המונוגרפיה שלפניכם אינה קלה לקריאה. בחלקה הראשון היא סוקרת את תפיסת יחסי המין בתרבויות בעולם והגורמים שלה ובחלקה השני היא סוקרת את ההשפעות לאורך ההיסטוריה, החושפות מציאות קשה מאוד לעיכול, מעוררת פלצות ומטלטלת. כמו כן, החיבור מכיל בחלקו גרפיקה ותיאורים קשים לצפייה וקריאה ועל כן אם אתם רגישים או מתחת לגיל 18 אנא עצרו כאן.

מטרתה של המונוגרפיה אינה הפניית אצבע מאשימה כלפי הגברים והיא אינה מתווה פתרונות אלא רק מציבה בפניכם מראה ללא תקינות פוליטית. היא מתמקדת בצד האפל של הגברים כי זה נושא המחקר, אולם אין משתמע מכך שלנשים אין צד אפל. המונוגרפיה לא עוסקת בצד האפל של הגבר מנקודת מבט פרובינציאלית ישראלית אלא מנקודת מבט אוניברסלית והיסטורית. הכוונה בכל מופע של הביטוי גברים היא רק לגברים הטרוסקסואלים דומיננטיים. זה לא מודגש בכל מופע מטעמי נוחות בלבד. בסיומה של המונוגרפיה יוצגו קישורים לביסוס האירועים שהובאו במאמר וכמו כן טופס ליצירת קשר לשאלות, הארות והערות.

תוכן עניינים:
✺ חלק א' - יחסי מין
- תפיסת יחסי המין בתרבויות בעולם
- מדוע יחסי מין אינם נתפסים כסימטריים
- מדוע גברים נהנים לקיים יחסי מין עם נשים
- התפקיד והמשיכה ביחסי המין

✺ חלק ב' - יחסי מין בכפייה
- אונס באנרכיות (Anarchy Rape)
- אונס בנישואים (Marital Rape)
- אונס בזמן מלחמה (Wartime Rape)
- זְנוּת בכפייה (Forced Prostitution)

✺ חלק ג' - אבולוציה מינית
- התפצלות בעלי החיים לזכרים ונקבות
- התפתחות גופם של הזכרים
- התפתחותה של ההנאה הסדיסטית
- בני האדם בעת החדשה


✺ חלק א' - יחסי מין ✺

ראשית נתהה מה הם למעשה יחסי מין? ובכן יחסי מין הם מגע אינטימי בין שני בני-אדם שבו מעורבים גם איברי המין שלהם. ביחסי מין הטרוסקסואלים הגברים מחדירים את הפין שלהם לתוך גופן של הנשים דרך פתח הנרתיק, הרקטום או הפה שלהן. גברים מעידים כי אין הנאה גדולה יותר מחדירה לתוך גופן של נשים טובות מראה. בעיניהם זו ההנאה הכי גדולה בעולם הזה, ואף הנאה אחרת אינה משתווה לה. מבחינתם אין זו גם רק הנאה אלא ממש צורך, שהרי מרביתם מצהירים שביום שלא יהיה עוד ביכולתם לעשות זאת, הם יעדיפו למות. הפיתוי כה גדול שמעטים אינם מצליחים למשול ברוחם, וחודרים לתוך גופן בכוח, בעוד מרביתם עושים זאת בהסכמה מלאה שלהן, אולם הם מקדישים במהלך חייהם משאבים מרובים כדי לקבל את הסכמתן.

כבר בילדות בנים מגלים שלשפשף את הפין שלהם זה מרגיש ממש טוב, אולם הם מתחילים לפנטז שהם מחדירים אותו לתוך גופן של הבנות בתחילת גיל ההתבגרות (סביבות גיל 12) ומהגיל הזה הם מתמכרים לדחף להחדיר אותו לתוך גופן שוב ושוב. על פי מחקרים רבים וביניהם של טרי פישר וצוות המחקר שלה מאוניברסיטת אוהיו גברים מהרהרים על זה 20 פעם בממוצע כל יום, ועל כן נשאלת השאלה מדוע גברים נהנים כל כך לחדור לתוך גופן של הנשים? ובכן, בחלק זה אנו ניכנס לעובי הקורה.


תפיסת יחסי המין בתרבויות בעולם

על מנת להשיב על השאלה מדוע גברים נהנים כל כך לקיים יחסי מין עם נשים, אנו צריכים קודם לחקור את תפיסת יחסי המין בתרבויות בעולם לאורך ההיסטוריה וכיצד היא מבוטאת ביום-יום בשפה ולא רק בשפה, ובכך נעסוק בשני הפרקים הראשונים. ובכן גברים רבים בעולם נוהגים להשתמש בטרמינולוגיה שמשקפת את התפיסה כי יחסי מין בין גברים לנשים אינם סימטריים. איבר המין הגברי הנתפס כבר במקורות כאיבר מטיל מורא כונה: "זַיִן" שפירושו כְּלִי נשק. הכוונה הייתה לחֶרֶב. כמוה הוא תלוי כלפי מטה מגובה החגורה או מונף זקור כלפי מעלה באיום חדירה. הוא חודר עמוק לגוף ושופך דם כאשר מבתק קרום בתולין.

כבר בתנ"ך ובמדרש מופיעה המשמעות המושאלת של איבר המין הגברי. למשל באוסף המדרשים העתיקים: "ילקוט שמעוני", כך נכתב בפסוק שאוסר על גברים לאונן: "לא תשב לך בלא אשה, עשה תיק לזַיִן שלך.. כל מי שיושב בלא אשה וחרבו שלופה יצר הרע שולט בו". איבר המין הנקבי מכונה "תיק" (נרתיק) לחֶרֶב. באנגלית הביטוי "וָגִינָה" הושרש מהשפה הלטינית ופירושו נָדָן לחֶרֶב. יחסי המין עצמם נגזרים בכוונה מכינויו של איבר המין הגברי ומכונים: "זִיּוּן" משום שבתפיסה הוא האיבר האקטיבי. כלומר בעת קיום יחסי מין הגברים הם האקטיביים, הפועלים והיוזמים בעוד שהנשים הן המושא שכן עליהן מתבצעת הפעולה. ועל כן הבחירה בבניינים הִפְעִיל, הֻפְעַל, פִּעֵל והִתְפַּעֵל היא בהתאם. הגברים "מְזַיְּנִים" בעוד הנשים הן: "מִזְדַּיְּנוֹת" או "מְזֻיָּנוֹת".

אולם התפיסה היא לא רק שהפעולה מתבצעת על הנשים אלא שגברים גם כביכול פועלים עליהן באופן שמיטיב רק עם עצמם ומשתמשים בהן לצורכיהם באופן לא הגון. התפיסה כל כך הושרשה שהגברים לעתים תכופות נוהגים להמחיש פגיעות פיזיות ונפשיות באמצעות המשלה למה שהנשים חוות כאשר הן מקיימות יחסי מין. למשל כאשר הם רוצים ללעוג לאדם שניצלו אותו או פגעו בו, הם נוהגים לעתים תכופות להשתמש בביטוי: "קִבֵּל זַיִן", מה שנשים למעשה מקבלות בעת שהן מקיימות יחסי מין. לביטוי גם הוריאציות: "קִבֵּל צִנּוֹר" או "קִבֵּל שְׁטרוּנְגוּל". על פי הביטויים הללו, להיחדר על ידי איבר המין הגברי זו חוויה איומה.

הביטוי "לְזַיֵּן" נועד במקור לשמש כביטוי נרדף לקיום יחסי מין עם נשים, אולם מכיוון שהתפיסה היא שהפעולה מבוצעת עליהן והיא אף כוחנית, משפילה ומוכיחה את גבריותם, הורחבה משמעותו והוא כולל היום כל אלימות של אדם אל רעהו באשר היא. כאשר גבר מקיים יחסי מין עם אישה הוא: "מְזַיֵּן" וכאשר הוא מפליא את מכותיו בלי רחם באדם חלש ממנו גם אז הוא: "מְזַיֵּן". דהינו ההשפלה שנשים כביכול חוות בעת קיום יחסי מין היא לדעתם ברת-השוואה להשפלה שחווה אדם שמחטיפים לו מכות.

בתפיסה הגברית להיחדר על ידי איבר המין הגברי זו חוויה משפילה ומבזה והתפיסה באה לידי ביטוי בשפה המדוברת:
"אַתָּה עָל הַזַּיִן שְׁלִי / שָׁם זַּיִן עָלֶיךָ": ביטוי המפגין התייחסות מזלזלת בך באמצעות המשלה לאיך שמתייחסים לאישה במיטה.
"כֹּל הַזַּיִן": ביטוי צבאי המציין מצב גרוע המתקבל בהשלמה כמו אישה שנאלצת לקבל את כל האיבר הגדול של בן זוגה.
"אֵיזֶה זַיִן": ביטוי המציין קריאת שבר באמצעות המשלה לאישה המקבלת איבר גדול בהרבה מאשר ציפתה.
"קִבֵּל זַיִן": ביטוי המבטא את עוצמת החוויה הטראומטית שאדם עבר בניגוד לרצונו על ידי המשלה למה שחווה אישה במיטה.

ולעתים גברים מזכירים את איבר המין שלהם גם כדי לאיים, למשל מפקד לטירונים: "חכו תראו איזה זַיִן תקבלו במוצאי שבת". האיום הזה חושף עד כמה בעיני גברים להיחדר על ידי איבר המין שלהם זו חוויה משפילה ומבישה. הנה למשל דוגמה נוספת: "אתה רוצה את הקערה? זַיִן תקבל ממני". את הביטויים: "זַיִן בָּעַיִן" ו-"זַיִן בָּתְחָת" אתם ודאי גם מכירים. כמו כן קיימים ביטויים נוספים כמו למשל: "אַנִּי אֶפְתַּח אותך". איום זה נועד להמחיש למי שהוא מופנה כלפיו עד כמה הפגיעה בו תהיה קשה וכואבת או עד כמה הוא יושפל וזה ממש נעשה באמצעות הדמיה לאיך שגברים פותחים את הנשים בעת שהם מקיימים עימן יחסי מין.

בשל התפיסה שאיבר המין הגברי הוא משפיל ופוגע נולדו גם הביטויים שמציגים אותו כך כמו לדוגמה הביטוי: "אל תהיה זַיִן!", דהינו אל תתנהג כמו איבר המין הגברי. מכנים אותו אף: "שמוק" (מניאק). מהתפיסה הזו גם התהוותה: "האצבע המשולשת", המדמה את איבר המין הגברי שנועדה להשפיל ולבזות את מי שהיא מופנת אליו. התנועה הזאת לא התהוותה בעת החדשה אלא מימים ימימה ואף מוזכרת בדברי הנביא ישעיהו כתנועה שמעוררת מדון: "אִם-תָּסִיר מִתּוֹכְךָ מוֹטָה, שְׁלַח אֶצְבַּע וְדַבֶּר-אָוֶן".

כאשר גברים נמצאים בסביבה גברית ומשתפים ביניהם חוויות מיניות עם נשים, הם בדרך כלל משתמשים בביטויים סדיסטים, אלימים ובוטים מאוד, מתוך כוונה ללעוג להן על מה שהם כביכול עשו להן באותם רגעים. אוזניכם תשמענה לרוב ביטויים כמו: "תקעתי אותה, טחנתי אותה, דפקתי אותה, פרקתי אותה, שברתי אותה, זמברתי אותה, העמסתי אותה, חגגתי לה על הגוף! שברתי לה את האגן, קרעתי לה את הצורה, נתתי לה בראש, פתחתי לה את השושנה, עשיתי עליה סיבוב" ועוד כהנה וכהנה. קיימים עוד ביטויים מבזים רבים כמו "הֵבֵאתִי בָּהּ" ו-"עָשִׂיתִי אוֹתָהּ" אולם הביטוי הכי מבזה הוא דווקא הביטוי התמים לכאורה מִסְפָּר. זה ביטוי אגוצנטרי הנוקב את מספר הפעמים שהגבר בא על סיפוקו ביחסי המין ומתעלם מהאישה המשולה לאובייקט. יחסי המין נקראים גם "בְּעִילָה" בשל התפיסה שהגברים מפגינים באמצעותם את בעלותם על הנשים בעוד הן מתמסרות להם.

כל הביטויים האלו הם בעברית מפני שהמונוגרפיה נכתבה בשפה העברית אולם הטמעת התפיסה שיחסי מין אינם סימטריים קיימת בכל השפות בעולם כמו למשל אנגלית, ספרדית, הודית וערבית. בשפה האנגלית למשל יחסי מין מכונים בלעז "Fuck". הביטוי אומנם אינו נגזר מאיבר המין הזכרי כמו הביטוי "לְזַיֵּן" בעברית אולם עדיין באטימולוגיה העממית מרבית דוברי השפה נוהגים להשתמש בחוקי הדקדוק Active-Passive באופן שמשקף את תפיסתם. ועל כן אם למשל תקלידו את הביטוי במנועי החיפוש השונים, רוב התוצאות שתקבלו תהיינה: "Guys fuck" (בחורים מְזַיְּנִים) בעוד "Girls get fucked" (בחורות מְזֻיָּנוֹת). וגם כאשר חוזרות תוצאות הפוכות אלו במרבית המקרים נשים שהחדירו לרקטום של גבר חפץ המדמה את איבר המין הגברי.

מלבד הביטוי הזה קיימים עוד ביטויים מבזים רבים כמו למשל: Screwed her (הברגתי אותה), Banged her (דפקתי אותה) Nailed her (מסמרתי אותה), Pound her (חבטתי בה) וכן הלאה. ומה הנשים על פי תוצאות מנועי החיפוש השונים ברשת? הן: "Fucked up" או "Screwed up". פירוש הביטויים הללו בשפה האנגלית מלבד "מְזֻיָּנוֹת" הוא גם דפוקות, מוכות ופגומות. רבים אף משתמשים בביטוי: "Empty balls" (לרוקן ביצים) או "Fill her up" (למלא אותה), כביטוי נרדף ליחסי מין עם אישה. האם גברים ערים לכך שהביטויים האלו מבזים נשים? ובכן הבא נבחן את זה: שידמיינו לרגע שהם היו שומעים את החבר של הבת שלהם משוויץ בפני חבריו שהוא סוף סוף דפק אותה. במילים אלו. אני בטוחה שהם היו מבהירים לו כי לא כך מתבטאים.

גבר שמקיים יחסי מין עם נשים רבות מכונה: "תותח" אולם אישה שמקיימת יחסי מין עם גברים רבים מכונה בשמות גנאי כמו: זַנְזוֹנֶת, מופקרת, גַּחְבָּה, פרוצה, שרלילה, שרמוטה, שרלוע ועוד. התפיסה היא שלא ניתן באמת להשוות או כפי שאחד למשל פסק בגאווה: "מפתח שפותח מנעולים רבים הוא מפתח Master אך מנעול הנפתח על ידי מפתחות רבים הוא מנעול מחורבן". ועל כן בכל השפות בעולם אין ביטוי משפיל יותר מהביטוי "זוֹנָה" הנאמר בוריאציות שונות. זה לא מפני שזוֹנָה מקבלת תשלום אלא כי היא מקיימת יחסי מין עם גברים רבים. הרי הביטוי "ג'יגולו", גבר המקיים יחסי מין בתשלום עם נשים, נתפס כמחמאה.

תדמיינו למשל מקרה שאב תופס את בנו מקיים יחסי מין עם נערה ומקרה נוסף שאב תופס את בתו מקיימת יחסי מין עם נער. במקרה הראשון אביו של הנער לכל היותר ידאג שמה בנו עלול להסתבך, למשל יכניס את הנערה להריון. במקרים רבים האב גם יתגאה בו שהוא למעשה מפגין לראשונה את הגבריות שלו, אולם תגובת האב השני במרבית המקרים תהיה אחרת לגמרי. האב יחוש כי הנער מנצל את הבת שלו, מחלל אותה ורומס את כבודה. ההבדל בין שתי התגובות של שני האבות יהיה תהומי ואף ידמה להבדל בין התגובה של אב שיראה את בנו מחטיף מכות לחברו לתגובה של אב שיראה את בנו חוטף מכות מחברו.

התפיסה כי יחסי המין אינם סימטריים מתבטאת גם בתגובות ההפוכות כשמתעדים אותם ומשתפים אותם ברשתות חברתיות. מרבית הנערים לא יחושו בושה אם סרטון שלהם מקיימים יחסי מין עם נערה יופץ ברשת בעוד שנערות תחושנה בושה גדולה. על אף שיחסי המין התקיימו בהסכמה מלאה הנערים יתפסו כמלכים ומניאקים, בעוד הנערות תיתפסנה כמופקרות וכקורבנות. נוהגים לומר כי על הנשים "לשמור על כבודן" ביחסי המין וגם על בני זוגן "לשמור על כבודן". כמובן שזה לא נאמר על הגברים. זה נובע מהתפיסה כי הנשים (להבדיל מהגברים) מחוללות בעת קיום יחסי מין, ועל כן הם חייבים להתקיים רק בחדרי חדרים כדי לשמור על כבודן של הנשים ולא על כבודם של הגברים מפני שאחרת יחסי מין היו מתקיימים בפרהסיה כמו למשל אכילה.

הסיבה לדיסקרימינציה בין המינים נעוצה הקונספציה שביחסי המין הגברים כביכול מנצלים את הנשים, וזו על כן הסיבה מדוע נשים שנתפסות כמתירניות מכונות בחברה: "זוֹרְמוֹת" או "נוֹתְנוֹת", דהינו אף על פי שהן "מנוצלות" הן מסכימות לשתף פעולה. את הגברים כמובן שאין מכנים בכינויים הללו כי ברור שהם יחתרו לקיים יחסי מין עם הנשים, שהרי בתפיסה הם יועדו עבורם. נשים שמסכימות לקיים יחסי מין, הן בתפיסה מסכימות להיות כנועות ואף שיעשו בהן כרצונם, ועל כן הביטוי: "לִפְתּוֹחַ רַגְלַיִים", המתאר את התנועה הפיזיולוגית שנקבות עושות בעת המשגל על מנת לאפשר את החדירה לתוך גופן, פירושו כניעה מבישה.

התפיסה שבעת קיום יחסי מין בעלי איבר המין הגברי הם: "המשתמשים" ומי שנחדר על ידי האיבר הזה הוא: "נותן השירות", מתבטאת גם בתעשיית הזְנוּת. כמעט כל הקליינטים הם בעלי איבר מין גברי, וכמעט כל העובדים נחדרים על ידי האיבר הזה. למעשה גם במפגשים נורמטיביים כמו למשל בסטוצים, גברים נוהגים לתגמל בעקיפין את הנשים מתוך התפיסה שכביכול הן מנוצלות וזה מתבטא מדרינק וארוחה על חשבונם לפני קיום יחסי המין ועד לשכירת החדרים או הצימרים שבהם הם יתקיימו. התפיסה הזו מתבטאת גם בהטרדות מיניות. בעוד נשים שהוטרדו מרגישות שהן נוצלו, גברים שהוטרדו בידי נשים מרגישים דווקא ברי מזל, שכן בתפיסה גבר המטריד אישה שודד את משאב גופה בעוד אישה המטרידה גבר מעניקה לו "שירות חינם".
למטה: ציורו של הצייר הצרפתי ז'אן-לאון ז'רום משנת 1884. נשים מוצעות למכירה בשוק שפחות המין ברומא העתיקה.

התפיסה שהנשים מושפלות ביחסי המין אינה נוגעת רק יחסים ואגינלים. גם גברים למשל נוהגים ללקק לנשים את איבר המין אולם רק מציצת איבר המין הגברי נחשבת כמשפילה ומבזה. ועל כן כאשר רוצים לבזות אדם, לא נוהגים ללעוג לו שאבא שלו הוא: "מלקק כּוּס", אלא שאימא שלו היא: "מוצצת זַּיִן". ובכלל כאשר מערבים משפחות נוהגים ללעוג אך ורק לבנות המשפחה. הגידופים שאוזניכם תשמענה יהיו אך ורק על מה שעשו לאימא שלהם, לאחות שלהם, לבנות שלהם או לבנות הדודים שלהם.

נשים בשל מיניותן נתפסות כחלשות, פסיביות, כנועות ומוגות לב. ילדים כבר מגיל צעיר מכירים את הביטוי: "אל תהיו נקבות!" או במילים אחרות: "אל תייבבו, יהיו חזקים, דומיננטיים ובשליטה". באנגלית נהוג לומר: "!don't be a pussy" (אל תהיו כּוּס). קיימים ביטויים נוספים המפצירים בכם לא להתנהג כמו נקבות, כמו למשל: "תוכיחו שיש לכם ביצים!" ו-"תתנהגו כמו גברים!". התפיסה שנקבות פחותות אינה טבועה רק בלשון הדיבור הנפוצה, אלא גם בלשון חכמים, ולא רק בעת הזו אלא מקדמת דנא. בחוגים רליגיוזיים למשל כמו ביהדות כבר לפני כ-2,000 שנה מורנו ורבנו תבעו את האמרה הידועה: "בָּרוּךְ שֶׁלֹּא עָשָׂנִי אִשָּׁה".
למטה: היחס השונה. גבר פעיל מינית מכונה: "STUD" (אטרקטיבי) בעוד אישה פעילה מינית מכונה: "SLUT" (זוֹנָה).


אדם שהתברך באיבר מין גברי ובכל זאת נהנה להיחדר כמו אישה מושם ללעג ולקלס

רבים נוהגים לכנות גבר הנחדר על ידי איבר המין הגברי בביטויי גנאי כמו למשל: "אוכל בתחת, נושך כריות, אגזוזן ומתרומם", וזה בשל התפיסה כי אין משפיל ומבזה יותר מאשר להיחדר על ידי האיבר הזה ולכן הביטוי "הומו" הוא ביטוי גנאי נפוץ כל כך. אולם שימו לב שכל ביטויי הגנאי האלו יכולים למעשה לתאר לא רק גברים הנחדרים אנאלית אלא גם נשים הנחדרות אנאלית, שהרי גם אותן אפשר לכנות בביטויים כמו: אוכלות בתחת, נושכות כריות, אגזוזניות או מתרוממות. אז מה בכל זאת ההבדל? ובכן אם גברים שמים את בני מינם שנחדרים אנאלית ללעג ולקלס, אז זו למעשה גם דעתם על נשים שנחדרות אנאלית אולם כנראה בכל זאת עם הבדל אחד: נשים בתפיסתם נועדו להיחדר, זה "טבעי" כהגדרתם להבדיל מהומואים שנחדרים מבחירה.

יחסי מין אינם נתפסים כסימטריים ועל כן חברות רבות לא מתייחסות באופן שווה להומואים ולסביות. בעוד הביטוי הומו נתפס כגידוף של ממש, הביטוי לסבית לא רק שאינו נתפס כך, גברים רבים בעולם גם לא יתנגדו בלשון המעטה לקיים יחסי מין עימן. מדוע האפליה? ובכן בתפיסה הביטוי "הומו" מאפיין אדם שאל אף פי שהתברך באיבר מין גברי ויכולות פיזיולוגיות נעלות כמו לכבוש ולשלוט, הוא "בוחר" שיכבשו אותו וישפילו אותו כמו אישה. ועל כן להבדיל מלסבית שבחירתה הפוכה הוא מושם ללעג.

הומואים תמיד נרדפו לאורך כל ההיסטוריה מכיוון שהם נתפסו כמי שמביישים את המין הגברי בעוד לסביות כמעט ולא נרדפו. בכל העולם נאסר בחוק יחסים הומוסקסואלים לרבות במדינת ישראל עד שנת 1988. במלחמת העולם השנייה למשל הוקמה יחידה מיוחדת של הגסטאפו אשר רדפה אחר הומוסקסואלים. המעשה הוגדר "פשע", ומרבית העצורים נשלחו למחנות ריכוז, שם רבים מהם עוקרו ואף הוצאו להורג. הם אולצו לענוד טלאי וחלקם אף עברו בנוסף טיפולים רפואיים בניסיון "לרפא" אותם.
למטה: המילונים המקוונים מציגים את ההבדל בין הומו ללסבית:


רצח על חילול כבוד המשפחה (Honor killing)

גבר המקיים יחסי מין עם אישה לא משפיל רק אותה אלא גם את בני משפחתה. זו התפיסה הרווחת בעולם. ועל כן בתרבויות רבות נאסר על נשים לקיים יחסי מין באופן חופשי אלא רק עם גבר אחד במשך כל חייהן אשר גם נבחר בקפידה על ידי אביהן וגם אז רק בחדרי-חדרים. בפרהסיה נאסר עליהן ללבוש בגדים ולענוד תכשיטים ואביזרים אחרים שמבליטים את גופן המבזה. גבר שקיים יחסי מין עם אישה שאינה אשתו (במיוחד אם היא הייתה בתולה) מואשם בהשפלתה גם אם זה נעשה בהסכמתה. האחים במשפחה נדרשים לעתים קרובות לשלוט מקרוב על התנהגות אחיותיהן ונקבות אחרות במשפחה, כדי להבטיח כי אף גבר לא יקיים יחסי מין עימן (ישפיל אותן בעיניהם) ושהן תצנענה את גופן, כדי לא להכתים את הכבוד והמוניטין של המשפחה.

בחברות האלו כדי להשיב את כבודה של האישה מצופה מבני משפחתה להורגו גם אם הוא רק נער וזה מוביל לעתים לסכסוך דמים בין המשפחות. בת המשפחה שהמיטה עליהם את החרפה והקלון, עשויה גם לשלם בחייה, כדי להיפטר ממקור הבושה. אי הריגתם תוביל להאשמת כל בני המשפחה בפחדנות ובמוסר לקוי מפני שהם מתירים לבנות משפחתם להתנהג כמופקרות. בתרבויות רבות גם נשים שנאנסו מוכות ונרצחות על ידי בני משפחותיהן וקרוביהן, בשל התפיסה כי גברים אינם יכולים לעמוד בפני גופן המפתה ולפיכך זו אשמתן. חובתן לכסות את עצמן מכף רגל ועד ראש ולא לשהות לבדן מחוץ לביתן ללא גבר מלווה. אולם גם נשים שלא הואשמו בפיתוי האנס נרצחות, בפרט אם התעברו כשבעיני המשפחה זו הדרך היחידה לשקם את כבודה.

שיטות הרצח כוללות סקילה, דקירה, מכות רצח, שריפה, עריפת ראש, תלייה, שחיטה, התקפות חומצה קטלניות, ירי, וחניקה. הרצח מבוצע לעתים בפומבי כדי להזהיר את שאר הנקבות בקהילה בפני השלכות אפשרויות אם הן לא תשמורנה על צניעותן. בחלק מהמקרים כופים על בת המשפחה שחוללה להתאבד. התופעה שכיחה מאוד בדרום מזרח טורקיה. בשנת 2001 למשל 565 נשים ונערות נרצחו על חילול כבוד המשפחה בעיר עילם באיראן ומתוכן 375 אולצו להתאבד. בשנת 2008 ההתאבדויות הללו היו נפוצות בכל אזורי ההתיישבות הכורדית באיראן. בכורדיסטן העיראקית מקרי רצח רבים של נשים דווחו כהתאבדויות.
למטה: ב-30 ביוני 2009, מוחמד שפיה הטביע למוות את שלוש בנותיו בתעלת רידו בקנדה בשל התנהגותן הלא צנועה כלשונו, וכמו כן גם את אשתו הראשונה שניסתה לגונן עליהן. הקורבנות משמאל: ג'טי-13, סהר-17, זינאב-19 ורונה-52.

המנהג ניכר מקדמת דנא בתרבויות ובמסורות באזורים רבים. המשפט הרומאי למשל של פטר פמיליאס, התיר לגברים להרוג את נשותיהם ובנותיהם ללא משפט. באימפריה הרומית החוקה שהטמיע אוגוסטוס: "Lex Julia de adulteriis coercendis" התירה לאבות להרוג את בנותיהן אם העזו לקיים יחסי מין לא עם בעליהן ואת מאהביהן שביזו אותן. ברומא העתיקה הגברים שלא הרגו את הנקבות הנואפות במשפחותיהם, נרדפו. בקרב העמים האצטקים הילידים והאינקים, נשים שנאפו הוצאו להורג. בתקופת שלטונו של ז'אן קלווין בז'נבה, נשים ונערות שהעזו לקיים יחסי מין עם גברים מלבד בעליהן, הוטבעו למוות בנהר רון. בדרום אירופה מסורת ארוכה. במהלך שושלת צ'ינג בסין הותר לאבות ובעלים להרוג את נשותיהם ובנותיהם, אם ביישו אותם.

קוד נפוליאון סעיף 324 משנת 1810 התיר לגברים להרוג את נשותיהם ומאהביהן אולם לא הפוך. הוא בוטל רק בשנת 1975. סעיף זה הועתק לחוק העות'מאני ולמדינות ערב במזרח התיכון כמו ירדן, אלג'יריה, מצרים, עיראק, כוויית, לוב, מרוקו, עומאן, סוריה, תוניסיה, איחוד האמירויות הערביות ותימן. החוק בוטל רק לאחרונה: בלבנון, ברשות הפלסטינית, ובעזה בשנת 2011. הנוהג חשוב ביותר בקהילות רבות בעולם וחוצה תרבויות ודתות. על פי ארגון האומות המאוחדות בכל שנה נרצחות כ-5,000 נשים וילדות על חילול כבוד משפחתן במדינות כמו למשל מצרים, ירדן, לבנון, מרוקו, פקיסטן, סוריה, טורקיה, אקוודור, ברזיל, תימן, קנדה, בנגלדש, הודו, איראן, ישראל, אוגנדה, שבדיה, איטליה, צרפת, גרמניה בריטניה, ארצות הברית ומדינות נוספות.

מערכות המשפט ברוב המדינות אינן מעמידות לדין גברים שרצחו על חילול כבוד המשפחה או שהן מטילות עונשים מופחתים, מתוך ההבנה כי אין לצפות מבני משפחה למשול ברוחם לאחר שהתגלה להם שגבר "השפיל וביזה" את בת משפחתם ואותם. בחלק ממערכות המשפט ניתנים אף עונשים קלים יותר לבני המשפחה שרצחו אותם מיד לאחר שהם גילו ללא כוונה מוקדמת.
למשל על פי חוק העונשין של פקיסטן המבוסס על קוד 1860 שיובא מהודו הקולוניאלית שנשלטה על ידי בריטניה, גבר שהרג את אשתו בשל "פרובוקציה חמורה ופתאומית שלה" קיבל עונש קל. בשנת 1990, פקיסטן ביצעה רפורמה בחוק כדי להתאים אותו לשריעה. שופטים עדיין גוזרים לעתים עונשים מקלים ומציינים את ה"פרובוקציה של האישה", המבוסס על החוק הבריטי.
למטה: כתבה מתוך הדיילי מייל, ב-3 באוגוסט 2011 במהלך מלחמת האזרחים בלוב: אב שחט את שלוש בנותיו בגילאי 15, 17 ו-18 מכיוון שנאנסו בבית הספר על ידי חייליו של מועמר קדאפי. הוא סיפר כי הרג אותן בשל החרפה וההשפלה.

איבר המין הגברי שימש מקדמת דנא גם כאמצעי הרתעה והענשה

על פי התפיסה מקדמת דנא אין ביזוי גדול יותר מאשר להיחדר על ידי איבר המין הגברי, על אחת כמה וכמה בכפייה ובפומבי. ולכן לאורך ההיסטוריה כולה נעשה שימוש נרחב בו כאמצעי הרתעה והענשה כלפי נשים, נערות וילדות ובני המשפחות שלהן. מספר המקרים המתועדים בלבד שנעשה בו שימוש למטרות הללו הוא כמעט אינסופי ועל כן אביא בפניכם דוגמה אחת בלבד. ב-3 במאי 1938 סטניסלב קוסיאור, מנהיג המפלגה הקומוניסטית באוקראינה, נעצר באשמת ריגול והודח מתפקידיו במפלגה. מנהיג ברית המועצות יוסיף סטלין הורה לנ.ק.ו.ד (גוף ממשלתי לענייני שיטור וביטחון של ברית המועצות שעסק בריגול פנים) לכפות על קוסיאור בכל דרך להודות כי הוא מרגל ו-"האויב של העם", בפני נשיא אוקראינה גריגורי פטרובסקי שסירב להאמין.

הקצין בוריס רודוס שהיה ידוע לשמצה כמענה אכזרי מאוד, מונה לחוקרו של קוסיאור. רודוס שראה כי קוסיאור עומד בעינויים האכזריים ולא נשבר, הורה להכניס לחדר החקירות את בתו בת ה-16 ולאנוס אותה לנגד עיניו. עובדי נ.ק.ו.ד אנסו אותה אחד אחרי השני. קוסיאור נשבר והסכים להודות. הוא נקלח אל משרדו של סטלין, שם הוא הודה בפני נשיא אוקראינה שהוא מרגל. לאחר שהודה העיר סטלין בניצחון: "הנה, אתה רואה פטרובסקי, לא האמנת שקוסיאור הפך להיות מרגל. עכשיו אתה מאמין". הנערה תמרה שנאנסה לעיני אביה לא יכלה לשאת את ההשפלה שעברה והתאבדה כשהיא משליכה עצמה על מסילת רכבת. כמובן שאין תיעודים הפוכים (שימוש באיבר המין הנשי כאמצעי הענשה) גם אם תסרקו במסרקות ברזל את ההיסטוריה כולה.


חוק: אישה שנאנסה מצווה להינשא לגבר שאנס אותה (Marry-your-rapist law)

בעיני הגברים אין השפלה גדולה יותר מבת משפחה שנאנסה. ההשפלה היא כה גדולה שאפילו הריגתם לא תשיב את כבודם מכיוון שהמעשה כבר נעשה וביזויים ייזכר לדיראון עולם. ועל כן בתרבויות רבות לאורך ההיסטוריה החוק חייב אישה שנאנסה להינשא לגבר שאנס אותה. באופן הזה ההשפלה למשפחה מופחתת, שהרי אז היא כביכול נאנסה לאחר מעשה על ידי בעלה ולא על ידי גבר זר. המשפטנים שתומכים בחוק טוענים שהוא מגן על משפחת האישה מפני בושת האונס, ואף עושה חסד עם האישה, מכיוון שבתרבויות עתיקות ניתן ערך רב לבתולים כך שלאישה שנאנסה היה סיכוי קטן להינשא. כמו כן באופן מסורתי אישה נחשבה לנחלת אביה ואם היא נאנסה היא נחשבה לסחורה פגומה ועל כן העונש של האנס לקבל את הסחורה הפגומה.

על פי החוק האנס פטור מהעמדה לדין אם הוא מתחתן עם הקורבן שלו ולעתים קרובות הוא רשאי להתגרש מאשתו הנוכחית. אם זה בלתי אפשרי משיאים את הקורבן לקרוב משפחה של האנס כאשר משפחת האנס מצווה לשתף פעולה ולספק לה חתן. ואף על פי שהתנאים לתופעה הזו נטבעו רק בשנות העשרים של המאה העשרים, הנוהג היה קיים במספר מערכות משפטיות בהיסטוריה, וממשיך להתקיים גם כיום בחברות מסוימות. החוק היה נפוץ ברחבי העולם עד לשנות השבעים של המאה ה-20. החוק הזה אף הוביל גברים לאנוס נשים שברצונם להינשא להן לאחר שהן דחו אותם וכך הם למעשה כפו עליהן את הנשואים.

בתנ"ך הנוהג תועד בספר דברים כ"ב (כ"ח-כ"ט): "כִּי יִמְצָא אִישׁ נַעֲרָה בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה וּתְפָשָׂהּ וְשָׁכַב עִמָּהּ וְנִמְצָאוּ. וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה חֲמִשִּׁים כָּסֶף וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו". אנס מחויב לשלם לאבי הנערה שנאנסה קנס בגין ההשפלה ולהינשא לה, כאשר לה אין זכות לסרב לו. באירופה הנוצרית בימי הביניים אישה שנאנסה הייתה צריכה לבחור אם להינשא לגבר שאנס אותה, מכיוון שנחשבה לסחורה פגומה, מה שהקטין את הסיכויים שלה להינשא.
למטה: דואן טיירי (ילדה אמריקנית בת 11, בתצלום שלה מכיתה ה' בשנת 1983). השנה שבה חבר משפחה בן 30 החל לאנוס אותה. כשנה אחרי כן היא התעברה והוריה גילו. בשל הבושה הם לא פנו למשטרה וכפו עליה להינשא לו בגיל 13.

בקוסטה ריקה אנסים צריכים רק להביע כוונה לשאת את האישה שהם אנסו על מנת לקבל פטור מהעונש גם אם היא מסרבת. בפרו החוק שונה בשנת 1991, כך שגם במקרה שאישה נאנסה קבוצתית, כל האנסים פטורים מעונש אם אחד מהם נישא לה. במאה ה-20 וה-21 החוק תקף במספר מדינות במזרח התיכון ובצפון אפריקה ומקורו בתערובת של מסורות ערביות מקומיות, חוקים של האימפריה העותמאנית וגם חוקים קולוניאליים צרפתיים ובריטיים. בעת כתיבת שורות אלו החוק עדיין קיים במספר מדינות: באנגולה, בחריין, גינאה המשוונית, באריתראה, עיראק, לבנון, לוב, פלסטין, הפיליפינים, אלג'יריה, כוויית, וטג'יקיסטן.

החוק בוטל רק לאחרונה במספר מדינות: בשנת 1981 באיטליה. בשנת 1997 בקולומביה, בקוסטה ריקה, הונדורס, וונצואלה, הרפובליקה הדומיניקנית ופרגוואי. בשנת 1999 פרו וצ'ילה. בשנת 2005 ברזיל ואוורוגוואי. בשנת 2006 ניקרגואה וגואטמלה. בשנת 2007 ו-2008 קוסטה ריקה ופנמה. בשנת 2012 ארגנטינה. בשנת 2014 אקוודור. ובשנת 2017 ירדן, סוריה ותוניסיה. הנוהג הזה קיים גם במדינות רבות שהחוק בוטל או מעולם לא היה קיים במפורש, כמו למשל באתיופיה, אפגניסטן וסומלילנד. באפגניסטן בעוד שפורמלית אין חוק, "בפועל זה שכיח שתביעה מופסקת אם האנס או בני משפחתו מציעים נישואים לקורבן". גם בסומלילנד למשל שבה החוק אינו קיים, זה נפוץ שבני המשפחה של קורבנות שנאנסו כופים עליהן להינשא לאנסים שלהן.
למטה: מתוך מחאה בטורקיה נגד תוכנית הממשלה להשיב את החוק לספר החוקים בנובמבר 2016.


מילת נשים (Female Genital Mutilation)

איבר המין הנקבי נתפס בתרבויות רבות כאיבר מבזה שחובה להסירו מגופן של הנקבות כדי לשמור על כבוד המשפחה מלבד חלקיו הנחוצים להולדת צאצאים. ההסרה כוללת את הדגדגן שנחשב זכרי. להבדיל ממילת גברים שמוסרת רק הערלה כביטוי לאמונתם באל כאן אין קשר לדת. המנהג מכונה: "מילת נשים" או "קטיעת איבר המין הנקבי" (Female genital mutilation). מילת נשים נפוצה מאוד גם כיום בעיקר בעשרים ושמונה מדינות אפריקניות ובפרט באזורים המוסלמיים בצפון מזרח אפריקה, בקרן אפריקה ובמערב אפריקה. כמו כן מילת נשים נהוגה גם בקרב הבדואים והכורדים במזרח התיכון, מלבד במדינת ישראל.

הניתוח מבוצע לעתים עם כלים לא סטריליים, כולל סכינים, מספריים, זכוכית, סלעים מחודדים וציפורניים. למשל לדברי אחות באוגנדה, שצוטטה בשנת 2007, בכתב העת הרפואי "לאנסט", החותכים משתמשים עם אותה הסכין עד 30 ילדות בכל פעם. בשלב ראשון הילדה מושבת בכריעה על שרפרף או מחצלת בזמן שמבוגרים מפשקים את רגליה. אם יש חומר הרדמה מקומי, זה השלב שנעשה בו שימוש. אלמנט המהירות וההפתעה הוא חשוב. המוהל תופס את הדגדגן ותולש אותו בהנפת סכין אחת. לאחר מכן, הדגדגן מוצג לבני המשפחה כדי שיחליטו אם זה מספק או שיש לקצץ יותר. לאחר שהדגדגן נקטע בצורה מספקת, במילה מסוג Type III המוהל מסיר גם את השפתיים והרקמות עד חיץ הנקביים שלה. הילדה נאבקת, צורחת ומדממת קשות.

לאחר שנגדעו לחלוטין כל החלקים החיצוניים של איבר המין שלה, המוהל סוגר ככל האפשר את פתח הנרתיק המבזה שנותר. הוא מצמיד את הרקמות סביבו ותופר אותן בתפר הדוק ומותיר חור זעיר בלבד של 2-3 מ"מ למעבר שתן ובהמשך נוזל הוסת. לאחר הניתוח רגליה של הילדה נקשרות זו לזו, לרוב מהירך ועד לקרסול למשך שבועיים עד שישה שבועות, על מנת להבטיח שהרקמות יתאחו ולמנוע דימום. אם פתח הנרתיק שנותר בין רגליה של הילדה רחב מדי בעיני משפחתה, הניתוח מבוצע שוב.

בבגרותה לאחר שהיא נישאת בעלה צריך להרחיב את החור שלה עם הפין שלו ולהצליח לחדור לתוך גופה בריטואל שמטרתו להפגין את גבריותו. באזורים מסוימים כמו סומלילנד, קרובי משפחת החתן רשאים לצפות על מנת לוודא שהיא הייתה בתולה. במהלך קיום יחסי המין במקרה הרע האישה אינה מרגישה דבר ובמקרה הרע יותר היא נאנקת מכאבים בעת שבעלה מתענג. היא שוכבת מתחת לגופו של בעלה כמו חפץ. יחסי המין הם כה חד צדדיים שניתן לומר שהוא למעשה מאונן בתוך הגוף שלה. גברים שאינם מצליחים לחדור לנשותיהם פונים בדרך כלל בסודיות רבה למיילדות, מכיוון שזה נתפס כפגיעה קשה בגבריותם. לפני הלידה הפתח נפתח עוד יותר כדי לאפשר מעבר של תינוק, ולאחריה הוא משוחזר לגודל שהיה אחרי החדירה הראשונה.

הנזקים שנותרים בגופן של הנשים לכל חייהן:
-
בעיות בדרכי השתן (השתנה כואבת, זיהומים בדרכי השתן).
- דליפת שתן לתוך הנרתיק.
- בעיות נרתיקיות (פריקה, גירוד, גינוזיס בקטריאלי וזיהומים אחרים).
- וסת כואבת, קושי בהעברת דם הווסת ועוד.
- עיוות של הנרתיק.
- רקמה צלקתית וקלוידית.
- כאבים במהלך יחסי מין.
- סיכון מוגבר בלידה ותמותה.


מדוע יחסי מין אינם נתפסים כסימטריים?

בפרק הקודם למדנו שיחסי מין מעולם לא נתפסו כיחסים סימטריים. בפרק הזה תובאנה הסיבות להתהוותה של התפיסה הזו. הסיבות שתובאנה אינן מנקודת מבט פרובינציאלית ישראלית במאה ה-21, אלא מנקודת מבט רחבה, אוניברסלית והיסטורית. כמו כן בהמשך יובא לפניכם תיאור של דפוס של יחסי מין כפי שהתקיימו בין גברים לנשים לאורך ההיסטוריה כולה, כדי להבין מדוע יחסי מין אינם נתפסים כיחסים שהם סימטריים, אולם קודם לכן תתואר המציאות שבה יחסי המין מלכתחילה מתקיימים.

ובכן ראשית הזכרים בטבע הם אלו שחותרים לקיים יחסי מין מסיבות אבולוציוניות שכן משאב גופן של הנקבות יקר לעין ערוך. זרע הוא תא זול המכיל רק מטען גנטי. כל זכר מייצר אותו במספרי עתק רוב חייו ויכול תאורטית לעבר את כל הנקבות בעולם. ואילו הביצית היא תא יקר המכילה גם אלמנטים המשמשים את העובר כמו מולקולות רנ"א, חלבונים חשובים וחומרים מזינים. נקבות נולדות עם מספר נתון של ביציות ואינן מייצרות ביציות ולכן באוכלוסייה יותר מפי-2 זכרים פוריים מאשר נקבות פוריות. הביצית היא התא הגדול ביותר בתאי גוף האדם בעוד תא הזרע הוא התא הקטן ביותר וזה ממחיש את ההבדל הניכר ביניהם.

גופן של הנקבות הוא משאב יקר גם כי הן מתעברות פעם אחת בין המלטה להמלטה, בעוד זכרים יכולים לעבר בכל רגע נתון. הנה למשל שני מקרים לצורך ההמחשה בקרב בני האדם: במקרה הראשון קיימת אוכלוסייה שמונה מאה גברים ואישה אחת. במקרה הזה רק גבר אחד יכול לעבר אותה ותוך 9 חודשים הם יצרו לכל היותר כמה צאצאים בודדים בהריונות מרובי עוברים. לא רק שהזכרים צריכים להיאבק ביניהם עליה, כמותם בטבע גם אינה משפיעה על קצב התרבותם ועל כן גופם הוא זול מאוד. במקרה השני האוכלוסייה מונה גבר אחד ומאה נשים. במקרה הזה הגבר יכול לעבר את כולן ותוך 9 חודשים הם יצרו לפחות 100 צאצאים. לא רק שהנקבות לא צריכות להיאבק עליו, כמותן בטבע גם קריטית לקצב התרבותם ועל כן גופן הוא יקר מאוד. הפער העצום בין המינים הוא היסוד הביולוגי עליו התפתח הדחף של הזכרים לחתור להזדווג בשלב מתקדם יותר באבולוציה.

כמו כן בטבע הנקבות הן אלו שנושאות בעול ההזדווגות, שכן גופן עשוי להתנפח כתוצאה ממנה ואז להפוך לאינקובטור למשך חודשים ארוכים בעוד הזכרים ממשיכים לאחר מכן בשגרת חייהם. בטבע אין אמצעי מניעה, אין אלחוש כדי להקל על הכאבים בעת ההריון ואין אפידורל כדי לשכך את כאבי התופת בשלב ההמלטה ואין אף ניתוחים קיסריים להצלתן ממצבים מסכני חיים. ולפיכך בכל פעם שהנקבות נכונות להזדווג, הן למעשה מקריבות את עצמן. בעוד שעבור הזכרים בטבע ההזדווגות היא הנאה צרופה ותו לא, עבור הנקבות ההזדווגות היא מעשה המוביל לסבל מתמשך ואף עשוי להוביל למותן בשל הסתבכות בהמלטה. לאחר שהזכרים באו על סיפוקם, הם נוטשים את הנקבות על מנת להספיק להזדווג עם עוד ועוד נקבות ומותירים אותן לשאת לבדן את עול ההזדווגות ואת הצאצאים שהן תמליטנה כתוצאה מכך. ולפיכך אין זה פלא שהזכרים הם אלו שחותרים להזדווג.

ומבחינה היסטורית המצב בקרב בני האדם לא שונה בהרבה וכמו כל הנקבות בטבע הנשים הן אלו שנושאות בעול ההזדווגות. האנושות קיימת מעל 200 אלף שנה אולם רק לפני כמאה שנים הומצא הקונדום מגומי, ואחר כך מלטקס שהיה נגיש להמונים. גם גלולות נגד הריון הומצאו רק בשנות ה-60 של המאה הקודמת. ואין גם באמת ימים בטוחים, אולי אחד שגם הוא לא לגמרי. ולאחר שהנשים התעברו גם לא הייתה דרך חזרה. בימי קדם אומנם היו ידועות שיטות הפלה אולם הן היו כרוכות בסיכון גדול. עד אמצע המאה ה-19 לא היה אלחוש נגד כאבים או אפידורל שפותח רק בשנת 1931 ועל כן בלידות הנשים חוו ייסורי תופת. בעבר ההתעברות גם יכלה בהסתברות גבוהה להטיל מומים בגופן ולהוביל למותן. בלידות רבות העובר נתקע בתעלת הלידה ובעבר זה הביא למותן. חלק ניכר מהנשים שילדו בניתוחים קיסריים מתו לאחר זמן קצר עקב זיהומים או מדמם לאחר הלידה.

וזה עוד במקרים שהנשים קיימו יחסי מין עם הבעלים שלהן מפני שאחרת הן גם עשויות היו לשלם מחירים כבדים הרבה יותר. רק באמצע המאה הקודמת הומצאו בדיקת הריון ובדיקת אבהות ועד אז גם לא היו אמצעים ליצירת קשר כמו טלפון ואינטרנט. על כן אישה שהעזה לקיים יחסי מין עם גברים מזדמנים והתעברה, גילתה שהיא הרה רק אחרי מספר שבועות במקרה הטוב. ובעבר למצוא אדם וליצור עימו קשר לא היה פשוט וגם אם היא הצליחה למצוא את האבא, היא לא יכלה להוכיח שהוא האבא.

יחסי מין אינם מתקיימים בין בני אדם בעלי כוח פיזי, ממדים ואיבר מין שווים

ההתרבות היא קריטית בתהליך האבולוציה אך מכיוון שהנקבות הן אלו שנושאות בעול הן לעתים קרובות אינן חפצות להזדווג, ועל כן כוחם הפיזי וממד גופם של הזכרים התפתחו כך שהם יוכלו בקלות רבה להזדווג עימן גם בכפייה ללא כל שיתוף פעולה. בקרב בני האדם למשל הגברים גבוהים בכ-15 סנטימטר והם שוקלים כ-15% יותר. גובהם הממוצע של הגברים האמריקאים מגיל 20 הוא 177 סנטימטר ושל הנשים הוא 162 סנטימטר ואילו משקלם הממוצע הוא 86.1 קילוגרם ושל נשים 74 קילוגרם. השלד של הנקבות חלק ועדין יותר ופחות מסיבי וכלוב צלעותיהן מעוגל וקטן יותר, ומותניהן קטנות יותר ובסיס החזה צר יותר. העצמות, הגידים והרצועות של הזכרים צפופים יותר וחזקים יותר והלסת התחתונה שלהם רחבה יותר, גדולה יותר, ומרובעת יותר ושיניהם מעט גדולות יותר. האגן של הזכרים אופטימלי יותר להליכה לעומת האגן הרחב של הנקבות שמקשה על הליכה.

לנקבות מסת שריר כוללת נמוכה יותר בהשוואה למסת הגוף הכוללת. לזכרים יותר סיבים בשל מסת שריר כוללת גדולה יותר. הם ממירים יותר מהצריכה הקלורית לשרירים ולמאגרי אנרגיה במחזור מתכלה, ועל כן הם חזקים יותר. מסת השריר הגדולה יותר שלהם נובעת בין היתר מיכולת גבוהה יותר להיפרטרופיה שרירית בשל רמות גבוהות יותר של טסטוסטרון במחזור הדם. לזכרים לבבות גדולים יותר ולרוב קנה נשימה וסמפונות מסועפים וגדולים יותר, ונפח ריאות גדול יותר בכ-56% לכל מסת גוף. המדדים מראים כי הזכרים חזקים יותר מהנקבות ב-50% עד 60% בפלג גופם העליון וב-60% עד 70% בפלג גופם התחתון. מחקר אחד שבדק את חוזק השרירים במרפקים ובברכיים הראה כי כוחן של הנקבות נע בין 42% ל-63% מכוחם של הזכרים. מחקרים הראו כי לגברים כוח אחיזה בידיים גדול משמעותית בהשוואה לנשים גם כשמשווים גברים לא מאומנים לספורטאיות.

