזול בהן, והרי איזו דרך אכזרית יותר להפגין זאת מאשר לאנוס אותן.

פרופסור דארה קיי כהן מאוניברסיטת הרווארד כתבה כי הלוחמים בעתות מלחמה נהגו לאנוס קבוצתית נשים אשר נפלו לידם גם במטרה לבסס את הקשר בין הלוחמים וליצור ביניהם תחושת לכידות בתוך היחידות, בפרט אם הם גויסו למלחמה בכפייה. באמצעות האונס הקבוצתי הלוחמים מתרברבים כל אחד בתורו בכוחו, עצמתו ועליונותו של המין הגברי אולם להבדיל מעתות שגרה שהגברים מתחרים ביניהם על הנשים ורכושניים כלפיהן, הם מעבירים אותן מיד ליד ובכך מפגינים את אחוות הלוחמים. כהן כתבה כי מאחר וחלק מהצבאות לאורך ההיסטוריה השתמשו גם בלוחמים-ילדים, אינוסן אף היווה "טקס התבגרות", שבו הם נדרשו לראשונה להפגין לעיני חבריהם את גבריותם המסמלת דומיננטיות ושליטה ואת אכזריותם הנדרשת בשדות הקרב.
למטה: אחד הציורים של גוטפריד סיבן בחוברת שפורסמה בשנת 1909. הכותרת "Balkangreuel"(האכזריות בבלקן). אישה נקשרה לעץ ופלג גופה התחתון הופשט כדי שהלוחמים יוכלו להתענג עליה לאחר ניצחונם בקרב. כל לוחם בתורו.
מכיוון שנקבות נחשבו לרכוש מבוקש מאוד בקרב הגברים, אחת המטרות שהוצבו במלחמות רבות הייתה לבזוז אותן ולעיתים זו אף הייתה מטרתם היחידה ולכן גופן למעשה היה חלק משדה הקרב שעליו הם נלחמו. גופן כונה במלחמות: "מטרות רכות". על כן האונס ההמוני ברוב המלחמות שהוכרעו בהיסטוריה לא התחולל רק בשדות הקרב אלא נמשך זמן רב לאחר שהסתיימו. במלחמות רבות הותר ללוחמים לשוב לביתם עם הנשים והילדות כדי להשתמש בהן כשפחות מין או לסרסר בהן באופן פרטני. הצורה האחרת הייתה מיסוד האונס על ידי הרשויות הצבאיות או האזרחיות. הן נכלאו והוחזקו במחנות אונס או בתחנות אונס. המטרה הייתה שהאונס ההמוני יהיה מאורגן יותר, להביא לניצול מקסימלי של משאב גופן, ולשמור על נאמנותם של הלוחמים לאורך זמן. מטרה נוספת הייתה שהלוחמים יאנסו נשים שעוברות בדיקות רפואיות על מנת לצמצם התפשטות של מחלות מין. חלקן הועברו מהחזית לעורף והוכנסו לבתי בושת כדי שגם אזרחים יוכלו לאנוס אותן ובכך ליהנות מהניצחון ולבזות את אויבם.

לאחר כמעט כל מלחמה שהסתיימה בניצחון לאורך ההיסטוריה, אחוז הגברים בקרב האוכלוסייה אשר הובסה הצטמצם מאוד ובעיקר הצעירים והחזקים. נותרו לרוב נשים, ילדים וזקנים חסרי הגנה, הנתונים לחלוטין לחסדיו של הכובש הרואה בהם אויב. הם נותרו לחיות בעוני מחפיר, בעיקר בשטחים כפריים שלרוב נחרבו ועם מחסור במים וחשמל תחת שלטון הדיכוי של הכובש. המנהיגים, הפקידים והשוטרים של המשטר הכובש נהגו להמשיך לפשוט על הבתים שלהן במטרה לאנוס את הנשים והילדות. כתוצאה מכך הן סבלו ממחלות מין ומזיהומים כולל מנגיף האיידס (HIV) ומבעיות גינקולוגיות מתמשכות ונותרו ללא כל טיפול מפני שהמתקנים הרפואיים נחרבו במלחמה ונותרו בלי אספקה של חומרים חיוניים. אנשי רפואה רבים נספו או ברחו מהאזור.

הקורבנות סבלו מפגיעות נפשיות ארוכות טווח לרבות פחד, חוסר אונים, עצב, חוסר התמצאות, בדידות, ייאוש, דיכאון, חרדה ותסמונת דחק פוסט טראומטית (PTSS), הפרעות סומטופורמיות רבות, פלאשבקים, טראומה מתמשכת, נדודי שינה כרוניים, סיוטים, חוסר תאבון, פרנויה, שנאה לגופן הנשי, תחושה של גועל ובושה וקושי ביחסים אינטימיים עם גברים במערכות יחסים. הקורבנות לעיתים קרובות נודו ממשפחותיהן וקהילותיהן והוכו וננטשו על ידי בעליהן, שראו בגופן שבוזה סמל לזוהמה ובושה. חלקן נרצחו על ידי בני משפחותיהן במטרה למחות את החרפה ולשקם את כבודם. הילדים שנולדו לנשים שנאנסו נודו גם הם. הקורבנות שנותרו בחיים לרוב הושתקו מכיוון שבתפיסה ההיסטורית אין חרפה גדולה מאשר להיאנס על ידי לוחמיו של האויב.
למטה: אחד הציורים של גוטפריד סיבן בחוברת שפורסמה בשנת 1909. הכותרת "Balkangreuel"(האכזריות בבלקן). חיילים שבים לבסיסם אחרי הניצחון. על סוסיהם הם העמיסו את בנותיהם של המובסים כדי להשתמש בהן כשפחות מין.
1-4-5.jpg
עבור גברים החפצים להשביע את היצרים הסדיסטים והאפלים שלהם, אין הזדמנות טובה יותר מאשר באזורים מוכי-מלחמות. ועל כן אפילו כוחות ניטרליים שהוצבו באזורים הללו, כמו למשל כוחות שמירת השלום של ארגון האומות המאוחדות, ניצלו את ההזדמנות שלקורבנות אין למי לדווח בשל היעדר שלטון וחוק, התפוררות החברה, חשש מנקמה וכמובן היותם בעלי הסמכות, ואנסו גם נשים וילדות. לעיתים הם לא נדרשו להפעיל כוח, שכן הכפייה נעשתה תמורת סיוע הומניטרי כמו מזון, מים ותרופות. האכזריות היא לא נתפסת. הם למעשה אמרו לקורבנות שלהם כי הן לא תקבלנה מהם שום סיוע, לפני שהם קודם יאנוס אותן. בעבר זה אף לא תואר כאונס מאחר והקורבנות נחשבו ל-"זונות", ופקידים בדרגות גבוהות, למשל בארגון האומות המאוחדות, גיבו בעבר את פקודיהם בטענה כי "בנים תמיד יהיו בנים". במקרים מעטים מאוד הם הועמדו לדין לאחר שהם חזרו למולדתם.

אונס גברים וילדים זכרים במלחמות הוא מאידך נדיר אף על פי שאינוסם אף נחשב לביזוי כפול משום שלהבדיל מאונס נקבות, הכובשים אף מוחים את מעמדם כגברים בחברה, בכך שהם הופכים אותם מ-"מחודרים" ל-"נחדרים", ומ-"מבזים" ל-"מבוזים", ולמעשה הם נוהגים בהם כפי שנוהגים בנקבות ובעיני הגברים אין השפלה גדולה יותר לגבר שמתייחסים אליו כמו אל "נקבה". אולם אונס זכרים במלחמות הוא בכל זאת נדיר בשל תפיסת האונס כשכר של הלוחמים שמבחינתם הכי כיף זה לאנוס נקבות. הסיבה השנייה לנדירות התופעה היא החשש של הלוחמים שיחשדו בהם בטעות שהם הומוסקסואליים אשר נמשכים לגברים. ועל כן במקרים שנאנסו גברים, הכובשים לרוב העדיפו להחדיר לגופם חפצים או כפו עליהם באיומי נשק לאנוס אחד את השני. קיימים תיעודים מחרידים רבים על גברים שנפלו בשבי ואולצו תחת עינויים לאנוס אחד את השני לעיני הכובשים המשועשעים.
1-16-1.jpg
 
פרק משנה 7.1: אונס המוני במלחמת העולם השנייה ביבשת אירופה (1939-1945)

עם עלייתה של המפלגה הנאצית בגרמניה בשנת 1932 החל אדולף היטלר שכיהן כקנצלר להגשים את האידאולוגיה הנאצית. האידאולוגיה קבעה בין השאר כי גרמניה תכבוש שטחים רבים באירופה במטרה להחיל בהם את "הסדר החדש". על פי חזונו גרמניה תתרחב מזרחה לכיוון ברית המועצות, כדי לאפשר מרחב מחיה לעם הגרמני והיא תהפוך לאימפריה (הרייך השלישי). באימפריה תונהג היררכיה לפי גזע. בראש ההיררכיה יעמדו הארים (עמי מערב-אירופה, בעיקר גרמנים ואוסטרים), ומתחתם יהיו הסלאבים (עמי מזרח אירופה). הזכרים יהיו עבדים והנקבות שפחות שלהם. גזעים "נחותים" כמו יהודים ושחורים יושמדו. ב-1 בספטמבר 1939 גרמניה פלשה לפולין וכבשה את כולה בתוך חמישה שבועות, ועד אפריל 1941 כבשה את רוב אירופה.

במהלך כיבושה של מזרח אירופה ולאחריו החל להתחולל אונס המוני על ידי חיילי הורמאכט (שמו הרשמי של הצבא הגרמני). כתוצאה מהאונס ההמוני נולדו רק בשטחי ברית המועצות בין 750,000 ל-1,000,000 תינוקות. בהתבסס על ההנחה כי אחת מכל עשר נשים שנאנסו התעברה, מעריכים כי עד 10 מיליון קורבנות נאנסו על ידי חיילי הורמאכט רק בברית המועצות לבדה. חיילי הורמאכט נהגו לפני שהם אנסו קבוצתית את הנשים הפרטיזניות ונשים אחרות שהם תפסו, לקעקע על גופן את המילים: "Hure für Hitlers Truppen" (זונה עבור חייליו של היטלר). לאחר שאנסו אותן רבים מהם התפארו בגלוי באינוסן וברציחתן.
למטה: חייל גרמני משועשע למראה גופתה המחוללת של אישה סובייטית בשטח שנכבש בברית המועצות. קיץ 1941.
1-2-8.jpg
הצבא הגרמני התיר לחייליו לאנוס נשים מקרב העמים הכבושים בפרט בקרב העמים במזרח ובדרום מזרח אירופה מפני שהן נחשבו לפי תורת הגזע לגזע נחות שכל ייעודו בעולם הזה הוא לספק את צורכיהם של הגברים שמשתייכים לגזע הארי העליון. ההיסטוריונית סוזן ברונמילר ציינה כי האונס ההמוני של נשים יהודיות, רוסיות ופולניות מילא תפקיד מרכזי והיווה מפגן שנועד לשלול את היותן בנות אדם, תוך התייחסות אליהן כאל חפצים שנועדו לענג ולנקז את הפרשותיהם של הגברים מהגזע העליון, כדי למחות את הערך העצמי שלהן ואמונתן במסורות התרבותיות והדתיות, ועל ידי כך להביא להתפוררות הקבוצות האתניות. גם נקבות שהוחלט להוציא להורג, במקרים רבים הם קודם אנסו אותן קבוצתית כדי ליהנות מגופן המפתה לפני שהוא מושמד. קשה לקבוע את המספר הכולל של הקורבנות שנאנסו על ידי החיילים והשוטרים הגרמנים, בשל היעדר העמדה לדין על אונס.

היהודים מאידך נחשבו לתתי אדם לכן חוקי נירנברג אסרו על הגברים הגרמנים לאנוס נשים יהודיות בשל החשש שהן עשויות כתוצאה להתעבר וללדת להם תתי אדם כמותן, אך האיסור לא עצר בעדם לאנוס נשים יהודיות בכל פעם שזה התאפשר להם. במהלך המערכה הצבאית בפולין רק במקרה אחד חיילים הועמדו לדין. שלושה חיילים אשר אנסו קבוצתית את בנות משפחת קאופמן היהודית בעיר בוסקו-זדרוי. השופט דן אותם על מגע עם תתי אדם, ב-"טומאת הגזע" (rassenschande) ולא באונס. בין הקורבנות שנאנסו על ידי חיילי הורמאכט היו גם אלפי אחיות, רופאות וחובשות שטח סובייטיות. לעיתים קרובות הן נרצחו לאחר שנאנסו. הנה דוגמאות למעשי אונס קבוצתיים בברית המועצות: בעיר לבוב חיילים כלאו נערות יהודיות ואנסו אותן שוב ושוב עד שהן התעברו ואז רצחו אותן. באותה עיר 32 נשים שעבדו בבית-חרושת לבגדים, נאנסו בגן-ציבורי ולאחר מכן נרצחו. כומר שניסה לעצור את הזוועה נרצח. בפולין התחולל אונס המוני של נשים ונערות יהודיות במהלך הפלישה בספטמבר 1939.

במהלך ההוצאות להורג ההמוניות של תושבים פולנים, אוקראינים, בלארוסים ורוסים שבוצעו לרוב בידי מליצית פולקסדויטשר סלבסשטוץ ובליווי חיילי ורמאכט, בשטח בניהולו של הצבא הגרמני, הקורבנות הופרדו בכל פעם לשתי קבוצות, זכרים ונקבות. הזכרים הוצאו מיד להורג בעוד נשים וילדות קודם נאנסו על ידם לפני הוצאתן להורג. אחרי שנאנסו הן הוצאו גם להורג בירייה. בצרפת החל להתחולל אונס המוני של נשים וילדות צרפתיות בשנת 1944 על ידי החיילים הגרמנים לצד מעשי הטבח והביזה. בדנמרק הכבושה אשר הסכימה בהתחלה לשתף פעולה הובטח שבתמורה הצבא ימנע מחייליו לאנוס את נשותיהם ובנותיהם.
למטה: אחד הבורות באתרי ההוצאה להורג שלתוכו הושלכו גופותיהן של הנקבות לפני אטימתו. רבות מהן קודם נאנסו.
1-18-1.jpg

תת-פרק משנה 7.1.1: אונס המוני על ידי חיילים גרמנים במחנות ההשמדה

במהלך מלחמת העולם השנייה (משנת 1941 עד 1945) הושמדו במחנות ההשמדה הגרמנים באירופה כשישה מיליון יהודים, מתוכם כשני מיליון נשים. הם הוכו, הושפלו והושמדו באכזריות. חלקם גם נפלו קורבן לניסויים אנושיים. הנשים בשל היותן גם יהודיות וגם נקבות פגיעותן הייתה כפולה בשל האפשרות גם להיאנס. במקרים רבים הן נאנסו רגע לפני שהוכנסו לתאי הגזים. אחד מקציני האס-אס למשל העיד: "היה מנהג לעמוד בפתח ולחוש את החלקים הפרטיים של הצעירות שנכנסות לתאי הגזים. היו גם מקרים של חיילי אס-אס מכל הדרגות אשר דחפו את האצבעות שלהם אל תוך הנרתיקים של הנשים הצעירות והיפות". הסדיזם הוא בלתי נתפס. המטרה הייתה לבזות אותן ברגעים האחרונים שלהן בחיים, לפני שהן הוכנסו לתאי הגזים והושמדו.

על אף חוקי גזע מחמירים שהגבילו את האינטראקציה עם היהודים, חיילי אס אס ושוטרים אנסו נשים יהודיות לעיתים קרובות. זה היה כל כך תכוף שאף דווח כי: "50-80% מכוחות האס-אס ויחידות המשטרה שפעלו במזרח אירופה, אנסו נשים יהודיות". הם אנסו אותן במטרה ליהנות ובה בעת להפגין את עליונותם עליהן ולעשות להן דה המוניזציה ולהציגן כלא-אנושיות, כחפצים. בתחילת המאה ה-20 יהודים נחשבו תתי אדם לפי תורת הגזע, ולכן נאסר על הגברים הגרמנים לבוא במגע עם נשים יהודיות, כדי למנוע אפשרות שהן תתעברנה ואז תלדנה להם תתי-אדם כמותן, מכיוון שזה נחשב ל"טומאת הגזע" (rassenschande). לכן במלחמת העולם השנייה נאסר על הגברים הגרמנים לאנוס נשים יהודיות אך זה לא מנע מהחיילים והשוטרים לאנוס אותן. זו הסיבה שמיד לאחר שהם אנסו נשים יהודיות, הם לעיתים קרובות הרגו אותן כדי להבטיח שהן לא תלנדה כתוצאה צאצאים. היו אף מקרים שיחידות אס-אס קיימו מסיבות, שאליהן הובאו נשים יהודיות שנאנסו ללא הרף עד שנפלו על הריצפה מדממות.

אסירים שהצליחו להימלט מהגטאות ברחו לרוב לתוך היערות והצטרפו לפרטיזנים בניסיון להגדיל את הסיכויים שלהם לשרוד. מחקרים מצאו כי נשים רבות היו מודעות לפני כניסתן ליערות שהן תתמודדנה עם שורה של אתגרים בשל מינן וכי "האפשרות שהן תאנסנה הייתה מוחשית". היחידות האלו נשלטו לרוב על ידי גברים ומעורבות בפעילות צבאית הוגדרה כמיועדת לגברים. ועל כן נשים שהגיעו ליחידות האלו בדרך כלל עשו זאת "מכיוון שחיפשו הצלה ולא כדי להילחם באויב". עם קבלתן לפרטיזנים לעיתים קרובות תפקידן היה לספק את הלוחמים ביחידות האלו, לרוב לא מרצון כדי לגמול להם על ההגנה שהם מספקים להן.
למטה: נערות יהודיות מבועתות צועדות ערומות ברגעיהן האחרונים לאתר הוצאה להורג בחוף הים ליד לייפאיה לטביה.
holocaust-9-1.jpg

תת-פרק משנה 7.1.2: אונס המוני במהלך השמדת רובע אוחוטה בורשה

לאחר פרוץ מרד ורשה ב-1 באוגוסט 1944, הורה רייכספיהרר היינריך הימלר להשמיד את העיר, ואת אוכלוסייתה האזרחית. בפקודת הימלר שהונפקה בכוח צו של היטלר, נכתב כי: "הפיהרר אינו מעוניין בהמשך קיומה של ורשה. כל האוכלוסייה תוצא להורג וכל המבנים יופצצו. 1) מתקוממים אשר נתפסו צריכים להיהרג, בין אם הם נלחמים או לא. 2) החלק הלא-לוחם, נשים, ילדים, צריכים גם להיהרג.. 3) העיר כולה צריכה להיהרס עד היסוד... כלומר בנייניה, רחובותיה, מתקניה וכל מה שבתחומה". ב-4 באוגוסט 1944 יחידות אס-אס בשם "רונה" (RONA), שמנו 1,700 חיילים בפיקודו של ברוניסלב קמינסקי, נכנסו לרובע אוחוטה בורשה. הן החלו להוציא להורג את תושביו באמצעות כיתות יורים והשלכת רימונים לתוך המרתפים שבהם הסתתרו. רוב הבניינים ברחוב אופאצ'בסקה הוצתו ורבים מדייריהם נרצחו, כולל אזרחים ברחובות הסמוכים. תושבי רחוב גרוג'קה 104 למשל נהרגו כולם מרימונים שהושלכו לתוך המרתף שבו הם הסתתרו. הזוועות הקשות ביותר בוצעו בבתי החולים המקומיים.

ב-5 באוגוסט, בשל המספר ההולך וגדל של תושבי הרובע ותושבים מהאזורים הסמוכים שגורשו מבתיהם, נבנה מחנה מעבר באזור שוק הירקות ז'ילניאק (היום אזור הייל בנאצ'ה), כדי לאספם לפני העברתם למחנה מעבר בעיר פרושקוב, מחוץ לורשה. במחנה לא היו מתקנים סניטריים, תרופות ואף שתייה. הייתה לעיתים רק כמות קטנה של לחם מעופש. החיילים השתלטו על בניין הניהול לשעבר של השוק והשתמשו בעמדות השומרים כעמדות שמירה. השוק היה מוקף בקיר לבנים שמנעה הימלטות. חיילים החלו להוביל אותם כמו צאן לכיוון המחנה, תוך כדי שהם מכים ויורים בהם לשם השעשוע. הם שלפו גם תוך כדי נשים מתוך ההמון כדי לאנוס אותן. בתדירות גבוהה הן לא הוחזרו. הן נאנסו בצד הדרך על ידי החיילים שמיד לאחר מכן הרגו אותן. בשער המחנה נערכו על גופם חיפושים, נלקחו מהם חפצי-ערך (תכשיטים וכסף), והם הוכנסו בכוח לשטח המרוצף של השוק. עד לשעות הערב נכלאו 10,000-20,000 בני-אדם, וב-7 אוגוסט המחנה היה גדוש. חיילים ירו לעיתים בכלואים בשביל הכיף.

ב-5 באוגוסט פלשו יחידות RONA לבית-החולים רדיום ברחוב ואוולסקה 15. היחידות החלו להוציא להורג את החולים ואנשי הצוות תוך שהם מציתים את הספרייה ומשמידים את מלאי המזון, בית-המרקחת וחלק ניכר מציוד בית-החולים. גברים נטבחו מיד ונשים רבות קודם נאנסו קבוצתית, דפוס אשר חזר על עצמו בכל מקום. בשלב מסוים הוחלט להשאיר 8 אנשי צוות והיתר הועברו אל מחנה זילניאק. בערב האחיות שנותרו מאחור נאנסו קבוצתית. למחרת הוצת המבנה וחלק מהחולים נשרפו למוות. ב-9 באוגוסט החיילים מצאו בתוך המבנה מספר ניצולים והציתו אותו שוב. כ-10,000 מתושבי המחוז נספו בטבח. לאחר מכן יחידות של ורניכטונגס (Vernichtungskommando) הציתו באופן שיטתי רחוב אחר רחוב, וכך הביאו להרס סופי של הרובע.
למטה: שוטרים גרמנים מוציאים להורג נשים וילדות באחד מאתרי ההוצאה להורג.
1-13.jpg

תת-פרק משנה 7.1.3: הקמת תחנות אונס ברחבי אירופה הכבושה (Militärbordelle)

מכונת המלחמה הגרמנית האימתנית הייתה משומנת ויעילה מאוד. השמדה המונית של בני-אדם נעשתה באמצעות תאי גזים באופן אפקטיבי ויעיל מאוד וכך באופן מאורגן הם פעלו גם במטרה להשביע את תאוותם המינית של חיילי הורמאכט והאס אס. הצבא הקים תחנות בכל רחבי אירופה הכבושה אשר בהם חייליו יוכלו לאנוס את בנותיהם של העמים הכבושים באופן מאורגן. התחנות כונו בלעג: "בתי זונות צבאיים" (Militärbordelles), והצבא והמשטרה הגרמנית במזרח אירופה החלו לצוד ברחובות הערים נשים צעירות ונערות מתבגרות. הטקטיקה כונתה: "איסוף" (łapanka/rafle), ובאמצעותה נלכדו בכל פעם מספר גדול של עוברות אורח אשר לא נחשדו בדבר. הן נכלאו בתנאים קשים ואולצו לספק את החיילים שהיו בדרכם לחזית או שבו ממנה.

הסיבה להקמתן של התחנות הייתה בראש ובראשונה החדרת מוטיבציה בקרב החיילים ולגמול להם על התגייסותם למלחמה. הסיבה השנייה הייתה שהחיילים יאנסו נשים שעוברות בשוטף בדיקות רפואיות שוטפות כדי למנוע התפשטות של מחלות מין. כמו כן היה חשש שאם לא תהיינה לחיילים נשים זמינות לקיים עימן יחסי מין הם יאלצו לאונן, פעולה אשר נתפסה כלא גברית. רופא שדה ראשי של הורמאכט אף הפנה את תשומת הלב מפני "סכנת ההתפשטות ההומוסקסואליות" אם התחנות לא יוקמו. על אף חוקי נירנברג שאסרו על הגברים הגרמנים לקיים יחסי מין עם נשים יהודיות שנחשבו לפי תורת הגזע לתתי-אדם, בשל הסכנה שהן כתוצאה תתעברנה ואז הן תלדנה להם תתי-אדם כמותן, היו גם מקרים של נשים יהודיות שהוכנסו לתחנות האלו.
maxresdefault.jpg
רוב התחנות הוקמו במבנים שנבנו במיוחד. במערב אירופה הם הוקמו לעיתים באמצעות בתי בושת קיימים ומלונות שהוחרמו על ידי הורמאכט והוסבו במיוחד למטרה זו. התחנות נוהלו על ידי הורמאכט. עד שנת 1942 הוקמו כ-500 תחנות מהסוג הזה בכל רחבי אירופה הכבושה. התחנות נפתחו כל יום, מהשעה 14:00 עד לשעה 20:30. כל אישה נאנסה עד 32 פעמים כל יום. מכיוון שהתורים היו ארוכים לכל חייל הוקצב 15 דקות בלבד לאנוס את הקורבן שלו בעלות סמלית של 3 מטבעות רייכסמארק. על פי הרשומים, לפחות 34,140 נקבות נאנסו בשגרה בתחנות האלו על ידי החיילים הגרמנים במהלך הכיבוש של מדינותיהן. כמו כן לקורבנות נערכו גם בדיקות רפואיות שגרתיות כדי לוודא שגופן לא נדבק במחלות לצורך שמירת בריאותם של החיילים. הקורבנות שהתעברו לעיתים שוחררו אחרי שההתעברות שלהן כבר נראתה לעין, אולם מהבושה הן לא שבו למשפחות שלהן.

בצרפת הכבושה הורמאכט ייסד מערכת בירוקרטית גדולה שכללה כמאה תחנות עוד לפני שנת 1942 שהתבססה על מערכת שליטה ממשלתית. החיילים קיבלו כרטיסי ביקור רשמיים לתחנות הללו. הם הונפקו בידי המפקדה העליונה של כוחות היבשה. בספטמבר 1941 המפקד העליון של צבא היבשה הגרמני (OKH), ולטר פון בראוכיטש, הציע כי המפקדים יחוייבו להתיר לכל החיילים הצעירים שלהם לבקר מדי שבוע בתחנות הללו ולאנוס את הנקבות הכלואות כדי שהם יגיעו אל החזית וישובו רגועים. הצבא הגרמני פתח תחנות אונס גם בערים הכבושות בברית המועצות שאליהן הוכנסו בכפייה נשים צעירות ונערות סובייטיות. באחד הדוחות למשל שהופק לאחר המלחמה במהלך משפטי נירנברג נכתב: "בעיר סמולנסק פתח הפיקוד הגרמני בית זונות עבור הקצינים, באחד מבתי המלון שאליו הובלו מאות נשים ונערות... הן נגררו ללא רחמים ברחוב מזרועותיהן ומשערותיהם".
למטה: חייל גרמני ביציאתו מתחנת האונס בברסט, צרפת (1940)
1-16-2.jpg
נהג של הצלב האדום השווייצרי פרנץ מאוויק שהיה באחד המקרים עֵד ללכידת נערות עבור התחנות האלו, כתב בשנת 1942 מורשה על מה שראה: "גרמנים במדים... נועצים מבטים בנשים ונערות, בין הגילאים 15 עד 25. אחד החיילים שולף פנס כיס ומאיר אותו לעבר אחת הנשים, היישר לתוך עיניה. שתי הנשים מפנות אלינו את פניהן החיוורות עם הבעה של עייפות וכניעה. הראשונה אישה כבת 30. 'מה הזונה הזקנה הזו מחפשת כאן?', צוחק אחד משלושת החיילים 'לחם אדוני...' מבקשת האישה. 'בעיטה בתחת את מקבלת, לא לחם', משיב החייל. בעל הפנס מכוון שוב את האור לעבר פניהן וגופן של נערות. הצעירה אולי בת 15... הם פותחים את המעיל שלה ומתחילים למששה עם כפות ידיהם מלאות התאווה... 'זו אידיאלית למיטה' הוא אומר".

משרד החוץ של ממשלת פולין הגולה הפיק מסמך ב-3 במאי 1941 שתיאר את הפשיטות ההמוניות שנערכו בערי פולין ונועדו ללכוד נשים צעירות עבור התחנות האלו. כמו כן נערות פולניות מגיל 15 שסווגו כמתאימות לעבודה כשפחות, נשלחו לגרמניה, שם הן נאנסו בשגרה על ידי גברים גרמנים. שתי נערות פולניות לדוגמה אשר חזרו מברנדנבורג לביתן בקרקוב בהיותן בהריון מתקדם, העידו כי הן נאנסו על ידי החיילים הגרמנים בתדירות כה גבוהה, שהן לא הספיקו לבצע אף עבודה שהן יועדו לעשות.
למטה: חיילים ממתינים בתור מול הכניסה לתחנת האונס בברסט, צרפת (1940). המבנה שימש לפני כן בית כנסת.
1-3-5.jpg  

תת-פרק משנה 7.1.4: הקמת מתחמי אונס בתוך מחנות הריכוז (Lagerbordell)

כאמצעי לשליטה, עידוד שיתוף פעולה ומניעת מהומות או בריחות, הצבא אפשר לאסירים הפוליטיים והפליליים מהגזע העליון שנכלאו במחנות הריכוז, לאנוס את האסירות מהגזעים שנחשבו נחותים לפי הנאציזם, כדי ליצור עבורם תמריץ לשתף פעולה. לצורך כך הצבא הקים עבורם במחנות הריכוז מתחמי אונס יעודים שכונו על ידם בלעג: "בתי זונות במחנות" (Lagerbordell). הקורבנות שנבחרו הובאו בעיקר ממחנה הריכוז ראוונסבריק מלבד מחנה הריכוז אושוויץ, ששם הן נלקחו מתוך המחנה עצמו. בחלק מהמחנות קועקעו על השדיים של הקורבנות צמד המילים "Feld-Hure" (זוֹנַת שדה). המתחמים נבנו כצריפים שהוקפו בגדרות תיל. כל צריף חולק למספר חדרונים ואכלס עד 20 קורבנות. המתחמים נפתחו בשעות הערב והם נוהלו על ידי הצבא.

הקורבנות עוקרו כך שהאסירים יוכלו לאנוס אותן שוב ושוב מבלי שהן תתעברנה כדי להביא לניצול המקסימלי של משאב גופן. בקורבנות שבכל זאת התעברו כתוצאה מהאונס התכוף שהן עברו, בוצעו הפלות שדה בכפייה שהביאו לעיתים קרובות למותן. הן סבלו מתשישות וחולי כתוצאה מהאונס התכוף שהן עברו, ולכן הן לעיתים קרובות נשלחו להשמדה והוחלפו בנשים אחרות. המתחם הראשון הוקם בשנת 1942 במחנה הריכוז מאוטהאוזן. ב-30 ביוני 1943 הוקם מתחם במחנה הריכוז אושוויץ. ב-15 ביולי 1943 נבנה מתחם במחנה הריכוז בוכנוואלד ובתחילת 1944 במחנה הריכוז נוינגמה. במאי 1944 הוקם מתחם במחנה הריכוז דכאו. בסוף קיץ 1944 נבנה מתחם במחנה העבודה דורה-מיטלבאו. ב-8 באוגוסט 1944 הוקם מתחם במחנה הריכוז זקסנהאוזן. בין קיץ 1943 ל-25 במרץ 1944 הוקם מתחם גם במחנה הריכוז פלוסנבור. התאריך המדויק של הקמתו לא ידוע.
568169392.jpg
הביקוש היה רב. האסירים חויבו להירשם ליום ספציפי, על פי לוח זמנים שנקבע מראש ולשלם שני מטבעות רייכסמארק עבור אונס של 20 דקות. אסירים הובאו אל המתחם בליוויו של חייל אס-אס. איש אס-אס במקום התאים לכל אחד מהם את האישה שהוא יאנוס לפי העדפותיו למראה שלה. לאחר מכן הוא המתין לתורו ואיש האס-אס הכניס אותו לחדרון שלה ברגע שהתפנה. המתחמים הללו שימשו בעיקר את הפושעים והקאפואים (האסירים שמונו מטעם הגרמנים כדי שהם יפקחו על יתר האסירים), מפני שלאסירים הרגילים במחנות הריכוז לא הייתה פרוטה והם היו חלשים ותשושים וגם חשדניים כלפי תוכניות של האס-אס. המתחמים יצרו שוק קופונים בקרב האסירים בעלי מעמד VIP ומכירתם הפכה לעסק העיקרי של הפושעים בשל הביקוש הרב. כמו כן המתחמים יועדו לשמש גם לטיפול בהומוסקסואליות. הסופר היינץ הגר, ניצול מחנה ריכוז שנכלא בשל נטייתו, העיד כי ראש הגסטפו היינריך מילר הורה על ביקורי חובה של כל האסירים ההומוסקסואלים במתחמים הללו אחת לשבוע כדי לרפאם.

לאחר המלחמה, הניצולות שמרו על שתיקה בשל הבושה והנושא החל להירמז בזיכרונותיהן רק משנת 1972, אז התפרסמה המהדורה הראשונה של ספרו של היינץ הגר. עם זאת, הנושא נותר ברובו טאבו במחקרי הנאציזם עד לאמצע שנות התשעים. הסרט התיעודי צרפתי: "לילה וערפל" בבימוי של אלן רנה הזכיר את קיומם של המתחמים הללו במחנות הריכוז בשנת 1955. הסרט כלל צילומים מקוריים נרחבים של המחנות והתבסס על ראיונות עם ניצולים. המתחמים הוצבו מחדש בסרטים שהופקו בשנות ה-70, כמו למשל: "האורגיה האחרונה של הרייך השלישי", "מחנה אהבה 7", "מחנה הניסויים של האס אס" ו-"מחנה אהבה נאצי 27". כמו כן ברומנים כמו: "עיניים ירוקות אהובות" של הסופר הצ'כי ארנושט לוסטיג ובספר: "המקעקע מאושוויץ".
למטה: תצלום ארכיון היסטורי של אחד מחדרוני האונס שהוקמו במחנה הריכוז בוכנוואלד בגרמניה עבור אסירי VIP.
Bilddatum-1943-Ort-Buchenwald-Deutschland-Credit-Muse-de-la-Rsistance-et-la-Dportation-Besanon-Legen.jpg

תת-פרק משנה 7.1.5: אונס המוני במהלך הכיבוש הסובייטי בדרכו לגרמניה

בחורף 1941 הצליח הצבא הסובייטי להדוף את הצבא הגרמני ועד שנת 1944 שיחרר כל השטחים שנכבשו בברית המועצות. הוא המשיך להתקדם תוך כיבושן של מדינות מזרח אירופה והדיפתו של הצבא הגרמני. חייליו לא החלו לאנוס רק עם הגעתם לגרמניה אלא כבר בדרכם אליה והם לא אנסו רק את הנשים הגרמניות שכן בתפיסתם אונס הנשים לאחר הניצחון בקרב אינו רק העונש לאויב אלא גם השכר ללוחמים ועל כן הם כפו על נשותיהם ובנותיהם של העמים הכבושים להעניק להם את שכרם. כאשר הפוליטיקאי היוגוסלבי מילובאן ג'ילאס, התלונן על האונס ההמוני שהתחולל ביוגוסלביה הכבושה, השיב לו שליט ברית המועצות יוסיף סטלין, כי הוא צריך: "להבין חייל שחצה אלפי קילומטרים בדם ואש ומוות שנהנה עם אישה, או משתעשע בה".

על פי ההיסטוריון ויסלב ניסיובדזקי הגרמנים ידעו היטב מה יהיה גורלן של הנשים הגרמניות בפרוסיה המזרחית לאחר נסיגת הצבא הגרמני, ולכן הורו להן להתפנות לקראת המתקפה הסובייטית. לנשים הפולניות לא היה לאן להימלט והן נותרו להיאנס על ידי הלוחמים הסובייטים כפי שאירע לדוגמה בעיר אילאווה בסוף ינואר 1945 תחת הפיקוד של אלוף המשנה קונסטנטינוב. עדת הראיה גרטרודה בוצ'קובסקה סיפרה על מחנה עבודה בסמוך לאי ויאלקה ז'ואווה אשר העסיק מאתיים נשים בלארוסיות. בסוף ינואר 1945 היא זיהתה את גופותיהן מוטלות בשלג, בעת שהיא נמלטה עם אימה וחמש נשים גרמניות מהעיר המבורג. כעבור מספר ימים גופותיהן של חמשת הנשים הגרמניות נמצאו גם הן מוטלות עירומות במרתף בבית ברחוב ריבקו באילאווה.

האונס ההמוני בפולין הגיע לשיאו במתקפת החורף בשנת 1945 והוא התחולל בכל הערים הגדולות בפולין. כיבושה של העיר קרקוב למשל לווה בגלי אונס המוניים של נשים וילדות. הגברים הפולנים שניסו לחלץ את הקורבנות שנאנסו קבוצתית בתחנה המרכזית, נורו. נשים פולניות באזור שלזיה נאנסו ביחד עם הנשים הגרמניות גם אחרי שהחזית הסובייטית התקדמה מערבה. בששת החודשים הראשונים של שנת 1945 דווח על 268 מקרים רק בכפר דובסקה קוזניה. במרץ 1945 בסמוך לעיר רטיבור החיילים הסובייטים תפסו 30 נשים במפעל פשתן ונעלו אותן בתוך בית בכפר מקוב. הן נאנסו תקופה ארוכה תחת איומי מוות. נשים גרמניות ופולניות שנתפסו בערים קטוביץ, זאבז'ה וחוז'וב, נאנסו על ידי קבוצות חיילים שיכורים בדרך כלל בחוץ בפומבי.
1-3-6.jpg
בין הגורמים שהובילו לאונס ההמוני הייתה תחושת החסינות ביחידות הסובייטיות שנותרו לדאוג לעצמם על ידי מנהיגי הצבא. למשל בעיירה ינדז'יוב חיילים הקימו כנופיות שהיו מוכנות לפתוח באש ללא כל היסוס בכל מי שינסה למנוע מהם לאנוס נשים. זקן הקהילה במחוז לודז' שלח מכתב למנהיג הצבאי (וויווד) בו כתב כי גזל הסחורות מחנויות ומשקים, מלווה לעיתים קרובות באונס של העבודות החקלאיות בכפרים: בזלסי, אוקלוב, פליקסין והוטה שצ'לנה, ובאונס ורצח המוני של נשים בכפר לאגיונקי.

לדברי ההיסטוריון האמריקאי נורמן ניימרק, החיילים לא בררו בין הקבוצות האתניות, בין כובשים לקורבנות. פולניות וגרמניות בווארמיה ובמסוריה קיבלו אותו יחס. במרץ 1945 בעיר אולשטין כמעט אף נקבה לא שרדה מבלי שנאנסה, "בלי קשר לגילה". גילן של הקורבנות שנאנסו נע בין 9 ל-80 ולעיתים סבתא, אימא ונכדה נאנסו ביחד קבוצתית, זו לצד זו, על ידי עשרות חיילים. במכתב אשר נשלח מהעיר גדנסק ב-17 באפריל, דיווחה אישה פולניה שעבדה בסביבתו של מחנה סובייטי כי "מכיוון שאנחנו דיברנו פולנית היינו מבוקשות... למרות זאת מרבית הקורבנות נאנסו עד 15 פעמים... אנסו אותי שבע פעמים.. זה היה נורא". במכתב שנשלח אחרי שבוע, דווח כי נשים וילדות נאלצות להתחבא במרתפים במשך כל היום כדי לא להיאנס על ידי החיילים.
1-13.jpg
במחוז לשנו מפקדים הצהירו בגלוי כי חייליהם צריכים לאנוס נשים כדי להירגע. חודש יוני 1945 היה הגרוע ביותר. אישה בת 52 בעיר פינצ'וב העידה כי שני ותיקי מלחמה סובייטים שחזרו מברלין ואנסו אותה קבוצתית התגאו בפניה כי הם נלחמו למען פולין במשך שלוש שנים ולכן יש להן את הזכות לקבל את כל הנקבות הפולניות. בעיר אולקוש דווח על 12 מקרי אונס ביומיים. במחוז אוסטרוב 33 מקרים. ב-25 ביוני ליד העיר קרקוב אישה נאנסה לאחר שבעלה ובנה נורו למוות ובכפר אחר ילדה בת 4 הותקפה מינית על ידי שני חיילים. מהנתונים הסטטיסטיים של משרד הבריאות הפולני עלה שכתוצאה מהאונס ההמוני בפולין, התפשטו מגיפות של מחלות מין בכל רחבי המדינה. כ-10% מהנשים נדבקו במחלות מין ובאזור מסוריה עד כ-50% מהנשים.

הנשים והילדות נותרו ללא הגנה. קבוצות פולניות אשר ניסו להתחמש, פורקו מנשקן לעיתים קרובות והמעורבים הוצאו להורג. תחנות רכבת ורכבות היו מסוכנות במיוחד עבור נשים, כמו בעיר בבידגושץ וסביב לערים ראדום ולגניצה. המצב החמור באזור פומרניה תואר בדוח של אחד מסוכני המשלחת של ממשלת פולין. בדוח נכתב שבמספר מחוזות היו ממש "אורגיות של אונס". מפקד המטה של המיליציה הפולנית בעיר טרז'ביאטוב גם פרסם אזהרה לנשים הפולניות שלא תעזנה לצאת החוצה בלי ליווי. קשה לאמוד את מספר הנשים והילדות הפולניות שנאנסו בין השנים 1944-1947, מכיוון שנשים שלא נחשבו פולניות טהורות לא תמיד צוינו בדיווחים רשמיים של פולין. באופן כללי יחסם של החיילים הסובייטים לנשים סלאביות היה גרוע פחות מלנשים שדברו גרמנית. ההערכות הן כי מעל 100,000 נקבות פולניות בגילאי 8 עד 80 נאנסו על ידי הסובייטים במהלך השנים האלו.
1-4-6.jpg

תת-פרק משנה 7.1.6: כיבוש גרמניה: אונס המוני התחולל בכל רחבי המדינה המובסת

ב-21 באוקטובר 1944, הצבא הסובייטי הצליח לחצות את הגשר מעל נחל אנגראפה ולכבוש לראשונה שטח מאדמת גרמניה. הגדוד השני של חטיבת הטנקים ה-25 פלש לתוך הכפר נמרסדורף והחל לרצוח את תושביו לפני שנהדף כעבור מספר שעות. הם נורו או הוכו באכזריות עם אתים או כתות רובים עד שמתו. כל הנשים והילדות בכפר נאנסו לפני מותן. גילן נע בין 8 ל-84. גופותיהן הערומות של כמה נשים שנאנסו נתלו אחר כך בתנוחת צלב. מנהיג מיליציית פולקסשטורם קרל פוטרק שנכח כאשר הצבא הגרמני כבש את הכפר מחדש, העיד בדוח משנת 1953: "בחצר החווה עמדה כרכרה ועליה מוסמרו עוד נשים ערומות בידיהן בתנוחת צלב.. ליד פונדק גדול 'רוטר קרוג', ניצב אסם ולכל אחת משתי דלתותיו מוסמרה אישה עירומה בתנוחת צלב".

בינואר 1945 הצליח הצבא האדום לפלוש מסיבית לגרמניה וכבש את כל מזרחה עד חודש למאי ומהשלב הזה החל להתחולל אונס המוני של נשים וילדות גרמניות. ההיסטוריון נורמן ניימרק ועמית מ"מכון הובר" השמרני העריכו בספר "הרוסים בגרמניה: היסטוריה באזור הכיבוש הסובייטי 1945–1949" כי אומדן הקורבנות שנאנסו בגרמניה על ידי הסובייטים הגיע למאות אלפים ואף לשני מיליון כפי שהעריכה ההיסטוריונית ברברה ג'והר בספר "משחררים ומשוחררים" (Befreier und Befreite) ואחרים. ההיסטוריון ויליאם היצ'קוק ציין כי במקרים רבים הנשים נאנסו קבוצתית, חלקן נאנסו על ידי 60-70 חיילים שעמדו בתור ארוך. מעל 100 אלף נשים נאנסו רק בברלין בהתבסס על שיעור ההפלות ומדיווחי בית החולים. כ-10,000 נשים מתו בניסיון להפיל.

ההיסטוריון אנטוני ביוור כתב כי עד מחצית הקורבנות נאנסו קבוצתית ולפחות 1,400,000 קורבנות נאנסו רק במזרח פרוסיה, פומרניה ושלזיה. כתבת המלחמה הסובייטית נטליה גס העידה כי "החיילים הסובייטים אנסו כל נקבה גרמניה מגיל 8 עד 80". רבות מהקורבנות נאנסו ברצף שוב ושוב. החיילים הסובייטים היו צמאי נקמה ומלאי זעם ועל כן הם אנסו אותן באכזריות רבה. קצין ששירת בחיל הים במזרח פרוסיה זכר אגרננקו כתב כי "9, 10, 12 גברים כל פעם, הם אונסים אותן על בסיס קולקטיבי".
1-15-1.jpg
החיילים ראו באונס ההמוני מפגן נקמה בצבא הגרמני שפגע במולדתם, ועל כן הם אנסו אותן במקרים רבים בפומבי ברחובות, לעיתים לעיני בעליהן או אביהן לפני שהרגו את שניהם. בראייתם המעוותת האונס היה מפגן הניצחון. החייל שאונס מפגין את עוצמתו של הצבא הסובייטי בעוד גופה של האישה מסמל את הורמאכט (שמו של הצבא הגרמני) שעליו החייל פורק את זעמו. החיילים ראו באינוס נשותיהם ובנותיהם של הגרמנים ענישה ראויה למרות שהקורבנות שהם אנסו לא היו מעורבות במלחמה. והאונס כנקמה קולקטיבית היה אפקטיבי מאוד. לדברי ההיסטוריון נורמן ניימרק, לא רק שהאונס ההמוני הסב לקורבנות עצמן טראומה קשה שהן אולצו לשאת עימן למשך שארית חייהן, הוא גם הוביל לטראומה קולקטיבית עצומה לאומה הגרמנית כולה.

ההיסטוריון ג'פרי רוברטס כתב כי הצבא הסובייטי אנס עשרות אלפי נשים בחזית המזרחית בכל המדינות שכבש אולם האונס ההמוני התחולל רובו בגרמניה ואוסטריה. "מאות אלפי מקרי אונס בגרמניה". בעיר וינה נאנסו: בין 70,000 ל-100,000 נשים. ספר דוקומנטרי הנקרא: "פניה הבלתי-נשיות של המלחמה" מאת סבטלנה אלכסייביץ', כולל זיכרונות של לוחמים אשר שירתו בצבא הסובייטי בתקופת המלחמה. אחד מהם למשל היה של קצין צבא לשעבר: "היינו צעירים חזקים וארבע שנים ללא נשים. אז ניסינו לתפוס נשים גרמניות ו ...עשרה גברים אנסו ילדה אחת. לא היו מספיק נשים. כל האוכלוסייה נסה מהצבא הסובייטי. אז תפסנו צעירות בנות 12 או 13. אם היא בכתה דחפנו משהו לפיה. חשבנו שזה כיף. עכשיו אני לא מבין איך עשיתי את זה".