איבר המין של שני המינים גם התפתחו כך שהזכרים יוכלו להזדווג עם הנקבות בכפייה בניגוד לרצונן ללא שיתוף פעולה מצדן. איבר המין של הזכרים ממוקם מחוץ לגוף שלהם, וכאשר הם מתגרים הוא מתארך, מתעבה, מתקשה ומתרומם לזווית חדירה. האורך הממוצע שלו מגיע ל-13.12 סנטימטר בממוצע והיקפו ל-11.66 סנטימטר בממוצע ולכן איבר המין שלהם מכונה: "פין". מאידך לנקבות אין איבר מין חיצוני אלא פתח שלא ניתן לסגור באמצעות הפעלת שרירים והוא ללא הגנות כמו ניבים או קוצים. הפתח מוביל לנרתיק שהוא תעלה גמישה ומסוככת בגופן באורך של 6.9 עד 14.8 סנטימטר המגיעה עד לצוואר הרחם שלהן. ועל כן הזכרים יכולים לכפות על הנקבות את ההזדווגות להבדיל מהנקבות שכן הזכרים יכולים לנעוץ בכוח את הפין בתוך גופן, בעוד הן אינן יכולות להלביש בכוח את הפתח שלהן על הפין של הזכרים כאשר הוא רפוי, קל וחומר שהזכרים אף יותר חזקים.

ובכן בשל הפערים הפיזיים הניכרים בין המינים והאנטומיה ההפוכה של איברי המין, אישה בעלת כוח פיזי ממוצע לבנות מינה, השוהה לבדה עם גבר שחשקה נפשו לקיים עימה יחסי מין בניגוד לרצונה, אין לה כמעט סיכוי למנוע ממנו ואינוסה בלתי נמנע. ועל כן הגברים תמיד נהנים ביחסי מין מכיוון שאחרת הם לא היו מתקיימים בעוד שיחסי מין יכולים להיכפות בקלות על הנשים. אין זה מקרה שנהוג להשתמש דווקא במונח: "חדירה" (באנגלית: Penetration), שהפירוש שלו הוא פריצה בכוח וללא רשות, וזה אף על פי שהמונח "הכנסה" הולם יותר. ההבדל בין המונחים ברור כאשר הם אינם נקשרים ליחסי מין. לדוגמה נהוג לומר: תיירים נכנסים דרך הגבול בעוד שמחבלים חודרים אותו כלומר זה לא נובע מאי-הבנת המונח אלא מהטמעת התפיסה בשפה.

מסיבות אבולוציוניות הזכרים חייבים לפלוט זרע במהלך יחסי המין ולכן הם צריכים תמיד להתקיים עד שהם באים על סיפוקם. זו הסיבה שהם אלו שגוהרים על הנקבות כדי לשלוט בקצב, בעוצמה ולמנוע מהן יכולת להתנגד לפני שהמטרה הזאת הושגה. וגם בקרב בני האדם הגברים מתוך הדחף האבולוציוני נוהגים לגהור על הנשים במהלך קיום יחסי מין ולשלוט בקצב ובעוצמה. ועל כן במחקרים שנערכו בעולם נמצא כי יחסי מין מתקיימים במרבית המקרים ב-"תנוחה המיסיונרית", וללא "משחק מקדים".


יחסי מין לאורך ההיסטוריה גם לא התקיימו בין בני אדם בעלי מעמד שווה

כוחם הפיזי של הגברים אפשר להם לכפות על הנשים את "היררכיה הפטריארכלית" שבה הן מוצבות תחת מרותם ואינן שוות להם, מבחינה חברתית, משפטית, פוליטית, דתית וכלכלית. היררכיה זו הייתה אוניברסלית, טרנס היסטורית וטרנס תרבותית. הגבר היה ראש המשפחה וכל הכוח והרכוש הוחזקו בידיו. החברות היו גם פטרילינליות, כלומר רכושו ותאריו הועברו בירושה מאבות לבניהם בלבד. גבר שמאס באשתו הייתה לו הזכות החוקית להשליכה בכל עת חסרת כל לרחוב. העולם נתפס כמקום שנברא עבור הגברים כאשר ייעודן של הנשים בעולם הזה הוא להיות להם לעזר. לענג אותם, ללדת את ילדיהם ולשרת אותם.

ההיסטוריונית גרדה לרנר כתבה כי בכיר הפילוסופים בעת העתיקה ומאבות הפילוסופיה המערבית, אריסטו, ראה במין הגברי מין מושלם ועליון ולפיכך עליהם על פי הבנתו לשלוט בנשים הנחותות והפגומות. אמונה זו עברה מדור לדור וילדים גדלו עליה. השליטה של ה​​גברים בנשים והדרתן הייתה קיימת גם במזרח הקדום בשנת 3100 לפני הספירה. בסין, תפקידי המגדר הוצבו על ידי הקונפוציאניזם שאומץ כדת הרשמית בשושלת האן. הם קבעו תכתיבים בנוגע להתנהגותה של אישה, ומקומה בחברה: אישה חייבת להיות צנועה, צייתנית ונאמנה. עליה לציית לאביה לפני הנישואין, לבעלה אחריהם ולבנה הבכור אם היא אלמנה. הנשים נתפסו בעיני הגברים כחסרות תבונה, ועל כן נאסר עליהן לעסוק בכל התחומים אשר כרוכים באינטליגנציה או בכישרון.

הארכאולוגית מריה גימבוטאס כתבה כי גלי פולשים מהערבות האוקראיניות לתרבויות החקלאיות הקדומות באירופה העתיקה באזור ים האגאי, בבלקן ודרום איטליה, הנהיגו היררכיות גבריות אשר הובילו לפטריארכיה בחברה המערבית. חוקרים ציינו כי עם הופעתם של העברים, נוסדה גם "הדרת האישה מברית האלוהים-אנושיות". בעת החדשה רוב החברות העכשוויות בעולם הן בפועל עדיין פטריארכליות. הגבר הוא ראש המשפחה והוא בעל הסמכות והשליטה גם אם זה אינו מוגדר במפורש בחוקתן. גבר שקיים יחסי מין עם אשתו יכל אחר כך להשליכה לרחוב מעוברת וחסרת כל, באמתלה שהעובר אשר ברחם שלה לא שלו. ועל כן יחסי מין מבחינה היסטורית מעולם לא התקיימו בין בני אדם ממעמד שווה, אלא בין בעלים לקניינו, בין מי שניצב בראש המשפחה למי שכפופה למרותו. גברים שלא היו שבעי רצון מנשותיהם היו חופשיים להכות אותן, או לגרשן מהבית חסרות-כל.


תיאור של יחסי המין עצמם כפי שהתקיימו בין גבר לאישה לאורך ההיסטוריה

לאחר תיאורה של המציאות שבה התקיימו יחסי מין מקדמת דנא, נתאר את יחסי המין עצמם כפי שהתקיימו בין גברים לנשים במהלך ההיסטוריה, יחסי מין שהתקיימו לרוב בשל רצונם של הגברים ובתנוחה המיסיונרית מהסיבות האבולוציוניות שהוזכרו. בתנוחה המיסיונרית האישה שוכבת על הגב שלה עם רגליים מפושקות והגבר עולה עליה ואז נשכב עליה עם כל כובד משקלו. מרגע זה תנועותיה מוגבלות מאוד וביכולתה להניע רק את גפיה. בפוזיציה הזו הוא מחדיר את האיבר שלו לתוך גופה ומתחיל לשפשף אותו בתוכה בקצב וכדי להבטיח שהוא ישתפשף לכל אורכו עד לבסיסו, הוא דופק בה כל פעם עם כל כובד גופו וירכיו. ולכן רבים מתארים בלעג גבר שמקיים יחסי מין עם אישה באמצעות הביטוי המבזה: "הוא דּוֹפֵק אותה" (he is banging her).

האישה ברגעים האלו פגיעה לחלוטין. הגבר שחזק ממנה בהרבה גוהר מעליה מעמדה דומיננטית, והיא תחתיו חסרת שליטה מתחת למשקל גופו בפרט באזור האגן שלה. לגבר שליטה מלאה על הקצב והעוצמה והאישה אינה יכולה להוריד אותו מעליה ללא שיתוף פעולה מצידו. ועל כן הנשים (להבדיל מהגברים) זקוקות לרמה גבוהה של אמון באדם שעימו הן מקיימות יחסי מין. זו לפיכך הסיבה לתחושה שהגבר הוא זה שכובש את האישה, משתלט עליה ומפר את פרטיותה, בעוד היא מובקעת, נפלשת ונכבשת, פעלים משדות הקרב בעלות קונוטציה אבולוציונית של כניעה ותבוסה ועל כן התפיסה היא שנשים מבוזות ביחסי מין. הגבר שגוהר מעליה לא רק חזק ממנה, הוא אף היה לאורך ההיסטוריה האדון שלה, בעוד היא הייתה כפופה לחלוטין למרותו. הוא יכל בכל עת להשליכה לרחוב חסרת-כל ולכן גם אם היא לא רצתה לקיים יחסי מין מוטב היה לה לא להתנגד ולספק אותו.

מבחינה פיזיולוגית אין באמת סימטריה שכן הגבר חודר, בעוד האישה נחדרת. יחסי המין מתקיימים למעשה בתוך הגוף שלה. באותם הרגעים שני איברים מתחככים, הפין של הגבר והנרתיק של האישה אך בעוד שבפין קיימים עצבי גירוי תחושתיים לכל אורכו המסבים לגבר הנאה, בנרתיק מעט מאוד עצבי גירוי. התפקיד שלו מלבד הכלת הפין, הוא גם להוביל את הזרע שנפלט ממנו לצוואר הרחם ולאחר 9 חודשים לפלוט את העובר. כלומר, הנרתיק הוא איבר הולכה פנימי כמו צינור הזרע אצל הזכרים ולא איבר שנועד לענג את האישה. עצבי הגירוי של האישה נמצאים מרביתם ברקמה הנמצאת מחוץ לנרתיקה (בדגדגן), והיא האיבר היחיד בגופה שנועד לענג אותה. ועל כן כדי שגם האישה תהנה, הגבר חייב בה בעת גם לשפשף את הרקמה הזו, מה במרבית המקרים אינו קורה. אם הנרתיק שלה גם לא רטוב מפסיק, שפשוף הפין בתוך גופה עשוי אף להכאיב לה ולשרוף לה.

מאחר והגבר מכתיב את הקצב והעוצמה בעוד האישה היא פסיבית, הנאתו מסונכרנת באופן מושלם עם התקדמות יחסי המין ועם עוצמתם ושיא הנאתו הוא תמיד שיאם של יחסי המין בעוד האישה היא זו שנאלצת להתאים את עצמה לקצב התקדמותם. אולם מכיוון שהנאתו של הגבר היא אופטימלית, הוא חווה את שיא הנאתו תוך כ-5.4 דקות בממוצע ועל כן אין לה כמעט סיכוי. ברגעים הללו הוא משחרר בתוך גופה של האישה הפרשה צמיגה בגוון לבן-אפור או צהוב שהצטברה בגופו מהפעם האחרונה שהוא קיים יחסי מין. היא עשויה מתערובת של הפרשות שהצטברו בבלוטות-קאופר, בלוטת-הערמונית ובשלפוחית הזרע שלו. הביולוגיה הזאת אחראית לתפיסה הרווחת מקדמת דנא שביחסי מין הגברים הם ה"משתמשים", בעוד הנשים הן ה"אובייקט", שכן באמצעותם הם מתרוקנים כלשונם בעוד הנשים משמשות כביכול כלי-הקיבול, ועל כן הנשים מושפלות ומבוזות ביחסי מין.

מסיבות אבולוציוניות מיד לאחר שהגבר חווה את שיא הנאתו ומשחרר בתוך גופה של האישה את ההפרשה שהצטברה בגופו, הוא מאבד עניין בה ויחסי המין מסתיימים באותה השנייה. הוא קם מעליה או קודם משתטח על גופה ונח עליה, ואין זה משנה באיזה מצב שרויה האישה באותם הרגעים ועל כן התחושה מקדמת דנא היא שמטרתם של יחסי המין היא לספק את הגברים. המנגנון האבולוציוני הקריטי הזה התפתח במוחם של הזכרים, כדי שהם ירפו מהנקבות וישחררו אותן לאחר שהן כבר הוזרעו. כדי להשיג את זה, מופרש לזרם הדם של הגברים כימיקלים כמו אוקסיטוצין כדי להרגיע אותם ולהשרות בהם תחושת עייפות. מדען המוח הצרפתי סרג' סטולרו ומדענים אחרים סרקו מוחות של גברים בשלב זה ומצאו כי אזור החשיבה במוחם אף נכבה. בנוסף קיימת אף ירידה בלחץ בשלפוחית ​​הזרע שלהם ובבלוטות הערמונית אשר מפחיתה את הגירוי המיני והפין הופך לרפוי.

מבחינה היסטורית בהיעדר אמצעי מניעה, לאחר שהגבר השביע את תאוותו, כל שנותר לו הוא רק להשיב את איבר המין שלו לתחתוניו ומבחינתו בזה הם הסתיימו בעוד שהוא מותיר את האישה להתנפח ולהפוך לאינקובטור למשך תקופה ארוכה מאוד. מבחינה היסטורית כפי שהוזכר קודם לכן, הוא אף היה רשאי לאחר קיום יחסי מין עימה, להשליכה לרחוב מעוברת וחסרת כל. ובכן, לנוכח הפערים הפיזיולוגיים והאנטומיים הניכרים בין המינים ומשמעותם באספקטים הבריאותיים, החברתיים והכלכליים, אשר מתבטאים ביחסי המין, אין זה פלא שהגבר נתפס כמי ש"זִיֵּן את האישה" (He fucked her) במובן הכי אלים של הביטוי.


מדוע גברים נהנים כל כך לקיים יחסי מין עם נשים?

בפרקים הקודמים למדנו כי יחסי המין מעולם לא נתפסו כיחסים סימטריים ובעיני הגברים לא רק שאינם סימטריים, זה משפיל להיחדר על ידי איבר המין שלהם. ועל כן נשאלת השאלה מדוע (אם כך) הם נהנים כל כך להחדיר אותו לתוך גופן של הנשים? התשובה לשאלה הזו היא כביכול ברורה: "מכיוון שזה מסב להם הנאה גדולה", אולם ההנאה שלהם היא התוצאה ולא הסיבה. ובכן הפין של הגברים מכיל קצוות עצבים רבים אשר עושים אותו רגיש מאוד למגע, ללחץ וטמפרטורה. בעטרה ריכוז הכי גדול על כן היא גם רגישה במיוחד. שני האזורים הנוספים שהם רגישים מאוד למגע היא השפה אשר מפרידה בין הפין לעטרה שלו שנקראת רכס העטרה ואזור המשולש הקטן (בחלקו האחורי) שאליו מחוברת רצועה שרירית דקה של עור הנקראת הפרנולום.

אולם עצם זה שהפין רגיש מאוד למגע ולשפשוף זה עדיין לא עונה על השאלה מדוע הם נהנים לשפשף אותו דווקא בתוך גופן של הנשים. הרי הם יכולים במקום זה לשפשף אותו עם היד, או להשתמש בבובה העשויה מסיליקון משובח. הנרתיק לא נעים יותר מסיליקון רך וגמיש, ועל כן הם אמורים היו ליהנות לפחות באותה המידה, ואף היו חוסכים את החיזור המעיק אחרי נשים. והעובדה שגברים נהנים הרבה יותר לשפשף את הפין שלהם בתוך גופן של הנשים מאשר עם כף ידם זה עוד אנדרסטייטמנט, בלשון המעטה, שהרי בחווייתם ההנאה היא גדולה פי עשרות מונים ולמעשה אחד התענוגות הכי כבירים שהעניק להם הטבע. וגם כאשר הם משפשפים את הפין שלהם עם היד, הם עדיין צריכים לפנטז שהוא משתפשף בתוך גופה של אישה כדי ליהנות.

הטענה הראשונה היא שההנאה מקורה באהבה. ובכן זה אומנם נכון שכאשר גבר ואישה נמצאים יחד במשך חודשים או שנים עשויות להתפתח ביניהם אמוציות אולם הן אינן הבסיס להנאה, שהרי גברים נהנים לשפשף את הפין שלהם גם בתוך גופן של נשים זרות שהם מעולם לא פגשו קודם לכן. עדות לכך הם למשל בתי הבושת שהם בין בתי העסק הקדומים והרווחיים בעולם. ואם ההנאה הייתה באמת הבסיס לאהבה, שהרי אז גברים היו נהנים לענג נשים טובות מראה ונשים מכוערות באותה המידה. הטענה השנייה היא שהדחף נובע מהשקיקה להפרות אותן או כי זה "טבעי" אולם רק פרומיל קטן מיחסי המין מטרתם באמת לצורכי הפריה. ובכלל אם אלו אכן המניעים, מדוע רובם נהנים לחדור גם לתוך הרקטום והגרון שלהן? הרי זה ודאי שלא טבעי.

ובכן, לא תצליחו למצוא סיבות רציונליות מדוע גברים נהנים כל כך לשפשף את איבר המין שלהם דווקא בתוך גופן של הנשים, מכיוון שהדחף נובע מיצרים סדיסטיים שאחראי להם הורמון בשם טסטוסטרון שהוא למעשה ההורמון הדומיננטי בקרב זכרים. גברים נהנים לקיים יחסי מין עם נשים מכיוון שהגהירה מעליהן והחדירה לתוכן כשהמטרה "לשתול" בגופן את הזרעים שלהם, מעניקות להם תחושה של עליונות והתעלות מעליהן וכן תחושות מונומנטליות עזות של שליטה, כיבוש והוכחת הבעלות עליהן. הנאתם לעתים קרובות היא גם מעצם השפלתן בתפיסתם, כאשר הם באותם הרגעים למעשה פולשים לתוך האנטומיה שלהן ובסוף גם משתמשים בגופן ככלי קיבול להפרשה הצמיגה הנפלטת באופן בלתי נמנע מגופם כאשר הם חווים את שיא הנאתם.

בשלב זה נצלול אל תוך נבכי מוחם של הגברים כדי ללמוד מה למעשה מתחולל בתוכו באותם הרגעים. מוחם חווה בכל חושיו גם אם רק בפנטזיה, את השליטה בהן, ואת תחושות הכביכול עליונות והתעלות מעליהן ובאמצעות הגירוי העצבי באיבר מינם שנוצר בשל שפשופו בתוך גופן, הוא מפריש כתגמול מספר מוליכים עצביים (אנדורפינים), ממכרים מאוד אל זרם הדם שלהם. העיקריים ביניהם הם: פנתילאמין, דופמין, פנתילאמין וסרוטונין. אלו למעשה הכימיקלים האחראים להנאה האדירה שהגברים חשים באותם הרגעים, לתחושת האופוריה שהם שרויים בה, להתרוממות הרוח והתאווה ולשיכוכם של כאבים פיזיים ונפשיים.

הפרשת האנדורפינים אל זרם הדם של הגברים מתגברת ככל שיחסי המין נמשכים, עד שהנאתם היא כה אדירה שהם חוצים את מה שמכונה: "נקודת האל-חזור" (Point of no return) ממנה הם כבר אינם יכולים להרפות ולעצור את השפיכה המגיעה. בשל ההתרגשות הגדולה מתחילה בגופם סדרה של התכווצויות קצביות בלתי רצוניות של שרירים, בעיקר באזור אגן הירכיים. ההתכווצויות גורמות להפרשות שהצטברו בבלוטות הערמונית, בלוטת קאופר ושלפוחית הזרע להתערבב ולהיפלט בתוך גופן במספר מטחים יחד עם תאי הזרע שיוצרו באשכיהם. בתפיסתם זה שיא השפלתן של הנשים והנאתם הסדיסטית היא אדירה.

שפשוף הפין בתוך גופן של הנשים גורם לגירוי במערכת העצבים ההיקפית שלהם אך הנאתם היא התגמול לחוויה הסדיסטית. כלומר אם נדמה למשל את יחסי המין לאכילה, שפשוף הפין הוא תנועת הלסת כדי להוריד את האוכל לקיבה, אך ההנאה היא כמובן אינה מתנועת הלסת אלא מהאוכל עצמו. ועל כן גם כאשר גברים מאוננים אין זה ישפיע כמה חזק הם ישפשפו את הפין שהרי הם לא ייהנו אם הם בה בעת לא יפנטזו שהם חודרים לתוך גוף של אישה ומתעללים בה. הפין שלהם אפילו לא יתקשה. ובהיעדר נשים זמינות גברים רבים אף משתמשים בובות בדמוי נקבות ומתעללים בהן, תוך שהם מדמים ברוחם שהן אמתיות.

הגברים אינם קושרים את יחסי המין לסדיזם רק בבגרותם אלא זה טבוע בהם כבר מהלידה ולמעשה עוד לפני גיל ההתבגרות כאשר הם מניחים את היד על האיבר שלהם ומשפשפים אותו בפעם הראשונה בחייהם הם אינסטינקטיבית מתוך דחף ביולוגי לגירוי מתחילים לפנטז שהם דוחפים אותו ומשפשפים אותו בתוך גופן של בנות, הרבה לפני שהם מבינים שגם הן נהנות מזה. ועל כן לא במקרה הצהיר אחד ההוגים החשובים ביותר בהיסטוריה זיגמונד פרויד, כי למעשה כל בני האדם הם סוטים מלידה. התופעה נחשבת במיינסטרים של הסקסולוגיה לפאראפיליה לגיטימית. גברים מפיקים הנאה מהתחושה שהם כביכול שולטים באישה ואף מתעללים בה ומשפילים אותה אולם זה נעשה מרצון של שני הצדדים ובהסכמתם והמטרה אינה להסב נזק אמתי.

ההתייחסות עד כה הייתה רק ליחסי מין בתנוחה המיסיונרית אך גברים רבים נהנים לחדור לתוך גופן של הנשים גם בתנוחות משפילות במיוחד, כמו למשל כאשר הן: "על ארבע כמו כַּלְבוֹת" כלשונם. על פי המחקרים בעולם זו התנוחה המועדפת שלהם. בתנוחה הזו האישה כורעת על ארבע גפיה, ידיה וברכיה והגבר גוהר עליה מאחורה בעת שהוא משפשף את הפין בתוך גופה. גברים רבים אוהבים תוך כדי להחטיף להן סטירות, למשוך להן בשערותיהן ולכנותן בכינויים מנמיכים כדי להגביר את הנאתם. התנוחה הזו מאלצת את האישה להיות פסיבית וכנועה לגמרי והיא פגיעה מאוד. זו תנוחה לא רומנטית ללא קשר עין ונשיקות ויחסי המין מתקיימים למעשה מאחורי ראשה של האישה. כמו כן קיים גירוי מינימלי בדגדגן מכיוון שהוא כמעט ולא משתפשף.


שימוש בחלחולת של הנשים כתחליף לנרתיק שלהן בעת קיום יחסי מין

בעיני הגברים אין הנאה גדולה יותר מאשר לחדור לתוך גופן המפתה של נשים טובות מראה דרך כל פתח אפשרי בגוף שלהן. רבים מהם נהנים לחדור אפילו לתוך החלחולת שלהן, חלקו הסופי של מעי הגס שלהן, מעבר מעוקל שאורכו 8-9 סנטימטרים. החלחולת גם נמתחת והסוגרים הדוקים יותר משרירי האגן של הנרתיק, ולכן הם אף נהנים יותר בשל הלחץ המופעל על הפין. גברים משתמשים בחלחולת שלהן כתחליף גם כאשר קיים וסת בנרתיק שלהן, כשאינם רוצים לעברן או כדי להשאירן בתולות. החלחלות אינה איבר מין אלא תעלה אשר יועדה להוציא החוצה פסולת והגברים עושים בה למעשה שימוש הפוך שאינו טבעי, הם חודרים דרכה לתוך גופן. רוב הנשים מתירות לגברים לחדור לתוך גופן דרך החלחולת שלהן רק כדי להשביע את תאוותם.

שימוש בחלחולת של הנשים כתחליף לנרתיק שלהן בעת קיום יחסי מין נחשב למשפיל במיוחד ועל כן ביטויי הגנאי הכי מבזים מתארים נשים שנחדרות כך כמו: "מִזְדַּיְּנוֹת בתחת" ו-"אוכלות בתחת". ואילו ההומואים מכונים "אגזוזנים", "נושכי כריות" ועוד. מכיוון שיחסי המין הללו נתפסים ככה משפילים ומבזים את הנשים, הגברים מרגישים שהם מפגינים באמצעותם את גבריותם, את הדומיננטיות שלהם והשליטה שלהם, בעוד הנשים שמסכימות להיות מושפלות כך, מוכיחות את נשיותן, נאמנותן וכניעתן. אם האישה גם לא רוקנה לפני את המעי וניקתה את החלחולת שלה, החדירה לגופה אף עשויה להיות מבזה עוד יותר עבורה.

בעוד הגברים חווים הנאה גדולה כתוצאה מכך שאיבר המין שלהם משתפשף, הנשים לעתים קרובות סובלות מכאב ואי נוחות. חדירה חוזרת ונשנית לתוך החלחולת של הנשים עשויה אף להחליש מאוד את הסוגרים האנאליים שלהן וכתוצאה מכך לגרום לצניחת פי הטבעת שלהן ואז לפגוע ביכולת שלהן להחזיק צואה בתוך הרקטום שלהן וכתוצאה מכך הן סובלות מבריחת צואה. רקמות פי-הטבעת והחלחולת עדינות ולא מסוככות כמו הנרתיק ולכן נוטות להיקרע בקלות ויכול להיגרם נזק פיזי לפי-הטבעת והרקטום שלהן בשל שבריריותם. הנשים עשויות לסבול כתוצאה מטחורים ודמם, בשל קרע ברקמות של פי הטבעת (פיסורה). כמו כן פי-הטבעת אינו אלסטי, הקרום הרירי דק וכלי דם קטנים נמצאים ממש תחתיו ולכן הם לרוב נקרעים כתוצאה ומדממים. אם הגברים מחדירים בכוח את הפין שלהם, הם גם עשויים לנקב את מעי הגס של הנשים. פגיעה הדורשת טיפול רפואי מיידי.

הסוגר האנאלי הוא רקמה עדינה שנקרעת בקלות ואז מאפשרת כניסת פתוגנים בשל מספר גבוה של מיקרואורגניזמים באזור. גם אם נעשה שימוש בקונדום הוא עשוי להיקרע משום שהתעלה צרה ולא מסוככת. ועל כן יחסי המין הללו נחשבים ליחסי מין בסיכון גבוה הרבה יותר עבור הנשים. להלן רשימת המחלות והנגיפים שהגברים עשויים להותיר בגופן לאחר שקיימו יחסי מין: נגיף הכשל החיסוני - האנושי (HIV), נגיף הפפילומה - האנושי (HPV) טיפוס הבטן, אמביאזיס, כלמידיה, קריפטוספורידיוזיס, אשריכיה קולי, גיארדיאזיס, זיבה, הפטיטיס A/B ו-C, הרפס סימפלקס, נגיף הרפס הקשור לסרקומה, לימפוגרנולומה ונראום, ג'יארדיאזיס, מיקופלזמה, סלמונלוזיס, שיגלה, עגבת, שחפת, מיקופלסמה, אוראופלסמה. כמו כן אם הגברים הוציאו את הפין מהחלחולת והחדירו אותו לנרתיק שלהן, הנרתיק ודרכי השתן שלהן עשויים להזדהם בשל חיידקים הנמצאים בתוך החלחולת.

בעת שהגברים חווים את שיא הנאתם הם פולטים זרעונים בתוך החלחולת של הנשים שאינה מיועדת לקבל אותם ועל כן גופן עלול לפתח נוגדני אנטי זרעונים (ASA) המוביל לאי פוריות אוטואימונית ובשל כך פוגעת בתהליך הקליטה והתפתחות העובר. נגיף הפפילומה האנושי (HPV) שנשים נדבקות בו לעיתים קרובות בשל חדירה לתוך החלחולת שלהן עשוי להוביל גם לסרטן. האגודה האמריקנית לסרטן הזהירה כי: "קיום יחסי מין אנאליים מגדיל את הסיכון לחלות בסרטן אנאלי, ובמיוחד מעל גיל 30".


שימוש בפיהן של הנשים כתחליף לנרתיק שלהן בעת קיום יחסי מין

גברים רבים תוחבים את הפין גם לתוך פיהן של הנשים כדי להגביר את הנאתם, כשלעתים קרובות מטרתם היא להביא לחנק, להפעיל את רפלקס ההקאה ולאלצן להקיא כדי לבוא על סיפוקם. כמו כן עד למאה שעברה לא היו אמצעי מניעה ועל כן גברים שרצו להשביע את תאוותם אולם לא רצו בצאצאים נהגו לקיים כך יחסי מין עם נשים. הצורה הזו של יחסי מין נחשבה מקדמת דנא למלוכלכת, מזוהמת ומשפילה במיוחד עבור הנשים משום שאינם מתקיימים פנים מול פנים ובשל השימוש בפיהן כנרתיק. יחסי המין הללו נפוצים היום גם בפורנוגרפיה מקוונת והפכו לפופולריים בתעשייה, בשל הביקוש הרב לצפות בנשים מושפלות.

ברומא העתיקה זו הייתה פרקטיקה מובהקת לביזוי נשים שכונתה "אונס אוראלי" (irrumatio) ו-"פה מטונף" (os impurum). בלשנים משערים שמקור הביטוי "irrŭmātio" הוא במילים הלטיניות: "irrumare" ו-"rūminis" (גרון וושט) כאשר "ruminate" מתאר בעל חיים שלועס את גירתו (אוכל שהוא כבר בלע וחזר אל פיו ללעיסה נוספת). כוונת הביטוי הייתה ללעוג לנשים שהן מעלות גירה באותם הרגעים משום שתוכן קיבתן עולה בחזרה לפיהן בשל רפלקס ההקאה, והן נאלצות לבלוע אותו שוב ושוב. בלשנים אחרים משערים שהמקור של הביטוי הוא מהמילים: "rūma" או "rūmis", מילים קדומות שהפירוש שלהן הוא: "עטין" כאשר כוונת הביטוי הייתה ללעוג לנשים שהן נראות באותם הרגעים כמו גורות, אשר: "נותנים להן לינוק" ו-"נותנים להן חלב". הרומאים ראו בצורה זו של יחסי מין כהרבה יותר משפילה ומבישה עבור הנשים, אף יותר מקיום יחסי מין רגילים או אנאליים.

לפה היה תפקיד סמלי מוגדר במיוחד כאיבר נואם ולכוח הדיבור חשיבות רבה כמו למשל ביוון העתיקה כדי להשתתף בחוגים ציבוריים מרכזיים ועל כן גברים שחדרו לתוך פיהן של הנשים נחשבו כמי שביזו אותן, שכן הם הראו להן עד כמה מחשבותיהן ודעותיהן אינן מעניינות אותם שהם אף מתייחסים לאיבר היחיד בגופן אשר נועד לבטא אותן כאל נרתיק לשפשוף הפין שלהם. ברומה העתיקה זו אף הייתה בדיחה נפוצה מאוד בקרב הגברים, לדבר על קיום יחסי מין באופן הזה כאמצעי להשתקת נשים. גברים הפגינו באמצעות יחסי מין אלו את עליונותם ושליטתם בנשים מול כניעתן והתרברבו בפער העצום ביחסי-הכוח ביניהם. הם לרוב קיימו כך יחסי מין עם שפחות ופרוצות בשל מעמדן הנחות. ציורי הקיר בבתי המרחץ ובבתי הבושת נותרו עדות לכך. הנשים שכך גברים קיימו עימן יחסי מין, לעתים קרובות לא הורשו לשבת בשולחן האוכל מפני שהן נחשבו לבעלות פה מטונף.

בעתות מלחמה הגברים נהגו לקיים כך יחסי מין עם הנשים שנפלו בשבי כדי לבזותן. הפרקטיקה נלקחה היישר מיוון העתיקה, שם גברים נהגו לאחר ניצחונם לכפות באלימות על נשותיהם ובנותיהם של המובסים לקיים כך יחסי מין עימם כדי לבזות אותן. זה כונה גם "אונס מצרי" מפני שבתקפת מסעות הצלב הממלוכים נהגו לקיים כך יחסי מין עם השבויות הנוצריות כדי להשפילן. כמו כן נהוג היה להעניש עבדים ובעלי-חוב באמצעות התייחסות אליהם כאל נשים, כאשר הפה שלהם משמש תחליף לנרתיק.

הנשים עשויות להידבק בנגיף הפפילומה האנושי (HPV) המעורב ברוב סוגי סרטן צוואר הרחם וזוהה גם ברקמת סרטן הגרון במחקרים רבים. במחקר שנערך בשנת 2005 בפקולטה לשיניים באוניברסיטת מאלמה עלה כי 36% מהחולות בסרטן נגועות בנגיף הפפילומה לעומת רק 1% מקבוצת הביקורת הבריאה. המסקנה בכתב העת "New England Journal of Medicine" הייתה שנשים שהיו במהלך חייהן עם עד חמישה גברים שהחדירו לתוך פיהן את איבר מינם, היו בסיכון מוכפל לחלות בסרטן הגרון בהשוואה לנשים אחרות, ואילו נשים אשר היו עם למעלה מחמישה גברים שעשו זאת, היו אף בסיכון מוגבר של 250%. במחקר שנערך בשנת 2007, גם נמצא הקשר בין נשים שהוחדר לפיהן איבר מין גברי ונדבקו בנגיף הפפילומה, לסרטן הגרון.


שפיכה על פניהן של הנשים בסיום יחסי המין

במהלך יחסי המין קיימים יחסי גומלין בין הנאתם של הגברים להשפלתן של הנשים ולכן בשיא הנאתם הגברים תאבים לצפות בהן בשיא השפלתן ואחת הדרכים היא להשפיך על מרכז הפנים שלהן. מעשה אשר נחשב למשפיל במיוחד כמו יריקה בפנים. לאחר מכן הם נוהגים להפציר בנשים להביט בהם כדי שיוכלו לראות ולהינות מאיך שהן טינפו אותן, יש כאן היבט אלים וכוחני. הסופרת אנדריאה דבורקין כתבה כי הגברים נהנים להשפיך על גופן כי כך הן מסומנות באופן מוחשי כמי שנמצאות בבעלותם וגם כדי להראות להן עד כמה הנשים מטונפות מעצם מיניותן, שכן לאחר שהן מקיימות יחסי מין הן נותרות עם הלכלוך שלהם.

גברים רבים משפיכים על פניהן גם מבלי לשאול אותן בשל התפיסה שיחסי המין נועדו לספק אותם בעוד הנשים הן האובייקט בפרט בשל התפיסה בעבר שהנשים אינן בנות אנוש העומדות בפני עצמן ובעלות חיים פנימיים משלהן ועל כן רצונן לא מעניין. הנשים עשויות להידבק במחלות מין אם שפיכה נגועה באה במגע עם עור סדוק או ריריות רגישות שלהן: עיניים, שפתיים ופה.

השפיכה על פניהן של הנשים משמשת מוטיב מרכזי באורח קבע, בסרטים, סרטונים, מגזינים ואתרי האינטרנט הפורנוגרפיים, לרוב בשיא הסצנה כאשר השחקנים הגברים משפיכים על פניהן של השחקניות באופן שיביא לנראות מקסימלית של השפלתן. לפני שהסצנות נסגרות, המצלמה לרוב מציגה לצופים את ה"גמירה" של השחקנים מרוחה על פניהן המובוכות של השחקניות מכמה זוויות כעדות להנאה האדירה שהשחקנים הגברים לפני רגע חוו, וכראייה לכך שהנשים הן: "זוֹנוֹת מטונפות ומלוכלכות". הפרופסור לסוציולוגיה גייל דיינס, תיארה את השפיכות על פניהן וגופן של הנשים כ-"אחד המעשים המשפילים ביותר בפורנו", וכי השפיכה על גופה של השחקנית בסיום יחסי המין תכליתה "לסמן אותה כסחורה משומשת", ולהעניק תחושת בעלות עליה. היא ציטטה את השחקן והמפיק הוותיק ביל מרגולד שאמר: "אני רוצה להראות מה שהגברים רוצים לראות: אלימות נגד נשים והכי אלים זו השפרצה בפנים שלהן". דיינס הוסיפה שלפי לפחות חלק מהשיחות בפורומים, ההנאה היא מלצפות בהן סובלות.
למטה: רוב הסצנות בסרטים הפורנוגרפיים נסגרות כשהמצלמה מציגה את פניהן המטונפות והמבוכות של השחקניות.

הפופולריות הרבה של הסצנות הללו הביאה ליצירת שוק נישה משלהן כמו למשל סדרות אשר מתמחות בהצגת המעשה הזה. הפסיכולוגית אנה ברידג'ס ועמיתיה ערכו ניתוח תוכן של סרטונים פרונוגרפיים הטרוסקסואלים רבי מכר שהעלה כי מעל 96% הסתיימו אחרי שהשחקנים השפיכו על גופן של השחקניות. כ-62% מתוכן היו על פניהן, כאשר הפה היה האזור הנפוץ ביותר.

השפיכה על פניהן של הנשים בסיום קיום יחסי מין תוארה גם בספרות. האריסטוקרט הצרפתי המרקיז דה-סאד לדוגמה כתב על כך בשנת 1785 ביצירתו: "120 הימים של סדום". באחד הקטעים ברומן הוא כתב: "..אני מראה להן את הזַיִן שלי ואז מה את חושבת שאני עושה? אני משפריץ לעזאזל בפרצוף שלהן. זו התשוקה שלי ילדתי, אין לי אחרת.. ואת עומדת לצפות בזה". הסוציולוגים גייל דיינס, רוברט ג'נסן ורוסו, תיארו את הסיבות מדוע הגברים נהנים כל כך להשפיך על פניהן של הנשים בספר: "פורנוגרפיה: ההפקה והצריכה של אי שוויון". בספר נכתב כי: "בפורנוגרפיה השפיכה על האישה היא השיטה העיקרית שבה היא הופכת לפרוצה... משהו (לא באמת מישהי) אשר תכליתו העיקרית, אם לא רק, היא להיות (אובייקט) מיני עבור הגברים".
למטה: רוב הסצנות בסרטים הפורנוגרפיים נסגרות כשהמצלמה מציגה את פניהן המטונפות והמבוכות של השחקניות.

כל אלו הם עוד מעשים שהם חלק מהמיינסטרים שכן אין צורך להזכיר את הסדיזם המובהק המתבטא במעשים מיניים אחרים שחלק מהגברים נהנים לבצע בנשים, בין היתר חניקות, יריקות, קשירות, השתנות, הצלפות והחדרת חפצים לתוך הגוף שלהן. בתעשיית הפורנו לדוגמה כמעט ולא תמצאו סצנות רומנטיות, אלא בעיקר סצנות של השפלה. יש הטוענים כי התעשייה גרמה לגברים להאמין שכך יש להתייחס לנשים אולם כמובן שאין זו אמת כי היצע לא משפיע על ביקוש אלא ביקוש משפיע על היצע. למשל גם אם מיליארדי מוכרים יצאו מחר לשווקים ויחלו למכור אוויר, לא יהיו להם קונים כי היצע לא באמת משפיע על ביקוש. כלומר התעשייה לא גרמה לגברים ליהנות מהשפלת נשים, אלא ההנאה שלהם מהשפלת נשים היא אשר יצרה את התעשייה.

נשים רבות נהנות להיות תחת שליטה ואף להיות מושפלות ביחסי המין וזה נעשה בהסכמתן המלאה, ועל כן מדוע הקביעה כי גברים נהנים מסדיזם? ובכן הנשים הללו נהנות באותם הרגעים כי הן מזוכיסטיות, אך אין זה הופך את הגברים ללא סדיסטים. הנה למשל דוגמה של שני בני-אדם: הראשון נהנה לחנוק בעוד שהשני נהנה שחונקים אותו. שניהם הרי ייהנו באותם הרגעים, אולם האם הנאתו של האדם הנחנק הופכת את מי שחונק אותו ללא סדיסט? כמובן שלא. הראשון סדיסט ואילו השני מזוכיסט. יחסי מין הם מפגן של כוח ושליטה ולכן הם עלולים להיות במקרים קיצוניים אלימים מאוד ולהותיר נזק ממשי בגופן של הנשים.
למטה קלואי מיאזק בת ה-20 מאברדין. ב-3 בנובמבר 2017 היא קיימה יחסי מין עם גבר שפגשה, מארק ברוס בן ה-32. ברוס סחט את צווארה כדי להעצים את הריגוש עד שאיבד שליטה וחנק אותה למוות. הוטלו עליו שש שנות מאסר בלבד.

לאחר שלמדנו כי גברים נהנים לקיים יחסי מין עם נשים ממניעים סדיסטיים, נשאלת השאלה מדוע ככל שגופן נראה יפה יותר, סימטרי ומתוח יותר, הם חשים דחף "לקרוע" אותן יותר? ובכן, זה כי סדיסטית פשוט יותר כיף להרגיש כאילו "קורעים" משהו שנראה מושלם. ובטבע זו גם הגשמת המטרה שהרי נראות מצביעה על איכות, וכך גודל הסיכוי להתרבות של גנים משובחים. כמו כן, מרבית הגברים בעולם גם אוהבים את הנשים כמה שיותר צעירות, מכיוון שצעירות נתפסות כיפות יותר ותמימות יותר. כמה צעירות? ובכן המינימום שמאפשרים החוק והכבוד העצמי בהתאם לנורמה שנהוגה בחברה. ועל כן בישראל רוב הגברים בשמחה גדולה יקיימו יחסי מין עם נערות בנות 18 שהן הפלא ופלא גם "במקרה" בגיל המינימום שהן מוגדרות בחוק כבגירות.

במילים אחרות, אם החוק היה מתיר לגברים לבעול גם ילדות בנות 13, רובם היו בועלים גם ילדות בנות 13, ואף צעירות מהן, כפי שאירע מקדמת דנא בכל מקום שזה היה חוקי ואפשרי. יחסי מין עם ילדות היו שכיחים ומקובלים, כמעט בכל רחבי העולם. נקבות מגיל 9 נישאו באירופה, אסיה, אפריקה ואמריקה. גברים תמיד נקרעו בין שני רצונות מתנגשים, בין רצונם להשביע את תאוותם האפלה, לבין רצונם גם להגן על הבנות שלהם. ובכן בעת החדשה הרצון השני הכריע (במרבית הציביליזציות בעולם), ולכן נחקקו חוקים אשר המטרה שלהם היא לדכא את היצר הרע. אולם התופעה עדיין קיימת גם כיום בחלק מהמדינות בעולם.

להלן מספר דוגמאות על קצה המזלג של דמויות מוכרות וחוקים מההיסטוריה וההווה:
-
נביא האיסלאם מוחמד בן עבדאללה בן ה-51 נישא לעאישה בת ה-7 ובעל אותה לראשונה כשהייתה בת 9 (600AD~).
- מלך וֶסֵקְס אתלוולף בן ה-61 נישא ליהודית בת ה-12 באוקטובר 856.
- מלך צרפת רובר הראשון בן ה-24 נישא לביטרס בת ה-10 בשנת 890.
- נסיך הגליל טנקרד בן ה-30 נישא לססיל בת ה-8 בשנת 1106.
- בארצות הברית, במדינת דלאוור בשנת 1880 הותר לגברים להינשא לילדות בנות 7 ובקליפורניה לילדות בנות 10.
- לפני כנסיית האנגלים בשנת 1929 הותר לשרים בבריטניה להינשא לילדות בנות 7.
- חוק הקאנון הקתולי עד 1983 התיר לכמרים להינשא לילדות בנות 12.
- במאה ה-21 בסודאן מותר לגברים להינשא לילדות בנות 10 ובגינאה המשוונית לילדות בנות 12.
למטה: קידום לסרט פורנו שנועד לפתות גברים. נערה ומעל הכותרת: "בקושי 18". רוב הכוכבות בתעשייה הן נערות.


מדוע נשים נהנות לקיים יחסי מין עם גברים?

כאשר יחסי המין מתקיימים בהסכמה והגברים בניגוד לאינסטינקט האבולוציוני פועלים שגם הנשים תהנינה, הנשים גם נהנות. והשאלה היא מדוע בכלל נשים נהנות מזה? מדוע הן נהנות מכך שגברים חודרים לתוך גופן ו-"מְזַיְּנִים אותן" בשפה העממית? לקוראים הגברים אשר משיבים: "כי יש להן איבר מין נשי!", אנא תדמיינו לרגע שהייתם משכימים מחר בבוקר בגוף של אישה בעוד שמוחכם לא השתנה. האם גם אתם כמוהן הייתם מתחילים ליהנות בעת שגברים גוהרים מעליכם וחודרים לתוך גופכם? ודאי שלא. למעשה לא רק שלא הייתם נהנים אלא אף הייתם חשים שהם באותם הרגעים מבזים אתכם ופוגעים בכבוד שלכם.

ובכן, נשים להבדיל מהגברים נהנות ממזוכיזם. מזוכיזם הוא פאראפיליה, הלך נפש שבו האדם נהנה לסבול כאב והשפלה כדי להגיע לסיפוק, לגירוי מיני ולאורגזמה, כלומר ההנאה של הנשים והגברים בעת קיום יחסי מין, היא ההרמוניה בין סאדו למאזו. נשים אינן מתביישות להיות מושפלות במיטה כי הן נולדות למציאות שבה מודדים אותן על יופיין ועדינותן, ועל כן זה לא נתפס כפגיעה בייעודן. גברים לעומת זאת סופגים מלידתם שמצופה מהם להיות אַבָּדַאי. הם נמדדים על כוחם קשיחותם ואומץ לבם, ואם הם לוקים בהם, הם נתפסים כפגומים, ועל כן בטח אם אדם זר "יפלוש" עם איבר מינו לתוך גופם, הם יחושו בושה גדולה.

ובכל זאת הנשים מטבען שונות מאוד מהגברים. חלקן אינן חוות משיכה מינית באופן קבוע כמו הגברים אלא רק לעתים וחלקן גם אינן מרגישות כי יחסי מין הם החלק הכי חשוב ומשמעותי בחייהן, והן אף אינן מזדהות עם הסטנדרט של התרבות המינית. אולם נשים רבות מסכימות לקיים יחסי מין עם גברים שולטים ודומיננטיים המקבלים סיפוק והנאה מגרימת סבל וכאב לאחרים משום שהם נתפסים כמי שמציעים לנשים את הפוטנציאל לאיכות חיים הגבוהה ביותר מבחינת בטיחות, הגנה, צאצאים וכבוד. כמו כן לנשים אין גם ברירה כי כך פועלת מערכת הרבייה. אישה שרוצה צאצאים חייבת לאפשר לגבר לחדור לתוך הגוף שלה. ובכן ליתר דיוק כך היה עד לשנת 1978 שבה בוצעה לראשונה הפריה חוץ גופית אולם ההליך הזה אפשרי רק בתנאי מעבדה.


התפקיד והמשיכה ביחסי מין

מחקרים שנערכו בעולם מראים כי מעל 90% מהגברים הם הטרוסקסואליים דומיננטיים אולם בשוליים גם בעלי נטיות אחרות. על כן אני מציעה לפשט את מורכבותה של הנטייה המינית באמצעות חלוקתה לשני המעגלים הבאים: "התפקיד" ו-"המשיכה". התפקיד הוא הבסיס של הנטייה המינית והוא מגדיר האם האדם הוא סדיסט או מזוכיסט. התפקיד הוא מולד ואינו ניתן לשינוי. הסולם הבא מדרג את התפקידים בין: 0 ל-6. וקטגוריה נוספת בשם X מוזכרת על מנת לתאר א-מיניות (חוסר תשוקה מינית):

המשיכה מגדירה למי אתם נמשכים בין אם אתם סדיסטים או מזוכיסטים. המשיכה היא נרכשת אך גם עשויה להיות מושפעת מתפקידנו המולד משום שזה פשוט מסתדר יותר לוגית שהסדיסט הוא החזק והמחוספס בעוד שהמזוכיסט הוא העדין והחלש. המשיכה היא ברת שינוי שכן סדיסט למשל הנהנה להתעלל באחר, עשוי ללמוד ליהנות מהתעללות בבני אדם מקבוצות שונות. הסולם הבא מתאר סוגי משיכות מיניות. השניים הראשונים הן פאראפיליה לגיטימית, והשאר הפרעות בהגדרתן הפסיכולוגית:

המסקנה היא שלמרות שמרבית הגברים נהנים ביחסי מין מסדיזם ומרבית הנשים נהנות ממזוכיזם, על הספקטרום גם גברים מזוכיסטים וגם נשים סדיסטיות. מכיוון שהתפקיד (להבדיל מהמשיכה) הוא מולד ולא בר שינוי, סדיסטים לעולם יהיו סדיסטים. כלומר בעל הנהנה לקיים יחסי מין עם אשתו באגרסיביות ובאלימות רבה, כך כל פעם הוא יקיים איתה יחסי מין במשך כל חייו. סדיסטים נהנים מתחושת העליונות ועל כן הם כמעט תמיד פועלים לקיים יחסי מין עם בני אדם שהם משמעותית חלשים יותר. הנה דוגמה קיצונית לצורך ההמחשה ולהבדיל אלף הבדלות: כמעט כל הקורבנות של רוצחים סדרתיים לאורך ההיסטוריה לא היו גברים שריריים ובוגרים אלא נשים צעירות, נערות, נערים, ילדות וילדים קטנים. הם כמעט תמיד צדים קורבנות חסרי ישע.

סדיסטים נמשכים בעיקר לנשים מכיוון שהן חלשות הרבה יותר מגברים אולם המשיכה להבדיל מהתפקיד היא כאמור נרכשת ועל כן במקומות שבהם נשים אינן נגישות כמו למשל בבתי הסוהר, הפושעים השולטים שהם גברים הטרוסקסואליים שבטרם כליאתם נמשכו לנשים בלבד, משתמשים באסירים החלשים ביותר והצעירים ביותר כתחליף לנשים, ככל שזה מתאפשר להם. תפקידם המולד כסדיסטים לא השתנה מפני שהוא אינו יכול להשתנות אלא הם התפשרו רק על המשיכה שכן היא ברת שינוי. ולכן הם אלו שעולים על קורבונותיהם, חודרים לתוך גופם ופולטים בתוכם כדי להינות מתחושת העליונות עליהם ומהשפלתם. בארצות הברית הלשכה הפדרלית דיווחה בשנת 1992 כי בין 9% ל-20% מהאסירים בבתי הסוהר נאנסו או שהותקפו מינית. במחקרים שנעשו בשנים 1982-1996 נמצא כי השיעור היה כ-12%-14% וכ-23% בבתי הסוהר באבטחה מיריבת בניו יורק.


✺ חלק ב' - יחסי מין בכפייה ✺

הגברים מעידים כי אין הנאה צרופה יותר מלחדור לתוך גופן של נשים טובות מראה, לשפשף את הפין בגופן ולהשפריץ בתוכן. מבחינתם זו למעשה ההנאה הכי גדולה שהעניקה להם הבריאה בעולם הזה ואף הנאה אחרת אינה מתקרבת או משתווה לה. ההנאה היא כה אדירה שרבים אף מוכנים להסתכן בעונשים כבדים ולחדור לתוך גופן בניגוד לרצונן כדי לחוות את ההנאה הזו ולוּ למספר רגעים. בשל הפערים הפיזיולוגים בין המינים והאנטומיה של איברי המין, אישה בעלת כוח פיזי ממוצע לבנות מינה הנמצאת לבדה עם גבר שהחליט לאנוס אותה, אין לה כמעט סיכוי למנוע זאת, ולכן התופעה הזו נרחבת וקיימת מימים ימימה. רק מהרגע שהתחלתם לקרוא את המונוגרפיה הזו ועד לפסקה הזו אלפי נשים בעולם נאנסו על ידי בני משפחה, מכרים וזרים. לפני כמאה שנה הצהיר הפרופסור זיגמונד פרויד שלמעשה כמעט כל גבר בעולם מתמודד במהלך חייו עם הדחף לאנוס נשים.

ההבדל בין אונס לבין כל אלימות אחרת הוא שבכל אלימות אחרת האלימות עצמה אינה המטרה אלא האמצעי לנקום להעניש, להרתיע או להשתיק קורבנות שבעניהם פגעו בהם, או כדי להשיג דבר מה שאינו קשור לאלימות עצמה כמו למשל את רכושם. בעוד באונס התוקפים יודעים כי קורבנותיהם לא עשו להם דבר והם גם לא רוצים מהן דבר, מלבד ליהנות מההתעללות עצמה. אונס נחשב מקדמת דנא לביזויו הכי גדול של אדם מפני שאנסים מוחים לחלוטין את אנושיותן של הקורבנות שלהם כאשר הם למעשה מתייחסים אליהן כאל לא יותר מאשר נתח בשר עם חור הנועד לשפשוף איבר המין הגברי וכעביט שופכין להפרשותיו. הם לרוב אונסים אותן פנים מול פנים ועל כן הם בוהים מקרוב מאוד בהבעות האימה על פניהן והם שומעים היטב את היבבות הבוקעות מגרונן אולם לא רק שזה לא מפריע להם ליהנות, זה מרחמן אותם עוד יותר עד שהם לבסוף משפריצים מרוב הנאה.

כמעט כל האנסים הם גברים וזה לא בשל כוחם הפיזי כי הרי נדיר שנשים אונסות בני-אדם חלשים יותר מהן כמו למשל ילדים. גברים כאמור נהנים מסדיזם בעת שהם מקיימים יחסי מין עם נשים, אולם נשאלת השאלה מדוע הם בכלל זקוקים להסכמתן? ובכן הם אינם. למעשה גם גברים נורמטיביים ייהנו לאנוס נשים ועל כן אף פעם לא עולה התהייה מדוע אנסים נהנו ממעשיהם אלא רק זעם על כך שהם לא שלטו ביצריהם. אונס המוני נמנע בכל אזור בעולם רק היכן שקיימת רתיעה מענישה משמעותית. אנו ניחשף לביטוי המצמרר בהיעדר רתיעה בפרקים הבאים: אונס באנרכיות, אונס בנישואים, אונס בזמן מלחמה וזְנות כפוייה.


אונס באנרכיות (Anarchy Rape)

כרבע מיליארד נשים וילדות נאנסות (או נעשה ניסיון לאנוס אותן) מדי שנה, כך עולה מדוח של האומות המאוחדות אשר הופק ממקורות ממשלתיים והקיף 65 מדינות בלבד. הנתונים האלו לא כוללים וכמובן גם לא יכולים לכלול מקרי אונס שכלל לא דווחו וגם לא מעשי אונס שאינם מהווים עבירות (למשל אונס בנישואים בחלק מהמדינות בעולם אינו עבירה). הערכות הן כי כ-90% ממקרי האונס בעולם כלל לא מדווחים והסיבות לכך הן שונות בין מדינה למדינה אולם הן נובעות בעיקר מבושה, פחד מנקמה, חשש מנידוי, תביעה (למשל בשל חוקים מקומיים נגד יחסי מין מחוץ לנישואין), וגם ספק באכיפת החוק והעמדת האנסים לדין.

מאחר ובאנרכיות אין רתיעה מענישה וגברים חופשיים להשביע את תאוותם בלי לשלם מחיר, מעשי אונס הם מגפה של ממש. נשים ונערות צעירות השוהות לבדן מסתכנות באונס כמעט ודאי. במדינות כמו דרום אפריקה, בוטסואנה וניקרגואה, כמעט כל אישה שנייה נאנסה לפחות פעם אחת בחייה. אנסים גם לא צריכים להימלט לאחר האונס, והקורבנות עשויות להמשיך לראות ביום-יום את הגבר שאנס אותן משום שאין להן למי להתלונן בשל חוסר תפקוד של הרשויות או/ו התעלמותן. באנרכיות קיימת שחיתות בכל הרמות במשטרה ומערכת המשפט ותלונה נגד חברים בארגון פשיעה תסתיים בוודאות גבוהה ברצח המתלוננת.


לפניכם דרום אפריקה כדוגמה לאנרכיה:

נתונים על מקרי אונס במדינה לא מתפרסמים בשגרה על ידי המשטרה אלא רק אחרי בקשות מיוחדות של חוקרים ועיתונאים. במחקר של CIET (מידע קהילתי, העצמה ושקיפות) בשנת 1998 שכלל 4,000 נשים ביוהנסבורג נמצא כי כשליש מהן נאנסו בשנה האחרונה. המשטרה מעריכה כי כל 36 שניות נאנסת אישה בעוד שארגונים האחרים במדינה מעריכים כי כל 26 שניות. למעלה מ-40% מהנשים בדרום אפריקה תאנסנה במהלך חייהן. רק 10% מהמקרים מדווחים ואנסים כמעט ולא עומדים לדין. אחת מכל ארבע קורבנות נאנסות על ידי גבר הנושא את נגיף האיידס. התופעה הזו חושפת את הסדיזם האכזרי שכן האנסים מדביקים ביודעין את הקורבנות שלהם במחלה סופנית שעלולה להוביל למוות בייסורים עבור עונג רגעי הנמשך רק כמה דקות.

בדרום אפריקה מעשי אונס הם כל כך נפוצים עד שבקושי הם מגיעים לחדשות. אונס של תינוקות, ילדות וקשישות מתומצתים לכתבות של עד ארבע שורות בדפים הפנימיים בעיתונים המקומיים. מרבית התקיפות המיניות לא זוכות לתשומת לב ציבורית. בסקר שבו נשאלו קורבנות מדוע הן לא מדווחות למשטרה על האונס שעברו כ-33.3% השיבו שהן חרדות מנקמה מצד האנס או מצד בני משפחתו. 9.6% השיבו כי המשטרה ממילא לא תעזור להן. 9.2% השיבו כי הן לא דיווחו על האונס בשל המבוכה.

הדיווח הנמוך ושיעורי ההרשעה מיוחסים בעיקר לעמדותיהם ודעותיהם הקדומות של גורמי אכיפת החוק וחברי ממשל נוספים בנוסף לחוסר הנגישות לשירותים (בעיקר באזורים הכפריים). בנוסף יש המייחסים את האשמה אף לתקשורת בדרום אפריקה אשר חושפת רק במקרים שהקרובנות היו לבנות בנות המעמד הבינוני ומשכילות והן לא נאנסו על ידי בני גילן או בני משפחתן. נשים שנאנסות על ידי בעליהן לא מוגדרות קורבנות בשל התפיסה שבעל לא יכול לאנוס את אשתו שהרי גופה ממילא שייך לו. במחקרים למשל הודתה אחת מכל ארבע נשים כי היא נאנסה על ידי בעלה. הממשלה אף טענה כי אחד הגורמים הוא תרבות הפטריארכיה שנעוצה היטב בתרבות השחורה וכל ניסיון להיאבק בה נתפס כפגיעה במסורת או באידאליים הדרום-אפריקאים.

מספר הקורבנות לפני שנים (מקרים מדווחים בלבד):
2008-2009: 46,647
2009-2010: 48,259
2010-2011: 48,158
2011-2012: 47,069
2012-2013: 48,408
2013-2014: 48,408
2014-2015: 43,195
2015-2016: 42,596

במחקר המקיף: "אונס בדרום אפריקה" משנת 2000, עלה כי 2.1% מהנשים מגיל 16 ומעלה מכל שכבות האוכלוסייה, נאנסו לפחות פעם אחת בין תחילת 1993 למרץ 1998. ובסקר "הדמוגרפיה והבריאות בדרום אפריקה" משנת 1998 עלה כי כ-4% מכלל הנשים בגילאי 15-49 במשקי הבית שנדגמו נאנסו. המועצה למחקר רפואי ומשרד הבריאות ערכו סקר עם שיעור דומה. במחקר אשר נערך בשנת 1997 עלה כי 6.8% מהנשים בפרובינציית מפומלנגה נאנסו, 5% בלימפופו ו-4.5% בהכף המזרחי.

במחקר אנונימי למשל שערכה המועצה למחקר רפואי (MRC) בשנת 2009 בקרב 1,738 גברים, בפרובינציות קוואזולו-נטאל ובהכף המזרחי עלה שמעל רבע מהם אנסו וכמעט מחציתם יותר מאישה אחת, ו-4.95% אנסו או ניסו לאנוס בשנה האחרונה. במחקר בראשות קרן למחקר רפואי במימון ממשלתי בשנת 2010 בקרב 487 גברים בפרובינציית חאוטנג עלה כי 37% מהם אנסו אישה וכמעט 7% מהם השתתפו באונס קבוצתי. מחקר בהכף המערבי העריך כי כ-15% מהגברים אנסו אישה אשר לא הייתה בת זוגם בשנים 2014-2015. ארגון החדשות IRIN העריך שכחצי מיליון נשים וילדות בדרום אפריקה נאנסות כל שנה.

מקרב הנערים כ-11% הודו כי הם אלצו מישהי לקיים עימם יחסי מין ובסקר נוסף בקרב 1,500 תלמידי בתי ספר באזור סווטו ביוהנסבורג, כרבע מהנערים שהתראיינו אמרו כי: "Jackrolling" (ביטוי נפוץ מאוד במדינה שפירושו אונס קבוצתי) "היה כיף". סקר שערך CIET בשנת 2007 מצא כי 60% מהנערים בגילאי 10-19 סברו כי זה לגיטימי לאנוס נערה שהכירו, ו-11% אנסו. במחקר בשנת 2013 בקרב נערים בכיתות ט' ב-46 בתי ספר תיכוניים בקייפטאון ובפורט אליזבת, עלה כי 17.2% מהם אנסו. למעלה ממחצית הנערים שהתראיינו במחקר הזה התעקשו על כך שכאשר נערה אומרת "לא" ליחסי מין, היא מתכוונת ל-"כן".

אונס קבוצתי נפוץ מאוד בדרום אפריקה. ילדות כבר מגיל קטן מוזהרות לא להסתובב לבדן כדי לא ליפול קורבן ל-jackrolling. אחת המטרות של אונס קבוצתי היא הפגנת גבריותו של כל אחד מחברי הכנופיה לעיני חבריו. המועצה למחקר רפואי ציינה כי המטרה הנוספת היא חיזוק הקשר בין החברים בכנופיה כאשר גברים שביומיום מתחרים על נשים, משתפים את אותה אישה. המועצה ציינה כי "אלימות מינית, הטרדה מינית וכפייה מינית בדרום אפריקה, נתפסות באופן נרחב כהתנהגות גברית רגילה".
למטה: חנה קורנליוס, בת ה-21. במאי 2017 היא וחברתה נאנסו בסטלנבוש על ידי קבוצת גברים שצדו נשים אקראיות. לאחר שהם באו על סיפוקם הם חנקו אותה ורוצצו את הגולגולת שלה עם סלע ענק. גופתה נמצאה בסמוך לאתר עבודה.

התעללות מינית והטרדות לפי הדיווחים מתרחשות גם בבתי הספר על ידי מורים ותלמידים. ארגון משמר זכויות האדם HRW דיווח כי נערות מכל שכבות החברה והקבוצות האתניות סופגות אלימות מינית בשגרה בבתי הספר כמו למשל בחדרי הרחצה, בכיתות ריקות ובמעונות ומקרים רבים לא מדווחים. סכנת האלימות המינית בבתי הספר יצרה מחסום לנערות לרכוש השכלה. הארגון HRW דיווח כי ההישגים של התלמידות בבתי הספר בדרום אפריקה גם נפגעים קשות לאחר אירוע של אלימות מינית.

במדינה שיעור המקרים הגבוה ביותר של אונס ילדות ותינוקות. קרן הדמעות והמועצה למחקר רפואי דיווחו כי 50% מהילדות עוברות התעללות מינית לפני גיל 18. דוח אחד קבע כי בשנת 2000 התרחשו 21,538 מקרי אונס או ניסיונות אונס של ילדות עד גיל 18 ודוח משנת 2001 מצא כי התרחשו 24,892 מקרי אונס. במחקר של המועצה למחקר רפואי נמצא כי בשנת 2009 כ-15% מהקורבנות היו ילדות מתחת לגיל 12. בשנת 2017 המשטרה דיווחה כי 9% מהקורבנות היו ילדות בנות תשע ומטה. הגידול הגדול ביותר של מקרי אונס היה של ילדות עד גיל שבע, וההערכה היא שמספר המקרים הלא מדווחים גדול עד פי 10. דוח של איגוד מקצועי מצא כי כל שלוש דקות נאנסת ילדה בדרום אפריקה. שליש נאנסות על ידי בן משפחה או קרוב משפחה.

מקרים של אונס תינוקות מזוויעים במיוחד. לאחר האונס הן נדרשות לעבור ניתוח שיחזור לאיבר המין, הבטן או קנה הנשימה. הנה למשל דוגמאות בשגרה: בשנת 2001 תינוקת בת 9 חודשים בשם צ'פנג נאנסה ואיבדה הכרתה מכיוון שהכאב היה גדול משיכלה לשאת. תינוקת נוספת באותו גיל נאנסה על ידי שישה גברים בגילאי 24-66 אחרי שנותרה ללא השגחה על ידי אמה, נערה מתבגרת. ילדה בת 4 מתה לאחר שנאנסה על ידי אביה. פעוטה בת רק 14 חודשים נאנסה על ידי שני דודים. בפברואר 2002 פעוטה בת 8 חודשים נאנסה על ידי ארבעה גברים. פציעותיה היו כה נרחבות שהיא נדרשה לעבור ניתוח שחזור נרחב. אדית קריאל עובדת סוציאלית במזרח הכף ציינה כי "המתעללים הם לעתים קרובי משפחה שלהן, אפילו אביהן או מפרנסיהן".
למטה: נולוטהנדו מסנגו בת ה-9. ביולי 2018 נאנסה בפרובינציית מפומלנגה. אחרי כן נרצחה וגופתה הושלכה לתעלה.


אונס בנישואים (Marital Rape)

אונס בנישואים הוא מקרה שבו גבר מקיים יחסי מין עם אשתו ללא הסכמתה. הצורה הזו של יחסי מין בכפייה היא נרחבת ולא הוכרה בעבר באף מדינה כאונס ועדיין במדינות רבות זה לא זוכה להתייחסות בחוק, וגם אם כן הוא נאכף רק במקרים נדירות. התופעה מיוחסת להשקפה המסורתית שעבור הגברים סיפוק מיני זה צורך ועל כן על נשותיהם להיות כנועות במיטה ולספקם. במדינות רבות לא רק שנאסר על נשים לסרב לקיים יחסי מין עם בעליהן אין להן אף אמירה האם הם ישתמשו באמצעי מניעה. החלטות כמו מתי, כיצד ובאיזו תדירות יתקיימו יחסי מין או מתי הן תתעברנה ותלדנה צאצאים שמורות אך ורק לבעלים שלהן.

התפיסה במערכות המשפט ברחבי העולם הייתה כי רעיות המסרבות לספק את בעליהן, משתמטות מחובתן הבסיסית כנשים, ועל כן הן אינן מותירות לבעליהן ברירה אלא לאנוס אותן. אינוסן היווה במערכות המשפט מענה לגברים, משום שבמהלך קיום יחסי המין הגברים ממילא נהנים מסדיזם כך שהסירוב שלהן לא רק שאינו מפריע, הוא אף מגביר עוד יותר את הריגוש שלהם. הפרקטיקה הנרחבת הזו שבה גברים אונסים את נשותיהם כדי ליהנות חושפת עד כמה הסדיזם ביחסי המין הוא חסר רחמים.

מבחינה היסטורית בחלק גדול מהעולם האונס לא נחשב כפשע נגד האישה, ולא הייתה כל התייחסות בחוקה לנזק שנגרם לה. אם היא נאנסה על ידי גבר זר זה נחשב כעוולת גנבה (גנבת רכוש הבעל או האב). ואם נאנסה על ידי בעלה לא ניתן להאשימו שהרי היא רכושו. ההשקפה הזו הומחשה בחוות הדעת של המשפטן, סר מתיו הייל, שעמד בראש מערכת המשפט האנגלית, בספר: "היסטוריה של תחינות הכתר" בשנת 1736: "הבעל לא יכול להיות אשם באונס אשתו החוקית שכן בהסכמתם ובחוזה ההדדי ויתרה האישה על עצמה לבעלה, ואין היא יכולה לסגת מהסכמתה". החוק האמריקני והאנגלי עד המאה העשרים ראה את זכויותיה של האישה כזכויות שניתנות לה בזכות בעלה, ועל כן לא ניתן להאשימו באינוסה שהרי אין לה זכויות בפני עצמה.

הפרופסורית לסוציולוגיה קרסטי ילו ציינה בין היתר בפרולוג של ספרה: "הבנת אונס בנישואין בהקשר הגלובלי" כי "בתרבויות מסוימות, הסכמה היא אפילו לא דבר שאישה יכולה לתת. המשפחות שסידרו את הנישואין, מבטיחות את הסכמתה הקבועה". השליטה של הגברים על גופן של נשותיהן הייתה רק חלק משליטה גדולה יותר שהוענקה להם בכל התחומים הנוגעים לחייהן וזה מתוך התפיסה כי אישה היא רכוש. תחילה רכוש אביה ועם הנישואין רכוש בעלה. בשנת 1707 למשל השופט הראשי של הלורד האנגלי ג'ון הולט, תיאר את מעשיו של גבר המקיים יחסי מין עם אשתו של גבר אחר כ-"פלישה הגבוהה ביותר לרכוש".

בתרבויות רבות האמונה היא כי זו זכותו של גבר לאנוס את אשתו. למשל בהודו חברי הממשלה הצהירו בפומבי כי בתרבותם אין להכיר באונס נשים בנישואים כמעשה שאינו לגיטימי. שר הפנים ההודי הריבהאי פרת'חאי צ'אודארי, הודיע באפריל 2015: "לא ניתן לאסור אונס של נשים בנישואין בהקשר ההודי בשל מנהגים, ערכים חברתיים ואמונות דתיות". כמו כן במדינות רבות המושג אונס נשים בנישואין הוא אוקסימורון מכיוון שהגברים רואים בהסכמת הנשים לספק את הבעלים שלהן כמובנת מאליה. על כן הם דוחים את עצם הרעיון שזה בכלל אונס ואינם רואים בכפיית יחסי מין על אישה בעל כורחה כשגויה מבחינה מוסרית. על פי הנצרות והיהודית נשים מצוות לספק את בעליהן, כדי שהם לא יצטרכו לפנות לנשים אחרות ולנאוף וכדי לאפשר הולדה.

זכותם של הגברים לאנוס את נשותיהן הוגנה בחוקה במרבית מדינות העולם והיא בוטלה בחלקן רק במאה הקודמת:
1922:
ברית המועצות
1932: פולין
1950: צ'כוסלובקיה
1965: שבדיה
1971: נורווגיה
1976: איטליה
1977: הונגריה, סלובניה
1980: ישראל
1982: פורטוגל
1989: בלגיה, אוסטריה (רק משנת 2004 המדינה יכלה להעמיד לדין גם בהיעדר תלונה מצד האישה)
1990: אירלנד
1991: הולנד (ההגדרה של אונס הייתה: "קיום יחסי מין בכפייה של זכר עם נקבה מחוץ לנישואין")
1992: אוסטרליה, ספרד, שוויץ (רק משנת 2004 המדינה יכלה להעמיד לדין גם בהיעדר תלונה מצד האישה)
1993: ארצות הברית (ההגדרה של אונס הייתה: "זכר המקיים יחסי מין בכפייה עם נקבה שאינה אשתו")
1994: לוקסמבורג, פינלנד, צרפת, קפריסין
1996: צפון מקדוניה, קולומביה
1997: גרמניה
1998: קרואטיה
1999: צ'ילה
2000: נמיביה
2001: זימבבואה, ליכטנשטיין
2002: סרביה
2003: פפואה גינאה החדשה, בוסניה והרצגובינה (ההגדרה של אונס הייתה: "יחסי מין בכפייה עם נקבה שאינה אשתו")
2005: טורקיה, קמבודיה
2006: ליבריה, נפאל, קפריסין
2007: גאנה, מאוריציוס, מלזיה, תאילנד
2009: רואנדה, סורינם
2012: ניקרגואה, סיירה לאון
2013: דרום קוריאה, בוליביה, סמואה, טונגה.

בעת כתיבת שורה זו כ-2.6 מיליארד נשים עדיין מתגוררות במדינות שבהן החוקה מתירה לבעליהן לאנוס אותן:
מדינות בשחור:
החוקה מתירה לגברים לאנוס את נשותיהם אם הן מסרבות לקיים עימם יחסי מין בהסכמה.
מדינות בוורוד: החוקה מתירה לגברים לאנוס את נשותיהם כל עוד הם אינם פרודים חוקית.
מדינות בכתום: אונס נשים בנישואים נחשב צורה של אלימות במשפחה שאינה פלילית.
מדינות באדום: אונס נשים בנישואים הוא עבירה פלילית.

באפריקה רואים בגברים כבעלי המשק אשר מספקים את המזון, המחסה וההגנה ובנשים כמי שתפקידן לספק אותם בתמורה. בדרום אפריקה רבים רואים באונס נשים בנישואים מעשה לגיטימי. רבות אינן מתלוננות ונאנסות "בהסכמה" בשל הפחד, שכן במדינה הזו בכל שש שעות נרצחת אישה על ידי בעלה או בן זוגה. אחת מכל ארבע נשים העידה שהיא נאנסה על ידי בן זוגה. ברוב חלקי יבשת אפריקה אונס נשים בנישואים אינו עבירה פלילית. במספר מדינות החוק מאשר אונס בנישואים אך עם כמה הגבלות, למשל כאשר הן בהריון מתקדם, מיד לאחר הלידה, במהלך הווסת ובזמן שהן באֵבֶל על קרוב משפחה שלהן שנפטר. בדרום סודאן למשל, במילים הללו הוחרג בחוק אונס נשים בנישואים: "מגע מיני של זוג נשוי אינו אונס כמשמעותו בסעיף זה". באתיופיה סעיף 620 בחוק מחריג גם אונס נשים בנישואים: "מי שמכריח אישה להיכנע ליחסי מין מחוץ לנישואים דינו מאסר".

בארצות הברית ההגדרה המסורתית של אונס הייתה גבר שקיים יחסי מין בכפייה עם: "נקבה שאינה אשתו". חוק העונשין של מודל משנת 1962 חזר על הפטור וקבע: "גבר המקיים יחסי מין בכפייה עם נקבה שאינה אשתו אשם באונס". חוקים בתחילת שנות ה-70 חייבו לעתים קרובות שהבעל והאישה לא יחיו עוד יחד, כדי שיהיה ניתן להאשימו באונס. מקרה שערער לראשונה על כך היה המשפט של אורגון כנגד ריידאוט בשנת 1978. הבעל אומנם זוכה מאונס אולם הוא היווה טריגר למימוש רפורמות.

עד שנת 1993 אונס בנישואים הוגדר כפשע בכל 50 המדינות בארצות הברית אך במרבית המדינות בשנות התשעים המשיכו להבדיל בין אונס בנישואים לאונס שלא בנישואים. ההבדלים באו לידי ביטוי באמצעות עונשים קצרים יותר וקורבנות אף חוייבו להתלונן תוך זמן קצר יותר. היום עדיין קיימת התייחסות שונה בחלק מהמדינות. במדינת טנסי למשל רק בשנת 2005 בוטלה הדרישה לרמה גבוהה של אלימות, על מנת להתייחס למעשה כאל אונס, ודרום קרוליינה נותרה המדינה האמריקאית היחידה עם חוק המחייב את האישה להוכיח אלימות מוגזמת ובעלת "אופי גבוה ומחמיר" שהופעלה כנגדה, כדי להאשים בעלה באונס.

מרבית הנשים שנאנסות על ידי בעליהן אינן מתנגדות מפני שממילא אין להן לאן להימלט ולמי להתלונן ואין בכוחן למנוע מהם. הן מבינות כי מוטב להן להיאנס "בהסכמה" כדי שהן לא תחטופנה גם מכות. למשל נשים צעירות מרקעים שונים בדרום אסיה העידו בסקרים שגם כאשר הן חשו אי נוחות ולא רצו לקיים יחסי מין, הן קיבלו את רצון בעליהן ונכנעו מהפחד שאם לא הן יוכו. במדינות המתפתחות נשים רבות מחונכות כי זה ייעודן בעולם הזה, ולכן בעל זכאי לקיים יחסי מין עם אשתו בכל עת ואם היא מסרבת, יש לו את הזכות לאנוס אותה. רובן אנאלפביתיות או בעלות השכלה דלה מאוד, והן תלויות בבעליהן במשך כל חייהן. הן גם אינן יכולות להימלט. בחלקים רבים בעולם קיימת סטיגמה קשה לגירושין או שאינם אפשריים בשל חוקי גירושין מקשים. ולכן הן מאולצות לבחור בין להיאנס "בהסכמה" לבין לחטוף מכות ואז להיאנס או להינטש, מה שיוביל אותן לחיי עוני מחפירים.
 
אונס על ידי אדם זר הוא טראומתי מאוד אך הוא לרוב אירוע בודד, היותו אונס ברורה והקורבן עשוי לא לפגוש יותר את האנס. אונס בנישואים מאידך הוא לעתים נדירות אירוע חד פעמי אלא התרחשות חוזרת ותכופה ולרוב כחלק מיחסי שליטה הכוללים מכות והשפלות. האישה נאלצת להיכנס מדי כל לילה למיטה עם הגבר שאונס אותה ולאחר אינוסה לישון איתו באותה המיטה. האישה אינה יכולה להתלונן בשל תחושת הבושה והאשמה שכן בתרבויות הללו התפיסה היא שאם אישה נאנסה אז הגיע לה. המחקרים מראים כי אונס בנישואים הוא לעתים קרובות ברוטלי הרבה יותר מאשר אונס המבוצע על ידי גבר זר או מכר, מפני שהבעלים לעתים אונסים את נשותיהם גם כדי להענישן כאשר אינם מרוצים מהתנהגותן ואז האונס במקרים הללו אלים מאוד. ממחקר שנערך בתשע מדינות באיחוד האירופי עלה כי 25% ממקרי האונס היו בין בני זוג ו-75% מהמקרים היו אלימים יותר.
למטה: סצנה של אונס בנישואים. נשים שנאנסות על ידי בעליהן באזורים שזה חוקי, לרוב אינן מתנגדות מכיוון שממילא אין להן לאן להימלט ולמי להתלונן ואין בכוחן למנוע זאת. ועל כן מוטב להן להיאנס "בהסכמה" כדי לא לחטוף גם מכות.
קשה להעריך את השכיחות של אונס בנישואים, במיוחד מחוץ לעולם המערבי מכיוון שהדיון על מין בתרבויות רבות הוא טאבו. אחד הקשיים היא התפיסה המערבית של הסכמה שאינה מובנת במקומות רבים בעולם בעיקר בקרב נשים צעירות שלרוב לא מודעות לכך שיש להן בכלל זכויות. למשל בראיון שערך ארגון הבריאות העולמי, אישה מבנגלדש שנאנסה סיפרה כי: "חשבתי שזה טבעי. זו הדרך שבה בעל מתנהג". עם זאת מחקרים קישרו אזורים ספציפיים שבהם התופעה שכיחה יותר כמו אתיופיה. בשנת 1999 ערך הארגון מחקר על האלימות כלפי הנשים בטג'יקיסטן וסקר 900 נשים נשואות מעל גיל 14 בשלושה מחוזות. הסקר העלה כי 47% נאנסו על ידי הבעלים שלהן ומחקר בטורקיה העלה כי 35.6% נאנסו וכ-16.2% נאנסות לעתים קרובות.

בנוסף לכך במקומות רבים בעולם הנשים נישאות בכפייה ולכן הן מלכתחילה נאלצות לקיים יחסי מין עם גברים שלא הן בחרו. נישואים בכפייה ונישואי ילדות נפוצים באזורים רבים בעולם ובמיוחד בחברות מסורתיות באסיה ובאפריקה, כמו למשל בתימן, שאין בהן חוקים נגד אונס בנישואין וקשה מאוד להתגרש. בנישואים הללו קיים שיעור גבוה הרבה יותר של אלימות כולל אונס. ארגון הבריאות העולמי ציין תחת הכותרת: "צורות נהוגות של אלימות מינית", כי הנישואים בכפייה "משמשים לעתים קרובות ללגיטימציה לאונס נשים בנישואים. המנהג להינשא לילדות קיים באזורים רבים בעולם וחוקי במדינות רבות. הגברים למעשה אונסים אותן שהרי בשל גילן אינן יכולות בכלל להסכים או לסרב. מרביתן יודעות מעט או כלום על יחסי מין לפני שהן נישאות".
למטה: כלה בת 8 ממחוז חג'ג'ה, בצפון-מערב תימן. הילדה האומללה (שזהותה בשם רואן) מתה ב-8 בספטמבר 2013 בליל הכלולות שלה לאחר שהיא דיממה למוות בשל קרע עמוק בתוך הנרתיק שלה שנגרם מהחדירה של בעלה בן ה-40.


אונס בזמן מלחמה (Wartime Rape)

יחסי מין מעולם לא נתפסו כיחסים סימטריים. בתפיסה ההיסטורית הם נועדו לענג את הגברים ואף מהווים ריטואל באמצעותו הם מפגינים את בעלותם ומרותם על נשותיהם, כיבושן ושליטתם בהן בעוד שנשים ביחסי המין מובקעות, נכבשות ומתמסרות. יחסי מין נתפסים כיחסים סימבוליים בין כובש לנכבש, בין שולט לנשלט, בין מי שידו על העליונה למי שנכנע כמו בשדה הקרב, ולכן אין זה פלא שכובשים נהגו מקדמת דנא לאנוס את נשותיו ובנותיו של האויב בְּשַׁעַר בַּת רַבִּים כדי להפגין את ניצחונם עליו. הרי איזה מפגן עוצמה מרשים יותר ממפגן שבו נראים המנצחים גוהרים מעל נשותיהם ובנותיהם של המובסים, פולשים לגופן וכובשים אותן והרי איזו הוכחה ניצחת יותר לכניעתם של המובסים ממפגן בו נראות נשותיהם ובנותיהם מענגות את המנצחים.

אונס נשותיו ובנותיו של האויב הוא תופעה נפוצה מימי קדם ונחשב בעבר כבלתי נמנע. זה נתפס כמפגן הניצחון האולטימטיבי, שכן האונס דימה את המלחמה האסימטרית שהתחוללה, הלוחמים את עוצמת צבאם וגופן של קורבנותיהם את האויב הנרמס. כמובן שאין תיעוד למקרים הפוכים, נשים שכפו על מוּבָסִים לחדור לגופן, גם אם תסרקו במסרקות ברזל את ההיסטוריה כולה. ההיסטוריונית סוזן בראונמילר ציינה כי מקדמת דנא מלחמות שהוכרעו הסתיימו באונס המוני, באמצעותו הכובש הוכיח שהוא צועד בחופשיות בטריטוריית המובסים. אחר כך הוא הצביע על גופן המחולל של נשותיהם ובנותיהם, כעדות לניצחונו המזהיר. הפילוסופית ההודית גיאטרי צ'קרוורטי ספיבק תיארה את האונס ההמוני שביצעו הכובשים כ-"חגיגה מטונימית" של המנצחים.

מצביאים התירו את האונס ההמוני גם כדי להחדיר מוטיבציה בלוחמים ולעתים האונס אף היה התגמול העיקרי שהובטח להם. "אל המנצח הולך השלל" ("To the victor go the spoils"), זו הייתה תרועת המלחמה במשך מאות שנים והנשים היו השלל. הנשים נחשבו "פרסי מלחמה" ואות הוקרה ללוחמים על הצטיינותם בקרב. במידה והיצע הנשים היה דל הלוחמים עמדו בתור, שכן לאחר שהם חצו אלפי קילומטרים בדם, אש ומוות ושהו זמן רב בסביבה גברית, אין מבחינתם תאבה גדולה יותר מלחדור לתוך גופן המפתה של הנשים, לבזות אותן ולפרוק עליהן את זעמם ותסכולם. הסיפוק הסדיסטי הוא אדיר משום שהן גם אויב. גם כאשר הכובשים פעלו להשמיד את כל האוכלוסיה, הותר ללוחמים קודם לאנוס את הנשים כדי שייהנו מגופן לפני השמדתן. במרבית המלחמות הלוחמים אנסו גם ילדות, נשים הרות וזקנות שכן עבורם זו הייתה הזדמנות להשביע את תאוותם האפלה.

הלוחמים לעתים קרובות אנסו אותן בברוטליות והפליאו בהן תוך כדי את מכותיהם ואגרופיהם כדי להגביר את הריגוש שלהם. כתוצאה הקורבנות סבלו לעתים קרובות מחבלות, עצמות שבורות וסדקים בגולגולת שהובילו לנכות וללקות בראייה ובשמיעה. דפנות הנרתיק שלהן לעתים נקרעו או נוקבו (פיסטולות) כתוצאה מהברוטליות של הלוחמים הנרגשים והן סבלו מכאבים עזים. שלפוחית השתן ומעי הגס ממוקמים סמוך לנרתיק, ועל כן נקב בנרתיק לעתים אף הוביל לבריחה כרונית של שתן וצואה דרכו. במקרים רבים האונס היה כה ברוטלי שהקורבנות נאנסו למוות וחלקן מתו כעבור זמן קצר כתוצאה מהפגיעות הקשות שספגו. אחרי שהלוחמים באו על סיפוקם הם לעתים הוציאו אותן להורג ולרוב באופן מבזה במיוחד כמו למשל באמצעות החדרת קנה רובה לתוך הנרתיק שלהן ופתיחה באש. מנהג נפוץ היה גם כריתת השדיים שלהן מגופן לשם השעשוע והלעג למראה האיבר.
למטה: ציורו של הצייר ההולנדי יאן סליטרס. "האונס של סרביה". אישה מופשטת ומובלת לאינוס על ידי לוחמים.

אולם מצביאים התירו את האונס ההמוני במלחמות לא רק כדי להעניק ללוחמים את שכרם אלא גם כדי להעניש ולנקום באויב, שכן על פי התפיסה הרווחת עוד מקדמת דנא, אין השפלה גדולה מאשר להיחדר בכפייה על ידי איבר המין הגברי, לא כל שכן על ידי איבר המין הגברי של לוחמי אויב בפרט בחברות פטריארכליות שבהן הכבוד הגברי תלוי בצניעותן של הנשים ובתוליהן הוא ערך ליבה. זו השפלה מוחלטת לא רק לקורבנות שנאנסו אלא גם לבני משפחותיהן וקהילותיהן והיא מובילה להתפוררותן. איבר המין הגברי של הלוחמים שימש אם כן נשק מלחמה אסטרטגי, אמצעי לטיהור אתני אשר מצוי תמיד בהישג ידם ובחינם. ועל כן הקורבנות נאנסו לרוב קבוצתית ברחובות לעיני כל, מתוך כוונה להביא להשפלתה הפומבית של הקבוצה האתנית כולה.

במקרים רבים הכובשים אף אלצו את הגברים המובסים, לפני הוצאתם להורג, לצפות בהם אונסים את בנות המשפחה שלהם, ולעתים הם אף כפו עליהם באיומי נשק לאנוס אותן בעצמם כדי שהם יבזו אותן בעצמם. מחזה שאותו הם ראו כמגרה במיוחד. אבות אולצו לאנוס את בנותיהם, סבים את נכדותיהם, אחים את אחיותיהם והבנים את אמותיהם לעיני הכובשים המשועשעים. מלבד ההנאה שהם הפיקו מצפייה בהן נאנסות על ידי בני משפחותיהן, כוונתם הייתה גם להביא להרס מוחלט של המשפחות. ולעתים גם המנהיגים וכהני הדת אולצו לאנוס את בנות עמם, במטרה למחות את אמונתן במסורת התרבותית והדתית שלהם ובמי שהם ראו כסמל להערצה ובאמצעות כך לערער את קשרי זיקתן למקום ולהביא להתפוררותה של הקבוצה האתנית כולה.

המטרה הנוספת של האונס ההמוני הייתה אף לעבר את הקורבנות כביטוי סופי לניצחון עליהם ואין זה פלא שהרי אם הניצחון האולטימטיבי במלחמת הקיום הוא התפשטות הגנום, איזה ניצחון מרשים יותר מזה שבו הגנום כובש את ביציותיו של האויב? האנתרופולוג האבולוציוני מייקל פ גיליירי היטיב לנסח זאת כך: "חיילים שיש ביכולתם לאנוס את נשות אויביהם ואת בנותיהם מפגינים את ניצחונם באורח שאין עליו עוררין. האונס הוא הוכחת הניצחון ושכר הניצחון. האונס המוני הוא ניצחון רביה המוני". הקורבנות נאלצות ללדת לאויב שלהן אשר השמיד את בני משפחותיהן ויקיריהן והחריב את ביתן, את דור ההמשך של לוחמיו. אין השפלה גדולה יותר מזו בפרט בחברות פטרילינאליות שבהן התפיסה היא שהצאצאים יורשים את מוצאם האתני מאביהם.
למטה: אחד הציורים של גוטפריד סיבן בחוברת שפורסמה בשנת 1909. הכותרת "Balkangreuel"(האכזריות בבלקן). ארבעה חיילים טורקים אונסים ארבע נערות צעירות בתוך כנסייה אורתודוקסית מול עיני כומר כפות אשר הוכרח לצפות.

כמו כן צבאות במסעות כיבושים לא נהגו לאנוס רק את נשות האויב אלא אף נשים מקומיות ששוחררו משלטונו של כובש אחר. בעבר לא רק שזה היה נראה טבעי לגמרי אלא אף היה מצופה מהקרובנות לא להתנגד ולהעניק מרצון את גופן ללוחמים אשר רחוקים מהנשים ומהמשפחות שלהם במטרה לנחם אותם, לרומם את רוחם ולהחדיר בהם מוטיבציה לקראת המשך הקרבות, שכן התפיסה מימים ימימה הייתה שגברים עסוקים במלחמת הקיום, זה תפקידם, ואילו הנשים הן מנוחת הלוחמים, זה ייעודן. ומכאן גם למעשה מקור הביטוי המשפיל והמבזה: "מִזְרון" לחיילת המשרתת כפקידה ביחידה של לוחמים המוכר בהווי הצבאי.

ההיסטוריונית סוזן בראונמילר כתבה כי מקדמת דנא צבאות נחשבו המועדון האקסקלוסיבי ביותר בעולם שיועד לגברים בלבד. הגבריות בצבא, הכוח של הנשק האימתני הנמצא בלעדית בידיהם, החיבור הרוחני אליו, המשמעת לפקודות שניתנו והתקבלו, וההיגיון הפשוט של הפקודה ההיררכית לעומת הנשים הנתפסות כחלשות ופחדניות, "נקבות" שאינן מסוגלות להילחם כמותם, אף חיזקו עוד יותר את התפיסה שנשים הן נחותות ושוליות. ובהיעדר חוקים במלחמות המגנים על הנשים מתקיימים התנאים האופטימליים והרקע הפסיכולוגי המושלם להפגין את הזלזול בהן, והרי איזו דרך אכזרית יותר להפגין זאת מאשר לאנוס אותן.

פרופסור דארה קיי כהן מאוניברסיטת הרווארד כתבה כי הלוחמים בעתות מלחמה נהגו לאנוס קבוצתית נשים אשר נפלו לידם גם במטרה לבסס את הקשר בין הלוחמים וליצור ביניהם תחושת לכידות בתוך היחידות, בפרט אם הם גויסו למלחמה בכפייה. באמצעות האונס הקבוצתי הלוחמים מתרברבים כל אחד בתורו בכוחו, עצמתו ועליונותו של המין הגברי אולם להבדיל מעתות שגרה שהגברים מתחרים ביניהם על הנשים ורכושניים כלפיהן, הם מעבירים אותן מיד ליד ובכך מפגינים את אחוות הלוחמים. כהן כתבה כי מאחר וחלק מהצבאות לאורך ההיסטוריה השתמשו גם בלוחמים-ילדים, אינוסן אף היווה "טקס התבגרות", שבו הם נדרשו לראשונה להפגין לעיני חבריהם את גבריותם המסמלת דומיננטיות ושליטה ואת אכזריותם הנדרשת בשדות הקרב.
למטה: אחד הציורים של גוטפריד סיבן בחוברת שפורסמה בשנת 1909. הכותרת "Balkangreuel"(האכזריות בבלקן). חיילים מובילים מספר נשים אל מפקדם ומציגים אותן בפניו, כדי שיבחר איזו מהן ברצונו לאנוס. ברקע גופת גבר תלויה.

האונס ההמוני במרבית המלחמות שהוכרעו בהיסטוריה לא התחולל רק בשדות הקרב והוא נמשך זמן רב אחרי שהן הסתיימו. במלחמות רבות הותר ללוחמים לקחת לביתם את הקורבנות על מנת להשתמש בהן כשפחות מין או לסרסר בהן באופן פרטני. הצורה האחרת הייתה מיסוד האונס על ידי הרשויות הצבאיות או האזרחיות. הן נכלאו והוחזקו במחנות אונס או בתחנות אונס. המטרה הייתה שהאונס ההמוני יהיה מאורגן יותר, להביא לניצול מקסימלי של משאב גופן, ולשמור על נאמנותם של הלוחמים לאורך זמן. מטרה נוספת הייתה שהלוחמים יאנסו נשים שעוברות בדיקות רפואיות על מנת לצמצם התפשטות של מחלות מין. כמו כן הקורבנות לא נאנסו רק על ידי לוחמים אלא בהמשך גם על ידי אזרחים, מנהיגים, פקידים ושוטרים של המשטר החדש.

הקורבנות ששרדו נותרו לחיות בעוני מכפיר בעיקר בשטחים כפריים ועם מחסור במים וחשמל תחת שלטונו ודיכויו של הכובש. הן סבלו ממחלות מין ומזיהומים כולל מנגיף האיידס (HIV) ומבעיות גינקולוגיות מתמשכות ונותרו בלי טיפול מאחר והמתקנים הרפואיים נחרבו במלחמה ונותרו בלי אספקה של חומרים חיוניים כמו אנטיביוטיקה. אנשי רפואה רבים נספו או ברחו מהאזור.

הקורבנות סבלו מפגיעות נפשיות ארוכות טווח לרבות פחד, חוסר אונים, עצב, חוסר התמצאות, בדידות, ייאוש, דיכאון, חרדה ותסמונת דחק פוסט טראומטית (PTSS), הפרעות סומטופורמיות רבות, פלאשבקים, טראומה מתמשכת, נדודי שינה כרוניים, סיוטים, חוסר תאבון, פרנויה, שנאה לגופן הנשי, תחושה של גועל ובושה וקושי ביחסים אינטימיים עם גברים במערכות יחסים. הקורבנות לעתים קרובות נודו ממשפחותיהן וקהילותיהן והוכו וננטשו על ידי בעליהן שראו בגופן המחולל סמל לזוהמה ובושה. חלקן נרצחו על ידי בני משפחותיהן במטרה למחות את החרפה ולשקם את כבודם. הילדים שנולדו לנשים שנאנסו נודו גם הם.
למטה: אחד הציורים של גוטפריד סיבן בחוברת שפורסמה בשנת 1909. הכותרת "Balkangreuel"(האכזריות בבלקן). חיילים שבים לבסיסם אחרי הניצחון. על סוסיהם הם העמיסו את בנותיהם של המובסים כדי להשתמש בהן כשפחות מין.

עבור גברים התאבים להשביע את הדחפים הסדיסטים והאפלים שלהם אין הזדמנות טובה יותר מאשר באזורים מוכי מלחמה. על כן אפילו כוחות ניטרליים שהוצבו באזורים האלו, כמו למשל כוחות שמירת השלום של ארגון האומות המאוחדות, ניצלו את ההזדמנות שלקורבנות אין למי לדווח בשל היותם בעלי הסמכות, היעדר שלטון וחוק, התפוררות החברה וחשש מנקמה ואנסו גם נשים וילדות, ולעתים הם אף לא היו צריכים להשתמש בכוחם הפיזי, שכן הכפייה בוצעה תמורת תשלום או סיוע הומניטרי. בעבר זה לא תואר כאונס מפני שהקורבנות נחשבו: "זוֹנוֹת". כמו כן פקידים בדרגות גבוהות למשל בארגון האומות המאוחדות גיבו בעבר את פקודיהם בטענה כי: "בנים תמיד יהיו בנים". במקרים מעטים מאוד הם הועמדו לדין אחרי שהם שבו למולדתם.

אונס גברים וילדים זכרים הוא מאידך נדיר למרות שזה נתפס כההשפלה הגדולה ביותר משום שלהבדיל מאונס נשים, הכובש גם מוחה את מעמדם בחברה כגברים, בכך שהוא הופך אותם מ-"מחודרים" ל-"מקבלים" ולמעשה מתייחס אליהם כמו לנשים, ובעיני הגברים אין השפלה גדולה יותר מזו. אולם התופעה הזו היא בכל זאת נדירה בשל תפיסת האונס כשכרם של הלוחמים, ומרביתם נהנים הרבה יותר לאנוס נשים. סיבה שנייה היא החשש שמה יתעורר חשד כי הלוחמים נמשכים לאיבר המין הגברי. ועל כן במקרים שנאנסו גברים, הכובשים לרוב העדיפו להחדיר לגופם חפצים או כפו עליהם באיומי נשק לאנוס אחד את השני. קיימים תיעודים מחרידים רבים על גברים שנפלו בשבי ואולצו תחת עינויים לאנוס אחד את השני לעיני הכובשים המשועשעים.


לפניכם 13 מלחמות שבמהלכן התחוללו מאורעות אונס המוניים רק מהמאה ה-20

1. אונס המוני במהלך מלחמת העולם השנייה - שנים 1939-1945 - מעל 2,000,000 קורבנות
עם עלייתה של המפלגה הנאצית בגרמניה בשנת 1932 החל אדולף היטלר שכיהן כקנצלר להגשים את האידאולוגיה הנאצית. האידאולוגיה קבעה בין השאר כי גרמניה תכבוש שטחים רבים באירופה במטרה להחיל בהם את "הסדר החדש". על פי חזונו גרמניה תתרחב מזרחה לכיוון ברית המועצות, כדי לאפשר מרחב מחיה לעם הגרמני והיא תהפוך לאימפריה (הרייך השלישי). באימפריה תונהג היררכיה גזעית. בראש ההיררכיה יעמדו הארים (עמי מערב אירופה, בעיקר גרמנים ואוסטרים) ומתחתיהם יהיו הסלאבים (עמי מזרח אירופה). זכרים ישמשו עבדים והנקבות שפחות. גזעים נחותים בעיניו, כמו יהודים ושחורים יושמדו. ב-1 בספטמבר 1939 גרמניה פלשה לפולין וכבשה את כולה בתוך חמישה שבועות, ועד אפריל 1941 כבשה את רוב אירופה.

במהלך כיבושה של מזרח אירופה ולאחריו החל להתחולל אונס המוני על ידי חיילי הורמאכט (שמו הרשמי של הצבא הגרמני). כתוצאה מהאונס ההמוני נולדו רק בשטחי ברית המועצות בין 750,000 ל-1,000,000 תינוקות. בהתבסס על ההנחה כי אחת מכל עשר נשים שנאנסו התעברה, מעריכים כי עד 10 מיליון קורבנות נאנסו על ידי חיילי הורמאכט רק בברית המועצות לבדה. חיילי הורמאכט נהגו לפני שהם אנסו קבוצתית את הנשים הפרטיזניות ונשים אחרות שהם תפסו, לקעקע על גופן את המילים: "Hure für Hitlers Truppen" (זוֹנָה עבור חייליו של היטלר). לאחר שאנסו אותן רבים מהם התפארו בגלוי באינוסן וברציחתן.
למטה: חייל גרמני משועשע למראה גופתה המחוללת של אישה סובייטית בשטח שנכבש בברית המועצות. קיץ 1941.

הצבא הגרמני התיר בפועל לחייליו לאנוס את נשותיהם ובנותיהם של העמים הכבושים, במיוחד בקרב העמים במזרח ובדרום מזרח אירופה שהוגדרו נחותים על פי מדיניות הגזע של גרמניה. במהלך המערכה הצבאית בפולין, רק במקרה אחד של אונס, שלושה חיילים הועמדו לדין בבית משפט גרמני, לאחר שאנסו קבוצתית את בנות משפחת קאופמן היהודית בעיר בוסקו-זדרוי. השופט האשים אותם בחדירה לגופן של נקבות שאינן מוגדרות בנות אדם, מעשה הנחשב טומאת הגזע (Rassenschande). ואילו בדנמרק הכבושה שהסכימה תחילה לשתף פעולה הובטח כי בתגמול הצבא ימנע מחייליו לאנוס את נשותיהם ובנותיהם. בשל היעדר העמדה לדין על אונס במדינות הכבושות (בבתי המשפט הגרמנים) אין אומדן כולל ומדויק של מספר מקרי האונס.

ההיסטוריונית סוזן ברונמילר ציינה כי האונס ההמוני של נשים יהודיות, רוסיות ופולניות מילא תפקיד מרכזי והיווה מפגן הנועד לרמוס לחלוטין את כבודן ולמחות את אנושיותן, ועל ידי כך להביא למעשה להשמדתן של הקבוצות האתניות שנחשבו נחותות. בין הקורבנות שנאנסו על ידי חיילי הורמאכט היו גם אלפי אחיות, רופאות וחובשות שטח סובייטיות. ולעתים קרובות הן נרצחו לאחר שנאנסו. הנה דוגמאות למעשי אונס קבוצתיים בברית המועצות: בעיר לבוב חיילים כלאו נערות יהודיות ואנסו אותן שוב ושוב עד שהן התעברו ואז רצחו אותן. באותה עיר 32 נשים שעבדו בבית-חרושת לבגדים, נאנסו בגן-ציבורי ולאחר מכן נרצחו. כומר שניסה לעצור את הזוועה נרצח. בפולין התחולל אונס המוני של נשים ונערות יהודיות במהלך הפלישה בספטמבר 1939.