אפילו הצוותים הרפואיים לא התנגדו לאונס המאורגן, והיו תמימי דעים שהנשים הגרמניות חייבות לשלם על הפשעים שביצעו הכוחות הגרמניים. אפילו חיילות לא פסלו את האונס: "התנהגות הלוחמים כלפי הנשים הגרמניות נכונה לגמרי!", טענה חיילת בת 21 מהסיור של אגרננקו. חיילות רבות היו משועשעות בכל פעם שראו חיילים אונסים נשים גרמניות. הן צחקו עליהן ולעגו להן בכל פעם שנאנסו. בספרה של אלכסייביץ' מתועדת למשל עדותה של מפעילת טלפון בצבא האדום: "...כל עיירה שכבשנו היו לנו שלושה ימים ראשונים לביזה ול... אונס. אני זוכרת אישה גרמניה שוכבת עירומה לאחר שנאנסה... לא הרגשתי בושה. אתה חושב שקל לסלוח לגרמנים. שנאנו לראות את הבתים הנקיים שלהם. רציתי שיסבלו. רציתי לראות את הדמעות שלהם".
למטה: גופת נערה שנאנסה ונרצחה בכפר נמרסדורף. צולם על-ידי הכוחות הגרמניים לאחר שהכפר נכבש מחדש.
1-7-5.jpg
לדברי אנטוני ביוור הנקמה לא הייתה הסיבה היחידה לאונס ההמוני שכן בתפיסתם האונס אינו רק עונש לאויב אלא גם השכר לחיילים ועל כן הם אנסו גם נשים וילדות פולניות וסובייטיות אשר שוחררו ממחנות הריכוז ומעבודות הכפייה בחוות ובמפעלים. נשים פולניות בגרמניה נאנסו בקנה מידה עצום על ידי חיילים ואסירי מלחמה לשעבר ואזרחים שעבדו עבור הממשל הסובייטי (SVAG) ולבשו לעיתים קרובות מדים זהים. במאי 1945 בכנס של נציגי המשרדים שהיו אחראיים להחזרת הפולנים למולדת נקבע כי: "דרך הערים סטארגרד ושצ'צ'ין קיימת תנועה המונית של אנשים פולנים אשר חוזרים מעבודות כפייה ברייך השלישי לאחר כיבוש גרמניה. הנשים הפולניות נתונות לאורך כל המסע לאונס תמידי על ידי חיילים בודדים כמו גם קבוצות מאורגנות".

שליט ברית המועצות, יוסיף סטלין, ידע היטב מדיווחים רבים שקיבל על האונס ההמוני שמבוצע על ידי חייליו בדרכם לגרמניה ובמהלך כיבושה. כאשר סטלין נשאל על כך הוא השיב כי: "אנו מטיפים מוסר לחיילינו יותר מדי.. תנו להם לקחת את היוזמה". על פי ההערכות כ-240,000 נקבות מתו כתוצאה מהאונס ההמוני בעת כיבוש המדינה, כ-10,000 רק בברלין. רבות מהן מתו כתוצאה מפגיעות פנימיות לאחר שנאנסו בברוטליות. חלקן מתו ממחלות מין בשל מחסור בתרופות. חלקן מתו כשניסו להפיל. חלקן שמו קץ לחייהן לאחר שנאנסו, במיוחד הקורבנות הטראומטיות שנאנסו קבוצתית שוב ושוב על ידי מספר רב של חיילים. כ-90% מהנשים שנאנסו בברלין נדבקו בזיהומים וכ-3.7% מכלל התינוקות שנולדו בשנים 1945-1946 היו של נשים שנאנסו.
למטה: קטע מהסרט רוז אשר משחזר את האונס ההמוני. כדי לאפשר לכמה שיותר חיילים ליהנות אחרי ניצחונם האדיר, נשים ונערות רבות נגררו אל פינות רחוב, סודרו בשורה אחת כשהן על גבן עם רגליים מפושקות ונאנסו שעות זו לצד זו.
מרתה הילרס תושבת ברלין שנאנסה על ידי חיילים רבים ושרדה כתבה את היומן: "אישה בברלין", המספר על האונס ההמוני שהתחולל בברלין אחרי כיבושה. לבקשתה של מרתה היומן יצא לאור בעילום שם כדי להגן עליה עד שמתה בספטמבר 2003. הילרס כתבה ביומנה כי השתרר שקט כאשר החיילים הסובייטים הגיעו אל הרחוב שלהם. הם החלו להקים מחנה בחוץ, ובילו את ימיהם הראשונים בהשוואת שעונים ואופניים גנובים. לאחר מכן הם נכנסו לתוך בנייני מגורים ומקלטים ובחרו נשים לאנוס. מרתה התחננה שלא יאנסו אותן וחיפשה מפקד שימנע את האונס אך לשווא. שני חיילים הוציאו אותה אל הרחוב ואנסו אותה. מאוחר יותר ארבעה חיילים רוסים נוספים התפרצו לתוך דירתה דרך החלון ובסופו של דבר אחד מהם בשם פטקה אנס אותה.

חייל רוסי אחר המתואר כזקן נכנס גם לדירתה ואנס אותה בצורה משפילה במיוחד. בזמן שהוא אנס אותה, הוא פתח את פיה בכוח וירק לתוכו. לאחר חוויית האונס הזו היא החליטה לאחר שהקיאה ובכתה שמוטב לה למצוא "זאב יחיד" עם דרגה גבוהה כדי שלא תיאנס באכזריות כל יום על ידי חיילים רבים. מרתה פוגשת את סגן אנטול מאוקראינה ומציעה לו את גופה בהסכמה, ובמהלך הימים הבאים הוא אנס אותה פעמים רבות ונוצר טאבו בקרב החיילים שאין לגעת בה, מכיוון שהיא בבעלותו של קצין. אולם הטאבו לא תמיד שמר עליה. למשל בין המבקרים הרבים בדירה היה סגן נוסף שאנס אותה והתעלם מהטאבו עם אנטול. מרתה גם דיווחה ביומן שלה כי משפחות רבות ניסו נואשות להסתיר את בנותיהן הצעירות בתקווה לשמור על הבתולים שלהן.
למטה: סצנה מתוך הסרט "אישה בברלין" המבוסס על יומנה של מרתה הילרס.
1-14.png

תת-פרק משנה 7.1.7: אונס המוני על ידי חיילים קולוניאליים במהלך כיבוש איטליה

בסתיו 1943 החליטו בעלות הברית לנסות להבקיע את ביצורי קו-גוסטב, קו ביצורים שהקימו הגרמנים במרכז איטליה, ונועדו לבלום את פלישת בעלות הברית למרכז איטליה וצפונה. במהלך חמישה חודשים כשלו בעלות הברית לפרוץ את קו הביצורים. בידיעתו של מפקד צבא בעלות הברית הגנרל מארק קלארק, הוחלט כי כוחות קולוניאליים מרוקאים של חיל המשלוח הצרפתי (FEC) שהיו עם ניסיון בלחימה בשטח הררי בפיקוד הישיר של מרשל אלפונס ז'ואן, יפרצו את קו ההגנה הגרמני בדרום מחוז לאציו, מעבר לסוללות מוסוני, תוך פתיחת נתיב למרכז איטליה ולצפונה, כדי לאפשר לבעלות הברית לסיים את כיבוש איטליה.

האזור של מונטה קאסינו נכבש ב-18 במאי 1944. למחרת בלילה אלפי חיילים מרוקאים וחיילים קולוניאליים אחרים סרקו את מורדות הגבעות המקיפות את העיירה והכפרים בדרום מחוז לאציו והחלו לאנוס נשים וילדות, כשכפר אחר כפר נכבש על ידם. החיילים דפקו על דלתות הבתים בחיפוש אחר נשים וילדות לאנוס. דלתות שלא נפתחו נפרצו וגברים שניסו להגן עליהן נרצחו. לאחר שהם בחרו את הקורבנות שברצונם לאנוס, הם נהגו לקחת אותן ולאנוס אותן באזורים עם ריכוזים קטנים של אוכלוסייה. הם נהגו לאנוס אותן בזוגות כאשר כל זוג אונס את האישה או הילדה יחד בה בעת משני הכיוונים דרך הנרתיק והרקטום שלה, במטרה להפגין את עוצמתם ואת אחוות הלוחמים, כאשר גופה דימה בעיניהם המשועשעות את האויב שלהם שנרמס ומושפל. החיילים אנסו גם נשים שמשפחותיהן התנגדו לכיבוש הגרמני מפני שבעיניהם האונס לא היה רק העונש לאויב אלא גם שכרם.
למטה: חיילים מצטלמים למזכרת עם אחת הקורבנות שלהם.
1-5-4.jpg
כל הנשים שהתגוררו בעיירות פטריקה, פופי, איזולטה, סופינו ומורולו נאנסו על ידי חיילים. ב-21 במאי, רק בעיר לנולה לבדה, החיילים אנסו 50 נשים אך מכיוון שלא היו מספיק נשים בעיר הזאת עבור כל החיילים שם, הם אנסו גם ילדות ונשים מבוגרות. בעייריה ס. אנדרה למשל נאנסו 30 נשים. ואילו בעייריה ולמאיו שתי אחיות בנות 15 ו-18 אולצו לספק פלוגה של 200 חיילים. בעיר פולקה גם ילדות וגם נשים מבוגרות נאנסו. הגברים שניסו להגן עליהן נורו למוות, סורסו או שופדו למוות על ידי החיילים. בקומונה עבאדיה לפחות 60 קורבנות נאנסו לעיני משפחותיהן. בקומונה פיקו ילדה נצלבה עם אחותה אולם לא לפני שנאנסה. נשים וילדות נאנסו גם בסיינה, סלווטורה, רדיקופאני, מורלו, סטרוב, פוגיבונסי, אלזה, סן-קוויריקו דאורסיה, קולה ואל-דאלסה.

עדות של ניצולה מתארת ​​את אחד המקרים: "החיילים המרוקאים שדפקו על הדלת שלא נפתחה, הפילו אותה.. והלמו בראשו של השומר עם כת של רובה מוסקט. הוא נפל ארצה מחוסר הכרה, ואז היא נישאה כ-30 מטרים מהבית ונאנסה בעת שאביה הוכה ונקשר לעץ. (התושבים) המבועתים לא יכלו לעזור לילדה, מכיוון שחייל נותר על המשמר עם רובה מוסקט מכוון אליהם".

קצינים וסמלים צרפתים בכל ארבע הדיוויזיות של חיל המשלוח הצרפתי, חלקם דוברי איטלקית כקורסיקאים היו מעורבים ואף צפו מהצד בחיילים שלהם אונסים את הקורבנות. הם התעלמו מזעקותיהן, ומשכו בכתפיהם וחייכו לתושבים שהתחננו לעזרה. המפקדים השיבו כי הם לא יתערבו, מאחר ו-"זו המסורת של החיילים הקולוניאליים שלהם, לקבל פרס כזה לאחר קרב קשה". ראש העירייה של אספרייה, קומונה בפרובינציה פרוסינונה, דיווח כי רק בעירו נאנסו 700 נשים מתוך כ-1,250 תושבות העיר. כ-90% מהנשים שנאנסו נדבקו בזיבה וכ-20% בעגבת, וכ-800 גברים נרצחו בעת שהם ניסו להגן על בנות המשפחה שלהם. בתוך כשבועיים נאנסו באזור מונטה קאסינו מעל 7,000 נשים וילדות. הצעירה ביותר הייתה בת 11, והמבוגרת ביותר בת 86. אונס המוני התחולל גם באי אלבה באיטליה אחרי שהכוחות הסנגלים בצבא צרפת (קלעים סנגלים) נחתו בו ב-17 ביוני 1944.
למטה: חיילים מצטלמים למזכרת עם אחת הקורבנות שלהם.
1-3-7.jpg

תת-פרק משנה 7.1.8: אונס המוני על ידי חיילים אמריקאים במהלך שחרור אירופה

אונס המוני התחולל במדינות אירופה הכבושות גם על ידי כוחות ארצות הברית שהיו בדרכם לגרמניה. בשלבים האחרונים של מלחמת העולם השנייה, בסוף קיץ 1944, לאחר הפלישה לנורמנדי ובעת שחרורה של צרפת ואחריו, הם אנסו נשים צרפתיות. רק במחוז מאנש נאנסו 208 נשים. אחד התושבים העיד כי: "היינו צריכים להסתיר את הנשים". בספטמבר 1944 ציווה מפקד הדיוויזיה ה-29 האלוף צ'ארלס גרהארט להקים בית בושת בשם: "המכלאה הכחולה והאפורה", בסמוך לכפר סנט רנן ולאיישו בפרוצות צרפתיות שיספקו את חייליו המורעבים, כדי לנסות להפחית את גלי האונס ההמוניים שהחלו להתחולל בכל האזורים שבשליטתו אולם הוא הושבת כעבור חמש שעות בלבד, עקב החשש שאזרחים בארצות הברית יגלו שהצבא מנהל בית בושת.

באוגוסט 1945 ראש עיריית לה-האבר פייר ווויסין ביקש מהמפקד באזור הקולונל תומאס וויד שיקים בית זונות כדי שהחיילים יתפרקו על פרוצות ולא על נשים הגונות אך מפקדי הצבא סירבו. פרופסור לסוציולוגיה וקרימינולוגיה ג'יי רוברט מאוניברסיטת צפון קנטקי, העריך כי לפחות 3,500 נשים נאנסו על ידי החיילים האמריקאים בצרפת ובריטניה מיוני 1944 עד סוף המלחמה.

אחרי שהלחימה עברה לאדמת גרמניה, החל אונס המוני של נשים גרמניות גם על ידי חיילי צבא ארצות הברית, מצד הכוחות הקרביים ואלו שבאו אחריהם. רובן נאנסו קבוצתית. השכיחות השתנתה בין יחידה ליחידה בהתאם לגישתו של הקצין המפקד. כמו בגזרה המזרחית האונס ההמוני הגיע לשיאו בשנת 1945 אך בגרמניה ואוסטריה הוא נמשך לפחות עד לחודש יוני 1946. להבדיל מאונס נשותיהם ובנותיהם של העמים הכבושים שלא היו אויבות ונתבעו רק להעניק לחיילים את גמולם, אונס הנשים והילדות הגרמניות נבע גם מתוך זעם, נקמה וכדי להפגין את ניצחונם עליהן ולכן האונס שלהן במקרים רבים היה אכזרי מאוד. רק בחודשים מאי-ויוני 1946, היו חמישה מקרים שבהם התגלו בצריפים האמריקאים גופות של נשים גרמניות שנאנסו למוות.

דפוס אונס אופייני היה פריצה לתוך בתים ואונס קבוצתי של אחת או יותר מבנות המשפחה, תוך כדי שהם מאיימים באמצעות נשק על שאר בני המשפחה. אחרי שהחיילים באו על סיפוקם והשביעו את תאוותם הם נהגו להשליך את כל המשפחה לרחוב. המפקדים כמעט ולא נקטו פעולות נגד החיילים שאנסו אלא רק כאשר האונס היה ברוטלי מדי ורק כאשר החיילים היו שחורים. גם הפקידים שדיווחו לא עשו זאת מתוך אמפתיה, אלא מהחשש שתיפגענה מטרותיו הפוליטיות של הממשל הצבאי בגרמניה. פרופסור ג'יי רוברט לילי העריך שלפחות 11,040 נשים וילדות גרמניות נאנסו על ידי חיילים אמריקאים במהלך כיבוש גרמניה. בשנת 2015 דיווח שבועון החדשות דר שפיגל כי ההיסטוריונית מרים גבהרדט אף מעריכה על בסיס הדיווחים כי חיילי ארצות הברית אנסו כ-190,000 נשים גרמניות מהרגע שהם פלשו לגרמניה עד שהריבונות הושבה בשנת 1955 לגרמניה המערבית.
1-7-6.jpg

פרק משנה 7.2: אונס המוני במהלך המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט (1937-1945)

בדומה לגרמנים, היפנים ראו את עצמם כגזע עליון ואת העמים האחרים כנחותים. כמוהם היו להם שאיפות התפשטות בעולם. לאחר הפלישה היפנית למנצ'וריה ב-1931, פלש הצבא היפני ביולי 1937 ממנצ'וריה לסין ובכך פרצה מלחמת סין-יפן השנייה. היפנים העריכו כי ההתנגדות תהיה קלה והם יצליחו לכבוש את סין כולה תוך שלושה חודשים בלבד, אך תכניותיהם השתבשו לאחר שהסינים גילו התנגדות עיקשת באזור שנגחאי אשר הייתה המטרה הראשונה של חיל הכיבוש היפני. רק לקראת אמצע נובמבר 1937 הצליחו היפנים לכבוש את שנגחאי לאחר שנסובו להם אבדות כבדות. ב-1 בדצמבר הורה הפיקוד היפני לצבאו לפלוש לעיר הבאה ננקינג ששכנה כ-250 קילומטרים משנגחאי במעלה נהר היאנגצה, והייתה הבירה של הרפובליקה הסינית.

כ-50,000 חיילים יפנים התקדמו במהירות אל העיר ננקינג שהייתה מאורגנת ומוגנת פחות משנגחאי והתושבים ניסו להימלט. על פי אחד העיתונאים היפנים אשר שובצו באותה התקופה בכוחות היפנים, הסיבה שהארמיה העשירית התקדמה לננקינג די מהר נבעה מהבטחתם של קצינים לחיילים שלאחר כיבושה המלא של העיר הם יהיו חופשיים לאנוס את התושבות המקומיות.
למטה: חייל יפני עומד ליד גופותיהם של תושבי ננקינג שנורו למוות לאורך נהר צ'ינחואי בננג'ינג.
1496941989211.jpg
במהלך התקדמותם פזרו היפנים כרוזים בהם הודיעו כי לא יגלו רחמים כלפי כל מי שיעז להתנגד להם. הם הורו להם להיכנע ולפתוח את שערי העיר. משלא נענו הורה מפקד הכוח היפני לפתוח במתקפה. ב-12 בדצמבר יומיים לאחר תחילת המתקפה היפנית, הורה המפקד הסיני, גנרל טאנג שנג צ'י, לכוחות שלו לסגת. נסיגת הכוחות התנהלה באי סדר מוחלט ובבהלה גדולה. ב-13 בדצמבר פלשו הכוחות לעיר והושמעו צלילי חצוצרות, שמשמעותם: "להרוג את כל מי שמנסה להימלט!". החיילים צעדו בעיר בקבוצות של 10-20 וירו בגבי התושבים שניסו להימלט. קולות מקלעים נשמעו מכל עבר וגופות החלו להיערם ברחובות.

החיילים היפנים החלו לטפל קודם בגברים כדי למנוע מהם כל יכולת התנגדות. רבים הובלו אל נהר יאנגצה לקראת השמדתם. ב-18 בדצמבר במהלך רוב שעות הבוקר, החיילים קשרו את ידיהם אחד לשני. עם רדת החשכה הם חולקו לארבע שורות ואז נפתחה לעברם אש ממכונות ירייה. בהיותם קשורים ביחד הם יכלו רק לצרוח ולחבוט אחד בשני בניסיונות נואשים להשתחרר. לקח כשעה עד שהצרחות פסקו. אחר כך הם דקרו עם כידוניהם גופה אחר גופה כדי לוודא הריגה והשליכו אותן לנהר יאנגצה. אלפי גברים הוכנסו לתוך קבר משותף שנחפר עבורם, תעלה באורך 300 מטר ורוחב 5 מטר. הם הוצאו להורג ונקברו בתוכה. התעלה כונתה אחר כך: "תעלת עשר אלף הגופות". חוקרים והיסטוריונים מעריכים כי מעל 12,000 גברים נקברו בתעלה הזו.

במקרה אחר החיילים הובילו כ-1,300 זכרים לשער טייפינג. הם פוצצו אותם עם מוקשים, ואז שפכו עליהם דלק והציתו אותם. אלו שגססו נדקרו למוות עם כידונים. בשער נאנג'ינג ייג'יאנג בצפון גופות החלו להיערם אחת על השנייה לגובה של כשני מטר. מאות נרצחו בתוך דקות בכל אתר הוצאה להורג. לאחר יומיים הרחובות היו מלאים בגופות. עשרות אלפי זכרים נרצחו בטבח. קשה לאמוד במדויק את מספר הקורבנות היות וגוויות רבות נשרפו במכוון, נקברו בקברים משותפים או הושלכו לנהר יאנגצה.
למטה: גופות חרוכות באחד מאתרי ההוצאה להורג בעיר ננקינג.
Photo-02-in-Nanjing-Massacre-Itou-Kaneo-s-Album.jpg
לאחר כיבושה המלא של העיר וההשמדה הסיטונאית של הגברים, הקצינים קיבלו אור ירוק להעניק לחיילים שלהם את שכרם, החופש לאנוס את כל הנשים והילדות בעיר שנותרו חסרות הגנה. הם החלו לצוד אותן ללא הבחנה, כולל זקנות וילדות קטנות. החיילים עברו בשיטתיות מדלת לדלת, בחיפוש אחר נקבות לאנוס. מרביתן נאנסו על ידם קבוצתית ואחר כך נרצחו באכזריות. חלקן הוכו נמרצות עד שמתו. חלקן מתו אחרי שהוחדרו כידונים או מקלות ארוכים של במבוק וחפצים נוספים לנרתיקים שלהן. אפילו ילדות קטנות לא היו פטורות מהזוועות. החיילים הרחיבו את פתח הנרתיק שלהן עם סכינים על מנת שיוכלו לאנוס אותן. בית הדין הצבאי הבינלאומי למזרח הרחוק העריך מאוחר יותר כי כ-20,000 קורבנות נאנסו בעיר ננקינג בתוך שישה שבועות.

החיילים לעיתים כפו על גברים ונערים לאנוס בעצמם את בנות משפחתם כדי ללעוג להן שאפילו בני משפחותיהן אונסים אותן. מחזה שאותו הם ראו כמגרה במיוחד. אבות אולצו לאנוס את בנותיהם ובנים את אמותיהם מול עיניהם של חיילים משועשעים. כמו כן במטרה לרמוס גם את דתם ואמנותם, החיילים אנסו אף נזירות בודהיסטיות שנפלו לידיהם וכפו על נזירים לאנוס נשים. ב-19 בדצמבר 1937 תיעד הכומר ג'יימס מקאלום ביומנו: "מעולם לא שמעתי או קראתי אכזריות כזו. אונס! אונס! אונס! מעל 1,000 מקרים בלילה ורבים ביום. אם הן מתנגדות או מביעות סלידה הן נדקרות עם כידון או נורות למוות. תושבים היסטריים. נשים מועברות כל בוקר, אחר צהריים וערב. נראה כי כל הצבא היפני חופשי ללכת ולבוא כרצונו, לעשות ככל העולה על רוחו".
למטה: גופות של נשים וילדות שהופשטו ונאנסו ביחד קבוצתית בפומבי לעיני כל במפגן ניצחון. אחר כך ראשיהן נערפו.
1-15-2.jpg
ב-7 במרץ 1938, רוברט אוס ווילסון, כירורג בבית החולים האוניברסיטאי באזור הביטחון, שנוהל על ידי ארצות הברית, תיעד במכתבים למשפחתו את הזוועות. הנה קטע אחד ממכתביו שנכתב ב-18 בדצמבר 1937: "יכולתי לכתוב דפים רבים שיספרו על מקרי האונס הברוטליים הבלתי נתפסים. תנו לי לספר כמה מקרים שהתרחשו רק ביומיים האחרונים. אמש נפרץ ביתו של אחד מאנשי הצוות הסיני באוניברסיטה ושתי קרובות משפחה שלו נאנסו.. שתי נערות נאנסו למוות באחד ממחנות הפליטים. לבית הספר התיכון בו שוהים כ-8,000 איש, נכנסו אמש לוחמים יפניים עשר פעמים... הם בזזו.. ואנסו עד שהם היו מרוצים".

איש עסקים גרמני יוהאן ראבה שהתפרסם בזכות מאמציו להפסיק את הזוועות הקפיד לתעד ביומנו את הזוועות. למשל ב-17 בדצמבר הוא תיעד את המקרים הבאים: "שני חיילים יפנים טיפסו על קיר הגן שלי ועומדים לפרוץ לתוך ביתנו... כשאני מראה להם את תג המפלגה שלי הם נסוגים. באחד הבתים ברחוב הצר שמאחורי הבית שלי נאנסה אישה. ואז היא נדקרה בצווארה עם כידון. אתמול בערב סיפרו כי עד אלף נשים ונערות נאנסו, כמאה בנות במכללת ג'ינלינג.. לבדה. אתה לא שומע אלא אונס. אם בעלים או אחים מתערבים, הם נורים. מה שאתה שומע ורואה מכל הצדדים זה האכזריות והבהמיות של החיילים היפנים".
למטה: גופותיהם של ילדים וילדות שנשחטו על ידי החיילים היפנים בעיר ננקינג והושלכו לערמה ברחוב כמו אשפה.
008b3d6b337361761a564a986e8fdf70-1.jpg
הכומר ג'ון מאגי חבר המשימה האמריקאית של הכנסייה האפיסקופלית ששהה בעיר כמעט רבע מאה, תיעד בתמונות ובכתב מפורט את הזוועות: "ב-13 בדצמבר הגיעו כ-30 חיילים לבית סיני מס' 5 בהינג לו קו, בדרום-מזרח ננקינג. הם דרשו להיכנס. הדלת נפתחה על ידי בעל הבית בשם הא, והם ירו בו למוות. לאחר מכן, אשתו נורתה למוות, בעת שכרעה לפניהם והתחננה שלא יהרגו אף אחד נוסף. אישה נוספת, הסיה, נגררה ממתחת לשולחן באולם האורחים, שם הסתתרה עם תינוקה בן השנה. לאחר שהיא הופשטה ונאנסה על ידי חייל אחד או יותר... היא נדקרה בחזה שלה עם כידון, ובקבוק נדחף לתוך הנרתיק שלה. התינוק נדקר למוות עם כידון. חלק מהחיילים הלכו לחדר הסמוך, שם התחבאו הוריה המבוגרים, ושתי בנותיה בנות 14 ו-16.

החיילים החליטו לאנוס את שתי הבנות.. הסבתא ניסתה להגן עליהן ונורתה למוות עם אקדח. הסב נרצח בעת שחיבק אותה. לאחר מכן הם הפשיטו אותן. שניים או שלושה חיילים אנסו את הגדולה, ואז הם דקרו אותה למוות, ודחפו מקל לנרתיק שלה. שלושה חיילים אחרים אנסו במקביל את הילדה השנייה ואז דקרו אותה למוות עם כידון. החיילים דקרו למוות עם כידון אחות נוספת בת 7 או 8 שגם שהתה בחדר. שני ילדים נוספים בני 2 ו-5 נרצחו. הגדול עם כידון ולתינוק חתכו את הראש עם חרב".

למטה: חייל יפני מפשיט אישה צעירה. החיילים נהגו להצטלם עם הקורבנות שלהם למזכרת לפני שאנסו ורצחו אותן.
th.jpg
לאחר שחיילים אנסו קבוצתית את הנשים ההרות, הם לעיתים קרובות נהגו לנעוץ כידון בבטנן או לחתוך אותה ולקרוע החוצה את העוברים שלהן לשם השעשוע. הניצולה טאנג ג'ונשאן העידה באחד המקרים: "שביעית ואחרונה בשורה הראשונה הייתה אישה בהריון... אחד החיילים חשב שהוא יוכל לאנוס אותה לפני שהוא רוצח אותה.. אז הוא שלף אותה מהקבוצה וגרר אותה לנקודה שנמצאת במרחק של כעשרה מטרים משם. הוא ניסה לאנוס אותה והיא התנגדה בכל כוחה.. ופתאום הוא דקר אותה בבטנה עם כידון. היא השמיעה צעקה אחרונה כשהקרביים שלה נשפכו החוצה. ואז הוא דקר את העובר שלה כשחבל הטבור נראה בבירור והשליך אותו הצידה...". במקרה אחר מספר חיילים אנסו בזה אחר זה אישה בהריון מתקדם שעות לפני הלידה.

עד 5 בפברואר 1938, שלח הוועד הבינלאומי לשגרירות יפן עדויות של 450 מקרי רצח ואונס שבוצעו על ידי החיילים היפנים. המקרים האלו דווחו לאחר שהדיפלומטים אמריקאים, בריטים וגרמנים שבו מהשגרירויות שלהם. הנה למשל כמה מהמקרים: "בליל ה-15 בדצמבר חיילים יפנים נכנסו לתוך בנייני אוניברסיטת נאנג'ינג בטאו יואן ואנסו 30 נשים בו במקום... חלקן נאנסו על ידי של שישה גברים. ב-16 בדצמבר נלקחו מהמכללה הצבאית שבע נערות בגילאי 16 עד 21. חמש חזרו.. כל אחת מהן נאנסה שש או שבע פעמים ביום. ישנם כ-540 פליטים צפופים במתחמים ברחוב קנטון במספרים 83 ו-85. יותר מ-30 נשים וילדות נאנסו שם. הנשים והילדים בוכים כל הלילה. התנאים במתחמים גרועים יותר ממה שאנחנו יכולים לתאר. אנא תעזרו".
למטה: גופת נקבה מוטלת בעיר לאחר שנאנסה. החיילים נהגו לאחר אונס הקורבנות לנעוץ כידונים באיברי המין שלהן.
1-3-8.jpg

תת-פרק משנה 7.2.1: אונס המוני על ידי חיילים יפנים בטבח באי בנגקה באינדונזיה

ב-12 בפברואר 1942, רגע לפני שסינגפור נפלה, היאכטה המלכותית של סארוואק ווינר ברוק ניסתה להימלט. על סיפונה היו אנשי שירות פצועים רבים (אוסטרלים ובריטים), 66 אחיות ששירותו בבית החולים הכללי 2/13' ואזרחים גברים, נשים וילדים. הספינה הופצצה על ידי מטוסים יפנים וטבעה. שתי אחיות נספו. היתר פוזרו בסירות הצלה ונסחפו לחלקים שונים באי בנגקה באוקיינוס בשקט, הממוקם באיי הודו המזרחיים ההולנדיים (כיום אינדונזיה). כ-100 ניצולי הספינה התאחדו ליד החוף ראדג'י. לאחר שהתגלה כי צבא יפן מחזיק באי, נאמר לכל האזרחים הנשים והילדים, כי מוטב להם להימלט לעיר מונטוק וכך הם עשו. באי נותרו 60 אנשי שירות פצועים ו-22 אחיות שתטפלנה בהם. הם הקימו באי מקלט והציבו עליו שלט ענק של הצלב האדום.

ב-16 בפברואר בבוקר הגיעו אל האי כ-20 חיילים יפנים. החיילים הנרגשים ראו את האחיות והחליטו לאנוס אותן לפי רציחתן, אך הוחלט קודם לטבוח בגברים הפצועים שיכולים לנוע כדי שלא יפריעו. הם הובילו אותם ללשון יבשה, העמידו אותם בשורה, הציבו מקלעים מולם ופתחו באש לעברם. הפצועים ניסו להימלט אולם כולם בסוף נהרגו מלבד אחד שנורה ואיבד את ההכרה. האחיות שמעו היטב את הירי. לאחר מכן החיילים שבו, התיישבו מולן, ניקו את כידוניהם ואת רוביהם ואז אנסו כמעט את כולן.

לאחר שהן נאנסו, קצין הורה להן להיכנס לים. מקלע הוצב על החוף וכשהמים הגיעו לגובה המותניים שלהן נורתה לעברן אש. כולן נהרגו מלבד האחות ויויאן בולווינקל שנורתה בסרעפת אולם שרדה. הפצועים שנותרו באלונקות שופדו למוות עם כידונים. בשל התפיסה כי אין חרפה וכלימה גדולה יותר מאשר להיאנס על ידי לוחמיו של האויב, ממשלת אוסטרליה אסרה על האחות בולווינקל ששרדה לספר שנאנסו, וזה נחשף רק מעדויות אחרונות שנאספו במחקר שנערך בשנת 2019 על ידי ההיסטוריונית לינט סילבר, השדרנית טס לורנס והביוגרפית ברברה אנג'ל. החיילים שאנסו אותן וביצעו את הטבח נותרו עלומים ולא הוענשו.
למטה: דיוקן קבוצתי של צוות האחיות ששירותו בבית החולים הכללי האוסטרלי 2/13 בסינגפור, צולם בספטמבר 1941. שש מתוך האחיות הללו כולל ויויאן בולווינקל ששרדה (עומדת שישית משמאל) היו בקבוצה שנאנסה ולאחר מכן נטבחה.
5d6f0f55a359e90091dd.jpg

תת-פרק משנה 7.2.2: אונס המוני במהלך הקרבות על השליטה בעיר מנילה בפיליפינים
 
בחודשים פברואר ומרץ 1945 צבא ארצות הברית התקדם לעבר העיר מנילה בפיליפינים על מנת להסיג ממנה את כוחות יפן. במהלך ההפוגות בקרבות החיילים היפנים הוציאו את כעסם ותסכולם על האזרחים ללא רחם. אכזריותם הייתה בלתי נתפסת. מעשי אונס, הטלת מומים ומעשי טבח רבים התחוללו בבתי ספר, בבתי חולים ומנזרים, לרבות בבית החולים סן חואן דה דיוס במכללת סנטה רוזה, בקתדרלת מנילה, במנזר סנט פול, ובכנסיית סנטו דומינגו, בכנסיית פאקו, ובכנסיית סנט וינסנט דה פול. באחד המקרים למשל, החיילים נכנסו למקלט שבו הסתתרו נשים וטף. תינוקות וילדים נדקרו למוות עם כידונים מול אמותיהם שהתחננו נואשות לרחמים. נשים וילדות קודם נאנסו. לפחות 20 חיילים אנסו נערה צעירה, לפני שהם כרתו את השדיים שלה.

אחד החיילים הניח לאחר מכן את שדייה הכרותים על חזהו וחיקה אישה כדי ללעוג למראה גופן של הנשים מול חבריו שצחקו. לאחר שצחקו חיילים טבלו בבנזין את הנערה הצעירה ושתי נשים נוספות שהם אנסו קודם לכן למוות והעלו באש את שלושתן. החיילים המשיכו להצית את כל המקלט ורבים מיושביו נספו. נשים שניסו להימלט מהמבנה הבוער נלכדו ונאנסו על ידי חיילים. שדייה של אחת הנשים (ג'וליה לופז בת ה-28) נכרתו והיא נאנסה על ידי חיילים שהציתו לאחר מכן את שערותיה. ראשה של אישה אחרת נערף חלקית בעת שניסתה נואשות להגן על עצמה מחייל שהחליט לאנוס אותה. לאחר מכן הוא אנס את גופתה.

במטרה לאפשר לאלפי החיילים והקצינים לאנוס את הנשים והנערות הכי יפות בעיר באופן מאורגן יותר, מלון Bayview הוסב ל-"מרכז אונס" (Rape Center). על פי העדויות במשפטו של הגנרל טומויוקי ימאשיטה בגין פשעיו במלחמה, באחד המקרים למשל נלקחו 400 נקבות מהמחוז ארמיטה העשיר במנילה למועצת בחירה שבחרה מתוכן את 25 הנקבות שנחשבו הכי יפות. הנשים והילדות שנבחרו, רבות מהן בנות 12-14, נלקחו למלון, שם גברים יפנים שגויסו וקצינים המתינו בתור כדי לאנוס אותן. במהלך 28 ימים בין ה-3 בפברואר עד ה-3 במרץ 1945 נאנסו למוות נשים וילדות רבות על ידי החיילים היפנים שהוצבו בעיר.
למטה: גופותיהן של אישה וילדה פיליפיניות שנטבחו על ידי הכוחות היפניים בעיר מנילה.
1-6-2.jpg

תת-פרק משנה 7.2.3: הקמת תחנות אונס על ידי צבא יפן עבור חייליו שנלחמו בחזית

בשנת 1932 החליט צבא יפן להקים במוצביו תחנות שבהם יוכלו חייליהם לאנוס את נשותיהם ובנותיהם של העמים הכבושים באופן מאורגן. התכתבות בצבא מראה כי היו לכך שתי מטרות. הראשונה הייתה הפחתת דליפתם של מעשי האונס ההמוניים לעיתונות הבינלאומית, כפי שקרה למשל לאחר כיבושה של העיר ננקינג. מטרה נוספת הייתה מזעורן של ההוצאות הרפואיות לטיפול במחלות המין בקרב חייליו, שנדבקו ממעשי האונס התכופים ופגעו ביכולתו הצבאית. הלקח נלמד ממלחמת רוסיה-יפן בשנת 1905, כשבמהלכה חייליו אנסו נשים רוסיות רבות ורבים מהם נדבקו במחלות מין. ההיסטוריון פרופסור יושיאקי יושימי מאוניברסיטת צ'ואו כתב שהן הוקמו בשל החשש מתסיסה בקרב החיילים אם ימנע מהם לאנוס נשים שתוביל למהומות ומרד.

צבא יפן הכריז כי התחנות האלו יקראו: "תחנות ניחומים", ואת הקורבנות הוא כינה בלעג: "נשים מנחמות" (ביפנית: 慰安婦) משום שגופן מנחם את לוחמיו אשר נלחמים בדם ואש ומוות ושוהים הרחק ממשפחותיהם. הערכות על מספר הנשים שנכלאו בתחנות הללו משתנות ומספרן נאמד בין 50 לכ-400 אלף. יושימי קבע כי נכלאו עד 200,000 נשים וילדות בכ-2,000 תחנות. בהתחשב במעמד הלא הומניסטי של ה"נשים המנחמות", הרישומים בצבא ובצי של יפן התייחסו לשינוען מהארצות הכבושות ל"תחנות הניחומים" אשר הוקמו לאורך קווי החזית במונח: "יחידות אספקת מלחמה". רופא בצבא היפני אסס טטסאו העיד כי הן נתפסו בעיני החיילים כ-"תחמושת נשית" וכ-"שירותים ציבוריים", פשוטו כמשמעו, חפצים שניתן להשתמש ולהתעלל בהם.

הקורבנות שהוחזקו בתחנות האלו היו רובן מהמדינות הכבושות: קוריאה, סין, מלאיה, וייטנאם, הפיליפינים, תאילנד, מנצ'וקוו, טייוואן, מיקרונזיה, איי הודו המזרחיים ועוד. נכלאו גם: נשים מלזיות מהאי גינאה החדשה ונשים מקומיות מהעיר רבאול ביחד עם נשים יפניות-פפואניות שנולדו לאבות יפנים ואימהות פפואניות. נשים ג’אווניות רבות. כ-1,000 נשים טימוריות מאינדונזיה. כמאה נערות מיקרונזיות מהאי-טרוק בקרוליין. נשים אירופאיות שחיו במשובות במדינות הכבושות בעיקר מהולנד ואוסטרליה. התחנות הוקמו: בסין, הפיליפינים, אינדונזיה, מלאיה, תאילנד, בורמה, גינאה החדשה, הונג-קונג, מקאו ובהודו-סין הצרפתית.
למטה: קצינים יפנים מול "נשים מנחמות" מבועתות באחד הבסיסים. מתוך סרטון נדיר של 18 שניות.
59647a97658b4.png
הצבא חיפש נערות בעיקר מקוריאה וסין. תחילה הוא פעל באמצעים קונבנציונליים וגייס לתחנות פרוצות מהמדינות הכבושות. באזורים עירוניים נעשה שימוש בפרסום בידי מתווכים לצד חטיפות. הם פרסמו בעיתונים בקוריאה, בטאיוואן, במנצ'וקוו ובסין. רשת של בתי בושת שכבר הייתה קיימת בקוריאה הקלה על גיוס נשים במספרים גדולים אך המקורות הללו התייבשו במהרה.

בשלב זה החליט הצבא למלא את התחנות בנשים באמצעות כוח ורמייה. על פי העדויות נשים צעירות החלו להיחטף מבתיהן. כמו כן, הצבא החל לפתות נשים עם הבטחות לעבודה במפעלים ובמסעדות או באמצעות פרסום כוזב לעבודות סיעוד כאחיות. לאחר שגויסו הן נחטפו ונכלאו ב-"תחנות הניחומים" שהוקמו במדינותיהן או במדינות האחרות. בנוסף נשים ונערות קוריאניות רבות הונעו או הונחו להצטרף לתחנות הללו בהתבסס על הבטחות כוזבות לתשלום של היפנים או של גורמי הגיוס המקומיים, שעשוי לסייע להן בסילוק חובות משפחתיים. בצפון מחוז הביי בסין למשל גויסו ברמייה נערות חווי (מיעוט אתני מוסלמי בסין) לבית הספר לבנות בשם Huimin, כביכול במטרה להכשיר אותן כשחקניות. הן נכלאו במבנה והמוסד הוסב ל"תחנת ניחומים".

המצב החמיר מאוד עם התקדמותה של המלחמה והצבא החל להיתקל בקשיי אספקה לכל היחידות הלוחמות. בתגובה דרשו המפקדים בצבא להגביר את קצב הגיוס של הנשים מקרב האוכלוסיות המקומיות. באזורים כפריים בהם המתווכים היו נדירים, הצבא פנה באופן ישיר למנהיגים מקומיים, והורה להם לספק לו מיד עוד נשים ונערות ל"תחנות הניחומים", לאורך קווי החזית. אם המקומיים לא סיפקו את הסחורה, במיוחד בשטחים הכבושים בסין, הפעילו הלוחמים היפנים את מדיניות שלושת הכללים: "להרוג את כולם! לשרוף את כולם! לבזוז הכל!", אשר כללה חטיפות ואונס המוני וללא הבחנה של הנשים והנערות המקומיות.
למטה: סצנה מתוך הסרט "Wianbu" המבוססת על סיפורה של אחת הקורבנות.
הקורבנות שהוכנסו ל"תחנות הניחומים" לא שוחררו עד סוף המלחמה. למשל באחד המקרים מנהל מתקן יפני רכש קוריאניות תמורת 300-1000 ין בהתאם למאפייניהן הגופניים. הן הפכו לנחלתו ולא שוחררו לאחר השלמת תנאי השעבוד שצוינו בחוזה. האנק נלסון פרופסור לשעבר בחטיבת המחקר על אסיה באוניברסיטה הלאומית באוסטרליה, כתב על התחנות בעיירה רבאול במדינה המכונה היום "פפואה גינאה החדשה". הוא ציטט מיומנו של גורדון תומאס (שבוי מלחמה). תומאס כתב כי הקורבנות בתחנות הניחומים אולצו כל אחת לספק בין 25 ל-35 חיילים כל יום. נלסון ציטט גם את קנטארו איגוסה מנתח ימי שהוצב שם. איגוסה כתב בזיכרונותיו כי הן אולצו להמשיך לספק את החיילים גם לאחר שהחלו לסבול מזיהומים: "הן בכו והתחננו לעזרה".

בין 100,000 ל-200,000 נשים ונערות קוריאניות שימשו "נשים מנחמות" לחיילים. כמעט כל הנערות נלקחו ממשפחות עניות. בנותיהם של משפחות מיוחסות נלקחו ל"תחנות ניחומים" רק במקרים שהן או משפחותיהן הראו חוסר נאמנות כלפי הכובשים. הצבא העסיק לעיתים תכופות קבלנים שהיו אחראיים להכניס נערות "לתחנות הניחומים" והקבלנים נקשרו לרוב לארגוני פשע. הנשים הקוריאניות נועדו לבעלי הדרגות הנמוכות יותר. קוריאה היא מדינה קונפוציאנית שבה יחסי מין לפני הנישואים אסורים ועל כן מרביתן היו בתולות, מה שהפחית את החשש שהן תעברנה מחלות מין שעלולות לפגוע בכושרם של החיילים והמלחים. ההיסטוריון יושיאקי יושימי ציין כי אף על פי שכוונת הצבא הייתה הפחתת התפשטותן של מחלות מי, התחנות אף האיצו אותן.
למטה: קצין יפני סוקר מסדר של נשים סיניות שהובאו לבסיס שלו כדי "לנחם" את החיילים היפנים שנלחמו בחזית.
1-15.jpg
נשים אירופיות שנכלאו ב"תחנות הניחומים" יועדו לקצינים מכיוון שנחשבו ליפות יותר כמו למשל הנשים מהמושבה ההולנדית באיי הודו המזרחיים. ממשלת הולנד ערכה מחקר שתיאר כיצד צבא יפן כלא את הנשים במושבה והעריכה כי בין 200 ל-300 נשים אירופיות נכלאו בתחנות הניחומים. כ-65 מהן הובאו אליהם בכוח. ואילו אחרות שהתמודדו עם הרעב במחנות הפליטים הסכימו להצעות מזון ותשלומים עבור עבודות שטבען לא נחשף בפניהן לחלוטין, וחלקן התנדבו בתקווה להגן על צעירות יותר. מספר הנשים ההולנדיות ששהו ב"תחנות הניחומים" ייתכן שגבוה בהרבה. הקורבנות נאנסו והוכו ללא הרף וחיו בפחד תמידי. ג'ף ואן וגטנדונק וקרן השידור ההולנדית העריכו שכ-400 נערות הולנדיות נלקחו ממחנות פליטים כדי לשמש "נשים מנחמות".

בפברואר 1944 למשל נתפסו והובלו בכוח עשר נערות הולנדיות על ידי קצינים יפנים לאחת מתחנות הניחומים ונכלאו בתוכה. אחת הקורבנות, יאן ראף או'הרן, העידה בשנת 1990 מול ועדת בית הנבחרים האמריקני: "בתחנת הניחומים הוכיתי ונאנסתי באופן שיטתי יומם ולילה. אפילו הרופא היפני אנס אותי בכל פעם שהוא ביקר בתחנה במטרה לבדוק אם נדבקנו במחלת מין". בבוקר הראשון צולמו ג'אן והאחרות ותמונותיהן הונחו על המרפסת ששימשה אזור קבלה כדי שהחיילים יוכלו בזמן ההמתנה לתורם לבחור את מי ברצונם לאנוס. במשך ארבעה חודשים הן נאנסו והוכו ביום ובלילה. מי שהתעברה עברה הפלה בכפייה. כעבור ארבעה חודשים מחרידים הן הועברו למחנה בבוגור וחודשים אחר כך למחנה בבטביה ששוחרר ב-15 באוגוסט 1945.
למטה: יאן ראף או'הרן. צולם זמן קצר לפני שהיא, אימה ואחיותיה ואלפי נשים הולנדיות נוספות נכלאו באמברברה.
1-6-3.jpg
מלבד הנשים ההולנדיות נכלאו בתחנות הניחומים גם נשים מאינדונזיה, חלקן מהאי פלורס וכאלף נשים ונערות ממזרח טימור. רובן היו נערות מתבגרות בגילאי 14-19 שסיימו השכלה מסוימת, והונאו באמצעות הבטחות להשכלה גבוהה בטוקיו וסינגפור. נשים מלנזיות מגינאה החדשה נלקחו גם ל"תחנות הניחומים" ושימשו "נשים מנחמות" לכוחות היפנים. וכך גם נשים מקומיות מהמושבה הבריטית רבאול, יחד עם מספר קטן של נשים יפניות-פפואניות מעורבות, שנולדו לאבות יפניים ואימהות פפואניות.

בעיר הבירה בלורה באינדונזיה נכלאו כעשרים נשים אירופאיות ביחד עם הבנות שלהן בשני בתים ששימשו "תחנות ניחומים". במשך שלושה שבועות בעת שהיחידות היפניות עברו באזור הן נאנסו בברוטליות פעמים רבות. מעדויות שנשמעו בבית הדין הפלילי שהוקם לאחר המלחמה בבטביה עלה כי ילדות רבות שטרם התפתחו מינית ואפילו לא קיבלו וסת, כמו למשל במזרח טימור, נאנסו באכזריות רבה ללא הרף על ידי החיילים היפנים וקורבנות שהעזו לא לציית ללוחמים שאנסו אותן, הוצאו להורג. לקראת סופה של המלחמה, חיילים יפניים רבים שנותקו מאספקה באיים הפסיפיים המרוחקים או נלכדו בג'ונגלים של בורמה פנו לקניבליזם כדי להשביע את רעבם. היו לפחות כמה מקרים שבהם חיילים רצחו "נשים מנחמות", כדי לספק לעצמם חלבון.

הצבא וחיל הים עשו מאמצים רבים כדי למנוע התפשטות מחלות מין. הם העבירו בחינם אספקה גדולה של קונדומים ליחידות. מסמכים ממלזיה למשל מראים שביולי 1943 צבא יפן חילק לחייליו כ-1,000 קונדומים בנגרי סמבילן ו-10,000 נוספים בפרק. כמו כן כדי לשמור על בריאותם של החיילים, הצבא הזריק לרוב סלסרן ל"נשים המנחמות" אשר נאנסו על ידם כטיפול בעגבת כדי שגופן לא יעביר ביניהם מחלות ויחד עם הנזק שנגרם לנרתיק שלהן כתוצאה מהאונס התכוף שעברו, הותיר רבות עקרות. ככל שהמלחמה התארכה החל להיות מחסור בקונדומים, לאחר שהצוללות האמריקאיות הטביעו את ספינות המסחר היפניות אחת אחרי השנייה ולכן הם הונחו לאנוס אותן בכל פעם עם אותו קונדום ורק לשטוף אותו בין לבין, מה שהפחית את יעילותם. בפיליפינים "נשים מנחמות" קיבלו טיפול רפואי רק אם הן שילמו. במקרים רבים נשים שלקו במחלות קשות ננטשו למות לבדן.
למטה: קצינים וחיילים יפנים מול "נשים מנחמות" מבועתות באחד הבסיסים. מתוך סרטון נדיר של 18 שניות.
1-15-3.jpg
פרופסור סו ג'יליאנג הסיק כי מספר "הנשים המנחמות" שנכלאו בשטחים הכבושים עבור החיילים היפנים בשנים 1938-1945 נע בין 360,000 ל-410,000, ומתוכן כ-200,000 נשים סיניות. היעדר תיעוד רשמי מקשה על הערכת המספר הכולל המדויק. כמויות אדירות של חומר הקשור לפשעי מלחמה ואחריותם של מנהיגיה הבכירים ביותר של האומה הושמדו בהוראת ממשלת יפן בתום המלחמה. היסטוריונים הגיעו לאומדנים שונים על ידי התבוננות בתיעודים השונים. ההיסטוריון יושיאקי יושימי שערך את המחקר האקדמי הראשון בנושא והעביר את הנושא לדיון ציבורי, העריך כי מספר הקורבנות נע בין 50,000 לכ-200,000. על פי התיעודים הרפואיים של הצבא משנת 1940, כ-51.8% מכלל הנשים שנדבקו במחלות מין היו קוריאניות ו-36% סיניות.

ההערכות הן כי כ-75% מהנשים ששהו בתחנות הניחומים מתו ורוב הניצולות נותרו עקרות בשל הטראומה או לאחר שנדבקו במחלות מין. החיילים היפנים אנסו אותן ביום ובלילה, היכו אותן ועינו אותן ללא הרף. מרבית הקורבנות היו שבורות ותשושות. אישה קוריאנית בשם קים האק-סאן למשל, הצהירה בראיון בשנת 1991 על אופן גיוסה לתחנת ניחומים צבאית, בשנת 1941: "כשהייתי בת 17 החייילים היפנים הגיעו עם משאית, הרביצו לנו, ואז גררו אותנו בכוח. נאמר לי שאני יכולה להרוויח כסף רב במפעל טקסטיל. נאנסתי מהיום הראשון והאונס לא הפסיק". קים הצהירה כי אנסו אותה 30-40 פעמים ביום, כל ימות השנה.

לאחר המלחמה הייתה התעלמות מוחלטת מהקורבנות והן נודו משום שבמדינות קונפוציאניות כמו קוריאה וסין, יחסי מין לפני הנישואים נחשבים מבישים. בחברות הללו באופן מסורתי אישה שלא נשואה חייבת להעריך את צניעותה מעל לחייה ואם היא מאבדת את בתוליה לפני הנישואים גם אם נאנסה, היא חייבת למות. בבחירתן להמשיך לחיות הן הפכו למנודות וחסרות-בית. מחקר קליני משנת 2011 מצא שרבות גילו תסמינים של הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) גם 60 שנה אחרי המלחמה.
FI-NT-article.jpg

תת-פרק משנה 7.2.4: אונס המוני על ידי חיילי צבא ארצות הברית באיי אוקינאווה ביפן

הקרבות באיי אוקינאווה היו בין הקרבות הגדולים והקטלניים ביותר שהתחוללו בין צבא ארצות הברית וחיל הנחתים לצבא יפן. האיים היו אז חלק מיפן אך עד שנת 1879 הם היו מדינה נפרדת והשפה והתרבות נבדלו במובנים רבים ולכן התושבים הופלו והיפנים נהגו בהם כפי שנהגו בסינים ובקוריאנים. הפצצות אוויר כבדות על נהה בשנת 1944 הותירו אלפי הרוגים וכ-50,000 תושבים שנותרו חסרי בית נמלטו למערות. החיילים היפנים בתגובה השתלטו עליהן וגירשו אותם לשטח הפתוח כדי שישמשו מגן אנושי. בין 40,000 ל-150,000 אזרחים נהרגו כשליש מהאוכלוסייה ועוד עשרות אלפי חיילים. בשלב זה החיילים שהבינו שהם לקראת תבוסה וכי אין להם סיכוי לשרוד בשל איסורי הצבא להיכנע, החלו לאנוס את הנשים במטרה ליהנות לפני מותם.

השלטונות במדינה הזהירו את תושבי האיים כי אחרי שהחיילים האמריקאים יפלשו, הם ראשית יאנסו את נשותיהם ובנותיהם ולאחר מכן יהרגו את כולם. מעל 700 תושבים התאבדו. ב-1 באפריל 1945 הצליחו כוחות ארצות-הברית לנחות באיים, והחל להתחולל בהם אונס המוני. הנשים שנאנסו קודם על ידי החיילים היפנים המתוסכלים החלו להיאנס על ידי הכובשים החדשים. ההיסטוריון אושירו מסאיאסו שניהל את הארכיון במחוז אוקינאווה ציין כי "כל נשות הכפר בחצי האי מוטובו נפלו לידי החיילים. בכפר היו רק נשים ילדים וזקנים כי כל הגברים גויסו למלחמה. הם סרקו את כל הכפר אולם לא מצאו סימנים לכוחות היפניים. תוך ניצול המצב הם החלו לצוד את הנשים לאור היום ואלו שהסתתרו בכפר או במקלטים הסמוכים נגררו החוצה בזו אחר זו".
למטה: ספינות אמריקאיות מגיעות לחוף מדרום-מערב לאי אוקינאווה באפריל 1945.
1-2-9.jpg
החיילים לא אנסו רק את הנשים היפניות אלא גם את בנות העמים האחרים שהוחזקו באיים. ההיסטוריון פיטר שרייברס כתב כי די היה להיות אישה בעלת מראה אסייתי, כדי להיות בסכנה להיאנס על ידי החיילים האמריקאים, כפי שאירע למשל לכמה מ"הנשים המנחמות" הקוריאניות שהיפנים הביאו בכוח לאי. הוא כתב כי נשים רבות נאנסו בברוטליות "בלי אף טיפת רחמים". רב-טוראי ששירת למשל בדיוויזיית הנחתים הרביעית העיד: "בצעדה דרומה חלפנו ליד קבוצה של כעשרה חיילים אמריקאים שהצטופפו יחד במעגל הדוק על ידי הכביש. הם נראו נלהבים למדי. הנחתי שהם משחקים משחק הימורים בקוביות (Craps). ואז בעת שעברנו לידם ראיתי שהם אונסים אישה מזרחית כל אחד בתורו. המשכנו לצעוד ליד כאילו שום דבר חריג לא קורה".

בראיונות שהתפרסמו בניו יורק טיימס בשנת 2000, העידו מספר קשישים מכפר באוקינאווה כי לאחר שארצות הברית ניצחה, שלושה נחתים אפרו-אמריקאים חמושים נהגו להגיע אל הכפר מדי שבוע ולהורות לתושבים לאסוף את כל הנערות המקומיות. הם הובילו אותן בכל פעם לגבעות הסמוכים ואנסו אותן. לאחר שהם המשיכו לבצע בביטחון את "הטקס השבועי" לא חמושים, על פי הדיווחים תושבי הכפר הכריעו אותם והרגו אותם. גופותיהם הוסתרו בתוך מערה סמוכה מחשש לנקמה עד שנת 1997. על פי ההערכות של היסטוריונים חיילי צבא ארצות הברית אנסו כ-10,000 נשים אוקינאוויות במהלך הפלישה לאיים וכיבושם. האונס באיים היה כה שכיח, שבשנת 2000 מרבית האוקינאווים בני 65 פלוס, הכירו או שמעו על לפחות אישה אחת שנאנסה.

כמעט כל הנשים שנאנסו שמרו על שתיקה והמשטרה הצבאית האמריקאית אף התעלמה מהתלונות הבודדות שהועברו אליה. ג'ורג' פייפר ציין בספר שלו: "טנוזאן: קרב אוקינאווה והפצצה האטומית" כי הסיבה לשתיקה היה פחד מכיוון שהן נאנסו על ידי המנצחים והכובשים ועל כן תלונה למשטרה המקומית כלל לא תעזור בשל יחסי הכוחות. הסיבה הנוספת היא תחושת הבושה. אלפי נשים נאנסו אך פחות מעשרה דווחו רשמית עד שנת 1946 ורובם בשל פגיעה פיזית קשה. אינוסן נשמר כ"סוד מלוכלך". נשים רבות עברו הפלות גסות על ידי מילדות בכפריהן לפני שהבעלים שלהן שבו מהמלחמה. אם יגלו הן יגורשו בשל החרפה. בראיונות ציינו היסטוריונים וזקני אוקינאווה כי חלקן נרצחו אחרי שנאנסו ורבות נותרו מאחור עקב הבושה הסלידה והטראומה.
1-6-4.jpg

תת-פרק משנה 7.2.5: התפשטות האונס ההמוני לכל רחבי יפן לאחר כניעתה

באוגוסט 1945, קיסר יפן הכריז על כניעה מוחלטת וכוחות הכיבוש של בעלות הברית החלו לנחות בכל האיים המרכזיים ביפן. בעקבות האונס ההמוני באיים וכניעת ממשלת יפן פרצה בהלה גדולה בקרב האזרחים שהיו מבועטים מהמחשבה שהכובשים יאנסו את נשותיהם ובנותיהם כפי שהצבא היפני נהג לאנוס את נשותיהם ובנותיהם של העמים שכבש בסין ובאוקיינוס השקט. ממשלת יפן וממשלים במספר מחוזות פרסמו אזהרות לנשים אשר ממליצות להן להישאר בבתים ולשהות כל הזמן עם גברים. המשטרה במחוז קנאגווה שם צפויים לנחות תחילה הכוחות האמריקאים המליצה לנשים צעירות ונערות להימלט מיד מהאזור. מספר רשויות מחוזיות הורו לנשים להתאבד לפני שהן נאנסות או אחרי שהן נאנסו וקראו לאכוף את ההוראה באמצעות חינוך.

עם נחיתתם של חיילי בעלות הברית הם החלו לחגוג את ניצחונם על גופן של נשים ונערות יפניות והחל להתחולל אונס המוני. תוך עשרה ימים דווח על 1,336 מקרים, רק במחוז קנגאווה ומקרים רבים לא דווחו. בחודש הראשון נאנסו כ-3,500 קורבנות. ההיסטוריון טושיוקי טנאקה כתב כי רק בעיר יוקוהמה לבדה בירת המחוז, התרחשו 119 מקרי אונס ידועים בספטמבר 1945.
1-7-7.jpg
ב-4 באפריל לדוגמה בסמוך לחצות, חמישים חיילים הגיעו בשלוש משאיות לבית החולים נקאמורה במחוז אומורי ותקפו אותו. הם אנסו במשך כשעה למעלה מ-40 מטופלות ו-37 נשות צוות. לאחת מהן היה תינוק כבן יומיים, שנרצח לאחר שהוא הושלך על הרצפה. כמו כן מספר גברים מטופלים שניסו להגן על הנשים הוצאו להורג בתקרית זו. במקרה אחר שאירע ב-11 באפריל בין 30 ל-60 חיילים חתכו קווי טלפון לבלוק שיכון בעיר נגויה ואחרי כן פלשו אליו ואנסו "ילדות ונשים רבות בגילאי 10 עד 55". מפקד הארמיה השמינית, הגנרל רוברט אייכלברגר רשם כי במקרה האחד שהיפנים ניסו להקים משמר עצמי שיגן על הנשים, הארמיה פקדה להיכנס לתוך הרחובות במערך קרב עם כלי רכב משוריינים. המנהיגים נעצרו וקיבלו תקופות מאסר ממושכות.

גם חיילים מאוסטרליה, בריטניה, הודו וניו זילנד, שהיו חלק מכוח הכיבוש הבריטי BCOF אנסו. ההיסטוריונים טקמה וריקטס ציטטו לדוגמה אישה שהעידה כי: "לאחר שהחיילים האוסטרלים כבשו את העיר קוּרֵה בתחילת 1946, הם גררו נשים צעירות לג'יפים שלהם, הובילו אותן להר ואנסו אותן. אני שמעתי אותן זועקות לעזרה כמעט כל לילה. ההתנהגות הזו הייתה בשגרה". אלן קליפטון קצין אוסטרלי שעבד כמתורגמן וחוקר פלילי העיד למשל על מקרה אונס אחר: "עמדתי סמוך למיטה בבית חולים. על המיטה שכבה ילדה מחוסרת הכרה. רופא ושתי אחיות ניסו להחיות אותה. שעה לפני כן היא נאנסה על ידי עשרים חיילים. מצאנו אותה היכן שהם הותירו אותה על הקרקע. בית החולים היה בהירושימה. הילדה הייתה יפנית. החיילים היו אוסטרלים".

אונס הנשים היפניות נתפס כחרפה לאומה כולה ועל כן ההיסטוריון בריאן וולש ציין כי העיתונות היפנית דיווחה רק על מקרים מעטים במהלך השבועיים הראשונים. ממשל הכיבוש הגיב ב"צנזורה מיידית של כל כלי התקשורת" מה-10 בספטמבר 1945 ועד תום הכיבוש בשנת 1952 כולל איסור דיווחים על מקרי אונס. ההיסטוריונים אייג'י טאקמה ורוברט ריקטס ציינו כי המפקד העליון של כוחות הברית (SCAP) אף הוציא "קודי עיתונות" האוסרים פרסום דוחות וסטטיסטיקות המזיקים למטרות הכיבוש.
1-9-3.jpg

תת-פרק משנה 7.2.6: הקמת תחנות ניחומים עבור הכוחות (Comfort Stations)

הממשלה ניסתה לצמצם את האונס ההמוני והחליטה להקים: "תחנות ניחומים" עבור כוחות הכיבוש, שיאוישו בפרוצות ונשים שנאנסו ונחשבו ממילא כבר טמאות למניעת אינוס של נשים נוספות. הן כונו: "נשים מנחמות". החברה היפנית הפטריארכלית הציבה בפני הנשים שנאנסו שתי ברירות: התאבדות, או הקרבת גופן וסיפוק הכובשים כדי למנוע את חילולן של נשים נוספות. ב-18 באוגוסט 1945 משרד הפנים הורה למושלי המחוזות ולראשי המשטרה להקימן היכן שיוצבו הכוחות של בעלות הברית.

נובויה סאקה מפקד משטרת טוקיו (העיר שתוצף במספר הגדול ביותר של חיילים) נפגש עם ראשי ההתאחדות של המסעדות חמאג'ירו מיאזאווה וג'נג'ירו נומוטו והורה להם לסייע בסידורים לקראת הגעת החיילים. מיאזאווה ונומוטו נעזרו בקשריהם כדי לייסד קבוצה של נציגי תעשיות מועדוני לילה, ברים ובתי בושת. הנציגים שנפגשו עם המשטרה ב-21 באוגוסט נדרשו רשמית להקים תחנות ניחומים, אך להסוות ככל הניתן את תפקידה של הממשלה. ב-23 באוגוסט הם יסדו את: "איגוד מתקני הנוחות המיוחדים" והשם שונה זמן קצר לאחר מכן ל-"איגוד הבילויים והשעשועים" (RAA). בשפה היפנית: 特殊 慰 安 施 設 協会. משרד האוצר העניק לאיגוד 33 מיליון ין להקמת "תחנות הניחומים" בעזרת הלוואות שנטל על עצמו מבנק הפיתוח התעשייתי.

בחנוכת האיגוד נכחו פקדי ממשלה ומפקדים במשטרה והוקראה השבועה: "בעזרת הקרבה של כמה אלפי אוקיצ'יס (פרוצות), נבנה שובר גלים המעכב את הגלים הסוערים ומגן על טוהר הגזע שלנו..". מראשית הכיבוש פקידים בצבא של בעלות הברית שיתפו פעולה עם המערכת. מושלי המחוזות צ'יבה וקנאגווה העידו למשל כי מפקדים אמריקאים דרשו מהם בספטמבר 1945 להקים "תחנות ניחומים" לחייליהם וכן הציעו את עזרתה של המשטרה הצבאית של ארצות הברית במידת הצורך. הביוגרפית תרזה סבובודה סיפרה כי החיילים של בעלות הברית היו כה מורעבים שעוד לפני שהסתיימה הקמתם של "תחנות הניחומים", לאחר שהם כבר אוכלסו בנשים אולם חלקם טרם היו מוכנים לפתיחה, "מאות חיילים פרצו לשניים מהם ואנסו את כל הנשים".
למטה: "נשים מנחמות" באחת מתחנות הניחומים שהוקמו עבור כוחות הכיבוש.
1-4-7.jpg
האיגוד הקים את "תחנת הניחומים" הראשונה שכונתה גן קומאצין ב-28 באוגוסט במחוז אמורי. היא נפתחה ב-20 בספטמבר והיא איישה כ-150 נשים. האיגוד ניהל עד חודש דצמבר 16 "תחנות ניחומים", והעביד בשיאו כ-55,000 נשים. קציני הרפואה הקימו ב"תחנות הניחומים" הגדולות עמדות שחילקו לחיילים עשרות אלפי קונדומים כל שבוע כדי שהם לא ידבקו במחלות מין.

"תחנות הניחומים" לא עמדו בביקוש הרב במיוחד בטוקיו ועל כן זה היה בלתי נמנע להקריב גם נשים מהמעמד התחתון שלא הועבדו לפני המלחמה כפרוצות, והמשטרה הוסמכה לכך. נשים רבות גויסו באמצעות פרסומות מנוסחות בקפידה, שהתהדרו בתנאי עבודה נדיבים תוך הימנעות מפרטים הנוגעים לאופי העבודה. לאור העוני הנרחב והמחסור במזון דאז, והמספר הגדול של צעירות יתומות ואלמנות, הצעות העבודה נראו אטרקטיביות. נעשה גם שימוש נרחב במתווכים, שהתקשרו לארגון הפשע "יאקוזה" וגייסו קורבנות בכפייה. "חיל הנשים המתנדבות" ארגון ממשלתי לגיוס נשים ונערות בגילאים 14-25 לעבודה כביכול במפעלים היה פופולרי שכן מרביתן נותרו מובטלות ונטושות בסוף המלחמה. הן רומו ונמסרו מבלי לדעת ל"תחנות הניחומים".

ההיסטוריון היפני יקויקו אטה והפרופסור להיסטוריה מאוניברסיטת יורק בטורונטו בוב וקביאשי כתבו כי מערכת הגיוס בכפייה ל"תחנות הניחומים" עבור חיילי בעלות הברית הייתה זהה למערכת הגיוס שהפעיל הצבא עבור חייליו בקרב העמים הכבושים. על אף שיטות הגיוס המתעתעות, בשל העוני והרעב, מרבית הנשים שנלקחו לתחנות הניחומים הסכימו בסופו של דבר להיות "נשים מנחמות". רבות לא יכלו לעזוב משום שהן נמכרו על ידי משפחותיהן העניות או בגלל שהיו חייבות כסף לבעלי התחנות. חלק מ"תחנות הניחומים" העניקו להן הלוואות שאין סיכוי שהן תהיינה מסוגלות להחזיר, כדי להבטיח כי הן לא תוכלנה לעזוב. חלק מהנשים סיפרו שהתנדבו לספק את כוחות הכיבוש של בעלות הברית כי הן הרגישו חובה להגן על נשים אחרות מפניהם.
11-1.jpg
תחנות הניחומים עבור חיילי הכיבוש לא עמדו בביקוש הרב. כדי להגביר את התפוקה, המשטרה הסירה ב-14 באוקטובר את כל ההגבלות שהוטלו על "תחנות הניחומים" שלא השתייכו לאיגוד, ובסוף נובמבר פעלו 25 "תחנות ניחומים" עצמאיות בטוקיו שאיישו כ-1,500 נשים, לעומת: "הרבה יותר מ-2,000 תחנות ניחומים של האיגוד". המפקד העליון של כוחות הברית (GHQ) העריך ב-29 בדצמבר כי בטוקיו יש כ-6,000 "נשים מנחמות", לא כולל הנשים שסורסרו ברחובות שמספרן היה גבוה בהרבה.

כל "אישה מנחמת" אולצה להשביע בין 15 ל-60 חיילים בכל יום. החיילים קיבלו בקבלה של התחנות כרטיס בעלות של 100¥ (כ-8 סנט), שאותו הם מסרו לאחר מכן לאישה שאנסו. בבקרים הנשים קיבלו מבעלי התחנות 50¥ עבור כל כרטיס (כ-4 סנט). לעיתים קרובות הנשים ספגו תוך כדי אלימות קשה מהחיילים שראו באינוסן מפגן ניצחון עליהן. שוטרים צבאיים וחיילים דרשו לעיתים לאנוס אותן בחינם או החזר כספי. חוסר השוויון במאזן הכוחות בין משטרת יפן לכוחות הכיבוש הקשה מאוד להתלונן. חרף חלוקת הקונדומים, מחלות מין בעיקר זיבה ועגבת החלו להתפשט. ובתחילת 1946, לפי הערכות כמעט רבע מכל כוחות הכיבוש האמריקניים נדבקו וכמעט מחצית מהיחידות. בחטיבת הרגלים ה-34 של אוסטרליה שיעור ההדבקה אף נסק ל-55%. בתגובה המטה הכללי הטיל נהלי בדיקות קפדניים של מחלות מין לפרוצות ועזר להקים מחדש מרפאות ומעבדות שרבות מהן הושמדו במהלך המלחמה לצורך אבחון מחלות וזיהומים. כמו כן, הארמיה העשירית אף החלה לחלק פניצילין לפרוצות נגועות.
למטה: חיילי ארצות הברית ממתינים בתור בכניסה ל"תחנת הניחומים" יסורה (Yasuura House).
imageedit-1-5996733291.png
בתחילת 1946 החלו כמרים צבאים לגנות את שיתוף הפעולה של הצבא עם "תחנות הניחומים" וטענו שזו הפרה של מדיניות משרד המלחמה. הגינויים הביכו את ראש כוחות הכיבוש הגנרל דאגלס מקארתור, והוא הורה להביא לסגירתם. למחרת כתב פקיד בריאות הציבור של המטה הכללי לגנרל על דאגותיו כי מחלות מין כמו זיבה ועגבת יתפשטו בארצות הברית עם חזרתם של החיילים הביתה. לאחר שבעה חודשים במרץ 1946, הוטלו על "תחנות הניחומים" הגבלות והם נסגרו זמן קצר לאחר מכן.

סגירת "תחנות הניחומים" הוביאה לגלי אונס המוניים. ההיסטוריון ג'ון דאור ציין כי בתקופה שהם פעלו "תדירות האונס נותרה נמוכה ביחס לגודל העצום של כוח הכיבוש". הערכות היו שרק כ-40 קורבנות נאנסו בכל יום אולם לאחר סגירתם מקרי האונס נסקו לפי-8 והגיעו לכ-330 בממוצע מדי יום. הביוגרפית טרזה סבובודה ציינה גם היא כי "מספר מעשי האונס המדווחים נסק", לאחר סגירתם של "תחנות הניחומים", וזו ראייה שהיפנים הצליחו להפחית במידה ניכרת את מעשי האונס באמצעות הקמתם. השלכה נוספת הייתה אבטלה פתאומית של רבבות נשים שהיו רעבות ללחם. רבות מהן המשיכו בלית ברירה לעבוד כפרוצות ברחובות עבור כוחות הכיבוש כדי לשרוד. חיילי בעלות הברית כינו אותן בלעג: "נערות פאן-פאן" (ביפנית: "נערות לחם-לחם"). יחסי המין הפכו לאלימים יותר ופיזורן ברחובות גם הקשה מאוד על המפקדה העליונה למנוע את התפשטותן של מחלות המין. בנובמבר 1946 הממשלה הציגה את מדיניות ה-"קו האדום" (赤 線 ,Akasen) שהתירה את התופעה בכמה אזורים מיועדים.
למטה: חייל אמריקני מתעלל מינית באישה יפנית.
1-5-5.jpg

תת-פרק משנה 7.2.7: אונס המוני במבצע "סערת אוגוסט" על ידי החיילים הסובייטים

ב-9 באוגוסט 1945 יומיים לאחר הטלת פצצת הגרעין על הירושימה, ברית המועצות פתחה במתקפה נגד יפן וכבשה שטחים עצומים בשליטתה בצפון מזרח סין וצפון האוקיינוס השקט כולל מנצ'וריה קוריאה הצפונית, דרום האי סחלין והאיים הקוריליים. בתוך 11 יום הנחיל הצבא הסובייטי לצבא היפני את התבוסה הקשה ביותר שנחלו כוחות היבשה שלו במהלך המלחמה כולה. כ-700 אלף חיילים סובייטים בסיוע 500 אלף חיילים מנגולים פלשו למנצ'וריה ולצד מעשי הטבח, הם אנסו נשים יפניות רבות. לאחר כיבושה של העיר שן-יאנג, מפקדי הצבא האדום אפשרו לחיילים שלהם לחגוג את ניצחונם המזהיר "בשלושה ימי אונס".

במהלך כיבושה של צפון קוריאה, החיילים הסובייטים אנסו נשים יפניות וקוריאניות כאחד בחציו הצפוני של חצי האי הקוריאני. ב-14 באוגוסט 1945 פלשו הכוחות הסובייטים לעיר גגנמיאו הנמצאת במונגוליה הפנימית, שבה מצאו מקלט כ-1,800 ילדים ונשים יפנים במנזר מקומי והחלו לטבוח בפליטים. הם ירו בהם או דרסו אותם עם טנקים ומשאיות אף על פי שהניפו דגל לבן. חלקם טבעו בנהר במנוסתם. תוך שעתיים נרצחו מעל אלף פליטים בעיקר נשים וילדים. נשים הופשטו ונאנסו על ידי החיילים. החיילים הסובייטים לא אנסו את נשותיהם של בני בריתם הסינים ולכן נשים יפניות רבות כדי להציל את עצמן, הציעו את גופן מרצון לגברים סינים מקומיים בצפון מזרח בתמורה שיינשאו להן. רובן נישאו ונקראו: "נשות מלחמה נטושות" (zanryu fujin).
למטה: כוחות הצבא האדום נעים דרך הרי הח'ינגאן הגדולים של מנצ'וריה בדרך למחוץ את הצבא היפני באזור. 1945.
1-4-8.jpg

פרק משנה 7.3: אונס המוני במהלך רצח העם הארמני (1915-1918)
 
הארמנים שחיו תחת שלטונה של האימפריה העות'מאנית בטורקיה (ובאזורים הסמוכים) היו חסרי מעמד לחלוטין בשל היותם לא מוסלמים. במערכת המשפט לא הייתה להם כל פנייה ועדותם נמחקה, או קיבלה ערך מועט. טורקים וכורדים לא רק שיכלו לשדוד את רכושם אלא הם גם יכלו לחטוף ולאנוס את הנשים והבנות שלהם מבלי שייענשו על כך. הגנבות, הסחיטות, והאונס והחטיפות ההמוניות של הנשים הארמניות שהותרו במערכת המשפט העות'מאנית העמידו את הארמנים בפני סכנה יומיומית. אחת השיטות שנועדה להלך אימים על התושבים הארמניים הייתה השפלה מינית. נשים ונערות צעירות לא רק נאנסו בשגרה אלא הן גם נישאו בכפייה, עברו עינויים, נמכרו כשפחות למוסלמים, אולצו לעבוד כפרוצות וכן הוטלו באיברי המין שלהן מומים.

בשנים 1850-1870 שיגר הפטריארך של ארמניה 537 מכתבים להשער הנשגב (מנגנון השלטון של האימפריה העות'מאנית). במכתבים הוא התחנן לעזרה מפני ההתעללות האלימה והעוול החברתי והפוליטי שהם עוברים. הוא ביקש להגן על הארמנים מפני "שוד בדרכים, הונאה, סחיטה, רצח, חטיפה ואונס של נשים וילדות". בשנת 1895, פרסם פרדריק דייוויס גרין את הספר: "המשבר הארמני בטורקיה" ובו נכתב כי גברים מוצאים להורג בזמן שהנשים והילדות נאנסות באכזריות. בתקרית אחת תיאר: "בין 60 ל-160 נשים נכלאו בכנסייה וחיילים שוחררו ביניהן. רבות נאנסו למוות והיתר עם חרב או כידון. הילדים הועמדו בטור וקליע נורה בראשון כדי לראות כמה ניתן להרוג עם קליע אחד... תינוקות וילדים קטנים נערמו אחד על השני וראשיהם נערפו".

רצח העם הארמני תוכנן זמן רב מראש. מסמך שמצא המפקד היתקוטה סמית' (C.H) משירות ההתנדבות הימי הבריטי אשר נקרא: "עשר הדיברות", תיאר בפירוט רב את אופן ביצוע רצח העם. רצח העם החל עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, והוא בוצע על ידי "הטורקים הצעירים", כוחות הצבא הטורקי, מיליציות ואנשי ציבור שהטיפו לאונס המוני של נשים וילדות ארמניות. אלימות נגד נשים הייתה מאפיין מרכזי במהלך הטיהור האתני. אונס, חטיפה ונישואים מחדש בכפייה היו דה פקטו חלק ממנו. דיווחים של עדי ראייה ודיפלומטיים במהלך רצח העם שופכים אור על המעמד הנחות של הנשים ותפיסתן כרכוש של הגברים. על יפ ההערכות הושמדו בין מאות אלפים ועד יותר ממיליון ארמנים. ההשמדה הייתה מאורגנת מאוד והראשונה במאה ה-20.
למטה: גופת אישה ארמנית ערופת ראש שנאנסה ועונתה במחוז ביטליס במזרח טורקיה.
o0650039914728974654.jpg
בשלב הראשון הוצאו להורג המנהיגים, המשכילים, ואנשי הכמורה של הקבוצה האתנית על מנת ליצור בתוכם בלבול ולהפכם "לצאן ללא רועה", ועל ידי כך לגדוע מראש ניסיונות התנגדות אפשריים. בשלב השני החלה ההשמדה. הגברים כולל אלו אשר שירתו בכוחות הטורקיים הוצאו מיד להורג, ואילו הנשים, הילדים והזקנים נשלחו לצעדות מוות לעבר המדבר הסורי ללא מזון ומים. האסטרטגיה הזו הייתה דומה מאוד לאסטרטגיה שבה השתמשה האימפריה הגרמנית בדרום-מערב אפריקה הגרמנית. במהלך הצעדה הנשים והילדות נאנסו ללא הרף על ידי החיילים. הם אנסו אותן על קו הצעדה מול משפחותיהן ויתר הפליטים. במקרים רבים הן גם עונו והוטלו בהן מומים. לאחר שנאנסו הן הצטוו להמשיך לצעוד. מאות אלפים מתו בצעדות המוות האלו.

הקורבנות היו מילדות קטנות ועד נשים בשנות השמונים לחייהן. מקרי האונס של ילדות קטנות תועדו היטב. ניצולה העידה כי: "זה היה נפוץ מאוד לאנוס את הילדות שלנו מולנו. לעיתים קרובות מאוד הם אנסו ילדות בנות שמונה או עשר ולאחר שנאנסו, רבות מהן לא היו מסוגלות להמשיך לצעוד והן נורו". אחרת העידה כי כל הילדות בכפר שלה מגיל 12 ואף צעירות יותר נאנסו. הלוחם הגרמני ארמין וגנר שהוצב במהלך רצח העם באימפריה העות'מאנית תיעד את הצעדות: "מביט בפניה הכהות והיפות של באבשיאה שנאנסה ושוחררה רק כעבור עשרה ימים.. כמו חיות פרא החיילים, הקצינים והז'נדרמים הטורקים הסתערו על הטרף הנחשק.. הם כרתו את שדיהן, הטילו באיבריהן מומים וגופותיהן שוכבות ערומות טמאות או מושחרות מהחום בשדות".

הקונסול הגרמני בעיר חלב במהלך רצח העם, רסלר, דווח כי כרבע מהנשים הצעירות שהופעתן הייתה "נעימה פחות או יותר" נאנסו באופן קבוע על ידי החיילים (ז'נדרמרים) שליוו את צעדות המוות, וכי "נשים עוד יותר יפות" נאנסו על ידי 10-15 חיילים. האונס השיטתי והאלים במהלך צעדות המוות הביא לכך שילדות ונשים רבות לאחר שנאנסו הושארו מאחור גוססות, עירומות. המטרה של האונס ההמוני הייתה השבעת תאוותם של החיילים, עיבור הקורבנות בכוח, הרס הבסיס המשפחתי וגרימת סבל מוחלט לבני משפחותיהן שאולצו לצפות ביקירותיהן נאנסות ומתענות לנגד עיניהם. האונס אף היווה בראייתם גם מפגן ניצחון וביזוי לקבוצה האתנית כולה ולכן החיילים אנסו את הקורבנות בפומבי ולעיני כל בתוך צעדות המוות מול עיניהם של הפליטים.
למטה: גופות של ארמנים בעיקר של נשים וילדים שהושמדו באמצעות הטבעה המונית בנהר פרת. 24 באוקטובר 1916.
56667.jpg
רבות נרצחו כבר בבתיהן וכך נחסך מהן צעדות המוות אולם רק אחרי שהן נאנסו. בפלישות לכפרים הנשים הופרדו מהגברים. הגברים נרצחו מיד ואילו הנשים קודם נאנסו בשיטתיות ורק אחר כך הוצאו להורג ביחד עם הילדים. אונס ורצח היו בכל מקום. חלקן הושארו בחיים ונאמר להן כי הן מעתה "זונות" של החיילים שהמשיכו לאנוס אותן ללא הרף. חלקן אחר כך נדקרו למוות עם כידונים או מתו מהתעללות הממושכת. חלקן התאבדו אחרי שנאנסו על ידי חיילים רבים. לדברי ההיסטוריון הטורקי גרמני טנר אקאם, זנות בכפייה, אונס והתעללות מינית היו נפוצים מאוד. המפקדים אמרו לחיילים שלהם: "עשו בהן כל מה שתרצו!" הקונסול הגרמני בטרבזון, היינריך ברגפלד דיווח כי "מעשי האונס ההמוניים של נשים וילדות מהווים חלק מתכנית ההשמדה".

בעיר דיר א-זור הכוחות החמושים הגרמנים סייעו לצבא הטורקי בפתיחתה של תחנת אונס עבור החיילים הטורקים, כדי שהם יוכלו להשביע את תאוותם באופן מאורגן. התחנה נקראה בלעג: "בית זונות". נשים ארמניות הוחזקו בה ונאנסו בה בשיטתיות. במהלך כל רצח-העם ניתן לחיילים אור ירוק לנהוג בנקבות הארמניות ככל העולה על רוחם. נשים וילדות ארמניות רבות הוצגו עירומות במכירות פומביות בדמשק כדי למכור אותן כשפחות מין. הסחר בהן היה מקור הכנסה חשוב עבור החיילים. באזורים ערביים הן נמכרו במחירים נמוכים. הקונסול הגרמני במוסול דיווח כי מחירה המקסימלי של נקבה ארמנית, היה כ-5 פיאסטות.

בעדות שנמסרה על ידי נורי שכיהן כמפקד המשטרה בעיר טרבזון, הוא הודה כי הוא העביר ילדות צעירות כמתנה של המושל הכללי לחברי מועצת האיחוד והקדמה (CUP). סוחר בשם מחמד עלי, העיד כי לא רק שילדים נרצחו בבית החולים של הסהר האדום אלא הילדות הצעירות גם נאנסו והמושל הכללי בעצמו אף החזיק 15 ילדות לצורך סיפוקו המיני. חסן מרוף, קצין צבאי, העיד כי "פקידי הממשלה בטרביזונד בחרו את הנקבות הארמניות היפות ביותר. לאחר שאנסו אותן באכזריות הם הרגו אותן". קארן ג'פה אשר עבדה בחבר הלאומים בעיר חלב, העידה בשנת 1926 כי מתוך אלפי נשים שהיא פגשה, רק אחת לא נאנסה.
למטה: קורבנות רצח העם הארמני.
1-10-2.jpg

פרק משנה 7.4: אונס המוני במהלך מלחמת האזרחים בספרד (1936-1939)

מלחמת האזרחים התחוללה בין השנים 1936-1939. היא פרצה מיד לאחר שקבוצת גנרלים של כוחות הצבא הכריזו על מרד (Pronunciamiento), נגד ממשלת החזית העממית השמאלית. המורדים נתמכו על ידי מספר קבוצות שמרניות, בהן CEDA, הפלנגה "אספניולה דה לאס ג'ונס", מפלגה פוליטית פשיסטית, מונרכיסטים, פשיסטים, אלפונסיסטים, קארליסטים מסורתיים דתיים ובראשם קבוצה צבאית בפיקודו של הגנרל פרנסיסקו פרנקו. הגנרל אמיליו מולה היה מתכנן המרד וכן המנהיג המרכזי. הגנרל חוסה סנחורחו היה הדמות הציבורית. ההפיכה הזו נתמכה על ידי יחידות צבאיות: במרוקו, פמפלונה, בורגוס, סרגוסה, ואיאדוליד, קדיס, קורדובה וסביליה. הם קיבלו אמצעי לחימה, חיילים ותמיכה אווירית מאיטליה הפשיסטית ומגרמניה הנאצית.

הממשלה הספרדית נתמכה על ידי אנרכיסטים, מפלגות קומוניסטיות, אנרכו-סינדיקליסטים וסוציאליסטיים בהנהגתו של נשיא המרכז-שמאל מנואל אסאניה. הממשלה קיבלה תמיכה מברית המועצות וממקסיקו. מדינות אחרות כמו בריטניה, הרפובליקה הצרפתית השלישית וארצות הברית שמרו על המדיניות הרשמית של אי התערבות. חרף המדיניות הזו, עשרות אלפי אזרחים מהמדינות הללו השתתפו ישירות בסכסוך. המורדים לחמו בעיקר בבריגדות בינלאומיות הפרו-רפובליקניות, שכללו כמה אלפי גולים ממשטרים פרו-לאומניים. המלחמה הייתה מאבק מעמדי, מאבק דתי, בין מהפכה למהפכה נגדית ובין פשיזם לקומוניזם.

בתחילתה של המלחמה, כאשר הממשלה הרפובליקנית עדיין שלטה, גם היא ותומכיה לא היו פחות אכזריים מאשר המורדים. הממשלה הייתה אנטי-קלריקלית ועל כן עם תחילת המלחמה תומכי הממשלה החלו להוציא להורג אנשי דת רומאים קתוליים. הם הוציאו להורג 13 בישופים, 4,184 כמרים, 2,365 נזירים ו-283 נזירות ובסך הכל הושמדו 20% מכלל אנשי הדת בספרד. הם רצחו את חלקם באכזריות רבה. כרתו את איבר המין הגברי שלהם, הוציאו את המעיים מהגוף שלהם ושרפו אותם למוות. את אנשי הדת הגברים הם הוציאו להורג מיד בעוד את רבות מהנזירות הם כמובן קודם אנסו ורק אחר כך הוציאו אותן להורג.
למטה: בורות אליהם הושלכו גופותיהם של אלפי אזרחים שהוצאו להורג במלחמת האזרחים בשנת 1936.
1-13-1.jpg
הלאומנים התקדמו מהמעוזים שלהם מדרום ומערב, כבשו את מרבית קו החוף הצפוני בשנת 1937, וצרו גם על העיר מדריד והשטח מדרום-מערב לה במשך רוב המלחמה. לאחר כיבוש קטלוניה בשנים 1938-1939 וניתוק בין הערים מדריד וברצלונה, הצבא איבד תקווה. בפברואר 1939 לאחר נפילתה של ברצלונה בלי כל התנגדות, צרפת ובריטניה הכירו במשטר הפרנקיסטי. ב-5 במרץ הוביל הקולונל סגיסמונדו קאסאדו את ההפיכה הצבאית והגנרל פרנקו נכנס לבירה והכריז על ניצחונו ב-1 באפריל. מאות אלפי רפובליקנים נמלטו למחנות פליטים בדרום צרפת. אלו שלא הצליחו לברוח נרדפו ונרצחו בידי הכובשים הלאומנים. לאחר הניצחון פרנקו הקים בספרד דיקטטורה. למבנה המשטר התמזגו כל מפלגות הימין והוא שלט עד מותו בנובמבר 1975.

במהלך המלחמה כוחותיו החמושים של פרנקו ביצעו טיהורים מאורגנים באזורים שכבשו. כחצי מיליון בני אדם נספו במלחמה. טקטיקה נפוצה של הכוחות הלאומניים ובעלי בריתם הייתה אונס נשותיהם ובנותיהם של הרפובליקנים, במטרה לכפות עליהן את אדונותם ולהשתמש בטראומה שלהן, כדי להרתיע או להעניש את הגברים במשפחות שלהן. הן נחשבו גם לפרסי מלחמה. הכוחות הלאומניים השתמשו באיבר המין הגברי שלהם כנשק מלחמה נגד הנקבות וראו בגופן חלק משדה הקרב שיש להביס. אונס נשותיהם ובנותיהם של המתנגדים נתפס כנשק כה יעיל, שלוחמים שאנסו קיבלו אותות הוקרה כמו למשל רב"ט המשמר האזרחי חואן ואדיו והפלנגיסט פרננדו זמקולה, שעוטרו שניהם על ידי הכוחות הלאומנים לאחר שאנסו נשים בעיר בנאמהומה.

כמעט כל הקורבנות שנאנסו כלל לא היו מעורבות במלחמת האזרחים והן נאנסו רק בשל היותן קרובות משפחה של מתנגדים. כוחות פלנגיסטים אנסו אותן בבתי קברות, בתי חולים, בתי חווה ובשבי. אלו שסירבו לספק את שוביהן לעיתים קרובות נרצחו. חיילים לאומנים אחרים אנסו נשים במאיאלס, קאלוס וקנטלפינו. חיילים מרוקאים מהלגיון הספרדי גם השתתפו באונס הנשים. מספר הנשים שנאנסו במהלך המלחמה לא ידוע. המשפחות במרבית המקרים לא דווחו בשל הבושה והפגיעה הקשה בכובדן. כמו כן, נשמרו רשומות מפורטות בעיקר של גברים שנהרגו, נפצעו או נשבו בשל התפיסה בתקופה הפרנקואיסטית שנשים הן רכוש של הגברים ואין להתייחס אליהן כאל נפגעות אלא כאל רכוש שנבזז ועל כן יש להדחיקן ולא להכלילן ברשומות כנפגעות.
למטה: בורות אליהם הושלכו גופותיהם של אזרחים מבורגוס שהוצאו להורג בהר אסטפר בשנת 1936.
1-7-8.jpg
מעשי האונס היו אכזריים מאוד. להלן מספר מקרים: בשנת 1936 שתי אחיות מברצלונה דריה ומרצדס בוקסדה נתפסו על ידי כוחות פלנגיסטים במיורקה. הם החדירו את אצבעותיהם לתוך הנרתיקים שלהן כדי לבדוק אם הן בתולות ואחר כך אנסו אותן באכזריות שוב ושוב, כל לוחם בתורו. אישה נוספת בשם מרגלידה ז'ומה, שהתה גם היא במיורקה ונאנסה גם על ידי פלנגיסט. פילאר סאנצ'ס, אשתו של חבר מפלגה סוציאליסטי הסתתרה אך היא נמצאה על ידי ארבעה לוחמים שהיכו אותה ואנסו אותה. לאחר מכן הם הובילו את ארבע הנשים לבית קברות, אנסו את סאנצ'ס פעם נוספת ואז השליכו אותן לבור משותף וקברו אותן. במקרה אחר פלנגיסט רצח אישה בשם פרסקיטה אבילס מכיוון שסירבה להתמסר לו ואז אנס את הגופה שלה בבית-הקברות.

נשים באקסטרמדורה שעבדו בבתי עשירים כתופרות וניסו להתאגד באביב 1936, נאסרו ונשפטו. עונשן היה התעללות מינית. ביולי 1936 נדחסו נשים שנתפסו למכולת משאית שהובילה אותן לחיילים שהוצבו ליד העיר סביליה. החיילים אנסו אותן ואחר כך השליכו את גופותיהן לתוך באר, תלו את תחתוניהן על רוביהם כמו דגלים והחלו לצעוד איתן ברחובות העיר במצעד ניצחון. במקרה אחר בלילה שבין ה-15 ל-16 באוגוסט 1936 הגיעה לכפר מלראגה בנווארה קבוצה של קציני משמר אזרחי, פלנגיסט ומקומי לביתו של ויסנטה למברטו מרטינז, שהיה חבר באיגוד העובדים שזוהה עם מפלגת הפועלים הסוציאליסטית הספרדית ואיימו לפרוץ את הדלת אם הוא לא יפתח אותה. שומרים אזרחיים וכוח משטרה צבאי שסייע ללאומנים הודיעו לויסנטה כי הם לוקחים אותו לבית סוהר בעיר פמפלונה. הם העלו אותו למשאית יחד עם בתו בת ה-14 מראווילס למברטו שנמצאה גם בבית והובילו אותם לבית העירייה, שם הם אנסו אותה במהלך כל הלילה. על פי התושבים המקומיים זעקותיה נשמעו ברחבי הכפר.