נשים וילדות פולניות אוקראיניות, בלארוסיות ורוסיות נאנסו גם במהלך ההוצאות להורג ההמוניות שבוצעו לרוב על ידי מליצית פולקסדויטשר סלבסשטוץ בעזרת סיוע של חיילי הורמאכט, שהוצבו בשטחים שהיו תחת הכיבוש והשליטה של הצבא הגרמני. הגברים והילדים הוצאו להורג ללא דיחוי בעוד הנשים והילדות קודם נאנסו לפני שהן נורו למוות במטרה להשפיל ולבזות אותן ברגעיהן האחרונים וליהנות מגופן לפני שהורגים אותן. בצרפת החל להתחולל אונס המוני בשנת 1944 לצד מעשי טבח וביזה.
למטה: גופותיהן של נשים וילדות שהוצאו להורג והושלכו לתוך פיר באדמה כמו אשפה. רבות נאנסו לפני שנורו למוות.


אונס המוני על-ידי חיילים גרמנים במחנות ההשמדה במהלך מלחמת העולם השנייה

במהלך מלחמת העולם השנייה בין השנים 1941-1945 הושמדו במחנות ההשמדה הגרמניים באירופה כשישה מיליון יהודים, מתוכם כשני מיליון נשים. הם הוכו, הושפלו ונרצחו באכזריות. חלקם גם נפלו קורבן לניסויים אנושיים. הנשים מעצם היותן גם יהודיות וגם נקבות פגיעתן הייתה כפולה בשל האפשרות גם להיאנס. במקרים רבים הן נאנסו רגע לפני שהוכנסו לתאי הגזים. אחד מקציני האס אס למשל העיד: "היה מנהג לעמוד בפתח (תא הגזים) ולחוש את החלקים הפרטיים של הצעירות שנכנסות. היו גם מקרים של חיילי אס אס מכל הדרגות, שנהגו גם לדחוף את אצבעותיהם לתוך איבר המין של הנשים הצעירות והיפות". עדויות אלו חושפות את אכזריותם של הגרמנים. הם התעללו בנשים מינית אפילו ברגעיהן האחרונים לפני שחנקו אותן למוות.

למרות חוקי גזע מחמירים שהגבילו את האינטראקציה עם היהודים, חיילי אס אס ושוטרים אנסו נשים יהודיות לעתים קרובות. זה היה כל כך תכוף, שאף דווח כי "50-80% מכוחות האס אס ויחידות המשטרה שפעלו במזרח אירופה, אנסו נשים יהודיות". החיילים והשוטרים לא אנסו אותן רק להנאתם המינית אלא גם להפגנת עליונותם על העם היהודי. במקרים רבים נשים נאנסו מול בעליהן ובני משפחותיהן. החיילים והשוטרים הרגו את הנשים מיד לאחר שהם אנסו אותן משום שהאפשרות שהן תלדנה עולל יהודי למחצה הייתה מסוכנת. בתחילת המאה ה-20, יחסי מין עם יהודיה נחשבו ל-"Rassenschande" (טומאת הגזע). היו אף מקרים שיחידות אס אס קיימו מסיבות, שאליהן הובאו נשים יהודיות שנאנסו שוב ושוב עד שנפלו על הריצפה מדדמות.

אסירים שהצליחו להימלט מהגטאות ברחו לרוב לתוך היערות והצטרפו לפרטיזנים בניסיון להגדיל את הסיכויים שלהם לשרוד. מחקרים מצאו כי נשים רבות היו מודעות לפני כניסתן ליערות שהן תתמודדנה עם שורה של אתגרים בשל מינן וכי "האפשרות שהן תאנסנה הייתה מוחשית". היחידות האלו נשלטו לרוב על ידי גברים ומעורבות בפעילות צבאית הוגדרה כמיועדת לגברים. ועל כן נשים שהגיעו ליחידות האלו בדרך כלל עשו זאת "מכיוון שחיפשו הצלה ולא כדי להילחם באויב". עם קבלתן לפרטיזנים לעתים קרובות נכפה עליהן לספק את הלוחמים ביחידות האלו, לרוב לא מרצון, כדי לגמול להם על ההגנה שהם מספקים להן.
למטה: נערות יהודיות מבועתות צועדות ערומות ברגעיהן האחרונים לאתר הוצאה להורג בחוף הים ליד לייפאיה לטביה.

לאחר פרוץ מרד ורשה ב-1 באוגוסט 1944, הורה רייכספיהרר היינריך הימלר להשמיד את העיר, ואת אוכלוסייתה האזרחית. בפקודת הימלר שהונפקה בכוח צו של אדולף היטלר נכתב כך: "הפיהרר לא מעוניין בהמשך קיומה של ורשה. כל האוכלוסייה תוצא להורג וכל הבניינים יופצצו. 1) המורדים שנפלו בשבי להרוג, בין אם הם נלחמו או לא. 2) החלק הלא-לוחם באוכלוסייה, נשים, ילדים, להרוג גם כן. 3) העיר כולה תושמד עד היסוד, כלומר הבניינים שלה, הרחובות, המתקנים וכל מה שבגבולותיה". ב-4 באוגוסט 1944 יחידות אס-אס בשם RONA שמנו כ-1,700 חיילים בפיקודו של ברוניסלב קמינסקי נכנסו למחוז אוצ'וטה בורשה. היחידות החלו להוציא להורג את התושבים באמצעות כיתות יורים והשלכת רימונים לתוך המרתפים שבהם הסתתרו.

רוב הבניינים ברחוב אופאצ'בסקה הוצתו ורבים מדייריהם נרצחו, כולל אזרחים ברחובות הסמוכים. תושבי רחוב גרוג'קה 104 למשל נהרגו כולם מרימונים שהושלכו לתוך המרתף שבו הם הסתתרו. הזוועות הקשות ביותר בוצעו בבתי החולים המקומיים. תושבי המחוז והתושבים מהאזורים הסמוכים גורשו מבתיהם והועברו למחרת למחנה הריכוז זילניאק, שנבנה במיוחד עבורם. המחנה היה מוקף בקיר לבנים שמנע אפשרות לברוח. החיילים הובילו אותם אל המחנה כמו עדר בעלי-חיים, תוך שהם מכים אותם ויורים בהם לשם שעשוע. החיילים נהגו לשלוף נשים מתוך ההמון שהובל למחנה כדי לאנוס אותן ולעתים תכופות רצחו אותן לאחר מכן. עד למחרת בערב נדחסו במחנה בין 10,000 ל-20,000 איש, וב-7 אוגוסט המחנה כבר היה גדוש בתושבים.

ב-5 באוגוסט פלשו יחידות RONA לבית-החולים רדיום ברחוב ואוולסקה 15. היחידות החלו להוציא להורג את החולים ואנשי הצוות תוך שהם מציתים את הספרייה ומשמידים את מלאי המזון, בית-המרקחת וחלק ניכר מציוד בית-החולים. גברים נטבחו מיד ונשים רבות קודם נאנסו קבוצתית, דפוס אשר חזר על עצמו בכל מקום. בשלב מסוים הוחלט להשאיר 8 אנשי צוות והיתר הועברו אל מחנה זילניאק. בערב האחיות שנותרו מאחור נאנסו קבוצתית. למחרת הוצת המבנה וחלק מהחולים נשרפו למוות. ב-9 באוגוסט החיילים מצאו בתוך המבנה מספר ניצולים והציתו אותו שוב. כ-10,000 מתושבי המחוז נספו בטבח. לאחר מכן יחידות של ורניכטונגס (Vernichtungskommando) הציתו באופן שיטתי רחוב אחר רחוב, וכך הביאו להרס סופי של הרובע.
למטה: שוטרים גרמנים מוציאים להורג נשים וילדות באחד מאתרי ההוצאה להורג.


הקמת תחנות אונס ברחבי אירופה הכבושה עבור החיילים הגרמנים (Militärbordelle)

מכונת המלחמה הגרמנית האימתנית הייתה משומנת ויעילה מאוד. השמדה המונית של בני-אדם נעשתה באמצעות תאי גזים באופן אפקטיבי ויעיל מאוד וכך באופן מאורגן הם פעלו גם במטרה להשביע את תאוותם המינית של חיילי הורמאכט והאס אס. הצבא הקים תחנות בכל רחבי אירופה הכבושה אשר בהם חייליו יוכלו לאנוס את בנותיהם של העמים הכבושים באופן מאורגן. התחנות כונו בלעג: "בתי זוֹנוֹת צבאיים" (Militärbordelles), והצבא והמשטרה הגרמנית במזרח אירופה החלו לצוד ברחובות הערים נשים צעירות ונערות מתבגרות. הטקטיקה כונתה: "אִיסּוּף" (łapanka/rafle), ובאמצעותה נלכדו בכל פעם מספר גדול של עוברות אורח אשר לא נחשדו בדבר. הן נכלאו בתנאים קשים ואולצו לספק את החיילים שהיו בדרכם לחזית או שבו ממנה.

הסיבה להקמתן של התחנות הללו הייתה כדי שהחיילים יאנסו נשים אשר עוברות בדיקות רפואיות שוטפות, ועל ידי כך למנוע התפשטות של מחלות מין. כמו כן היה חשש שאם לא תהיינה להם נשים זמינות הם יאלצו לאונן, פעולה שנתפסה כלא גברית. רופא שדה ראשי של הורמאכט אף הפנה את תשומת הלב מפני "סכנת ההתפשטות ההומוסקסואליות" אם התחנות לא יוקמו.

רוב התחנות הוקמו במבנים שנבנו במיוחד. במערב אירופה הם הוקמו לעתים באמצעות בתי בושת קיימים ומלונות, שהוחרמו על ידי הורמאכט והוסבו במיוחד למטרה זו. התחנות נוהלו על ידי הורמאכט. עד שנת 1942 הוקמו כ-500 תחנות מהסוג הזה בכל רחבי אירופה הכבושה. התחנות נפתחו כל יום, מהשעה 14:00 עד לשעה 20:30. כל אישה נאנסה עד 32 פעמים כל יום. מכיוון שהתורים היו ארוכים לכל חייל הוקצב 15 דקות בלבד לאנוס את הקורבן שלו בעלות סמלית של 3 מטבעות רייכסמארק. לפי הרשומים לפחות 34,140 נשים נכלאו בתחנות הללו. אלו שהתעברו לעתים שוחררו אולם מהבושה לא שבו למשפחותיהן.

בצרפת הכבושה הורמאכט הקים מערכת בירוקרטית גדולה, שכללה כמאה תחנות כאלו עוד לפני 1942. היא הייתה מבוססת על מערכת שליטה ממשלתית. החיילים קיבלו כרטיסי ביקור רשמיים אשר הונפקו על ידי המפקדה העליונה של כוחות היבשה של הורמאכט וגם נאסר עליהם לבוא במגע עם נשים צרפתיות אחרות. בספטמבר 1941 אף הציע המפקד העליון של הכוחות ולטר פון בראוכיטש, כי ביקורים שבועיים של כל החיילים הצעירים בתחנות האלו יחשבו כחובה, כדי שהם יגיעו רגועים לחזית. במטרה לשמור על בריאותם של החיילים נערכו לקורבנות בדיקות רפואיות שוטפות כדי לוודא שגופן לא יעביר ביניהם מחלות.

הצבא הגרמני פתח תחנות אונס גם בערים הכבושות בברית המועצות שאליהן הוכנסו בכפייה נשים צעירות ונערות סובייטיות. באחד הדוחות למשל במהלך משפטי נירנברג נכתב כי "בעיר סמולנסק בברית המועצות פתח הפיקוד הגרמני בית זוֹנוֹת עבור הקצינים באחד המלונות שאליו הובלו מאות נשים ונערות.. הן נגררו על הקרקע ברחובות בלי רחמים מזרועותיהן ושערותיהן".
למטה: חייל גרמני ביציאתו מתחנת האונס בברסט, צרפת (1940)

נהג של הצלב האדום השווייצרי פרנץ מאוויק אשר היה באחד המקרים עֵד לחיפוש קורבנות עבור התחנות, כתב בשנת 1942 מורשה על מה שראה: "גרמנים לובשי מדים נועצים את מבטיהם בנשים ונערות בגילאי 15-25.. אחד החיילים שולף פנס כיס, ומאיר אותו לכיוון אחת הנשים.. ישר לתוך עניה. שתי נשים הפנו אלינו את פניהן החיוורות עם הבעת פנים של עייפות וכניעה. הראשונה בערך בת 30. "מה הזוֹנָה הזקנה הזו מחפשת כאן?", גיחך אחד החיילים. "לחם אדוני.." התחננה האישה. "בעיטה בתחת את תקבלי, לא לחם", השיב החייל. החייל עם הפנס כיוון את האור אל פניהן וגופן של הבנות האחרות. הצעירה ביותר אולי בת 15. הם פתחו את המעיל שלה והחלו למשש את גופה בכפותיהם התאוותניות. "היא אידאלית למיטה!", אמר החייל".

משרד החוץ של ממשלת פולין הגולה הפיק מסמך ב-3 במאי 1941 שתיאר את הפשיטות ההמוניות שנערכו בערי פולין ונועדו ללכוד נשים צעירות עבור התחנות האלו. כמו כן נערות פולניות מגיל 15 שסווגו כמתאימות לעבודה כשפחות, נשלחו לגרמניה, שם הן נאנסו בשגרה על ידי גברים גרמנים. שתי נערות פולניות לדוגמה אשר חזרו מברנדנבורג לביתן בקרקוב בהיותן בהריון מתקדם, העידו כי הן נאנסו על ידי החיילים הגרמנים בתדירות כה גבוהה, שהן לא הספיקו לבצע אף עבודה שהן יועדו לעשות.
למטה: חיילים גרמנים מול הכניסה לתחנת האונס בברסט, צרפת (1940). המבנה שימש לפני כן בית כנסת.
   

הקמת מתחמי אונס במחנות הריכוז עבור אסירים ששיתפו פעולה (Lagerbordell)

כאמצעי לשליטה, עידוד שיתוף פעולה ומניעת מהומות והימלטויות, הצבא אפשר לאסירים הפוליטיים והפליליים מהגזע הארי שנכלאו במחנות הריכוז, לאנוס את האסירות מהגזעים שנחשבו נחותים לפי הנאציזם, כדי ליצור עבורם תמריץ לשתף פעולה. לצורך כך הצבא הקים עבורם במחנות הריכוז מתחמי אונס יעודים שכונו על ידם בלעג: "בתי זוֹנוֹת במחנות" (Lagerbordell). הקורבנות שנבחרו הובאו בעיקר ממחנה הריכוז ראוונסבריק מלבד מחנה הריכוז אושוויץ, ששם הן נלקחו מתוך המחנה עצמו. בחלק מהמחנות קועקעו על השדיים של הקורבנות צמד המילים "Feld-Hure" (זוֹנַת שדה). המתחמים נבנו כצריפים שהוקפו בגדרות תיל. כל צריף חולק למספר חדרונים ואכלס עד 20 קורבנות. המתחמים נפתחו בשעות הערב והם נוהלו על ידי הצבא.

הנשים עברו עיקור בכפייה ואלו שעדיין התעברו עברו הפלה בכפייה שהובילה לעתים קרובות למוות. נשים שסבלו מתשישות או נדבקו במחלות מין (מה שקרה בתדירות גבוהה מאוד) הוחלפו ונשלחו ברוב המקרים להשמדה במחנה ההשמדה בירקנאו. המתחם הראשון הוקם בשנת 1942 במחנה הריכוז מאוטהאוזן. ב-30 ביוני 1943 הוקם מתחם במחנה הריכוז אושוויץ. ב-15 ביולי 1943 נבנה מתחם במחנה הריכוז בוכנוואלד ובתחילת 1944 במחנה הריכוז נוינגמה. במאי 1944 הוקם מתחם במחנה הריכוז דכאו. בסוף קיץ 1944 נבנה מתחם במחנה העבודה דורה-מיטלבאו. ב-8 באוגוסט 1944 הוקם מתחם במחנה הריכוז זקסנהאוזן. בין קיץ 1943 ל-25 במרץ 1944 הוקם מתחם גם במחנה הריכוז פלוסנבור. התאריך המדויק של הקמתו לא ידוע.

הביקוש היה רב. האסירים חויבו להירשם ליום ספציפי, על פי לוח זמנים שנקבע מראש ולשלם שני מטבעות רייכסמארק עבור 20 דקות. האסירים הובאו בליווי חייל אס אס וכל אחד בתורו הוכנס לחדרון שהתפנה. המתחמים שימשו בעיקר את הפושעים והקאפוים (אסירים שמונו מטעם הגרמנים כדי לפקח על שאר האסירים), מכיוון שלאסירים הרגילים לא הייתה פרוטה והם היו תשושים מאוד וחששו מהאס-אס. המתחמים יצרו שוק קופונים בקרב אסירי VIP ומכירתם הפכה לעסק העיקרי של הפושעים. כמו כן המתחמים יועדו לשמש גם לטיפול בהומוסקסואליות. הסופר היינץ הגר, ניצול מחנה ריכוז שנכלא בשל נטייתו, העיד כי ראש הגסטפו היינריך מילר הורה על ביקורי חובה של כל האסירים ההומוסקסואלים במתחמים הללו אחת לשבוע כדי לרפאם.

לאחר המלחמה, הניצולות שמרו על שתיקה בשל הבושה והנושא החל להירמז בזיכרונותיהן רק משנת 1972, אז התפרסמה המהדורה הראשונה של ספרו של היינץ הגר. עם זאת, הנושא נותר ברובו טאבו במחקרי הנאציזם עד לאמצע שנות התשעים. הסרט התיעודי צרפתי: "לילה וערפל" בבימוי של אלן רנה הזכיר את קיומם של המתחמים הללו במחנות הריכוז בשנת 1955. הסרט כלל צילומים מקוריים נרחבים של המחנות והתבסס על ראיונות עם ניצולים. המתחמים הוצבו מחדש בסרטים שהופקו בשנות ה-70, כמו למשל: "האורגיה האחרונה של הרייך השלישי", "מחנה אהבה 7", "מחנה הניסויים של האס אס" ו-"מחנה אהבה נאצי 27". כמו כן ברומנים כמו: "עיניים ירוקות אהובות" של הסופר הצ'כי ארנושט לוסטיג ובספר: "המקעקע מאושוויץ".
למטה: תצלום ארכיון היסטורי של אחד מחדרוני האונס שהוקמו במחנה הריכוז בוכנוואלד בגרמניה עבור אסירי VIP.


ומהעבר השני: אונס המוני החל להתחולל במהלך הכיבוש הסובייטי בדרכו לגרמניה

בחורף 1941 הצליח הצבא הסובייטי להדוף את הצבא הגרמני ועד שנת 1944 שיחרר כל השטחים שנכבשו בברית המועצות. הוא המשיך להתקדם תוך כיבושן של מדינות מזרח אירופה והדיפתו של הצבא הגרמני. חייליו לא החלו לאנוס רק עם הגעתם לגרמניה אלא כבר בדרכם אליה והם לא אנסו רק את הנשים הגרמניות שכן בתפיסתם אונס הנשים לאחר הניצחון בקרב אינו רק העונש לאויב אלא גם השכר ללוחמים ועל כן הם כפו על נשותיהם ובנותיהם של העמים הכבושים להעניק להם את שכרם. כאשר הפוליטיקאי היוגוסלבי מילובאן ג'ילאס, התלונן על האונס ההמוני שהתחולל ביוגוסלביה הכבושה, השיב לו שליט ברית המועצות יוסיף סטלין, כי הוא צריך: "להבין חייל שחצה אלפי קילומטרים בדם ואש ומוות שנהנה עם אישה, או משתעשע בה".

על פי ההיסטוריון ויסלב ניסיובדזקי הגרמנים ידעו היטב מה יהיה גורלן של הנשים הגרמניות בפרוסיה המזרחית לאחר נסיגת הצבא הגרמני, ולכן הורו להן להתפנות לקראת המתקפה הסובייטית. לנשים הפולניות לא היה לאן להימלט והן נותרו להיאנס על ידי הלוחמים הסובייטים כפי שאירע לדוגמה בעיר אילאווה בסוף ינואר 1945 תחת הפיקוד של אלוף המשנה קונסטנטינוב. עדת הראיה גרטרודה בוצ'קובסקה סיפרה על מחנה עבודה בסמוך לאי ויאלקה ז'ואווה אשר העסיק מאתיים נשים בלארוסיות. בסוף ינואר 1945 היא זיהתה את גופותיהן מוטלות בשלג, בעת שהיא נמלטה עם אימה וחמש נשים גרמניות מהעיר המבורג. כעבור מספר ימים גופותיהן של חמשת הנשים הגרמניות נמצאו גם הן מוטלות עירומות במרתף בבית ברחוב ריבקו באילאווה.

האונס ההמוני בפולין הגיע לשיאו במתקפת החורף בשנת 1945 והוא התחולל בכל הערים הגדולות בפולין. כיבושה של העיר קרקוב למשל לווה בגלי אונס המוניים של נשים וילדות. הגברים הפולנים שניסו לחלץ את הקורבנות שנאנסו קבוצתית בתחנה המרכזית, נורו. נשים פולניות באזור שלזיה נאנסו ביחד עם הנשים הגרמניות גם אחרי שהחזית הסובייטית התקדמה מערבה. בששת החודשים הראשונים של שנת 1945 דווח על 268 מקרים רק בכפר דובסקה קוזניה. במרץ 1945 בסמוך לעיר רטיבור החיילים הסובייטים תפסו 30 נשים במפעל פשתן ונעלו אותן בתוך בית בכפר מקוב. הן נאנסו תקופה ארוכה תחת איומי מוות. נשים גרמניות ופולניות שנתפסו בערים קטוביץ, זאבז'ה וחוז'וב, נאנסו על ידי קבוצות חיילים שיכורים בדרך כלל בחוץ בפומבי.

בין הגורמים שהובילו לאונס ההמוני הייתה תחושת החסינות ביחידות הסובייטיות שנותרו לדאוג לעצמם על ידי מנהיגי הצבא. למשל בעיירה ינדז'יוב חיילים הקימו כנופיות שהיו מוכנות לפתוח באש ללא כל היסוס בכל מי שינסה למנוע מהם לאנוס נשים. זקן הקהילה במחוז לודז' שלח מכתב למנהיג הצבאי (וויווד), בו כתב כי גזל הסחורות מחנויות ומשקים, מלווה לעתים קרובות באונס של העבודות החקלאיות בכפרים: בזלסי, אוקלוב, פליקסין והוטה שצ'לנה, ובאונס ורצח המוני של נשים בכפר לאגיונקי.

לדברי ההיסטוריון האמריקאי נורמן ניימרק, החיילים לא בררו בין הקבוצות האתניות ובין כובשים לקורבנות. פולניות וגרמניות בווארמיה ובמסוריה קיבלו אותו יחס. במרץ 1945 בעיר אולשטין כמעט אף נקבה לא שרדה מבלי שנאנסה. "בלי קשר לגילה". גילן נע בין 9 ל-80 ולעתים סבתא, אם ונכדה נאנסו ביחד על ידי עשרות חיילים. במכתב שנשלח מהעיר גדנסק ב-17 באפריל סיפרה אישה שעבדה סמוך למחנה סובייטי כי "בגלל שדיברנו פולנית היינו מבוקשות. הרוב נאנסו עד 15 פעמים. אני נאנסתי שבע פעמים זה היה נורא". במכתב שנשלח מגדנסק לאחר כשבוע, דווח כי נשים וילדות נאלצות להסתתר במרתפים כל היום.

במחוז לשנו מפקדים הצהירו בגלוי כי חייליהם צריכים לאנוס נשים כדי להירגע. חודש יוני 1945 היה הגרוע ביותר. אישה בת 52 בעיר פינצ'וב העידה כי שני ותיקי מלחמה סובייטים שחזרו מברלין ואנסו אותה קבוצתית התגאו בפניה כי הם נלחמו למען פולין במשך שלוש שנים ולכן יש להן את הזכות לקבל את כל הנקבות הפולניות. בעיר אולקוש דווח על 12 מקרי אונס ביומיים. במחוז אוסטרוב 33 מקרים. ב-25 ביוני ליד העיר קרקוב אישה נאנסה לאחר שבעלה ובנה נורו למוות ובכפר אחר ילדה בת 4 הותקפה מינית על ידי שני חיילים. מהנתונים הסטטיסטיים של משרד הבריאות הפולני עלה שכתוצאה מהאונס ההמוני בפולין, התפשטו מגיפות של מחלות מין בכל רחבי המדינה. כ-10% מהנשים נדבקו במחלות מין ובאזור מסוריה עד כ-50% מהנשים.

הנשים והילדות נותרו ללא כל הגנה. קבוצות פולניות אשר ניסו להתארגן פורקו לעתים תכופות מנשקן ומעורבים הוצאו להורג. עבור נשים תחנות רכבת ורכבות היו מסוכנות במיוחד, כמו בעיר בבידגושץ וסביב לערים ראדום ולגניצה. המצב החמור באזור פומרניה תואר בדוח של אחד מסוכני המשלחת של ממשלת פולין. בדוח נכתב שבמספר מחוזות היו ממש "אורגיות של אונס". מפקד המטה של המיליציה הפולנית בעיר טרז'ביאטוב גם פרסם אזהרה לנשים הפולניות שלא תעזנה לצאת החוצה בלי ליווי.

קשה לאמוד את מספר הנשים והילדות הפולניות שנאנסו בין השנים 1944-1947, מכיוון שנשים שלא נחשבו פולניות טהורות לא תמיד צוינו בדיווחים רשמיים של פולין. באופן כללי יחסם של החיילים הסובייטים לנשים סלאביות היה גרוע פחות מלנשים שדברו גרמנית. ההערכות הן כי מעל 100,000 נקבות פולניות בגילאי 8 עד 80 נאנסו על ידי הסובייטים במהלך השנים האלו.


כיבוש גרמניה: אונס המוני של נשים וילדות החל להתחולל ברחבי המדינה המובסת

ב-21 באוקטובר 1944, הצבא הסובייטי הצליח לחצות את הגשר מעל נחל אנגראפה ולכבוש לראשונה שטח מאדמת גרמניה. הגדוד השני של חטיבת הטנקים ה-25 פלש לתוך הכפר נמרסדורף והחל לרצוח את תושביו לפני שנהדף כעבור מספר שעות. הם נורו או הוכו באכזריות עם אתים או כתות רובים עד שמתו. כל הנשים והילדות בכפר נאנסו לפני מותן. גילן נע בין 8 ל-84. גופותיהן הערומות של כמה נשים שנאנסו נתלו אחר כך בתנוחת צלב. מנהיג מיליציית פולקסשטורם קרל פוטרק שנכח כאשר הצבא הגרמני כבש את הכפר מחדש, העיד בדוח משנת 1953: "בחצר החווה עמדה כרכרה ועליה מוסמרו עוד נשים ערומות בידיהן בתנוחת צלב.. ליד פונדק גדול 'רוטר קרוג', ניצב אסם ולכל אחת משתי דלתותיו מוסמרה אישה עירומה בתנוחת צלב".

בינואר 1945 הצליח הצבא האדום לפלוש מסיבית לגרמניה וכבש את כל מזרחה עד חודש למאי ומהשלב הזה החל להתחולל אונס המוני של נשים וילדות גרמניות. ההיסטוריון נורמן ניימרק ועמית מ"מכון הובר" השמרני העריכו בספר "הרוסים בגרמניה: היסטוריה באזור הכיבוש הסובייטי 1945–1949" כי אומדן הקורבנות שנאנסו בגרמניה על ידי הסובייטים הגיע למאות אלפים ואף לשני מיליון כפי שהעריכה ההיסטוריונית ברברה ג'והר בספר "משחררים ומשוחררים" (Befreier und Befreite) ואחרים. ההיסטוריון ויליאם היצ'קוק ציין כי במקרים רבים הנשים נאנסו קבוצתית, חלקן נאנסו על ידי 60-70 חיילים שעמדו בתור ארוך. מעל 100 אלף נשים נאנסו רק בברלין בהתבסס על שיעור ההפלות ומדיווחי בית החולים. כ-10,000 נשים מתו בניסיון להפיל.

ההיסטוריון אנטוני ביוור כתב כי עד מחצית הקורבנות נאנסו קבוצתית ולפחות 1,400,000 קורבנות נאנסו רק במזרח פרוסיה, פומרניה ושלזיה. כתבת המלחמה הסובייטית נטליה גס העידה כי "החיילים הסובייטים אנסו כל נקבה גרמניה מגיל 8 עד 80". רבות מהקורבנות נאנסו ברצף שוב ושוב. החיילים הסובייטים היו צמאי נקמה ומלאי זעם ועל כן הם אנסו אותן באכזריות רבה. קצין ששירת בחיל הים במזרח פרוסיה זכר אגרננקו כתב כי "9, 10, 12 גברים כל פעם, הם אונסים אותן על בסיס קולקטיבי".

החיילים ראו באונס ההמוני מפגן נקמה בצבא הגרמני שפגע במולדתם, ועל כן הם אנסו אותן במקרים רבים בפומבי ברחובות, לעתים מול בעליהן או אביהן לפני שרצחו את שניהם. בראייתם המעוותת האונס הוא הוכחת הניצחון. החייל שאונס מפגין את עוצמתו של הצבא הסובייטי בעוד הגוף של האישה מסמל את הורמאכט (שמו של הצבא הגרמני) שעליו החייל פורק את זעמו. החיילים ראו באינוס נשותיהם ובנותיהם של הגרמנים ענישה ראויה למרות שהקורבנות שהם אנסו לא היו מעורבות במלחמה. והאונס כנקמה קולקטיבית היה אפקטיבי מאוד. לדברי ההיסטוריון נורמן ניימרק, לא רק שהאונס ההמוני הסב לקורבנות עצמן טראומה קשה שהן אולצו לשאת עימן למשך שארית חייהן, הוא גם הוביל לטראומה קולקטיבית עצומה לאומה הגרמנית כולה.

ההיסטוריון ג'פרי רוברטס כתב כי הצבא הסובייטי אנס עשרות אלפי נשים בחזית המזרחית בכל המדינות שכבש אולם האונס ההמוני התחולל רובו בגרמניה ואוסטריה. "מאות אלפי מקרי אונס בגרמניה". בעיר וינה נאנסו: בין 70,000 ל-100,000 נשים. ספר דוקומנטרי הנקרא: "פניה הבלתי-נשיות של המלחמה" מאת סבטלנה אלכסייביץ', כולל זיכרונות של לוחמים אשר שירתו בצבא הסובייטי בתקופת המלחמה. אחד מהם למשל היה של קצין צבא לשעבר: "היינו צעירים חזקים וארבע שנים ללא נשים. אז ניסינו לתפוס נשים גרמניות ו ...עשרה גברים אנסו ילדה אחת. לא היו מספיק נשים. כל האוכלוסייה נסה מהצבא הסובייטי. אז תפסנו צעירות בנות 12 או 13. אם היא בכתה דחפנו משהו לפיה. חשבנו שזה כיף. עכשיו אני לא מבין איך עשיתי את זה".

אפילו הצוותים הרפואיים לא התנגדו לאונס המאורגן, והיו תמימי דעים שהנשים הגרמניות חייבות לשלם על הפשעים שביצעו הכוחות הגרמניים. אפילו חיילות לא פסלו את האונס: "התנהגות הלוחמים כלפי הנשים הגרמניות נכונה לגמרי!", טענה חיילת בת 21 מהסיור של אגרננקו. חיילות רבות היו משועשעות בכל פעם שראו חיילים אונסים נשים גרמניות. הן צחקו עליהן ולעגו להן בכל פעם שנאנסו. בספרה של אלכסייביץ' מתועדת למשל עדותה של מפעילת טלפון בצבא האדום: "...כל עיירה שכבשנו היו לנו שלושה ימים ראשונים לביזה ול... אונס. אני זוכרת אישה גרמניה שוכבת עירומה לאחר שנאנסה... לא הרגשתי בושה. אתה חושב שקל לסלוח לגרמנים. שנאנו לראות את הבתים הנקיים שלהם. רציתי שיסבלו. רציתי לראות את הדמעות שלהם".
למטה: גופת נערה שנאנסה ונרצחה בכפר נמרסדורף. צולם על-ידי הכוחות הגרמניים לאחר שהכפר נכבש מחדש.

לדברי אנטוני ביוור הנקמה לא הייתה הסיבה היחידה לאונס ההמוני שכן בתפיסתם האונס אינו רק עונש לאויב אלא גם השכר לחיילים ועל כן הם אנסו גם נשים וילדות פולניות וסובייטיות אשר שוחררו ממחנות הריכוז ומעבודות הכפייה בחוות ובמפעלים. נשים פולניות בגרמניה נאנסו בקנה מידה עצום על ידי חיילים ואסירי מלחמה לשעבר ואזרחים שעבדו עבור הממשל הסובייטי (SVAG), ולבשו לעתים קרובות מדים זהים. במאי 1945 בכנס של נציגי המשרדים שהיו אחראיים להחזרת הפולנים למולדת נקבע כי: "דרך הערים סטארגרד ושצ'צ'ין קיימת תנועה המונית של אנשים פולנים אשר חוזרים מעבודות כפייה ברייך השלישי לאחר כיבוש גרמניה. הנשים הפולניות נתונות לאורך כל המסע לאונס תמידי על ידי חיילים בודדים כמו גם קבוצות מאורגנות".

שליט ברית המועצות יוסיף סטלין ידע היטב מדיווחים רבים שקיבל על האונס ההמוני שמבוצע על ידי חייליו, בדרכם לגרמניה ובמהלך כיבושה. כאשר סטלין נשאל על כך, הוא השיב: "אנחנו מטיפים מוסר לחיילינו יותר מדי, תנו להם לקחת את היוזמה". על פי ההערכות כ-240,000 נקבות מתו כתוצאה מהאונס ההמוני בעת כיבוש גרמניה, כ-10,000 רק בברלין. רבות מהן מתו כתוצאה מפגיעות פנימיות לאחר שנאנסו בברוטליות. חלקן מתו ממחלות מין בשל מחסור בתרופות. חלקן מתו כשניסו להפיל. חלק מהקורבנות שמו קץ לחייהן אחרי האונס בפרט קורבנות טראומטיות שנאנסו קבוצתית על ידי מספר רב של חיילים רבים. כ-90% מהנשים שנאנסו בברלין נדבקו בזיהומים וכ-3.7% מכלל התינוקות שנולדו בשנים 1945-1946 היו של נשים שנאנסו.
למטה: קטע מהסרט "רוז" שיצא לאקרנים בשנת 2011 ומשחזר את אירועי האונס ההמוניים במהלך כיבוש גרמניה.
מרתה הילרס תושבת ברלין שנאנסה על ידי חיילים רבים ושרדה כתבה את היומן: "אישה בברלין", המספר על האונס ההמוני שהתחולל בברלין אחרי כיבושה. לבקשתה של מרתה היומן יצא לאור בעילום שם כדי להגן עליה עד שמתה בספטמבר 2003. הילרס כתבה ביומנה כי השתרר שקט כאשר החיילים הסובייטים הגיעו אל הרחוב שלהם. הם החלו להקים מחנה בחוץ, ובילו את ימיהם הראשונים בהשוואת שעונים ואופניים גנובים. לאחר מכן הם נכנסו לתוך בנייני מגורים ומקלטים ובחרו נשים לאנוס. מרתה התחננה שלא יאנסו אותן וחיפשה מפקד שימנע את האונס אך לשווא. שני חיילים הוציאו אותה אל הרחוב ואנסו אותה. מאוחר יותר ארבעה חיילים רוסים נוספים התפרצו לתוך דירתה דרך החלון ובסופו של דבר אחד מהם בשם פטקה אנס אותה.

חייל רוסי אחר המתואר כזקן נכנס גם לדירתה ואנס אותה בצורה משפילה במיוחד. בזמן שהוא אנס אותה, הוא פתח את פיה בכוח וירק לתוכו. לאחר חוויית האונס הזו היא החליטה לאחר שהקיאה ובכתה שמוטב לה למצוא "זאב יחיד" עם דרגה גבוהה כדי שלא תיאנס באכזריות כל יום על ידי חיילים רבים. מרתה פוגשת את סגן אנטול מאוקראינה ומציעה לו את גופה בהסכמה, ובמהלך הימים הבאים הוא אנס אותה פעמים רבות ונוצר טאבו בקרב החיילים שאין לגעת בה, מכיוון שהיא בבעלותו של קצין. אולם הטאבו לא תמיד שמר עליה. למשל בין המבקרים הרבים בדירה היה סגן נוסף שאנס אותה והתעלם מהטאבו עם אנטול. מרתה גם דיווחה ביומן שלה כי משפחות רבות ניסו נואשות להסתיר את בנותיהן הצעירות בתקווה לשמור על הבתולים שלהן.
למטה: סצנה מתוך הסרט "אישה בברלין" המבוסס על יומנה של מרתה הילרס.


אונס המוני על ידי חייילים קולוניאליים בשירות הצבא הצרפתי במהלך כיבוש איטליה

בסתיו 1943 החליטו בעלות הברית לנסות להבקיע את ביצורי קו-גוסטב, קו ביצורים שהקימו הגרמנים במרכז איטליה, ונועדו לבלום את פלישת בעלות הברית למרכז איטליה וצפונה. במהלך חמישה חודשים כשלו בעלות הברית לפרוץ את קו הביצורים. בידיעתו של מפקד צבא בעלות הברית הגנרל מארק קלארק, הוחלט כי כוחות קולוניאליים מרוקאים של חיל המשלוח הצרפתי (FEC) שהיו עם ניסיון בלחימה בשטח הררי בפיקוד הישיר של מרשל אלפונס ז'ואן, יפרצו את קו ההגנה הגרמני בדרום מחוז לאציו, מעבר לסוללות מוסוני, תוך פתיחת נתיב למרכז איטליה ולצפונה, כדי לאפשר לבעלות הברית לסיים את כיבוש איטליה.

האזור של מונטה קאסינו נכבש ב-18 במאי 1944. למחרת בלילה אלפי חיילים מרוקאים וחיילים קולוניאליים אחרים סרקו את מורדות הגבעות המקיפות את העיירה והכפרים בדרום מחוז לאציו והחלו לאנוס נשים וילדות, כשכפר אחר כפר נכבש על ידם. החיילים דפקו על דלתות הבתים בחיפוש אחר נשים וילדות לאנוס. דלתות שלא נפתחו נפרצו וגברים שניסו להגן עליהן נרצחו. לאחר שהם בחרו את הקורבנות שברצונם לאנוס, הם נהגו לקחת אותן ולאנוס אותן באזורים עם ריכוזים קטנים של אוכלוסייה. הם נהגו לאנוס אותן בזוגות כאשר כל זוג אנס את האישה או הילדה יחד בו זמנית משני הכיוונים דרך הנרתיק והרקטום שלה, כדי להפגין את עוצמתם ואת אחוות הלוחמים, כשגופה מדמה בעיניהם המשועשעות את האויב שלהם שנרמס כמו פגר מובס. החיילים אנסו אף נשים שמשפחותיהן התנגדו לכיבוש הגרמני, שכן מבחינתם האונס לא היה רק העונש לאויב אלא גם שכרם.
למטה: חיילים מצטלמים למזכרת עם אחת הקורבנות שלהם.

כל הנשים שהתגוררו בעיירות פטריקה, פופי, איזולטה, סופינו ומורולו נאנסו על ידי חיילים. ב-21 במאי, רק בעיר לנולה לבדה, החיילים אנסו 50 נשים אך מכיוון שלא היו מספיק נשים בעיר הזאת עבור כל החיילים שם, הם אנסו גם ילדות ונשים מבוגרות. בעייריה ס. אנדרה למשל נאנסו 30 נשים. ואילו בעייריה ולמאיו שתי אחיות בנות 15 ו-18 אולצו לספק פלוגה של 200 חיילים. בעיר פולקה גם ילדות וגם נשים מבוגרות נאנסו. הגברים שניסו להגן עליהן נורו למוות, סורסו או שופדו למוות על ידי החיילים. בקומונה עבאדיה לפחות 60 קורבנות נאנסו לעיני משפחותיהן. בקומונה פיקו ילדה נצלבה עם אחותה אולם לא לפני שנאנסה. נשים וילדות נאנסו גם בסיינה, סלווטורה, רדיקופאני, מורלו, סטרוב, פוגיבונסי, אלזה, סן-קוויריקו דאורסיה, קולה ואל-דאלסה.

עדות של ניצולה מתארת ​​את אחד המקרים: "החיילים המרוקאים שדפקו על הדלת שלא נפתחה, הפילו אותה.. והלמו בראשו של השומר עם כת של רובה מוסקט. הוא נפל ארצה מחוסר הכרה, ואז היא נישאה כ-30 מטרים מהבית ונאנסה בעת שאביה הוכה ונקשר לעץ. (התושבים) המבועתים לא יכלו לעזור לילדה, מכיוון שחייל נותר על המשמר עם רובה מוסקט מכוון אליהם".

קצינים וסמלים צרפתים בכל ארבע הדיוויזיות של חיל המשלוח הצרפתי, חלקם דוברי איטלקית כקורסיקאים היו מעורבים ואף צפו מהצד בחיילים שלהם אונסים את הקורבנות. הם התעלמו מזעקותיהן, ומשכו בכתפיהם וחייכו לתושבים שהתחננו לעזרה. המפקדים השיבו כי הם לא יתערבו, מאחר ו-"זו המסורת של החיילים הקולוניאליים שלהם, לקבל פרס כזה לאחר קרב קשה". ראש העירייה של אספרייה, קומונה בפרובינציה פרוסינונה, דיווח כי רק בעירו נאנסו 700 נשים מתוך כ-1,250 תושבות העיר. כ-90% מהנשים שנאנסו נדבקו בזיבה וכ-20% בעגבת, וכ-800 גברים נרצחו בעת שהם ניסו להגן על בנות המשפחה שלהם. בתוך כשבועיים נאנסו באזור מונטה קאסינו מעל 7,000 נשים וילדות. הצעירה ביותר הייתה בת 11, והמבוגרת ביותר בת 86. אונס המוני התחולל גם באי אלבה באיטליה אחרי שהכוחות הסנגלים בצבא צרפת (קלעים סנגלים) נחתו בו ב-17 ביוני 1944.
למטה: חיילים מצטלמים למזכרת עם אחת הקורבנות שלהם.


אונס המוני על ידי חיילים אמריקאים במהלך שחרור אדמת אירופה ואחריו

אונס המוני התחולל במדינות אירופה הכבושות גם על ידי כוחות ארצות הברית שהיו בדרכם לגרמניה. בשלבים האחרונים של מלחמת העולם השנייה, בסוף קיץ 1944, לאחר הפלישה לנורמנדי ובעת שחרורה של צרפת ואחריו, הם אנסו נשים צרפתיות. רק במחוז מאנש נאנסו 208 נשים. אחד התושבים העיד כי: "היינו צריכים להסתיר את הנשים". בספטמבר 1944 ציווה מפקד הדיוויזיה ה-29 האלוף צ'ארלס גרהארט להקים בית בושת בשם: "המכלאה הכחולה והאפורה", בסמוך לכפר סנט רנן ולאיישו בפרוצות צרפתיות שיספקו את חייליו המורעבים, כדי לנסות להפחית את גלי האונס ההמוניים שהחלו להתחולל בכל האזורים שבשליטתו אולם הוא הושבת כעבור חמש שעות בלבד, עקב החשש שאזרחים בארצות הברית יגלו שהצבא מנהל בית בושת.

באוגוסט 1945 ראש עיריית לה-האבר פייר ווויסין ביקש מהמפקד באזור הקולונל תומאס וויד שיקים בית זוֹנוֹת כדי שהחיילים יתפרקו על פרוצות ולא על נשים הגונות אך מפקדי הצבא סירבו. פרופסור לסוציולוגיה וקרימינולוגיה ג'יי רוברט מאוניברסיטת צפון קנטקי, העריך כי לפחות 3,500 נשים נאנסו על ידי החיילים האמריקאים בצרפת ובריטניה מיוני 1944 עד סוף המלחמה.

אחרי שהלחימה עברה לאדמת גרמניה, החל אונס המוני של נשים גרמניות גם על ידי חיילי צבא ארצות הברית, מצד הכוחות הקרביים ואלו שבאו אחריהם. רובן נאנסו קבוצתית. השכיחות השתנתה בין יחידה ליחידה בהתאם לגישתו של הקצין המפקד. כמו בגזרה המזרחית האונס ההמוני הגיע לשיאו בשנת 1945 אך בגרמניה ואוסטריה הוא נמשך לפחות עד לחודש יוני 1946. להבדיל מאונס נשותיהם ובנותיהם של העמים הכבושים שלא היו אויבות ונתבעו רק להעניק לחיילים את גמולם, אונס הנשים והילדות הגרמניות נבע גם מתוך זעם, נקמה וכדי להפגין את ניצחונם עליהן ולכן האונס שלהן במקרים רבים היה אכזרי מאוד. רק בחודשים מאי-ויוני 1946, היו חמישה מקרים שבהם התגלו בצריפים האמריקאים גופות של נשים גרמניות שנאנסו למוות.

דפוס אונס אופייני היה פריצה לבתים ואונס קבוצתי של אחת או יותר מבנות המשפחה תוך איומי נשק על שאר בני המשפחה ולאחר מכן השלכת המשפחה כולה לרחוב. כמעט ולא ננקטו פעולות נגד החיילים, אלא רק כאשר האונס היה ברוטלי מדי ורק אם החיילים היו שחורים. בדיווחים לא הייתה אמפתיה לקורבנות, אלא חשש מפגיעה במטרות הפוליטיות של הממשל הצבאי. פרופסור גיי רוברט לילי העריך כי לפחות 11,040 נשים וילדות גרמניות נאנסו על ידי חיילים אמריקנים במהלך כיבוש גרמניה. בשנת 2015 דיווח מגזין החדשות הגרמני דר שפיגל כי ההיסטוריונית הגרמנית מרים גבהרדט מעריכה לפי הדיווחים כי חיילי ארצות הברית אנסו כ-190,000 נשים גרמניות במלחמת העולם ה-2 עד שהריבונות הושבה לגרמניה המערבית בשנת 1955.


2. אונס המוני במהלך המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט - שנים 1937-1945 - 250,000 קורבנות
בדומה לגרמנים, היפנים ראו את עצמם כגזע עליון ואת העמים האחרים כנחותים. כמוהם היו להם שאיפות התפשטות בעולם. לאחר הפלישה היפנית למנצ'וריה ב-1931, פלש הצבא היפני ביולי 1937 ממנצ'וריה לסין ובכך פרצה מלחמת סין-יפן השנייה. היפנים העריכו כי ההתנגדות תהיה קלה והם יצליחו לכבוש את סין כולה תוך שלושה חודשים בלבד, אך תכניותיהם השתבשו לאחר שהסינים גילו התנגדות עיקשת באזור שנגחאי אשר הייתה המטרה הראשונה של חיל הכיבוש היפני. רק לקראת אמצע נובמבר 1937 הצליחו היפנים לכבוש את שנגחאי לאחר שנסובו להם אבדות כבדות. ב-1 בדצמבר הורה הפיקוד היפני לצבאו לפלוש לעיר הבאה ננקינג ששכנה כ-250 קילומטרים משנגחאי במעלה נהר היאנגצה, והייתה הבירה של הרפובליקה הסינית.

כ-50,000 חיילים יפנים התקדמו במהירות אל העיר ננקינג שהייתה מאורגנת ומוגנת פחות משנגחאי והתושבים ניסו להימלט. על פי אחד העיתונאים היפנים אשר שובצו באותה התקופה בכוחות היפנים, הסיבה שהארמיה העשירית התקדמה לננקינג די מהר נבעה מהבטחתם של קצינים לחיילים שלאחר כיבושה המלא של העיר הם יהיו חופשיים לאנוס את התושבות המקומיות.
למטה: חייל יפני עומד ליד גופותיהם של תושבי ננקינג שנורו למוות לאורך נהר צ'ינחואי בננג'ינג.

במהלך התקדמותם פזרו היפנים כרוזים בהם הודיעו כי לא יגלו רחמים כלפי כל מי שיעז להתנגד להם. הם הורו להם להיכנע ולפתוח את שערי העיר. משלא נענו הורה מפקד הכוח היפני לפתוח במתקפה. ב-12 בדצמבר יומיים לאחר תחילת המתקפה היפנית, הורה המפקד הסיני, גנרל טאנג שנג צ'י, לכוחות שלו לסגת. נסיגת הכוחות התנהלה באי סדר מוחלט ובבהלה גדולה. ב-13 בדצמבר פלשו הכוחות לעיר והושמעו צלילי חצוצרות, שמשמעותם: "להרוג את כל מי שמנסה להימלט!". החיילים צעדו בעיר בקבוצות של 10-20 וירו בגבי התושבים שניסו להימלט. קולות מקלעים נשמעו מכל עבר וגופות החלו להיערם ברחובות.

החיילים היפנים החלו לטפל קודם בגברים כדי למנוע מהם כל יכולת התנגדות. רבים הובלו אל נהר יאנגצה לקראת השמדתם. ב-18 בדצמבר במהלך רוב שעות הבוקר, החיילים קשרו את ידיהם אחד לשני. עם רדת החשכה הם חולקו לארבע שורות ואז נפתחה לעברם אש ממכונות ירייה. בהיותם קשורים ביחד הם יכלו רק לצרוח ולחבוט אחד בשני בניסיונות נואשים להשתחרר. לקח כשעה עד שהצרחות פסקו. אחר כך הם דקרו עם כידוניהם גופה אחר גופה כדי לוודא הריגה והשליכו אותן לנהר יאנגצה. אלפי גברים הוכנסו לתוך קבר משותף שנחפר עבורם, תעלה באורך 300 מטר ורוחב 5 מטר. הם הוצאו להורג ונקברו בתוכה. התעלה כונתה אחר כך: "תעלת עשר אלף הגופות". חוקרים והיסטוריונים מעריכים כי מעל 12,000 גברים נקברו בתעלה הזו.

במקרה אחר החיילים הובילו כ-1,300 זכרים לשער טייפינג. הם פוצצו אותם עם מוקשים, ואז שפכו עליהם דלק והציתו אותם. אלו שגססו נדקרו למוות עם כידונים. בשער נאנג'ינג ייג'יאנג בצפון גופות החלו להיערם אחת על השנייה לגובה של כשני מטר. מאות נרצחו בתוך דקות בכל אתר הוצאה להורג. לאחר יומיים הרחובות היו מלאים בגופות. עשרות אלפי זכרים נרצחו בטבח. קשה לאמוד במדויק את מספר הקורבנות היות וגוויות רבות נשרפו במכוון, נקברו בקברים משותפים או הושלכו לנהר יאנגצה.
למטה: גופות חרוכות באחד מאתרי ההוצאה להורג בעיר ננקינג.

לאחר כיבושה המלא של העיר וההשמדה הסיטונאית של הגברים, הקצינים קיבלו אור ירוק להעניק לחיילים שלהם את שכרם, החופש לאנוס את כל הנשים והילדות בעיר שנותרו חסרות הגנה. הם החלו לצוד אותן ללא הבחנה, כולל זקנות וילדות קטנות. החיילים עברו בשיטתיות מדלת אל דלת בחיפושים אחרי קורבנות. רובן נאנסו קבוצתית ואחר כך נרצחו באכזריות. חלקן הוכו נמרצות עד שהן מתו. חלקן מתו לאחר שהוחדרו כידונים, או מקלות ארוכים של במבוק וחפצים נוספים לתוך איבר המין שלהן. אפילו ילדות קטנות לא היו פטורות מהזוועות. החיילים הרחיבו את פתח הנרתיק שלהן עם סכינים על מנת שיוכלו לאנוס אותן. בית הדין הצבאי הבינלאומי למזרח הרחוק העריך מאוחר יותר כי כ-20,000 קורבנות נאנסו בעיר ננקינג בתוך שישה שבועות.

במטרה למחות לחלוטין את אנושיותם של הקורבנות שנותרו בחיים ולהוביל להרס מוחלט של משפחותיהן בדרך הכי אכזרית, החיילים לעתים כפו על בני משפחה לאנוס את בנות המשפחה שלהם. אבות אולצו לאנוס את בנותיהם ובנים לאנוס את אמם. כמו כן במטרה לרמוס גם את דתם ואמנותם, החיילים אנסו גם נזירות בודהיסטיות שנפלו לידיהם וכפו על נזירים לאנוס נשים. ב-19 בדצמבר 1937 תיעד הכומר ג'יימס מקאלום ביומנו: "מעולם לא שמעתי או קראתי אכזריות כזו. אונס! אונס! אונס! מעל 1,000 מקרים בלילה ורבים ביום. אם הן מתנגדות או מביעות סלידה הן נדקרות עם כידון או נורות למוות. תושבים היסטריים. נשים מועברות כל בוקר, אחר צהריים וערב. נראה כי כל הצבא היפני חופשי ללכת ולבוא כרצונו ולעשות ככל העולה על רוחו".
למטה: גוויות של נשים וילדות שהופשטו ונאנסו קבוצתית בפומבי לעיני כל במפגן ניצחון. לאחר שנאנסו ראשיהן נערפו.

ב-7 במרץ 1938, רוברט אוס ווילסון, כירורג בבית החולים האוניברסיטאי באזור הביטחון, שנוהל על ידי ארצות הברית, תיעד במכתבים למשפחתו את הזוועות. הנה קטע אחד ממכתביו שנכתב ב-18 בדצמבר 1937: "יכולתי לכתוב דפים רבים שיספרו על מקרי האונס הברוטליים הבלתי נתפסים. תנו לי לספר כמה מקרים שהתרחשו רק ביומיים האחרונים. אמש נפרץ ביתו של אחד מאנשי הצוות הסיני באוניברסיטה ושתי קרובות משפחה שלו נאנסו.. שתי נערות נאנסו למוות באחד ממחנות הפליטים. לבית הספר התיכון בו שוהים כ-8,000 איש, נכנסו אמש לוחמים יפניים עשר פעמים... הם בזזו.. ואנסו עד שהם היו מרוצים".

איש עסקים גרמני יוהאן ראבה שהתפרסם בזכות מאמציו להפסיק את הזוועות הקפיד לתעד ביומנו את הזוועות. למשל ב-17 בדצמבר הוא תיעד את המקרים הבאים: "שני חיילים יפנים טיפסו על קיר הגן שלי ועומדים לפרוץ לתוך ביתנו... כשאני מראה להם את תג המפלגה שלי הם נסוגים. באחד הבתים ברחוב הצר שמאחורי הבית שלי נאנסה אישה. ואז היא נדקרה בצווארה עם כידון. אתמול בערב סיפרו כי עד אלף נשים ונערות נאנסו, כמאה בנות במכללת ג'ינלינג.. לבדה. אתה לא שומע אלא אונס. אם בעלים או אחים מתערבים, הם נורים. מה שאתה שומע ורואה מכל הצדדים זה האכזריות והבהמיות של החיילים היפנים".
למטה: גופותיהם של ילדים וילדות שנשחטו על ידי החיילים היפנים בעיר ננקינג והושלכו לערמה ברחוב כמו אשפה.

הכומר ג'ון מאגי חבר המשימה האמריקאית של הכנסייה האפיסקופלית ששהה בעיר כמעט רבע מאה, תיעד בתמונות ובכתב מפורט את הזוועות: "ב-13 בדצמבר הגיעו כ-30 חיילים לבית סיני מס' 5 בהינג לו קו, בדרום-מזרח ננקינג. הם דרשו להיכנס. הדלת נפתחה על ידי בעל הבית בשם הא, והם ירו בו למוות. לאחר מכן, אשתו נורתה למוות, בעת שכרעה לפניהם והתחננה שלא יהרגו אף אחד נוסף. אישה נוספת, הסיה, נגררה ממתחת לשולחן באולם האורחים, שם הסתתרה עם תינוקה בן השנה. לאחר שהיא הופשטה ונאנסה על ידי חייל אחד או יותר... היא נדקרה בחזה שלה עם כידון, ובקבוק נדחף לתוך הנרתיק שלה. התינוק נדקר למוות עם כידון. חלק מהחיילים הלכו לחדר הסמוך, שם התחבאו הוריה המבוגרים, ושתי בנותיה בנות 14 ו-16.

החיילים החליטו לאנוס את שתי הבנות.. הסבתא ניסתה להגן עליהן ונורתה למוות עם אקדח. הסב נרצח בעת שחיבק אותה. לאחר מכן הם הפשיטו אותן. שניים או שלושה חיילים אנסו את הגדולה, ואז הם דקרו אותה למוות, ודחפו מקל לנרתיק שלה. שלושה חיילים אחרים אנסו במקביל את הילדה השנייה ואז דקרו אותה למוות עם כידון. החיילים דקרו למוות עם כידון אחות נוספת בת 7 או 8 שגם שהתה בחדר. שני ילדים נוספים בני 2 ו-5 נרצחו. הגדול עם כידון ולתינוק חתכו את הראש עם חרב".

למטה: חייל יפני מפשיט אישה צעירה. החיילים נהגו להצטלם עם הקורבנות שלהם למזכרת לפני שאנסו ורצחו אותן.

לאחר שהחיילים אנסו קבוצתית את הנשים ההרות הם לעתים קרובות נהגו לנעוץ כידון בבטנן או לחתוך אותה ולקרוע החוצה את עובריהן רק לשם שעשוע. הניצולה טאנג ג'ונשאן העידה על אחד המקרים: "השביעית והאחרונה בשורה הראשונה הייתה אישה בהריון... אחד החיילים חשב שהוא יוכל לאנוס אותה לפני שהוא רוצח אותה.. אז הוא שלף אותה מהקבוצה וגרר אותה לנקודה הנמצאת במרחק של כעשרה מטרים משם. הוא ניסה לאנוס אותה והיא התנגדה בכל כוחה.. ופתאום הוא דקר אותה בבטנה עם כידון. היא השמיעה צעקה אחרונה כשהקרביים שלה נשפכו החוצה. ואז הוא דקר את העובר שלה כשחבל הטבור נראה בבירור והשליך אותו הצידה...". במקרה אחר מספר חיילים אנסו בזה אחר זה אישה בהריון מתקדם שעות לפני הלידה.

עד 5 בפברואר 1938, שלח הוועד הבינלאומי לשגרירות יפן עדויות של 450 מקרי רצח ואונס שבוצעו על ידי החיילים היפנים. המקרים האלו דווחו לאחר שהדיפלומטים אמריקאים, בריטים וגרמנים שבו מהשגרירויות שלהם. הנה למשל כמה מהמקרים: "בליל ה-15 בדצמבר חיילים יפנים נכנסו לתוך בנייני אוניברסיטת נאנג'ינג בטאו יואן ואנסו 30 נשים בו במקום... חלקן נאנסו על ידי של שישה גברים. ב-16 בדצמבר נלקחו מהמכללה הצבאית שבע נערות בגילאי 16 עד 21. חמש חזרו.. כל אחת מהן נאנסה שש או שבע פעמים ביום. ישנם כ-540 פליטים צפופים במתחמים ברחוב קנטון במספרים 83 ו-85. יותר מ-30 נשים וילדות נאנסו שם. הנשים והילדים בוכים כל הלילה. התנאים במתחמים גרועים יותר ממה שאנחנו יכולים לתאר. אנא תעזרו".
למטה: גופת נקבה מוטלת בעיר לאחר שנאנסה. החיילים נהגו לאחר אונס הקורבנות לנעוץ כידונים באיברי המין שלהן.


אונס המוני על ידי חיילים יפנים במהלך הטבח באי בנגקה באינדונזיה

ב-12 בפברואר 1942, רגע לפני שסינגפור נפלה, היאכטה המלכותית של סארוואק ווינר ברוק ניסתה להימלט. על סיפונה היו אנשי שירות פצועים רבים (אוסטרלים ובריטים), 66 אחיות ששירותו בבית החולים הכללי 2/13' ואזרחים גברים, נשים וילדים. הספינה הופצצה על ידי מטוסים יפנים וטבעה. שתי אחיות נספו. היתר פוזרו בסירות הצלה ונסחפו לחלקים שונים באי בנגקה באוקיינוס בשקט, הממוקם באיי הודו המזרחיים ההולנדיים (כיום אינדונזיה). כ-100 ניצולי הספינה התאחדו ליד החוף ראדג'י. לאחר שהתגלה כי צבא יפן מחזיק באי, נאמר לכל האזרחים הנשים והילדים, כי מוטב להם להימלט לעיר מונטוק וכך הם עשו. באי נותרו 60 אנשי שירות פצועים ו-22 אחיות שתטפלנה בהם. הם הקימו באי מקלט והציבו עליו שלט ענק של הצלב האדום.

ב-16 בפברואר בבוקר הגיעו אל האי כ-20 חיילים יפנים. החיילים שראו את האחיות, החליטו לאנוס אותן לפני הוצאתן להורג, אך הוחלט קודם לטבוח בגברים הפצועים שיכולים לנוע כדי שלא יפריעו. הם הובילו אותם ללשון יבשה, העמידו אותם בשורה, הציבו מקלעים מולם ופתחו באש לעברם. הפצועים ניסו להימלט אולם כולם בסוף נהרגו מלבד אחד שנורה ואיבד את ההכרה. האחיות שמעו היטב את הירי. לאחר מכן החיילים שבו, התיישבו מולן, ניקו את כידוניהם ואת רוביהם ואז אנסו כמעט את כולן.

לאחר שהן נאנסו, קצין הורה להן להיכנס לים. מקלע הוצב על החוף וכשהמים הגיעו לגובה המותניים שלהן נורתה לעברן אש. כולן נהרגו מלבד האחות ויויאן בולווינקל שנורתה בסרעפת אולם שרדה. הפצועים שנותרו באלונקות שופדו למוות עם כידונים. בשל התפיסה כי אין חרפה וכלימה גדולה יותר מאשר להיאנס על ידי לוחמיו של האויב, ממשלת אוסטרליה אסרה על האחות בולווינקל ששרדה לספר שנאנסו, וזה נחשף רק מעדויות אחרונות שנאספו במחקר שנערך בשנת 2019 על ידי ההיסטוריונית לינט סילבר, השדרנית טס לורנס והביוגרפית ברברה אנג'ל. החיילים שאנסו אותן וביצעו את הטבח נותרו עלומים ולא הוענשו.
למטה: דיוקן קבוצתי של צוות האחיות ששירותו בבית החולים הכללי האוסטרלי 2/13 בסינגפור, צולם בספטמבר 1941. שש מתוך האחיות הללו כולל ויויאן בולווינקל ששרדה (עומדת שישית משמאל) היו בקבוצה שנאנסה ולאחר מכן נטבחה.


אונס המוני על ידי חיילים יפניים במהלך הקרבות על השליטה בעיר מנילה בפיליפינים
 
בחודשים פברואר ומרץ 1945 צבא ארצות הברית התקדם לעבר העיר מנילה בפיליפינים על מנת להסיג ממנה את כוחות יפן. במהלך ההפוגות בקרבות החיילים היפנים הוציאו את כעסם ותסכולם על האזרחים ללא רחם. אכזריותם הייתה בלתי נתפסת. מעשי אונס, הטלת מומים ומעשי טבח רבים התחוללו בבתי ספר, בבתי חולים ומנזרים, לרבות בבית החולים סן חואן דה דיוס במכללת סנטה רוזה, בקתדרלת מנילה, במנזר סנט פול, ובכנסיית סנטו דומינגו, בכנסיית פאקו, ובכנסיית סנט וינסנט דה פול. באחד המקרים למשל החיילים נכנסו למקלט שבו הסתתרו נשים וטף. תינוקות וילדים נדקרו למוות עם כידונים מול אימותיהם שהתחננו נואשות לרחמים. נשים וילדות קודם נאנסו. לפחות 20 חיילים אנסו נערה צעירה, לפני שהם כרתו את השדיים שלה.

אחד החיילים הניח לאחר מכן את שדייה הכרותים על חזהו וחיקה אישה כדי ללעוג למראה גופן של הנשים מול חבריו שצחקו. לאחר שצחקו חיילים טבלו בבנזין את הנערה הצעירה ושתי נשים נוספות שהם אנסו קודם לכן למוות והעלו באש את שלושתן. החיילים המשיכו להצית את כל המקלט ורבים מיושביו נספו. נשים שניסו להימלט מהמבנה הבוער נלכדו ונאנסו על ידי חיילים. שדייה של אחת הנשים (ג'וליה לופז בת ה-28) נכרתו והיא נאנסה על ידי חיילים שהציתו לאחר מכן את שערותיה. ראשה של אישה אחרת נערף חלקית בעת שניסתה נואשות להגן על עצמה מחייל שהחליט לאנוס אותה. לאחר מכן הוא אנס את גופתה.

במטרה לאפשר לאלפי החיילים והקצינים לאנוס את הנשים והנערות הכי יפות בעיר באופן מאורגן יותר, מלון Bayview הוסב ל-"מרכז אונס" (Rape Center). על פי העדויות במשפטו של הגנרל טומויוקי ימאשיטה בגין פשעיו במלחמה, באחד המקרים למשל נלקחו 400 נקבות מהמחוז ארמיטה העשיר במנילה למועצת בחירה שבחרה מתוכן את 25 הנקבות שנחשבו הכי יפות. הנשים והילדות שנבחרו, רבות מהן בנות 12-14, נלקחו למלון, שם גברים יפנים שגויסו וקצינים המתינו בתור כדי לאנוס אותן. במהלך 28 ימים בין ה-3 בפברואר עד ה-3 במרץ 1945 נאנסו למוות נשים וילדות רבות על ידי החיילים היפנים שהוצבו בעיר.
למטה: גופותיהן של אישה וילדה פיליפיניות שנטבחו על ידי הכוחות היפניים בעיר מנילה.


הקמת תחנות אונס על ידי צבא יפן עבור חייליו שנלחמו בחזית

בשנת 1932 החליט צבא יפן להקים במוצביו תחנות שבהם יוכלו חייליהם לאנוס את נשותיהם ובנותיהם של העמים הכבושים באופן מאורגן. התכתבות בצבא מראה כי היו לכך שתי מטרות. הראשונה הייתה הפחתת דליפתם של מעשי האונס ההמוניים לעיתונות הבינלאומית, כפי שקרה למשל לאחר כיבושה של העיר ננקינג. מטרה נוספת הייתה מזעורן של ההוצאות הרפואיות לטיפול במחלות המין בקרב חייליו, שנדבקו ממעשי האונס התכופים ופגעו ביכולתו הצבאית. הלקח נלמד ממלחמת רוסיה-יפן בשנת 1905, כשבמהלכה חייליו אנסו נשים רוסיות רבות ורבים מהם נדבקו במחלות מין. ההיסטוריון פרופסור יושיאקי יושימי מאוניברסיטת צ'ואו כתב שהן הוקמו בשל החשש מתסיסה בקרב החיילים אם ימנע מהם לאנוס נשים שתוביל למהומות ומרד.

צבא יפן הכריז כי התחנות האלו יקראו: "תחנות ניחומים", ואת הקורבנות הוא כינה בלעג: "נשים מנחמות" (ביפנית: 慰安婦) משום שגופן מנחם את לוחמיו אשר נלחמים בדם ואש ומוות ושוהים הרחק ממשפחותיהם. הערכות על מספר הנשים שנכלאו בתחנות הללו משתנות ומספרן נאמד בין 50 לכ-400 אלף. יושימי קבע כי נכלאו עד 200,000 נשים וילדות בכ-2,000 תחנות. בהתחשב במעמד הלא הומניסטי של ה"נשים המנחמות", הרישומים בצבא ובצי של יפן התייחסו לשינוען מהארצות הכבושות ל"תחנות הניחומים" אשר הוקמו לאורך קווי החזית במונח: "יחידות אספקת מלחמה". רופא בצבא היפני אסס טטסאו העיד כי הן נתפסו בעיני החיילים כ-"תחמושת נשית" וכ-"שירותים ציבוריים", פשוטו כמשמעו, חפצים שניתן להשתמש ולהתעלל בהם.

הקורבנות שהוחזקו בתחנות האלו היו רובן מהמדינות הכבושות: קוריאה, סין, מלאיה, וייטנאם, הפיליפינים, תאילנד, מנצ'וקוו, טייוואן, מיקרונזיה, איי הודו המזרחיים ועוד. נכלאו גם: נשים מלזיות מהאי גינאה החדשה ונשים מקומיות מהעיר רבאול ביחד עם נשים יפניות-פפואניות שנולדו לאבות יפנים ואמהות פפואניות. נשים ג’אווניות רבות וכ-1,000 נשים טימוריות מאינדוניזיה. כמאה נערות מיקרונזיות מהאי-טרוק בקרוליין. נשים אירופאיות שחיו במשובות במדינות הכבושות בעיקר מהולנד ואוסטרליה. התחנות הוקמו: בסין, הפיליפינים, אינדונזיה, מלאיה, תאילנד, בורמה, גינאה החדשה, הונג-קונג, מקאו ובהודו-סין הצרפתית.
למטה: קצינים יפנים מול "נשים מנחמות" מבועתות באחד הבסיסים. מתוך סרטון נדיר של 18 שניות.

הצבא חיפש נערות בעיקר מקוריאה וסין. תחילה הוא פעל באמצעים קונבנציונליים וגייס לתחנות פרוצות מהמדינות הכבושות. באזורים עירוניים נעשה שימוש בפרסום בידי מתווכים לצד חטיפות. הם פרסמו בעיתונים בקוריאה, בטאיוואן, במנצ'וקוו ובסין. רשת של בתי בושת שכבר הייתה קיימת בקוריאה הקלה על גיוס נשים במספרים גדולים אך המקורות הללו התייבשו במהרה.

בשלב זה החליט הצבא למלא את התחנות בנשים באמצעות כוח ורמייה. על פי העדויות נשים צעירות החלו להיחטף מבתיהן. כמו כן, הצבא החל לפתות נשים עם הבטחות לעבודה במפעלים ובמסעדות או באמצעות פרסום כוזב לעבודות סיעוד כאחיות. לאחר שגויסו הן נחטפו ונכלאו ב-"תחנות הניחומים" שהוקמו במדינותיהן או במדינות האחרות. בנוסף נשים ונערות קוריאניות רבות הונעו או הונחו להצטרף לתחנות הללו בהתבסס על הבטחות כוזבות לתשלום של היפנים או של גורמי הגיוס המקומיים, שעשוי לסייע להן בסילוק חובות משפחתיים. בצפון מחוז הביי בסין למשל גויסו ברמייה נערות חווי (מיעוט אתני מוסלמי בסין) לבית הספר לבנות בשם Huimin, כביכול במטרה להכשיר אותן כשחקניות. הן נכלאו במבנה והמוסד הוסב ל"תחנת ניחומים".

המצב החמיר מאוד עם התקדמותה של המלחמה והצבא החל להיתקל בקשיי אספקה לכל היחידות הלוחמות. בתגובה דרשו המפקדים בצבא להגביר את קצב הגיוס של הנשים מקרב האוכלוסיות המקומיות. באזורים כפריים בהם המתווכים היו נדירים, הצבא פנה באופן ישיר למנהיגים מקומיים, והורה להם לספק לו מיד עוד נשים ונערות ל"תחנות הניחומים", לאורך קווי החזית. אם המקומיים לא סיפקו את הסחורה, במיוחד בשטחים הכבושים בסין, הפעילו הלוחמים היפנים את מדיניות שלושת הכללים: "להרוג את כולם! לשרוף את כולם! לבזוז הכל!", אשר כללה חטיפות ואונס המוני וללא הבחנה של הנשים והנערות המקומיות.
למטה: סצנה מתוך הסרט "Wianbu" המבוססת על סיפורה של אחת הקורבנות.
הקורבנות שהוכנסו ל"תחנות הניחומים" לא שוחררו עד סוף המלחמה. למשל באחד המקרים מנהל מתקן יפני רכש קוריאניות תמורת 300-1000 ין בהתאם למאפייניהן הגופניים. הן הפכו לנחלתו ולא שוחררו לאחר השלמת תנאי השעבוד שצוינו בחוזה. האנק נלסון פרופסור לשעבר בחטיבת המחקר על אסיה באוניברסיטה הלאומית באוסטרליה, כתב על התחנות בעיירה רבאול במדינה המכונה היום "פפואה גינאה החדשה". הוא ציטט מיומנו של גורדון תומאס (שבוי מלחמה). תומאס כתב כי הקורבנות בתחנות הניחומים אולצו כל אחת לספק בין 25 ל-35 חיילים כל יום. נלסון ציטט גם את קנטארו איגוסה מנתח ימי שהוצב שם. איגוסה כתב בזיכרונותיו כי הן אולצו להמשיך לספק את החיילים גם לאחר שהחלו לסבול מזיהומים: "הן בכו והתחננו לעזרה".

בין 100,000 ל-200,000 נשים ונערות קוריאניות שימשו "נשים מנחמות" לחיילים. כמעט כל הנערות נלקחו ממשפחות עניות. בנותיהם של משפחות מיוחסות נלקחו ל"תחנות ניחומים" רק במקרים שהן או משפחותיהן הראו חוסר נאמנות כלפי הכובשים. הצבא העסיק לעתים תכופות קבלנים שהיו אחראיים להכניס נערות "לתחנות הניחומים", והקבלנים נקשרו לרוב לארגוני פשע. הנשים הקוריאניות נועדו לבעלי הדרגות הנמוכות יותר. קוריאה היא מדינה קונפוציאנית שבה יחסי מין לפני הנישואים אסורים ועל כן מרביתן היו בתולות, מה שהפחית את החשש שהן תעברנה מחלות מין שעלולות לפגוע בכושרם של החיילים והמלחים. ההיסטוריון יושיאקי יושימי ציין כי אף על פי שכוונת הצבא הייתה הפחתת התפשטותן של מחלות מי, התחנות אף האיצו אותן.
למטה: קצין יפני סוקר מסדר של נשים סיניות שהובאו לבסיס שלו כדי "לנחם" את החיילים היפנים שנלחמו בחזית.

נשים אירופיות שנכלאו ב"תחנות הניחומים" יועדו לקצינים מכיוון שנחשבו ליפות יותר כמו למשל הנשים מהמושבה ההולנדית באיי הודו המזרחיים. ממשלת הולנד ערכה מחקר שתיאר כיצד צבא יפן כלא את הנשים במושבה והעריכה כי בין 200 ל-300 נשים אירופיות נכלאו בתחנות הניחומים. כ-65 מהן הובאו אליהם בכוח. ואילו אחרות שהתמודדו עם הרעב במחנות הפליטים הסכימו להצעות מזון ותשלומים עבור עבודות שטבען לא נחשף בפניהן לחלוטין, וחלקן התנדבו בתקווה להגן על צעירות יותר. מספר הנשים ההולנדיות ששהו ב"תחנות הניחומים" ייתכן שגבוה בהרבה. הקורבנות נאנסו והוכו ללא הרף וחיו בפחד תמידי. ג'ף ואן וגטנדונק וקרן השידור ההולנדית העריכו שכ-400 נערות הולנדיות נלקחו ממחנות פליטים כדי לשמש "נשים מנחמות".

בפברואר 1944 למשל נתפסו והובלו בכוח עשר נערות הולנדיות על ידי קצינים יפנים לאחת מתחנות הניחומים ונכלאו בתוכה. אחת הקורבנות, יאן ראף או'הרן, העידה בשנת 1990 מול ועדת בית הנבחרים האמריקני: "בתחנת הניחומים הוכיתי ונאנסתי באופן שיטתי יומם ולילה. אפילו הרופא היפני אנס אותי בכל פעם שהוא ביקר בתחנה במטרה לבדוק אם נדבקנו במחלת מין". בבוקר הראשון צולמו ג'אן והאחרות ותמונותיהן הונחו על המרפסת ששימשה אזור קבלה כדי שהחיילים יוכלו בזמן ההמתנה לתורם לבחור את מי ברצונם לאנוס. במשך ארבעה חודשים הן נאנסו והוכו ביום ובלילה. מי שהתעברה עברה הפלה בכפייה. כעבור ארבעה חודשים מחרידים הן הועברו למחנה בבוגור וחודשים אחר כך למחנה בבטביה ששוחרר ב-15 באוגוסט 1945.
למטה: יאן ראף או'הרן. צולם זמן קצר לפני שהיא, אמה ואחיותיה ואלפי נשים הולנדיות נוספות נכלאו באמברברה.

מלבד הנשים ההולנדיות נכלאו בתחנות הניחומים גם נשים מאינדונזיה, חלקן מהאי פלורס וכאלף נשים ונערות ממזרח טימור. רובן היו נערות מתבגרות בגילאי 14-19 שסיימו השכלה מסוימת, והונאו באמצעות הבטחות להשכלה גבוהה בטוקיו וסינגפור. נשים מלנזיות מגינאה החדשה נלקחו גם ל"תחנות הניחומים" ושימשו "נשים מנחמות" לכוחות היפנים. וכך גם נשים מקומיות מהמושבה הבריטית רבאול, יחד עם מספר קטן של נשים יפניות-פפואניות מעורבות, שנולדו לאבות יפניים, ואמהות פפואניות.

בעיר הבירה בלורה באינדונזיה נכלאו כעשרים נשים אירופאיות ביחד עם הבנות שלהן בשני בתים ששימשו "תחנות ניחומים". במשך שלושה שבועות בעת שהיחידות היפניות עברו באזור הן נאנסו בברוטליות פעמים רבות. מעדויות שנשמעו בבית הדין הפלילי שהוקם לאחר המלחמה בבטביה עלה כי ילדות רבות שטרם התפתחו מינית ואפילו לא קיבלו וסת, כמו למשל במזרח טימור, נאנסו באכזריות רבה ללא הרף על ידי החיילים היפנים וקורבנות שהעזו לא לציית ללוחמים שאנסו אותן, הוצאו להורג. לקראת סופה של המלחמה, חיילים יפניים רבים שנותקו מאספקה באיים הפסיפיים המרוחקים או נלכדו בג'ונגלים של בורמה פנו לקניבליזם כדי להשביע את רעבם. היו לפחות כמה מקרים שבהם חיילים רצחו "נשים מנחמות", כדי לספק לעצמם חלבון.

הצבא וחיל הים עשו מאמצים רבים כדי למנוע התפשטות מחלות מין. הם העבירו בחינם אספקה גדולה של קונדומים ליחידות. מסמכים ממלזיה למשל מראים שביולי 1943 צבא יפן חילק לחייליו כ-1,000 קונדומים בנגרי סמבילן ו-10,000 נוספים בפרק. כמו כן כדי לשמור על בריאותם של החיילים, הצבא הזריק לרוב סלסרן ל"נשים המנחמות" אשר נאנסו על ידם כטיפול בעגבת כדי שגופן לא יעביר ביניהם מחלות ויחד עם הנזק שנגרם לנרתיק שלהן כתוצאה מהאונס התכוף שעברו, הותיר רבות עקרות. ככל שהמלחמה התארכה החל להיות מחסור בקונדומים, לאחר שהצוללות האמריקאיות הטביעו את ספינות המסחר היפניות אחת אחרי השנייה ולכן הם הונחו לאנוס אותן בכל פעם עם אותו קונדום ורק לשטוף אותו בין לבין, מה שהפחית את יעילותם. בפיליפינים "נשים מנחמות" קיבלו טיפול רפואי רק אם הן שילמו. במקרים רבים נשים שלקו במחלות קשות ננטשו למות לבדן.
למטה: קצינים וחיילים יפנים מול "נשים מנחמות" מבועתות באחד הבסיסים. מתוך סרטון נדיר של 18 שניות.

פרופסור סו ג'יליאנג הסיק כי משנת 1938 עד 1945, מספר הקורבנות ששהו בתחנות הניחומים הצבאיים בשטחים הכבושים נע בין 360,000 ל-410,000, ומתוכן כ-200,000 סיניות. היעדר תיעוד רשמי מקשה מאוד על הערכת המספר הכולל המדויק. כמויות אדירות של חומר הקשור לפשעי מלחמה ואחריותם של מנהיגיה הבכירים ביותר של האומה הושמדו בהוראת ממשלת יפן בתום המלחמה. היסטוריונים הגיעו לאומדנים שונים על ידי התבוננות בתיעודים השונים. ההיסטוריון יושיאקי יושימי שערך את המחקר האקדמי הראשון בנושא והעביר את הנושא לדיון ציבורי, העריך כי מספר הקורבנות נע בין 50,000 לכ-200,000. על פי התיעודים הרפואיים של הצבא משנת 1940, כ-51.8% מכלל הנשים שנדבקו במחלות מין היו קוריאניות ו-36% סיניות.

ההערכות הן כי כ-75% מהנשים ששהו בתחנות הניחומים מתו ורוב הניצולות נותרו עקרות בשל הטראומה או לאחר שנדבקו במחלות מין. החיילים היפנים אנסו אותן ביום ובלילה, היכו אותן ועינו אותן ללא הרף. מרבית הקורבנות היו שבורות ותשושות. אישה קוריאנית בשם קים האק-סאן למשל, הצהירה בראיון בשנת 1991 על אופן גיוסה לתחנת ניחומים צבאית, בשנת 1941: "כשהייתי בת 17 החייילים היפנים הגיעו עם משאית, הרביצו לנו, ואז גררו אותנו בכוח. נאמר לי שאני יכולה להרוויח כסף רב במפעל טקסטיל. נאנסתי מהיום הראשון והאונס לא הפסיק". קים הצהירה כי אנסו אותה 30-40 פעמים ביום, כל ימות השנה.

לאחר המלחמה הייתה התעלמות מוחלטת מהקורבנות והן נודו מכיוון שבמדינות קונפוציאניות כמו קוריאה וסין, יחסי מין לפני הנישואין נחשבים מבישים. בחברות הללו באופן מסורתי אישה לא נשואה חייבת להעריך את צניעותה מעל חייה. אם האישה מאבדת את בתוליה לפני הנישואין גם אם נאנסה, היא חייבת למות. בבחירתן להמשיך לחיות, הן הפכו למנודות וחסרות בית. מחקר קליני משנת 2011 מצא כי רבות גילו תסמינים של הפרעת דחק פוסט-טראומטית PTSD, גם 60 שנה אחרי המלחמה.


פלישת צבא ארצות הברית לאיי אוקינאווה ביפן: אונס המוני החל להתחולל באיים

הקרבות באיי אוקינאווה היו בין הקרבות הגדולים והקטלניים ביותר שהתחוללו בין צבא ארצות הברית וחיל הנחתים לצבא יפן. האיים היו אז חלק מיפן אך עד שנת 1879 הם היו מדינה נפרדת והשפה והתרבות נבדלו במובנים רבים ולכן התושבים הופלו והיפנים נהגו בהם כפי שנהגו בסינים ובקוריאנים. הפצצות אוויר כבדות על נהה בשנת 1944 הותירו אלפי הרוגים וכ-50,000 תושבים שנותרו חסרי בית נמלטו למערות. החיילים היפנים בתגובה השתלטו עליהן וגירשו אותם לשטח הפתוח כדי שישמשו מגן אנושי. בין 40,000 ל-150,000 אזרחים נהרגו כשליש מהאוכלוסייה ועוד עשרות אלפי חיילים. בשלב זה החיילים שהבינו שהם לקראת תבוסה וכי אין להם סיכוי לשרוד בשל איסורי הצבא להיכנע, החלו לאנוס את הנשים במטרה ליהנות לפני מותם.

השלטונות במדינה הזהירו את תושבי האיים כי אחרי שהחיילים האמריקאים יפלשו, הם ראשית יאנסו את נשותיהם ובנותיהם ולאחר מכן יהרגו את כולם. מעל 700 תושבים התאבדו. ב-1 באפריל 1945 הצליחו כוחות ארצות-הברית לנחות באיים, והחל להתחולל בהם אונס המוני. הנשים שנאנסו קודם על ידי החיילים היפנים המתוסכלים החלו להיאנס על ידי הכובשים החדשים. ההיסטוריון אושירו מסאיאסו שניהל את הארכיון במחוז אוקינאווה ציין כי "כל נשות הכפר בחצי האי מוטובו נפלו לידי החיילים. בכפר היו רק נשים ילדים וזקנים כי כל הגברים גויסו למלחמה. הם סרקו את כל הכפר אולם לא מצאו סימנים לכוחות היפניים. תוך ניצול המצב הם החלו לצוד את הנשים לאור היום ואלו שהסתתרו בכפר או במקלטים הסמוכים נגררו החוצה בזו אחר זו".
למטה: ספינות אמריקאיות מגיעות לחוף מדרום-מערב לאי אוקינאווה באפריל 1945.

החיילים לא אנסו רק את הנשים היפניות אלא גם את בנות העמים האחרים שהוחזקו באיים. ההיסטוריון פיטר שרייברס כתב כי די היה להיות אישה בעלת מראה אסייתי, כדי להיות בסכנה להיאנס על ידי החיילים האמריקאים, כפי שאירע למשל לכמה מ"הנשים המנחמות" הקוריאניות שהיפנים הביאו בכוח לאי. הוא כתב כי נשים רבות נאנסו בברוטליות "בלי אף טיפת רחמים". רב-טוראי ששירת למשל בדיוויזיית הנחתים הרביעית העיד: "בצעדה דרומה חלפנו ליד קבוצה של כעשרה חיילים אמריקאים שהצטופפו יחד במעגל הדוק על ידי הכביש. הם נראו נלהבים למדי. הנחתי שהם משחקים משחק הימורים בקוביות (Craps). ואז בעת שעברנו לידם ראיתי שהם אונסים אישה מזרחית כל אחד בתורו. המשכנו לצעוד ליד כאילו שום דבר חריג לא קורה".

בראיונות שהתפרסמו בניו יורק טיימס בשנת 2000, העידו מספר קשישים מכפר באוקינאווה כי לאחר שארצות הברית ניצחה, שלושה נחתים אפרו-אמריקאים חמושים נהגו להגיע אל הכפר מדי שבוע ולהורות לתושבים לאסוף את כל הנערות המקומיות. הם הובילו אותן בכל פעם לגבעות הסמוכים ואנסו אותן. לאחר שהם המשיכו לבצע בביטחון את "הטקס השבועי" לא חמושים, על פי הדיווחים תושבי הכפר הכריעו אותם והרגו אותם. גופותיהם הוסתרו בתוך מערה סמוכה מחשש לנקמה עד שנת 1997. על פי ההערכות של היסטוריונים חיילי צבא ארצות הברית אנסו כ-10,000 נשים אוקינאוויות במהלך הפלישה לאיים וכיבושם. האונס באיים היה כה שכיח, שבשנת 2000 מרבית האוקינאווים בני 65 פלוס, הכירו או שמעו על לפחות אישה אחת שנאנסה.

כמעט כל הנשים שנאנסו שמרו על שתיקה והמשטרה הצבאית האמריקאית אף התעלמה מהתלונות הבודדות שהועברו אליה. ג'ורג' פייפר ציין בספר שלו: "טנוזאן: קרב אוקינאווה והפצצה האטומית" כי הסיבה לשתיקה היה פחד מכיוון שהן נאנסו על ידי המנצחים והכובשים ועל כן תלונה למשטרה המקומית כלל לא תעזור בשל יחסי הכוחות. הסיבה הנוספת היא תחושת הבושה. אלפי נשים נאנסו אך פחות מעשרה דווחו רשמית עד שנת 1946 ורובם בשל פגיעה פיזית קשה. אינוסן נשמר כ"סוד מלוכלך". נשים רבות עברו הפלות גסות על ידי מילדות בכפריהן לפני שהבעלים שלהן שבו מהמלחמה. אם יגלו הן יגורשו בשל החרפה. בראיונות ציינו היסטוריונים וזקני אוקינאווה כי חלקן נרצחו אחרי שנאנסו ורבות נותרו מאחור עקב הבושה הסלידה והטראומה.


כניעתה של יפן: האונס ההמוני החל להתפשט לכל רחבי המדינה המובסת

באוגוסט 1945, קיסר יפן הכריז על כניעה מוחלטת וכוחות הכיבוש של בעלות הברית החלו לנחות בכל האיים המרכזיים ביפן. בעקבות האונס ההמוני באיים וכניעת ממשלת יפן פרצה בהלה גדולה בקרב האזרחים שהיו מבועטים מהמחשבה שהכובשים יאנסו את נשותיהם ובנותיהם כפי שהצבא היפני נהג לאנוס את נשותיהם ובנותיהם של העמים שכבש בסין ובאוקיינוס השקט. ממשלת יפן וממשלים במספר מחוזות פרסמו אזהרות לנשים אשר ממליצות להן להישאר בבתים ולשהות כל הזמן עם גברים. המשטרה במחוז קנאגווה שם צפויים לנחות תחילה הכוחות האמריקאים המליצה לנשים צעירות ונערות להימלט מיד מהאזור. מספר רשויות מחוזיות הורו לנשים להתאבד לפני שהן נאנסות או אחרי שהן נאנסו וקראו לאכוף את ההוראה באמצעות חינוך.

עם נחיתתם של חיילי בעלות הברית הם החלו לחגוג את ניצחונם על גופן של נשים ונערות יפניות והחל להתחולל אונס המוני. תוך עשרה ימים דווח על 1,336 מקרים, רק במחוז קנגאווה ומקרים רבים לא דווחו. בחודש הראשון נאנסו כ-3,500 קורבנות. ההיסטוריון טושיוקי טנאקה כתב כי רק בעיר יוקוהמה לבדה בירת המחוז, התרחשו 119 מקרי אונס ידועים בספטמבר 1945.

ב-4 באפריל לדוגמה בסמוך לחצות, חמישים חיילים הגיעו בשלוש משאיות לבית החולים נקאמורה במחוז אומורי ותקפו אותו. הם אנסו במשך כשעה למעלה מ-40 מטופלות ו-37 נשות צוות. לאחת מהן היה תינוק כבן יומיים, שנרצח לאחר שהוא הושלך על הרצפה. כמו כן מספר גברים מטופלים שניסו להגן על הנשים הוצאו להורג בתקרית זו. במקרה אחר שאירע ב-11 באפריל בין 30 ל-60 חיילים חתכו קווי טלפון לבלוק שיכון בעיר נגויה ואחרי כן פלשו אליו ואנסו "ילדות ונשים רבות בגילאי 10 עד 55". מפקד הארמיה השמינית, הגנרל רוברט אייכלברגר רשם כי במקרה האחד שהיפנים ניסו להקים משמר עצמי שיגן על הנשים, הארמיה פקדה להיכנס לתוך הרחובות במערך קרב עם כלי רכב משוריינים. המנהיגים נעצרו וקיבלו תקופות מאסר ממושכות.

גם חיילים מאוסטרליה, בריטניה, הודו וניו זילנד, שהיו חלק מכוח הכיבוש הבריטי BCOF אנסו. ההיסטוריונים טקמה וריקטס ציטטו לדוגמה אישה שהעידה כי: "לאחר שהחיילים האוסטרלים כבשו את העיר קוּרֵה בתחילת 1946, הם גררו נשים צעירות לג'יפים שלהם, הובילו אותן להר ואנסו אותן. אני שמעתי אותן זועקות לעזרה כמעט כל לילה. ההתנהגות הזו הייתה בשגרה". אלן קליפטון קצין אוסטרלי שעבד כמתורגמן וחוקר פלילי העיד למשל על מקרה אונס אחר: "עמדתי סמוך למיטה בבית חולים. על המיטה שכבה ילדה מחוסרת הכרה. רופא ושתי אחיות ניסו להחיות אותה. שעה לפני כן היא נאנסה על ידי עשרים חיילים. מצאנו אותה היכן שהם הותירו אותה על הקרקע. בית החולים היה בהירושימה. הילדה הייתה יפנית. החיילים היו אוסטרלים".

אונס הנשים היפניות נתפס כחרפה לאומה כולה ועל כן ההיסטוריון בריאן וולש ציין כי העיתונות היפנית דיווחה רק על מקרים מעטים במהלך השבועיים הראשונים. ממשל הכיבוש הגיב ב"צנזורה מיידית של כל כלי התקשורת" מה-10 בספטמבר 1945 ועד תום הכיבוש בשנת 1952 כולל איסור דיווחים על מקרי אונס. ההיסטוריונים אייג'י טאקמה ורוברט ריקטס ציינו כי המפקד העליון של כוחות הברית (SCAP) אף הוציא "קודי עיתונות" האוסרים פרסום דוחות וסטטיסטיקות המזיקים למטרות הכיבוש.


הקמת "תחנות ניחומים" במדינה המובסת עבור כוחות הכיבוש (Comfort Stations)

הממשלה ניסתה לצמצם את האונס ההמוני והחליטה להקים: "תחנות ניחומים" עבור כוחות הכיבוש, שיאוישו בפרוצות ונשים שנאנסו ונחשבו ממילא כבר טמאות למניעת אינוס של נשים נוספות. הן כונו: "נשים מנחמות". החברה היפנית הפטריארכלית הציבה בפני הנשים שנאנסו שתי ברירות: התאבדות, או הקרבת גופן וסיפוק הכובשים כדי למנוע את חילולן של נשים נוספות. ב-18 באוגוסט 1945 משרד הפנים הורה למושלי המחוזות ולראשי המשטרה להקימן היכן שיוצבו הכוחות של בעלות הברית.

נובויה סאקה מפקד משטרת טוקיו (העיר שתוצף במספר הגדול ביותר של חיילים) נפגש עם ראשי ההתאחדות של המסעדות חמאג'ירו מיאזאווה וג'נג'ירו נומוטו והורה להם לסייע בסידורים לקראת הגעת החיילים. מיאזאווה ונומוטו נעזרו בקשריהם כדי לייסד קבוצה של נציגי תעשיות מועדוני לילה, ברים ובתי בושת. הנציגים שנפגשו עם המשטרה ב-21 באוגוסט נדרשו רשמית להקים תחנות ניחומים, אך להסוות ככל הניתן את תפקידה של הממשלה. ב-23 באוגוסט הם יסדו את: "איגוד מתקני הנוחות המיוחדים" והשם שונה זמן קצר לאחר מכן ל-"איגוד הבילויים והשעשועים" (RAA). בשפה היפנית: 特殊 慰 安 施 設 協会. משרד האוצר העניק לאיגוד 33 מיליון ין להקמת "תחנות הניחומים" בעזרת הלוואות שנטל על עצמו מבנק הפיתוח התעשייתי.

בחנוכת האיגוד נכחו פקדי ממשלה ומפקדים במשטרה והוקראה השבועה: "בעזרת הקרבה של כמה אלפי אוקיצ'יס (פרוצות), נבנה שובר גלים המעכב את הגלים הסוערים ומגן על טוהר הגזע שלנו..". מראשית הכיבוש פקידים בצבא של בעלות הברית שיתפו פעולה עם המערכת. מושלי המחוזות צ'יבה וקנאגווה העידו למשל כי מפקדים אמריקאים דרשו מהם בספטמבר 1945 להקים "תחנות ניחומים" לחייליהם וכן הציעו את עזרתה של המשטרה הצבאית של ארצות הברית במידת הצורך. הביוגרפית תרזה סבובודה סיפרה כי החיילים של בעלות הברית היו כה מורעבים שעוד לפני שהסתיימה הקמתם של "תחנות הניחומים", לאחר שהם כבר אוכלסו בנשים אולם חלקם טרם היו מוכנים לפתיחה, "מאות חיילים פרצו לשניים מהם ואנסו את כל הנשים".
למטה: "נשים מנחמות" באחת מתחנות הניחומים שהוקמו עבור כוחות הכיבוש.

האיגוד הקים את "תחנת הניחומים" הראשונה שכונתה גן קומאצין ב-28 באוגוסט במחוז אמורי. היא נפתחה ב-20 בספטמבר והיא איישה כ-150 נשים. האיגוד ניהל עד חודש דצמבר 16 "תחנות ניחומים", והעביד בשיאו כ-55,000 נשים. קציני הרפואה הקימו ב"תחנות הניחומים" הגדולות עמדות שחילקו לחיילים עשרות אלפי קונדומים כל שבוע כדי שהם לא ידבקו במחלות מין.

"תחנות הניחומים" לא עמדו בביקוש הרב במיוחד בטוקיו ועל כן זה היה בלתי נמנע להקריב גם נשים מהמעמד התחתון שלא הועבדו לפני המלחמה כפרוצות, והמשטרה הוסמכה לכך. נשים רבות גויסו באמצעות פרסומות מנוסחות בקפידה, שהתהדרו בתנאי עבודה נדיבים תוך הימנעות מפרטים הנוגעים לאופי העבודה. לאור העוני הנרחב והמחסור במזון דאז, והמספר הגדול של צעירות יתומות ואלמנות, הצעות העבודה נראו אטרקטיביות. נעשה גם שימוש נרחב במתווכים, שהתקשרו לארגון הפשע "יאקוזה" וגייסו קורבנות בכפייה. "חיל הנשים המתנדבות" ארגון ממשלתי לגיוס נשים ונערות בגילאים 14-25 לעבודה כביכול במפעלים היה פופולרי שכן מרביתן נותרו מובטלות ונטושות בסוף המלחמה. הן רומו ונמסרו מבלי לדעת ל"תחנות הניחומים".

ההיסטוריון היפני יקויקו אטה והפרופסור להיסטוריה מאוניברסיטת יורק בטורונטו בוב וקביאשי כתבו כי מערכת הגיוס בכפייה ל"תחנות הניחומים" עבור חיילי בעלות הברית הייתה זהה למערכת הגיוס שהפעיל הצבא עבור חייליו בקרב העמים הכבושים. על אף שיטות הגיוס המתעתעות, בשל העוני והרעב, מרבית הנשים שנלקחו לתחנות הניחומים הסכימו בסופו של דבר להיות "נשים מנחמות". רבות לא יכלו לעזוב משום שהן נמכרו על ידי משפחותיהן העניות או בגלל שהיו חייבות כסף לבעלי התחנות. חלק מ"תחנות הניחומים" העניקו להן הלוואות שאין סיכוי שהן תהיינה מסוגלות להחזיר, כדי להבטיח כי הן לא תוכלנה לעזוב. חלק מהנשים סיפרו שהתנדבו לספק את כוחות הכיבוש של בעלות הברית כי הן הרגישו חובה להגן על נשים אחרות מפניהם.

תחנות הניחומים עבור חיילי הכיבוש לא עמדו בביקוש הרב. כדי להגביר את התפוקה, המשטרה הסירה ב-14 באוקטובר את כל ההגבלות שהוטלו על "תחנות הניחומים" שלא השתייכו לאיגוד, ובסוף נובמבר פעלו 25 "תחנות ניחומים" עצמאיות בטוקיו שאיישו כ-1,500 נשים, לעומת: "הרבה יותר מ-2,000 תחנות ניחומים של האיגוד". המפקד העליון של כוחות הברית (GHQ) העריך ב-29 בדצמבר כי בטוקיו יש כ-6,000 "נשים מנחמות", לא כולל הנשים שסורסרו ברחובות שמספרן היה גבוה בהרבה.

כל "אישה מנחמת" אולצה להשביע בין 15 ל-60 חיילים בכל יום. החיילים קיבלו בקבלה של התחנות כרטיס בעלות של 100¥ (כ-8 סנט), שאותו הם מסרו לאחר מכן לאישה שאנסו. בבקרים הנשים קיבלו מבעלי התחנות 50¥ עבור כל כרטיס (כ-4 סנט). יחסי המין לא התקיימו בין בני זוג אוהבים, אלא בין כובשים שידיהם על העליונה לבין נשותיהם ובנותיהם של אויביהם המובס, ולכן הנשים נאלצו להתמודד לעתים תכופות עם אלימות קשה מצד החיילים במהלך יחסי המין. שוטרים צבאיים וחיילים, דרשו לעתים שירות חינם או החזר כספי. חוסר השוויון במאזן הכוחות, בין משטרת יפן לחיילי בעלות הברית, הקשה עליהן להתלונן.

חרף חלוקת הקונדומים, מחלות מין בעיקר זיבה ועגבת החלו להתפשט. ובתחילת 1946, לפי הערכות כמעט רבע מכל כוחות הכיבוש האמריקניים נדבקו וכמעט מחצית מהיחידות. בחטיבת הרגלים ה-34 של אוסטרליה שיעור ההדבקה אף נסק ל-55%. בתגובה המטה הכללי הטיל נהלי בדיקות קפדניים של מחלות מין לפרוצות ועזר להקים מחדש מרפאות ומעבדות שרבות מהן הושמדו במהלך המלחמה לצורך אבחון מחלות וזיהומים. כמו כן, הארמיה העשירית אף החלה לחלק פניצילין לפרוצות נגועות.
למטה: חיילי ארצות הברית ממתינים בתור בכניסה ל"תחנת הניחומים" יסורה (Yasuura House).

בתחילת 1946 החלו כמרים צבאים לגנות את שיתוף הפעולה של הצבא עם "תחנות הניחומים" וטענו שזו הפרה של מדיניות משרד המלחמה. הגינויים הביכו את ראש כוחות הכיבוש הגנרל דאגלס מקארתור, והוא הורה להביא לסגירתם. למחרת כתב פקיד בריאות הציבור של המטה הכללי לגנרל על דאגותיו כי מחלות מין כמו זיבה ועגבת יתפשטו בארצות הברית עם חזרתם של החיילים הביתה. לאחר שבעה חודשים במרץ 1946, הוטלו על "תחנות הניחומים" הגבלות והם נסגרו זמן קצר לאחר מכן.

סגירת "תחנות הניחומים" הובילה לגלי אונס המוניים. ההיסטוריון ג'ון דאור ציין כי בתקופה שהם פעלו "תדירות האונס נותרה נמוכה ביחס לגודל העצום של כוח הכיבוש". הערכות היו שרק כ-40 קורבנות נאנסו מדי יום אולם לאחר סגירתם מקרי האונס נסקו לפי-8, והגיעו ל-330 בממוצע מדי יום. הביוגרפית טרזה סבובודה ציינה גם היא כי "מספר מעשי האונס המדווחים נסק", לאחר סגירתם של "תחנות הניחומים" וזו ראייה שהיפנים הצליחו להפחית במידה ניכרת את מעשי האונס באמצעות הקמתם.

השלכה נוספת הייתה אבטלה פתאומית של רבבות נשים שהיו רעבות ללחם. רבות מהן המשיכו בלית ברירה לעבוד כפרוצות ברחובות עבור כוחות הכיבוש כדי לשרוד. חיילי בעלות הברית כינו אותן בלעג: "נערות פאן-פאן" (ביפנית: "נערות לחם-לחם"). יחסי המין הפכו לאלימים יותר ופיזורן ברחובות גם הקשה מאוד על המפקדה העליונה למנוע את התפשטותן של מחלות המין. בנובמבר 1946 הנהיגה ממשלת יפן את מדיניות "הקו האדום" (赤 線) שהתירה להן לעבוד כפרוצות במספר אזורים במדינה.
למטה: חייל אמריקני מתעלל מינית באישה יפנית שנפלה לידיו.