לאחר מכן ויסנטה ובתו נלקחו לבאיביריקו הנמצא 40 קילומטרים מלראגה, שם הם אנסו אותה פעם נוספת לעיני אביה ולאחר שהם באו על סיפוקם הם ירו בשניהם למוות. גופתה העירומה של הנערה הושלכה לכלבים שאכלו את ישבנה וחלקים מרגליה. איכר מקומי מצא את גופתה הנרקבת של מראווילס כעבור שבוע. הכלבים עדיין שרצו במקום. גופתה הייתה במצב של ריקבון כה מתקדם שהאיכרים נאלצו לשרוף אותה. הרג מתנגדים ואונס נשותיהם ובנותיהם הותר לכן אף אחד מהמעורבים לא נענש.
למטה: מראווילס למברטו בת ה-14 שנאנסה קבוצתית על ידי הלאומניים ונרצחה מפני שהייתה בתו של סוציאליסט.
1-2-10.jpg
באוגוסט 1936 גברים פלנגיסטים בכפר פואנטס דה אנדלוסיה תפסו חמש נערות ונשים צעירות רפובליקניות בנות 16 עד 22. השמות של הנערות: מריה לאון בסריל, מריה ז'סוס קארו גונזלס, חואקינה לורה מוניוז, קורל גרסיה לורה, ויוזפה גרסיה לורה. לפני שהם רצחו אותן הם החליטו ראשית ליהנות מגופן. בשלב הראשון הם כפו עליהן לענג ולספק גברים פלנגיסטים עם פיהן ואז הצעידו אותן ברחובות רק בתחתונים כדי לבזות אותן בפרהסיה. בשלב השני הם הפשיטו אותן גם מתחתוניהן ואנסו אותן. אחרי שהם אנסו אותן וגופן הפך כבר לחסר תועלת עבורם, הם רצחו אותן ואז השליכו את הגופות העירומות שלהן לתוך באר. לאחר מכן הם תלו את התחתונים שלהן על קני רובהים, כמו דגלים, וצעדו איתם בעיר לעיני ההמון המשולהב כדי שכולם ידעו כי הרגע נאנסו נקבות רפובליקניות לפני שהן נרצחו, וכי זה גורלה של כל נקבה רפובליקנית, להיאנס על ידי גברים פלנגיסטים.

במקרה אחר, חמש אחיות מברצלונה נפלו בידי פלנגיסטים במיורקה לאחר כיבושה. הם החדירו לגופן אצבעות כדי לבדוק אם הן בתולות, הכריזו כי הן: "זונות" ואנסו אותן קבוצתית בעיר מנקור. למחרת חמשיתן הוצאו להורג בבית-הקברות בסון קולטס. הכוחות הלאומנים אנסו אפילו ילדות כבנות 12 בלבד ולעיתים שוב ושוב כל חייל בתורו. מקרה שהתרחש למשל בעיירה מוגר. לעיתים חיילים נשארו להתגורר בבתים של משפחות עניות שלא נכחו בהם גברים. הם ניצלו זאת כדי לאנוס את הנשים בבית. בעיר פגרינוס כוחות פלנגיסטים אנסו שתי אחיות בית חולים ונשים מקומיות נוספות. לא היה אכפת להם אם הקורבנות הרות. הם אנסו נשים הרות ואז הרגו אותן למשל בעיר פואנטה דה קאנטוס, זפרה, אלמנדרלחו, אגואצ'ו, פואנטה דל מאסטר, בוצ'יו, ואלדיוס, פאלארס-סובירה וזופרה. לעיתים לאחר שאנסו אותן הם קעקעו על שדיהן עול וחיצי פלנגות, סמלם של הפלנגיסטים.
למטה: ילדות מסתתרות במהלך הפצצה של הכוחות הלאומניים על העיר מדריד בשנת 1937.
1-12-2.jpg
בסוף שנת 1938 אולצה נערה בת 17 באונארה לצפות באימה מוצאת להורג ולאחר מכן נאנסה בברוטליות והוצאה גם להורג. בהנהגתו של אמיליו מולה קבוצת חיילים לאומנים בוולדדיאוס קודם אנסו 14 אחיות בבית חולים ונערה בת 15 ואז רצחו אותן. חיילים לאומניים אנסו לפחות ארבע נשים בעיר מאיאלס. חיילים אחרים אנסו שתי נשים, ואז פוצצו רימונים בין הרגליים שלהן. במקרה אחר חיילים לאומנים אנסו מספר נשים צעירות בכפר קנטלפינו. ב-24 בדצמבר 1938 נאנסו ארבע נשים בעיר מיאלס. אחת הנשים נאנסה לעיני בעלה ובנה בן השבע. שניהם אולצו באיומי אקדח לצפות בה נאנסת. ובעיר קאלוס גבר אולץ לצפות באשתו, בתו ובת דודתו נאנסות על ידי חיילים. לאחר שהחיילים באו על סיפוקם, הם שיפדו מול עיניו את שלושתן עם כידונים.

במהלך המלחמה שימשו מתחמים רבים מרכזי אונס עבור הפלנגיסטים כמו למשל חצר בית החולים בעיר אוביידו וכלא מלייה. נשים שנכלאו במתקני כליאה נאנסו לעיתים קרובות. זה היה מקובל למשל במתקן "לאס סלס". לוחמים הגיעו לעיתים קרובות למתקן, כדי לבחור נשים לאנוס. הנשים שהם בחרו הועברו לצריף שלהם ונאנסו. הנשים נאנסו גם על ידי השומרים והפקידים. באלבסטה למשל כ-30 נשים נאנסו במשך שלושה חודשים על ידי שני פקידים. ניתן היה לשמוע את צרחותיהן ברחבי המתקן. נשים במתקני הכליאה סבלו בשגרה משוביהן שדרשו מהן לענג אותם בתמורה לשיפור במצבן או מצב קרובי משפחה כלואים. בסוף 1937 מספר כלואות במתקן הכליאה בויסקאיה סירבו לקיים יחסי מין עם שוביהן. בלילה רבות מהן הוצאו להורג בירייה.
למטה: גופות של ילדים שנהרגו לאחר הפגזת העיר סרגוסה במרץ 1937.
1-11-3.jpg
במטרה להגביר את האימה וההשפלה בקרב הנשים ובני משפחותיהן, הכוחות הלאומניים השתמשו בכוחות הקולוניאליים של צבא אפריקה הספרדי (Ejército de África) והלגיון הספרדי שהיו תחת פיקודם וכללו בעיקר לוחמים ממרוקו. הם כונו מוּרִים. החיילים הללו היו אכזריים במיוחד. הם נהגו לכוונם לנשים ספציפיות, או קבוצות נשים בכפרים. הם אנסו אותן בברוטליות כה גדולה שמרביתן מתו כעבור מספר שעות. לאחר שהחיילים המרוקאים באו על סיפוקם, הם נהגו לכרות את השדיים שלהן כדי לבזות אותן ברגעיהן האחרונים. המקרים הללו התרחשו למשל בעיר סן רוק וגם בעיירות נבאלקרנרו וסביליה. רבות מהן מתו.

צבא ספרד השתמש ביחידות האלו ככוחות ההלם והתקיפה שפרצו ראשונים. היחידות היו תחת פיקודו של הקולונל חואן יאגו. בהתקדמות לעבר העיר מדריד מסביליה, דרך אנדלוסיה ואקסטרמדורה, נטבחו באופן שגרתי עשרות או מאות בכל עיר שהם עברו. בעיר בדחוס הם טבחו באלפי רפובליקנים ואנסו באכזריות רבה נשים רבות ממעמד הפועלים ואחר כך בזזו את רכושם. חיילים גרמנים אשר השתתפו במלחמת האזרחים נהגו לצלם את החיילים המרוקאים אונסים קבוצתית את הנשים למוות. זה עורר אותם מינית. המנהג של שימוש בלוחמים זרים כדי לאנוס נשים מקומיות, הובא מכיבושים קולוניאליסטים אחרים בעולם.

כתב במגזין הפוריין אפיירס דיווח בשנת 1942 שהמפקדים לא הכחישו שהם הבטיחו למוּרִים (כינוי לחיילים המרוקאים) שהם יוכלו לאנוס את הנשים הספרדיות אחרי כיבוש מדריד. "ישבתי עם הקצינים במחנה ביובאק ושמעתי אותם דנים בהבטחה הזו. רק מעטים טענו כי אישה היא עדיין ספרדית למרות 'רעיונותיה האדומים'. זה לא הוכחש גם על ידי אל מיזיאן, הקצין המרוקאי היחיד בצבא הספרדי... הייתי איתו בצומת כביש בנבלקרנרו כאשר שתי נערות שנראה כי טרם מלאו להן עשרים, הובאו לפניו. אחת עבדה במפעל טקסטיל בברצלונה והשנייה בולנסיה.. הוא לקח אותן למבנה קטן ששימש בית-הספר של הכפר, שבו נחו כ-40 מוּרִים. כשהגענו אל הדלת נשמעו צווחות שמחה מגרונותיהם. הקצין חייך ואמר: הו, הן לא תחיינה יותר מארבע שעות".
למטה: קבר משותף של עשר נשים שנחטפו מבתיהן בכפר אונקסטילו באזור אראגון בצפון-מזרח ספרד באוגוסט 1936. הן הוצאו להורג למחרת ככל הנראה לאחר שנאנסו. גופותיהן הושלכו לתוך בור צר בבית הקברות המקומי בפאראסואס.
1-8-3.jpg
למנהיג הצבאי גונסאלו קוויפו דה-לאנו הייתה תוכנית-רדיו שהייתה מפורשת באלימותה. באחד השידורים למשל הוא התייחס לאונס ההמוני שהתחולל בעיר סביליה והצהיר כי החיילים הסדירים והלגיונרים האמיצים כלשונו לימדו את הנשים מה זה גבר. "מעתה הן לפחות תדענה מה הם גברים אמתיים ולא אנשי מיליציה סיסים". הוא נהג לכנות את הנשים הרפובליקניות "זונות". המשורר רפאל אלברטי חיבר שיר שהתנגן בתוכנית הרדיו שלו שבו הוא התגאה שכל לילה הוא אונס אישה רפוליקנית אחרת: "הלילה אני לוקח את מלאגה. יום שני את ג'רז. יום שלישי את מונטילה וקזאללה. יום רביעי את ציצון ויום חמישי אני משתכר". דה-לאנו הזהיר פעמים רבות בתוכנית שלו ברדיו כי נשים שתגלנה אהדה כלפי הרפובליקנים תאנסה על ידי החיילים המוּרים.

אינוס בנות משפחה של מתנגדי המשטר הלאומני היה מקובל גם בתקופה הפרנקיסטית לאחר שמלחמת האזרחים הסתיימה. זו לא הייתה תוצאה של לוחמים שהפרו פקודות אלא המדיניות הרשמית. הצבא הלאומני קידם קמפיין שהתמקד באונס נשים. אונס נשים עם קשר רפובליקני היה נפוץ עד לפחות שנות השישים, כאשר הרשויות לרוב העניקו לאנסים חסינות מפני תביעה. על קירותיהם של המבנים אשר נתפסו על ידי הכוחות הלאומניים המיוחדים נכתב בלעג כי: "הילדות שלכם תלדנה פשיסטים". כולם חונכו להתעלם כשהם עדים לאונס או התעללות מינית בהן ולהביט לכיוון השני. מקרי אונס לא תועדו ברישומי המשטרה. נשים נאנסו גם בבתי-הכלא, כמו אניטה סירגו וטינה פרז שנאנסו לאחר מעורבותן בשביתות הכרייה האוסטריות בשנת 1962.

אלפי נשים רפובליקניות הושפלו פומבית. לאומניים נהגו לפטם אותן בכוח בכמויות גדולות מאוד של שמן קיקיון, חומר הגורם להתכווצות של המעי וכתוצאה מוביל לשלשול חמור עד לכדי התייבשות ומוות. לאחר מכן הם הצעידו אותן עירומות ברחובות כשהם לפעמים כופים עליהן לשיר את ההמנון שלהם: "פנים לשמש", בעת שהן מלכלכות את עצמן לקולות הצחוק של ההמון. כמו כן במקרים רבים הבתים והסחורות של הנשים אשר היו נשואות לגברים רפובליקנים והתאלמנו הוחרמו על ידי הממשלה. לפיכך נשים רפובליקניות רבות שחיו בעוני מוחלט נאלצו לעבוד כפרוצות כדי לשרוד. לדברי ההיסטוריון פול פרסטון זה הביא לגברים הלאומניים תועלת כפולה: "הם גם השביעו את תאוותם וגם הוכיחו כי הנשים ה"אדומות" הן מעיין של טינפת וריקבון".
למטה: שתי האחיות מרצדס ודריה בוקסדה בנות ה-18 ו-20. שתיהן נאנסו לפני שנרצחו על ידי פלנגיסטים במיורקה.
1-3-9.jpg

פרק משנה 7.5: אונס המוני במהלך מלחמת העצמאות של בנגלדש (שנת 1971)

בשל חלוקת הודו והקמת פקיסטן האגפים המזרחיים והמערבים במדינה הופרדו גאוגרפית ותרבותית. רוב תושבי המזרח היו בנגלים מוסלמים כולל מיעוט הינדי גדול. במשך כעשור הם התנתקו מהמדינה שהייתה תחת שלטון צבאי עד שקראו לפרישה. במערב פקיסטן שראו בהם תתי-אדם "נחותים וטמאים" לפי דת האיסלאם, החליטו לדכא בכוח את שאיפתם להגדרה עצמית.

הגנרל א 'ק' ניאז שעמד בראש הכוחות הפקיסטנים במזרח פקיסטן, כינה את מזרח פקיסטן: "ארץ שפלה של אנשים שפלים". גנרל בדאקה הצהיר: "אל תדאגו... לא נאפשר לממזרים השחורים לשלוט בנו". הצבא ראה בבנגלים: "גזע נחות וחלש פיזית". לדברי חוקר אמריקני במדעי המדינה פרופסור רודולף ראמל, הצבא ראה בבנגלים "תת-אנושיים" ובהינדים "כיהודים לנאצים, חלאות ושרצים שמוטב שיושמדו". ב-25 במרץ 1971 הצבא הכריז על המבצע "זרקור" ומהשלב הזה החל להתבצע רצח עם. את התקיפות הוביל הגנרל טיקקה חאן אשר כונה "הקצב של בנגל" בשל מעשיו. הוא הבטיח: "אקטין את הרוב הזה למיעוט". עד 3 מיליון בני-אדם נהרגו במהלך המלחמה שנמשכה כשמונה חודשים וחצי ועוד כ-40 מיליון נוספים נעקרו ממזרח המדינה.
dd10008f69ae01bd504.jpg
במהלך המלחמה התחולל אונס המוני, שיטתי ומכוון של נשים בנגליות שתוכנן על ידי הדרגים הגבוהים והיה חלק מרצח העם. הצבא ראה בבנגלים המוסלמים נחותים וקבע כי מאגר הגנים שלהם חייב תיקון באמצעות הפריית נשותיהם ובנותיהם בכפייה כדי ליצור גזע חדש ולדלל את הגזע הבנגלי הנחות. ועל כן הצבא הורה לחייליו לא להרוג אותן לאחר אינוסן אלא להותיר אותן מאחור ללדת מוסלמים "טהורים". בנוגע להינדים הוא ראה בהם כבעלי גנים שאינם ברי תיקון ועל כן התיר ללוחמיו לאנוס את נשותיהם ובנותיהם כדי ליהנות מגופן אולם הורה להוציאן להורג מיד לאחר מכן. כמו כן האליטה בפקיסטן האמינה שההינדים גם עומדים מאחורי המרד ואת השנאה הקיצונית כלפיהם, אפשר היה לראות באכזריות הרבה שהם אנסו אותן ואז רצחו אותן.

האונס ההמוני נועד גם כדי להמיט חרפה על החברה הבנגלית ולרמוס את כבודה באופן הכי אכזר ובכך להוביל להתפוררותה. החיילים אנסו את הנשים ההינדיות גם בכוונה למחות לגמרי את אנושיותן ולפגוע באמונתן, במעמדן ובהערכה העצמית שלהן. המטרה הנוספת של האונס ההמוני הייתה גם להעניק ללוחמים את שכרם, לעלות את המורל שלהם ולהחדיר בהם מוטיבציה. במהלך המלחמה הנשים ההינדיות לרוב נרצחו לאחר שהן נאנסו ואילו הנשים המוסלמיות הושארו בחיים. רבות מהן התעברו. ההיסטוריונית יסמין סאיקיה כתבה שאף גברים בנגלים וביהרים שהתגוררו במזרח ותמכו בפקיסטן, אנסו נשים הינדיות רבות.
למטה: כתבה משנת 1971 על נערות בבנגלדש שנאנסו במלחמה. חלקן נאנסו לעיני משפחותיהן. חלקן התעברו.

בעיני העם והחיילים בפקיסטן, הצבא נחשב מוסד אסלאמי וחייליו נחשבו לוחמיו של אללה בעוד הבנגלים עברו דה הומניזציה. הם נחשבו לבעלי מאפיינים הינדים שמחקו את מעמדם ה"מוסלמי", ובכך הם הזמינו את המעשים הברבריים המבוצעים בהם. ולכן החיילים נחשבו כמי שאונסים בשם אללה והאונס הברוטלי של הנשים והילדות הבנגליות נחשב לתהלוכת הניצחון שלהם. הנשים תוארו כמי שלא מצניעות את גופן המבזה כפי שמצופה מנשים מוסלמיות ולכן הן זונות "המזמינות" גברים לאנוס אותן. הקצין פייסל שהיה במזרח הצדיק את אינוסן: "הנשים רוחצות בגלוי כדי שגברים שעוברים ליד יוכלו לראותן והן לובשות סארי שבמשיכה אחת נופלת מגופן... הן קשורות למוזיקה ובנותיהם רוקדות לאורחים.. הן מתגאות בריקוד ובמוזיקה הזו כמו זונות. הבת שלי לא רוקדת, גם לא אשתי. המוזיקה והריקודים הללו אינם איסלאמיים. הנשים שלנו אינן זונות כמו הנשים הבנגליות".

אימאמים ומנהיגים דתיים מוסלמים תמכו בגלוי באונס ההמוני ואף הכריזו גם בפומבי כי הנקבות הבנגליות הן "שלל מלחמה" (gonimoter maal). הם פרסמו פתווה (פסק הלכה) שקבע כי נשותיהם של הלוחמים ההינדים הן שלל מלחמה ועל כן מותר ללוחמים פקיסטנים לאנוס אותן. פסק הלכה נוסף שפורסם במערב פקיסטן במהלך המלחמה קבע גם הוא שהנשים שנחטפו מההינדים והבנגלים הן שלל מלחמה. פעילים וראשי מפלגות איסלאמיות היו מעורבים בעצמם בחטיפתן ובאינוסן של הנשים. הערכות הן כי בין 200,000 ל-400,000 ילדות ונשים נאנסו ומתוכן התעברו בין 25,000 ל-70,000 קורבנות. אחד הרופאים למשל במרכז השיקום בדאקה דיווח שכ-30,000 תינוקות נולדו כתוצאה מהאונס ההמוני ב-3 החודשים הראשונים של 1972.
1-16.jpg
האסטרטגיה של הצבא הייתה פשיטות ליליות על הכפרים, במהלכן הנשים נאנסו בכפריהן, לעיתים קרובות לעיני משפחותיהן. ב-17 באפריל הובילו כוחות רזאקאר 50 משפחות הינדיות מהכפר רמצ'אנדראפור שבמחוז דינאג'פור, אל אזור הנקרא ברהט ואסרו אותם. לוחמי רזאקאר וחברי מלציית אל-באדר בזזו את הכסף והתכשיטים שלהם ואחר כך דיווחו עליהם לצבא פקיסטן. הצבא הוביל אותם כ-100 מטרים מדרום לברהט אל אקהירה. בשעה 11 בבוקר הם הורו להם לעמוד בשתי שורות ליד ברכה, הגברים בשורה אחת והנשים והילדים בשורה אחרת, ולאחר מכן החיילים פתחו באש תופת ממקלעים אל עבר שורת הגברים. לאחר שהאש נפסקה, הם דקרו למוות עם כידוניהם את הזכרים (הנערים והילדים) בשורה השנייה. לאחר שכל הזכרים נהרגו החיילים הפנו את תשומת לבם אל הנקבות ואנסו את כולן קבוצתית בברוטליות במקום. כ-100 תושבים נהרגו רק בטבח הזה.

במקרה אחר כוחות רזאקאר בפיקודו של מדריך עלי הורו לתושבי הכפר נריה הממוקם באיחוד קגבלה העליון במחוז מולביזר, להתאסלם בהמוניהם ואחר כך להעניק את בנותיהם לגברים מוסלמים. בנוסף הכוחות הורו להם למסור את כל הפרות שלהם. הכפר מוקף בביצות רבות, מה שהופך אותו ללא נגיש במהלך גשמים וסירות כפריות היו צורת התחבורה היחידה לכפר וממנו. בכפר התגוררו בעיקר הינדים עניים ונחשלים שעבדו בעבודות כפיים. הם סירבו והכוחות הודיעו להם כי הם ילמדו אותם לקח. ב-5 במאי הגיעו 12 חיילים מהמחנה שרפור, דרך הכפר סדהוחטי הסמוך. חלק מהתושבים מצאו מקלט בפארצ'ה ביל והשאר ניסו להימלט על נפשם. החיילים פלשו לכפר ומשתפי פעולה מקומיים של כוחות רזאקאר ואל באדר מנעו מהתושבים להימלט.

מעל מאה גברים, נשים וילדים קטנים נלכדו על ידי החיילים. הם הועברו אל המעון של קמיני קומאר דב (אחד מתושבי הכפר). הנשים והילדים הופרדו מהגברים והוחזקו בחדר והגברים כולל קמיני קומאר דב ​​עצמו הועמדו בשורה ואז נפתחה לעברם אש. אחרי שהם הרגו את הגברים הם אנסו את כל הנשים. לאחר מכן משתפי פעולה מקומיים השייכים לכוחות רזאקאר ואל באדר הציתו 19 בתים ו-6 מחסנים ועזבו את הכפר כאשר הם מותירים את הגופות להירקב על הקרקע מבלי לקבור או לשרוף אותן.
למטה: גופתה של אישה צעירה שנאנסה ולאחר מכן נרצחה באכזריות בשדה ההרג ההמוני ברייר באזאר.
1-19-1.jpg
כתבת המלחמה אוברי מנן תיעדה במקרה אחר עדות על כלה הינדית בת 17 שנחשבה הנערה היפיפה ביותר בכפר שנאנסה על ידי שישה חיילים פקיסטנים: "שניים נכנסו לחדר הכלולות שנבנה עבור הזוג והיתר נותרו מאחור עם המשפחה כאשר אחד מחפה עליהם עם אקדחו. הם שמעו צעקות ואת קולו של החתן נאבק... אחר כך השתררה דממה עד שהכלה התחילה לצרוח. אחרי מספר דקות יצא אחד החיילים במדים מרושלים וחייך לחבריו. החייל הבא נכנס וכך הלאה עד שכל החיילים אנסו אותה. אחר כך הם עזבו. האב מצא אותה מוטלת על הרצפה בלי הכרה ומדממת. בעלה היה שפוף וכרע על הרצפה מעל הקיא שלו".

אחרי שהצבא פלש מדאקה למחוזות, ההינדים ניסו לברוח להודו ובדרכם תפסו מחסה בכפר הנידח באושגארי באיחוד דמרה. ב-14 במאי 1971 הצבא בסיוע משתפי פעולה מקומיים נכנס לאזור דרך הנהר בוראל והטיל סגר על הכפרים באושגרי ורופסי. משתף פעולה בשם אסד הוביל את הכוחות לכפר באושגאר, ועם רדת החשיכה הם כבשו אותו. תושביו נגררו מבתיהם ורוכזו. במטרה להביא להשפלתם המוחלטת לפני השמדתם, הגברים הועמדו בשורה אחת, ואילו הנשים הושכבו לפניהם על הקרקע. לאחר מכן מול עיניהם של הגברים, הלוחמים החלו לאנוס את האימהות שלהם, הנשים שלהם, הבנות שלהם והאחיות שלהם. לאחר שהחיילים השביעו את תאוותם, הם ירו למוות גם בגברים וגם בנשים והציתו את בתיהם. 350 מהתושבים בכפר נהרגו.

בליל ה-6 באוקטובר, קבוצה של 60-65 לוחמי ראזקאר תחת פיקידם של המפקד איסקנדר עלי מרידהא, מוקול אחמד בדשה, אנסאר עלי ח'ליפה וסייד האוולדר פשטו על בתי המשפחות הלדר ומיטרה בכפר ההינדי אנגולקטה, פרצו את הדלתות וקשרו את הגברים, הנשים והילדים. לפני שהחיילים הובילו את הגברים אל מחוץ לכפר כי להורגם, הם אנסו את נשותיהם ובנותיהם. לאחר שהם באו על סיפוקם הם הובילו 37 גברים קשורים בחבלים לתחנת משטרה במתיבריה. 7 שוחררו תמורת כופר עצום. 30 האחרים הועברו לאתר הוצאה להורג בדרום הכפר סוריאמאני, הצטוו לעמוד בשורה ואז נורו למוות על ידי לוחמי רזאקאר.
למטה: דיוקן הקיר שצויר על ידי אמן באוניברסיטת דאקה ליד מנזר גנאג'גורון בשאהב דאקה. זו אינה רק יצירת אמנות, אלא המציאות בבנגלדש 1971. צבא פקיסטן ולוחמי מליציות דתיות, השתמשו באיבר המין הגברי שלהם כנשק מלחמה.
1-2-11.jpg

תת-פרק משנה 7.5.1: הקמת מחנות אונס עבור החיילים הפקיסטנים במהלך המלחמה

במטרה להפוך את אונס הנשים הבנגליות למאורגן יותר הצבא הקים מחנות אונס רבים. חלקם נקראו בלעג בתי זונות צבאיים. נקבות בגילאי 8 עד 75 שנלכדו במהלך פשיטות הועברו אליהם ונאנסו בהם בשיטתיות. רובן בסוף נרצחו או ששמו קץ לחייהן. חלקן גם השתמשו בשערות שלהן כדי לתלות את עצמן אולם החיילים בתגובה להתאבדויות הללו החלו לגזור את שיער ראשן. חלקן נאנסו עד שמתו וחלקן נרצחו לאחר שהן נאנסו ואחר כך אף הוחדרו לתוך אברי המין שלהן כידונים, כדי לבזות את מותן. כמו כן הקצינים לא רק שאפשרו לחיילים שלהם לאנוס את הכלואות במחנות הללו אלא גם לקחת אותן לעצמם או לסרסר בהן. הצבא שחרר רק שבויות שהיו בהריון מתקדם וכבר לא יכלו להפיל, כדי שהן תלכנה ללדת את הצאצאים עם הגנים המתוקנים. נשים רבות הוחזקו כשפחות מין במחנות צבאיים בעיר דאקה לאחר שהן נלכדו כשהסתתרו גם באוניברסיטה ובבתים פרטיים.

בדיווח בניו יורק טיימס תחת הכותרת: "אימות מזרח פקיסטן שהופכות את התקווה לייאוש" דיווח העיתונאי והצלם האמריקאי מלקולם בראון כי "563 נערות שנאספו על ידי הצבא בחודשים מרץ ואפריל ונכלאו בבתי הזונות הצבאיים לא שוחררו עד שהן היו בהריון מתקדם וכבר לא יכלו יותר להפיל... כל הנשים היו הרות בין חודש שלישי לחמישי כאשר הצבא החל לשחרר אותן". חדיגה נערה בת 13 למשל רואיינה לעיתונאי צילום בדאקה. היא סיפרה שהלכה לבית הספר עם ארבע בנות נוספות כשחטפו אותן קבוצת חיילים פקיסטנים. הן הועברו ל"בית זונות צבאי" במוחמדפור והוחזקו בו במשך שישה חודשים עד תום המלחמה.

דוקטור ג'פרי דייויס, רופא אוסטרלי שהובא לבנגלדש מטעם ארגון האומות המאחדות במטרה להקים מתקני הפלות מאוחרות בתמיכת ארגון הבריאות העולמי שמע בעיסוקו על מספר רב של נשים שהתאבדו לאחר שנאנסו וסבר שהערכה שכ-400,000 נשים וילדות נאנסו היא נמוכה מדי. רוב הקורבנות נדבקו במחלות מין וסבלו מזיהומים. על אסטרטגיית צבא פקיסטן הוא כתב: "הם שמרו את חיל הרגלים מאחורה וקידמו את הארטילריה, ואז הם הפגיזו בתי חולים ובתי ספר שהוביל לכאוס מוחלט בעיר. לאחר מכן חיל הרגלים נכנס פנימה והחל להפריד את כל הנקבות שכבר התבגרו מינית (מכלל האוכלוסייה) ושם אותן במחנה תחת שמירה כדי שהן תעמודנה לרשות החיילים. הן נאנסו שוב ושוב ושוב... עדותיהן היו מזעזעות. רבות מתו במחנות הללו".
למטה: פליטים במחוז קושטיה, אפריל 1971.
1-4-9.jpg
ב-27 במאי חמישה חיילים ממחוז פטואחאלי בפיקוד קפטן שפאיט, הגיעו בחשאיות לפאתי העיר ברגונה בסירת מנוע מהירה. מרבית התושבים בברגונה היו הינדים והיתר מוסלמים בנגלים, ורובם תומכי הליגה האוואמית של בנגלדש ובנגלדש הריבונית. משעות הבוקר החיילים ומשתפי פעולה מקומיים פשטו על העיר. מהבוקר ירד גשם בלי הפסקה ורוב התושבים שהו בבתיהם. בהיותם לא מודעים לפשיטה לא היה להם הזדמנות להימלט. הפשיטות כוונו לאזורים ההינדים: אמטלה, קרמקארפטי ונתפטי. בערב החיילים עצרו כ-500-600 תושבים, קשרו אותם בחבלים ואחר כך הובילו אותם לכלא ברגונה להעמדתם למשפט שדה.

הנשים הוחזקו במחלקה נפרדת והן יועדו לסיפוק החיילים. על פי הדיווחים של עדי הראייה הוחזקו במחלקה הזו כ-150 נשים. החיילים נהגו לבחור את הנשים שברצונם לאנוס על פי טעמם. אישה שסירבה הוכתה עם כת של רובה ולעיתים נורתה למוות. הנשים שנבחרו הועברו למחלקה ריקה סמוכה, שם הן נאנסו קבוצתית על ידי החיילים במשך כל הלילה. כמה מהן הועברו גם למחנה צבאי. בבוקר הן הושבו למחלקת הנשים בכלא. חלקן כוסו בסאריות אדומות בכוונה להסתיר כתמי דם מהאונס שעברו. ב-29-30 במאי הוצאו להורג מעל 100 אסירים על ידי כיתת יורים ונקברו במתחם בכלא. בהמשך עוד רבים מהאסירים נרצחו.

ארבעים שנה לאחר המלחמה, התראיינו שתי אחיות שנכלאו באחד ממחנות הצבא. עליא העידה כי היא נלקחה על ידי הצבא הפקיסטני כשהייתה בת שלוש עשרה. במשך שבעה חודשים היא נאנסה שוב ושוב. היא העידה כי היא עונתה והייתה בהריון בחודש חמישי כשחזרה לביתה. אחותה לילי סיפרה שהייתה בהיריון בעת שנלקחה על ידי הכוחות המזוינים וכתוצאה הפילה. המלחמה הסתיימה אחרי כניעתו של הצבא הפקיסטני והמיליציות התומכות של רזאקאר, בעקבות התערבות של הודו שבאה במטרה להגן על הביטחון הלאומי שלה. אמיטה מאליק שדיווחה מבנגלדש אחרי כניעת הכוחות החמושים של פקיסטן, כתבה כי חייל אשר שירת בצבא הפקיסטני התגאה לפני שהם עזבו כי: "אנחנו הולכים אך אנחנו משאירים את הזרעים שלנו מאחור".
1-14-2.jpg
האונס יעיל במיוחד כטקטיקה בקהילות שבהן האשמה באובדן הכבוד אינה נופלת על האנס אלא על מי שנאנסה. האונס פוגע במעמדן החברתי של השורדות. הילדות והנשים הבנגליות שנאנסו התמודדו לא רק עם הפגיעות בהן והטראומה הפיזית אלא גם עם חברה שעוינת לקורבנות אונס. הן חיו עם תחושת בושה והשפלה עזה. חלק נודו ממשפחותיהן וקהילותיהן או התאבדו. אחרי המלחמה הקורבנות שנאנסו נחשבו סמל ל-"זיהום חברתי" ובושה ומעטות מאוד יכלו לחזור למשפחות שלהן או לבתיהן. הקורבנות כונו "זונות" (Barangonas). אסטרטגיית הממשלה לחיתונן כשלה ומעט גברים הסכימו לשאת אותן. גברים שנענו ציפו לקבל בתמורה נדוניה גדולה. הנשים שנישאו עברו לרוב התעללות ורובן ננטשו אחרי שהבעלים שלהן קיבלו את הנדוניה.

המובסים לא אנסו את בנותיהם של הכובשים לא מפאת יופי נפשם אלא כי לא היה ביכולתם אך כאשר הם יכלו הם לא היססו. במהלך המלחמה גם לאומניים בנגלים כמו מיליציית מוקטי בהיני ביצעו אונס המוני של נשים מוסלמיות ביהריות שכלל לא היו מעורבות במלחמה מכיוון שהקהילה הביהרית תמכה בפקיסטן. גם חיילי צבא הודו שתמך בבנגלים אנסו נשים ביהריות רבות. העיתונאי אנתוני מסקרנה שפרסם מאמר בעיתון שכותרתו רצח עם ביוני 1971, כתב: "הכוחות הבנגלים והמליציות הצבאיות המוצבות במזרח פקיסטן תקפו את הלא-בנגלים בברבריות איומה. אלפי משפחות של מוסלמים אומללים, רבים מהם פליטים מביהר שבחרו בפקיסטן בפרעות החלוקה בשנת 1947 נמחקו ללא רחם. נשים נאנסו או שנכרתו שדיהן עם סכינים מיוחדות".
1-15-4.jpg
 
פרק משנה 7.6: אונס המוני במהלך הטיהור האתני באבחזיה (1992-1993)

אוכלוסייתה של אבחזיה בשנת 1926 הייתה כמעט מאוזנת. כשליש אבחזים כשליש גאורגים ואילו הרוסים, הארמנים והיוונים היוו את כל השאר. אולם בשל הגירה רחבת היקף של הגאורגים האוכלוסייה שלהם כמעט רובעה עד לשנת 1992 מ-67,494 ל-239,872 ומנו כמחצית מהאוכלוסייה בעוד שהאבחזים פחות מחמישית. השתלטותם על יותר ויותר אדמות הובילה לסכסוך שהסלים יותר כשהכוחות משרד הפנים והביטחון הגאורגי, יחד עם יחידות המשטרה נכנסו לתוך עיר הבירה סוחומי והתקרבו לעיר גודאוטה. המדיניות המבוססת אתנית שיזמו בסוחומי, יצרה פליטים וגרעין לוחמים שנחוש להחזיר את בתיהם האבודים.

בשנת 1992, המצב הפוליטי הפך לעימות צבאי בין ממשלת גיאורגיה לבדלני אבחז אשר החליטו לתאר אתנית את הגאורגים. התארגנותם כללה קואליציה צבאית, שהורכבה מהקבוצה הצפון-קווקזית "קונפדרציות אנשי הרים בקווקז", החטיבה הצ'צ'נית של שאמיל בסאייב "זאב אפור", הגדוד הארמני "באגרמיאן", קוזקים, חמושים מטרנסניסטריה ומספר יחידות רוסיות מיוחדות. ב-1 באוקטובר, הצד האבחזי פתח במתקפה רחבת היקף על העיר גגרה. ההתקפה הזו הייתה מתואמת היטב ובוצעה בעיקר על ידי הכוחות הצ'צ'נים בפיקודו של שמיל באסייב וחמושים צפון קווקזים. הכוחות הגיאורגים בעיר שמנו מספר פלוגות קטנות איבדו את השליטה בפרברי העיר לסלידזה וקולכידה, ובסופו של דבר הם הושמדו על ידי האבחזים במרכז העיר עד סוף היום.
למטה: גיאורגים ברי מזל שהצליחו להימלט בזמן מאבחזיה להרי הקווקז.
1-11-4.jpg
עם נפילתה של העיר החל הטיהור האתני. ההוראה ללוחמים הייתה להשמיד את כולם, כאשר את הנשים והילדות הם יכולים קודם לאנוס. בשעה 17:00 הם ריכזו את כל התושבים שלא הצליחו להימלט מהעיר בזמן, כולל הילדים (כ-1000-1500 איש) ודחסו אותם לתוך המגרש של אצטדיון הכדורגל במרכז העיר. הם התקינו מקלעים ומרגמות ביציעים, ואז פתחו לעברם באש. לקח שעות להרוג את כולם. גופותיהם הושלכו לתוך קברים המוניים לא הרחק מהאצטדיון וכ-50 גופות נתלו על עמודי חשמל. משקיף צבאי רוסי מיכאיל דמיאנוב העיד כי: "כאשר הכוחות פלשו לעיר ראיתי את הגדוד של שמיל בסאייב. מעולם לא ראיתי אימה כזו. הם גררו אותם מבתיהם והרגו את כל מי שתפסו. במשך היום שמעתי רק צרחות ובכי של אנשים שעונו באכזריות".

נשים ונערות צעירות שנתפסו נאנסו באכזריות ללא רחם. הלוחמים היו להוטים לאנוס נערות צעירות והחלו לחקור אזרחים על מקומות הימצאן. קשישה גאורגית העידה למשל כי: "הם הביאו איש עיוור ואת אחיו שנותר עמו תמיד והחלו להכות את העיוור ואת אחיו עם רובה. הם כינו אותו כלב ובעטו בו... הוא נפל וראיתי דם ואז אחד החיילים שאל אותו: איפה הנערות הצעירות?". מפקד הכוחות ארשוב שכיהן כשר ההגנה של אבחזיה אנס בעצמו נערה בת 14 ולאחר שהושבעה תאוותו הורה לרצוח אותה. קתרין דייל מנציבות ארגון האומות המאוחדות לפליטים סיפרה על עדויות רבות של עקורים מהמחנה בכותאיסי. אישה למשל העידה על אב שאולץ לאנוס את בתו (נערה מתבגרת) וחיילים אבחזים שאנסו גם את הגופות של הנשים כדי לבזות את מותן.
1-14-3.jpg
ב-4 ביולי 1993 לוחמים אבחזים ובעלי בריתם מצפון (מקונפדרציית עמי ההרים של מיליציית הקווקז) וגדוד בגרמיאן הארמני שהועברו על ידי כוחות הים הרוסיים לעיר טקווארצ'לי פתחו במתקפה על צפון מחוז סוחומי. כוחות גאורגים ויחידות מתנדבים מקומיות ולוחמי ארגון לאומנים אוקראינים (UNA-UNSO) שהוצבו בכפרים שרומה, תמישי וקמאני הופתעו. ב-5 ביולי לפנות בוקר, כוחות גאורגים שהגנו על השבילים לכפר קאמני הושמדו ובשעה 10 בבוקר החלה ההתקפה העיקרית על הכפר. לאחר לחימה אינטנסיבית הכוחות הגאורגיים איבדו כ-500 איש תוך מספר שעות והכפר נפל בידי הלוחמים האבחזים ובעלי בריתם. התגוררו בו סוואנים, קבוצה תת אתנית גאורגית ונזירות אורתודוקסיות אשר התגוררו בכנסיית גאורגיוס הקדוש במרכז הכפר.

הלוחמים החלו להשתולל בכפר במשך יומיים והתושבים, כולל הילדים, עונו ונרצחו בשיטתיות. נשים וילדות רבות קודם נאנסו. בכנסייה אירע מרחץ דמים. הם כפו על האב יורי אנואה והאב אנדריה (המשגיח של המנזר), לצפות בהם אונסים את הנזירות. אחרי שהם באו על סיפוקם הם הרגו אותן מול עיניהם. הכמרים הוצאו לאחר מכן החוצה ונכפה על כומר צעיר להרוג את האב אנדריה לפני שהוא והאב השני גם נרצחו. הם הותירו את גופותיהם מוטלות בסמוך לכניסה ועזבו. כ-120 תושבי הכפר נרצחו.

ב-16 בספטמבר, כוחות אוויר רוסיים ותותחים אבזקים החלו להפציץ ללא רחם את עיר הבירה סוחומי אשר נותרה ללא הגנה. ב-27 בספטמבר העיר נפלה והלוחמים האבחזים ובני בריתם הסתערו עליה והחלו להסתובב ברחובות העיר. תושבים שנלכדו נלקחו מבתיהם, ממרתפים ומבנייני הדירות ונרצחו. נשים וילדות רבות קודם נאנסו. קרוב ל-1,000 תושבים נטבחו. בספר של תמאז נדריישווילי "רצח עם באבחזיה", העיד קשיש גאורגי ששרד כי הם תפסו נערה צעירה שהסתתרה בשיחים ליד הבית בו הרגו את הוריה. היא נאנסה מספר פעמים ואחרי כן אחד החיילים הרג אותה והשחית את גופתה. הגופה שלה בותרה לשניים ולידה הם הותירו מסר: כפי שהגוויה הזו לעולם לא תהיה יותר חתיכה אחת, כך גם אבחזיה וגאורגיה לעולם לא יהיו מאוחדות.
למטה: כנסיית קמאני שבה נאנסו הנזירות לעיני הכמרים והמשגיח של המנזר לפני שהן הוצאו להורג.
1-13-2.jpg
הכוחות האבחזים תקפו גם את עיר החוף אוצ'אמצ'יר וכבשו אותה. כמו בטבח ההמוני בעיר גגרה, התושבים נלקחו לאצטדיון הכדורגל בעיר אחאלדאבה. ההוראה הייתה להרוג את כולם אולם את הנשים והנערות קודם לאנוס. בתוך מספר שעות הוצאו הגברים להורג בזמן שהאימהות, הנשים, הבנות והנכדות שלהם נאנסו על ידי הלוחמים. לאחר מכן הם הוציאו גם אותן להורג. חלק מהנשים והנערות נכלאו במחנות אונס למשך 25 יום והן נאנסו בהם ללא הרף. 400 משפחות גאורגיות נספו בטבח הזה.

הניצולה ליילה גולטיאני מהעיר אחאלדאבה במחוז אוצ'מאצ'יר, העידה כי: "לוחמים אבחזים תקפו את הכפר ב-16 בספטמבר. לא ניתן היה להסתתר מהקליעים שהמטירו עלינו.. קוזקים רוסים התקרבו אלי ואחד מהם שאל אותי אם התעלסתי עם קוזאק. הם חבטו את ראשי בקרקע. ובעודם מכים בכל גופי עם קתות רובים הם צעקו: נהרוג אותך אבל לאט. נלקחתי לבית ספר שבו הוחזקו נשים וילדות. היו נשים בהריון. גדוד קוזאקים הגיע באופן קבוע. הם לקחו נערות צעירות וילדות ואנסו אותם ללא הרף. אלו היו ילדות בנות 10, 12, 13 ו-14. הם התמקדו במיוחד בילדות. אחת הייתה בת 8. היא נלקחה על ידי קבוצות שונות של קוזאקים ונאנסה פעמים רבות. הם אנסו גם נשים ואחר כך גם קשישות ואנסו אותן באופן שאני לא רוצה לפרט. זה היה נורא".
למטה: קורבנות הטבח בעיר הבירה סוחומי.
1-15-5.jpg

פרק משנה 7.7: אונס המוני במהלך מלחמת בוסניה (1992-1995)

באפריל 1992 הוכרה בוסניה כמדינה מצד הקהילה באירופה ובארצות הברית אולם המאבקים הטריטוריאליים טרם הסתיימו. שלוש קבוצות עיקריות נאבקו ביניהן: בוסניאקים, סרבים וקרואטים. עוד לפני שפרצה המלחמה, הבוסניאקים במזרח המדינה הודחו מעבודתם ואף הוגבל חופש התנועה שלהם, והסכסוך החריף בעיקר במזרח בוסניה בין הסרבים לבוסניאקים. הסרבים החלו לכבוש שטחים רבים כדי ליצור שטח סרבי רציף ולהביא לטיהורם של הבוסניאקים. הם היטלו מצורים על עיירות וכפרים ואז פלשו אליהם הצבא, המשטרה, מיליציות חמושות ולעיתים גם כפריים סרבים. בתיהם של התושבים נבזזו, או נהרסו כליל. תושבים רבים הוכו ונרצחו. נשים נאנסו. אחרי כן האוכלוסייה האזרחית רוכזה והגברים והנשים הופרדו והושמו במחנות ריכוז.

אונס המוני של נשים וילדות החל להתחולל בכל אזורי הלחימה. רובן המכריע היו בוסניאקיות שנאנסו על ידי הכוחות הסרבים (VRS) ויחידות עצמאיות. ב-6 באוקטובר 1992 הקימה מועצת הביטחון של האומות המאוחדות ועדת מומחים, בראשותו של מ' שריף בסיוני. הממצאים העלו שהאונס משמש את הכוחות הסרבים באופן שיטתי וזוכה לתמיכת מפקדים ורשויות מקומיות. הנציבות כתבה כי המפקדים העניקו ללוחמים שלהם חופש מוחלט לאנוס. הועדה קבעה כי: "האונס מבוצע על ידי כל הצדדים בסכסוך, אולם מרבית קורבנות האונס שדווחו הן בוסניאקיות. התקבלו גם מעט דיווחים על אונס בין בני אותה קבוצה אתנית". מספר הקורבנות שנאנסו במהלך המלחמה נע בין 20,000 (על פי האיחוד האירופי), ל-50,000 (על פי משרד הפנים הבוסני).

האונס ההמוני לא היה תוצר לוואי אלא הוא בוצע על פי הפקודות הרשמיות והיווה אסטרטגיה צבאית מתוכננת ומכוונת מראש כחלק מתוכנית שיטתית של טיהור אתני. איבר המין הגברי שימש נשק מלחמה. המטרה הייתה השבעת תאוותם של החיילים ובה בעת להביא לדמורליזציה בקרב הקהילות. להטיל עליהם אימה ובושה, להשפיל אותם ולהפגין את כוחם ושליטתם לא רק על הקורבנות אלא על הקבוצה האתנית כולה כדי להבטיח שגם הניצולים שיצליחו להימלט מבתיהם ומהאזור לעולם לא ישובו. על כן רבות מהקורבנות נאנסו קבוצתית בפומבי לעיני המשפחות שלהן ותושבי הכפר והשכנים שלהן. המטרה הנוספת הייתה עבורן בכוח כדי לכפות עליהן ללדת לאויב שלהן את צאצאיו, ובאמצעות כך להביא להרס טוטלי של הבסיס המשפחתי והאתני.
1-2-12.jpg
אחת הטקטיקות האכזריות בהן נקטו הכוחות הסרבים כדי להוביל למקסימום הרג של בוסניאקים בתוך זמן קצר עם מקסימום סבל והשפלה ברגעיהם האחרונים בחיים הייתה כליאת קבוצה גדולה של קורבנות בתוך בתים, אינוס הנשים ואז העלתו באש. ב-14 ביוני 1992 במהלך הטיהור האתני בעמק דרינה, כוחות סרבים כלאו כ-70 נשים, ילדים וזקנים בעיקר מהכפר קוריטניק, בחדר בבית ברחוב פיונירסקה בוישגרד, כדי לשורפם למוות. אולם קודם הם החליטו לאנוס כמה מהנשים ברגעיהן האחרונים. הם הוציאו אותן החוצה, אנסו אותן ואחר כך החזירו אותן לחדר. לאחר מכן נשפך בנזין והושלך לתוך החדר רימון והבית החל לעלות באש. כל היציאות נחסמו ומפקד מלציית הנשרים הלבנים, מילאן לוקיץ', ירה בכל מי שניסה להימלט. 59 נרצחו בטבח.

מעשי הטבח הרבים לוו באונס המוני של נשים. במאי 1992 למשל הקיפו כפריים סרבים מסנאגובו וזבורניק את הכפר ליפקה. אחר כך הם כבשו אותו והפכו אותו למחנה ריכוז. ארבע מאות תושבים שנכלאו במספר בתים היו נתונים לאונס, עינויים ומוות. ב-24 ביולי 1992, הכוחות הסרביים בחטיבת קוזארה ה-5 מהעיר פרידור יחד עם חטיבת קראג'ינה השישית מסאנסקי מוסט, התקדמו לעבר הכפר הקרואטי ברישבו שממוקם ליד העיר פריידור. הם החלו להפגיזו מהשעה 9:00 בבוקר וכבשו אותו רגלי. במשך יומיים הם טבחו בתושביו. הם הרגו את כל מי שתפסו ושרפו את הבתים. נשים רבות נאנסו לפני שנרצחו. חלקם אולצו לחפור במו ידיהם את הקברים שלהם לפני שהם נרצחו. כ-67 תושבים נהרגו ו-65 בתים נחרבו כולל הכנסייה הקתולית בכפר.
למטה: החדר בבית ברחוב פיונירסקה, וישגרד שבו נספו 59 קורבנות בוסניאקים. צולם לאחר המלחמה.
1-12-3.jpg
בתחילת 1995 שהו בדוחק במחנה הפליטים בסרברניצה בין 20,000 ל-25,000 פליטים כאשר רובם היו נשים, ילדים וזקנים. התנאים במחנה היו מחפירים. היה מעט מזון ומים. ילדות צעירות נאנסו לעיתים קרובות על ידי החיילים שנהגו לכנותן "זונות". ב-12 ביולי 1995 פלשו הכוחות הסרבים למחנה הפליטים. הפליטים המבועתים ניסו להימלט. אלו שנפלו ארצה נרמסו למוות. חיילים התערבבו בתוך ההמון והחלו להוציא להורג את הגברים באכזריות. לחלקם הם כרתו את אפם וניקרו את עיניהם, לפני שהם רצחו אותם. הרחובות במחנה הפליטים התמלאו בגופות והנהרות היו אדומים מהדם. למחרת הגברים הופרדו מהנשים והילדים הקטנים ונלקחו לבתי ספר ומחסנים. לאחר כמספר שעות למעלה מ-60 משאיות הובילו אותם לאתרי ההוצאה להורג שלרוב היו אלו מקומות מבודדים. עיניהם כוסו, מפרקי ידיהם נקשרו (מאחורי גבם), נעליהם הוסרו והם הופשטו עד המותניים.

הגברים הורדו מהמשאיות בקבוצות קטנות, הועמדו בשורה אחת ונורו בגביהם באש אוטומטית. אלו ששרדו נורו בסיבוב הבא אך לעיתים רק לאחר שגססו זמן מה. נעשה שימוש בשני כרי דשא סמוכים וברגע שאחד התמלא בגופות, החיילים עברו לשני. במקביל ציוד מכני הנדסי חפר בסמוך את הבורות שבהם גופותיהם יקברו. חלק מהאתרים פעלו גם בלילה תחת מנורות קשת. לאחר שההשמדה הסתיימה, דחפורים תעשייתיים דחפו את כל הגופות והשליכו אותן לתוך הבורות שנחפרו, לכל בור הושלכו מספר רב של גופות, ואז הם אטמו אותם בעירומות עפר. אחדים נקברו בעודם בחיים. כ-8,000 גברים ונערים הושמדו בטבח.

בזמן שהגברים והנערים הושמדו ונקברו בבורות משותפים, חיילים החלו לאנוס את הנקבות שנותרו ברחובות מחנה הפליטים. הם שלפו בכל פעם מתוך ההמון את הנשים והילדות שהם בחרו לאנוס ואז אנסו אותן על הקרקע לעיני כולם ולעיתים גם לעיני אמותיהן, אחיותיהן וילדיהן. הם אנסו אותן בכוונה ברחובות ובפומבי באופן הכי משפיל, כדי לבזות את הקבוצה האתנית כולה. הפליטים ראו ושמעו אותן נגררות וזועקות, אך הם היו חסרי אונים משום שנותרו במחנה בעיקר נשים וילדים והם היו חמושים וחיפו אחד על השני. הזעקות של הקורבנות שנאנסו ויריות נשמעו כל הלילה. מספר נשים היו כה מבועטות שהן תלו את עצמן.
למטה: מומחים בינלאומיים בוחנים עשרות שלדים באחד מקברי האחים. צולם לאחר המלחמה (1996).
1-2-13.jpg
הניצולה זומרה שומרוביץ, העידה על הזוועות שהיא ראתה: "הסרבים החלו בשלב מסוים להוציא החוצא נשים צעירות וילדות מקבוצות של פליטים. הן נאנסו. האונסים התרחשו לעיתים תכופות מול עיניהם של אחרים ולעיתים מול עיני הילדים של האם. ראיתי דברים מבעיתים מאוד. למשל הייתה ילדה, היא הייתה בערך כבת תשע. ברגע מסוים המליצו כמה חמושים לאח שלה לאנוס אותה. הוא לא עשה את זה ואני חושבת שהוא לא יכל לעשות את זה מפני שהוא עדיין היה רק ​​ילד, ואז הם רצחו אותו. ראיתי את זה במו עיני. באותו אופן ראיתי אנשים אחרים נרצחים. גרונותיהם של חלק שוספו ולחלק מהם ערפו את הראשים".

הניצולה קאדה חוטיץ' העידה: "שמעתי אישה צעירה צורחת קרוב מאוד (במרחק 4 או 5 מטרים).. ואז אישה נוספת מתחננת: "תעזבו אותה היא רק בת תשע". צרחותיה פסקו לפתע. הייתי בהלם עד שכמעט בקושי יכולתי לזוז... ילדה בת תשע נאנסה". באותו הלילה נתקל גדוד רפואי הולנדי מטעם ארגון האומות המאוחדות בשני חיילים סרבים אונסים צעירה: "זיהנו שני חיילים. אחד החיילים עמד על המשמר בזמן שהחייל השני שכב עם מכנסיים מופשלים על נערה ששכבה על הקרקע על סוג של מזרן. היה דם על המזרן ואפילו היא עצמה הייתה מכוסה בדם. היו חבלות ברגליים שלה ונזל מהן דם. היא הייתה לגמרי בפאניקה".

הניצולה זארפה טורקוביץ' העידה על אחת מהזוועות שהיא ראתה: "..שני חיילים סרבים תפסו את הרגליים שלה והרימו אותן באוויר בעת שהחייל השלישי החל לאנוס אותה. כל ארבעת החיילים אנסו אותה כל אחד בתורו. אנשים שתקו, אף אחד לא זז. היא צרחה ובכתה והתחננה שהם יפסיקו.. בשלב מסוים הם דחפו סמרטוט לתוך הפה שלה ואז שמענו רק יבבות מעומעמות".
למטה: עיתון "קינגמן דיילי" מדווח בתאריך 28 בינואר 1993 על 2,000 נשים בוסניאקות שהתעברו לאחר שהן נאנסו.
bosnian-muslim-rape-victims.png

תת-פרק משנה 7.7.1: הקמת מחנות אונס עבור הכוחות הסרבים (Rape Camps)

הכוחות הסרבים הקימו מחנות ייעודים רבים וכלאו בהם מעל 35,000 נשים וילדות. הם כונו: "מחנות אונס" (Rape Camps). החברה בבוסניה היא פטרילינאלית שבה התפיסה היא שצאצאים יורשים את מוצאם האתני מאביהם, ולכן המטרה המוצהרת הייתה לעבר את הנשים הבוסניאקיות והקרואטיות בכוח על מנת לכפות עליהן ללדת צאצאים סרבים. המחנות הוקמו במבנים קיימים כמו למשל מבני-ציבור, מלונות, בתי-ספר ריקים ובתים. הקורבנות שהוכנסו למחנות האלו הוכו ונאנסו בהם בשיטתיות. המפקדים אפשרו לחיילים ולשומרים לאנוס אותן שוב ושוב והן שוחררו רק לאחר שהן היו בהריון מתקדם וכבר לא יכלו להפיל. חלק ממחנות המעצר פעלו גם כמחנות אונס לדוגמה בקרטרם, וילינה ולאס, מנג'צ'ה, אומרסקה, טרנופוליה, אוזאמניקה וויזנו.

ניצולת מחנה קלינוביק שהוחזקו בו כ-100 נשים שנאנסו על ידי חיילים רבים, העידה כי בכל פעם הם אמרו להן: "אתן עומדות ללדת את הילדים שלנו... את הצ'טניקים הקטנים שלנו", ואונסים אותן כדי "לשתול (בגופן) את הזרעים של הסרבים בבוסניה". ניגון השיר: "Marš na Drinu" (שיר מלחמה סרבי) ברמקולים של המחנה, אותת בכל פעם לכלואות, כי חיילים עומדים להגיע כדי לאנוס אותן והן הצטוו בכל פעם שהשיר מתנגן, להתפשט כולן כדי שהם יוכלו לבחור לפי מראה גופן את מי ברצונם לאנוס. חיילים עברו כל פעם בין הנשים והילדות העירומות ובחרו את הקורבנות. לעיתים קרובות הם התמקדו בשילובי בנות משפחה. גיל הקורבנות נע בין 12 ל-60. רבות מהן הוכו בעת שנאנסו על ידי החיילים הנרגשים, שלעיתים הותירו בגופן חבלות חמורות.

רבים מהבוסניאקים שלא הושמדו בטבח בוישגראד הועברו למחנה אוזאמניקה שפעל גם כמחנה אונס עבור החיילים הסרבים שביקרו בו לעיתים קרובות על מנת לאנוס את הנשים שהוחזקו בו. אחת הניצולות במשפטו של אוליבר קרסמנוביץ', שהואשם בעבירות הקשורות לטבח וישגראד, העידה שבאחד המקרים השומרים כפו על אסירים במחנה לאנוס בעצמם אסירות במחנה.
1-11-5.jpg
מחנה טרנופלייה למשל הוקם בכפר טרנופלייה ב-24 במאי 1992. המחנה נשמר מכל עבר על ידי צבא סרביה. קני המקלעים הופנו לעבר המחנה. במחנה שהו כמה אלפי שבויים שרובם המכריע היו מוסלמים בוסניים וחלקם קרואטים. נשים וילדים שהו במחנה כמו גם גברים בגיל צבא. רבים שהו במחנה פחות משבוע לפני שהובלו לאחת מהשיירות הרבות ליעד אחר או למחנה ריכוז. כמות המזון והמים לא היו מספקים ושרר רעב. כמו כן היו חסרים מתקני שירותים ומרבית השבויים ישנו באוויר הפתוח. החיילים נעזרו במחבטי בייסבול, מוטות ברזל, קתות רובים, בידיהם ורגליהם וכל מה שעמד לרשותם כדי להכות את השבויים. שבויים שבו מחקירותיהם חבולים. בלילות נשים רבות הוצאו על ידי חיילים סרבים שהגיעו למחנה מהמוצבים הסמוכים ונאנסו.

במאי 1992 הכוחות הסרביים כבשו את העיירה דובוי והכפרים מסביבה, והחלו לבצע מעצרים המוניים של כל האזרחים הלא סרבים (בוסניאקים וקרואטים). ביזה נרחבת והרס שיטתי של בתים התחוללו על בסיס יומיומי כולל הריסת מסגדים עד היסוד. אלו שלא נרצחו באופן מיידי נכלאו באזורים שונים בעיירה והיו נתונים לתנאים לא אנושיים, כולל מכות נמרצות ועבודות כפייה. בית הספר בגראפסקה וכן המפעל אשר שימש את חברת בוסנקה שייצרה ריבות ומיצים בעירייה דובוי, הוסבו ל"מחנות אונס". במחנות האונס שהו ארבעה סוגים שונים של חיילים. לוחמים מהמיליציה הסרבית המקומית, לוחמים מצבא יוגוסלביה (JNA), מרטיצ'בי (כוחות משטרת RSK שבסיסה בקנין בפיקוד של מילאנו מרטיץ') ואנשי "הנשרים הלבנים" שהיו קבוצה סמי צבאית.

אלפי נשים בוסניאקיות נכלאו גם במתחם הדיור של האצטדיון האולימפי לשעבר שהוסב למחנה אונס. הן נאנסו בו בשיטתיות. מחנה האונס הזה להבדיל ממחנות האונס האחרים לא יועד רק עבור החיילים, אלא עבור כל הגברים הסרבים כולל האזרחים. הכוחות הסרבים בשרו לכל הגברים הסרבים באזור כי במחנה כלואות אלפי נשים בוסניאקיות והזמינו אותם לבוא לאנוס אותן. אוטובוסים מבלגרד וסביבתה החלו להסיע למתחם גברים רבים שנענו להצעה תמורת מחיר סמלי. התשלום עבור האטרקציה שימש למימון הקבוצות הצבאיות שפעלו באזור. האונס של הנשים במחנה הזה היה אלים ואכזרי במיוחד. רבות מהן לא שרדו.
למטה: ציורו של הצייר האנגלי פיטר האוסון, שעבודותיו הציגו את הזוועות שהתחוללו בבוסניה באותה התקופה וביניהן הקמת מחנות האונס עבור החיילים. האישה בציור היא רק דוגמה מתוך אלפי נשים בוסניאקיות שנאנסו במתקנים האלו.
1-10-3.jpg
במחנה דובוי הכוחות הסרבים הפרידו בין הזכרים לנקבות אך לעיתים הם הובילו לחדר גברים ונערים ואת בנות משפחותיהם וכפו עליהם לאנוס אותן, במטרה ללעוג לקורבנות שאפילו בני משפחותיהן אונסים אותן. מחזה שאותו הם ראו כמגרה במיוחד. באחד המקרים למשל אישה תוחקרה האם יש לה קרובי-משפחה זכרים בעיר ואחר כך הם כפו על בנה בן ה-14 לאנוס אותה. מחנה המעצר טרנופוליה שימש שטח היערכות לקראת גירוש המוני של החלשים בקרב הבוסניאקים והקרואטים בעיקר נשים, ילדים וזקנים. נכלאו במחנה בכל רגע נתון 4,000-7,000 בני אדם ובסך הכל 30,000 בני אדם בין חודש מאי לנובמבר 1992. רוב הנשים והילדות הלא סרביות מהעיר פריידור הוחזקו בו ורבות מהן נאנסו, לרוב בלילות על ידי השומרים, חיילים ושוטרים. החרדה בכל לילה של כל אחת מהן שיקחו אותה לאינוס, הובילה לפגיעות נפשיות קשות אפילו לאלו שנכלאו זמן קצר במחנה. במחנה אומרסקה נכלאו אלפים בתנאים לא אנושיים. נקבות נאנסו באכזריות בשגרה במשך חמישה חודשים בין האביב לקיץ.

מחנות אונס רבים הוקמו בעיר פוקה בדרום מזרח בוסניה אחרי שהיא נכבשה. מאות נשים בוסניאקיות נאנסו בהם בשיטתיות. חיילים ושוטרים הגיעו אליהם בשגרה כדי להשאיל אותן. הם בחרו כל פעם אישה אחת או יותר, לקחו אותן החוצא ואנסו אותן. בעת משפטו של דראגולוב קובאראק תוארו התנאים במחנות כ-"לא היגייניים באופן בלתי נסבל". הם הוקמו בידיעתם המלאה ולעיתים במעורבות ישירה של הרשויות המקומיות ובפרט כוחות המשטרה. ראש המשטרה בפוקה דראגאן גובוביץ', אף זוהה כאחד הגברים שנהגו להגיע למחנות האלו. הוא בחר בעצמו את הקורבנות שלו ולאחר מכן הוא הוציא אותן החוצה ואנס אותן. אחד המחנות הידועים לשמצה היה: "הבית של קרמן". נקבות בוסניאקיות לרבות ילדות מגיל 12 שהוחזקו בו נאנסו שוב ושוב.
למטה: סצנה מתוך הסרט "כאילו אני לא שם" (2010). הסרט שיחזר את האירועים שהתרחשו באחד ממחנות האונס.
נשים ונערות (חלקן בנות 14) שנבחרו על ידי ראש יחידת הסיור המיוחדת בפוקה דראגולוב קובאראק או על ידי אנשיו, נלקחו באופן שיטתי לבסיס חיילים, בית הנמצא ברחוב עוסמאן שיקיץ 16, ונאנסו שוב ושוב. במקרים אחרים הוצאו נערות מהמחנות לתקופות ארוכות, כדי להשתמש בהן כשפחות מין באזורים שונים. סגן מפקד המשטרה הצבאית בצבא סרביה רדומיר קובאץ' כלא באופן אישי ארבע נערות בדירתו, אחת מהן בת 12. הוא אנס אותן באכזריות פעמים רבות וכמו כן נהג להזמין את חבריו לביתו כדי שגם הם יאנסו אותן. לפני שהוא החליט למכור שלוש מהבנות, הוא מסר שתיים מהן לחיילים שאנסו אותן קבוצתית במשך למעלה משלושה שבועות. לאחר מכן הנערות הוחזרו לקובאץ', שמכר מיד אחת מהן, ומסר את השנייה במתנה לחברו.

עבור גברים התאבים להשביע את הדחפים הסדיסטים והאפלים שלהם אין הזדמנות טובה יותר מאשר באזורים מוכי מלחמה. ועל כן אין זה פלא שגם שומרי השלום של ארגון האומות המאוחדות ששהו באזור, אנסו את נשותיהם ובנותיהם של המובסים. הם ביקרו בקביעות במחנות האונס שנוהלו על ידי הסרבים על מנת לאנוס את הנשים הבוסניאקיות והקרואטיות שנכלאו בהם.
1-5-6.jpg

תת-פרק משנה 7.7.2: היפות ביותר הועברו למלון וילינה ולאס שהוסב גם לתחנת אונס

במהלך מעשי הטבח שבוצעו במחנה הריכוז וישגרד, החליטו כוחות סרבים להסב את בית המלון "וילינה ולאס" (Vilina Vlas) אשר ממוקם כארבעה קילומטרים צפונית-מזרחית לוישגרד ל-"תחנת אונס אקסלוסיבית" שבה תכלאנה הנקבות הבוסניאקיות והקרואטיות הכי יפות, עבור המפקדים והלוחמים אשר נוטלים חלק פעיל בטיהור האתני שלהם, ובכך להעניק להם את שכרם. שוטרים, לוחמי מיליציית "הנשרים הלבנים" ולוחמיו של ז'לקו רזנטוביץ' וווייסלב ששל, מיינו את הנקבות שלכדו לפי גילן ויופיין. הנקבות הצעירות והיפות ביותר (רבות מהן מתחת לגיל 14), הועברו אל בית-המלון, בעוד שהנשים המבוגרות נלקחו להיאנס על ידי הלוחמים הזוטרים יותר במקומות אחרים כמו בתים נטושים. כ-200 נקבות נכלאו בבית המלון, מרביתן היו בוסניאקיות. במהלך הטבח למשל שבוצע בכפר ז'וורין, נלקחו לבית המלון 16 נערות בוסניאקיות על ידי לוחמי מיליציית "הנשרים הלבנים". הלוחמים חטפו אותן, בעת שהן ניסו להימלט באוטובוס מסרביה לבוסניה. בבית המלון כולן נאנסו באכזריות על ידי המבקרים.

נאמר לקרובנות כי הן מעתה "הזונות" של הסרבים והן עומדות ללדת להם "צ'טניקים" (את הדור הבא של הלוחמים הסרבים). הן נאנסו באכזריות שוב ושוב על ידי המבקרים הנרגשים שתוך כדי גם חבטו בהן עם אלות בכוונה להגביר את הריגוש שלהם. מפקד המיליציה "הנשרים הלבנים" מילאן לוקיץ', גם אנס אותן בשגרה. אחת הקורבנות העידה שהוא אנס אותה כמה פעמים. מנהל בית המלון דושקו אנדריץ' תוגמל בכך שאופשר לו גם לאנוס את הקורבנות שנכלאו בבית המלון והוא אנס אותן בשגרה. מפקד המשטרה ריסטו פרישיץ', סייע בחטיפת הקורבנות אל בית המלון, באינוסן, עינויין ולאחר מכן בהוצאת חלק מהן להורג. רק עשר שרדו והיתר סיימו את חייהן בבית המלון. רבות נהרגו. אחרות השתגעו או התאבדו. גופותיהן נקברו במקום לא ידוע.
למטה: מלון וילנה ולאס שבו הוכו ונאנסו הנשים הבוסניאקות שנחשבו הכי יפות באזור וישגרד במהלך מלחמת בוסניה.
1-2-14.png

תת-פרק משנה 7.7.3: אונס המוני על ידי הכוחות הקרואטים

ב-19 ביוני 1992 הקרואטים החלו לכבוש גם שטחים בבוסניה במטרה לספח אותם לקרואטיה. הלחימה הזו הסלימה במרכז בוסניה והתפשטה במהרה והגיעה לשיאה בשנת 1993. הכוחות טיהרו אתנית את השטחים שהם כבשו במיוחד מבוסניאקים. הטיהורים כללו אונס המוני של נשים. הידוע בהם היה הטיהור האתני שבוצע בעמק לשבה במהלכו נספו כ-2,000 בוסניאקים.

ב-23 באוקטובר 1993 כבשו הכוחות הקרואטים את הכפר הבוסניאקי סטופני דו במחוז ורש. הכוחות כללו את יחידות מועצת ההגנה הקרואטיות (HVO) בשם "אפוסטולי" ו"מטוריקה" בפיקוד של איביצה רג'יץ'. לאחר כיבוש הכפר הכוחות החלו להוציא להורג את כל מי שהם תפסו. הנשים נאנסו לפני שנרצחו והבתים נבזזו לפני שנשרפו. לפחות 37 מתושבי הכפר נהרגו בטבח. המפקדים הבכירים עודדו את האונס. אנטו פורונדז'יה לדוגמה, ששירת בפיקוד מועצת ההגנה הקרואטית ופיקד על המיליציה שכונתה "הג'וקרים" ולקחה חלק בטיהור האתני בעמק לאשבה הורשע אחרי המלחמה באונס שבויות. אחת הקורבנות העידה כי פורונדז'יה היכה אותה בזמן שחקר אותה, ואז בנוכחותו אחד החיילים כפה עליה לענג אותו עם פיה, ולאחר מכן אנס אותה.

הכוחות הקרואטים כמו הכוחות הסרבים הקימו גם מחנות ריכוז שבהם נשים נאנסו כמו למשל במחנה הריכוז הבוסני-קרואטי. במחנה דרטלג' מרבית השבויים היו סרבים אשר הוחזקו בתנאים לא אנושיים. הנקבות במחנה נאנסו באורח קבע ונאמר להן שכל אחת מהן תיאנס שוב ושוב על ידי גברים קרואטים, והיא תוחזק במחנה עד שהיא תלד להם: "Ustaša" (צאצא קרואטי). במחנה הקרואטי הליודרום בעיר רודוק הוחזקו אזרחים סרבים ואזרחים בוסניאקים וגם משם הגיעו דיווחים על נשים שנאנסו.
למטה: מלימה בת ה-20 נכלאה במחנה האונס KLJUC. היא נאנסה ללא הרף במשך שלושה חודשים ושוחררה בהריון.
1-17.jpg
במחקר שנערך לאחר המלחמה בקרב 68 קורבנות קרואטיות ובוסניאקיות נמצא כי 58 סבלו מדיכאון לאחר שנאנסו, 52 סבלו מדיכאון בעת המחקר שנה אחר כך ול-25 היו מחשבות אובדניות. 44 נאנסו יותר מפעם אחת, 21 נאנסו כל יום ו-29 התעברו. המחקר הוביל למסקנה הצפויה שלאונס ההמוני היו "השלכות מיידיות ארוכות טווח ועמוקות על בריאות הנפש של הקורבנות". תופעות שכיחות בקרב הנשים והילדות ששרדו כללו הפרעות פסיכולוגיות, גינקולוגיות ואחרות, הריונות לא רצויים ומחלות מין. הילדים שנולדו לנשים שנאנסו והתבגרו היו במשבר זהות קשה, בחברה שבה חובה להיות מזוהה כבוסניאק, סרבי או קרואטי.

כמו במרבית המלחמות בהיסטוריה, הגברים המובסים לא אנסו את נשותיהם ובנותיהם של הכובשים לא בשל יופי נפשם אלא כי לא עלה בידם, אך כשהייתה להם ההזדמנות הם לא היססו. ועל כן באזורים שהבוסניאקים שלטו גם הם אנסו. נשים וילדות סרביות רבות הוחזקו במבנים בסרייבו שכונו בלעג: "בתי זונות". הן נאנסו בהם בשיטתיות ללא רחם על ידי חיילים בוסניאקים.
למטה: "הבית של קרמן" שבו נשים ונערות בוסניאקיות רבות נאנסו באכזריות ליד פוקה.
1-18.jpg

פרק משנה 7.8: אונס המוני במהלך רצח העם ברואנדה (1994)

ברואנדה חיו שתי קבוצות אתניות עיקריות שהיו מסוכסכות (ההוטים והטוטסים). בשנים שלפני רצח העם החריפה הרטוריקה הלאומנית ההוטים והחלו להירקם תוכניות ממשיות לרצח העם שנדונו בגולי בישיבות הממשלה באותה התקופה. קבוצות של הוטים שאורגנו ומומנו בידי הממשלה החלו לאגור נשק ולהתארגן כמיליציות שמנו כ-30,000 חמושים ולהתפרס בכל המדינה. העילה המידית לתחילתו של רצח העם, הייתה הפלת המטוס שעליו היה נשיא רואנדה, ז'ובנל הבירימנה, ב-6 באפריל 1994. בתוך כמאה ימים בלבד מה-7 באפריל ועד ה-15 ביולי 1994, הושמדו כמיליון בני-אדם. כ-70% מאוכלוסיית הטוטסי במדינה.

ב-15 באפריל 1994 למשל הסתערו המיליציות אינטראהאמווה, ז'נדרמים והמשטרה הקהילתית על הכנסייה הרומית קתולית ניארובויה שנמצאת במחוז קיבונג, כ-140 ק"מ ממזרח לבירת רואנדה קיגאלי. בכנסייה הזו מצאו מקלט פליטים טוטסים רבים. הם החלו לטבוח בתושבים שהיו במקום ללא אבחנה כולל בילדים באמצעות חניתות, מצ'טות, מוטות, רימוני יד ונשק אוטומטי. לאחר מכן כדי להבטיח שכולם יושמדו, לוחמי מיליציית אינטראהאמווה אשר פעלו בשיתוף עם הרשויות, השתמשו בדחפורים במטרה להביא לקריסתו של בניין הכנסייה תוך כדי שהם רוצחים עם מצ'טות ורובים בכל מי שעדיין היה בחיים וניסה להימלט. ראש העיר סילבסטר גקומביצי הנחה את התוקפים וגם השתתף בטבח באופן אישי. כ-20 אלף טוטסים נרצחו רק בטבח הזה.
למטה: קורבנות רצח העם ברואנדה.
1-13-3.jpg
לצד מעשי הטבח, מפקדי הצבא העניקו לחמושים את שכרם, החופש לאנוס את הנקבות הטוטסיות מכל הגילאים והורו לאנוס אותן בפומבי להשפלה מוחלטת שתוביל באופן בלתי נמנע להתפוררותה של הקבוצה האתנית. מטרה נוספת הייתה להפרותן כדי לכפות עליהן ללדת צאצאצים הוטים בחברה פטריארכלית שבה התפיסה היא שצאצאים יורשים את מוצאם האתני מהאב. במטרה להוציא לפועל את האונס ההמוני בוצע שימוש נרחב בתעמולה דרך הדפוס, הרדיו והטלוויזיה כנגד הנשים הטוטסיות. התעמולה הציגה אותן כ-"מפתות", כדי לעודד את הגברים ההוטים לאנוס אותן וכללה קריקטורות שהודפסו בעיתונים שהציגו אותן כאובייקטים מיניים והצהרות כמו: "הטוטסיות חושבות שהן טובות עבורנו?" ו-"בואו נבדוק מה טעמה של אישה טוטסית".

אונס המוני בהיקף עצום החל להתחולל ברחבי המדינה: ברחובות, בתי-הספר, בכנסיות, מחסומים, בנייני-הממשלה ובשיחים. האונס היה אכזרי מאוד. החמושים היכו את קורבנותיהם בזמן שאנסו והטילו בגופן מומים, ובפרט בשדיהן, נרתיקיהן ועכוזיהן, והם החדירו לתוך גופן חפצים כמו מקלות או כלי נשק שהביאו לעיתים קרובות למותן כדי להגביר עוד יותר את הריגוש שלהם. רבות מהקורבנות נאנסו קבוצתית שוב ושוב על ידי חמושים רבים אשר אנסו אותן כל אחד בתורו, עד שהאחרון בא על סיפוקו. מרביתן נרצחו באכזריות לאחר מכן. מכות ההרג היו לרוב מכוונות לאיברי המין שלהן. הוחדר לתוך נרתיקיהן מצ'טות, סכינים, כלי נשק, מקלות מחודדים ונשפכו על איברי המין שלהן מים רותחים וחומצות. שדיהן של רבות נכרתו כדי לבזות אף את מותן.
1-19.jpg
המיליציות גייסו גם מאות חולי איידס ששוחררו מבתי החולים השונים. הם חילקו אותם ל"כיתות אונס" וצירפו אותם לפשיטות במטרה להדביק את הנשים והילדות הטוטסיות כדי לכפות עליהן מוות איטי בייסורים. ניצולות רבות העידו שלפני שהחמושים אנסו אותן הם אמרו להן כי הם אינם מתכוונים להרוג אותן אחרי שהם יאנסו אותן אלא הם יתנו להן לחוות מוות איטי מאיידס. ההיסטוריונית פרנסואז נדווימאנה תיעדה למשל עדות של ניצולה: "במשך 60 יום גופי שימש מעבר לכל בריון, אנשי מיליצייה וחיילי המחוז. הם החריבו אותי כליל והסבו לי כאב רב. הם אנסו אותי מול ששת ילדיי. לפני 3 שנים גיליתי שנדבקתי באיידס".

רב סרן ברנט בירדסלי, עוזרו של דאלייר שכיהן כמפקד משימת הסיוע של ארגון האומות המאוחדות, העיד בבית-הדין הפלילי הבינלאומי לרואנדה (ICTR) כי ראה גופות של ילדות בנות 6 ו-7 שנאנסו בברוטליות כה רבה שנרתיקיהן היו קרועים ונפוחים. על פי מצב הגופות היה ברור כי הן נאנסו קבוצתית. בירדסלי סיכם כי: "מעשי הטבח הורגים את הגוף. האונס הורג את הנפש והיה הרבה אונס. נראה שלכל מקום שהלכנו מה-19 באפריל עד היום שעזבנו היה אונס בכל מקום ליד אתרי ההוצאה להורג". נשים הרות גם נאנסו ובמקרים רבים מתו כתוצאה מכך. רבות הושארו בחיים רק כדי להשתמש בהן כשפחות מין קולקטיביות. אחרות נשמרו כשפחות מין אישיות במשך שנים לאחר רצח העם, ולבסוף אף אולצו לעבור למדינות השכנות ביחד עם שוביהן.
למטה: גופות של קורבנות מרצח העם ברואנדה בסמוך לאגם ויקטוריה.
C82zw-Rt-Ws-AA8-IJO.jpg
דוחות משנת 1996 העריכו שבין 250,000 ל-500,000 נשים וילדות טוטסיות נאנסו על ידי החמושים ההוטים בתוך מאה יום. מחקרים העלו שכמעט כל ניצולה מעל גיל 12 נאנסה. צוות חוקרים כתב לפי עדויותיהן של הקורבנות, מספר ההריונות ומספר הנשים שנרצחו אחרי שנאנסו כי כ-354,440 קורבנות נאנסו ומסקנתם הייתה כי: "כמעט כל הנשים הטוטסיות ששרדו נאנסו". כמו כן מדוח נוסף משנת 2000 אשר הוכן בידי רמי מעלה בפאנל הבינלאומי בארגון "אחדות אפריקה" עלתה גם מסקנה זהה. המדווח של האומות המאוחדות רנה דגני-סגוי כתב בדוח שלו משנת 1996 כי: "האונס היה הכלל והיעדרו היה יוצא מן הכלל". עוד הוא כתב כי: "האונס היה שיטתי ושימש כנשק בידי המבצעים. ניתן להעריך זאת מכמות ואופי הקורבנות ומצורות האונס".

החמושים ההוטים אנסו גם את בנות עמם שהואשמו במתינות וחוסר פטריוטיות, בהסתרת טוטסים או שהיו נשואות לטוטסים. למען יראו וייראו החמושים אנסו אותן לעיתים קרובות בפומבי, תוך שהם מאלצים מקומיים לעמוד מסביב ולצפות בהן נאנסות. ניצולה בשם מריה לואיז ניובוהונגירו למשל העידה כי חמושים אנסו אותה חמש פעמים מדי יום. בכל פעם שהיא נאנסה עמדו מסביבם מקומיים, גנרלים וגברים הוטים נוספים שצפו בה נאנסת. בין אונס לאונס היא אולצה להמשיך לעבוד באדמת המשק.

קורבנות ששרדו סבלו ממחלות מין כמו עגבת וזיבה. מבדיקה מדגמית בקרב 1,200 קורבנות עלה ששני שליש נדבקו באיידס. מספר התינוקות שנולדו נע בין 2,000 ל-10,000 וחלקם נשאו את נגיף האיידס. נשים רבות התעברו אחרי שנאנסו אך נרצחו. בתרבות הזו אין בושה גדולה יותר מלהיאנס ועל כן הרווקות שנאנסו הפכו לבלתי כשירות להינשא ונשים נשואות רבות ננטשו על ידי בעליהן. חלק מהנשים שהתעברו ניסו להפיל את עובריהן כדי שלא יגלו שנאנסו. אחרי המלחמה הקורבנות נודו ונשללו זכויותיהן ברכוש, בירושה ובתעסוקה. הן סבלו מחרדה מכיוון שהחמושים שאנסו אותן לא הועמדו לדין. הילדים שנולדו לנשים שנאנסו נודו וכונו "ילדים של זיכרונות רעים" (les enfants mauvais souvenir) או "ילדים לא רצויים" (enfants indésirés).
1170705-img-tvlw3m-bneqg.jpg

פרק משנה 7.9: אונס המוני במהלך רצח העם בדארפור (2003)
 

בשנת 2003 ממשלת סודאן החליטה להוציא לפועל את תוכניתה להשמדת כל התושבים הלא-ערבים החיים בדראפור, סודאן. הארגונים עליהם הוטלה משימת ההשמדה היו בעיקר: הצבא הסודאני, המשטרה, מליציית ג'נג'וויד (גברים רשעים על סוסים), מיליציה סודאנית נוספת שלוחמיה מגויסים בעיקר מקרב האוכלוסייה הערבית, ועוד מספר מצומצם של בדואים מצפון ריזייגת. כ-300,000 בני אדם מתו בתקיפות או הורעבו למוות. כ-3,000,000 אחרים נעקרו ונמלטו למחנות פליטים ולמדינות השכנות. ממשלת סודאן סיפקה כספים ונשק ללוחמי מיליציית ג'נג'וויד האכזריים שעמה היא תיאמה את ההתקפות המשותפות הרבות.

במהלך הטיהור האתני המפקדים העניקו ללוחמים שלהם את החופש לאנוס את הנשים והילדות על מנת לגמול להם ולהחדיר בהם מוטיבציה, ואף החישו בהם להשתמש באיבר המין הגברי שלהם כנשק מלחמה במטרה להטיל אימה על הקורבנות, ובני משפחותיהן וקהילותיהן ולהביא להשפלתם המחולטת במטרה להבטיח שגם ניצולים שיצליחו להימלט, לא ישובו בשל הבושה. כמו כן לאחר שהלוחמים באו על סיפוקם הם נהגו להטיל מומים באיבר המין של הקורבנות שהם אנסו. זה היה דבר שבשגרה.

התקיפות של כוחות ג'נג'אוויד בוצעו בשלושה שלבים. בשלב הראשון הכפר הוקף, ומי שיצא לאסוף עצי הסקה או מים הותקף. בשלב השני הם פשטו על הכפר ועברו מבית לבית. בכל בית הם הרגו את הגברים והילדים הזכרים ואנסו את הנשים והילדות, או שהם קודם ריכזו את כולם במקום מרכזי היכן שהכוחות, ושם הרגו את הגברים והילדים הזכרים ואנסו את הנשים והילדות. לא היה אכפת ללוחמים מה גילן של קורבנותיהם. הם אנסו קבוצתית מילדות בנות 5 עד נשים בנות מעל 70 כולל נשים הרות. לעיתים קרובות הכוחות כפו על תושבי הכפר (כולל על בעליהן, אביהן, אמותיהן וילדיהן) לצפות בהן נאנסות לפני שהם נרצחו. בשלב השלישי הם פשטו על כפרים ועיירות סמוכות, מחנות-העקורים ומעבר הגבול לצ'אד ואנסו את הנשים והילדות שנמלטו.
1-6-5.jpg
הסוכנות האמריקאית לפיתוח בינלאומי (USAID), דיווחה כי מנהיגים מקומיים באחד האזורים המרוחקים של דארפור, דיווחו על מעל 400 נשים וילדות שנאנסו. חלקן נאנסו מול בעליהן. גופן של נשים רבות לאחר שהן נאנסו סומן באמצעות ברזל לוהט. ב-7 במרץ הארגון רופאים ללא גבולות (MSF) דיווח שהם טיפלו ב-500 נשים וילדות שנאנסו ושהן רק פסיק קטן מהקורבנות. הערכות הן שכ-10,000 קורבנות נאנסו, וכשליש מהן ילדות. בשנת 2004 פרסמה מחלקת המדינה האמריקאית דוח שהעלה כי המספר לא שוער נכון משום שמשפחות רבות הסתירו את האונס. בחברות הללו אישה שנאנסה היא אותן קלון למשפחתה. בעיתון ניו יורק טיימס צוטט משקיף ללא שם שהצהיר כי: "בחברה הזו אם אתה אונס אישה אחת, אנסת את כל השבט שלה".

ב-19 באוקטובר 2004 קרן החירום הבין-לאומית של האומות המאוחדות לילדים הצהירה כי "האונס בדארפור ממשיך. לוחמי מיליציות ממשיכים לאנוס נשים וילדות". העובדת פמלה שיפמן דיווחה על עשרות דיווחים מחרידים של מקרי אונס כולל מקרי אונס קבוצתיים רבים כשביקרה בשני מחנות עקורים בצפון דארפור שבוע לפני כן והוסיפה כי: "אף אישה או ילדה לא בטוחה". עבור גברים התאבים להשביע את היצרים הסדיסטים והאפלים שלהם, אין הזדמנות טובה יותר מאשר באזורים מוכי מלחמה. ועל כן גם כוחות ניטרליים אנסו. באחד המקרים למשל כאשר פליטים נסו מהתופת ותפסו מחסה במפקדת שומרי השלום של ארגון האומות המאוחדות, שש נשים נאנסו על ידי חברי משלחת מצרית. נשים צעירות וילדות נאנסו גם על ידי שומרי השלום.
1-19-2.jpg

פרק משנה 7.10: אונס המוני במהלך מלחמת האזרחים השנייה בקונגו (1998-2013)

מלחמת קונגו השנייה הידועה גם בשם "המלחמה הגדולה באפריקה" או "מלחמת העולם האפריקאית" החלה באוגוסט 1998 קצת יותר משנה אחרי מלחמת קונגו הראשונה. תשע מדינות ביבשת וכעשרים וחמש קבוצות חמושות היו מעורבות במלחמה. צבאות ומליציות של קונגו, אנגולה, צ'אד, נמיביה, זימבבואה, סודאן ומליציות אנטי אוגנדיות, רואנדיות ובורונדיות. ומולם פעלו צבאות ומליציות של אוגנדה, רואנדה ובורונדי ועם מליציה אנטי-אנגולית. המלחמה הייתה על השליטה במשאבי הטבע בקונגו. עד 2008 נהרגו כ-5.4 מיליון בני אדם מה שהפך את המלחמה למלחמה הקטלנית ביותר בעולם מאז מלחמת העולם השנייה. שני מיליון אזרחים נעקרו מבתיהם או נמלטו למדינות שכנות. המלחמה מומנה על ידי סחר במינרלים כמו בסכסוכים הקודמים.

באוקטובר 2002 למשל פלשו חיילים מ-"התנועה לשחרור קונגו" (MLC), ומ-"העצרת למען הדמוקרטיה של קונגו" (RCD-N) אל השטח המזרחי של קונגו במטרה לכבוש אותו ולבצע טיהור אתני (רצח עם שיטתי ומתוכנן מראש) של השבטים המקומיים והמבוטים שהתגוררו בצפון קיבו וביער הגשם איטורי מאחר והם נתפסו כ-"תת-אנושיים". השם שניתן לתוכנית ההשמדה היה "מחק את הלוח" (Effacer le Tableau). עד ינואר 2003 הוצאו להורג בין 60,000 ל-70,000 בני אדם כ-40% מאוכלוסייתם. בנוסף מעל 100,000 נעקרו. החיילים שהיו לעיתים תכופות רחוקים מבסיסי האספקה ​​שלהם התייחסו אליהם כמו אל בהמות. הם כלאו רבים מהם כדי להשתמש בגופם כמזון ובזמנים קשים כאשר הם היו נואשים למזון הם שחטו אותם וטרפו את בשרם.
1-4-10.jpg
במהלך המלחמה התחולל אונס המוני של נשים וילדות שלא היה תוצר לוואי אלא אסטרטגיה צבאית מתוכננת ומכוונת מראש. המטרה הראשונה הייתה להחדיר מוטיבציה בלוחמים. בתפיסה התרבותית נשותיו ובנותיו של האויב נחשבות הן פרסי ניצחון. ועל כן כאשר נשאל לוחם המיליציה נואל רובירינבה בן ה-16 ששירת במשך שנתיים, מדוע הוא אונס נשים וילדות, הוא השיב: "אם נראה ילדות, זו זכותנו לאנוס אותן". המטרה השנייה הייתה להביא להשפלתם המוחלטת, בחברה שבה אין בושה גדולה יותר מבת משפחה שנאנסה ובכך להוביל להרס משפחות וקהילות, ולהבטיח שהניצולים לא ישובו יותר לאדמותיהם מהבושה. איבר המין הגברי תואר לעיתים קרובות כ-"נשק מלחמה.. נשק זול ופשוט לכל הצדדים שתמיד זמין להבדיל מכדורים ופצצות".

האונס ההמוני התחולל בקנה מידה עצום ובוצע בעיקר על ידי לוחמים ממיליציות כמו: ה"כוחות הדמוקרטיים לשחרור רואנדה" (FDLR), ה"קונגולזים המתנגדים הפטריוטים" (PARECO), ה"קונגרס הלאומי להגנת העם" (CNDP), "צבא ההתנגדות של האל" (LRA), "ברית הפטריוטים למען קונגו חופשית וריבונית" (APCLS) ועוד מיליציות מקומיות כמו: "מאי-מאי" (Mai-Mai). הלוחמים אנסו קבוצתית ובברוטליות יוצאת דופן מילדות בנות 5 ועד נשים בנות 80. היו אף דיווחים גם על תינוקות בנות שנה שנאנסו וזקנות בנות 90. במקרים רבים משפחותיהן אולצו לצפות בהן נאנסות. לאחר מכן נרתיקיהן לרוב הושחתו עם סכינים. דיווחי העדים כוללים למשל חייל שהחדיר קנה של אקדח לתוך נרתיקה של אישה ופתח באש במטרה וכך הוציא אותה להורג.
1-2-15.jpg
מדוח של "רופאים לאל גובולות" (MSF) עלה כי מעל חצי מהניצולות הותקפו בעת עבודתן בשדות לרוב על ידי מספר לוחמים. הלוחמים היכו אותן באכזריות, אנסו אותן ואחר כך הותירו אותן שרועות על האדמה. ניצולות אחרות העידו שהן נאנסו במהלך פשיטות על כפריהן. מספר גדול של ניצולות הצהירו כי הן נאנסו בצמיחה שבה הן הסתתרו, לאחר שהן נמלטו מהבתים שלהן. למשל בשנת 2013 לוחמי מיליצית M23 הוציאו להורג 44 אזרחים ואחר כך הם אנסו לפחות 61 נשים וילדות ליד העיר גומה.