אונס המוני של נשים יפניות במהלך מבצע "סערת אוגוסט" על ידי החיילים הסובייטים

ב-9 באוגוסט 1945 יומיים לאחר הטלת פצצת הגרעין על הירושימה, ברית המועצות פתחה במתקפה נגד יפן וכבשה שטחים עצומים בשליטתה בצפון מזרח סין וצפון האוקיינוס השקט כולל מנצ'וריה קוריאה הצפונית, דרום האי סחלין והאיים הקוריליים. בתוך 11 יום הנחיל הצבא הסובייטי לצבא היפני את התבוסה הקשה ביותר שנחלו כוחות היבשה שלו במהלך המלחמה כולה. כ-700 אלף חיילים סובייטים בסיוע 500 אלף חיילים מנגולים פלשו למנצ'וריה ולצד מעשי הטבח, הם אנסו נשים יפניות רבות. גברים סינים מקומיים שהתגוררו באזורים שנכבשו לעתים גם ניצלו את ההזדמנות וגם הצטרפו אליהם באונס הנשים היפניות. אחרי כיבושה של העיר שן-יאנג, מפקדי הצבא האדום אפשרו לחיילים שלהם לחגוג את ניצחונם המזהיר "בשלושה ימי אונס".

במהלך כיבושה של צפון קוריאה, החיילים הסובייטים אנסו נשים יפניות וקוריאניות כאחד בחציו הצפוני של חצי האי הקוריאני. ב-14 באוגוסט 1945 פלשו הכוחות הסובייטים לעיר גגנמיאו הנמצאת במונגוליה הפנימית, שבה מצאו מקלט כ-1,800 ילדים ונשים יפנים במנזר מקומי והחלו לטבוח בפליטים. הם ירו בהם או דרסו אותם עם טנקים ומשאיות אף על פי שהניפו דגל לבן. חלקם טבעו בנהר במנוסתם. תוך שעתיים נרצחו מעל אלף פליטים בעיקר נשים וילדים. נשים הופשטו ונאנסו על ידי החיילים. החיילים הסובייטים לא אנסו את נשותיהם של בני בריתם הסינים ולכן נשים יפניות רבות כדי להציל את עצמן, הציעו את גופן מרצון לגברים סינים מקומיים בצפון מזרח בתמורה שיינשאו להן. רובן נישאו ונקראו: "נשות מלחמה נטושות" (zanryu fujin).
למטה: כוחות הצבא האדום נעים דרך הרי הח'ינגאן הגדולים של מנצ'וריה בדרך למחוץ את הצבא היפני באזור. 1945.


3. אונס המוני במהלך רצח העם הארמני - שנים 1915-1918 - מעל 100,000 קורבנות
הארמנים שחיו תחת שלטונה של האימפריה העות'מאנית בטורקיה (ובאזורים הסמוכים) היו חסרי מעמד לחלוטין בשל היותם לא מוסלמים. במערכת המשפט לא הייתה להם כל פנייה ועדותם נמחקה, או קיבלה ערך מועט. טורקים וכורדים לא רק שיכלו לשדוד את רכושם אלא הם גם יכלו לחטוף ולאנוס את הנשים והבנות שלהם מבלי שייענשו על כך. הגנבות, הסחיטות, והאונס והחטיפות ההמוניות של הנשים הארמניות שהותרו במערכת המשפט העות'מאנית העמידו את הארמנים בפני סכנה יומיומית. אחת השיטות שנועדה להלך אימים על התושבים הארמניים הייתה השפלה מינית. נשים ונערות צעירות לא רק נאנסו בשגרה אלא הן גם נישאו בכפייה, עברו עינויים, נמכרו כשפחות למוסלמים, אולצו לעבוד כפרוצות וכן הוטלו באיברי המין שלהן מומים.

בשנים 1850-1870 שיגר הפטריארך של ארמניה 537 מכתבים להשער הנשגב (מנגנון השלטון של האימפריה העות'מאנית). במכתבים הוא התחנן לעזרה מפני ההתעללות האלימה והעוול החברתי והפוליטי שהם עוברים. הוא ביקש להגן על הארמנים מפני "שוד בדרכים, הונאה, סחיטה, רצח, חטיפה ואונס של נשים וילדות". בשנת 1895, פרסם פרדריק דייוויס גרין את הספר: "המשבר הארמני בטורקיה" ובו נכתב כי גברים מוצאים להורג בזמן שהנשים והילדות נאנסות באכזריות. בתקרית אחת תיאר: "בין 60 ל-160 נשים נכלאו בכנסייה וחיילים שוחררו ביניהן. רבות נאנסו למוות והיתר עם חרב או כידון. הילדים הועמדו בטור וקליע נורה בראשון כדי לראות כמה ניתן להרוג עם קליע אחד... תינוקות וילדים קטנים נערמו אחד על השני וראשיהם נערפו".

רצח העם הארמני תוכנן זמן רב מראש. מסמך שמצא המפקד היתקוטה סמית' (C.H) משירות ההתנדבות הימי הבריטי אשר נקרא: "עשר הדיברות", תיאר בפירוט רב את אופן ביצוע רצח העם. רצח העם החל עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, והוא בוצע על ידי "הטורקים הצעירים", כוחות הצבא הטורקי, מיליציות ואנשי ציבור שהטיפו לאונס המוני של נשים וילדות ארמניות. אלימות נגד נשים הייתה מאפיין מרכזי במהלך הטיהור האתני. אונס, חטיפה ונישואים מחדש בכפייה היו דה פקטו חלק ממנו. דיווחים של עדי ראייה ודיפלומטיים במהלך רצח העם שופכים אור על המעמד הנחות של הנשים ותפיסתן כרכוש של הגברים. על יפ ההערכות הושמדו בין מאות אלפים ועד יותר ממיליון ארמנים. ההשמדה הייתה מאורגנת מאוד והראשונה במאה ה-20.
למטה: גופת אישה ארמנית ערופת ראש שנאנסה ועונתה במחוז ביטליס במזרח טורקיה.

בשלב הראשון הוצאו להורג המנהיגים, המשכילים, ואנשי הכמורה של הקבוצה האתנית על מנת ליצור בתוכם בלבול ולהפכם "לצאן ללא רועה", ועל ידי כך לגדוע מראש ניסיונות התנגדות אפשריים. בשלב השני החלה ההשמדה. הגברים כולל אלו אשר שירתו בכוחות הטורקיים הוצאו מיד להורג, ואילו הנשים, הילדים והזקנים נשלחו לצעדות מוות לעבר המדבר הסורי ללא מזון ומים. האסטרטגיה הזו הייתה דומה מאוד לאסטרטגיה שבה השתמשה האימפריה הגרמנית בדרום-מערב אפריקה הגרמנית. במהלך הצעדה הנשים והילדות נאנסו ללא הרף על ידי החיילים. הם אנסו אותן על קו הצעדה מול משפחותיהן ויתר הפליטים. במקרים רבים הן גם עונו והוטלו בהן מומים. לאחר שנאנסו הן הצטוו להמשיך לצעוד. מאות אלפים מתו בצעדות המוות האלו.

הקורבנות היו מילדות קטנות ועד נשים בשנות השמונים לחייהן. מקרי האונס של ילדות קטנות תועדו היטב. ניצולה העידה כי: "זה היה נפוץ מאוד לאנוס את הילדות שלנו מולנו. לעתים קרובות מאוד הם אנסו ילדות בנות שמונה או עשר, ולאחר שנאנסו, רבות מהן לא היו מסוגלות להמשיך לצעוד והן נורו". אחרת העידה כי כל הילדות בכפר שלה מגיל 12 ואף צעירות יותר נאנסו. הלוחם הגרמני ארמין וגנר שהוצב במהלך רצח העם באימפריה העות'מאנית תיעד את הצעדות: "מביט בפניה הכהות והיפות של באבשיאה שנאנסה ושוחררה רק כעבור עשרה ימים.. כמו חיות פרא החיילים, הקצינים והז'נדרמים הטורקים הסתערו על הטרף הנחשק.. הם כרתו את שדיהן, הטילו באיבריהן מומים וגופותיהן שוכבות ערומות טמאות או מושחרות מהחום בשדות".

הקונסול הגרמני בעיר חלב במהלך רצח העם, רסלר, דווח כי כרבע מהנשים הצעירות שהופעתן הייתה "נעימה פחות או יותר" נאנסו באופן קבוע על ידי החיילים (ז'נדרמרים) שליוו את צעדות המוות, וכי "נשים עוד יותר יפות" נאנסו על ידי 10-15 חיילים. האונס השיטתי והאלים במהלך צעדות המוות הביא לכך שילדות ונשים רבות לאחר שנאנסו הושארו מאחור גוססות, עירומות. המטרה של האונס ההמוני הייתה השבעת תאוותם של החיילים, עיבור הקורבנות בכוח, הרס הבסיס המשפחתי וגרימת סבל מוחלט לבני משפחותיהן שאולצו לצפות ביקירותיהן נאנסות ומתענות לנגד עיניהם. האונס אף היווה בראייתם גם מפגן ניצחון וביזוי לקבוצה האתנית כולה ולכן החיילים אנסו את הקורבנות בפומבי ולעיני כל בתוך צעדות המוות מול עיניהם של הפליטים.
למטה: גופות של ארמנים בעיקר של נשים וילדים שהושמדו באמצעות הטבעה המונית בנהר פרת. 24 באוקטובר 1916.

רבות נרצחו כבר בבתיהן וכך נחסך מהן צעדות המוות אולם רק אחרי שהן נאנסו. בפלישות לכפרים הנשים הופרדו מהגברים. הגברים נרצחו מיד ואילו הנשים קודם נאנסו בשיטתיות ורק אחר כך הוצאו להורג ביחד עם הילדים. אונס ורצח היו בכל מקום. חלקן הושארו בחיים ונאמר להן כי הן מעתה "זוֹנוֹת" של החיילים שהמשיכו לאנוס אותן ללא הרף. חלקן אחר כך נדקרו למוות עם כידונים או מתו מהתעללות הממושכת. חלקן התאבדו אחרי שנאנסו על ידי חיילים רבים. לדברי ההיסטוריון הטורקי גרמני טנר אקאם, זְנוּת בכפייה, אונס והתעללות מינית היו נפוצים מאוד. המפקדים אמרו לחיילים שלהם: "עשו בהן כל מה שתרצו!" הקונסול הגרמני בטרבזון, היינריך ברגפלד דיווח כי "מעשי האונס ההמוניים של נשים וילדות מהווים חלק מתכנית ההשמדה".

בעיר דיר א-זור הכוחות החמושים הגרמנים סייעו לצבא הטורקי בפתיחתה של תחנת אונס עבור החיילים הטורקים, כדי שהם יוכלו להשביע את תאוותם באופן מאורגן. התחנה נקראה בלעג: "בית זוֹנוֹת". נשים ארמניות הוחזקו בה ונאנסו בה בשיטתיות. במהלך כל רצח-העם ניתן לחיילים אור ירוק לנהוג בנקבות הארמניות ככל העולה על רוחם. נשים וילדות ארמניות רבות הוצגו עירומות במכירות פומביות בדמשק כדי למכור אותן כשפחות מין. הסחר בהן היה מקור הכנסה חשוב עבור החיילים. באזורים ערביים הן נמכרו במחירים נמוכים. הקונסול הגרמני במוסול דיווח כי מחירה המקסימלי של נקבה ארמנית, היה כ-5 פיאסטות.

בעדות שנמסרה על ידי נורי שכיהן כמפקד המשטרה בעיר טרבזון, הוא הודה כי הוא העביר ילדות צעירות כמתנה של המושל הכללי לחברי מועצת האיחוד והקדמה (CUP). סוחר בשם מחמד עלי, העיד כי לא רק שילדים נרצחו בבית החולים של הסהר האדום אלא הילדות הצעירות גם נאנסו והמושל הכללי בעצמו אף החזיק 15 ילדות לצורך סיפוקו המיני. חסן מרוף, קצין צבאי, העיד כי "פקידי הממשלה בטרביזונד בחרו את הנקבות הארמניות היפות ביותר. לאחר שאנסו אותן באכזריות הם הרגו אותן". קארן ג'פה אשר עבדה בחבר הלאומים בעיר חלב, העידה בשנת 1926 כי מתוך אלפי נשים שהיא פגשה, רק אחת לא נאנסה.
למטה: קורבנות רצח העם הארמני.


4. אונס המוני במהלך מלחמת האזרחים בספרד - שנים 1936-1939 - אלפי קורבנות
מלחמת האזרחים התחוללה בין השנים 1936-1939. היא פרצה מיד לאחר שקבוצת גנרלים של כוחות הצבא הכריזו על מרד (Pronunciamiento), נגד ממשלת החזית העממית השמאלית. המורדים נתמכו על ידי מספר קבוצות שמרניות, בהן CEDA, הפלנגה "אספניולה דה לאס ג'ונס", מפלגה פוליטית פשיסטית, מונרכיסטים, פשיסטים, אלפונסיסטים, קארליסטים מסורתיים דתיים ובראשם קבוצה צבאית בפיקודו של הגנרל פרנסיסקו פרנקו. הגנרל אמיליו מולה היה מתכנן המרד וכן המנהיג המרכזי. הגנרל חוסה סנחורחו היה הדמות הציבורית. ההפיכה הזו נתמכה על ידי יחידות צבאיות: במרוקו, פמפלונה, בורגוס, סרגוסה, ואיאדוליד, קדיס, קורדובה וסביליה. הם קיבלו אמצעי לחימה, חיילים ותמיכה אווירית מאיטליה הפשיסטית ומגרמניה הנאצית.

הממשלה הספרדית נתמכה על ידי אנרכיסטים, מפלגות קומוניסטיות, אנרכו-סינדיקליסטים וסוציאליסטיים בהנהגתו של נשיא המרכז-שמאל מנואל אסאניה. הממשלה קיבלה תמיכה מברית המועצות וממקסיקו. מדינות אחרות כמו בריטניה, הרפובליקה הצרפתית השלישית וארצות הברית שמרו על המדיניות הרשמית של אי התערבות. חרף המדיניות הזו, עשרות אלפי אזרחים מהמדינות הללו השתתפו ישירות בסכסוך. המורדים לחמו בעיקר בבריגדות בינלאומיות הפרו-רפובליקניות, שכללו כמה אלפי גולים ממשטרים פרו-לאומניים. המלחמה הייתה מאבק מעמדי, מאבק דתי, בין מהפכה למהפכה נגדית ובין פשיזם לקומוניזם.

הלאומנים התקדמו ממעוזיהם בדרום ובמערב וכבשו את מרבית קו-החוף הצפוני בשנת 1937. הם צרו גם על מדריד והשטח שמדרום ומערב לה במשך רוב המלחמה. לאחר שרוב קטלוניה נכבשה בשנים 1938-1939 ומדריד נותקה מברצלונה, הצבא איבד תקווה. אחרי נפילת ברצלונה בלי התנגדות בינואר 1939, צרפת ובריטניה הכירו במשטר הפרנקואיסטי בחודש פברואר. ב-5 במרץ הוביל הקולונל סגיסמונדו קאסאדו את ההפיכה הצבאית והגנרל פרנקו נכנס לבירה והכריז על ניצחונו ב-1 באפריל. מאות אלפי רפובליקנים נמלטו למחנות פליטים בדרום צרפת. אלו שלא הספיקו לברוח נרדפו ונרצחו בידי הכובשים הלאומנים. לאחר הניצחון פרנקו הקים בספרד דיקטטורה. במבנה המשטר התמזגו כל מפלגות הימין והוא שלט עד מותו בנובמבר 1975.
למטה: בורות אליהם הושלכו גופותיהם של אלפי אזרחים שהוצאו להורג במלחמת האזרחים בשנת 1936.

במהלך המלחמה כוחותיו החמושים של פרנקו ביצעו טיהורים מאורגנים באזורים שכבשו. כחצי מיליון בני אדם נספו במלחמה. טקטיקה נפוצה של הכוחות הלאומניים ובעלי בריתם הייתה אונס נשותיהם ובנותיהם של הרפובליקנים, במטרה לכפות עליהן את אדנותם ולהשתמש בטראומה שלהן כדי להרתיע או להעניש את הגברים במשפחותיהן. הנשים נתפסו גם כפרסי מלחמה. הכוחות הלאומניים השתמשו באיבר המין שלהם כנשק מלחמה נגד נשים וראו בגופן חלק משדה הקרב שאותו עליהם להביס. אונס נשותיהם ובנותיהם של המתנגדים נתפס כנשק כה יעיל, שלוחמים שאנסו קיבלו אותות הוקרה כמו למשל רב"ט המשמר האזרחי חואן ואדיו והפלנגיסט פרננדו זמקולה, שעוטרו שניהם על ידי הכוחות הלאומנים לאחר שאנסו נשים בעיר בנאמהומה.

כמעט כל הקורבנות שנאנסו כלל לא היו מעורבות במלחמת האזרחים והן נאנסו רק בשל היותן קרובות משפחה של מתנגדים. כוחות פלנגיסטים אנסו אותן בבתי קברות, בתי חולים, בתי חווה ובשבי. נשים שסירבו לענג את שוביהן לעתים קרובות נרצחו. חיילים לאומנים אחרים אנסו נשים במאיאלס, קאלוס וקנטלפינו. חיילים מרוקאים מהלגיון הספרדי גם השתתפו באונס הנשים. מספר הנשים שנאנסו במהלך המלחמה לא ידוע. המשפחות במרבית המקרים לא דווחו בשל הבושה והפגיעה הקשה בכובדן. כמו כן, נשמרו רשומות מפורטות בעיקר של גברים שנהרגו, נפצעו או נשבו בשל התפיסה בתקופה הפרנקואיסטית שנשים הן רכוש של הגברים ואין להתייחס אליהן כאל נפגעות אלא כאל רכוש שנבזז ועל כן יש להדחיקן ולא להכלילן ברשומות כנפגעות.

מעשי האונס היו אכזריים מאוד. להלן מספר מקרים: בשנת 1936 שתי אחיות מברצלונה דריה ומרצדס בוקסדה נתפסו על ידי כוחות פלנגיסטים במיורקה. הם החדירו את אצבעותיהם לתוך הנרתיקים שלהן כדי לבדוק אם הן בתולות ואחר כך אנסו אותן באכזריות שוב ושוב, כל לוחם בתורו. אישה נוספת בשם מרגלידה ז'ומה, שהתה גם היא במיורקה ונאנסה גם על ידי פלנגיסט. פילאר סאנצ'ס, אשתו של חבר מפלגה סוציאליסטי הסתתרה אך היא נמצאה על ידי ארבעה לוחמים שהיכו אותה ואנסו אותה. לאחר מכן הם הובילו את ארבע הנשים לבית קברות, אנסו את סאנצ'ס פעם נוספת ואז השליכו אותן לבור משותף וקברו אותן. במקרה אחר פלנגיסט רצח אישה בשם פרסקיטה אבילס מכיוון שסירבה להתמסר לו ואז אנס את הגופה שלה בבית-הקברות.
למטה: בורות אליהם הושלכו גופותיהם של אזרחים מבורגוס שהוצאו להורג בהר אסטפר בשנת 1936.

נשים באקסטרמדורה שעבדו בבתי עשירים כתופרות וניסו להתאגד באביב 1936, נאסרו ונשפטו. עונשן היה התעללות מינית. ביולי 1936 נדחסו נשים שנתפסו למכולת משאית שהובילה אותן לחיילים שהוצבו ליד העיר סביליה. החיילים אנסו אותן ואחר כך השליכו את גופותיהן לתוך באר, תלו את תחתוניהן על רוביהם כמו דגלים והחלו לצעוד איתן ברחובות העיר במצעד ניצחון.

במקרה אחר בלילה שבין ה-15 ל-16 באוגוסט 1936 הגיעה לכפר מלראגה בנווארה קבוצה של קציני משמר אזרחי, פלנגיסט ומקומי לביתו של ויסנטה למברטו מרטינז, שהיה חבר באיגוד העובדים שזוהה עם מפלגת הפועלים הסוציאליסטית הספרדית ואיימו לפרוץ את הדלת אם הוא לא יפתח אותה. שומרים אזרחיים וכוח משטרה צבאי שסייע ללאומנים הודיעו לויסנטה כי הם לוקחים אותו לבית סוהר בעיר פמפלונה. הם העלו אותו למשאית יחד עם בתו בת ה-14 מראווילס למברטו שנמצאה גם בבית והובילו אותם לבית העירייה, שם הם אנסו אותה במהלך כל הלילה. על פי התושבים המקומיים זעקותיה נשמעו ברחבי הכפר.

לאחר מכן ויסנטה ובתו נלקחו לבאיביריקו הנמצא 40 קילומטרים מלראגה, שם הם אנסו אותה פעם נוספת לעיני אביה ולאחר שהם באו על סיפוקם הם ירו בשניהם למוות. גופתה העירומה של הנערה הושלכה לכלבים שאכלו את ישבנה וחלקים מרגליה. איכר מקומי מצא את גופתה הנרקבת של מראווילס כעבור שבוע. הכלבים עדיין שרצו במקום. גופתה הייתה במצב של ריקבון כה מתקדם שהאיכרים נאלצו לשרוף אותה. הרג מתנגדים ואונס נשותיהם ובנותיהם הותר לכן אף אחד מהמעורבים לא נענש.
למטה: מראווילס למברטו בת ה-14 שנאנסה קבוצתית על ידי הלאומניים ונרצחה מפני שהייתה בתו של סוציאליסט.

באוגוסט 1936 בעיר פואנטס דה אנדלוסיה פלנגיסטים תפסו חמש נערות צעירות בגילאי 16-22. שמותיהן: מריה לאון בקריל מריה ישו קארו גונזלס, חואקינה לורה מוניוז, קורל גרסיה לורה וחוספה גרסיה לורה. הנערות הוצעדו ברחובות רק בתחתונים ואולצו לענג פלנגיסטים גברים עם פיותיהן. אחר כך הם אנסו אותן קבוצתית, רצחו והשליכו את גופותיהן העירומות לתוך באר. לאחר מכן שוב הפלנגיסטים עטפו את תחתוניהן של הנערות על רוביהם כמו דגלים, וצעדו איתן ברחובות העיר במצעד ניצחון. במקרה אחר, חמש אחיות מברצלונה נפלו בידי פלנגיסטים במיורקה לאחר כיבושה. הם החדירו לגופן אצבעות כדי לבדוק אם הן בתולות, הכריזו כי הן: "זוֹנוֹת" ואנסו אותן קבוצתית בעיר מנקור. למחרת חמשיתן הוצאו להורג בבית-הקברות בסון קולטס.

הלוחמים הלאומנים נהגו לאנוס גם ילדות בנות 12 ולעתים שוב ושוב כל לוחם בתורו. מקרה כזה התחולל למשל בעיר מוגואר. לעתים החיילים שהו בתוך בתים של משפחות עניות ללא נוכחותו של גבר. הם ניצלו את המצב כדי לאנוס את בנות המשפחה. בעיר פגוארינוס נאנסו שתי אחיות בבית החולים ונשים מקומיות נוספות על ידי פלנגיסטים. לא היה איכפת להם אם הן בהריון. הם אנסו נשים הרות ואז רצחו אותן למשל בערים פואנטה דה קנטוס, זפרה, אלמנדרלחו, אגואצ'ו, פואנטה דל מאסטר, בוצ'יו, ולדיוס, פאלארס סובירה וזופר. לעתים אחרי שהם אנסו אותן, הם קעקעו על שדיהן עול וחיצי פלנגות, סמלם של הפלנגיסטים.
למטה: ילדות מתחבאות במהלך הפצצה של הכוחות הלאומניים על העיר מדריד בשנת 1937.

בסוף שנת 1938 אולצה נערה בת 17 באונארה לצפות באימה מוצאת להורג ולאחר מכן נאנסה בברוטליות והוצאה גם להורג. בהנהגתו של אמיליו מולה קבוצת חיילים לאומנים בוולדדיאוס קודם אנסו 14 אחיות בבית חולים ונערה בת 15 ואז רצחו אותן. חיילים לאומניים אנסו לפחות ארבע נשים בעיר מאיאלס. חיילים אחרים אנסו שתי נשים, ואז פוצצו רימונים בין הרגליים שלהן. במקרה אחר חיילים לאומנים אנסו מספר נשים צעירות בכפר קנטלפינו. ב-24 בדצמבר 1938 נאנסו ארבע נשים בעיר מיאלס. אחת הנשים נאנסה לעיני בעלה ובנה בן השבע. שניהם אולצו באיומי אקדח לצפות בה נאנסת. ובעיר קאלוס גבר אולץ לצפות באשתו, בתו ובת דודתו נאנסות על ידי חיילים. לאחר שהחיילים באו על סיפוקם, הם שיפדו מול עיניו את שלושתן עם כידונים.

במהלך המלחמה שימשו מתחמים רבים מרכזי אונס עבור הפלנגיסטים כמו למשל חצר בית החולים בעיר אוביידו וכלא מלייה. נשים שנכלאו במתקני כליאה נאנסו לעתים תכופות. זה היה מקובל למשל במתקן לאס סלס. פלנגיסטים הגיעו לעתים קרובות למתקן, כדי לבחור נשים לאנוס. הנשים שהם בחרו הועברו לצריף שלהם ונאנסו. הנשים נאנסו גם על ידי השומרים והפקידים. באלבסטה למשל כ-30 נשים נאנסו במשך שלושה חודשים על ידי שני פקידים. ניתן היה לשמוע את צרחותיהן ברחבי המתקן. נשים במתקני הכליאה סבלו בשגרה משוביהן שדרשו מהן לענג אותם בתמורה לשיפור במצבן או מצב קרובי משפחה כלואים. בסוף 1937 מספר כלואות במתקן הכליאה בויסקאיה סירבו לקיים יחסי מין עם שוביהן. בלילה רבות מהן הוצאו להורג בירייה.
למטה: גופות של ילדים לאחר הפגזת העיר סרגוסה במרץ 1937.

במטרה להגביר את האימה וההשפלה בקרב הנשים ובני משפחותיהן, הכוחות הלאומניים השתמשו בכוחות הקולוניאליים של צבא אפריקה הספרדי (Ejército de África) והלגיון הספרדי שהיו תחת פיקודם וכללו בעיקר לוחמים ממרוקו. הם כונו מוּרִים. החיילים הללו היו אכזריים במיוחד. הם נהגו לכוונם לנשים ספציפיות, או קבוצות נשים בכפרים. הם אנסו אותן בברוטליות כה גדולה שמרביתן מתו כעבור מספר שעות. לאחר שהחיילים המרוקאים באו על סיפוקם, הם נהגו לכרות את השדיים שלהן כדי לבזות אותן ברגעיהן האחרונים. המקרים הללו התרחשו למשל בעיר סן רוק וגם בעיירות נבאלקרנרו וסביליה. רבות מהן מתו.

צבא ספרד השתמש ביחידות האלו ככוחות ההלם והתקיפה שפרצו ראשונים. היחידות היו תחת פיקודו של הקולונל חואן יאגו. בהתקדמות לעבר העיר מדריד מסביליה, דרך אנדלוסיה ואקסטרמדורה, נטבחו באופן שגרתי עשרות או מאות בכל עיר שהם עברו. בעיר בדחוס הם טבחו באלפי רפובליקנים ואנסו באכזריות רבה נשים רבות ממעמד הפועלים ואחר כך בזזו את רכושם. חיילים גרמנים אשר השתתפו במלחמת האזרחים נהגו לצלם את החיילים המרוקאים אונסים קבוצתית את הנשים למוות. זה עורר אותם מינית. המנהג של שימוש בלוחמים זרים כדי לאנוס נשים מקומיות, הובא מכיבושים קולוניאליסטים אחרים בעולם.

כתב במגזין הפוריין אפיירס דיווח בשנת 1942 שהמפקדים לא הכחישו שהם הבטיחו למוּרִים (כינוי לחיילים המרוקאים) שהם יוכלו לאנוס את הנשים הספרדיות אחרי כיבוש מדריד. "ישבתי עם הקצינים במחנה ביובאק ושמעתי אותם דנים בהבטחה הזו. רק מעטים טענו כי אישה היא עדיין ספרדית למרות 'רעיונותיה האדומים'. זה לא הוכחש גם על ידי אל מיזיאן, הקצין המרוקאי היחיד בצבא הספרדי... הייתי איתו בצומת כביש בנבלקרנרו כאשר שתי נערות שנראה כי טרם מלאו להן עשרים, הובאו לפניו. אחת עבדה במפעל טקסטיל בברצלונה והשנייה בולנסיה.. הוא לקח אותן למבנה קטן ששימש בית-הספר של הכפר, שבו נחו כ-40 מוּרִים. כשהגענו אל הדלת נשמעו צווחות שמחה מגרונותיהם. הקצין חייך ואמר: הו, הן לא תחיינה יותר מארבע שעות".
למטה: קבר משותף של עשר נשים שנחטפו מבתיהן בכפר אונקסטילו באזור אראגון בצפון-מזרח ספרד באוגוסט 1936. הן הוצאו להורג למחרת ככל הנראה לאחר שנאנסו. גופותיהן הושלכו לתוך בור צר בבית הקברות המקומי בפאראסואס.

למנהיג הצבאי גונסאלו קוויפו דה-לאנו הייתה תוכנית-רדיו שהייתה מפורשת באלימותה. באחד השידורים למשל הוא התייחס לאונס ההמוני שהתחולל בעיר סביליה והצהיר כי החיילים הסדירים והלגיונרים האמיצים כלשונו לימדו את הנשים מה זה גבר. "מעתה הן לפחות תדענה מה הם גברים אמתיים ולא אנשי מיליציה סיסים". הוא נהג לכנות את הנשים הרפובליקניות "זוֹנוֹת". המשורר רפאל אלברטי חיבר שיר שהתנגן בתוכנית הרדיו שלו שבו הוא התגאה שכל לילה הוא אונס אישה רפוליקנית אחרת: "הלילה אני לוקח את מלאגה. יום שני את ג'רז. יום שלישי את מונטילה וקזאללה. יום רביעי את ציצון ויום חמישי אני משתכר". דה-לאנו הזהיר פעמים רבות בתוכנית שלו ברדיו כי נשים שתגלנה אהדה כלפי הרפובליקנים תאנסה על ידי החיילים המוּרים.

אינוס בנות משפחה של מתנגדי המשטר הלאומני היה מקובל גם בתקופה הפרנקיסטית לאחר שמלחמת האזרחים הסתיימה. זו לא הייתה תוצאה של לוחמים שהפרו פקודות אלא המדיניות הרשמית. הצבא הלאומני קידם קמפיין שהתמקד באונס נשים. אונס נשים עם קשר רפובליקני היה נפוץ עד לפחות שנות השישים, כאשר הרשויות לרוב העניקו לאנסים חסינות מפני תביעה. על קירותיהם של המבנים אשר נתפסו על ידי הכוחות הלאומניים המיוחדים נכתב בלעג כי: "הילדות שלכם תלדנה פשיסטים". כולם חונכו להתעלם כשהם עדים לאונס או התעללות מינית בהן ולהביט לכיוון השני. מקרי אונס לא תועדו ברישומי המשטרה. נשים נאנסו גם בבתי-הכלא, כמו אניטה סירגו וטינה פרז שנאנסו לאחר מעורבותן בשביתות הכרייה האוסטריות בשנת 1962.

אלפי נשים רפובליקניות הושפלו פומבית. לאומניים נהגו לפטם אותן בכוח בכמויות גדולות מאוד של שמן קיקיון, חומר הגורם להתכווצות של המעי וכתוצאה מוביל לשלשול חמור עד לכדי התייבשות ומוות. לאחר מכן הם הצעידו אותן עירומות ברחובות כשהם לפעמים כופים עליהן לשיר את ההמנון שלהם: "פנים לשמש", בעת שהן מלכלכות את עצמן לקולות הצחוק של ההמון. כמו כן במקרים רבים הבתים והסחורות של הנשים אשר היו נשואות לגברים רפובליקנים והתאלמנו הוחרמו על ידי הממשלה. לפיכך נשים רפובליקניות רבות שחיו בעוני מוחלט נאלצו לעבוד כפרוצות כדי לשרוד. לדברי ההיסטוריון פול פרסטון זה הביא לגברים הלאומניים תועלת כפולה: "הם גם השביעו את תאוותם וגם הוכיחו כי הנשים ה"אדומות" הן מעיין של טינפת וריקבון".
למטה: שתי האחיות מרצדס ודריה בוקסדה בנות ה-18 ו-20. שתיהן נאנסו לפני שנרצחו על ידי פלנגיסטים במיורקה.


5. אונס המוני במהלך מלחמת העצמאות של בנגלדש - שנת 1971 - 200,000-400,000 קורבנות
בשל חלוקת הודו והקמת פקיסטן האגפים המזרחיים והמערבים במדינה הופרדו גאוגרפית ותרבותית. רוב תושבי המזרח היו בנגלים מוסלמים כולל מיעוט הינדי גדול. במשך כעשור הם התנתקו מהמדינה שהייתה תחת שלטון צבאי עד שקראו לפרישה. במערב פקיסטן שראו בהם תתי-אדם "נחותים וטמאים" לפי דת האיסלאם, החליטו לדכא בכוח את שאיפתם להגדרה עצמית.

הגנרל א 'ק' ניאז שעמד בראש הכוחות הפקיסטנים במזרח פקיסטן, כינה את מזרח פקיסטן: "ארץ שפלה של אנשים שפלים". גנרל בדאקה הצהיר: "אל תדאגו... לא נאפשר לממזרים השחורים לשלוט בנו". הצבא ראה בבנגלים: "גזע נחות וחלש פיזית". לדברי חוקר אמריקני במדעי המדינה פרופסור רודולף ראמל, הצבא ראה בבנגלים "תת-אנושיים" ובהינדים "כיהודים לנאצים, חלאות ושרצים שמוטב שיושמדו". ב-25 במרץ 1971 הצבא הכריז על המבצע "זרקור" ומהשלב הזה החל להתבצע רצח עם. את התקיפות הוביל הגנרל טיקקה חאן אשר כונה "הקצב של בנגל" בשל מעשיו. הוא הבטיח: "אקטין את הרוב הזה למיעוט". עד 3 מיליון בני-אדם נהרגו במהלך המלחמה שנמשכה כשמונה חודשים וחצי ועוד כ-40 מיליון נוספים נעקרו ממזרח המדינה.

במהלך המלחמה התחולל אונס המוני, שיטתי ומכוון של נשים בנגליות שתוכנן על ידי הדרגים הגבוהים והיה חלק מרצח העם. הצבא ראה בבנגלים המוסלמים נחותים וקבע כי מאגר הגנים שלהם חייב תיקון באמצעות הפריית נשותיהם ובנותיהם בכפייה כדי ליצור גזע חדש ולדלל את הגזע הבנגלי הנחות. ועל כן הצבא הורה לחייליו לא להרוג אותן לאחר אינוסן אלא להותיר אותן מאחור ללדת מוסלמים "טהורים". בנוגע להינדים הוא ראה בהם כבעלי גנים שאינם ברי תיקון ועל כן התיר ללוחמיו לאנוס את נשותיהם ובנותיהם כדי ליהנות מגופן אולם הורה להוציאן להורג מיד לאחר מכן. כמו כן האליטה בפקיסטן האמינה שההינדים גם עומדים מאחורי המרד ואת השנאה הקיצונית כלפיהם, אפשר היה לראות באכזריות הרבה שהם אנסו אותן ואז רצחו אותן.

האונס ההמוני נועד גם כדי להמיט חרפה על החברה הבנגלית ולרמוס את כבודה באופן הכי אכזר ובכך להוביל להתפוררותה. החיילים אנסו את הנשים ההינדיות גם בכוונה למחות לגמרי את אנושיותן ולפגוע באמונתן, במעמדן ובהערכה העצמית שלהן. המטרה הנוספת של האונס ההמוני הייתה גם להעניק ללוחמים את שכרם, לעלות את המורל שלהם ולהחדיר בהם מוטיבציה. במהלך המלחמה הנשים ההינדיות לרוב נרצחו לאחר שהן נאנסו ואילו הנשים המוסלמיות הושארו בחיים. רבות מהן התעברו. ההיסטוריונית יסמין סאיקיה כתבה שאף גברים בנגלים וביהרים שהתגוררו במזרח ותמכו בפקיסטן, אנסו נשים הינדיות רבות.
למטה: כתבה משנת 1971 על נערות בבנגלדש שנאנסו במלחמה. חלקן נאנסו לעיני משפחותיהן. חלקן התעברו.
האסטרטגיה של הצבא הייתה פשיטות ליליות על הכפרים שבמהלכן הנשים נאנסו בכפריהן לעתים קרובות לעיני משפחותיהן. נאמר לחיילים כי הם לוחמיו של אללה ואונסים בשמו שהרי בנגלים הם תת אנושיים ונשותיהם מתנהגות כמו זוֹנוֹת שמזמינות יחסי מין לכן הן מחקו כל מחשבה על היותן מוסלמיות העשויה למנוע מתוקפים להתאכזר אליהן. אינוסן הוא מפגן ניצחון צודק. קצין בשם פייסל הסביר מדוע אונסים אותן: "הנשים רוחצות בגלוי כדי שגברים העוברים בסמוך יוכלו לראות אותן והן לובשות סארי שבמשיכה אחת נופל מגופן. הן קשורות מאוד למוזיקה ובנותיהם רוקדות לאורחים. הן מתגאות בריקודים ובמוזיקה הזו כמו זוֹנוֹת. בתי לא רוקדת גם לא אשתי. המוזיקה והריקודים האלו אינם איסלאמיים. נשותינו אינן זוֹנוֹת כמו הנשים הבנגליות".

אימאמים ומנהיגים דתיים מוסלמים תמכו בגלוי באונס ההמוני ואף הכריזו גם בפומבי כי הנקבות הבנגליות הן "שלל מלחמה" (gonimoter maal). הם פרסמו פתווה (פסק הלכה) שקבע כי נשותיהם של הלוחמים ההינדים הן שלל מלחמה ועל כן מותר ללוחמים פקיסטנים לאנוס אותן. פסק הלכה נוסף שפורסם במערב פקיסטן במהלך המלחמה קבע גם הוא שהנשים שנחטפו מההינדים והבנגלים הן שלל מלחמה. פעילים וראשי מפלגות איסלאמיות היו מעורבים בעצמם בחטיפתן ובאינוסן של הנשים. הערכות הן כי בין 200,000 ל-400,000 ילדות ונשים נאנסו ומתוכן התעברו בין 25,000 ל-70,000 קורבנות. אחד הרופאים למשל במרכז השיקום בדאקה דיווח שכ-30,000 תינוקות נולדו כתוצאה מהאונס ההמוני ב-3 החודשים הראשונים של 1972.

ב-17 באפריל הובילו כוחות רזאקאר 50 משפחות הינדיות מהכפר רמצ'אנדראפור שבמחוז דינאג'פור, אל אזור הנקרא ברהט ואסרו אותם. לוחמי רזאקאר וחברי מלציית אל-באדר בזזו את הכסף והתכשיטים שלהם ואחר כך דיווחו עליהם לצבא פקיסטן. הצבא הוביל אותם כ-100 מטרים מדרום לברהט אל אקהירה. בשעה 11 בבוקר הם הורו להם לעמוד בשתי שורות ליד ברכה. הגברים בשורה אחת ואילו הנשים והילדים בשורה אחרת. אחר כך החיילים פתחו לעבר שורת הגברים באש תופת ממקלעים. לאחר שהאש נפסקה החיילים דקרו למוות עם כידונים את הילדים והנערים שעדיין היו בחיים. לאחר שהגברים והילדים נהרגו החיילים הפנו את תשומת לבם אל הנקבות ואנסו את כולן קבוצתית בברוטליות במקום. כ-100 תושבים נהרגו רק בטבח הזה.

במקרה אחר כוחות רזאקאר בפיקודו של מדריך עלי הורו לתושבי הכפר נריה הממוקם באיחוד קגבלה העליון במחוז מולביזר, להתאסלם בהמוניהם ואחר כך להעניק את בנותיהם לגברים מוסלמים. בנוסף הכוחות הורו להם למסור את כל הפרות שלהם. הכפר מוקף בביצות רבות, מה שהופך אותו ללא נגיש במהלך גשמים וסירות כפריות היו צורת התחבורה היחידה לכפר וממנו. בכפר התגוררו בעיקר הינדים עניים ונחשלים שעבדו בעבודות כפיים. הם סירבו והכוחות הודיעו להם כי הם ילמדו אותם לקח. ב-5 במאי הגיעו 12 חיילים מהמחנה שרפור, דרך הכפר סדהוחטי הסמוך. חלק מהתושבים מצאו מקלט בפארצ'ה ביל והשאר ניסו להימלט על נפשם. החיילים פלשו לכפר ומשתפי פעולה מקומיים של כוחות רזאקאר ואל באדר מנעו מהתושבים להימלט.

יותר מ-100 גברים, נשים וילדים קטנים נתפסו על ידי החיילים והם נלקחו אל מעונו של קמיני קומאר דב, אחד מתושבי הכפר. הנשים והילדים הופרדו מהגברים והוחזקו בחדר. הגברים כולל קמיני קומאר דב ​​עצמו הועמדו בשורה ואז נפתחה לעברם אש. אחרי הריגתם של הגברים החיילים אנסו את כל הנשים. אחר כך משתפי פעולה מקומיים השייכים לכוחות רזאקאר ואל באדר הציתו 19 בתים ו-6 מחסנים ועזבו את הכפר כאשר הם מותירים את הגופות להירקב על הקרקע מבלי לקבור או לשרוף אותן.
למטה: גופתה של אישה צעירה שנאנסה ולאחר מכן נרצחה באכזריות בשדה ההרג ההמוני ברייר באזאר.

כתבת המלחמה אוברי מנן תיעדה במקרה אחר עדות על כלה הינדית בת 17 שנחשבה הנערה היפיפה ביותר בכפר שנאנסה על ידי שישה חיילים פקיסטנים: "שניים נכנסו לחדר הכלולות שנבנה עבור הזוג והיתר נותרו מאחור עם המשפחה כאשר אחד מחפה עליהם עם אקדחו. הם שמעו צעקות ואת קולו של החתן נאבק... אחר כך השתררה דממה עד שהכלה התחילה לצרוח. אחרי מספר דקות יצא אחד החיילים במדים מרושלים וחייך לחבריו. החייל הבא נכנס וכך הלאה עד שכל החיילים אנסו אותה. אחר כך הם עזבו. האב מצא אותה מוטלת על הרצפה בלי הכרה ומדממת. בעלה היה שפוף וכרע על הרצפה מעל הקיא שלו".

אחרי שהצבא פלש מדאקה למחוזות, ההינדים ניסו לברוח להודו ובדרכם תפסו מחסה בכפר הנידח באושגארי באיחוד דמרה. ב-14 במאי 1971 הצבא בסיוע משתפי פעולה מקומיים נכנס לאזור דרך הנהר בוראל והטיל סגר על הכפרים באושגרי ורופסי. משתף פעולה בשם אסד הוביל את הכוחות לכפר באושגאר, ועם רדת החשיכה הם כבשו אותו. תושביו נגררו מבתיהם ורוכזו. במטרה להביא להשפלתם המוחלטת לפני השמדתם, הגברים הועמדו בשורה אחת, ואילו הנשים הושכבו לפניהם על הקרקע. לאחר מכן מול עיניהם של הגברים, הלוחמים החלו לאנוס את האימהות שלהם, הנשים שלהם, הבנות שלהם והאחיות שלהם. לאחר שהחיילים השביעו את תאוותם, הם ירו למוות גם בגברים וגם בנשים והציתו את בתיהם. 350 מהתושבים בכפר נהרגו.

בליל ה-6 באוקטובר, קבוצה של 60-65 לוחמי ראזקאר תחת פיקידם של המפקד איסקנדר עלי מרידהא, מוקול אחמד בדשה, אנסאר עלי ח'ליפה וסייד האוולדר פשטו על בתי המשפחות הלדר ומיטרה בכפר ההינדי אנגולקטה, פרצו את הדלתות וקשרו את הגברים, הנשים והילדים. לפני שהחיילים הובילו את הגברים אל מחוץ לכפר כי להורגם, הם אנסו את נשותיהם ובנותיהם. לאחר שהם באו על סיפוקם הם הובילו 37 גברים קשורים בחבלים לתחנת משטרה במתיבריה. 7 שוחררו תמורת כופר עצום. 30 האחרים הועברו לאתר הוצאה להורג בדרום הכפר סוריאמאני, הצטוו לעמוד בשורה ואז נורו למוות על ידי לוחמי רזאקאר.
למטה: דיוקן הקיר שצויר על ידי אמן באוניברסיטת דאקה ליד מנזר גנאג'גורון בשאהב דאקה. זו אינה רק יצירת אמנות, אלא המציאות בבנגלדש 1971. צבא פקיסטן ולוחמי מליציות דתיות, השתמשו באיבר המין הגברי שלהם כנשק מלחמה.


הקמת מחנות אונס עבור החיילים הפקיסטנים במהלך המלחמה

במטרה להפוך את אונס הנשים הבנגליות למאורגן יותר הצבא הקים מחנות אונס רבים. חלקם נקראו בלעג בתי זוֹנוֹת צבאיים. נקבות בגילאי 8 עד 75 שנלכדו במהלך פשיטות הועברו אליהם ונאנסו בהם בשיטתיות. רובן בסוף נרצחו או ששמו קץ לחייהן. חלקן גם השתמשו בשערות שלהן כדי לתלות את עצמן אולם החיילים בתגובה להתאבדויות הללו החלו לגזור את שיער ראשן. חלקן נאנסו עד שמתו וחלקן נרצחו לאחר שהן נאנסו ואחר כך אף הוחדרו לתוך אברי המין שלהן כידונים, כדי לבזות את מותן. כמו כן הקצינים לא רק שאפשרו לחיילים שלהם לאנוס את הכלואות במחנות הללו אלא גם לקחת אותן לעצמם או לסרסר בהן. הצבא שחרר רק שבויות שהיו בהריון מתקדם וכבר לא יכלו להפיל, כדי שהן תלכנה ללדת את הצאצאים עם הגנים המתוקנים. נשים רבות הוחזקו כשפחות מין במחנות צבאיים בעיר דאקה לאחר שהן נלכדו כשהסתתרו גם באוניברסיטה ובבתים פרטיים.

בדיווח בניו יורק טיימס תחת הכותרת: "אימות מזרח פקיסטן שהופכות את התקווה לייאוש" דיווח העיתונאי והצלם האמריקאי מלקולם בראון כי "563 נערות שנאספו על ידי הצבא בחודשים מרץ ואפריל ונכלאו בבתי הזונות הצבאיים לא שוחררו עד שהן היו בהריון מתקדם וכבר לא יכלו יותר להפיל... כל הנשים היו הרות בין חודש שלישי לחמישי כאשר הצבא החל לשחרר אותן". חדיגה נערה בת 13 למשל רואיינה לעיתונאי צילום בדאקה. היא סיפרה שהלכה לבית הספר עם ארבע בנות נוספות כשחטפו אותן קבוצת חיילים פקיסטנים. הן הועברו ל"בית זונות צבאי" במוחמדפור והוחזקו בו במשך שישה חודשים עד תום המלחמה.

דוקטור ג'פרי דייויס, רופא אוסטרלי שהובא לבנגלדש מטעם ארגון האומות המאחדות במטרה להקים מתקני הפלות מאוחרות בתמיכת ארגון הבריאות העולמי שמע בעיסוקו על מספר רב של נשים שהתאבדו לאחר שנאנסו וסבר שהערכה שכ-400,000 נשים וילדות נאנסו היא נמוכה מדי. רוב הקורבנות נדבקו במחלות מין וסבלו מזיהומים. על אסטרטגיית צבא פקיסטן הוא כתב: "הם שמרו את חיל הרגלים מאחורה וקידמו את הארטילריה, ואז הם הפגיזו בתי חולים ובתי ספר שהוביל לכאוס מוחלט בעיר. לאחר מכן חיל הרגלים נכנס פנימה והחל להפריד את כל הנקבות שכבר התבגרו מינית (מכלל האוכלוסייה) ושם אותן במחנה תחת שמירה כדי שהן תעמודנה לרשות החיילים. הן נאנסו שוב ושוב ושוב... עדותיהן היו מזעזעות. רבות מתו במחנות הללו".
למטה: פליטים במחוז קושטיה, אפריל 1971.

ב-27 במאי חמישה חיילים ממחוז פטואחאלי בפיקוד קפטן שפאיט, הגיעו בחשאיות לפאתי העיר ברגונה בסירת מנוע מהירה. מרבית התושבים בברגונה היו הינדים והיתר מוסלמים בנגלים, ורובם תומכי הליגה האוואמית של בנגלדש ובנגלדש הריבונית. משעות הבוקר החיילים ומשתפי פעולה מקומיים פשטו על העיר. מהבוקר ירד גשם בלי הפסקה ורוב התושבים שהו בבתיהם. בהיותם לא מודעים לפשיטה לא היה להם הזדמנות להימלט. הפשיטות כוונו לאזורים ההינדים: אמטלה, קרמקארפטי ונתפטי. בערב החיילים עצרו כ-500-600 תושבים, קשרו אותם בחבלים ואחר כך הובילו אותם לכלא ברגונה להעמדתם למשפט שדה.

הנשים הוחזקו במחלקה נפרדת והן יועדו לסיפוק החיילים. על פי הדיווחים של עדי הראייה הוחזקו במחלקה הזו כ-150 נשים. החיילים נהגו לבחור את הנשים שברצונם לאנוס על פי טעמם. אישה שסירבה הוכתה עם כת של רובה, ולעתים נורתה למוות. הנשים שנבחרו הועברו למחלקה ריקה סמוכה, שם הן נאנסו קבוצתית על ידי החיילים במשך כל הלילה. כמה מהן הועברו גם למחנה צבאי. בבוקר הן הושבו למחלקת הנשים בכלא. חלקן כוסו בסאריות אדומות בכוונה להסתיר כתמי דם מהאונס שעברו. ב-29-30 במאי הוצאו להורג מעל 100 אסירים על ידי כיתת יורים ונקברו במתחם בכלא. בהמשך עוד רבים מהאסירים נרצחו.

ארבעים שנה לאחר המלחמה, התראיינו שתי אחיות שנכלאו באחד ממחנות הצבא. עליא העידה כי היא נלקחה על ידי הצבא הפקיסטני כשהייתה בת שלוש עשרה. במשך שבעה חודשים היא נאנסה שוב ושוב. היא העידה כי היא עונתה והייתה בהריון בחודש חמישי כשחזרה לביתה. אחותה לילי סיפרה שהייתה בהיריון בעת שנלקחה על ידי הכוחות המזוינים וכתוצאה הפילה. המלחמה הסתיימה אחרי כניעתו של הצבא הפקיסטני והמיליציות התומכות של רזאקאר, בעקבות התערבות של הודו שבאה במטרה להגן על הביטחון הלאומי שלה. אמיטה מאליק שדיווחה מבנגלדש אחרי כניעת הכוחות החמושים של פקיסטן, כתבה כי חייל אשר שירת בצבא הפקיסטני התגאה לפני שהם עזבו כי: "אנחנו הולכים אך אנחנו משאירים את הזרעים שלנו מאחור".

האונס יעיל במיוחד כטקטיקה בקהילות שבהן האשמה באובדן הכבוד אינה נופלת על האנס אלא על מי שנאנסה. האונס פוגע במעמדן החברתי של הניצולות. נערות ונשים בנגליות שנאנסו התמודדו לא רק עם הפגיעות שלהן והטראומה הפיזית אלא גם עם חברה אשר עוינת לנשים שחוללו. הן סבלו מתחושת בושה והשפלה עזה. חלקן נודו ממשפחותיהן וקהילותיהן או התאבדו. אחרי המלחמה הקורבנות שנאנסו נחשבו סמל ל-"זיהום חברתי" ובושה ומעטות מאוד יכלו לחזור למשפחות שלהן או לבתיהן. הקורבנות כונו "זוֹנוֹת" (barangonas). אסטרטגיית הממשלה לחיתונן כשלה ומעט גברים הסכימו להינשא להן. גברים שנענו ציפו לקבל בתמורה נדוניה גדולה. הנשים שנישאו עברו לרוב התעללות ורובן ננטשו לאחר שהבעלים שלהן קיבלו את הנדוניה.

המובסים לא אנסו את בנותיהם של הכובשים לא מפאת יופי נפשם אלא כי לא היה ביכולתם אך כאשר הם יכלו הם לא היססו. במהלך המלחמה גם לאומניים בנגלים כמו מיליציית מוקטי בהיני ביצעו אונס המוני של נשים מוסלמיות ביהריות שכלל לא היו מעורבות במלחמה מכיוון שהקהילה הביהרית תמכה בפקיסטן. גם חיילי צבא הודו שתמך בבנגלים אנסו נשים ביהריות רבות. העיתונאי אנתוני מסקרנה שפרסם מאמר בעיתון שכותרתו רצח עם ביוני 1971, כתב: "הכוחות הבנגלים והמליציות הצבאיות המוצבות במזרח פקיסטן תקפו את הלא-בנגלים בברבריות איומה. אלפי משפחות של מוסלמים אומללים, רבים מהם פליטים מביהר שבחרו בפקיסטן בפרעות החלוקה בשנת 1947 נמחקו ללא רחם. נשים נאנסו או שנכרתו שדיהן עם סכינים מיוחדות".


6. אונס המוני במהלך הטיהור האתני של הגיאורגים באבחזיה - שנים 1992-1993 - כ-10,000 קורבנות
אוכלוסייתה של אבחזיה בשנת 1926 הייתה כמעט מאוזנת. כשליש אבחזים כשליש גאורגים ואילו הרוסים, הארמנים והיוונים היוו את כל השאר. אולם בשל הגירה רחבת היקף של הגאורגים האוכלוסייה שלהם כמעט רובעה עד לשנת 1992 מ-67,494 ל-239,872 ומנו כמחצית מהאוכלוסייה בעוד שהאבחזים פחות מחמישית. השתלטותם על יותר ויותר אדמות הובילה לסכסוך שהסלים יותר כשהכוחות משרד הפנים והביטחון הגאורגי, יחד עם יחידות המשטרה נכנסו לתוך עיר הבירה סוחומי והתקרבו לעיר גודאוטה. המדיניות המבוססת אתנית שיזמו בסוחומי, יצרה פליטים וגרעין לוחמים שנחוש להחזיר את בתיהם האבודים.

בשנת 1992, המצב הפוליטי הפך לעימות צבאי בין ממשלת גיאורגיה לבדלני אבחז אשר החליטו לתאר אתנית את הגאורגים. התארגנותם כללה קואליציה צבאית, שהורכבה מהקבוצה הצפון-קווקזית "קונפדרציות אנשי הרים בקווקז", החטיבה הצ'צ'נית של שאמיל בסאייב "זאב אפור", הגדוד הארמני "באגרמיאן", קוזקים, חמושים מטרנסניסטריה ומספר יחידות רוסיות מיוחדות. ב-1 באוקטובר, הצד האבחזי פתח במתקפה רחבת היקף על העיר גגרה. ההתקפה הזו הייתה מתואמת היטב ובוצעה בעיקר על ידי הכוחות הצ'צ'נים בפיקודו של שמיל באסייב וחמושים צפון קווקזים. הכוחות הגיאורגים בעיר שמנו מספר פלוגות קטנות איבדו את השליטה בפרברי העיר לסלידזה וקולכידה, ובסופו של דבר הם הושמדו על ידי האבחזים במרכז העיר עד סוף היום.
למטה: גיאורגים ברי מזל שהצליחו להימלט בזמן מאבחזיה להרי הקווקז.

עם נפילתה של העיר החל הטיהור האתני. ההוראה ללוחמים הייתה להשמיד את כולם, כאשר את הנשים והילדות הם יכולים קודם לאנוס. בשעה 17:00 הם ריכזו את כל התושבים שלא הצליחו להימלט מהעיר בזמן, כולל הילדים (כ-1000-1500 איש) ודחסו אותם לתוך המגרש של אצטדיון הכדורגל במרכז העיר. הם התקינו מקלעים ומרגמות ביציעים, ואז פתחו לעברם באש. לקח שעות להרוג את כולם. גופותיהם הושלכו לתוך קברים המוניים לא הרחק מהאצטדיון וכ-50 גופות נתלו על עמודי חשמל. משקיף צבאי רוסי מיכאיל דמיאנוב העיד כי: "כאשר הכוחות פלשו לעיר ראיתי את הגדוד של שמיל בסאייב. מעולם לא ראיתי אימה כזו. הם גררו אותם מבתיהם והרגו את כל מי שתפסו. במשך היום שמעתי רק צרחות ובכי של אנשים שעונו באכזריות".

נשים ונערות צעירות שנתפסו נאנסו באכזריות ללא רחם. הלוחמים היו להוטים לאנוס נערות צעירות והחלו לחקור אזרחים על מקומות הימצאן. קשישה גאורגית העידה למשל כי: "הם הביאו איש עיוור ואת אחיו שנותר עמו תמיד והחלו להכות את העיוור ואת אחיו עם רובה. הם כינו אותו כלב ובעטו בו... הוא נפל וראיתי דם ואז אחד החיילים שאל אותו: איפה הנערות הצעירות?". מפקד הכוחות ארשוב שכיהן כשר ההגנה של אבחזיה אנס בעצמו נערה בת 14 ולאחר שהושבעה תאוותו הורה לרצוח אותה. קתרין דייל מנציבות ארגון האומות המאוחדות לפליטים סיפרה על עדויות רבות של עקורים מהמחנה בכותאיסי. אישה למשל העידה על אב שאולץ לאנוס את בתו (נערה מתבגרת) וחיילים אבחזים שאנסו גם את הגופות של הנשים כדי לבזות את מותן.

ב-4 ביולי 1993 לוחמים אבחזים ובעלי בריתם מצפון (מקונפדרציית עמי ההרים של מיליציית הקווקז) וגדוד בגרמיאן הארמני שהועברו על ידי כוחות הים הרוסיים לעיר טקווארצ'לי פתחו במתקפה על צפון מחוז סוחומי. כוחות גאורגים ויחידות מתנדבים מקומיות ולוחמי ארגון לאומנים אוקראינים (UNA-UNSO) שהוצבו בכפרים שרומה, תמישי וקמאני הופתעו. ב-5 ביולי לפנות בוקר, כוחות גאורגים שהגנו על השבילים לכפר קאמני הושמדו ובשעה 10 בבוקר החלה ההתקפה העיקרית על הכפר. לאחר לחימה אינטנסיבית הכוחות הגאורגיים איבדו כ-500 איש תוך מספר שעות והכפר נפל בידי הלוחמים האבחזים ובעלי בריתם. התגוררו בו סוואנים, קבוצה תת אתנית גאורגית ונזירות אורתודוקסיות אשר התגוררו בכנסיית גאורגיוס הקדוש במרכז הכפר.

הלוחמים החלו להשתולל בכפר במשך יומיים והתושבים, כולל הילדים, עונו ונרצחו בשיטתיות. נשים וילדות רבות קודם נאנסו. בכנסייה אירע מרחץ דמים. הם כפו על האב יורי אנואה והאב אנדריה (המשגיח של המנזר), לצפות בהם אונסים את הנזירות. אחרי שהם באו על סיפוקם הם הרגו אותן מול עיניהם. הכמרים הוצאו לאחר מכן החוצה ונכפה על כומר צעיר להרוג את האב אנדריה לפני שהוא והאב השני גם נרצחו. הם הותירו את גופותיהם מוטלות בסמוך לכניסה ועזבו. כ-120 תושבי הכפר נרצחו.

ב-16 בספטמבר, כוחות אוויר רוסיים ותותחים אבזקים החלו להפציץ ללא רחם את עיר הבירה סוחומי אשר נותרה ללא הגנה. ב-27 בספטמבר העיר נפלה והלוחמים האבחזים ובני בריתם הסתערו עליה והחלו להסתובב ברחובות העיר. תושבים שנלכדו נלקחו מבתיהם, ממרתפים ומבנייני הדירות ונרצחו. נשים וילדות רבות קודם נאנסו. קרוב ל-1,000 תושבים נטבחו. בספר של תמאז נדריישווילי "רצח עם באבחזיה", העיד קשיש גאורגי ששרד כי הם תפסו נערה צעירה שהסתתרה בשיחים ליד הבית בו הרגו את הוריה. היא נאנסה מספר פעמים ואחרי כן אחד החיילים הרג אותה והשחית את גופתה. הגופה שלה בותרה לשניים ולידה הם הותירו מסר: כפי שהגוויה הזו לעולם לא תהיה יותר חתיכה אחת, כך גם אבחזיה וגאורגיה לעולם לא יהיו מאוחדות.
למטה: כנסיית קמאני שבה נאנסו הנזירות לעיני הכמרים והמשגיח של המנזר לפני שהן הוצאו להורג.

הכוחות האבחזים תקפו גם את עיר החוף אוצ'אמצ'יר וכבשו אותה. כמו בטבח ההמוני בעיר גגרה, התושבים נלקחו לאצטדיון הכדורגל בעיר אחאלדאבה. ההוראה הייתה להרוג את כולם אולם את הנשים והנערות קודם לאנוס. בתוך מספר שעות הוצאו הגברים להורג בזמן שהאימהות, הנשים, הבנות והנכדות שלהם נאנסו על ידי הלוחמים. לאחר מכן הם הוציאו גם אותן להורג. חלק מהנשים והנערות נכלאו במחנות אונס למשך 25 יום והן נאנסו בהם ללא הרף. 400 משפחות גאורגיות נספו בטבח הזה.

הניצולה ליילה גולטיאני מהעיר אחאלדאבה במחוז אוצ'מאצ'יר, העידה כי: "לוחמים אבחזים תקפו את הכפר ב-16 בספטמבר. לא ניתן היה להסתתר מהקליעים שהמטירו עלינו.. קוזקים רוסים התקרבו אלי ואחד מהם שאל אותי אם התעלסתי עם קוזאק. הם חבטו את ראשי בקרקע. ובעודם מכים בכל גופי עם קתות רובים הם צעקו: נהרוג אותך אבל לאט. נלקחתי לבית ספר שבו הוחזקו נשים וילדות. היו נשים בהריון. גדוד קוזאקים הגיע באופן קבוע. הם לקחו נערות צעירות וילדות ואנסו אותם ללא הרף. אלו היו ילדות בנות 10, 12, 13 ו-14. הם התמקדו במיוחד בילדות. אחת הייתה בת 8. היא נלקחה על ידי קבוצות שונות של קוזאקים ונאנסה פעמים רבות. הם אנסו גם נשים ואחר כך גם קשישות ואנסו אותן באופן שאני לא רוצה לפרט. זה היה נורא".
למטה: קורבנות הטבח בעיר הבירה סוחומי.


7. אונס המוני במהלך מלחמת בוסניה - שנים 1992-1995 - עד 50,000 קורבנות
באפריל 1992 הוכרה בוסניה כמדינה מצד הקהילה באירופה ובארצות הברית אולם המאבקים הטריטוריאליים טרם הסתיימו. שלוש קבוצות עיקריות נאבקו ביניהן: בוסניאקים, סרבים וקרואטים. עוד לפני שפרצה המלחמה, הבוסניאקים במזרח המדינה הודחו מעבודתם ואף הוגבל חופש התנועה שלהם, והסכסוך החריף בעיקר במזרח בוסניה בין הסרבים לבוסניאקים. הסרבים החלו לכבוש שטחים רבים כדי ליצור שטח סרבי רציף ולהביא לטיהורם של הבוסניאקים. הם היטלו מצורים על עיירות וכפרים ואז פלשו אליהם הצבא, המשטרה, ומיליציות חמושות ולעתים גם כפריים סרבים. בתיהם של התושבים נבזזו, או נהרסו כליל. תושבים רבים הוכו ונרצחו. נשים נאנסו. אחרי כן האוכלוסייה האזרחית רוכזה והגברים והנשים הופרדו והושמו במחנות ריכוז.

אונס המוני של נשים וילדות החל להתחולל בכל אזורי הלחימה. רובן המכריע היו בוסניאקיות שנאנסו על ידי הכוחות הסרבים (VRS) ויחידות עצמאיות. ב-6 באוקטובר 1992 הקימה מועצת הביטחון של האומות המאוחדות ועדת מומחים, בראשותו של מ' שריף בסיוני. הממצאים העלו שהאונס משמש את הכוחות הסרבים באופן שיטתי וזוכה לתמיכת מפקדים ורשויות מקומיות. הנציבות כתבה כי המפקדים העניקו ללוחמים שלהם חופש מוחלט לאנוס. הועדה קבעה כי: "האונס מבוצע על ידי כל הצדדים בסכסוך, אולם מרבית קורבנות האונס שדווחו הן בוסניאקיות. התקבלו גם מעט דיווחים על אונס בין בני אותה קבוצה אתנית". מספר הקורבנות שנאנסו במהלך המלחמה נע בין 20,000 (על פי האיחוד האירופי), ל-50,000 (על פי משרד הפנים הבוסני).

האונס ההמוני לא היה תוצר לוואי אלא הוא בוצע על פי הפקודות הרשמיות והיווה אסטרטגיה צבאית מתוכננת ומכוונת מראש כחלק מתוכנית שיטתית של טיהור אתני. איבר המין הגברי שימש נשק מלחמה. המטרה הייתה השבעת תאוותם של החיילים ובה בעת להביא לדמורליזציה בקרב הקהילות. להטיל עליהם אימה ובושה, להשפיל אותם ולהפגין את כוחם ושליטתם לא רק על הקורבנות אלא על הקבוצה האתנית כולה כדי להבטיח שגם הניצולים שיצליחו להימלט מבתיהם ומהאזור לעולם לא ישובו. על כן רבות מהקורבנות נאנסו קבוצתית בפומבי לעיני המשפחות שלהן ותושבי הכפר והשכנים שלהן. המטרה הנוספת הייתה עבורן בכוח כדי לכפות עליהן ללדת לאויב שלהן את צאצאיו, ובאמצעות כך להביא להרס טוטלי של הבסיס המשפחתי והאתני.

אחת הטקטיקות האכזריות בהן נקטו הכוחות הסרבים כדי להוביל למקסימום הרג של בוסניאקים בתוך זמן קצר עם מקסימום סבל והשפלה ברגעיהם האחרונים בחיים הייתה כליאת קבוצה גדולה של קורבנות בתוך בתים, אינוס הנשים ואז העלתו באש. ב-14 ביוני 1992 במהלך הטיהור האתני בעמק דרינה, כוחות סרבים כלאו כ-70 נשים, ילדים וזקנים בעיקר מהכפר קוריטניק, בחדר בבית ברחוב פיונירסקה בוישגרד, כדי לשורפם למוות. אולם קודם הם החליטו לאנוס כמה מהנשים ברגעיהן האחרונים. הם הוציאו אותן החוצה, אנסו אותן ואחר כך החזירו אותן לחדר. לאחר מכן נשפך בנזין והושלך לתוך החדר רימון והבית החל לעלות באש. כל היציאות נחסמו ומפקד מלציית הנשרים הלבנים, מילאן לוקיץ', ירה בכל מי שניסה להימלט. 59 נרצחו בטבח.

מעשי הטבח הרבים לוו באונס המוני של נשים. במאי 1992 למשל הקיפו כפריים סרבים מסנאגובו וזבורניק את הכפר ליפקה. אחר כך הם כבשו אותו והפכו אותו למחנה ריכוז. ארבע מאות תושבים שנכלאו במספר בתים היו נתונים לאונס, עינויים ומוות. ב-24 ביולי 1992, הכוחות הסרביים בחטיבת קוזארה ה-5 מהעיר פרידור יחד עם חטיבת קראג'ינה השישית מסאנסקי מוסט, התקדמו לעבר הכפר הקרואטי ברישבו שממוקם ליד העיר פריידור. הם החלו להפגיזו מהשעה 9:00 בבוקר וכבשו אותו רגלי. במשך יומיים הם טבחו בתושביו. הם הרגו את כל מי שתפסו ושרפו את הבתים. נשים רבות נאנסו לפני שנרצחו. חלקם אולצו לחפור במו ידיהם את הקברים שלהם לפני שהם נרצחו. כ-67 תושבים נהרגו ו-65 בתים נחרבו כולל הכנסייה הקתולית בכפר.
למטה: החדר בבית ברחוב פיונירסקה, וישגרד שבו נספו 59 קורבנות בוסניאקים. צולם לאחר המלחמה.

בתחילת 1995 שהו בדוחק במחנה הפליטים בסרברניצה בין 20,000 ל-25,000 פליטים כאשר רובם היו נשים, ילדים וזקנים. התנאים במחנה היו מחפירים. היה מעט מזון ומים ונערות צעירות נאנסו לעתים קרובות על ידי חיילים אשר כינו אותן: "זוֹנוֹת". ב-12 ביולי 1995 פלשו הכוחות הסרבים למחנה הפליטים. הפליטים המבועתים ניסו להימלט. אלו שנפלו ארצה נרמסו למוות. חיילים התערבבו בתוך ההמון והחלו להוציא להורג את הגברים באכזריות. לחלקם הם כרתו את אפם וניקרו את עיניהם, לפני שהם רצחו אותם. הרחובות במחנה הפליטים התמלאו בגופות והנהרות היו אדומים מהדם. למחרת הגברים הופרדו מהנשים והילדים הקטנים ונלקחו לבתי ספר ומחסנים. לאחר כמספר שעות למעלה מ-60 משאיות הובילו אותם לאתרי ההוצאה להורג שלרוב היו אלו מקומות מבודדים. עיניהם כוסו, מפרקי ידיהם נקשרו (מאחורי גבם), נעליהם הוסרו והם הופשטו עד המותניים.

הגברים הורדו מהמשאיות בקבוצות קטנות, הועמדו בשורה אחת ונורו בגביהם באש אוטומטית. אלו ששרדו נורו בסיבוב הבא אם כי לעתים רק לאחר שגססו זמן מה. כמו כן, נעשה שימוש בשני כרי דשא סמוכים, ברגע שאחד התמלא בגופות, החמושים עברו לשני. בזמן שההוצאות להורג היו בעיצומן, טרקטורים חפרו בסמוך את הקברים שלהם. חלק מהאתרים פעלו גם בלילות תחת מנורות קשת. לאחר שאתר סיים להוציא להורג את כל הגברים, דחפורים תעשייתיים דחפו את גופותיהם, והשליכו אותן לתוך אחד הקברים שנחפרו ואטמו אותו בעירומות עפר. אחדים נקברו בעודם בחיים. כ-8,000 גברים הושמדו רק בטבח הזה.

בזמן שהגברים הוצאו להורג ונקברו בקברים משותפים, חיילים החלו לאנוס את נשותיהם ובנותיהם ברחובות מחנה הפליטים. הם שלפו בכל פעם מתוך ההמון את הנשים והילדות שהם החליטו לאנוס ואז אנסו אותן על הקרקע לעיניהם ולעתים גם לעיני אמותיהן, אחיותיהן וילדיהן. הם אנסו אותן בכוונה ברחובות ובפומבי באופן הכי משפיל, כדי לבזות את הקבוצה האתנית כולה. הפליטים ראו ושמעו אותן נגררות וזועקות, אך הם היו חסרי אונים משום שנותרו במחנה בעיקר נשים וילדים והם היו חמושים וחיפו אחד על השני. הזעקות של הקורבנות שנאנסו ויריות נשמעו כל הלילה. מספר נשים היו כה מבועטות שהן תלו את עצמן.
למטה: מומחים בינלאומיים בוחנים עשרות שלדים באחד מקברי האחים. צולם לאחר המלחמה (1996).

הניצולה זומרה שומרוביץ העידה על הזוועות שהיא ראתה: "הסרבים החלו בשלב מסוים להוציא החוצא נשים צעירות ונערות מקבוצות של פליטים כדי לאנוס אותן.. החיילים אנסו אותן לעתים קרובות מאוד מול עיניהם של הפליטים ולעתים גם מול עיני ילדיה של האם. חייל הולנדי עמד ליד ולא הגיב כלל למה שקורה. החיילים ההולנדים הסתובבו בכל מקום. לא ייתכן שלא ראו. ראיתי דברים מבעיתים מאוד. למשל הייתה ילדה, היא הייתה בערך כבת תשע. ברגע מסוים המליצו כמה חמושים לאח שלה לאנוס אותה. הוא לא עשה את זה ואני חושבת שהוא לא יכל לעשות את זה מפני שהוא עדיין היה רק ​​ילד.. אז הם רצחו אותו. ראיתי את זה במו עיני. באותו אופן ראיתי אנשים אחרים נרצחים. גרונותיהם של חלק שוספו ולחלק מהם ערפו את הראשים".

הניצולה קאדה חוטיץ' העידה: "שמעתי אישה צעירה צורחת קרוב מאוד (במרחק 4 או 5 מטרים).. ואז אישה נוספת מתחננת: "תעזבו אותה היא רק בת תשע". צרחותיה פסקו לפתע. הייתי בהלם עד שכמעט בקושי יכולתי לזוז... ילדה בת תשע נאנסה". באותו הלילה נתקל גדוד רפואי הולנדי מטעם ארגון האומות המאוחדות בשני חיילים סרבים אונסים צעירה: "זיהנו שני חיילים. אחד החיילים עמד על המשמר בזמן שהחייל השני שכב עם מכנסיים מופשלים על נערה ששכבה על הקרקע על סוג של מזרן. היה דם על המזרן ואפילו היא עצמה הייתה מכוסה בדם. היו חבלות ברגליים שלה ונזל מהן דם. היא הייתה לגמרי בפאניקה".

הניצולה זארפה טורקוביץ' העידה על אחת מהזוועות שהיא ראתה: "..שני חיילים סרבים תפסו את הרגליים שלה והרימו אותן באוויר בעת שהחייל השלישי החל לאנוס אותה. כל ארבעת החיילים אנסו אותה כל אחד בתורו. אנשים שתקו, אף אחד לא זז. היא צרחה ובכתה והתחננה שהם יפסיקו.. בשלב מסוים הם דחפו סמרטוט לתוך הפה שלה ואז שמענו רק יבבות מעומעמות".
למטה: עיתון "קינגמן דיילי" מדווח בתאריך 28 בינואר 1993 על 2,000 נשים בוסניאקות שהתעברו לאחר שהן נאנסו.


הקמת מחנות אונס עבור הכוחות הסרבים במהלך המלחמה (Rape Camps)

הכוחות הסרבים הקימו מחנות ייעודים רבים וכלאו בהם מעל 35,000 נשים וילדות. הם כונו: "מחנות אונס" (Rape Camps). החברה בבוסניה היא פטרילינאלית שבה התפיסה היא שצאצאים יורשים את מוצאם האתני מאביהם, ולכן המטרה המוצהרת הייתה לעבר את הנשים הבוסניאקיות והקרואטיות בכוח על מנת לכפות עליהן ללדת צאצאים סרבים. המחנות הוקמו במבנים קיימים כמו למשל מבני-ציבור, מלונות, בתי-ספר ריקים ובתים. הקורבנות שהוכנסו למחנות האלו הוכו ונאנסו בהם בשיטתיות. המפקדים אפשרו לחיילים ולשומרים לאנוס אותן שוב ושוב והן שוחררו רק לאחר שהן היו בהריון מתקדם וכבר לא יכלו להפיל. חלק ממחנות המעצר פעלו גם כמחנות אונס לדוגמה בקרטרם, וילינה ולאס, מנג'צ'ה, אומרסקה, טרנופוליה, אוזאמניקה וויזנו.

ניצולת מחנה קליינוביק שבו נכלאו כ-100 נשים ונערות שעברו אונס שיטתי העידה שנאמר להן ללא הרף: "אתן עומדות ללדת את ילדינו. אתן עומדות ללדת את הצ'טניקים הקטנים שלנו" וכי הם אונסים אותן כדי "לשתול (בגופן) את הזרעים של הסרבים בבוסניה". כולן הצטוו להתפשט בכל פעם שהן שמעו את השיר: "Marš na Drinu" (שיר מלחמה סרבי) מתנגן ברמקולים של המסגד הראשי. בזמן שהשיר התנגן, החיילים עברו בין הנשים והנערות העירומות ולקחו את כל מי שהם חפצו לאנוס. גילן נע בין 12 ל-60. לעתים קרובות החיילים חיפשו שילוב של אם ובת. רבות מהן הוכו קשות במהלך האונס. במחנה קרתרם למשל מספר שומרים אנסו קבוצתית אישה על שולחן בחדר חשוך עד שאיבדה את הכרתה. בבוקר היא התעוררה בתוך שלולית דם.

רבים מהבוסניאקים שלא נהרגו בטבח בוישגראד הועברו למחנה אוזאמניקה שפעל גם כ"מחנה אונס" עבור החיילים הסרבים שביקרו בו לעתים קרובות כדי לאנוס את האסירות. אחת הקורבנות במשפטו של אוליבר קרסמנוביץ' שהואשם בעבירות אשר קשורות לטבח בוישגראד העידה כי באחד המקרים השומרים כפו על האסירים במחנה לאנוס את האסירות בעת ובעונה אחת.

מחנה טרנופלייה למשל הוקם בכפר טרנופלייה ב-24 במאי 1992. המחנה נשמר מכל עבר על ידי צבא סרביה. קני המקלעים הופנו לעבר המחנה. במחנה שהו כמה אלפי שבויים שרובם המכריע היו מוסלמים בוסניים וחלקם קרואטים. נשים וילדים שהו במחנה כמו גם גברים בגיל צבא. רבים שהו במחנה פחות משבוע לפני שהובלו לאחת מהשיירות הרבות ליעד אחר או למחנה ריכוז. כמות המזון והמים לא היו מספקים ושרר רעב. כמו כן היו חסרים מתקני שירותים ומרבית השבויים ישנו באוויר הפתוח. החיילים נעזרו במחבטי בייסבול, מוטות ברזל, קתות רובים, בידיהם ורגליהם וכל מה שעמד לרשותם כדי להכות את השבויים. שבויים שבו מחקירותיהם חבולים. בלילות נשים רבות הוצאו על ידי חיילים סרבים שהגיעו למחנה מהמוצבים הסמוכים ונאנסו.

במאי 1992 הכוחות הסרביים כבשו את העיירה דובוי והכפרים מסביבה, והחלו לבצע מעצרים המוניים של כל האזרחים הלא סרבים (בוסניאקים וקרואטים). ביזה נרחבת והרס שיטתי של בתים התחוללו על בסיס יומיומי כולל הריסת מסגדים עד היסוד. אלו שלא נרצחו באופן מיידי נכלאו באזורים שונים בעיירה והיו נתונים לתנאים לא אנושיים, כולל מכות נמרצות ועבודות כפייה. בית הספר בגראפסקה וכן המפעל אשר שימש את חברת בוסנקה שייצרה ריבות ומיצים בעירייה דובוי, הוסבו ל"מחנות אונס". במחנות האונס שהו ארבעה סוגים שונים של חיילים. לוחמים מהמיליציה הסרבית המקומית, לוחמים מצבא יוגוסלביה (JNA), מרטיצ'בי (כוחות משטרת RSK שבסיסה בקנין בפיקוד של מילאנו מרטיץ') ואנשי "הנשרים הלבנים" שהיו קבוצה סמי צבאית.

אלפי נשים בוסניאקיות נכלאו גם במתחם הדיור של האצטדיון האולימפי לשעבר שהוסב למחנה אונס. הן נאנסו בו בשיטתיות. מחנה האונס הזה להבדיל ממחנות האונס האחרים לא יועד רק עבור החיילים, אלא עבור כל הגברים הסרבים כולל האזרחים. הכוחות הסרבים בשרו לכל הגברים הסרבים באזור כי במחנה כלואות אלפי נשים בוסניאקיות והזמינו אותם לבוא לאנוס אותן. אוטובוסים מבלגרד וסביבתה החלו להסיע למתחם גברים רבים שנענו להצעה תמורת מחיר סמלי. התשלום עבור האטרקציה שימש למימון הקבוצות הצבאיות שפעלו באזור. האונס של הנשים במחנה הזה היה אלים ואכזרי במיוחד. רבות מהן לא שרדו.
למטה: ציורו של הצייר האנגלי פיטר האוסון, שעבודותיו הציגו את הזוועות שהתחוללו בבוסניה באותה התקופה וביניהן הקמת מחנות האונס עבור החיילים. האישה בציור היא רק דוגמה מתוך אלפי נשים בוסניאקיות שנאנסו במתקנים האלו.

במחנה המעצר בעיר דובוי השומרים הסרבים הפרידו בין הנשים לגברים, אך לעתים הם הובילו נשים לחדרי החקירה, אליהם הובאו גם קרובי משפחה שלהן, ואז באיומי נשק הם כפו על הקרובים לאנוס אותן מולם במטרה לבזות אותם באופן הכי אכזרי ולהוביל להרס טוטלי של הבסיס המשפחתי והאתני שלהן. באחד המקרים לדוגמה הם כפו על נער צעיר בן 14 לאנוס את אמו. במחנה אוזמניצה העיד אחד העדים במשפט של אוליבר קרסמנוביץ' שהואשם בעבירות הקשורות לטבח בוישגרד כי העצורים הגברים אולצו לאנוס את העצורות. במחנה טרנופוליה נשים וילדות נאנסו בשיטתיות על ידי חיילים שוטרים והשומרים במחנה. במחנה אומרסקה נכלאו אלפים בתנאים לא אנושיים. מעשי אונס ועינויים היו בשגרה במשך חמישה חודשים, בין האביב לקיץ.

מחנות אונס רבים הוקמו בעיר פוקה בדרום מזרח בוסניה אחרי שהיא נכבשה. מאות נשים בוסניאקיות נאנסו בהם בשיטתיות. חיילים ושוטרים הגיעו אליהם בשגרה כדי להשאיל אותן. הם בחרו כל פעם אישה אחת או יותר, לקחו אותן החוצא ואנסו אותן. במהלך משפטו של דראגולוב קובאראק, תוארו התנאים במחנות כ"לא היגייניים באופן בלתי נסבל". הם הוקמו בידיעה מלאה, ולעתים במעורבות ישירה של הרשויות המקומיות ובייחוד כוחות המשטרה. ראש המשטרה בפוקה דראגאן גובוביץ', אף זוהה כאחד הגברים שנהגו להגיע למחנות האלו. הוא בחר בעצמו את הקורבנות שלו ולאחר מכן הוא הוציא אותן החוצה ואנס אותן. אחד המחנות הידועים לשמצה היה: "הבית של קרמן". נקבות בוסניאקיות כולל קטינות מגיל 12 שהוחזקו בו, נאנסו ללא הרף.
למטה: סצנה מתוך הסרט "כאילו אני לא שם" (2010). הסרט שיחזר את האירועים שהתרחשו באחד ממחנות האונס.
נשים ונערות (חלקן בנות 14) שנבחרו על ידי ראש יחידת הסיור המיוחדת בפוקה דראגולוב קובאראק או על ידי אנשיו, נלקחו באופן שיטתי לבסיס חיילים, בית הנמצא ברחוב עוסמאן שיקיץ 16, ונאנסו שוב ושוב. במקרים אחרים הוצאו נערות מהמחנות לתקופות ארוכות, כדי להשתמש בהן כשפחות מין באזורים שונים. סגן מפקד המשטרה הצבאית בצבא סרביה רדומיר קובאץ' כלא באופן אישי ארבע נערות בדירתו, אחת מהן בת 12. הוא אנס אותן באכזריות פעמים רבות וכמו כן נהג להזמין את חבריו לביתו כדי שגם הם יאנסו אותן. לפני שהוא החליט למכור שלוש מהבנות, הוא מסר שתיים מהן לחיילים שאנסו אותן קבוצתית במשך למעלה משלושה שבועות. לאחר מכן הנערות הוחזרו לקובאץ', שמכר מיד אחת מהן, ומסר את השנייה במתנה לחברו.

עבור גברים התאבים להשביע את הדחפים הסדיסטים והאפלים שלהם אין הזדמנות טובה יותר מאשר באזורים מוכי מלחמה. ועל כן אין זה פלא שגם שומרי השלום של ארגון האומות המאוחדות ששהו באזור, אנסו את נשותיהם ובנותיהם של המובסים. הם ביקרו בקביעות במחנות האונס שנוהלו על ידי הסרבים על מנת לאנוס את הנשים הבוסניאקיות והקרואטיות שנכלאו בהם.


הנערות הצעירות והיפות ביותר הוחזקו בבית המלון וילינה ולאס (Vilina Vlas)

מספר מנהיגים צבאיים סרבים קבעו שבכל שטח מאוכלס שהם יכבשו, הנשים והילדות הבוסניאקיות תמוינה על פי גילן ויופיין. הנשים המבוגרות תאנסנה על ידי הלוחמים במקומות כמו בתים מאוכלסים או נטושים בעוד שהנערות הצעירות והיפות ביותר אשר תבחרנה בקפידה תילקחנה אל בית המלון "וילינה ולאס" (Vilina Vlas) שהוסב למתקן כליאה. בית המלון ממוקם בכפר וזגרדסקה באנגה כארבעה קילומטר צפונית-מזרחית לעיר וישגרד. המנהיגים הצבאיים כינו בלעג את בית-המלון: "בית זוֹנוֹת".

כ-200 נערות בוסניאקיות (רבות מתחת לגיל 14) הובלו למלון על ידי שוטרים ולוחמי המיליציה של ז'לקו רז'נטוביץ' אשר כונה "ארקאן", לוחמי המיליציה של ווייסלב ששל ולוחמי המיליציה של מילאן לוקיץ' שכונתה בשמות שונים, כמו: "הנשרים הלבנים", "הנוקמים" ו-"הזאבים". למיליציה היו קשרים הדוקים עם המשטרה המקומית ויחידות צבאיות אחרות וגם מילאה תפקיד בולט בטיהור האתני בעיר וישגרד וחבריה היו אכזריים במיוחד. הלוחמים היכו ועינו ללא רחם את הבוסניאקים שנפלו לידיהם, אנסו את נשותיהם ובנותיהם, ביזו אותם והשמידו את רכושם. המיליציה בין היתר אחראית לרצח של 70 בוסניאקים בכפר ביקוואץ'. מפקד המשטרה ריסטו פרישיץ' ושותפיו עזרו למיליציות באינוסן, הכאתן והוצאתם להורג אחרי שסיימו לבצע בגופן את זממם.

נאמר לנערות הבוסניאקיות שנכלאו במלון כי הן מעתה: "זוֹנוֹת" של הסרבים והן תלדנה להם "צ'טניקים", את דור ההמשך של הסרבים הלאומיים. במהלך הטבח בז'וורין למשל נלקחו למלון 16 נערות בוסניקאיות על ידי לוחמיו של מילאן לוקיץ'. הן נאנסו בברוטליות ואחר כך נרצחו. גם מנהיג המיליציה לוקיץ' שהורשע לאחר המלחמה בטבח של 70 בוסניאקים הגיע למלון לעתים קרובות במטרה לאנוס אותן. אחת הניצולות העידה כי הוא אנס אותה מספר פעמים. גם מנהל המלון דושקו אנדריץ אנס אותן. כל הקורבנות שהוחזקו במלון נאנסו באכזריות רבה על ידי המבקרים שהלמו בהן תוך כדי עם אלות ללא רחם כדי להגביר את הריגוש שלהם. רק קומץ שרדו, פחות מעשר. היתר נרצחו, השתגעו או התאבדו. המליציות קברו במקום מסתור את גופותיהן.
למטה: מלון וילנה ולאס שבו הוכו ונאנסו הנשים הבוסניאקות שנחשבו הכי יפות באזור וישגרד במהלך מלחמת בוסניה.


אונס המוני של נשים בוסניאקיות וסרביות על ידי הכוחות הקרואטים

ב-19 ביוני 1992 הקרואטים החלו לכבוש גם שטחים בבוסניה במטרה לספח אותם לקרואטיה. הלחימה הזו הסלימה במרכז בוסניה והתפשטה במהרה והגיעה לשיאה בשנת 1993. הכוחות טיהרו אתנית את השטחים שהם כבשו במיוחד מבוסניאקים. הטיהורים כללו אונס המוני של נשים. הידוע בהם היה הטיהור האתני שבוצע בעמק לשבה במהלכו נספו כ-2,000 בוסניאקים.

ב-23 באוקטובר 1993 כבשו הכוחות הקרואטים את הכפר הבוסניאקי סטופני דו במחוז ורש. הכוחות כללו את יחידות מועצת ההגנה הקרואטיות (HVO) בשם "אפוסטולי" ו"מטוריקה" בפיקוד של איביצה רג'יץ'. לאחר כיבוש הכפר הכוחות החלו להוציא להורג את כל מי שהם תפסו. הנשים נאנסו לפני שנרצחו והבתים נבזזו לפני שנשרפו. לפחות 37 מתושבי הכפר נהרגו בטבח. המפקדים הבכירים עודדו את האונס. אנטו פורונדז'יה לדוגמה, ששירת בפיקוד מועצת ההגנה הקרואטית ופיקד על המיליציה שכונתה "הג'וקרים" ולקחה חלק בטיהור האתני בעמק לאשבה הורשע אחרי המלחמה באונס שבויות. אחת הקורבנות העידה כי פורונדז'יה היכה אותה בזמן שחקר אותה, ואז בנוכחותו אחד החיילים כפה עליה לענג אותו עם פיה, ולאחר מכן אנס אותה.

הכוחות הקרואטים כמו הכוחות הסרבים הקימו גם מחנות ריכוז שבהם נשים נאנסו כמו למשל במחנה הריכוז הבוסני-קרואטי. במחנה דרטלג' מרבית השבויים היו סרבים אשר הוחזקו בתנאים לא אנושיים. הנקבות במחנה נאנסו באורח קבע ונאמר להן שכל אחת מהן תיאנס שוב ושוב על ידי גברים קרואטים, והיא תוחזק במחנה עד שהיא תלד להם: "Ustaša" (צאצא קרואטי). במחנה הקרואטי הליודרום בעיר רודוק הוחזקו אזרחים סרבים ואזרחים בוסניאקים וגם משם הגיעו דיווחים על נשים שנאנסו.
למטה: מלימה בת ה-20 נכלאה במחנה האונס KLJUC. היא נאנסה ללא הרף במשך שלושה חודשים ושוחררה בהריון.

במחקר שנערך לאחר המלחמה בקרב 68 קורבנות קרואטיות ובוסניאקיות נמצא כי 58 סבלו מדיכאון לאחר שנאנסו, 52 סבלו מדיכאון בעת המחקר שנה אחר כך ול-25 היו מחשבות אובדניות. 44 נאנסו יותר מפעם אחת, 21 נאנסו כל יום ו-29 התעברו. המחקר הוביל למסקנה הצפויה שלאונס ההמוני היו "השלכות מיידיות ארוכות טווח ועמוקות על בריאות הנפש של הקורבנות". תופעות שכיחות בקרב הנשים והילדות ששרדו כללו הפרעות פסיכולוגיות, גינקולוגיות ואחרות, הריונות לא רצויים ומחלות מין. הילדים שנולדו לנשים שנאנסו והתבגרו היו במשבר זהות קשה, בחברה שבה חובה להיות מזוהה כבוסניאק, סרבי או קרואטי.

כמו במרבית המלחמות בהיסטוריה, הגברים המובסים לא אנסו את נשותיהם ובנותיהם של הכובשים לא בשל יופי נפשם אלא כי לא עלה בידם, אך כשהייתה להם ההזדמנות הם לא היססו. ועל כן באזורים שהבוסניאקים שלטו גם הם אנסו. נשים וילדות סרביות רבות הוחזקו במבנים בסרייבו שכונו בלעג: "בתי זוֹנוֹת". הן נאנסו בהם בשיטתיות ללא רחם על ידי חיילים בוסניאקים.
למטה: "הבית של קרמן" שבו נשים ונערות בוסניאקיות רבות נאנסו באכזריות ליד פוקה.


8. אונס המוני במהלך רצח העם ברואנדה - שנת 1994 - עד 500,000 קורבנות
ברואנדה חיו שתי קבוצות אתניות עיקריות שהיו מסוכסכות (ההוטים והטוטסים). בשנים שלפני רצח העם החריפה הרטוריקה הלאומנית ההוטים והחלו להירקם תוכניות ממשיות לרצח העם שנדונו בגולי בישיבות הממשלה באותה התקופה. קבוצות של הוטים שאורגנו ומומנו בידי הממשלה החלו לאגור נשק ולהתארגן כמיליציות שמנו כ-30,000 חמושים ולהתפרס בכל המדינה. העילה המידית לתחילתו של רצח העם, הייתה הפלת המטוס שעליו היה נשיא רואנדה, ז'ובנל הבירימנה, ב-6 באפריל 1994. בתוך כמאה ימים בלבד מה-7 באפריל ועד ה-15 ביולי 1994, הושמדו כמיליון בני-אדם. כ-70% מאוכלוסיית הטוטסי במדינה.

ב-15 באפריל 1994 למשל הסתערו המיליציות אינטראהאמווה, ז'נדרמים והמשטרה הקהילתית על הכנסייה הרומית קתולית ניארובויה שנמצאת במחוז קיבונג, כ-140 ק"מ ממזרח לבירת רואנדה קיגאלי. בכנסייה הזו מצאו מקלט פליטים טוטסים רבים. הם החלו לטבוח בתושבים שהיו במקום ללא אבחנה כולל בילדים באמצעות חניתות, מצ'טות, מוטות, רימוני יד ונשק אוטומטי. לאחר מכן כדי להבטיח שכולם יושמדו, לוחמי מיליציית אינטראהאמווה אשר פעלו בשיתוף עם הרשויות, השתמשו בדחפורים במטרה להביא לקריסתו של בניין הכנסייה תוך כדי שהם רוצחים עם מצ'טות ורובים בכל מי שעדיין היה בחיים וניסה להימלט. ראש העיר סילבסטר גקומביצי הנחה את התוקפים וגם השתתף בטבח באופן אישי. כ-20 אלף טוטסים נרצחו רק בטבח הזה.
למטה: קורבנות רצח העם ברואנדה.

לצד מעשי הטבח, מפקדי הצבא העניקו לחמושים את שכרם, החופש לאנוס את הנקבות הטוטסיות מכל הגילאים והורו לאנוס אותן בפומבי להשפלה מוחלטת שתוביל באופן בלתי נמנע להתפוררותה של הקבוצה האתנית. מטרה נוספת הייתה להפרותן כדי לכפות עליהן ללדת צאצאצים הוטים בחברה פטריארכלית שבה התפיסה היא שצאצאים יורשים את מוצאם האתני מהאב. במטרה להוציא לפועל את האונס ההמוני בוצע שימוש נרחב בתעמולה דרך הדפוס, הרדיו והטלוויזיה כנגד הנשים הטוטסיות. התעמולה הציגה אותן כ-"מפתות", כדי לעודד את הגברים ההוטים לאנוס אותן וכללה קריקטורות שהודפסו בעיתונים שהציגו אותן כאובייקטים מיניים והצהרות כמו: "הטוטסיות חושבות שהן טובות עבורנו?" ו-"בואו נבדוק מה טעמה של אישה טוטסית".

אונס המוני בהיקף עצום החל להתחולל ברחבי המדינה: ברחובות, בתי-הספר, בכנסיות, מחסומים, בנייני-הממשלה ובשיחים. האונס היה אכזרי מאוד. החמושים היכו במהלך האונס את קורבנותיהם, הטילו בגופן מומים (בפרט בשדיהן, נרתיקיהן ועכוזן) והחדירו לתוך גופן חפצים כמו מקלות או כלי נשק שהובילו לעתים קרובות למותן במטרה להגביר עוד יותר את הריגוש שלהם. רבות מהקורבנות נאנסו קבוצתית שוב ושוב על ידי חמושים רבים אשר אנסו אותן כל אחד בתורו, עד שהאחרון בא על סיפוקו. מרביתן נרצחו באכזריות לאחר מכן. מכות ההרג היו לרוב מכוונות לאיברי המין שלהן. הוחדר לתוך נרתיקיהן מצ'טות, סכינים, כלי נשק, מקלות מחודדים ונשפכו על איברי המין שלהן מים רותחים וחומצות. שדייהן של רבות נכרתו כדי לבזות גם את מותן.

המיליציות גייסו גם מאות חולי איידס ששוחררו מבתי החולים השונים. הם חילקו אותם ל"כיתות אונס" וצירפו אותם לפשיטות במטרה להדביק את הנשים והילדות הטוטסיות כדי לכפות עליהן מוות איטי בייסורים. ניצולות רבות העידו שלפני שהחמושים אנסו אותן הם אמרו להן כי הם אינם מתכוונים להרוג אותן אחרי שהם יאנסו אותן אלא הם יתנו להן לחוות מוות איטי מאיידס. ההיסטוריונית פרנסואז נדווימאנה תיעדה למשל עדות של ניצולה: "במשך 60 יום גופי שימש מעבר לכל בריון, אנשי מיליצייה וחיילי המחוז. הם החריבו אותי כליל והסבו לי כאב רב. הם אנסו אותי מול ששת ילדיי. לפני 3 שנים גיליתי שנדבקתי באיידס".

רב סרן ברנט בירדסלי, עוזרו של דאלייר שכיהן כמפקד משימת הסיוע של ארגון האומות המאוחדות, העיד בבית-הדין הפלילי הבינלאומי לרואנדה (ICTR) כי ראה גופות של ילדות בנות 6 ו-7 שנאנסו בברוטליות כה רבה שנרתיקיהן היו קרועים ונפוחים. על פי מצב הגופות היה ברור כי הן נאנסו קבוצתית. בירדסלי סיכם כי: "מעשי הטבח הורגים את הגוף. האונס הורג את הנפש והיה הרבה אונס. נראה שלכל מקום שהלכנו מה-19 באפריל עד היום שעזבנו היה אונס בכל מקום ליד אתרי ההוצאה להורג". נשים הרות גם נאנסו ובמקרים רבים מתו כתוצאה מכך. רבות הושארו בחיים רק כדי להשתמש בהן כשפחות מין קולקטיביות. אחרות נשמרו כשפחות מין אישיות במשך שנים לאחר רצח העם, ולבסוף אף אולצו לעבור למדינות השכנות ביחד עם שוביהן.
למטה: גופות של קורבנות מרצח העם ברואנדה בסמוך לאגם ויקטוריה.

דוחות משנת 1996 העריכו שבין 250,000 ל-500,000 נשים וילדות טוטסיות נאנסו על ידי החמושים ההוטים בתוך מאה יום. מחקרים העלו שכמעט כל ניצולה מעל גיל 12 נאנסה. צוות חוקרים כתב לפי עדויותיהן של הקורבנות, מספר ההריונות ומספר הנשים שנרצחו אחרי שנאנסו כי כ-354,440 קורבנות נאנסו ומסקנתם הייתה כי: "כמעט כל הנשים הטוטסיות ששרדו נאנסו". כמו כן מדוח נוסף משנת 2000 אשר הוכן בידי רמי מעלה בפאנל הבינלאומי בארגון "אחדות אפריקה" עלתה גם מסקנה זהה. המדווח של האומות המאוחדות רנה דגני-סגוי כתב בדוח שלו משנת 1996 כי: "האונס היה הכלל והיעדרו היה יוצא מן הכלל". עוד הוא כתב כי: "האונס היה שיטתי ושימש כנשק בידי המבצעים. ניתן להעריך זאת מכמות ואופי הקורבנות ומצורות האונס".

הנשים הטוטסיות היוו מטרות עיקריות אך גם נשים הוטיות מתונות שהואשמו בחוסר פטריוטיות, כמו נשים שהסתירו טוטסים או שהיו נשואות לטוטסים, נאנסו. ולמען יראו ויראו החמושים אנסו אותן לעתים קרובות בפומבי והורו למקומיים לעמוד מסביב ולצפות בהן נאנסות. למשל אישה הוטית בשם מריה לואיז ניובוהונגירו העידה, כי היא נאנסה חמש פעמים מדי יום, כאשר בין אונס לאונס היא אולצה להמשיך לעבוד במשק הבית. כל פעם שהיא נאנסה, תושבים הוטים עמדו מסביב וצפו בה בלי רחמים. מתוך ההבנה כי אין השפלה גדולה יותר מלהיאנס על ידי גבר בפומבי, נקבע שזה יהיה עונשה של כל נקבה שאינה פטריוטית. כמו כן הנשים ההוטיות היפות והצעירות אולצו לעתים לספק את הלוחמים, מתוך התפיסה שזה תפקידן של הנשים במלחמות.

קורבנות ששרדו סבלו ממחלות מין כמו עגבת וזיבה. מבדיקה מדגמית בקרב 1,200 קורבנות עלה ששני שליש נדבקו באיידס. מספר התינוקות שנולדו נע בין 2,000 ל-10,000 וחלקם נשאו את נגיף האיידס. נשים רבות התעברו אחרי שנאנסו אך נרצחו. בתרבות הזו אין בושה גדולה יותר מלהיאנס ועל כן הרווקות שנאנסו הפכו לבלתי כשירות להינשא ונשים נשואות רבות ננטשו על ידי בעליהן. חלק מהנשים שהתעברו ניסו להפיל את עובריהן כדי שלא יגלו שנאנסו. אחרי המלחמה הקורבנות נודו ונשללו זכויותיהן ברכוש, בירושה ובתעסוקה. הן סבלו מחרדה מכיוון שהחמושים שאנסו אותן לא הועמדו לדין. הילדים שנולדו לנשים שנאנסו נודו וכונו "ילדים של זיכרונות רעים" (les enfants mauvais souvenir) או "ילדים לא רצויים" (enfants indésirés).


9. אונס המוני במהלך רצח העם בדארפור - שנת 2003 - 10,000 קורבנות
בשנת 2003 ממשלת סודאן החליטה להוציא לפועל את תוכניתה להשמדת כל התושבים הלא-ערבים החיים בדראפור, סודאן. הארגונים עליהם הוטלה משימת ההשמדה היו בעיקר: הצבא הסודאני, המשטרה, מליציית ג'נג'וויד (גברים רשעים על סוסים), מיליציה סודאנית נוספת שלוחמיה מגויסים בעיקר מקרב האוכלוסייה הערבית, ועוד מספר מצומצם של בדואים מצפון ריזייגת. כ-300,000 בני אדם מתו בתקיפות או הורעבו למוות. כ-3,000,000 אחרים נעקרו ונמלטו למחנות פליטים ולמדינות השכנות. ממשלת סודאן סיפקה כספים ונשק ללוחמי מיליציית ג'נג'וויד האכזריים שעמה היא תיאמה את ההתקפות המשותפות הרבות.