מחקר מצא שבכל שעה נאנסו כ-48 נשים וילדות. בשנת 2006 דיווח תת המזכ"ל הכללי בארגון האומות המאוחדות ז'אן מארי גואנו כי בחצי שנה האחרונה נאנסו כ-12,000 נשים וילדות. בשנת 2009 העריכו שכל חודש התרחשו 1,100 מקרים וכ-72% מהניצולות עונו בעת שהן נאנסו. מעל 500 נשים וילדות נאנסו במזרח קונגו באוגוסט 2010. בשנת 2011 נאנסו עד 400,000 נשים וילדות. מאמר בכתב העת האמריקאי לבריאות הציבור (American journal of public health), העריך כי 2,000,000 נשים וילדות נאנסו עד שנת 2011. כיום חיות עד כ-200,000 ניצולות. מעטות הגיעו לטיפול מפני שאם ייוודע שנאנסו הן ינודו. בשנת 2010 אושפזו בבית החולים פנזי בבוקאבו 66 ילדות עד גיל 3 ו-50 נשים מעל גיל 65 אשר נאנסו בין חודש ינואר ליולי.
למטה: חיילים בצבא קונגו מסבירים מדוע הם אונסים נשים.
האונס האכזר הוביל לבעיות בריאותיות, חברתיות, משפחתיות ופסיכולוגיות ארוכות טווח וקשות לקורבנות אשר נותרו בחיים. מנתונים שסיפקו מרכזי הבריאות המקומיים עלה כי כ-13% היו מתחת לגיל 14. כ-87% סבלו מהפרשות מהנרתיק, וכ-79% מכאבים בבטן התחתונה. פיסטולות היו שכיחות מאוד בשל זיהום חריג ופציעות. 41% סבלו מהפרשות צואה ושתן מהנרתיק. בסקירת הרישומים הרפואיים בקרב 658 מהניצולות במרכז הבריאות סנט פול בעיר אבירה עלה כי 9% נדבקו באיידס, 13% בעגבת ו-31% בזיבה. 77% דיווחו כי הן סובלות מסיוטים ומנדודי שינה ו-91% דיווחו כי הן חיות בחרדה ומתביישות שנאנסו. בריחת שתן ופיסטולה בנרתיק שהיו סממן לכך שהן נאנסו הובילו לבידודן מקהילותיהן והגישה לניתוחי שחזור בקונגו מוגבלת.

לאה צ'ישוגי ניצולת רצח העם ברואנדה אשר נחשפה לממדי האונס החלה לתעד עדויותיהן של ניצולות. במהלך חודשיים היא ראיינה כ-500 קורבנות אונס. הצעירה ביותר בת שנה והמבוגרת ביותר בת 90 ונערה בת 14 שילדה פעמיים לאחר שנאנסה. בשנת 1997 הקימה הרופאה רחל קמבה עם חמש מעמיתותיה את ארגון "האימהות הלאומיות לסיוע לעקורים" (ANAMAD). עד שנת 2007 הארגון טיפל בכ-2,500 קורבנות אונס אולם קמבה כתבה כי "המספר ממשיך לגדול". הגינקולוג דניס מוקגווה ועמיתיו טיפלו ב-30,000 קורבנות אונס מאז תחילת המלחמה. הוא העיד כי נשים נורו באיברי המין אחרי שנאנסו ועל אחרות נשפכו כימיקלים. לדבריו השימוש באונס הוא "אסטרטגיה יעילה" שהרי המשפחות נאלצות לנוס מבתיהן ואדמותיהן מהבושה.

על אף תהליך השלום אשר החל בשנת 2003 והצבתם של שומרי השלום של ארגון האומות המאוחדות במדינה, נשים וילדות המשיכו להיאנס על ידי חיילים מהצבא הלאומי ומקבוצות חמושות אחרות, במחוזות המזרחיים של המדינה. במקרים רבים הן נאנסו קבוצתית על ידי קבוצת חיילים שהמתינו כל אחד לתורו. רק באוגוסט 2010 למשל, מעל 500 קורבנות נאנסו באכזריות. עבור גברים התאבים להשביע את הדחפים הסדיסטים והאפלים שלהם אין הזדמנות טובה יותר מאשר באזורים מוכי מלחמה. ועל כן גם קצינים וחיילים מטעם ארגון האומות המאוחדות שהוצבו באזור במהלך המלחמה ואחריה וביניהם גם שומרי השלום מהודו, אורוגוואי, מרוקו, תוניסיה ודרום אפריקה, אנסו נשים וילדות וסחרו בהן. רק בשנת 2004 לבדה אירעו 68 מקרים כאלו.
למטה: הסרטון: "בלתי ניתן לצפייה", שהופק כדי להילחם ביצרנים שיבאו את חומרי הגלם מקונגו ומימנו את המלחמה. מכיוון שמגלים פחות אמפתיה לשחורים באפריקה המשפחה לבנה וגרה באחוזה של מיליון פאונד בעומק הכפר האנגלי.

פרק משנה 7.11: אונס המוני במהלך מלחמת האזרחים בסוריה ובעיראק (2011-2016)

בשנת 2011 החלה תסיסה בסוריה כחלק מגל רחב של הפגנות במזרח התיכון שכונו האביב הערבי בשל חוסר שביעות הרצון מהממשלה. המלחמה פרצה ב-15 במרץ לאחר שמחאות אשר קראו לסילוקו של הנשיא בשאר אל-אסד, דוכאו באלימות רבה. המלחמה הייתה רב צדדית והתנהלה בין צבא סוריה ביחד עם בעלות ברית מקומיות וזרות שביניהן: רוסיה, איראן וחיזבאללה לבין קבוצות המורדים הסוניות: "צבא סוריה החופשי", קבוצות ג'יהאדסטיות סלפיות, כמו: ג'בהת פתח א-שאם, כוחות כורדים ערבים כמו: "הכוחות הסוריים הדמוקרטים" (SDF), "המדינה האסלאמית" (ISIL) ובתמיכת מספר מדינות באזור כמו טורקיה.

עם תחילתה של המלחמה ובמהלכה האסטרטגיה של כוחות הממשלה לצד מעשי הטבח הייתה אינוס נשותיהם ובנותיהם של המורדים כדי לדכא ולבלום את המרד שכן זה נחשב להשפלה מוחלטת המובילה את המורדים להימלט מהאזור בשל החרפה. המטרה הנוספת של האונס ההמוני הייתה גם להעניק ללוחמים את שכרם, לעלות את המורל שלהם ולהחדיר בהם מוטיבציה. כמו כן גם מורדים שלחמו ב-"צבא סוריה החופשי" (FSA) אנסו את נשותיהם ובנותיהם של תומכי הממשלה בכל מקום שיכלו.

בשנת 2011 ארגנו כוחות המדינה אונס המוני של נשים בעיר דרעא. בעיר ג'סר א-שורור הטקטיקה הייתה פשיטה על הבתים שהתגוררו בהם נשים. בשנת 2012 הצהיר ארגון האומות המאוחדות שהאונס מהווה נשק מלחמה ומקרים רבים לא מדווחים. רק עד יולי 2012 דווח על מעל מאה מקרי אונס של נשים וילדות, רבות מהן נאנסו על ידי לוחמי מליציות ממשלתיות ומליציות "שַׁבִּיחָה" (בשפה המדוברת הביטוי מתאר: בריונים רחבי כתפיים). ב-13 באוגוסט קצינים עלווים הורו לחייליהם לאנוס נערות בעיר חומס שנורו למוות לאחר מכן. חיילים שסירבו לאנוס נורו בהוראת הצבא. על פי דוח ועדת החילוץ הבינלאומית שפורסם ב-14 בינואר 2013 האונס היה "מאפיין משמעותי" והסיבה העיקרית למנוסתן של כ-600,000 נשים וילדות מאזורי המלחמה.
1-22.jpg
בשנת 2013 פרסם הארגון "להציל את הילדים" כי "ילדות בקושי בנות 12 נאנסות". ראש משמר זכויות האדם במזרח התיכון, שרה לאה דיווחה כי כוחות הביטחון הסורים אונסים בחסינות מוחלטת. לפי הדיווח הלוחמים בכל המליציות החמושות אונסים. עד סוף נובמבר דווח על כ-6,000 נשים שנאנסו (חלקן קבוצתית) על ידי כוחות הממשלה, בעיקר במהלך פשיטות ממשלתיות, במחסומים או במתקני המעצר ורבות מהן התעברו. אולם הנתונים גבוהים בהרבה בהתחשב בכך שרוב המקרים לא מדווחים. הקורבנות שנאנסו התמודדו לא רק עם האונס שהן עברו אלא גם עם ההשלכות. בסוריה נשים שנאנסו במקרים רבים נרצחות על "חילול כבוד המשפחה", וגם אם הן בכל זאת מורשות על ידי בני משפחותיהן להמשיך לחיות, הן כבר אינן ראויות להינשא.

גברים שנכלאו במתקני המעצר, אוימו על ידי כוחות הממשלה שבמידה והם לא ישתפו פעולה, הנשים והבנות שלהם תאנסנה. אין ביזוי גדול יותר לזכרים מאשר התייחסות אליהם כאל נקבות. למרות זאת לא התקבלו דיווחים על אונס גברים מפני שעבור הלוחמים האונס הוא גם למטרת הנאה והנאתם הגדולה היא לאנוס נקבות. הסיבה השנייה היא לא להיחשד כהומוסקסואליים. ולכן כדי לבזות אותם מבלי לגעת בהם הם דחפו לגופם אלות ואף כפו עליהם לאנוס אחד את השני כמו למשל בכלא סיידנאיא. אולם כדי בכל זאת להשביע את התאווה שלהם, בהיעדר נקבות במתקני המעצר, כוחות הממשלה לעיתים אנסו נערים וילדים שגופם טרם התפתח והפך לגברי, תוך שהם מדמים אותם לנקבות. בחלק מהמקרים הם אף אנסו אותם בפומבי לעיני כלואים. באחד המקרים לדוגמה נאנס נער כבן 15 לעיני אביו ובמקרה אחר נאנס ילד בן 11 על ידי שלושה קצינים של שירותי הביטחון.
למטה: ציטוט מתחינותיה של אישה יזידית אומללה שנפלה לידיהם של לוחמי המדינה האיסלאמית והצליחה ליצור קשר עם לוחמים עיראקים: "נאנסתי שלושים פעם וזה אפילו לא צהריים. איני יכולה ללכת לשירותים. בבקשה תפציצו אותנו!"
1-2-16.png

תת-פרק משנה 7.11.1: אונס המוני של נשים וילדות ברחבי המדינה האסלאמית (ISIL)

עם פרוץ המלחמה ארגון דאעש ניצל את נפילת השלטון והחוק והתפוררותה של החברה והחל לכבוש שטחים בסוריה ועיראק. ב-29 ביוני 2014 הכריז דובר הארגון אבו מוחמד אל-עדנאני על הקמתה של המדינה האיסלאמית בכל השטחים הרציפים של סוריה ועיראק שבשליטתם שבה יונהג אורח חיים איסלאמי בכל תחומי החיים לאחר שהם כבשו שטחים נרחבים בצפון עיראק. הוא הצהיר כי היא תמשיך להתפשט כדי להשליט בסוף את ה"חליפות האיסלאמית" בכל המזרח התיכון ובהמשך בכל העולם. הדובר קרא לארגון אל-קאעידה ומליציות סונים נוספות באזור, להצהיר אמונים למדינה. אבו באכר אל-בגדאדי התמנה לאמיר. בהקשר לאוכלוסייות הלא-מוסלמיות בשטחים בשליטתם, הוחלט שהגברים והנערים יושמדו מאחר ואין כל תועלת מגופם החי. הילדים הזכרים מאחר וניתן עדיין לעצב את תפיסת עולמם ואת אמונותם, יועברו למחנות הצבאיים כדי להפוך אותם ללוחמים. ואילו הנקבות מאחר וגופן מסב הנאה אדירה לגברים, תוענקנה ללוחמים וגברים מוסלמים והן תהפוכנה לשפחות המין שלהם.

בשיאה של המדינה האיסלאמית היא שלטה בשטח עצום בגודל של אירלנד, ומספר הלוחמים שלה הגיע עד ל-258,000 איש. המדינה האיסלאמית התירה ללוחמיה לאנוס כל אישה וילדה לא מוסלמית אשר נופלת בשבי במטרה להחדיר בהם מוטיבציה. המטרה השנייה הייתה להענישן. על פי תפיסתם הקיצונית נקבות אשר כפרו בנביא מוחמד, עונשן הוא להיאנס על ידי לוחמיו. המטרה השלישית הייתה להשתמש במשאב גופן לגיוס כספים על ידי מכירתן כשפחות מין, ונקבע כי כל חמישית תילקח כמס. על פי הדיווחים ההיתר לאנוס נשים היווה אף טכניקה לפתות גברים בעולם להתגייס לצבא הג'יהאד של המדינה האיסלאמית. כיבושי הערים העיראקיות ביוני 2014 לווה בחטיפות ואונס המוני. עשרות אלפי נשים וילדות נאנסו במהלך הפלישות ואחריהן. נאנסו בעיקר נשים וילדות שלא היו מוסלמיות-סוניות ומרביתן נאנסו על ידי מספר לוחמים בדרך כלל על ידי חבריו של שוביהן.
למטה: נערה יזידית בת 19 שנאנסה כמו רבות אחרות על ידי לוחמים של המדינה האיסלאמית בצפון עיראק.
1-3-10.jpg
כחלק ממסע ההתפשטות של המדינה האסלאמית בצפון עיראק, לוחמיה נעו לעבר העיר סינג'אר והעיירות והכפרים הסמוכים במחוז נינוה בצפון עיראק אשר התגוררו בהם בעיקר יזידים במטרה להכחיד את הגברים והנערים ולאנוס את הנשים והילדות. ב-3 באוגוסט 2014, הלוחמים הפגיזו את האזור עם מרגמות עד השעה 3 בלילה, ועד שעות הבוקר הם כבשו את האזור כולו. מנתוני הדוח המשותף של משרד הנציב העליון של ארגון האומות המאוחדות לזכויות אדם, ומשלחת הסיוע של ארגון האומות המאוחדות לעיראק, הראו שבחודש אוגוסט הושמדו כ-5,000 גברים ונערים. הגופות שלהם הושלכו לבורות משותפים ונקברו. שנים אחר כך התגלו עשרות בורות. בנובמבר 2017 למשל, נחשף בור שהכיל 70 קורבנות ובדצמבר בור שהכיל 90 קורבנות. על פי משרד זכויות האדם של ארגון האומות המאוחדות ומשלחת הסיוע שלו לעיראק, קיימים מעל 200 אתרים כאלו במדינה. המדינה האסלאמית פרסמה בזמן אמת תמונות של הרציחות באזור סינג'אר ברשת האינטרנט כולל בחשבונות הטוויטר שלה.

לוחמי המדינה האסלאמית פלשו בין היתר גם לאזור טיל עזר וכפר קיניה ורצחו בכפר 90 זכרים, כולל גם ילדים זכרים בני 12. הנשים והילדות הושארו בחיים כדי לאנוס אותן והפכו לשפחות המין שלהם. רבות מהן הועברו לאזורים שונים ברחבי המדינה. בין 400 ל- 450 מהן הועברו לעיר תל עפר בעיראק, ומאות נוספות לאזור סי-באשה-חידרי ומשם הן הועברו למחוז אל-בעאג'. ב-4 באוגוסט הם נכנסו לכפר הרדאן, הרגו 250-300 זכרים וחטפו את נשותיהם ובנותיהם. נוספות נחטפו מהכפרים השכנים. בעיר סינג'אר הם הרגו 500-2,000 זכרים וב-6 באוגוסט הם חטפו 400 נשים כדי למכור אותן כשפחות מין לגברים מוסלמים. בין ה-3 ל-6 באוגוסט הלוחמים חטפו כ-500 נשים וילדות ממחוז אל-בעאג', ומעל 200 נשים וילדות נוספות מהכפר טל בנאט.

ב-15 באוגוסט 2014, לוחמי המדינה האסלאמית נכנסו אל הכפר היזידי קוצ'ו דרומית לסינג'אר שבו התגוררו 1,826 תושבים. הגברים והנערים הופרדו מהנשים והילדים וכולם הועברו לבית הספר-התיכון בכפר, שם קודם נבזזו מגופם התכשיטים שלהם. לאחר מכן כל הזכרים מגיל 14 הועברו להשמדה. ראשיהם של כ-600 מהם נערפו והשאר הוצתו ונשרפו חיים או שנורו למוות. בחלק מהמקרים הגברים והנערים אף אולצו לפני שהוצאו להורג לחפור בעצמם את הבורות המשותפים שבתוכם יקברו אותם. אחר כך גופותיהם נדחפו והושלכו כמו פסולת לתוך הבורות כאשר כמה מהם עדיין חיים. כל בור התמלא ונאטם בערמות עפר. הזכרים מתחת לגיל 14 נלקחו למחנות צבאיים ברחבי המדינה האסלאמית, ושם הם אומנו כדי להפוך אותם ללוחמים כמותם. הנקבות הוכרזו כשפחות ומעל אלף נשים וילדות הועברו לאזורים שונים כדי לספק גברים מוסלמים והם אנסו אותן בשיטתיות. נערות רבות שנאנסו על ידי לוחמי המדינה האסלאמית והצליחו להימלט מהם, התאבדו בקפיצה אל מותן מהר סינג'אר באזור.
1-3-2.jpg
באוקטובר 2014 הארגון קבע במגזין הדיגיטלי "דאבק" כי היזידים הם עובדי אלילים ולכן לפי השָׁרִיעָה מותר לנהוג בנשותיהם ובנותיהם כשלל מלחמה ולאנוס אותן. צוטטו מספר פסוקים בחדית' ובקוראן אשר תומכים בזכותם לאנוס נקבות לא מוסלמיות. בסוף 2014 פרסמה המדינה האיסלאמית עלון שהתמקד בטיפול בהן. נכתב שמותר לגברים מוסלמים לאנוס גם ילדות קטנות לא מוסלמיות שהגוף שלהן ניתן לחדירה: "מותר לקיים יחסי מין עם שפחה שטרם הגיעה לגיל ההתבגרות, אם היא מתאימה". בעלון נכתב כי מותר לגברים להכות אותן כדי לחנך אותן למשמעת, ומותר להעבירן לגברים אחרים כל עוד הם לא עיברו אותן. בעלון נוסף שהופץ נכתב שכל אישה לא מוסלמית חייבת להיאנס לפחות על ידי עשרה לוחמים מוסלמים כדי לכפר על מעשיה.

כל הקורבנות שנלקחו כמס היו מתחת לגיל 30 וחלקן ילדות שבקושי סיימו בית-ספר יסודי. הן הובאו למרכזים ברחבי המדינה. עם בואן הן נבדקו על ידי גינקולוגים אשר מיינו אותן לבתולות ולא בתולות. נשים בהריון עברו הפלות בכפייה. מרביתן הולבשו בבגדי פאר וחלקן אופרו בכבדות. ב-3 בנובמבר המדינה האיסלאמית הנפיקה מחירון על פי גילן. ככל שהן צעירות יותר מחירן היה גבוה יותר. הן נמכרו ללוחמים מוסלמים סונים, בעיקר עיראקים, סורים, סעודים וממדינות אחרות במפרץ הפרסי וטורקים. בדוח של מועצת זכויות האדם של ארגון האומות המאוחדות נכתב כי: "נשים וילדות מגיל 9 נמכרות כשפחות מין ללוחמים של המדינה האיסלאמית אשר מכים אותן באופן קבוע ואונסים אותן ואחר כך הן נמכרות שוב. אם הן מנסות לברוח, הורגים אותן". לדברי מירזה דינאי מייסדת ארגון הסיוע הגרמני עיראקי לופטברוק אירק, כל שבויה שהארגון מכר, הוא תיעד בבעלות מי היא, "לפיכך אם ילדה בורחת כל מרכזי-השליטה, המחסומים וכוחות-הביטחון יודעים שהילדה הזו ניסתה להימלט מהבעלים שלה".

בשנת 2015 המדינה האיסלאמית הכריזה על מחירן הרשמי של שפחות המין על פי גילן:
-
ילדות מגיל שנה עד 9 תמכרנה לגברים מוסלמים תמורת 200,000 דינר (169 דולר).
- ילדות ונערות מגיל 10 עד 20 תמכרנה לגברים מוסלמים תמורת 150,000 דינר (127 דולר).
- נשים מגיל 20 עד 30 תמכרנה לגברים מוסלמים תמורת 75,000 דינר (63 דולר).
- נשים מגיל 40 עד 50 תמכרנה לגברים מוסלמים תמורת 50,000 דינר (42 דולר).
יחד עם זאת היו שבויות שנמכרו במחירים נמוכים אף יותר כמו למשל חפיסת סיגריות.
למטה: מחירון נוסף של שפחות מין שהונפק ב-16 באוקטובר 2014 על ידי המדינה האסלאמית.
1-2-17.png
הלה אספנדיארי ממרכז המלומדים הבינלאומי של וודרו וילסון סיפרה כי: "בדרך כלל המדינה האיסלאמית לוקחת את הנשים המבוגרות לשוק שפחות מאולתר ומנסה למכור אותן. הנערות הצעירות יותר נאנסות או שמשיאים אותן ללוחמים. זה מבוסס על נישואים זמניים.. ולאחר שהלוחמים קיימו יחסי מין עם הנערות הצעירות האלו, הם פשוט מעבירים אותן ללוחמים אחרים". ב-11 חודשים הראשונים של 2013 קרן האוכלוסין של ארגון האומות המאוחדות (UNFPA) העניקה עזרה נפשית ל-33,430 נשים שנאנסו ולעוד כ-4,800 נשים שנאנסו בדצמבר. ג'ודי וויליאמס, מהקמפיין הבינלאומי להפסקת האונס ההמוני של נשים וילדות בעתות מלחמה, אמרה כי: "שוב בסוריה אינספור נשים מוצאות את עצמן מתמודדות עם מלחמה המתחוללת על גופן".

בנובמבר 2013 הארגון "רשת זכויות האדם האירופית-הים-תיכונית הלא ממשלתית" (EMHRN) הפיק דוח שקבע שמתחילת המלחמה בשנת 2011 נאנסו כ-6,000 נשים וחלקן נאנסו קבוצתית אולם המספר גם עשוי להיות גבוה בהרבה בהתחשב בכך כי רוב המקרים כלל אינם מדווחים. על פי הדוח מרבית הקורבנות נאנסו במהלך התקיפות. אחרות נאנסו בשבי או במחסומים. ב-12 באוגוסט 2014 העביר ארגון האומות המאוחדות מנציגיו בעיראק "דיווחים זוועתיים על חטיפתן ומעצרן של נשים וילדות יזידיות, נוצריות, טורקמניות, ושבאקיות, שנאנסו בפראות". הערכה היא כי כ-1,500 יזידיות ונוצריות אולצו לשמש שפחות מין.

דוח של ארגון האומות המאוחדות (UNAMI/OHRCR), שהתפרסם ב-26 בספטמבר 2014, העלה כי עד סוף אוגוסט נחטפו עד 2,500 נשים וילדות. בתחילת אוקטובר החוקר באוניברסיטת שיקגו מתיו בארבר, ליקט רשימה של כ-4,800 נשים וילדות מתוך האומדן הכולל של 7,000 קורבנות. בדוח של הארגון שהופק ב-2 באוקטובר 2014 והתבסס על 500 ראיונות עם עדים, עלה כי באוגוסט המדינה האיסלאמית חטפה בין 450 ל-500 נשים וילדות למחוז נינוה בעיראק "ומשם 150 נשים לא נשואות וילדות בעיקר מהקהילות היזדיות והנוצריות, נלקחו אל סוריה במטרה להימסר ללוחמים כמתנה או כדי להימכר כשפחות מין". באוקטובר 2014 דוח של הארגון קבע שבאוגוסט 2014 הוחזקו בין 5,000- ל-7,000 נשים יזידיות כשפחות מין בצפון עיראק. נאזנד ביח'חאני חוקר כורדי-בריטי סיפר באוקטובר 2014 כי "הנשים היזידיות טופלו כמו בַּקָּר. הן היו חשופות לאלימות פיזית ומינית לרבות אונס שיטתי ומכירתן כשפחות מין. הן נחשפו בשווקים במוסול ובראקה בסוריה, כשהן נושאות עליהן תגי מחיר".
למטה: ידיעה על מרווה קדר, ילדה רק בת 10. היא נלקחה עם עוד ילדות לבירה ראקה, שם נאנסה על ידי עשרות לוחמי ג'יהאד שהכניסו אותה להריון. חודשים אחר כך, חברה שנמלטה סיפרה כי ראתה אותה, אולם לא ידוע מה עלה בגורלה.
1-20.png
המנהיגים של המדינה האיסלאמית שקבעו כי גברים מוסלמים חופשיים לאנוס נשים וילדות שאינן מוסלמיות, אנסו גם בעצמם. קיילה ג'ין מולר למשל, אמריקאית מפרסקוט אריזונה בת 26, עבדה בדרום טורקיה בדצמבר 2012 כדי לסייע לפליטים סורים. ב-3 באוגוסט 2013, היא נסעה שלא במסגרת עבודתה לעיר חאלב בצפון סוריה עם קבלן סורי על מנת להתקין ציוד תקשורת בבית החולים "רופאים ללא גבולות". צוות הרופאים היה בהלם עם הגעתה, שכן סוריה בעיצומה של מלחמת האזרחים הייתה מסוכנת מאוד לעובדי הסיוע הבינלאומיים ובמיוחד לנשים. למחרת הם ניסו להוביל אותה עם נהג סורי אל תחנת אוטובוס, כדי שתוכל לחזור לטורקיה אולם המכונית נקלעה למארב. הגבר הסורי שוחרר ומולר נלקחה בשבי כדי להשתמש בה כשפחת מין.

במאי 2015 דווח כי מולר מוחזקת כשפחת מין אישית של אבו סייף, אשר היה סמל ומנהיגה הרוחני של המדינה האיסלאמית. באוגוסט 2015 היא הוענקה למנהיג המדינה האיסלאמית אבו בכר אל-בגדאדי שאנס אותה באלימות ביומיום עד שהיא מתה. ב-10 בפברואר 2015, המדינה האיסאלמית שלחה למשפחתה דואר אלקטרוני עם שלוש תמונות של גופתה לבושה בחיג'אב שחור ועל פניה חבלות. לפי מצב הגופה היה ברור שהיא לא נהרגה מפיצוץ מטען חבלה, אלא כתוצאה ממכות חוזרות ונשנות שספגה מחפץ כהה. דוברת המועצה לביטחון לאומי, ברנדט מיהן, מסרה כי התמונות של גופתה אומתו בידי קהילת המודיעין.
למטה: קיילה מולר שנאנסה ביום-יום באלימות רבה על ידי מנהיג המדינה האיסלאמית אבו בכר אל-בגדאדי עד שמתה.
1-5-7.jpg
הניו יורק טיימס כתב באוגוסט 2015 כי "האונס השיטתי של נשים וילדות מהמיעוט היזידי הוטמע עמוקות בארגון ובתאולוגיה הרדיקלית של המדינה האיסלאמית". במאמר נכתב כי בתפיסתם לא רק שהאיסלאם מתיר ללוחמי ג'יהאד לאנוס נשים וילדות לא מוסלמיות, זו אף מצווה. תפיסה זו הומחשה היטב בעדותן של הניצולות. למשל, ניצולה בת 15 העידה כי: "בזמן שנאנסתי האנס כל הזמן אמר לי שזה: "עיבאדה" عبادة‎ (טקס דתי)". ניצולה אחרת בת 12 העידה כי "האנס שלי טען כי בכך שהוא אונס אותי, הוא מתקרב לאלוהים". ניצולה בוגרת העידה על תחינותיה בפני שובה שיפסיק לאנוס ילדה בת 12 שנשבתה יחד עמה. הוא השיב לה: "לא, היא אינה ילדה קטנה.. היא שפחה והיא יודעת לקיים יחסי מין ולקיים איתה יחסי מין משמח את אלוהים".

באמצע 2016, לורי הנננט, מאיה אלרוזו ובלינט שלנקו שעבדו בסוכנות הידיעות האמריקאית (Associated Press) דיווחו כי: "המדינה האיסלאמית הידקה את השמירה על כ-3,000 נשים וילדות שהוחזקו כשפחות מין" אף על פי שהחלה לאבד שטחים לכוחות העיראקים. הן סורסרו בעזרת אפליקציות מוצפנות: "בעיקר טלגרם, פייסבוק וואצאפ". מודעות למכירתן הגיעו לידיהם. לוחמים רבים אנסו כל אחד עשרות וחלקם אף מאות נשים. למשל, עמר חוסין ג'יהאדיסט שנתפס לאחר שהמלחמה הסתיימה הודה שהוא אנס למעלה מ-200 נשים. הוא סיפר כי המפקדים נתנו יד חופשית ללוחמים לאנוס נשים יזידיות, רבות ככל שרצו. בדוח של ועדת חקירה בינלאומית מספטמבר 2020 נכתב בסעיף 59 שמאז שנת 2019 נשים וילדות כורדיות בכל אזור עפרין ורא'ס אל-עין נאנסות על ידי לוחמי הצבא הלאומי הסורי (פלג אשר נתמך על ידי טורקיה) וכי נגרם להן "נזק פיזי ונפשי חמור". הם אונסים אותן לא רק בכוונה להשביע את תאוותם אלא גם כדי להטיל אימה על התושבים, להגביל להרתיע ולהעניש אותם.
1-4-11.jpg
האונס אינו רק העונש לכופרים אלא גם השכר של הלוחמים. ועל כן בשל מחסור בכופרות הם אנסו גם נשים וילדות מוסלמיות. מספר פסקי הלכה שאחת מהן יוחסה למשל לאיש הדת הסלפי-סעודי השייח' מוחמד אל-ערפה בשנת 2013, פסקו כי בעתות מלחמה הנשים והילדות המוסלמיות סוניות מצוות לקיים יחסי מין עם הלוחמים במטרה לנחם אותם ולעלות את המורל שלהם. הפרקטיקה הזו כונתה: "ג'יהאד מיני" (جهاد النكاح‎) ובמסגרתה הן מושאות שוב ושוב בנישואים זמניים ומועברות מלוחם ללוחם. כמו כן נשים מוסלמיות סוניות מכל העולם (בין היתר מאוסטרליה, בריטניה ומלזיה) נקראו להגיע ולהצטרף כ-"נשים מנחמות".

בשנת 2014 דיווח העיתון הבריטי "דיילי מירור" כי הלוחמים הורו למשפחות מוסלמיות: "למסור להם את בנותיהם ליחסי מין". עלונים שפוזרו בערים הכבושות מוסול ותיכרית בעיראק קבעו כי נשים בתולות או לא, מצוות להצטרף ל-"ג'יהאד מיני" ולנקות את עצמן באמצעות קיום יחסי מין עם לוחמים, ונקבע כי הנשים שתסרבנה תפרנה את רצונו של אללה והן יוכו או יוצאו להורג. בדצמבר 2014 דיווח ​​משרד זכויות האדם העיראקי שהמדינה האיסלאמית הוציאה להורג בפלוג'ה 150 נקבות (נשים וילדות), כולל נשים הרות אחרי שהן סירבו להשתתף ב-"ג'יהאד מיני" ולענג לוחמים. באוגוסט 2015 דיווח דובר המפלגה הדמוקרטית של כורדיסטן כי המדינה האיסלאמית הוציאה להורג 19 נשים לאחר שגם הן סירבו להשתתף ב-"ג'יהאד מיני" ולספק לוחמים.

פרק משנה 7.12: אונס המוני במהלך רצח העם הרוהינגי במיאנמר (2016-2017)

אוכלוסיית מיאנמר מונה בעיקר בודהיסטים עם קבוצות מיעוט קטנות שחבריהן מנהלים אמונות אחרות כולל הרוהינגים (4%). הרוהינגים חיים במחוזות רוהינגיה וראכין. הם נרדפים בשיטתיות על ידי הממשלה והבודהיסטים הלאומניים משנות השבעים. נשללה מהם הזכות לנוע בחופשיות, לרכוש השכלה גבוהה ולקבל את כל השירותים ואמצעי התמיכה החיוניים. אזרחותם אף נשללה בשנת 1982. הם לא מורשים לנוע ללא אישור רשמי ובעבר נדרשו לחתום על התחייבות שלא ללדת יותר משני ילדים. אדמות רבות שלהם נושלו עבור הצבא או מתיישבים בודהיסטים שנדדו אליהם מאזורים אחרים במדינה. הם נתונים לעבודות כפייה שגרתיות שבמהלכן כל גבר רוהינגי מצווה לוותר על יממה אחת כל שבוע, כדי לעבוד על פרויקטים צבאיים וממשלתיים.

ב-9 באוקטובר 2016 פתח הצבא הבורמזי באמצעות המיליציה הבודהיסטית במתקפה כבדה כדי להשמיד את העם הרוהינגי. תושבים רוהינגים רבים ניסו נואשות לחצות את נהר נאף בסירות במטרה להימלט מהמדינה ולתפוס מחסה בבנגלדש השכנה והצבא בתגובה פתח לעברם באש עם פצצות מרגמה ומקלעים וגופות של רבים מהם החלו להישטף לחוף מהסירות הטבעות. במהלך הטיהור האתני הצבא השמיד לפחות 392 כפרים רוהינגים כולל גם בתים, בתי ספר, שווקים, חנויות, עסקים ומסגדים. מחקר מינואר 2018 העריך כי נטבחו כ-24,000 רוהינגים כולל תינוקות וילדים, כ-116,000 הוכו וכ-36,000 הושלכו לשרפות.
למטה: אחד הכפרים שהושמדו במחוז ראכין, ספטמבר 2017.
1-10-4.jpg
כחלק ממסע הטיהור ההנחיה ללוחמים הייתה לאנוס את הנשים והילדות הרוהינגות לא רק כדי ליהנות ולבוא על סיפוקם אלא גם כדי להפגין את עליונותם על הקבוצה האתנית כולה, להמיט עליה חרפה, ולרמוס את דתם ואמונתם שתוביל להתפוררותם. הנשים והנערות נאנסו קבוצתית על ידי חיילי צבא, שוטרי משמר הגבול במיאנמר וחמושים מהמיליציות הבודהיסטיות בראקין. רבות מהן אחרי שנאנסו אולצו להסתובב עירומות כדי לבזותן. חלקן הוחזקו במחנות הצבאיים כדי לשמש שפחות מין לחיילים. חלק מהנשים והילדות נאנסו למוות. אחרות שרדו ונמצאו מוכות הלם עם חבלות אחרי שהן הגיעו למחנות הפליטים בבנגלדש.

באחד המקרים למשל ב-26 באוגוסט 2017 נכנסו כוחות הביטחון של מיאנמר ומילציות מקומיות בראכין לתוך הכפר צ'וט פיין. הם החלו להוציא להורג את הגברים ואת חלקם הובילו לחקירה. לפני שהם החריבו את הכפר עד היסוד, הם אנסו נשים רבות. רק בטבח הזה לבד נטבחו 358 תושבים רוהינגים. תמונות לוויין שפורסמו ב-16 בספטמבר 2017 הראו שהכפר נשרף לגמרי.
למטה: פליטים רוהינגים שהצליחו להימלט למחנה הפליטים בבנגלדש. צולם ב-14 בספטמבר 2017.
1-9-4.jpg
ב-30 באוגוסט בבוקר צבא מיאנמר ומשתפי פעולה מקומיים הגיעו לכפר טולה-טולי, סגרו את כל נקודות היציאה והטילו מצור. הכפר אחר כך נכבש ותושביו הובלו לגדת הנהר דואל טולי. הנשים והילדים הופרדו מהגברים והצטוו לשבת לאורך גדת הנהר. הגברים הועמדו בשורה לאורך גדת הנהר ואז נורו מנשקים אוטומטיים, עברו לינץ', נשרפו למוות, ראשיהן נערפו או פוצצו עם רקטות נגד טנקים. בשלב מסוים החיילים חדלו וצעקו למי שעדיין בחיים לקום ופתחו שוב באש כדי לוודא את המוות של כולם. הגופות שלהם הושלכו לתוך מספר בורות ואז הועלו באש כדי להעלים כל זכר מהם. לאחר מכן הבורות נאטמו בעירומות עפר.

בזמן שהגברים הושמדו, החיילים לשם השעשוע הורו לנשים לעמוד ולנסות להימלט מהם. הן החלו לרוץ והחיילים פתחו באש לעבר גבן. לא היה להן סיכוי. כמה נשים בניסיון נואש לחמוק מהקליעים ניסו לחצות את הנהר הסוער אולם טבעו למוות בזרם. החיילים לא בזבזו תחמושת כדי להרוג את התינוקות והילדים הקטנים, אלא פשוט תפסו אותם והשליכו אותם לנהר אל מותם. הם החליטו להשאיר כ-30 נשים בחיים ולאנוס אותן כשנשמתן עדיין באפן כדי שיוכלו להתענג על ייסוריהן ברגעיהן האחרונים. הם הורו להן לשבת על הקרקע לאורכו של הנהר ולהמתין שחיילים ייקחו אותן לבקתות הסמכות כדי לאנוס אותן לפני המתתן. בכל פעם נלקחו מתוכן 5 נשים. בלתי אפשרי לתאר במילים את רגעי האימה שהן עברו, כאשר הן המתינו לתורן להיאנס לפני שרוצחים אותן. לאחר שהן נאנסו, הן הוכו באכזריות והבקתות הועלו באש והן נשרפו. מעל 500 רוהינגים הושמדו בכפר הזה.

ב-3 בפברואר 2017 משרד הנציב העליון של "האומות המאוחדות לזכויות אדם" (OHCHR) הפיק דוח שהתבסס על ראיונות עם למעלה מ-200 פליטים. מחצית הנשים העידו שהן נאנסו או הותקפו מינית. האלימות המינית תוארה כ"מסיבית ושיטתית". מחקר באוגוסט 2018 העריך שמעל 18,000 נשים וילדות נאנסו במהלך המלחמה. רבות נאנסו קבוצתית על ידי חיילים רבים. באחד המקרים למשל נערה רוהינגית בת 15 נגררה על הקרקע מעל כ-50 מטר בלי רחמים ואז היא נאנסה על ידי 10 חיילים.
למטה: ילדה רוהינגית, שפיקה בגום, מחזיקה את אחותה סאמיירה במחנה הפליטים בבנגלדש. צולם באוקטובר 2017.
1-8-4.jpg

פרק משנה 7.13: אונס המוני במהלך מלחמת תיגראי (2020-2021)

בשנת 2019, ראש ממשלת אתיופיה אבי אחמד מיזג את כל המפלגות האתניות והאזוריות של קואליציית החזית הדמוקרטית המהפכנית של אתיופיה (EPRDF), וכמה מפלגות אופוזיציה למפלגתו החדשה. חזית השחרור העממית של תיגראי (TPLF), ישות בעלת עוצמה פוליטית אשר שלטה בפוליטיקה במדינה במהלך 27 שנים כמשטר דיכוי, באמצעות מערכת דומיננטית של מפלגה אחת, סירבה להצטרף. היא טענה כי אבי אחמד הפך לשליט לא לגיטימי משום שהבחירות הכלליות אשר תוכננו ל-29 באוגוסט 2020 נדחו לשנת 2021, עקב מגיפת הקורונה המתמשכת. בספטמבר 2020 החזית העממית בראשות יושב הראש דברטסיון גברמיכאל, קיימה בחירות אזוריות בתיגראי, בניגוד להוראת הממשלה הפדרלית אשר הכריזה עליהן כבלתי חוקיות.

ב-3 בנובמבר 2020 פרצה מלחמה, בין כוח ההגנה הלאומי של אתיופיה (ENDF), המשטרה הפדרלית באתיופיה והמשטרה. האזורית, ביחד עם כוחות ההגנה של אריתריאה (EDF) כוחות ז'נדרמריה באזורי אמהרה ועפר הסמוכים, לבין כוחות ההגנה המקומיים של חזית השחרור העממית, וצבא השחרור של אורומו (OLA). כוחות הביטחון של תיגראי תקפו את בסיסי הפיקוד בצפון ואת מפקדות כוח ההגנה הלאומי של אתיופיה באזור. הכוח פתח במתקפת נגד בתיגראי. ב-28 בנובמבר כוחות בעלות הברית הפדרליות כבשו את מקלה הבירה. בסוף נובמבר ממשלת תיגראי הצהירה כי תמשיך להילחם עד ש"הפולשים" יברחו. במהלך נובמבר ודצמבר 2020 התחולל טבח המוני בלי משפט של תושבים בעיר אדיגרט, תיגראי וסביבותיה בהאגרה סלאם, מחנה הפליטים חיטס, הומרה, מאי קדרה, דברה אבי ואקסום. לפחות 10,000 בני אדם נספו והתפתח משבר הומניטרי קשה.

ב-28 ביוני 2021 כוחות ההגנה של תיגראי כבשו מחדש את עיר הבירה מקלה ואז ביולי התקדמו לאזור הערים אמהרה ואפר. בתחילת נובמבר 2021 כוחות ההגנה של תיגראי יחד עם צבא השחרור של אורומו, השתלטו על מספר עיירות בכביש המהיר מדרום לאזור תיגראי לכיוון עיר הבירה אדיס אבבה בעוד החזית העממית מתרברבת שהיא גם "שוקלת לצעוד באדיס אבבה". החזית העממית, צבא השחרור של אורומו יחד עם 7 קבוצות מורדים קטנות יותר הצהירו שהם יפרקו את ממשלת אבי אחמד.
למטה: אישה צעירה מביטה בקברי אחים בבית הקברות של הכנסייה האורתודוקסית באבונה ארגווי בעיירה מאי קדרה.
1-23.jpg
במהלך המלחמה התחולל אונס המוני יומיומי נרחב של נשים וילדות בקנה מידה גדול באופן מכוון ושיטתי של שתי הממשלות כדי לעלות את המורל של הלוחמים ולהשתמש באיבר המין הגברי שלהם כ-"נשק מלחמה", כדי "לשבור את המורל של האויב, להטיל מורא ולגרום לו לוותר על המאבק". מטרה נוספת הייתה לאלצן ללדת ילדים שאינם תגרים, כדי לבצע בהן: "ניקוי גנטי". חיילי אתיופיה, אריתריאה ואמהרה לעגו לקורבנות התיגראיות שהם אנסו ואמרו להן כי הן משתייכות לעם שהוא חסר תרבות והיסטוריה ולכן הם אונסים אותן כדי: "להפוך אותן לאמהריות", "להסיר את התיגראיות שלהן" ו-"לנקות" את קשר הדם שלהן. לעיתים הלוחמים אף לא היו צריכים להשתמש בכוחם הפיזי כדי לאנוס אותן, מאחר והם ניצלו את המשבר ההומניטרי הקשה והמליצו לנשים שהתגוררו בשטחים הכבושים להיאנס על ידם ב-"הסכמה", בתמורה למצרכים בסיסיים שיאפשרו להם לשרוד. כמו כן לוחמים שידעו שהם נושאים מחלות מין וזיהומים אנסו נשים וילדות גם במטרה להדביק אותן כסוג של לוחמה ביולוגית.

ללוחמים לא היה אכפת מה גילן של קורבנותיהם. הם אנסו קבוצתית ילדות קטנות כבנות 8, זקנות כבנות 70 ואף נשים הרות. משפחות שניסו להגן על בנותיהן מפני האונס אף גילחו את ראשיהן והלבישו אותן בבגדי זכרים בתקווה שלא יזהו שהן נקבות. הקורבנות לעיתים קרובות נאנסו לעיני בני משפחותיהן שאולצו בכוח לצפות. במקרים רבים אימהות ובנותיהם נאנסו זו לצד זו. הלוחמים אף כפו על גברים לאנוס בעצמם את בנות משפחתם, כדי שיבזו אותן בעצמם. מחזה שאותו הם ראו כמגרה במיוחד. הלוחמים לרוב אנסו את קורבנותיהם באופן מבזה במיוחד, תוך שהם מכנים אותן בשמות גנאי ומגדפים את הקבוצה האתנית. במטרה להגביר עוד יותר את הריגוש הם לרוב גם תוך כדי עינו אותן, כיבו סיגריות עליהן, או צרבו אותן באמצעות ברזל לוהט. במקרים רבים הקורבנות נאנסו במשך ימים. אחרי שהן נאנסו לחלקן הוחדרו מוטות מתכת או מסמרים לתוך הנרתיקים שלהן.
למטה: נערה צעירה מתאוששת מפצעיה בביתה בהומרה באתיופיה. 22 בנובמבר 2020.
1-2-18.jpg
בין דצמבר 2020 לינואר 2021 נרשמו מעל ל-136 מקרים בבתי החולים באזורים: מקל, איידר, אדיגרט וווקרו במזרח תיגראי. עד ה-15 בפברואר 2021 למשל נרשמו במרכזי הבריאות ובתי חולים בעיר מקלה 200 ילדות ונערות מתחת לגיל 18 שנאנסו. על פי דוח מאוגוסט עד לסוף מרץ, נרשמו בבתי החולים בערים: מקל, אדיגרט, ווקרו, שירה ואקסום, בין 512 ל-516 קורבנות. מתחילת המלחמה עד אמצע חודש אפריל 2021 נרשמו בחמישה בתי חולים פעילים לפחות 829 מקרי אונס של נשים וילדות.

אולם מרבית הקורבנות לא פונו לטיפול רפואי בשל קריסת התשתית הרפואית והתפיסה שאין בושה גדולה יותר ועדיף המוות, לכן המקרים שנרשמו במרכזי הבריאות ובתי החולים היו קצה הקרחון. האומדן גדול בהרבה ונע עד 26,000 לפי רוב הערכות. רופא בבית חולים בעיר מקלה סיפר כי לרוב כל אישה דיווחה על עוד 20 נשים שנאנסו יחד איתה שאינן כלולות בסטטיסטיקה. רבות מהקרובנות סבלו מפגיעות פיזיות ונפשיות קשות בשל האונס שהן עברו ורבות נדבקו בזיהומים ובמחלות מין כמו איידס. ביולי 2021 קרן האוכלוסין של ארגון האומות המאוחדות העריכה כי 26,000 קורבנות בנות 15-49 זקוקות לטיפול פיזי ונפשי.
למטה: ב-18 במרץ 2021 חיילים עלו על אוטובוס שנסע לעיר אדיגראט כדי לחפש קורבן לאנוס. האישה בתמונה למטה נבחרה. היא הורדה והוצעדה דרך שדות למחנה בוש שם נאנסה מעל שבוע ואז ננטשה בשיח בלי הכרה עם רגל שבורה.
1.webp
מספר מקרי האונס שהתרחשו במהלך המלחמה הוא עצום. בפסקאות הבאות אני אפרט כמה דוגמאות שהיו רק קצה הקרחון. ב-4 בינואר 2021 למשל מספר רב של נשים נאנסו בעיר מקלה בירת מחוז תיגראי. חלקן נאנסו בנפרד וחלקן נאנסו קבוצתית. לאחר מכן חלקן נלקחו על ידי כוחות הביטחון ונכלאו במקומות לא ידועים ככל הנראה כדי שהן תשמשנה שפחות מין ללוחמים. ב-23 בינואר נאנסו נשים וילדות תגריות רבות על ידי חיילים אמהרים ואריתראים לרבות בעיירות ראויאן, ווקרו, אדיגרט ומקל.
 
ב-1 בפברואר שש נערות תגריות צעירות נאנסו על ידי לוחמים בעיר מקלה ולאחר מכן הן אוימו לא להעז לגשת לטיפול רפואי. בעיר אקסום חיילים בשיתוף פעולה עם חיילי כוחות ההגנה של אריתריאה ירו בתושבים אשר ניסו להגן על הנשים שהם אנסו. ולכן הם הפסיקו להגיב לבכי ולזעקות העזרה של הנשים. הם הצדיקו את אינוסן באומרם כי: "אביהן של הבנות (שנאנסו) הוא דוקטור דברטסיון גברמיכאל (נשיא תיגראי) ואבי החיילים הוא דוקטור אבי אחמד (ראש ממשלת אתיופיה). אנו לא אותו דבר". במקרה אחר, חיילים פרצו לתוך בית טחנה ברובע קבלה 17. הם ראשית הבריחו את כל הגברים ולאחר מכן אנסו את הנשים. באזור איידר בעיר מקל שתי נשים תגריות בנות 18 ו-20 נאנסו על ידי חיילים. באותו היום התרחש אונס המוני באזורים רבים.

ב-28 בפברואר 11 נשים תגריות שלמדו בבית החולים רפרל איידר בעיר מקל נאנסו על ידי חיילים בדרכן מהספרייה למעונות. בתחילת מרץ חיילים אנסו נערה תגרית בת 15 במפגן השפלה פומבי תוך שהם כופים על תושבים תגרים, כולל אחיה, לצפות. בקרסבר בצפון העיר אדיגרט אישה תגרית נאנסה קבוצתית פעמיים על ידי החיילים. היא לא יכלה ללכת בהגיעה לבית חולים. באזורים החיצוניים של העיר מקל, חיילים צדו נשים תגריות ולקחו אותן למשך מספר שבועות כדי להשתמש בהן כשפחות מין. אחת הנשים באזורים הללו למשל נאנסה שוב ושוב על ידי החיילים מדי כל לילה במשך שבוע, לפני שהיא קיבלה טיפול רפואי. במקרה אחר שש נשים נאנסו על ידי חיילים אריתראים במהלך 10 ימים. אחת מהן העידה כי הם ראשית צילמו תמונות וצחקו. לאחר מכן היא נכפתה לסלע, הופשטה, נדקרה ואז נאנסה שוב ושוב. נרתיקה של אחת מהן מולא במסמרים, אבנים ופלסטיק.
למטה: חפצים שרופא הוציא מנרתיקה של אישה שנאנסה. אבנים, מסמרים, ניירות ושקית ניילון.
1-3-11.jpg
מהעבר השני גם הלוחמים התגרים אנסו נשים וילדות אמהריות באזורים שהם כבשו למשל במהלך כיבוש אזור עפר ואמהרה. בעת כיבוש העיירה נפס מוצ'ה למשל בין ה-12 ל-21 באוגוסט לוחמים תגרים אנסו 71-73 נשים לפי דיווחים רשמיים תוך כדי שהם מגדפים את הקבוצה האתנית. הם אף הרסו מתקנים רפואיים בעיירה כדי להבטיח שהן לא תקבלנה טיפול לאחר אינוסן. אחד המפקדים הסביר לקורבן שלו, אישה ששמה המלמל, מדוע הוא אונס אותה. הוא תיאר את האונס כאונס נקמה ואמר לה: "אמהרי הוא חמור, אמהרי טבח באנשינו, כוחות ההגנה הפדרליים אנסו את אשתי, ועתה ביכולתנו לאנוס אותך כמה שנרצה". בסוף אוגוסט או תחילת ספטמבר נאנסה ילדה בת 12, פילאקית גרגר, על ידי ארבעה חיילים תגרים במשך שעות לעיני אביה. במקרה אחר נערה בת 14 נאנסה שוב ושוב על ידי חמישה או שישה חיילים תגרים לבושים במדים. כל חייל אנס אותה בתורו.

בסוף אוגוסט או תחילת ספטמבר נאנסה ילדה בת 12, פילאקית גרגר, על ידי ארבעה חיילים תגרים במשך שעות לעיני אביה. במקרה אחר נערה בת 14 נאנסה שוב ושוב על ידי חמישה או שישה חיילים תגרים לבושים במדים. כל חייל אנס אותה בתורו. עדי הראייה העריכו כי החיילים הטיגריאים אנסו עשרות נשים וילדות בימים האלו ושהם אנסו נשים וילדות בעוד מספר כפרים. בין ה-31 באוגוסט ל-4 בספטמבר, כאשר החיילים התגרים כבשו את הכפר צ'נה והאזורים הסמוכים במחוז דאבאט, הם אנסו לפחות 30 נשים ונערות, תוך שהם מפליאים בהן את מכותיהם, מאיימים עליהן במוות, קוראים להן בשמות גנאי ומגדפים את הקבוצה האתנית כולה. החיילים אף ציוו על הקורבנות בלעג למלא גם את תפקידן הנוסף כנקבות וכפו עליהן לבשל להם אוכל.
למטה: איור המציג את האונס חסר ההבחנה. כל נקבה שנפלה לידהם נאנסה, בין אם הייתה ילדה, הרה, אימא או זקנה.
1-4-12.jpg

פרק משנה 7.14: אונס המוני במהלך המלחמות שהתחוללו עד סוף המאה ה-19

כל הזוועות שתוארו לעיל הובאו רק מהמלחמות הגדולות שהתחוללו רק במאה השנים האחרונות. עוד רבבות זוועות בממדים קטנים יותר התחוללו בפרק הזמן הזה, כמו למשל הזוועות שהתחוללו במהלך הטבח בחברון, בין ה-23 ל-29 באוגוסט 1929. 133 יהודים נטבחו. ילדים נשחטו ונשרפו חיים לעיני הוריהם, הורים לעיני ילדיהם, איבריהם נכרתו, ונשים וילדות רבות נאנסו. הפורעים פרצו למשל לביתו של גרשון בן ציון, פיסח שלא יכול לנוע ממקומו שעבד כרוקח במרפאת בית-הדסה. הם אנסו בזה אחר זה את בתו מול עיניו ולאחר מכן הם רצחו את שניהם. הפורעים קטעו גם את שתי הידיים של אשתו והיא מתה בייסורים.

והזוועות שהתחוללו במאה השנים האחרונות, הן לא יותר מטיפה אחת בתוך אוקיינוס עצום של זוועות שהתחוללו בהיסטוריה. למעלה מ-12 אלף מלחמות התחוללו בעולם רק ב-4,000 השנים האחרונות, מלחמות אלימות ביותר, קטלניות, ועקובות מדם. מלחמות עד המאה ה-19 היו מחרידות עוד יותר מכיוון שלא היה אינטרנט, טלוויזיה, רדיו, טלפונים, לוויינים, מחשבים וחשמל, ולא מעצמות עם פצצות גרעין ומאזן אימה ועל כן הלוחמים היו חופשיים לאחר ניצחונם להשביע את היצרים הסדיסטים שלהם בלי שדבר יכל לעצור בעדם. התוצאה הייתה אונס המוני של הנשים והילדות בכל אזור שהם עברו כולל אונס של ילדות קטנות. בלתי אפשרי לתאר את כל מאורעות האונס ההמוניים שהתחוללו בהיסטוריה כולה במונוגרפיה הזו, לכן אביא מספר דוגמאות.
למטה: ציורו של ז'ורז' סקוט, כתב מלחמה צרפתי ומאייר של כתב העת הצרפתי L'Illustration בתחילת המאה ה-20.
1-24.jpg

תת-פרק משנה 7.14.1: אונס המוני לאחר כיבושה של העיר חלאב (1400)

בשנת 1400 החליטה השושלת הטימורית על כיבושם של שטחים שהיו בשליטת הסולטנות הממלוכית שנשלטה בידי לוחמים עבדים (שמרביתם היו ממוצא צ'רקסי). הכוחות של טימור פלשו לארמניה וגאורגיה וכבשו את הערים: סיווס, מלטיה וגזיאנטפ. הם התקדמו לעיר חאלב בזהירות ובנו מחנה מבוצר בכל לילה. מגני העיר יצאו להילחם בהם בקרב פתוח מחוץ לחומות העיר. לאחר יומיים של התכתשויות, חיל הפרשים הטימורי נע במהירות רבה בצורות קשת, והחל לתקוף את האגפים של קווי האויב. כתוצאה מההתקפות העזות, מגני העיר בפיקודו של המושל תמרדש נשברו ונמלטו בחזרה אל עבר שערי העיר והעיר נכבשה. הכוחות החליטו לאנוס את בנותיהם ואחיותיהם של התושבים בפומבי כולל גם את הבתולות במטרה להביא לביזויים המוחלט.

הנשים והילדים נמלטו למסגד הגדול בעיר בניסיון נואש למצוא מקלט. חיילים נכנסו למסגד והוציאו להורג את כל הילדים בעוד שאת הנשים הם הפשיטו וקשרו אותן עם חבלים כהכנה לקראת אינוסן הפומבי. הנשים הופשטו ונקשרו גם במסגדים הקטנים. בה בעת חיילים הובילו את האבות והאחים שלהן בכוח למסגדים כדי שהם יצפו בבנות שלהם ובאחיות שלהם נאנסות על ידם. החיילים החלו לאנוס אותן כל אחד בתורו. כל אישה נאנסה על ידי חיילים רבים והושארה עירומה וכפותה בזמן שהם התחלפו. אחר כך המפקד הורה לטבוח בכולם, לערוף את ראשיהם ולזורקם לערימה מחוץ לעיר עד ליצירת מגדל של 20 אלף גולגולות. הם לא קברו את הגופות הרבות שהושארו מוטלות ברחובות ובמסגדים כמו פגרים למאכל טורפים והן הסריחו את העיר כולה.
1-6-6.jpg

תת-פרק משנה 7.14.2: אונס המוני בכיבוש המבצר ההולנדי בטייוואן (1661-1662)

במאה ה-17 חיו במבצר זילנדיה בטאיוואן תושבים הולנדים כשצבא התאגיד: "הודו המזרחית ההולנדית" הקולוניאלי מגן עליו. הוצבו בו מושל טאיוואן פרדריק קוייט עם 905 חיילים וקצינים ו-547 עבדים. שהו בו גם 63 גברים נשואים ו-218 נשים וילדים. הגברים ההולנדים דיכאו את התושבים הילידים האבוריג'ינים בכפרים רבים כאשר בין היתר הם כפו עליהם למסור להם נשים בוריג'יניות לאינוס עד שבסוף פרץ מרד בדצמבר 1652. אולם הכוחות ההולנדים שברו את המורדים והצליחו לדכא את המרד. בשנת 1662 פרצה מלחמה אחרי ששושלת מינג בסין החליטה יחד עם התושבים האבוריג'ינים לגרש את ההולנדים מטאיוואן. הכוחות הסינים בפיקוד של קושינגה פלשו לטאיוואן עם 25,000 חיילים ב-400 ג'ונקות. 6,000 חיילים התקדמו לכיוון המבצר.

בזמן הטלת המצור על המבצר, המיסיונר ההולנדי אנטוניוס המברוק ששתיים מהבנות שלו ואשתו נכלאו, נשלח אליו בדרישה שישכנע את הכוחות להיכנע אך בהגעתו הפציר במפקד לא להיכנע שכן שתי בנותיו הנוספות שהו בו והוא ידע מה יהיה גורלן. לאחר שובו, ראשו נערף וקושינגה הורה על הוצאה המונית להורג של השבויים הגברים כנקמה וביניהם אף מעט נשים וילדים. הם ניקרו לשבויים את עיניהם, כרתו את אפם, אוזניהם וארבע גפיהם ותקעו בהם מסמרים בעודם בחיים, וערפו את ראשיהם. כמו כן הם כרתו את איבר המין של הגברים ודחפו אותו לפיהם כדי לבזותם ואז שלחו את גופותיהם המרוטשות חזרה למבצר. לאחר כיבוש המבצר, הסינים הותירו את הנשים ההולנדיות בשבי כדי לפדות את שכרם ואילו את הגברים הם גירשו מטאיוואן.

לפני שהמפקדים של קושינגה מסרו את הנשים לחיילים, הם בחרו את הנשים שנראו בעיניהם הכי יפות, ואנסו אותן שוב ושוב עד שהם השביעו לגמרי את תאוותם. לאחר מכן המפקדים מסרו את הסחורה המשומשת בעיניהם לחיילים כדי שגם הם ייהנו. כך נכתב ביומן היומי של המבצר ההולנדי: "הטובות ביותר נשמרו לשימוש של המפקדים ואחר כך הן נמכרו לחיילים פשוטים". קושינגה בחר בבתו של המיסיונר המברוק (שראשו נערף לפני כן בהוראתו), להיות שפחת המין שלו. לפני שהיא נשבתה היא תוארה על ידי המפקד ההולנדי קיו, כ-"עלמה מתוקה ונעימה מאוד". הוא לקח אותה לביתו ואז החל לאנוס אותה באורח קבע. הנשים שנותרו מאחור לא שוחררו עד מותן. בשנת 1684 אף התקבלו דיווחים כי חלקן עדיין בחיים והן מוחזקות כשפחות מין.

זיכרון גורלן של הנשים נשמר באמצעות ההיסטוריוגרפיה של אותה התקופה ומאז הוזכר במחזות ודיונים רבים. המקרה הוצג במחזה של ג'ואן נומש, שהתפרסם באירופה וחשף את תחושת ההשפלה, מכך שנשותיהם נאנסו על ידי גברים לא אירופאיים. שם המחזה היה: "אנטוניוס המברוק, או המצור על פורמוסה" (Antonius Hambroek, of de Belegering van Formoza).
1-6-7.jpg

תת-פרק משנה 7.14.3: אונס המוני לאחר "מרד הבוקסרים" בסין (1899-1901)

מרד הבוקסרים היה מרד אנטי-זר, אנטי-קולוניאלי-ואנטי נוצרי בסין שאירע בין השנים 1899-1901 לקראת סוף שושלת-צ'ינג. המורדים כונו "בוקסרים" (באנגלית: Boxers) מכיוון שרבים מהם תרגלו אומנויות לחימה סיניות אשר כונו בזמנו "אגרוף סיני". אחרי מלחמת סין-יפן הראשונה בשנת 1985 חששו הכפריים בצפון סין מהתרחבות של תחומי ההשפעה של הזרים והתרעמו מהרחבת הזכויות למיסיונרים נוצרים. משנת 1899 הם אף הפעילו אלימות ברחבי מחוז שאנדונג ומישור צפון סין כנגד הזרים. המורדים בנוסף לכך תקפו ואף רצחו מיסיונרים נוצרים ומיסיונרים סינים. כמו כן הם החריבו רכוש זר כמו למשל מסילות ברזל. האירועים הגיעו לשיא ביוני 1900 כאשר לוחמי בוקסר משוכנעים שהם בלתי פגיעים לנשק זר, התכנסו בבייג'ינג עם הסיסמה: "תמכו בממשלת צ'ינג והשמידו את הזרים". דיפלומטים, מיסיונרים, חיילים ונוצרים סינים ברחו לרובע הנציגויות הדיפלומטיות.

בתגובה שמונה מדינות כרתו ברית ופלשו לסין עם 20,000 חיילים כדי להסיר את המצור (אמריקאים, אוסטרו-הונגרים, יפנים, צרפתים, גרמנים, בריטים, איטלקים ורוסים). הם הביסו את הצבא הקיסרי בעיר טיינג'ין וב-17 ביוני הסתערו על המבצר דאגו. ב-14 באוגוסט עיר הבירה בייג'ינג נכבשה על ידי ברית שמונה המדינות והחיילים הוציאו להורג כל אדם שהם חשדו בו כמורד. פרוטוקול מה-7 בספטמבר 1901 אף הורה לחיילים שהוצבו בעיר בייג'ינג, להוציא להורג את כל פקידי הממשל שתמכו במרד. בנוסף סין גם חויבה לשלם במהלך 39 השנים הבאות 450 מיליון טאלים, יותר מהכנסותיה השנתיות כפיצוי לשמונה המדינות. עם כיבושה של העיר כוחות בעלות הברית החלו להשתולל באלימות נגד אזרחים. הם בזזו ורצחו אזרחים רבים שנתקלו בהם.

במהלך שהותם של החיילים בעיר בייג'ינג הם אנסו בהמוניהם נשים וילדות סיניות ומונגוליות כדי לפדות את שכרם ולהענישם. הנוהג הנפוץ ביותר בקרב כוחות בעלות הברית לאינוס המוני של הנשים היה ללכוד אותן ללא הבחנה מכל הדתות והמעמדות. בעלות מידות טובות, אומללות, צעירות וזקנות. הן נלקחו לסמטאות בעיר בייג'ינג, ונכלאו שם ב-"בתי אינוס" שהוקמו עבור זה. נאמר לקורבנות כי הן מעתה: "הזונות של החיילים". השבילים אל הסמטאות נחסמו כדי למנוע בריחה זולת דרך אחת שמורה לכניסה ויציאת חיילים. כל חייל מכוחות בעלות הברית יכל להיכנס לכל אחד מבתי האינוס ולאנוס את אחת הקורבנות להנאתו.
למטה: הוצאה להורג נפוצה של המורדים באמצעות "מגדלי חנק". האבנים מתחת הוצאו לאט כדי לגרום למוות איטי.
1-8-5.jpg
החיילים צדו באופן ממוקד גם את בנות משפחתם של הגברים הסינים אשר כיהנו בתפקידים רמים, כדי להענישם באופן אישי. כך הוענש באופן אישי המנצ'ו באנרמן יולו (裕禄) מהשבט היטרה שכיהן כמשנה למלך של מחוז גִ'י (מחוז שנקרא היום חביי). אף על פי שיולו היה ביחסים טובים עם הפולשים, והיה אדם שתמיד ביקש ליצור רשמים טובים ובשל כך אף הציע לו הקונסול הבריטי במחוז טיינג'ין מקלט על סיפון אחת מספינות "הוד מלכותה" בשל נאמנותו לבריטים, הוא לא חמק מעונשו אחרי מותו. הוא נספה בקרב על העיר יאנגג'יאנג. אחרי שהעיר בייג'ינג נפלה חיילי בעלות הברית העבירו את כל שבע בנותיו אל האחוזה "ארמון השמיים", בעיר בייג'ינג ואנסו אותן שוב ושוב. לאחר מכן הן הוחזקו כשפחות מין עבור החיילים באחד מ-"בתי האינוס".

זה אף היה עונשו של צ'ונגצ'י ( 崇绮), אציל משבט אלוטה המונגולי ומלומד אשר היה בעל מעמד גבוה בחצר-מנצ'ו הקיסרית. הוא היה גם חותנו של הקיסר הקודם. בדומה לבנותיו של יולו, גם אשתו ואחת מבנותיו נלקחו על ידי החיילים הפולשים לאתר "מקדש השמיים", ושם עשרות חיילי ברית שמונה המדינות אנסו אותן קבוצתית ובברוטליות שוב ושוב בעת כיבושה של העיר. רק לאחר נסיגתם של חיילי ברית שמונה המדינות מהעיר בייג'ינג, חזרו האם ובתה לביתן, רק כדי לתלות את עצמן מהקורות. ב-26 באוגוסט 1900 צ'ונגצ'י תלה את עצמו בשל תחושת ההשפלה. בנו ועוד בני משפחה רבים התאבדו זמן קצר לאחר מכן.

במקרים רבים החיילים הנרגשים אף אנסו את הקורבנות למוות. נמצאו גופות של נשים סיניות רבות, שנאנסו לפני שהן נרצחו. המיסיונרית הנוצרית אמריקאית בסין לואלה מינר אף כתבה כי התנהגות החיילים הרוסים והצרפתים הייתה מבעיתה במיוחד. המפקד הצרפתי התעלם ואף ייחס זאת ל-"גבורה של החיילים הצרפתים". אלפי נשים ונערות סיניות התאבדו כדי לא להיאנס.
1-10-5.jpg

פרק משנה 7.15: אונס נשים בזמן מלחמה על פי האסלאם שנוסדה במאה השביעית

האונס הוא השכר ללוחמים. תפיסה זו רווחת בקרב הפרשנים המוסלמים והמקורות שלה מבוססים על הקוראן. על פי הקוראן אין מצווה גדולה יותר בעולם הזה מהניצחון במלחמת הג'יהאד ועל כן לוחם ג'יהאד אשר ניצח בקרב מגיע לו האתנן הכי נשגב שגבר יכול לקבל בעולם הזה, ליהנות מגופן המפתה והמגרה של הנשים. אם הלוחם נפל בקרב מובטח לו בגן עדן 72 בתולות. החוק האסלאמי מתיר לאנוס גם שבויות נשואות למרות האיסור מכיוון שהמצווה לגמול ללוחמי הג'יהאד נפסקה כחשובה יותר. האונס נחשב לפרקטיקה האולטימטיבית לאחר הניצחון בקרב שכן באמצעותו מושגות למעשה שתי מטרות בעת ובעונה אחת. הלוחם מקבל את שכרו ובני משפחת האישה את עונשם. ובתרבות האיסלאמית אין חרפה גדולה יותר מבת משפחה שנאנסה. ועל כן במקרים רבים הן נרצחות על ידי קרוביהן לאחר שהן נאנסו, מתוך התפיסה כי מוטב המוות על פני החיים עם ההשפלה.

לא רק שהנביא מוחמד לא מזכיר במילה את סבלן של הקורבנות הנאנסות על ידי לוחמיו ולא מביע טיפת רחמים וצער כלפיהן, הוא אף מצפה מהן כמו צאן שנבזז להתמסר מרצון לאדוניהן החדשים ולספק את צורכיהם. אולם כמובן שזו אינה יכולה להיות המציאות שכן אף אישה לא באמת תרצה מרצונה החופשי לענג גבר שרגע לפני שחט את כל בני משפחתה והחריב את ביתה. האונס אינו חד פעמי. כל לוחם חופשי לקחת את קורבנותיו לביתו כדי לאנוס אותן באורח קבע והן מוכרזות כשפחות המין שלו. יתר הנשים והילדות שלא חולקו בין הלוחמים בשדה הקרב, נלקחו לשווקים ושם הן נמכרו במחירים סמליים לגברים מוסלמים. כל שבויה הוחזקה בביתו של הגבר שרכש אותה ועל פי החוק האסלאמי רק הוא היה רשאי לאנוס אותה ביומיום אך המציאות הייתה שונה בחברות מוסלמיות רבות. היא היוותה טרף עבור כל הגברים בבית והם התירו גם לשכנים ולאורחים לאנוס אותה.
למטה ציורו של האמן הצרפתי ז'אן-לאון ז'רום. גבר מוסלמי מגיע לאחד השווקים שבו נמכרות נשותיו ובנותיו של האויב. הגבר שמחפש לקנות נערה כדי לאנוס אותה ביום יום, מוודא שאין פגם בפניה של אחת הנערות, לפני שהוא קונה אותה.
1-5-8.jpg
הנביא מודע לכך כי לוחמיו אונסים את השבויות כדי ליהנות מגופן ולא כדי שהן תלדנה להם צאצאים, ולכן הוא עוסק בהרחבה יתרה בשאלה האם בשיא הנאתם, עליהם לפלוט בתוך גופן, או עליהם לשלוף את הפין מגופן ולפלוט בחוץ כדי לא לעבר אותן. הנביא קובע שאין סיבה שלא לפלוט בתוך גופן ואף רצוי לפלוט בתוך גופן גם ללא הסכמתן. כמו כן, הנביא דן בשאלה גם כלפי קורבנות נשואות, הרי הן עלולות ללדת להם ממזרים. בעניין הזה הוא קבע כי כופרות נשואות שנופלות בשבי נישואיהן בטלים, גם אם הבעלים שלהן עדיין בחיים, ועל כן על הלוחמים לנהוג בהן כמו ברווקות והוסיף שאם הן תתעברנה, זה רצונו של אללה. מוחמד אף דוחק גם בלוחמיו הנשואים לפלוט בתוך גופן של הקורבנות ומצהיר שאם הן תלדנה כתוצאה ממזרים אז זה הגורל. ואף על פי כן הוא קובע כי אין זו חובה ומתיר ללוחמיו לצאת מגופן לפני הפליטה. פרקטיקה המכונה בקוראן: "Al-'azl" (العزل).

באוסף ההלכות והסיפורים חדית' על הנביא מוחמד הכוללים את עצותיו בנושאים שונים, הוא מזכיר שוב ושוב את הפרקטיקה. באחד המקרים למשל, ג'ביר אבן עבדאללה, אחד מבני הלוויה של הנביא מוחמד, הזכיר גבר אשר הגיע אל הנביא וסיפר לו כי ברשותו שפחה שהוא אונס כדי ליהנות מהגוף שלה, אך הוא אינו חפץ בצאצאים ממנה, ועל כן הוא שאל אותו מה עליו לעשות. הנביא השיב כי הוא יכול לצאת מגופה לפני שהוא פולט ולפלוט בחוץ אם הוא חפץ בכך ואם היא תתעבר, זה מה שנגזר עליה. בספר סונן אבו דאוד בפסוק 11:2166 מסופר גם על גבר שהגיע אל הנביא וסיפר לו כי ברשותו שפחה שהוא אונס, אולם הוא יוצא מגופה לפני שהוא פולט מפני שהוא אינו חפץ בצאצאים ממנה ועל כן הוא רוצה לדעת האם מותר לו. הנביא השיב בחיוב.

בספר צחיח אל-בוח'ארי בפסוק 3:34:432 גברים סיפרו לנביא כי הם מקבלים שבויות, את חלקם בשלל וברצונם לשאול האם בעת אינוסן, עליהם לצאת מגופן לפני שהם פולטים. הנביא השיב: "אתם באמת עושים את זה? עדיף לכם לא לעשות את זה". סיפורים דומים על לוחמים המגיעים אל הנביא מוחמד כדי לשאול אותו על הפרקטיקה הזו, מוזכרים שוב ושוב בפסוקים רבים.
בספר Al-Muwatta נכתב: "היא השדה שלך, אם ברצונך השקה אותה (פלוט בתוכה) ואם ברצונך השאר אותה צמאה".
1-11-6.jpg
לעיתים מספר הנשים והילדות שנפלו בשבי לא הספיק עבור כל הלוחמים, ועל כן אנשי דת מוסלמים רבים פרסמו פסקי הלכה שקבעו שבמקרים הללו הנשים המוסלמיות מצוות לקיים יחסי מין עם הלוחמים כדי לעלות את המורל שלהם וכך להפוך אותם ללוחמים טובים יותר שבזכותן יכבשו עוד ועוד שטחים. המצווה נחשבה לכה גדולה שאף נקבע כי באותם הרגעים הן מתנקות. הפרקטיקה הזו מכונה באסלאם: "ג'יהאד מיני" (جهاد النكاح‎) ובמסגרתה הן מושאות בנישואים זמניים ומעוברות מלוחם ללוחם.

לפי המסורת בשנת 626 למשל לוחמיו של מוחמד הטילו מצור ממושך על היישוב היהודי אַל-מַדִינָה עד שתושביו לבסוף נכנעו. לאחר שהיהודים פתחו את השערים הם אסרו את כל הגברים והנערים, ומוחמד הורה לערוף את ראשיהם. הוא יצא אל השוק וציווה לחפור בורות ולהביאם אליו אחד אחד. עלי בן אבי טאלב, בן-דודו וחתנו של מוחמד ביצע את זוועת העריפה בידיו ממש. השחיטה נמשכה יום שלם כולל בלילה לאור נרות. ראשיהם הותזו והגוויות ללא הראשים הושלכו לתוך הבורות ונערמו בתוכם. אחרי השחיטה הבורות נאטמו עם ערמות עפר. לאחר שכל הזכרים הבוגרים ביישוב הושמדו הם התפנו לטפל בילדים ובנשים. הילדים נמכרו לעבדות בעוד הנקבות ניתנו ללוחמים כשלל מלחמה כדי לרומם את רוחם לקראת המשך מסע הכיבושים בעֲרָב.

היישוב היהודי הבא שנכבש על ידי מוחמד היה ח'ייבר, נווה המדבר העשיר והפורה בעֲרָב. בין הנשים שנתפסו לאחר הכיבוש הייתה צפיה, נערה יפת מראה שהייתה בתו של חי בן אח'טב שנרצח בליל הטבח באַל-מַדִינָה. מוחמד בחר בה מבין השבויות. הוא ציווה לענות את בעלה ולסרוק את בשרו במסרקות ברזל בשיפודים לוהטים ולערוף את ראשו ולשחוט גם את אחיו סאלם. לאחר שחיטתם הוא הביא למקום את צפיה וכפה עליה להביט בגופותיהם. אחרי כן הוא אנס אותה ולקח אותה כשלל מלחמה.
1-9-5.jpg

פרק משנה 7.16: אונס נשים בזמן מלחמה על פי היהדות שנוסדה לפני 3,700 שנה
 
על פי שיטת הרמב"ם ורוב הפוסקים, חייל יהודי שחושק באישה ששבה בזמן מלחמה רשאי לאנוס אותה. לאנוס ואז להתאפק. כלומר מותר לו לאנוס אותה רק פעם אחת. רש"י מאידך מייצג את האסכולה המרכזית האחרת לפיה אסור לחייל לאנוס אישה בזמן מלחמה אולם מותר לו לשבות אותה ולאחר מכן לגייר ולשאת אותה בכפייה וכך הוא יוכל למעשה לאנוס אותה בנישואים. זה סדיסטי יותר מאחר והאונס לא חד פעמי. מדוע דחיית האונס? התשובה המקובלת היא שהחייל יידע שהפורקן מונח בכיסו, כמו "פת בסלו" בלשון חז"ל. במצב כזה הניבוי הוא שהחייל יירגע ויחזור למערכה ביתר שאת עם מוטיבציה הרבה יותר גדולה. ובכן לא בטוח שהתאוריה הזו נכונה. בדרך כלל ככל שאדם קרוב יותר להשגת מטרתו, הוא מתוסכל יותר כשהיא נמנעת ממנו.

חז"ל הביעו הסתייגות מהאונס לא מפאת רחמיהם על הנשים הנאנסות אלא מכך שלוחמים יהודים מקיימים יחסי מין עם גויות. בהיתר לאנוס גויות שנשבו במלחמות השלימה התורה עם כוחו של היצר הרע וזו אם כן הרמת ידיים מול התאווה המשתוללת בקרב הלוחמים הרחוקים מנשים כשרות. בקבלה הרי מובאת ההשקפה כי אלוקים הביט בתורה ועל פיה הוא ברא את העולם, כלומר התורה קדמה לעולם ואילו כאן עמדת הפוסקים היא מתירנית. התורה היא זו שצריכה להתאים את עצמה לטבע האדם. המונח ההלכתי לחייל יהודי שאונס אישה מאויבי ישראל הוא: "דִּין אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר", שכן בשל יופייה אינוסה נחשב בלתי נמנע.
1-2-5.jpg
ההיתר לאנוס שבויות מכיל עוד הגבלות נוספות: בכל מקום שנכבש, מותר לכל לוחם לאנוס רק אישה אחת. הגבלה שמגבילה את המוניותו של האונס. מי שירצה לאנוס עשר נשים, יצטרך לכבוש עשר ערים. כמו כן, גם לדעת הרמב"ם ואחרים, הסבורים כי מותר ללוחמים לאנוס את נשותיו של האויב כבר בשדה הקרב, עדיין יחסי מין לא אמורים להתקיים באופן פומבי. ולכן אסור ללוחם לאנוס אישה שהוא שבה לעיני חבריו, עליו לקחת אותה קודם למקום ריק ונטוש שבו אין איש מלבדם ושם לאנוס אותה. בנוסף, על פי אחת הדעות מותר לאנוס רק במלחמות שהסתיימו בניצחון מוחץ כי במלחמות שבהן יחסי הכוחות שקולים קיים חשש כי האויב יאנוס גם את נשותיהם. ועל כן, מוטב לוותר על כניסה למעגל קסמים של אונס ואונס שכנגד. זו חוכמה מדינית.

במישורים האחרים ההלכה היא מתירנית מאוד. למשל האישה יכולה להיות גם נשואה מכיוון שהנשים נחשבות לשלל מלחמה וכפי שמותר לבזוז את רכושו של האויב, כך גם ניתן לבזוז את נשותיו. כמו כן, מותר לאנוס לא רק נשים בוגרות אלא גם ילדות קטנות וזה לא היה היתר חסר טעם שהרי ההיסטוריה מוכיחה שילדות קטנות היו עבור חלק מהלוחמים קורבנות אטרקטיביים. הקורבנות גם לא חייבות להיות יפות תואר אף על פי שהתורה מתארת אותן ככאלו אם בשל היצע דל או טעם ייחודי של לוחם. ובכן זה הגיוני אחרת היה נדרש להצמיד ללוחמים רבנים שישפטו מי מבין השבויות יפות מספיק כדי שתהיינה כשרות להיאנס. הרב אייל קרים שכיהן כרב הצבאי הראשי של צה"ל סנגר על ההלכה בכותבו כי היא נובעת מתוך התחשבות בקשיי הלוחמים: "בעת מלחמה כחלק מהשמירה על כושר הלחימה של הצבא ועל רוחם של החיילים, ניתן לפרוץ את גדרי הצניעות ולספק את היצר הרע באמצעות משכב עם גויות טובות מראה בניגוד לרצונן, וזה מתוך התחשבות בקשיי הלוחמים ולמען הצלחת הכלל".
1-4-3.jpg

פרק משנה 7.17: מדוע חיילי צבא הגנה לישראל אינם אונסים נשים ערביות?

ההיתר לאנוס את נשותיו ובנותיו של האויב היה קיים בתקופה שבה הלוחמים שהו על אדמתם ובידם היה כוח צבאי, ומצב זה שכבר נשכח מההיסטוריה חזר לאחר הקמת המדינה אולם הרעיון לאפשר לחיילי צה"ל לאנוס נשים לא הועלה בידי הפוסקים. "את ההלכה הזאת אין צורך לקיים בימינו", כתב רבה של צפת, הרב שמואל אליהו, אך הוא מיהר להוסיף שמא מישהו חלילה יחשוד בו ביופי נפש שלא במקומו: "יחד עם זאת, העקרונות המוסריים שעומדים מאחורי דין זה, בהחלט רלוונטיים גם לימינו". הרב אליהו סבור כי הסיבה שהדין אינו רלוונטי במלחמות היום היא שאין לגבר יהודי תאווה לאישה ערביה, ועל כן הוא ממילא לא ייהנה לאנוס את הנשים שהוא צפוי להיחשף אליהן, כל עוד ישראל מנהלת את מלחמותיה במזרח התיכון ולא בסקנדינביה.

מאסטרנטית באוניברסיטה העברית, טל ניצן, טענה בתזה שלה כי הסיבה לנדירות אונס ערביות על ידי חיילי צה"ל מקורה גם בשיקולים של מוסר אך גם ביחס השלילי כלפיהן. ערביות אינן נחשבות אפילו כאובייקט לאונס מכיוון שהן עברו דה-הומניזציה. ניצן עטפה את הטענה במלל הסוציולוגי הנדרש אולם היטיב להציגה בפשטות נַגָד שראיינה והסביר באופן פחות מלומד מדוע אינו מעלה על דעתו לאנוס אישה ערבייה: "איכסה, איזה גועל... לא הייתי נוגע בערבייה עם הקצה של המקל של השירותים!". ניצן הואשמה כי בתזה שלה רמוזה ביקורת אבסורדית על צה"ל, כאילו חייליו הם כה גזענים, שהם אינם אונסים נשים ערביות. מי שירצה יוכל להשתמש בביקורת כדי להצדיק את התורה המתירה לחיילים לאנוס גויות שהרי משמע שאינה גזענית כלפיהן.
1-14-4.jpg
אחת הסיבות שחיילי צה"ל אינם אונסים היא שגם אין להם צורך. ההיסטוריה של מדינת ישראל אומנם רוויה במלחמות, אולם לוחמיה נלחמים קרוב לבית עד עשרות קילומטרים לכל היותר. בעתות שגרה הם שבים כל שבוע לחברה שלהם ומלחמות לא נמשכות יותר ממספר שבועות. מצב זה שונה מאוד ממרבית המלחמות שהתחוללו בעולם. החיילים שהו במשך שנים ארוכות בסביבה גברית, ובמרחק של מאות ואף אלפי קילומטרים מבנות עמם, והנשים היחידות היו רק אלו שהם פגשו בשדות הקרב. ובכל זאת, אין זה מדויק שלא היו כלל מקרי אונס במלחמות ישראל. היסטוריונים רבים וביניהם ההיסטוריון בני מוריס, טוענים שבמלחמת העצמאות למרות היומרנות לטוהר נשק קפדני, ידועים כתריסר מקרי אונס של שבויות ערביות בידי חיילים יהודים.

אחד המקרים לדוגמה אירע ב-29 באוקטובר 1948 לאחר שצה"ל פלש לכפר צפצאף וכבש אותו (כפר הממוקם בגליל העליון). הכפר הותקף על ידי שתי מחלקות של משוריינים ופלוגת טנקים מחטיבה 7. קרב עז התחולל מהערב ועד השעה שבע בבוקר. לוחמי גדוד הירמוך בצבא השחרור הערבי שהגנו על הכפר נכנעו, והתושבים הניפו דגל לבן. החיילים פלשו לכפר עם הזריחה. הגברים והנשים הופרדו והובלו לצפון הכפר. החיילים קשרו את ידיהם של כ-60 גברים, כיסו את עיניהם ואז ירו בהם, השליכו אותם לבאר וכיסו אותם בחול לעיני הנשים שהתחננו לרחמיהם. במקביל, מספר חיילים הורו לארבע נערות, אחת מהן בת 14 ללוות אותם להביא מים לחיילים, ובמקום זה הם הובילו אותן לאחד הבתים הריקים, אנסו אותן ולאחר מכן רצחו את ארבעתן.
למטה: הכפר הערבי צפצאף בשנת 1938. ממוקם בגליל העליון, כ-8 קילומטרים צפונית מערבית לצפת.
1-25.jpg
 
פרק 8: זנות בכפייה (Forced Prostitution)
 
בפרק הקודם נחשפה בפנינו מציאות מעוררת פלצות ומקפיאת דם, אונס המוני של נשים וילדות במלחמות לאורך ההיסטוריה. הפרק הזה עוסק בתעשיות הזנות בכפייה שגברים הקימו, כדי שיוכלו לאנוס נשים גם בשגרה, את בנות המעמד הנמוך ביותר. רוב החברות אפשרו או התעלמו מהתעשייה, מתוך התפיסה שאחרת הגברים שאין ביכולתם להשיג נשים, יאנסו נשים וילדות אקראיות ויחל להתחולל אונס המוני ברחובות. על כן מוטב להקריב מספר קטן של נשים מהמעמד הנחות ביותר לטובת הכלל.

אין משפיל ומבזה יותר מאשר להיות פרוצה. זה התחתית שבתחתית. זה נחשב למעמד הנמוך, השפל והעלוב ביותר בחברה. גבר אחרי גבר עולה עליה ונכנס לתוך הגוף שלה: זקנים, נרקומנים, פושעים, פסיכופתיים ונגועים בזיהומים ובמחלות עור ומין. לעיתים קרובות גברים מטונפים ומצחינים שאף אישה לעולם לא הייתה מסכימה מרצונה החופשי שהם יכנסו לתוך הגוף שלה. לקוחות אף נוהגים לנצל את מעמדן הנחות בחברה, ואת עצם זה שאין להן למעשה למי להתלונן במטרה להשביע את היצרים הכי אפלים וסדיסטים שלהם. הם לעיתים תכופות אונסים אותן באלימות ובאכזריות רבה בתנוחות המשפילות והמבזות ביותר. ולכן אין זה פלא שביטויים כמו "זונה" ו-"פרוצה" שנאמרים בווריאציות שונות, נחשבים לקללות הכי משפילות, מבזות ומבישות.

בכל פעם שגבר נכנס לבית בושות שמסרסרים בו נשים בכפייה כדי ליהנות, הסדיזם האנושי למעשה מתגלה במלוא אכזריותו. הוא נכנס לחדר התצוגה שבו מוצגות ללקוחות הנשים הפנויות. נשים אביוניות וחסרות אונים הנאנסות מדי יום עשרות פעמים. הוא מביט בהן ומתבלט מספר רגעים את מי מהן הוא הכי ייהנה לאנוס. לאחר שהוא מחליט, הוא מודיע לסרסור ואז משלם לו. לאחר שהתשלום מועבר, הסרסור מורה לאישה האומללה שהוא בחר להיכנס איתו לאחד התאים הפנויים, כדי להיאנס על ידו. לאחר שהלקוח אונס אותה, הוא עוזב את בית הבושת מאושר והיא חוזרת לחדר התצוגה כדי להיאנס על ידי עוד ועוד לקוחות. קורבנות שמסורסרות בכפייה למעשה חוות ללא הרף על הבשר שלהן את הסדיזם האנושי וזה מוביל להרס מוחלט של הנפש.
1-2-19.jpg
במחקר אשר נערך בחסותה של ממשלת ארצות הברית בשנת 2006, עלה כי בין 600,000 ל-800,000 נקבות נסחרות מחוץ לגבולות הלאומיים מדי שנה ועוד מיליונים נסחרות במדינותיהן כאשר 50% מהן קטינות. על פי דוח שהפיק המשרד של ארגון האומות המאוחדות (UNODC), היעדים הכי נפוצים היו תאילנד, יפן, בלגיה, הולנד, גרמניה, איטליה, טורקיה וארצות הברית. רוב הקורבנות הנמכרות בעולם כפרוצות הן תאילנדיות, סיניות, ניגריות, אלבניות, בולגריות, בלרוסיות, מולדביות ואוקראיניות. מרביתן מועבדות בכפייה, אם זה באופן ישיר על ידי סרסורים וסוחרים או בעקיפין בשל עוני, התמכרות לסמים, חוסר השכלה, חוסר תעסוקה, בעיות אישיות, מבנים חברתיים פטריארכליים ויחסי-הכוח בין המינים ועל התופעה הזו בלבד נעסוק בפרק זה.

באירופה לאחר נפילת מסך הברזל, מדינות הגוש המזרחי כגון: אלבניה, מולדובה, בולגריה, רוסיה, בלארוס ואוקראינה, הפכו למדינות מקור עיקריות. הקורבנות מפותות להגיע למדינות עשירות יותר, עם הבטחות כוזבות שהן תעבודנה בעבודות רגילות ואז כופים עליהן לעבוד כפרוצות. הערכות הן כי שני שליש מובאות ממזרח אירופה ומסין וכ-75% מהן לא עבדו לפני כן בזנות. בין מדינות היעד הן: בלגיה, הולנד, גרמניה, איטליה, טורקיה, ישראל (בעבר), איחוד האמירויות, אסיה, רוסיה וארצות הברית.

נשים מזרח אירופאיות נסחרות לכמה מדינות במזרח התיכון כולל טורקיה ואיחוד האמירויות הערביות. עד שנת 2004 ישראל גם הייתה יעד. גם נקבות אשר נמלטו מאזורי המלחמה במזרח-התיכון והפכו לפליטות, אולצו לעיתים תכופות לעבוד כפרוצות. חלק גדול מהנקבות העיראקיות למשל שנמלטו מאזורי המלחמה בעיראק, אולצו לעבוד כפרוצות במדינה עצמה, בעוד אחרות הועברו אל המדינות השכנות במזרח התיכון כמו למשל סוריה, ירדן, מצרים, קטר, איחוד האמירויות הערביות, טורקיה ואיראן. רק בסוריה, כ-50,000 נשים וילדות עיראקיות פליטות (רובן אלמנות אחרי שהבעלים נהרגו במלחמה), אולצו לעבוד כפרוצות. מחירן הזול הפך את סוריה ליעד פופולרי מאוד עבור תיירים לפני שפרצה מלחמת האזרחים, שהגיעו במיוחד כדי לאנוס אותן. לקוחות מגיעים לרוב ממדינות עשירות יותר במזרח התיכון כדי לאנוס נשים חסרות כל. מחירים גבוהים מוצעים עבור בתולות.
1-5-9.jpg
במקסיקו ארגוני פשיעה רבים מפתים וחוטפים נשים ואז כולאים אותן וכופים עליהן לעבוד כפרוצות בבתי בושת שהם מנהלים, ומרגע שהקורבנות הופכות לחסרות תועלת, הן נרצחות לעיתים תכופות. הארגונים מתמקדים בעיקר בנערות עניות ומובטלות. הארגונים מפתים אותן באמצעות הצעות עבודה רגילות והפרסום נעשה באמצעות שלטי חוצות וכרזות אשר מוצבים ברחובות. במספר ערים כמו בסיודאד חוארס קיימת שחיתות בכל הרמות במשטרה, מערכת המשפט ועוד המקשה על המאבק בתופעה. המלונות שבהם הקורבנות מסורסרות ונאנסות בשיטתיות, מוכרים למשטרה, אך לרוב לא מבצעות פשיטות והם אינם נסגרים.

יפן היא מדינת יעד העיקרית של סחר בנשים בעיקר מהפיליפינים ומתאילנד, ונכון לשנת 2009 ההערכה היא כי בין 200,000 ל-400,000 קורבנות נסחרות דרך דרום-מזרח אסיה. הקורבנות התאילנדיות מפותות להגיע ליפן ואז הן נמכרות לבתי הזונות הנמצאים בשליטת ארגון הפשע יאקוזה (ヤクザ), שם הן מאולצות לעבוד כפרוצות ללא תשלום כדי לשלם את החובות שלהן. הערכה היא כי מדי שנה בין 10,000 ל-15,000 נערות מנפאל נסחרות בעולם, ומרביתן נמכרות לפושעים תמורת 250,000$. העלות חושפת את האכזריות, שכן תחשבו כמה גברים הפושעים כופים עליהן לספק מדי יום, כדי שהעסקה הזו תשתלם להם.

לאורך היסטוריה כולה, נשים ונערות רבות אולצו לעבוד כפרוצות. מוסד העבדות למשל התיר לאדונים לסרסר בשפחות שלהן. לא רק שהשפחות לא יכלו לסרב, אלא הן גם לא קיבלו פרוטה מהתשלום ששילמו הלקוחות. הכסף כולו נכנס לכיסו של האדון. כמו כן כובשים במלחמות שהוכרעו נהגו לכפות על בנותיהם של המובסים לעבוד כפרוצות במטרה לבזותן ולהפיק מהן רווחים. אחד המקרים למשל היה במלחמת קאנודוס (1895-1898). מלחמה לא שוויונית בין ברזיל לכ-30 אלף תושבי קהילת מורדים בצפון מזרח באהיה. היא מסמנת את מלחמת האזרחים הקטלנית ביותר בתולדות ברזיל' שהסתיימה לבסוף בזוועות המוניות. לאחר מספר ניסיונות דיכוי צבאיים לא מוצלחים זה הגיע לסיום אכזרי ביותר באוקטובר 1897, כאשר כוח צבאי ברזילאי אדיר דרס את הכפר והשמיד כמעט את כל תושביו. הגברים נרצחו וגופותיהם רוטשו ובותרו לחתיכות קטנות מול נשותיהם וילדיהם. אחרי הטבח נותרו בחיים 150 ניצולים בלבד. הנשים שנראו טוב הועברו אל בתי הבושת בעיר סלבדור ואולצו לעבוד כפרוצות.
למטה: פושעים חוטפים אישה צעירה במקסיקו לעיני המצלמה, כדי שתשמש פרוצה, באחד מבתי-הבושת שהם מנהלים. גורלה לא ידוע. אלפי נשים נחטפות כך. מי שמסרבת להיאנס ביום-יום על ידי הלקוחות הרבים שמגיעים, נרצחת במקום.

פרק משנה 8.1: זנות של ילדות (Child Prostitution)

כ-10 מיליון ילדות בעולם עובדות בזנות. קרן החירום הבינלאומית של האומות המאוחדות לילדים (UNICEF) כתבה שמשנת 1982 נסחרו כ-30 מיליון ילדות. במדינות רבות ובמיוחד במדינות העניות התופעה נפוצה מאוד. יעדים פופולריים הם תאילנד, קמבודיה, הודו, ברזיל ומקסיקו. בקמבודיה לפחות כרבע מה-20 אלף הפרוצות הן ילדות, חלקן רק בנות 5. בסוף שנות ה-90 דיווחה הקרן כי כ-60,000 ילדות עובדות כפרוצות בפיליפינים ותיארה את בתי הבושת בעיר אנג'לס כ- "ידועים לשמצה" בשל ההצעות ללקוחות לאנוס ילדות. בעשור האחרון בין 6 ל-7 אלף ילדות נסחרו כל שנה מנפאל, אולם המספרים עלו משמעותית.

הסוחרים מנצלים את זה שילדות הן טרף קל ואת מעמדן הנחות ממילא בחברות פטריארכליות על מנת לאלצן למכור את גופן. חלק מהילדות גדלו במשפחות הרוסות או שהן כבר היו קורבן להתעללות מינית קודמת בביתן. חלקן נלקחות למדינות אחרות. הסוחרים מנצלים את העובדה שרובן לא מסוגלות להבין את השפה של המקום החדש ולא מודעות לכך שיש להן בכלל זכויות. חלק מהלקוחות הם תיירים מערביים שמגיעים למדינות הללו במטרה לאנוס ילדות, מה שאינם יכולים לעשות במדינות המוצא.

הילדות נאנסות בשגרה ולעיתים קרובות גם מוכות. הן מסורסרות בסביבות מסוכנות ומזוהמות וסופגות איומי אלימות בשגרה. החוקרים רובין א. קלארק, ג'ודית פרימן קלארק, וכריסטין א. אדמק למשל, כתבו כי הן סובלות מאוד מהתעללות, עצבות וחולי. ילדות מנפאל נאנסות ומוכות בזמן שהן מועברות לבתי הבושת, ואחר כך מושכרות עד 35 פעם בלילה תמורת דולר עד שניים. באזורים רבים מתחוללת אנרכיה מוחלטת ושחיתות כה עמוקה שלילדות לא רק שאין למי להתלונן, השוטרים גם אונסים אותן. למשל בטנזניה כ-84% מהילדות שרואיינו העידו כי נאנסו, הוכו ועונו על ידי שוטרים ושומרי הקהילה המקומית שמכונים סונגו. הפסיכותרפיסטית מרי דה צ'סני ציינה כי מעט מאוד ילדות נמלטות וניצלות: שיעורי הרצח, מקרי המוות וההתאבדויות גבוהים.
1-7-9.jpg
ילדות רבות נסחרות למטרת סייבר סקס. הן נמכרות לפושעים שכולאים אותן. הלקוחות אינם אונסים אותן בעצמם אלא צופים בהן נאנסות. הם משלמים באמצעות מטבעות קריפטוגרפיים מבוזרים או טכנולוגיות דיגיטליות אחרות כדי להסוות את זהותם. לאחר התשלום הפושעים אונסים אותן מול מצלמת רשת בשידור חי לעיני הלקוחות אשר צופים בעזרת תוכנות להזרמת וידאו. לעיתים קרובות הן מאולצות בו בעת להביט בלקוחות באמצעות מסכים משותפים כדי שהם יוכלו לראות את פניהן המבועתות, ומנגד כדי שהן תיראנה כמה הם נהנים לצפות בהן נאנסות. הם אף נותנים להן הוראות ומנחים את הפושעים איך לאנוס אותן. הפושעים אונסים אותן עד שהם פולטים בתוך גופן או עליהן לקולות העונג של הצופים. השידור מוקלט ונסחר לעיתים תכופות.

בצפון קוריאה נערות בתולות בנות 14 שנבחרות בקפידה מגויסות לשרת בקבוצות תענוגות שמכונות: "כיפמוג'ו" (kippŭmjo), ומונות כ- 2,000 חברות, עבור בכירי מפלגת הפועלים בקוריאה (WPK) ובני משפחותיהם, ועבור האורחים המכובדים שלהם. כל קבוצת תענוגות כוללת שלושה צוותים: צוות "שביעות רצון" המספק שירותי מין, צוות "אושר" המספק עיסויים, וצוות "ריקוד ושירה", שחברותיו מתבקשות לעיתים לרקוד כשהן עירומות למחצה. הנשים משוחררות לרוב בגיל 22 או לכל היותר בגיל 25. באפריל 2005 דווח כי 80% מהנשים שערקו מהמדינה לסין נפלו קורבן לסחר למטרת זנות. הרשויות בצפון קוריאה מענישות קשות, ואף מוציאות להורג פרוצות שחזרו כולל את הילדים שלהן. בעיניהם פרוצות הן חרפה לאומה, אלא אם הן יועדו עבורם.

זנות של ילדות תועדה כבר בעת העתיקה. למשל, במצרים הקרימינולוג רונלד פרחים ציין כי: "העלמות המצריות היפות ביותר אולצו לעבוד כפרוצות עד שקיבלו את הוסת הראשונה". ילדות סיניות והודיות סורסרו לרוב על ידי הוריהן או שנמכרו לסוחרים. בהודו מקובל היה שהורים מקדישים את בנותיהם למקדשים הינדים עד סוף חייהן. תפקידן היה לשמש "דוודאסיות" (פרוצות). ילדות לפני גיל ההתבגרות שנחשבו המבוקשות ביותר ניתנו לעיתים בכפייה לגברים מהמעמד הגבוה וחברי הקסטה העליונה. מספר ממשלות בהודו אסרו את המנהג, אולם המסורת נמשכת באזורים מסוימים ובעיקר במדינות: קרנאטקה ואנדרה פרדש.
למטה: תשדיר במסגרת המאבק בזנות של ילדות בעיר מומבאי בהודו.
 
✺ חלק ג' - אבולוציה מינית ✺

בלתי נתפס הסדיזם של הלוחמים שהחליטו לאחר ניצחונם בקרב, לצוד נשים וילדות אומללות שזה עתה כל עולמן חרב עליהן, לאחר שהן ראו את בני המשפחות שלהן נטבחים ואת בתיהן נחרבים, והן בטראומה בלתי נמנעת, במטרה להתענג בתוך גופן. במקרים רבים הם אף אנסו נשים ממש רגע לפני הוצאתן להורג בכוונה ליהנות מסבלן, צערן וייסורן ברגעיהן האחרונים בחיים. הלוחמים לרוב אנסו אותן פנים מול פנים, ועל כן הם ראו מקרוב את הבעות האימה והכליה על פניהן ושמעו היטב את היבבות שבקעו מגרונן, אולם לא רק שזה לא הפריע להם ליהנות, ייסוריהן אף עוררו אותם עוד יותר עד שהם פלטו בתוכן מרוב הנאה. לוחמים רבים גם הפליאו בהן תוך כדי את מכותיהם ללא רחם ואף אנסו אותן למוות, כדי להעצים עוד יותר את הריגוש שלהם. לאחר שהלוחמים באו על סיפוקם, הם פינו את "האטרקציה" ללוחמים הבאים בתור אשר חיכו בהתרגשות לתורם לאנוס אותן.

אונס המוני התחולל משחר ההיסטוריה גם באזורים שנפגעו מאסונות טבע ולמעשה בכל אזור שבו לגברים נקראה ההזדמנות. והסדיזם אינו מתבטא רק באזורים מוכי מלחמות ואסונות. מיליוני נקבות נאנסות מדי שנה על ידי בן משפחה, מכר או אדם זר. לעיתים האונס הוא מאורגן שכן גם מאות מילוני גברים המבקרים מדי יום בבתי בושת המנוהלים על ידי ארגוני פשיעה מגיעים בכוונה מודעת לאנוס נשים. כמו כן אונס בנישואים שזו תופעה נרחבת חושף שגברים רבים נהנים לאנוס אפילו את יקירותיהם. הם יכולים לשפשף את איבר המין שלהם בעצמם, אולם הם בוחרים לשפשף אותו דווקא בתוך גופן של נשותיהן בניגוד לרצונן, מאחר וכדי לפלוט מהנאה ולבוא על סיפוקם, הם חייבים בה בעת שאיבר המין שלהם משתפשף, לבהות בהן סובלות ומבוזות. הסדיזם הוא בל-יתואר ועתה נשאלת השאלה באיזה שלב באבולוציה גברים החלו ליהנות מסדיזם בזמן קיום יחסי מין ומדוע?
1-26.png

פרק 9: התפצלות בעלי החיים לזכרים ונקבות

על מנת להבין באיזה שלב באבולוציה הגברים החלו ליהנות מסדיזם בעת שהם קיימו יחסי מין עם נשים ומדוע זה בעצם קרה, אנחנו חייבים לשוב מאות אלפי שנים אחורה בזמן וראשית לשאול מדוע כמעט כל בעלי החיים בטבע התפצלו לזכרים ונקבות? ובכן, הברירה הטבעית של צ'ארלס דרווין היא רעיון אשר מסביר מדוע נוצרות בקרב בעלי החיים תכונות חשובות להישרדותם. הרעיון שלו מוכיח שתכונות המסייעות לבעלי חיים לשרוד בטבע ולהתרבות בו, עוברות מדור לדור יותר מאשר תכונות אחרות. למשל אם עקב מוטציה נולדו ג'ירפים גבוהים יותר אשר השיגו יותר מזון מראשי העצים, הם שרדו יותר ועל כן הם יתרבו יותר. ועתה נתהה מדוע ההתפצלות לזכרים ונקבות? הרי גופו של כל פרט יכל לייצר גם זרעים וגם ביציות ופשוט להפרות את עצמו.

מאחר ומנגנון הרבייה הא-מינית הוא פשוט וקיים רק בקרב בעלי חיים קדומים (פרוקריוטים למשל), הערכה היא שההתפצלות לזכרים ונקבות אירעה בשלב מאוחר יותר. כלומר בשלב מסוים באבולוציה אורגניזם שיצר (באופן טבעי) גם זרעים וגם ביציות, הוליד צאצא שנשא מוטציה שגרמה לגופו לייצר אך ורק זרעים, וצאצא אחר שנשא מוטציה שגרמה לגופו לייצר אך ורק ביציות. במרוצת האבולוציה בעלי החיים הללו התרבו יותר בעוד שכמעט כל בעלי החיים שהפרו את עצמם נכחדו והשאלה היא מדוע?

ובכן, היתרון הבולט ברבייה מינית טמון במנגנון המולקולרי של חלוקת ההפחתה. הגנים ממוקמים בזה אחר זה על גבי DNA. ברבייה א-מינית, אם אחד הגנים של ההורה מקודד בחלבון אשר מתפקד באופן לקוי, גם הצאצאים שלו ייוולדו עם הגן הפגום. ואילו ברבייה מינית נוצר מפגש בין זוגות כרומוזומים המאפשר תהליך שחלוף, החלפת מקטעים מקבילים בין שני כרומוזומים וכך נוצרים בתאים של הצאצאים כרומוזומים בהרכב חדש. הרקומבינציה הגנטית הזאת מספקת יתרונות הישרדותיים, על ידי הגדלת יכולת ההסתגלות לסביבות חדשות ומשתנות, ואף עשויה ליצור סופר צאצא שהסיכוי שהיה נוצר ברבייה א-מינית קטן. זה מאפשר התפתחות של תכונות רצויות והסרתם של תכונות מזיקות, המובילות לרבייה יעילה יותר וייצור צאצא מוצלח יותר. היתרון הנוסף ברבייה מינית הוא שהיא מחייבת שאחד מבעלי החיים יהיה דומיננטי וחזק (תכונות שהוא מוריש גם לצאצאים).
למטה: ברווז זכר מזדווג בכפייה עם נקבה. ההזדווגות בקרב ברווזים היא כה אלימה שנקבות רבות אינן שורדות אותה.
1-1.jpg
בשל יתרונותיה של הרבייה המינית, היא החלה להתפשט במהלך האבולוציה אולם היא מורכבת הרבה יותר מרבייה א-מינית, מכיוון שבעלי החיים היו חייבים להזריק את הזרע שלהם לתוך גופם של בעלי חיים אחרים. הוא לא יכול לשרוד באוויר הפתוח. על כן האיבר שפולט את הזרע התפתח בהתאמה והפך לאיבר חודר ואילו האיבר שמקבל אותו הפך לתעלה גמישה המובילה אותו לתוך הגוף, לאיבר חלול בעל דפנות עבות ששומר עליו ומעניק את התנאים האופטימליים להפרייה והתפתחות של עובר.

במרוצת האבולוציה כתוצאה ממוטציות שנוצרו, החלו להתפתח על הפין אף עצביי גירוי תחושתיים, שמאותתים למוח לשחרר כימיקלים אשר מעניקים חוויה חיובית בעת שפשופו. כתוצאה מכך הם התרבו הרבה יותר בעוד שבעלי החיים האחרים נכחדו. עם התפתחותה של האבולוציה, מוחם החל לשחרר גם כימיקלים ממכרים יותר כמו פנתילאמין ודופמין המסבים הנאה אדירה. כמו כן בעלי החיים שחדרו ובאו על סיפוקם רק אחרי שהזרע שלהם נפלט, התרבו הרבה יותר מהאחרים מאחר והם לא הרפו מבעלי החיים שהם חדרו לתוכם לפני שהפרו אותם, ולא פחות חשוב הרפו מהם מיד לאחר מכן ובכך נמנע נזק לגוף שהופרה.
למטה: פין של אריה-ים. במרוצת האבולוציה האיבר שפלט את הזרע התארך והפך לאיבר חודר.
1-4-13.jpg
לאחר שסקרנו את היתרונות ברבייה המינית שמצריכה שני בעלי-חיים, על פני הרבייה הא-מינית, נשאל מדוע בעלי החיים לא המשיכו להתרבות כל אחד עם שני איברי מין, כך שכולם יוכלו לעבר את כולם? כלומר מה היתרון בהתפצלות לזכרים ונקבות? ובכן הרבייה המינית אינה סימטרית כלל. בעל חיים אחד גוהר, חודר ושולט בקצב ובעוצמה וגם קובע מתי ההזדווגות תסתיים. ואילו בעל החיים השני חייב להיות כנוע, ולאפשר לבעל החיים הראשון לגהור מעליו, לחדור לתוכו ולהתחיל להשתפשף בתוכו. אין לו שום שליטה על הקצב והעוצמה והוא נדרש לקפוא במקומו כמו חפץ, עד שבעל החיים הראשון פולט בגופו ומרפה ממנו. ההתנהגות הכנועה והמובסת הזו סותרת את הדחף ההישרדותי של בעלי החיים שחייבים להפגין בשגרה את כוחם ועוצמתם. אחרי שבעל החיים הראשון פלט הוא ממשיך בשגרת חייו בעוד בעל החיים השני נושא לבד בעול. גופו מתנפח והופך למעשה לאינקובטור למשך תקופה ארוכה. הוא עשוי לשלם בבריאותו ובחייו בשל סיבוכים, והוא אף חשוף לטורפים בשל כושרו הירוד.

ועל כן בקרב בעלי חיים עם שני איברי מין, כולם חפצים להשתמש באיבר המין הזכרי שלהם ואף אחד לא רוצה להיות הנקבה. זה נצפה בקרב בעלי חיים המעטים אשר נותרו עם שני איברי מין. דוגמה לכך ניתן לראות בחלק מהזנים של תולעים שטוחות, כמו למשל: Pseudobiceros bedfordi. בכל פעם שברצונם להזדווג הם נאבקים מי מהם יהיה הזכר. כל אחד מנסה להחדיר את הפין שלו ולא להיחדר. המאבק נמשך עד שאחד מהם מכניע את האחר וכופה עליו להיות הנקבה ולשאת בעול ההזדווגות. הודות לכך שבעלי החיים התפצלו לזכרים ונקבות, המאבק ביניהם על מי יהיה הזכר נפסק מכיוון שזה כבר נקבע עוד בלידתם. בעלי החיים שהחלו להיוולד כנקבות בלבד, כבר לא יכלו עוד להיות הצד שמנצל (הזכרים) בהזדווגות, וכתוצאה מכך הן נהפכו לפסיביות מינית, מה שהגביר את שיתוף הפעולה. ועל כן במרוצת האבולוציה בעלי החיים הללו התרבו הרבה יותר מהאחרים.
למטה: מגדלי ברווזים יודעים כי אסור להכניס למכלאות פחות נקבות מזכרים אחרת הן תאנסנה קבוצתית למוות.
 
פרק 10: התפתחות גופם של הזכרים והנקבות

במרוצת האבולוציה יותר ויותר בעלי חיים התפצלו לזכרים ונקבות הודות ליתרון האבולוציוני המובהק אשר טמון בשני המינים. הזכרים שפשפו את הפין שלהם בתוך גופן של הנקבות מפני שזה עינג אותם אך מדוע הם החלו להפיק מכך הנאה סדיסטית? לפני שנשיב על השאלה, אנו נלמד בפרק הזה כיצד גופם של הזכרים והנקבות התפתח כתוצאה מההתפצלות לזכרים ונקבות. מרגע התפצלותם לזכרים ונקבות נוצרה אי סימטריה מפני שגופן של הנקבות הוא יקר הרבה יותר כפי שתואר באחד הפרקים. ועל כן בקרב מרבית בעלי החיים, הזכרים חייבים להיאבק ביניהם על הנקבות והמאבק הוא אלים מאוד ומוביל לפציעות קשות וגם למוות כאשר רק הזכר אשר עולה בידו להכניע את כל הזכרים בטריטוריה זוכה בכל הנקבות, כך שרק הגנום שלו מתרבה. ועל כן נקבות מזדווגות תמיד רק עם הזכרים הכי אלימים שאף פיתחו התנהגויות אגרסיביות כלפיהן בשל משאב גופן המוגבל.

לאחר שהזכר החזק ביותר והאלים ביותר הביס את שאר הזכרים הוא זוכה להזדווג עם כל הנקבות הנמצאות בטריטוריה שלו. גם אם הנקבה משתפת עימו פעולה הביולוגיה עדיין מחייבת אותו להיות השולט. הוא חייב לגהור על הנקבה, לאחוז בה בכוח ואז לרתק אותה למקומה כדי שהפתח בגוף שלה יהיה סטטי בזמן שהוא מכוון אליו את איבר המין שלו כדי לנעוץ אותו בתוכה, ואחר כך עליו להשתפשף בתוכה ולא להרפות ממנה עד שהוא פולט, גם אם היא מתנגדת בכל כוחה ונואשה להשתחרר ממנו. ומאידך תפקידה של הנקבה בעת ההזדווגות הוא למעשה רק לא לזוז, ולהמתין שהוא יבוא על סיפוקו ולקבל את הפליטה שלו. ולפיכך במרוצת האבולוציה רק זכרים דומיננטים ואקטיבים התרבו, בעוד הביולוגיה כפתה על הנקבות להיות פסיביות וכנועות. כמו כן הנקבות גם אינן צריכות להתחרות ביניהן על הזכרים כפי שהזכרים מתחרים ביניהם על הנקבות, מכיוון שגם אם נמצא בטריטוריה רק זכר אחד בלבד, ביכולתו לעבר את כולן בזו אחר זו ולכן להבדיל מהזכרים, גם הנקבות החלשות ביותר התרבו.
למטה: תיעוד של קנגורואים זכרים נאבקים על הנקבות הנמצאות בטריטוריה שלהם. במינים רבים המאבק אלים מאוד.
בעוד ההזדווגות משפרת את כושרם של הזכרים, הנקבות הן אלו שמשלמות את המחיר מפני שהן אלו שמתעברות ומקריבות את גופן ולעיתים אף את חייהן. על כן הן לעיתים קרובות אינן משתפות פעולה והזכרים "נאלצים" לכפות עליהן את ההזדווגות. ולכן בשל הברירה הטבעית גופם של הזכרים והנקבות התפתח כך שהם יוכלו לאנוס אותן בקלות משום שכך הם התרבו יותר. בין היתר זה הוביל לדימורפיזם מיני מפני שזכרים בעלי ממדיים גדולים יותר אנסו הרבה יותר נקבות ולכן במרוצת האבולוציה הם התרבו יותר מזכרים בעלי ממדיים קטנים, וכך בקרב בעלי חיים רבים התהוו הבדלים מורפולוגיים משמעותיים בין המינים. בקרב נחשי בירית מצויים לדוגמה הוכח כי זכרים בעלי גוף כבד יותר הצליחו לאנוס הרבה יותר נקבות מנחשים זכרים אחרים.

גופם של הזכרים בקרב בעלי חיים רבים גם עוצב באופן שיאפשר להם לאנוס נקבות בקלות רבה, מכיוון שכך הם התרבו יותר. רגליהם הקדמיות של זכרי זבובאים למשל, עוצבו כך שיוכלו לאחוז בקלות בבסיס הכנפיים של הנקבות בעת הזדווגות בכפייה. השינויים כללו התפתחות ציפורניים, קימורים וזיפים כדי להבטיח שהנקבות לא תוכלנה להימלט מהזכרים אחרי שקפצו עליהן. לזכרי חיפושיות (bean weevils) התפתחו קוצים בפין הננעצים בביב של הנקבות ומשמשים עוגן כדי שהן לא תוכלנה לברוח. לזכרי חיפושיות צלילה ממשפחת השחיניתיים מבני יניקה על רגליהם הקדמיות כדי שהם יוכלו לדבוק לגבן של נקבות חולפות. לזכרי עופות מים יוצא מגופם פין ארוך בצורת סליל נגד כיוון השעון (פאלוס), לאחר שהם עולים על גופן של הנקבות ומתגרים. הפאלוס מוברג ומוחדר עמוק לתוך הנרתיק של הנקבות, כדי שהם יוכלו לפלוט עמוק בתוך גופן, גם כאשר הן מנסות להתנגד.

בפין של חלק מהמינים התפתח מנגנון נעילה (קֶשֶׁר שמתנפח בשל הגירוי בנרתיק ונתקע בתוכו) כמו למשל בקרב דרוזופילות (Drosophila Montana), כלבים, זאבים וחזירים. המנגנון מונע מהנקבות להימלט, כל עוד הזכרים לא באו על סיפוקם ופלטו. בקרב מינים בהם הזכרים פחות גדולים התפתח כושר גבוה יותר אשר מחפה על כך ומאפשר להם להזדווג בכוח עם הנקבות. מאידך בקרב הנקבות האבולוציה התפתחה הפוך לגמרי וזה משום שככל שהן היו קלות יותר לאינוס, הן למעשה התרבו יותר. לכן איבר המין שלהן לא רק שלא פיתח הגנות כמו קוצים או ניבים, הוא חשוף לחלוטין כדי לאפשר לזכרים לאנוס אותן בקלות. בגופן של הנקבות בחלק מהמינים אף התפתח מנגנון שעוזר לזכרים לאנוס אותן. למשל בקרב חזירות החדירה לתוך הנרתיק גורמת להן לשיתוק, שמאפשר לזכרים להמשיך מבלי שהן תוכלנה להתנגד. המנגנון קיים למשל גם בקרב ברווזות מוסקוביות. בקרב חיפושיות הצלילה (ממשפחת השחיניתיים למשל), גבן של הנקבות השתנה על מנת שהזכרים יוכלו לרכב עליהן בקלות.
למטה: הזדווגות בקרב הלוטרות-ים. ההזדווגות בקרב לוטרות-ים היא כה אלימה שנקבות רבות אינן שורדות אותה.
 
פרק 11: התפתחותה של ההנאה הסדיסטית
 
מאחר והנקבות נושאות בעול ההזדווגות הן לעיתים קרובות לא משתפות פעולה ומנסות להימלט מההזדווגות שנכפתה עליהן. הזכרים מאידך תאבים להזדווג עימן, מכיוון שעבורם ההזדווגות היא הנאה גרידא ועל כן הם כופים עליהן בכוח את ההזדווגות. ההזדווגות בקרב בעלי חיים רבים בטבע היא על כן אלימה מאוד, וכפי שלמדנו בפרק הקודם, לנקבות אין כמעט סיכוי להימלט מהזדווגות שנכפתה עליהן משום שבמרוצת האבולוציה גופם של שני המינים עוצב כך שהזכרים יוכלו לאנוס אותן בקלות רבה. הזכרים בקרב יונקים, עופות, חרקים ודגים כופים עליהן את ההזדווגות באמצעות אלימות, איומים, הטרדות וטקטיקות אחרות. זה נצפה למשל בקרב גופים, דולפיננים, דולפיני נהרות, דולפני מזנק, דולפיני לבן ראש, דובים גריזליים, דובי קוטב, פרסתנים, אלתייות גמלוניות, פנדוריים, שפיראים, טריטונים אדומים ואלתיות כסופות וגם בקרב יחמורים אירופיים, אורנגאוטנים פראיים, שימפנזים, נברני-מים, עופות בר, ברכיות, בבוני-מצרים, קופי-עכביש, מקוקים ברברים פראיים, ובקרב פרימטים רבים נוספים.

בבוני-מצרים לדוגמה נושכים את צווארן של הנקבות ומאיימים עליהן על מנת לכפות עליהן את ההזדווגוות. שימפנזים פראיים מסתערים על הנקבות, ומנענעים עליהן ענפים, מכים אותן, בועטים בהן, חובטים בהן, סוטרים להן, נושכים אותן וגוררים אותן. אורנגאוטנים (סוג של קופי אדם) הם בין היונקים החזקים ביותר. בתצפיות ראו שכמעט 90% מההזדווגויות היו אלימות ביותר גם כשהנקבות כלל לא התנגדו. הסבר אפשרי שזה נועד להשרות בהן פחד כדי שהן תיכנענה ביתר קלות גם בפעמים הבאות. נקבות נפצעות ומתות בעת ההזדווגות בקרב אריות, מכרסמים, חתולים, כלבי ים, אריות ים, טריטונים, דולפינים ונחשי בירית. פילות ים גם נפצעות לעיתים קרובות בעת ההזדווגות וההערכות הן כי אחת מכל 1,000 נקבות אף לא שורדת את ההזדווגות.
למטה: שני פילי ים נלחמים על 50 נקבות. המאבק ביניהם אלים ביותר והוא נמשך עד שאחד מהם נפגע ונמלט מהאזור. אולם הזכר המובס נחוש לאנוס לפחות את אחת הנקבות, ועל כן הוא פולש שוב לטריטוריה בזמן שהזכר השולט מנמנם.
הזכרים בקרב מינים רבים קופצים על הנקבות וכופים עליהן בכוח את ההזדווגות. הזדווגות בכפייה שכיחה מאוד למשל בקרב רצי מים. ללא כל התנהגות של חיזור, הזכרים עולים על הנקבות שמנסות להתנגד ולהוריד אותם מעליהן. הזכרים משתמשים ברגליהם הקדמיות, כדי לאחוז בהן בחוזקה ולא לאפשר להן להימלט. אחר כך הם מחדירים בכוח את איבר המין שלהם לתוך גופן של הנקבות ומזדווגים עימן בכפייה. זכרי הטריטונים (notophthalmus viridescens) לוכדים נקבות שמסרבות להזדווג עימן ואוחזים בחזה שלהן עם גפייהם האחוריות בעת ההזדווגות כדי שלא תוכלנה להימלט. ההזדווגות מכונה "חיבוק כלולות". לזכרי חיפושיות (Bruchid Beetle) קיימים קוצים על הפין, וההזדווגות היא טראומתית מאוד. במהלך ההזדווגות הפין שלהם משחית את התעלה של הנקבות, מנקב אותה ופוצע אותן, גם במטרה להבטיח שאף זכר אחר לא יוכל להזדווג איתן אחריהם.
 
זכרי דמויי תרנגול מזדווגים לעיתים קרובות בברוטליות עם הנקבות ובעוד שזה מסב להם עונג רב, הן נאנקות מכאב ונפצעות. ההזדווגות נמשכת עד שהם בסוף פולטים את הזרע עליהן. גם אם הנקבות שרדו את ההזדווגות האלימה הן עשויות להתפגר תוך זמן קצר אחריה, מכיוון שהזרע שהזכרים מותירים על גופן, מכיל לעיתים פתוגנים וצואה אשר גורמים למחלות ואף למוות. בקרב בעלי חיים אחרים הזכרים משתמשים בטכניקות נוספות במטרה לאנוס את הנקבות כמו הפחדה. בקרב רצי מים למשל, לאחר שהם עולים על הנקבות, הם כופים עליהן לשתף עימם פעולה באמצעות הקשות על פני המים היוצרים אדוות המושכות את תשומת לבם של דגים טורפים. הנקבות שרויות מתחת לזכרים קרוב יותר לטורפים, כך שהסכנה עבורן גדולה הרבה יותר. כאשר הן מבינות שאין בכוחן להימלט הן נכנעות כדי שהם יפסיקו לסמן לטורפים, שכן מוטב להן להזדווג בכפייה ולא להיטרף.
למטה: הזדווגות בקרב רצי מים. הנקבה אינה משתפת פעולה והזכר בתגובה מקיש על המים כדי לקרוא לטורפים.

זכרי גופים למשל נצפו מכניסים את איבר המין שלהם (גונופודיום) בכוח לנקבובית של הנקבות בין אם הן רצו בזה ובין אם לא. כאשר הם מחדירים את איבר המין שלהם בכוח לתוך גופן של הנקבות הם אף עשויים להסב נזק חמור לפתח של הביב שלהן. לעיתים זכרי גופים אף מזדווגים בכוח גם עם נקבות הגודאתיים (Skiffia bilineata) אשר נוטות לחלוק את אותם בתי-הגידול, גם כאשר נקבות גופים זמינות, וזה משום שהן בעלות נקבובית עמוקה יותר אשר מגרה אותם יותר ומסבה להם עונג רב יותר. זכרי חיפושיות צלילה (ממשפחת השחיניתיים) קופצים על גבן של הנקבות, ובמטרה להכניע אותן הם מנענעים אותן באלימות תוך כדי שהם דוחפים את ראשן מתחת למים. הן אינן יכולות לשרוד זמן רב ללא חמצן אטמוספרי. הן נואשות לחמצן ונאבקות בזכרים בכל כוחן עד שהן בסוף מתעייפות, מאבדות את היכולת להתנגד ומאפשרות להם מחוסר ברירה לבצע בהן את זממם.

מכיוון שהזכרים רוכבים על הנקבות, ההזדווגות לעיתים כרוכה בסבל פיזי נוסף עבורן. במינים רבים כמו למשל בקרב רצי מים וחלזונות (Littorina), הנקבות נאלצות לשאת את הזכרים על גבן, מה שמוביל לאובדן של אנרגיה שקריטית מאוד להישרדותן. בקרב חלק מבעלי-החיים, הזכרים אינם מרפים מהנקבות גם אחרי שהם סיימו להזדווג עימן בכפייה והם כבר באו על סיפוקם. הם נותרים על גבן כדי להבטיח שהגוף שלהן שהסב להם עונג רב, יישאר לרשותם גם בהמשך, ואף זכר אחר לא יתקרב אליו. בקרב חיפושיות צלילה ממשפחת השחיניתיים, הזכרים נותרים על גבן של הנקבות עד 6 שעות וכדי שלא יהיה בכוחן להתנגד, הם חונקים אותן כדי להחליש אותן. הם דוחפים את הראשים שלהן מתחת למים ורק מדי פעם מטים אותם כלפי מעלה לאוויר. בקרב רצי מים הזכרים נותרים על גבן של הנקבות עד מספר שבועות כדי להבטיח שהגוף המענג שלהן יישאר לרשותם בלבד.
למטה: הזדווגות בקרב קופיםהזכרים לעיתים קרובות כופים על הנקבות את ההזדווגות.
בקרב בעלי חיים רבים, כאשר הזכרים חווים את שיא הנאתם, הם פולטים את הזרע שלהם בתוך גופן של הנקבות כאשר הוא מכיל גם כימיקלים אשר נועדו למעשה לחבל בתעלה של הנקבות ובכך להבטיח שאף זכר אחר לא יוכל להזדווג עימן אחריהם. הכימיקלים פוגעים בגופן, הם גורמים לדלקות ומקצרים את תוחלת החיים שלהן. בקרב בעלי חיים אחרים הזכרים פולטים את הזרע בתוכן ואז מפרישים חומרים המתקשים וסותמים את הפתח שלהן כמו פלאג, כדי שזכרים אחרים לא יוכלו להזדווג עימן.

בקרב חלק מבעלי החיים, הזכרים שהפסידו במאבק על הנקבות נוהגים לשתף פעולה ביניהם כדי לפחות לאנוס את חלק מהן. מכיוון שהם רבים ולרוב ביכולתם ללכוד רק נקבות בודדות, ההזדווגות הזאת היא ברוטלית מאוד ומובילה לפציעתן ואף למותן. ברווזים זכרים מסוג ברכיות למשל שנותרו ללא נקבות נוהגים להתאסף כדי לצוד נקבות שנקלעות לדרכם, כולל מזנים אחרים. אם הנקבה לא איבדה את דרכה, או ננטשה, הם קודם מבודדים אותה מיתר הלהקה על מנת שהזכר שלה לא יוכל לגונן עליה. ואז הם מתחילים לרדוף אחריה ולנקר בה, עד שהיא נחלשת. אחר כך הם אונסים אותה קבוצתית. כל אחד אונס אותה בתורו. צפרנים חוקרים נודעים כמו למשל סטנלי קרמפ וקל סימונס מכנים את הנוהג: "להקות ממוקדות אונס" (rape-intent flights).
למטה: ברווזים שהפסידו במאבק על הנקבות משתפים פעולה ואונסים קבוצתית את אחת מהן לאחר שהם בודדו אותה.
במהלך ההזדווגות נקבות רבות מנסות בכל הכוח לנער מעליהן את הזכרים, כדי להוציא את איבר המין שלהם מגופן ולהימלט. זה נצפה למשל בקרב חיפושיות צלילה וזבאבואים (sepsidaes). הזכרים קופצים על גבן של הנקבות, ומהשלב הזה מתפתח מאבק הדומה לספורט רודיאו. הזכרים אוחזים בנקבות בכוח בעוד הן נואשות לנער אותם מעליהן, עד שהן מתעייפות ונכנעות. גופם של הזכרים והנקבות התפתח במרוצת האבולוציה כך שבכל פעם שהזכרים יצודו נקבות ויעלו עליהן במטרה לאנוס אותן, לנקבות לא תהיה יכולת הימלטות או כל ברירה אחרת מלבד להיאנס על ידם. על כן לעיתים רחוקות התנגדותן נמצאה כיעילה. נקבות לפיכך לעיתים בוחרות אחרי מאבק להיכנע להזדווגות כוחנית כאשר הן מבינות שעלות ההתנגדות תהיה גדולה מעלות ההזדווגות והיא עלולה להסתיים בפציעתן או במותן. זה נצפה לעיתים תכופות בקרב פרימטים כמו: שימפנזים ובבבוני-מצרים.

עתה נשאל מדוע ההנאה של הזכרים בעת ההזדווגות הפכה להנאה סדיסטית? ובכן זרעי הסדיזם טמונים בהזדווגות הכפוייה, שהרי בקרב בעלי חיים רבים במהלך מאות מיליוני שנים, ההזדווגות הייתה למעשה בעלת מאפיינים סדיסטים מובהקים מאוד. בזמן שהזכרים מתענגים הם חשופים לשפע של קלט חושי שמקורו בסבלן של הנקבות חסרות האונים הלכודות מתחת לגופם. עוויתי ההתנגדות, היללות, היבבות, אנקות הכאב וחרחורי החנק שלהן, הם חלק מחוויית ההזדווגות בקרב זכרים רבים בטבע והגירויים הללו הפכו למעוררי תיאבון ממש כמו הפעמון עבור הכלב של פבלוב וכך נוצרה זיקה בין הנאתם לסבלן של הנקבות. וככל שהם מגבירים את הקצב והעוצמה, הם נהנים יותר בעוד הנקבות סובלות יותר וכאשר הזרע שלהם לבסוף נפלט מהנאה והם חווים את שיא הנאתם, הן למעשה מוכנעות ונידנות לסבל רב למשך תקופה ארוכה, מה שיצר קשר-ישיר בין הנאה לסבל. הקשר הזה הוא היסוד הקדום עליו התפתחה ההנאה הסדיסטית של הגברים ביחסי המין בשלבים מתקדמים יותר באבולוציה.
למטה: פיל-ים מזדווג בכפייה עם פילת-ים. הזכרים שוקלים פי-10 מהנקבות, מה שהופך את התנגדותן לחסרת תועלת.
13455454.jpg
במרוצת האבולוציה הנקבות בקרב מרבית בעלי החיים למדו בעל כורחן כי גופם של המינים התפתח כך שכמעט אין להן סיכוי להימלט מזכר שהחליט לאנוס אותן. ולכן הן החלו להתמודד באמצעות שתי דרכי פעולה: הדרך הראשונה היא להסתתר מהם. הן לעיתים קרובות מחליפות את בתי הגידול כדי לחמוק מהזכרים כפי שנוהגות למשל הנקבות בקרב גופי הטרינידד הפראיים. הנקבות בקרב הדולפינים מתנהגות בדרכים דומות כדי לברוח מהזכרים, על ידי מעבר למים רדודים שבהם הם שורצים פחות. הנקבות בקרב השפריריות (Calopteryx hemorrhoidalis) לעיתים תכופות מנסות להסתתר מפני קבוצות גדולות של זכרים. הנקבות בקרב עמודי השפל הימי (Littorina) אימצו דרך נוספת לחמוק מהזכרים, אשר מזהים אותן בדרך כלל על פי הרמזים בשבלוליהן הריריות. הן מנסות להסוות את עצם היותן נקבות כדי שהזכרים לא יאנסו אותן, על ידי השינויים של הרמזים האלו. הנקבות בקרב השפריריות מנסות גם להסוות את מינן על ידי חיקוי צבעים של זכרים, מה שהופך אותן לפחות מושכות עבורם.

הדרך השנייה היא כריתת בריתות עם זכרים הכי חזקים וזה כדי שלפחות רק הם יאנסו אותן. כל פעם שזכר אחר מתקרב הם מגיעים להגנתן, ובתמורה הם מקבלים גישה חופשית לגופן. התופעה מוכרת גם בקרב בבוני מצרים, חתולי סוואנה ובבוני זית. בקרב פילי הים הצפוניים, הנקבות משמיעות בכי רם בכל פעם שזכרים אחרים רוכבים עליהן, בכי שמושך אותם לבוא להגנתן. תופעה דומה קיימת גם בקרב הפילים, הכבשים גדולי הקרניים והיחמורים. הנקבות שוהות קרוב אליהם כדי לקבל הגנה מהם. ובכל זאת במרוצת האבולוציה יותר ויותר נקבות החלו פשוט "להתרגל" להיאנס על ידי הזכרים כדרך הטבע, ואף ליהנות מכך, הודות לברירה הטבעית של צ'ארלס דרווין בשל שיתוף הפעולה אשר הוביל להתרבות גדולה יותר שלהן מאשר נקבות אחרות.
למטה: אריה-ים אונס נקבת פינגווין בשל היעדר נקבות זמינות מסוגו. התופעה הזו נרחבת בקרב חלק מבעלי החיים. 
 
פרק 12: האבולוציה המינית בקרב בני האדם
 
ובכן גם בקרב בני האדם הברירה הטבעית התקיימה במשך מאות אלפי שנים. האופן בו אנו מתרבים באמצעות קיום יחסי מין, הוביל לכך שרק הזכרים הדומיננטים, הסדיסטים והחזקים התרבו, בעוד רק הנקבות הכנועות, המזוכיסטיות והחלשות התרבו. נקבות האדם גם נהגו כבר בראשיתה של האבולוציה לכרות בריתות עם הזכרים כדי שהן לא תיאנסנה על ידי יותר מזכר אחד. התופעה הזו השתרשרה ואף התמסדה, עד שהיא הפכה בשלבים מתקדמים יותר באבולוציה לברית הנישואים שמוכרת היום. הברירה הטבעית הזו נמשכה עד שהתהוו הציביליזציות הראשונות, והתפתחו כלכלות אשר הפכו גם גברים משכילים לחזקים. וכאשר זה אירע האבולוציה הוסתה בפעם הראשונה מנתיבה עד שזה התבטא בסופו של דבר בעת החדשה במדינות המערב כשהגברים המשכילים נתנו לראשונה את הסכמתם להעניק לנשים ולילדות זכויות. אז הן קיבלו זכויות במשפחה, ונחקקו חוקי גירושים והוקמו מקלטים. נחקקו גם חוקים מחמירים נגד אונס נשים וילדות בתוך המשפחה, במקומות העבודה והבילוי ובכלל.

הסיבה הנוספת שהאבולוציה הוסתה במעט מנתיבה הייתה המצאת אמצעי המניעה (במיוחד הלא גלויים כמו למשל הגלולות) וכמו גם היכולת לבצע הפלות בהריונות לא רצויים בחלק מהאזורים. כל אלו העניקו פתאום לנשים שליטה מלאה על ההחלטה מתי ברצונן להתעבר, ובכך לחקות למעשה את אורך חייהם של הגברים, אשר יכלו לתכנן את חייהם והקריירות שלהם מראש. נשים שנאנסות במדינות המערב כבר כמעט אינן יולדות צאצאים לאנסים שלהם, ולרבות צאצאים אשר ירשו את הגנים שלהם. הן יכולות ליטול גלולות של אחרי או בהמשך לעבור הפלות בבתי חולים שהפכו להליכים פשוטים יחסית כדי לעצור את ההריון. כמו כן גם בדיקת אבהות תרמה רבות מפני שקודם לכן הנשים שהתעברו מחוץ לנישואים לא יכלו אפילו להוכיח מי עיבר אותן.
1-6-8.jpg
כתוצאה מהזכויות שהגברים העניקו לנשים במדינות המערב בעת החדשה והברירה שניתנה להן להחליט ממי להתעבר ומתי, גם גברים המתירים לנשים להיות עצמאיות ונשים שגם מסוגלות לכך החלו להתרבות ועל כן גופם ישתנה במרוצת האבולוציה. אולם עדיין גם במדינות המערב, כמעט כל צאצא בא לעולם כתוצאה מכך שזכר "זיין" נקבה, כפי שמתבטאים בשפה ההמונית, להוציא שיעור זניח מאוד של הפריות חוץ גופיות שהן לא זמינות או פרקטיות לכמעט כל בני האדם החיים כיום על כדור הארץ. כך שאבולוציונית זכרים עדיין נדרשים להיות הדומיננטים והסדיסטים והנקבות להיות הרצסיביות והמזוכיסטיות כדי להתרבות. על כן זכויותיהן של הנקבות עדיין מוענקות להן אך ורק מכוח החוק ולא כוח הטבע מפני שהן טרם השתוו בכוחן הפיזי לגברים.

בני אדם טועים לחשוב שהעולם סטטי אך כמובן שהוא לא. לאורך ההיסטוריה אירעו בו אירועים דרמטיים, מהירים ופתאומיים. אירועים קוסמיים התרחשו בלי הרף והובילו לשינויי אקלים קיצוניים. רק לפני 10,000 שנה הסתיימה תקופת הקרח האחרונה. האוכלוסייה בנוסף גדלה בקצב אקספוננציאלי. רק לפני 500 שנה האנושות מנתה פחות מחצי מיליארד בני-אדם, וכיום פי-16. כמו כן ההיסטוריה האנושית רוויה במלחמות ונאיבי לחשוב שדווקא אנו נולדנו בפרספקטיבה היסטורית שנייה לאחר שהן תמו. ולפיכך ברגע שציביליזציות יקרסו בשל עוד מלחמת שמד וחוקים לא יאכפו, מעמדן של הנקבות ישוב ברגע אלפי שנים אחורה.

כדור הארץ הוא בסך הכל סלע שנע בחלל ולא נוצר כדי לתמוך בחיים אלא הוא רק במקרה תומך בחיים וכפי שלא תמך בעבר הוא גם לא יתמוך בעתיד. האנושות גם לא תצליח לנטוש את כדור הארץ הגוסס מסיבות פיזיקליות ולכן הגורל שלה כבר נגזר. היקום קיים כמעט 14 מיליארד שנה וכדור הארץ כ-4.5 מיליארד שנה, בעוד שהאנושות קיימת רק כ-300 אלף שנה ולא סביר שהיא תתקיים בעוד כ-300 אלף שנה ועל כן אם היקום יכתוב ספר על עצמו, יש להניח שהוא לא יקדיש לנו אפילו שורה אחת. בני האדם הם אורגניזם אשר זקוקים ללא הרף לאנרגיה מתכלת (חמצן, מים ומזון) שהם הדלקים לגוף שלנו וכאשר הם יאזלו, הם יהפכו לטורפים אכזריים ובהיעדר חוקים שמגנים על החלשים, מעשי אונס המוניים לצד השמדה וביזה יתחוללו בכל מקום.
1-4-15.jpg

✺ קישורים חיצוניים ✺


2. תפיסת יחסי המין
Female genital mutilatione

3. יחסי מין בכפייה - כללי
Sexual violence in South Africa

4. אונס בנישואים

5. כיבושה של העיר חלאב
Sack of Aleppo (1400)

6. כיבוש המבצר ההולנדי בטייוואן

7. מרד הבוקסרים
Boxer Rebellion

8. רצח העם הארמני
Armenian Genocide





13. הטיהור האתני של הגאורגים באבחזיה
Ethnic cleansing of Georgians in Abkhazia
Kamani massacre



16. רצח העם בדארפור

19. רצח העם הרוהינגי במיאנמר


21. אונס במלחמות על פי האסלאם


- סוף - 
כתובת לביקורת קוראים: noa.fe.muller@gmail.com.
התקדמות קריאה כוללת: 0%
↑ גלילה להתחלה ↑ חלק א' - יחסי מין פרק 1: תפיסת יחסי המין בתרבויות בעולם פרק 2: מדוע יחסי המין אינם נתפסים כסימטריים? פרק 3: מדוע גברים נהנים לקיים יחסי מין? פרק 4: התפקיד והמשיכה ביחסי המין חלק ב' - יחסי מין בכפייה פרק 5: אונס באנרכיות (Anarchy Rape) פרק 6: אונס בנישואים (Marital Rape) פרק 7: אונס בזמן מלחמה (Wartime Rape) פרק 8: זנות בכפייה (Forced Prostitution) חלק ג' - אבולוציה מינית פרק 9: התפצלות בעלי החיים לזכרים ונקבות פרק 10: התפתחות גופם של הזכרים והנקבות פרק 11: התפתחותה של ההנאה הסדיסטית פרק 12: האבולוציה המינית בקרב בני האדם קישורים חיצוניים ↓ גלילה לסוף ↓ כתובת לביקורת: noa.fe.muller@gmail.com