במהלך הטיהור האתני המפקדים העניקו ללוחמים שלהם את החופש לאנוס את הנשים והילדות על מנת לגמול להם ולהחדיר בהם מוטיבציה, ואף החישו בהם להשתמש באיבר המין הגברי שלהם כנשק מלחמה במטרה להטיל אימה על הקורבנות, ובני משפחותיהן וקהילותיהן ולהביא להשפלתם המחולטת במטרה להבטיח שגם ניצולים שיצליחו להימלט, לא ישובו בשל הבושה. כמו כן לאחר שהלוחמים באו על סיפוקם הם נהגו להטיל מומים באיבר המין של הקורבנות שהם אנסו. זה היה דבר שבשגרה.

הפשיטות של כוחות ג'נג'אוויד בוצעו בשלושה שלבים: בשלב הראשון הכפר הוקף ומי שיצא לאסוף עצי הסקה או מים הותקף. בשלב השני הם פשטו על הכפר ועברו מבית לבית. לכל בית שהם פרצו הם הוציאו להורג את הגברים והילדים הזכרים ואנסו את הנשים והילדות. לא היה אכפת להם מה גילן. הם אנסו קבוצתית מילדות בנות 5 עד נשים בנות מעל 70 כולל נשים הרות. לעתים כל הגברים והילדים קודם רוכזו במרכז הכפר והלוחמים אנסו את נשות ובנות הכפר מול עיניהם במפגן השפלה פומבי. לעתים קרובות הן נאנסו לעיני משפחותיהן (בעליהן, אביהן, אמותיהן וילדיהן) שאולצו לצפות בהן נאנסות. בשלב השלישי הם פשטו על כפרים ועיירות סמוכות, מחנות עקורים באזור ומעבר הגבול לצ'אד כדי לאנוס גם את הנשים והילדות שניסו להימלט.

הסוכנות האמריקאית לפיתוח בינלאומי (USAID), דיווחה כי מנהיגים מקומיים באחד האזורים המרוחקים של דארפור, דיווחו על מעל 400 נשים וילדות שנאנסו. חלקן נאנסו מול בעליהן. גופן של נשים רבות לאחר שהן נאנסו סומן באמצעות ברזל לוהט. ב-7 במרץ הארגון רופאים ללא גבולות (MSF) דיווח שהם טיפלו ב-500 נשים וילדות שנאנסו ושהן רק פסיק קטן מהקורבנות. הערכות הן שכ-10,000 קורבנות נאנסו, וכשליש מהן ילדות. בשנת 2004 פרסמה מחלקת המדינה האמריקאית דוח שהעלה כי המספר לא שוער נכון משום שמשפחות רבות הסתירו את האונס. בחברות הללו אישה שנאנסה היא אותן קלון למשפחתה. בעיתון ניו יורק טיימס צוטט משקיף ללא שם שהצהיר כי: "בחברה הזו אם אתה אונס אישה אחת, אנסת את כל השבט שלה".

ב-19 באוקטובר 2004 קרן החירום הבין-לאומית של האומות המאוחדות לילדים הצהירה כי "האונס בדארפור ממשיך. לוחמי מיליציות ממשיכים לאנוס נשים וילדות". העובדת פמלה שיפמן דיווחה על עשרות דיווחים מחרידים של מקרי אונס כולל מקרי אונס קבוצתיים רבים כשביקרה בשני מחנות עקורים בצפון דארפור שבוע לפני כן והוסיפה כי: "אף אישה או ילדה לא בטוחה". עבור גברים התאבים להשביע את היצרים הסדיסטים והאפלים שלהם, אין הזדמנות טובה יותר מאשר באזורים מוכי מלחמה. ועל כן גם כוחות ניטרליים אנסו. באחד המקרים למשל כאשר פליטים נסו מהתופת ותפסו מחסה במפקדת שומרי השלום של ארגון האומות המאוחדות, שש נשים נאנסו על ידי חברי משלחת מצרית. נשים צעירות וילדות נאנסו גם על ידי שומרי השלום.


10. אונס המוני במהלך מלחמת האזרחים השנייה בקונגו - שנים 1998-2013 - עד 2,000,000 קורבנות
מלחמת קונגו השנייה הידועה גם בשם "המלחמה הגדולה באפריקה" או "מלחמת העולם האפריקאית" החלה באוגוסט 1998 קצת יותר משנה אחרי מלחמת קונגו הראשונה. תשע מדינות ביבשת וכעשרים וחמש קבוצות חמושות היו מעורבות במלחמה. צבאות ומליציות של קונגו, אנגולה, צ'אד, נמיביה, זימבבואה, סודאן ומליציות אנטי אוגנדיות, רואנדיות ובורונדיות. ומולם פעלו צבאות ומליציות של אוגנדה, רואנדה ובורונדי ועם מליציה אנטי-אנגולית. המלחמה הייתה על השליטה במשאבי הטבע בקונגו. עד 2008 נהרגו כ-5.4 מיליון בני אדם מה שהפך את המלחמה למלחמה הקטלנית ביותר בעולם מאז מלחמת העולם השנייה. שני מיליון אזרחים נעקרו מבתיהם או נמלטו למדינות שכנות. המלחמה מומנה על ידי סחר במינרלים כמו בסכסוכים הקודמים.

באוקטובר 2002 למשל פלשו חיילים מ-"התנועה לשחרור קונגו" (MLC), ומ-"העצרת למען הדמוקרטיה של קונגו" (RCD-N) אל השטח המזרחי של קונגו במטרה לכבוש אותו ולבצע טיהור אתני (רצח עם שיטתי ומתוכנן מראש) של השבטים המקומיים והמבוטים שהתגוררו בצפון קיבו וביער הגשם איטורי מאחר והם נתפסו כ-"תת-אנושיים". השם שניתן לתוכנית ההשמדה היה "מחק את הלוח" (Effacer le Tableau). עד ינואר 2003 הוצאו להורג בין 60,000 ל-70,000 בני אדם כ-40% מאוכלוסייתם. בנוסף מעל 100,000 נעקרו. החיילים שהיו לעתים תכופות רחוקים מבסיסי האספקה ​​שלהם, התייחסו אליהם כמו אל בהמות. הם כלאו רבים מהם כדי להשתמש בגופם כמזון ובזמנים קשים כאשר הם היו נואשים למזון הם שחטו אותם וטרפו את בשרם.

במהלך המלחמה התחולל אונס המוני של נשים וילדות שלא היה תוצר לוואי אלא אסטרטגיה צבאית מתוכננת ומכוונת מראש. המטרה הראשונה הייתה להחדיר מוטיבציה בלוחמים. בתפיסה התרבותית נשותיו ובנותיו של האויב נחשבות הן פרסי ניצחון. ועל כן כאשר נשאל לוחם המיליציה נואל רובירינבה בן ה-16 ששירת במשך שנתיים, מדוע הוא אונס נשים וילדות, הוא השיב: "אם נראה ילדות, זו זכותנו לאנוס אותן". המטרה השנייה הייתה להביא להשפלתם המוחלטת, בחברה שבה אין בושה גדולה יותר מבת משפחה שנאנסה ובכך להוביל להרס משפחות וקהילות, ולהבטיח שהניצולים לא ישובו יותר לאדמותיהם מהבושה. איבר המין הגברי תואר לעתים קרובות כ-"נשק מלחמה.. נשק זול ופשוט לכל הצדדים שתמיד זמין להבדיל מכדורים ופצצות".

האונס ההמוני התחולל בקנה מידה עצום ובוצע בעיקר על ידי לוחמים ממיליציות כמו: ה"כוחות הדמוקרטיים לשחרור רואנדה" (FDLR), ה"קונגולזים המתנגדים הפטריוטים" (PARECO), ה"קונגרס הלאומי להגנת העם" (CNDP), "צבא ההתנגדות של האל" (LRA), "ברית הפטריוטים למען קונגו חופשית וריבונית" (APCLS) ועוד מיליציות מקומיות כמו: "מאי-מאי" (Mai-Mai). הלוחמים אנסו קבוצתית ובברוטליות יוצאת דופן מילדות בנות 5 ועד נשים בנות 80. היו אף דיווחים גם על תינוקות בנות שנה שנאנסו וזקנות בנות 90. במקרים רבים משפחותיהן אולצו לצפות בהן נאנסות. לאחר מכן נרתיקיהן לרוב הושחתו עם סכינים. דיווחי העדים כוללים למשל חייל שהחדיר קנה של אקדח לתוך נרתיקה של אישה ופתח באש במטרה וכך הוציא אותה להורג.

מדוח של "רופאים לאל גובולות" (MSF) עלה כי מעל חצי מהניצולות הותקפו בעת עבודתן בשדות לרוב על ידי מספר לוחמים. הלוחמים היכו אותן באכזריות, אנסו אותן ואחר כך הותירו אותן שרועות על האדמה. ניצולות אחרות העידו שהן נאנסו במהלך פשיטות על כפריהן. מספר גדול של ניצולות הצהירו כי הן נאנסו בצמיחה שבה הן הסתתרו, לאחר שהן נמלטו מהבתים שלהן. למשל בשנת 2013 לוחמי מיליצית M23 הוציאו להורג 44 אזרחים ואחר כך הם אנסו לפחות 61 נשים וילדות ליד העיר גומה.

מחקר מצא שבכל שעה נאנסו כ-48 נשים וילדות. בשנת 2006 דיווח תת המזכ"ל הכללי בארגון האומות המאוחדות ז'אן מארי גואנו כי בחצי שנה האחרונה נאנסו כ-12,000 נשים וילדות. בשנת 2009 העריכו שכל חודש התרחשו 1,100 מקרים וכ-72% מהניצולות עונו בעת שהן נאנסו. מעל 500 נשים וילדות נאנסו במזרח קונגו באוגוסט 2010. בשנת 2011 נאנסו עד 400,000 נשים וילדות. מאמר בכתב העת האמריקאי לבריאות הציבור (American journal of public health), העריך כי 2,000,000 נשים וילדות נאנסו עד שנת 2011. כיום חיות עד כ-200,000 ניצולות. מעטות הגיעו לטיפול מפני שאם ייוודע שנאנסו הן ינודו. בשנת 2010 אושפזו בבית החולים פנזי בבוקאבו 66 ילדות עד גיל 3 ו-50 נשים מעל גיל 65 אשר נאנסו בין חודש ינואר ליולי.
למטה: חיילים בצבא קונגו מסבירים מדוע הם אונסים נשים.
האונס האכזר הוביל לבעיות בריאותיות, חברתיות, משפחתיות ופסיכולוגיות ארוכות טווח וקשות לקורבנות אשר נותרו בחיים. מנתונים שסיפקו מרכזי הבריאות המקומיים עלה כי כ-13% היו מתחת לגיל 14. כ-87% סבלו מהפרשות מהנרתיק, וכ-79% מכאבים בבטן התחתונה. פיסטולות היו שכיחות מאוד בשל זיהום חריג ופציעות. 41% סבלו מהפרשות צואה ושתן מהנרתיק. בסקירת הרישומים הרפואיים בקרב 658 מהניצולות במרכז הבריאות סנט פול בעיר אבירה עלה כי 9% נדבקו באיידס, 13% בעגבת ו-31% בזיבה. 77% דיווחו כי הן סובלות מסיוטים ומנדודי שינה ו-91% דיווחו כי הן חיות בחרדה ומתביישות שנאנסו. בריחת שתן ופיסטולה בנרתיק שהיו סממן לכך שהן נאנסו הובילו לבידודן מקהילותיהן והגישה לניתוחי שחזור בקונגו מוגבלת.

לאה צ'ישוגי ניצולת רצח העם ברואנדה אשר נחשפה לממדי האונס החלה לתעד עדויותיהן של ניצולות. במהלך חודשיים היא ראיינה כ-500 קורבנות אונס. הצעירה ביותר בת שנה והמבוגרת ביותר בת 90 ונערה בת 14 שילדה פעמיים לאחר שנאנסה. בשנת 1997 הקימה הרופאה רחל קמבה עם חמש מעמיתותיה את ארגון "האמהות הלאומיות לסיוע לעקורים" (ANAMAD). עד שנת 2007 הארגון טיפל בכ-2,500 קורבנות אונס אולם קמבה כתבה כי "המספר ממשיך לגדול". הגינקולוג דניס מוקגווה ועמיתיו טיפלו ב-30,000 קורבנות אונס מאז תחילת המלחמה. הוא העיד כי נשים נורו באיברי המין אחרי שנאנסו ועל אחרות נשפכו כימיקלים. לדבריו השימוש באונס הוא "אסטרטגיה יעילה" שהרי המשפחות נאלצות לנוס מבתיהן ואדמותיהן מהבושה.

על אף תהליך השלום אשר החל בשנת 2003 והצבתם של שומרי השלום של ארגון האומות המאוחדות במדינה, נשים וילדות המשיכו להיאנס על ידי חיילים מהצבא הלאומי ומקבוצות חמושות אחרות, במחוזות המזרחיים של המדינה. במקרים רבים הן נאנסו קבוצתית על ידי קבוצת חיילים שהמתינו כל אחד לתורו. רק באוגוסט 2010 למשל, מעל 500 קורבנות נאנסו באכזריות. עבור גברים התאבים להשביע את הדחפים הסדיסטים והאפלים שלהם אין הזדמנות טובה יותר מאשר באזורים מוכי מלחמה. ועל כן גם קצינים וחיילים מטעם ארגון האומות המאוחדות שהוצבו באזור במהלך המלחמה ואחריה וביניהם גם שומרי השלום מהודו, אורוגוואי, מרוקו, תוניסיה ודרום אפריקה, אנסו נשים וילדות וסחרו בהן. רק בשנת 2004 לבדה אירעו 68 מקרים כאלו.
למטה: הסרטון: "בלתי ניתן לצפייה", שהופק כדי להילחם ביצרנים שיבאו את חומרי הגלם מקונגו ומימנו את המלחמה. מכיוון שמגלים פחות אמפתיה לשחורים באפריקה המשפחה לבנה וגרה באחוזה של מיליון פאונד בעומק הכפר האנגלי.

11. אונס המוני במהלך מלחמת האזרחים בסוריה ובצפון עיראק - שנים 2011-2016 - 30,000 קורבנות
בשנת 2011 החלה תסיסה בסוריה כחלק מגל רחב של הפגנות במזרח התיכון שכונו האביב הערבי בשל חוסר שביעות הרצון מהממשלה. המלחמה פרצה ב-15 במרץ לאחר שמחאות אשר קראו לסילוקו של הנשיא בשאר אל-אסד, דוכאו באלימות רבה. המלחמה הייתה רב צדדית והתנהלה בין צבא סוריה ביחד עם בעלות ברית מקומיות וזרות שביניהן: רוסיה, איראן וחיזבאללה לבין קבוצות המורדים הסוניות: "צבא סוריה החופשי", קבוצות ג'יהאדסטיות סלפיות, כמו: ג'בהת פתח א-שאם, כוחות כורדים ערבים כמו: "הכוחות הסוריים הדמוקרטים" (SDF), "המדינה האסלאמית" (ISIL) ובתמיכת מספר מדינות באזור כמו טורקיה.

עם תחילתה של המלחמה ובמהלכה האסטרטגיה של כוחות הממשלה לצד מעשי הטבח הייתה אינוס נשותיהם ובנותיהם של המורדים כדי לדכא ולבלום את המרד שכן זה נחשב להשפלה מוחלטת המובילה את המורדים להימלט מהאזור בשל החרפה. המטרה הנוספת של האונס ההמוני הייתה גם להעניק ללוחמים את שכרם, לעלות את המורל שלהם ולהחדיר בהם מוטיבציה. כמו כן גם מורדים שלחמו ב-"צבא סוריה החופשי" (FSA) אנסו את נשותיהם ובנותיהם של תומכי הממשלה בכל מקום שיכלו.

בשנת 2011 ארגנו כוחות המדינה אונס המוני של נשים בעיר דרעא. בעיר ג'סר א-שורור הטקטיקה הייתה פשיטה על הבתים שהתגוררו בהם נשים. בשנת 2012 הצהיר ארגון האומות המאוחדות שהאונס מהווה נשק מלחמה ומקרים רבים לא מדווחים. רק עד יולי 2012 דווח על מעל מאה מקרי אונס של נשים וילדות, רבות מהן נאנסו על ידי לוחמי מליציות ממשלתיות ומליציות "שַׁבִּיחָה" (בשפה המדוברת הביטוי מתאר: בריונים רחבי כתפיים). ב-13 באוגוסט קצינים עלווים הורו לחייליהם לאנוס נערות בעיר חומס שנורו למוות לאחר מכן. חיילים שסירבו לאנוס נורו בהוראת הצבא. על פי דוח ועדת החילוץ הבינלאומית שפורסם ב-14 בינואר 2013 האונס היה "מאפיין משמעותי" והסיבה העיקרית למנוסתן של כ-600,000 נשים וילדות מאזורי המלחמה.

בשנת 2013 פרסם הארגון "להציל את הילדים" כי "ילדות בקושי בנות 12 נאנסות". ראש משמר זכויות האדם במזרח התיכון, שרה לאה דיווחה כי כוחות הביטחון הסורים אונסים בחסינות מוחלטת. לפי הדיווח הלוחמים בכל המליציות החמושות אונסים. עד סוף נובמבר דווח על כ-6,000 נשים שנאנסו (חלקן קבוצתית) על ידי כוחות הממשלה, בעיקר במהלך פשיטות ממשלתיות, במחסומים או במתקני המעצר ורבות מהן התעברו. אולם הנתונים גבוהים בהרבה בהתחשב בכך שרוב המקרים לא מדווחים. הקורבנות שנאנסו התמודדו לא רק עם האונס שהן עברו אלא גם עם ההשלכות. בסוריה נשים שנאנסו במקרים רבים נרצחות על "חילול כבוד המשפחה", וגם אם הן בכל זאת מורשות על ידי בני משפחותיהן להמשיך לחיות, הן כבר אינן ראויות להינשא.

תושבים שנכלאו במתקני מעצר כדי לחוקרם אוימו שאם לא ישתפו פעולה, נשותיהם ובנותיהם תאנסנה על ידי כוחות המשטר. אינוס האסירים עצמם היה נדיר מאחר וגופם לא נחשב מגרה כמו גופן של הנשים ואף בשל החשש להיחשד כהומוסקסואליים. אולם בשל היעדר גישה לנשים במקומות הללו, ילדים ונערים דימו לעתים נשים. התקבלו דיווחים של גברים שהיו עדים לאונס. באחד המקרים למשל ילד בן 15 נאנס מול עיניו של אביו. במקרה אחר ילד בן 11 נאנס על ידי שלושה שוטרי שירותי הביטחון. בוגרים נאנסו (לרוב עם אלות) או שאולצו לאנוס אחד את השני כמו בכלא סיידנאיא. אחרים אולצו לענג את שוביהם עם פיהם.
למטה: ציטוט מתחינותיה של אישה יזידית אומללה שנפלה לידיהם של לוחמי המדינה האיסלאמית והצליחה ליצור קשר עם לוחמים עיראקים: "נאנסתי שלושים פעם וזה אפילו לא צהריים. איני יכולה ללכת לשירותים. בבקשה תפציצו אותנו!"


אונס המוני של נשים וילדות בסוריה ובעיראק על ידי לוחמי המדינה האיסלאמית (ISIL)

עם פרוץ המלחמה החל ארגון דעאש לנצל את היעדר שלטון וחוק ואת התפוררותה של החברה וכבש שטחים בסוריה ועיראק. ביוני 2014 הכריז דובר הארגון אבו מוחמד אל-עדנאני על הקמתה של המדינה האיסלאמית (ISIL) בשטחים הללו, ובה יונהג אורח חיים איסלאמי בכל תחומי החיים, והיא תמשיך להתפשט כדי להשליט בסופו של דבר את ה-"חליפות האיסלאמית" בכל המזרח התיכון ובהמשך בכל העולם. אבו באכר אל-בגדאדי התמנה לאמיר המדינה. הדובר קרא לארגון אל-קאעידה ומליציות סונים נוספים הפועלים במרחב, להצהיר אמונים למדינתם החדשה. נקבע כי הגברים והנערים הלא-מוסלמים יוצאו מיד להורג, ילדיהם הזכרים יישלחו למחנות אימונים במטרה להפוך אותם ללוחמים, ואילו בנותיהם תהפוכנה לשפחות מין עבור הלוחמים. בשיאה של המדינה האיסלאמית היא שלטה בשטח עצום בגודל של אירלנד, ומספר הלוחמים שלה הגיע עד ל-258,000 איש.

המדינה האיסלאמית התירה ללוחמיה לאנוס כל אישה וילדה לא מוסלמית אשר נופלת בשבי במטרה להחדיר בהם מוטיבציה. המטרה השנייה הייתה להענישן. על פי תפיסתם הקיצונית נקבות אשר כפרו בנביא מוחמד, עונשן הוא להיאנס על ידי לוחמיו. המטרה השלישית הייתה להשתמש במשאב גופן לגיוס כספים על ידי מכירתן כשפחות מין, ונקבע כי כל חמישית תילקח כמס. על פי הדיווחים ההיתר לאנוס נשים היווה אף טכניקה לפתות גברים בעולם להתגייס לצבא הג'יהאד של המדינה האיסלאמית. כיבושי הערים העיראקיות ביוני 2014 לווה בחטיפות ואונס המוני. עשרות אלפי נשים וילדות נאנסו במהלך הפלישות ואחריהן. נאנסו בעיקר נשים וילדות שלא היו מוסלמיות-סוניות ומרביתן נאנסו על ידי מספר לוחמים בדרך כלל על ידי חבריו של שוביהן.

ב-3 באוגוסט 2014 פלשו לוחמי המדינה האיסלאמית אל אזור אל-קניה בצפון מזרח סוריה, ואז הוציאו להורג את כל הגברים. כ-70 עד 90 גברים יזידים הוצאו להורג רק בכפר קינייה. לאחר מכן נחטפו אלפי נשים וילדות כדי להשתמש בהן כשפחות מין. כ-450-500 מהן נלקחו לאחר מכן לעיר תל עפר בעיראק ומאות נוספות לאזור סי באשה חידרי ומשם לעירייה באאג' בעיראק.
למטה: נערה יזידית בת 19 שנאנסה כמו רבות אחרות על ידי לוחמים של המדינה האיסלאמית בצפון עיראק.

ב-4 באוגוסט 2014 לוחמי המדינה האיסלאמית החלו לכבוש את הכפרים היזידים בהרי סינג'אר כדי להשמיד את העם היזידי. כל כפר שלוחמי המדינה האיסלאמית כבשו, הם דבר ראשון הפרידו בין הזכרים לנקבות. הזכרים להשמדה והנקבות ללוחמים. הגברים והנערים רוכזו ואז הוצעדו בטורים כמו צאן לאתרי ההוצאה להורג כשהלוחמים תוך כדי חובטים בהם כדי להאיץ בהם. עם הגעתם הם לעתים אולצו לחפור בעצמם את הקבר שלהם ולאחר מכן הצטוו לשכב בשורה על העפר ונורו באש אוטומטית. אחר כך בולדוזרים דחפו את גופותיהם אל הקברים המשותפים ואטמו אותם בערמות עפר. כ-3,000 זכרים נהרגו בטבח הזה. בתום המלחמה קברים משותפים רבים אותרו. הילדים הקטנים הזכרים הועברו למחנות אימונים כדי להכשירם להיות לוחמים.

בזמן שהזכרים הושמדו, הנקבות הועמסו על רכבים ונלקחו למספר אתרים ברחבי המדינה האיסלאמית כדי להעניקן ללוחמים. נשים וילדות נחטפו מהכפר היזידי הרדאן ומכפרים סמוכים באזור. ב-6 באוגוסט נרצחו 500 גברים בעיר סינג'אר ונלקחו 400 נשים כדי למוכרן כשפחות מין. בין ה-3 ל-5 באוגוסט נקלחו כ-500 נשים וילדות מהעיירה באאג', ומעל כ-200 נוספות מהכפר טל בנאט. ב-10 באוגוסט ממשלת עיראק דיווחה כי מאות נשים וילדות נחטפו בצפון המדינה במטרה להשתמש בהן כשפחות. ב-15 באוגוסט נכבש הכפר קוצ'ו. כל אוכלוסיית הזכרים בכפר כ-400, רוכזו ונורו למוות וכ-1,000 נשים וילדות נחטפו. בנוסף נחטפו מעל מאה נשים מהכפר קוג'ו, דרומית לעיר סינג'אר. נערות יזידיות רבות בעיראק שנאנסו קפצו אל מותן מהרי סינג'אר.

באוקטובר 2014 הארגון קבע במגזין הדיגיטלי "דאבק" כי היזידים הם עובדי אלילים ולכן לפי השָׁרִיעָה מותר לנהוג בנשותיהם ובנותיהם כשלל מלחמה ולאנוס אותן. צוטטו מספר פסוקים בחדית' ובקוראן אשר תומכים בזכותם לאנוס נקבות לא מוסלמיות. בסוף 2014 פרסמה המדינה האיסלאמית עלון שהתמקד בטיפול בשבויות. נכתב בו כי מותר ללוחמים לאנוס גם ילדות קטנות אם גופן ניתן לחדירה: "מותר לקיים יחסי מין עם שפחה שטרם הגיעה לגיל ההתבגרות, אם היא מתאימה". בעלון נכתב גם כי מותר ללוחמים להכות אותן כדי לחנך אותן למשמעת, ומותר להם לסחור בהן כל עוד הן לא הופרו על ידם. בעלון נוסף שהופץ ברחבי המדינה נכתב כי כל אישה לא מוסלמית צריכה להיאנס לפחות על ידי עשרה לוחמי ג'יהאד שונים כדי לכפר על מעשיה.

כל הקורבנות שנלקחו כמס היו מתחת לגיל 30 וחלקן ילדות שבקושי סיימו בית-ספר יסודי. הן הובאו למרכזים ברחבי המדינה. עם בואן הן נבדקו על ידי גינקולוגים אשר מיינו אותן לבתולות ולא בתולות. נשים בהריון עברו הפלות בכפייה. מרביתן הולבשו בבגדי פאר וחלקן אופרו בכבדות. ב-3 בנובמבר המדינה האיסלאמית הנפיקה מחירון על פי גילן. ככל שהן צעירות יותר מחירן היה גבוה יותר. הן נמכרו ללוחמים מוסלמים סונים, בעיקר עיראקים, סורים, סעודים וממדינות אחרות במפרץ הפרסי וטורקים. בדוח של מועצת זכויות האדם של ארגון האומות המאוחדות נכתב כי: "נשים וילדות מגיל 9 נמכרות כשפחות מין ללוחמים של המדינה האיסלאמית אשר מכים אותן באופן קבוע ואונסים אותן ואחר כך הן נמכרות שוב. אם הן מנסות לברוח, הורגים אותן".

בשנת 2015 המדינה האיסלאמית הכריזה על מחירן הרשמי של שפחות:
-
ילדות בגילאי שנה עד 9 תמכרנה לגברים מוסלמים תמורת 200,000 דינר (169 דולר).
- ילדות ונערות בגילאי 10 עד 20 תמכרנה לגברים מוסלמים תמורת 150,000 דינר (127 דולר).
- נשים בגילאי 20 עד 30 תמכרנה לגברים מוסלמים תמורת 75,000 דינר ($63).
- נשים בגילאי 40 עד 50 תמכרנה לגברים מוסלמים תמורת 50,000 דינר ($42).

עם זאת היו קורבנות שנמכרו במחירים נמוכים יותר כמו חפיסת סיגריות. הן נמכרו לגברים מסעודיה, המפרץ הפרסי וטורקיה. לדברי מירזה דינאי מייסדת ארגון הסיוע הגרמני-עירקי לופטברוק אירק, כל שבויה שנמכרה הארגון תיעד בבעלות של מי היא, "על כן אם ילדה בורחת כל מרכזי השליטה, המחסומים וכוחות הביטחון יודעים כי הילדה הזו ניסתה להימלט מהבעלים שלה".
למטה: מחירון נוסף של שפחות מין שהונפק ב-16 באוקטובר 2014 על ידי המדינה האסלאמית.

הלה אספנדיארי ממרכז המלומדים הבינלאומי של וודרו וילסון סיפרה כי: "בדרך כלל המדינה האיסלאמית לוקחת את הנשים המבוגרות לשוק שפחות מאולתר ומנסה למכור אותן. הנערות הצעירות יותר נאנסות או שמשיאים אותן ללוחמים. זה מבוסס על נישואים זמניים.. ולאחר שהלוחמים קיימו יחסי מין עם הנערות הצעירות האלו, הם פשוט מעבירים אותן ללוחמים אחרים". ב-11 חודשים הראשונים של 2013 קרן האוכלוסין של ארגון האומות המאוחדות (UNFPA) העניקה עזרה נפשית ל-33,430 נשים שנאנסו ולעוד כ-4,800 נשים שנאנסו בדצמבר. ג'ודי וויליאמס, מהקמפיין הבינלאומי להפסקת האונס ההמוני של נשים וילדות בעתות מלחמה, אמרה כי: "שוב בסוריה אינספור נשים מוצאות את עצמן מתמודדות עם מלחמה המתחוללת על גופן".

בנובמבר 2013 הארגון "רשת זכויות האדם האירופית-הים-תיכונית הלא ממשלתית" (EMHRN) הפיק דוח שקבע שמתחילת המלחמה בשנת 2011 נאנסו כ-6,000 נשים וחלקן נאנסו קבוצתית אולם המספר גם עשוי להיות גבוה בהרבה בהתחשב בכך כי רוב המקרים כלל אינם מדווחים. על פי הדוח מרבית הקורבנות נאנסו במהלך התקיפות. אחרות נאנסו בשבי או במחסומים. ב-12 באוגוסט 2014 העביר ארגון האומות המאוחדות מנציגיו בעיראק "דיווחים זוועתיים על חטיפתן ומעצרן של נשים וילדות יזידיות, נוצריות, טורקמניות, ושבאקיות, שנאנסו בפראות". הערכה היא כי כ-1,500 יזידיות ונוצריות אולצו לשמש שפחות מין.
למטה: ידיעה על מרווה קדר, ילדה רק בת 10. היא נלקחה עם עוד ילדות לבירה ראקה, שם נאנסה על ידי עשרות לוחמי ג'יהאד שהכניסו אותה להריון. חודשים אחר כך, חברה שנמלטה סיפרה כי ראתה אותה, אולם לא ידוע מה עלה בגורלה.

דוח של ארגון האומות המאוחדות (UNAMI/OHRCR), שהתפרסם ב-26 בספטמבר 2014, העלה כי עד סוף אוגוסט נחטפו עד 2,500 נשים וילדות. בתחילת אוקטובר החוקר באוניברסיטת שיקגו מתיו בארבר, ליקט רשימה של כ-4,800 נשים וילדות מתוך האומדן הכולל של 7,000 קורבנות. בדוח של הארגון שהופק ב-2 באוקטובר 2014 והתבסס על 500 ראיונות עם עדים, עלה כי באוגוסט המדינה האיסלאמית חטפה בין 450 ל-500 נשים וילדות למחוז נינוה בעיראק "ומשם 150 נשים לא נשואות וילדות בעיקר מהקהילות היזדיות והנוצריות, נלקחו אל סוריה במטרה להימסר ללוחמים כמתנה או כדי להימכר כשפחות מין".

באוקטובר 2014 דוח של הארגון קבע שבאוגוסט 2014 הוחזקו בין 5,000- ל-7,000 נשים יזידיות כשפחות מין בצפון עיראק. נאזנד ביח'חאני חוקר כורדי-בריטי סיפר באוקטובר 2014 כי "הנשים היזידיות טופלו כמו בַּקָּר. הן היו חשופות לאלימות פיזית ומינית לרבות אונס שיטתי ומכירתן כשפחות מין. הן נחשפו בשווקים במוסול ובראקה בסוריה, כשהן נושאות עליהן תגי מחיר".

המנהיגים של המדינה האיסלאמית שקבעו כי גברים מוסלמים חופשיים לאנוס נשים וילדות שאינן מוסלמיות, אנסו גם בעצמם. קיילה ג'ין מולר למשל, אמריקאית מפרסקוט אריזונה בת 26, עבדה בדרום טורקיה בדצמבר 2012 כדי לסייע לפליטים סורים. ב-3 באוגוסט 2013, היא נסעה שלא במסגרת עבודתה לעיר חאלב בצפון סוריה עם קבלן סורי על מנת להתקין ציוד תקשורת בבית החולים "רופאים ללא גבולות". צוות הרופאים היה בהלם עם הגעתה, שכן סוריה בעיצומה של מלחמת האזרחים הייתה מסוכנת מאוד לעובדי הסיוע הבינלאומיים ובמיוחד לנשים. למחרת הם ניסו להוביל אותה עם נהג סורי אל תחנת אוטובוס, כדי שתוכל לחזור לטורקיה אולם המכונית נקלעה למארב. הגבר הסורי שוחרר ומולר נלקחה בשבי כדי להשתמש בה כשפחת מין.

במאי 2015 דווח כי מולר מוחזקת כשפחת מין אישית של אבו סייף, אשר היה סמל ומנהיגה הרוחני של המדינה האיסלאמית. באוגוסט 2015 היא הוענקה למנהיג המדינה האיסלאמית אבו בכר אל-בגדאדי שאנס אותה באלימות ביומיום עד שהיא מתה. ב-10 בפברואר 2015, המדינה האיסאלמית שלחה למשפחתה דואר אלקטרוני עם שלוש תמונות של גופתה לבושה בחיג'אב שחור ועל פניה חבלות. לפי מצב הגופה היה ברור שהיא לא נהרגה מפיצוץ מטען חבלה, אלא כתוצאה ממכות חוזרות ונשנות שספגה מחפץ כהה. דוברת המועצה לביטחון לאומי, ברנדט מיהן, מסרה כי התמונות של גופתה אומתו בידי קהילת המודיעין.
למטה: קיילה מולר שנאנסה ביום-יום באלימות רבה על ידי מנהיג המדינה האיסלאמית אבו בכר אל-בגדאדי עד שמתה.

הניו יורק טיימס כתב באוגוסט 2015 כי "האונס השיטתי של נשים וילדות מהמיעוט היזידי הוטמע עמוקות בארגון ובתאולוגיה הרדיקלית של המדינה האיסלאמית". במאמר נכתב כי בתפיסתם לא רק שהאיסלאם מתיר ללוחמי ג'יהאד לאנוס נשים וילדות לא מוסלמיות, זו אף מצווה. תפיסה זו הומחשה היטב בעדותן של הניצולות. למשל, ניצולה בת 15 העידה כי: "בזמן שנאנסתי האנס כל הזמן אמר לי שזה: "עיבאדה" عبادة‎ (טקס דתי)". ניצולה אחרת בת 12 העידה כי "האנס שלי טען כי בכך שהוא אונס אותי, הוא מתקרב לאלוהים". ניצולה בוגרת העידה על תחינותיה בפני שובה שיפסיק לאנוס ילדה בת 12 שנשבתה יחד עמה. הוא השיב לה: "לא, היא אינה ילדה קטנה.. היא שפחה והיא יודעת לקיים יחסי מין ולקיים איתה יחסי מין משמח את אלוהים".

באמצע 2016, לורי הנננט, מאיה אלרוזו ובלינט שלנקו שעבדו בסוכנות הידיעות האמריקאית (Associated Press) דיווחו כי: "המדינה האיסלאמית הידקה את השמירה על כ-3,000 נשים וילדות שהוחזקו כשפחות מין" אף על פי שהחלה לאבד שטחים לכוחות העיראקים. הן סורסרו בעזרת אפליקציות מוצפנות: "בעיקר טלגרם, פייסבוק וואצאפ". מודעות למכירתן הגיעו לידיהם. לוחמים רבים אנסו כל אחד עשרות וחלקם אף מאות נשים. למשל, עמר חוסין ג'יהאדיסט שנתפס לאחר שהמלחמה הסתיימה הודה שהוא אנס למעלה מ-200 נשים. הוא סיפר כי המפקדים נתנו יד חופשית ללוחמים לאנוס נשים יזידיות, רבות ככל שרצו.

בדוח של ועדת חקירה בינלאומית מספטמבר 2020 נכתב בסעיף 59 שמאז שנת 2019 נשים וילדות כורדיות בכל אזור עפרין ורא'ס אל-עין נאנסות על ידי לוחמי הצבא הלאומי הסורי (פלג אשר נתמך על ידי טורקיה) וכי נגרם להן "נזק פיזי ונפשי חמור". הם אונסים אותן לא רק בכוונה להשביע את תאוותם אלא גם כדי להטיל אימה על התושבים, להגביל להרתיע ולהעניש אותם.

האונס אינו רק העונש לכופרים אלא גם השכר של הלוחמים. ועל כן בשל מחסור בכופרות הם אנסו גם נשים וילדות מוסלמיות. מספר פסקי הלכה שאחת מהן יוחסה למשל לאיש הדת הסלפי-סעודי השייח' מוחמד אל-ערפה בשנת 2013, פסקו כי בעתות מלחמה הנשים והילדות המוסלמיות סוניות מצוות לקיים יחסי מין עם הלוחמים במטרה לנחם אותם ולעלות את המורל שלהם. הפרקטיקה הזו כונתה: "ג'יהאד מיני" (جهاد النكاح‎) ובמסגרתה הן מושאות שוב ושוב בנישואים זמניים ומועברות מלוחם ללוחם. כמו כן נשים מוסלמיות סוניות מכל העולם (בין היתר מאוסטרליה, בריטניה ומלזיה) נקראו להגיע ולהצטרף כ-"נשים מנחמות".

בשנת 2014 דיווח העיתון הבריטי "דיילי מירור" כי הלוחמים הורו למשפחות מוסלמיות: "למסור להם את בנותיהם ליחסי מין". עלונים שפוזרו בערים הכבושות מוסול ותיכרית בעיראק קבעו כי נשים בתולות או לא, מצוות להצטרף ל-"ג'יהאד מיני" ולנקות את עצמן באמצעות קיום יחסי מין עם לוחמים, ונקבע כי הנשים שתסרבנה תפרנה את רצונו של אללה והן יוכו או יוצאו להורג. בדצמבר 2014 דיווח ​​משרד זכויות האדם העיראקי שהמדינה האיסלאמית הוציאה להורג בפלוג'ה 150 נקבות (נשים וילדות), כולל נשים הרות אחרי שהן סירבו להשתתף ב-"ג'יהאד מיני" ולענג לוחמים. באוגוסט 2015 דיווח דובר המפלגה הדמוקרטית של כורדיסטן כי המדינה האיסלאמית הוציאה להורג 19 נשים לאחר שגם הן סירבו להשתתף ב-"ג'יהאד מיני" ולספק לוחמים.

12. אונס המוני במהלך רצח העם הרוהינגי במיאנמר - שנים 2016-2017 - כ-18,000 קורבנות

אוכלוסיית מיאנמר מונה בעיקר בודהיסטים עם קבוצות מיעוט קטנות שחבריהן מנהלים אמונות אחרות כולל הרוהינגים (4%). הרוהינגים חיים במחוזות רוהינגיה וראכין. הם נרדפים בשיטתיות על ידי הממשלה והבודהיסטים הלאומניים משנות השבעים. נשללה מהם הזכות לנוע בחופשיות, לרכוש השכלה גבוהה ולקבל את כל השירותים ואמצעי התמיכה החיוניים. אזרחותם אף נשללה בשנת 1982. הם לא מורשים לנוע ללא אישור רשמי ובעבר נדרשו לחתום על התחייבות שלא ללדת יותר משני ילדים. אדמות רבות שלהם נושלו עבור הצבא או מתיישבים בודהיסטים שנדדו אליהם מאזורים אחרים במדינה. הם נתונים לעבודות כפייה שגרתיות שבמהלכן כל גבר רוהינגי מצווה לוותר על יממה אחת כל שבוע, כדי לעבוד על פרויקטים צבאיים וממשלתיים.

ב-9 באוקטובר 2016 פתח הצבא הבורמזי באמצעות המיליציה הבודהיסטית במתקפה כבדה כדי להשמיד את העם הרוהינגי. תושבים רוהינגים רבים ניסו נואשות לחצות את נהר נאף בסירות במטרה להימלט מהמדינה ולתפוס מחסה בבנגלדש השכנה והצבא בתגובה פתח לעברם באש עם פצצות מרגמה ומקלעים וגופות של רבים מהם החלו להישטף לחוף מהסירות הטבעות. במהלך הטיהור האתני הצבא השמיד לפחות 392 כפרים רוהינגים כולל גם בתים, בתי ספר, שווקים, חנויות, עסקים ומסגדים. מחקר מינואר 2018 העריך כי נטבחו כ-24,000 רוהינגים כולל תינוקות וילדים, כ-116,000 הוכו וכ-36,000 הושלכו לשרפות.
למטה: אחד הכפרים שהושמדו במחוז ראכין, ספטמבר 2017.

כחלק ממסע הטיהור ההנחיה ללוחמים הייתה לאנוס את הנשים והילדות הרוהינגות לא רק כדי ליהנות ולבוא על סיפוקם אלא גם כדי להפגין את עליונותם על הקבוצה האתנית כולה, להמיט עליה חרפה, ולרמוס את דתם ואמונתם שתוביל להתפוררותם. הנשים והנערות נאנסו קבוצתית על ידי חיילי צבא, שוטרי משמר הגבול במיאנמר וחמושים מהמיליציות הבודהיסטיות בראקין. רבות מהן אחרי שנאנסו אולצו להסתובב עירומות כדי לבזותן. חלקן הוחזקו במחנות הצבאיים כדי לשמש שפחות מין לחיילים. חלק מהנשים והילדות נאנסו למוות. אחרות שרדו ונמצאו מוכות הלם עם חבלות אחרי שהן הגיעו למחנות הפליטים בבנגלדש.

באחד המקרים למשל ב-26 באוגוסט 2017 נכנסו כוחות הביטחון של מיאנמר ומילציות מקומיות בראכין לתוך הכפר צ'וט פיין. הם החלו להוציא להורג את הגברים ואת חלקם הובילו לחקירה. לפני שהם החריבו את הכפר עד היסוד, הם אנסו נשים רבות. רק בטבח הזה לבד נטבחו 358 תושבים רוהינגים. תמונות לוויין שפורסמו ב-16 בספטמבר 2017 הראו שהכפר נשרף לגמרי.
למטה: פליטים רוהינגים שהצליחו להימלט למחנה הפליטים בבנגלדש. צולם ב-14 בספטמבר 2017.

ב-27 באוגוסט 2017 כ-90 חיילים ומשתפי פעולה מקומיים הגיעו לכפר טולה-טולי, הקיפו אותו וחסמו את כל נקודות היציאה. כעבור 3 ימים הכפר נכבש ותושביו הובלו אל גדת הנהר דואל טולי. הנשים הופרדו מהגברים והצטוו לשבת לאורך גדת הנהר. הגברים הועמדו בשורה לאורך גדת הנהר ואז נורו מנשקים אוטומטיים, עברו לינץ', נשרפו למוות, ראשיהן נערפו או פוצצו עם רקטות נגד טנקים. בשלב מסוים החיילים חדלו וצעקו למי שעדיין בחיים לקום ופתחו שוב באש כדי לוודא את המוות של כולם. גופותיהם הושלכו לקברים משותפים והועלו באש כדי להעלים כל זכר מהם. התינוקות והילדים הקטנים נזרקו לנהר אל מותם.

לאחר שהגברים נטבחו הכוחות לשם השעשוע הורו לנשים לעמוד ולנסות להימלט מהם. הן החלו לברוח והחיילים פתחו באש לעבר גבן. לא היה להן סיכוי. כמה נשים בניסיון נואש לחמוק מהקליעים ניסו לחצות את הנהר הסוער אולם טבעו למוות בזרם. החיילים הותירו כ-30 נשים בחיים כדי לפדות את שכרם. הם הורו להן לשבת על הקרקע לאורך הנהר ולהמתין שחיילים ייקחו אותן לבקתות הסמכות כדי לאנוס אותן. בכל פעם נלקחו מתוכן 5 נשים. אחרי שהחיילים אנסו אותן והשביעו את תאוותם, הם החטיפו להן מכות רצח עד שהן נפחו את נשמתן. לאחר מכן הבקתות הועלו באש. למעלה מ-500 רוהינגים נרצחו בטבח הזה.

ב-3 בפברואר 2017 משרד הנציב העליון של "האומות המאוחדות לזכויות אדם" (OHCHR) הפיק דוח שהתבסס על ראיונות עם למעלה מ-200 פליטים. מחצית הנשים העידו שהן נאנסו או הותקפו מינית. האלימות המינית תוארה כ"מסיבית ושיטתית". מחקר באוגוסט 2018 העריך שמעל 18,000 נשים וילדות נאנסו במהלך המלחמה. רבות נאנסו קבוצתית על ידי חיילים רבים. באחד המקרים למשל נערה רוהינגית בת 15 נגררה על הקרקע מעל כ-50 מטר בלי רחמים ואז היא נאנסה על ידי 10 חיילים.
למטה: ילדה רוהינגית, שפיקה בגום, מחזיקה את אחותה סאמיירה במחנה הפליטים בבנגלדש. צולם באוקטובר 2017.

13. אונס המוני במהלך מלחמת תיגראי - שנים 2020-2021 - עד 26,000 קורבנות
בשנת 2019, ראש ממשלת אתיופיה אבי אחמד מיזג את כל המפלגות האתניות והאזוריות של קואליציית החזית הדמוקרטית המהפכנית של אתיופיה (EPRDF), וכמה מפלגות אופוזיציה למפלגתו החדשה. חזית השחרור העממית של תיגראי (TPLF), ישות בעלת עוצמה פוליטית אשר שלטה בפוליטיקה במדינה במהלך 27 שנים כמשטר דיכוי, באמצעות מערכת דומיננטית של מפלגה אחת, סירבה להצטרף. היא טענה כי אבי אחמד הפך לשליט לא לגיטימי משום שהבחירות הכלליות אשר תוכננו ל-29 באוגוסט 2020 נדחו לשנת 2021, עקב מגיפת הקורונה המתמשכת. בספטמבר 2020 החזית העממית בראשות יושב הראש דברטסיון גברמיכאל, קיימה בחירות אזוריות בתיגראי, בניגוד להוראת הממשלה הפדרלית אשר הכריזה עליהן כבלתי חוקיות.

ב-3 בנובמבר 2020 פרצה מלחמה, בין כוח ההגנה הלאומי של אתיופיה (ENDF), המשטרה הפדרלית באתיופיה והמשטרה. האזורית, ביחד עם כוחות ההגנה של אריתריאה (EDF) כוחות ז'נדרמריה באזורי אמהרה ועפר הסמוכים, לבין כוחות ההגנה המקומיים של חזית השחרור העממית, וצבא השחרור של אורומו (OLA). כוחות הביטחון של תיגראי תקפו את בסיסי הפיקוד בצפון ואת מפקדות כוח ההגנה הלאומי של אתיופיה באזור. הכוח פתח במתקפת נגד בתיגראי. ב-28 בנובמבר כוחות בעלות הברית הפדרליות כבשו את מקלה הבירה. בסוף נובמבר ממשלת תיגראי הצהירה כי תמשיך להילחם עד ש"הפולשים" יברחו. במהלך נובמבר ודצמבר 2020 התחולל טבח המוני בלי משפט של תושבים בעיר אדיגרט, תיגראי וסביבותיה בהאגרה סלאם, מחנה הפליטים חיטס, הומרה, מאי קדרה, דברה אבי ואקסום. לפחות 10,000 בני אדם נספו והתפתח משבר הומניטרי קשה.

ב-28 ביוני 2021 כוחות ההגנה של תיגראי כבשו מחדש את עיר הבירה מקלה ואז ביולי התקדמו לאזור הערים אמהרה ואפר. בתחילת נובמבר 2021 כוחות ההגנה של תיגראי יחד עם צבא השחרור של אורומו, השתלטו על מספר עיירות בכביש המהיר מדרום לאזור תיגראי לכיוון עיר הבירה אדיס אבבה בעוד החזית העממית מתרברבת שהיא גם "שוקלת לצעוד באדיס אבבה". החזית העממית, צבא השחרור של אורומו יחד עם 7 קבוצות מורדים קטנות יותר הצהירו שהם יפרקו את ממשלת אבי אחמד.
למטה: אישה צעירה מביטה בקברי אחים בבית הקברות של הכנסייה האורתודוקסית באבונה ארגווי בעיירה מאי קדרה.

במהלך המלחמה התחולל אונס המוני יומיומי נרחב של נשים וילדות בקנה מידה גדול באופן מכוון ושיטתי של שתי הממשלות כדי לעלות את המורל של הלוחמים ולהשתמש באיבר המין הגברי שלהם כ-"נשק מלחמה", כדי "לשבור את המורל של האויב, להטיל מורא ולגרום לו לוותר על המאבק". מטרה נוספת הייתה לאלצן ללדת ילדים שאינם תגרים, כדי לבצע בהן: "ניקוי גנטי". לוחמי כוחות אתיופיה וארתריאה לעגו לקורבנות התיגראיות שהם אנסו ואמרו להן שהן משתייכות לקבוצה אתנית בלי תרבות והיסטוריה ולכן הם אונסים אותן כדי: "להפוך אותן לאמהריות", "להסיר את התיגראיות שלהן" ו-"לנקות" את קשר הדם שלהן. הלוחמים לעתים גם לא היו צריכים להשתמש בכוחם הפיזי כדי לאנוס אותן. הם ניצלו את המשבר ההומניטרי הקשה והמליצו לנשים אשר התגוררו בשטחים שכבשו להיאנס מ"רצון" בתמורה למצרכים בסיסיים, שהרי ממילא התנגדותן לא תעזורנה להן. כמו כן לוחמים שידעו שהם נושאים מחלות מין וזיהומים אנסו נשים וילדות גם במטרה להדביק אותן כסוג של לוחמה ביולוגית.

ללוחמים לא היה אכפת מה גילן של קורבנותיהם. הם אנסו קבוצתית ילדות קטנות כבנות 8 ונשים כבנות 70 כולל נשים הרות. מספר משפחות בניסיון להגן על בנותיהן מפני האונס, גילחו את ראשן והלבישו אותן בבגדי בנים בתקווה שלא יזהו שהן בנות. הקורבנות לעתים תכופות נאנסו לעיני בני משפחותיהן שאולצו בכוח לצפות. במקרים רבים אימהות ובנותיהם נאנסו זו לצד זו. הלוחמים אף כפו על גברים לאנוס בעצמם את בנות משפחתם, כדי שיבזו אותן בעצמם. מחזה שאותו הם ראו כמגרה במיוחד. הלוחמים לרוב אנסו את קורבנותיהם באופן מבזה במיוחד, תוך שהם מכנים אותן בשמות גנאי ומגדפים את הקבוצה האתנית. במטרה להגביר עוד יותר את הריגוש הם לרוב גם תוך כדי עינו אותן, כיבו סיגריות עליהן או שרפו אותן באמצעות ברזל לוהט. במקרים רבים הקורבנות נאנסו במשך ימים. אחרי שהן נאנסו לחלקן הוחדרו מוטות מתכת או מסמרים לתוך הנרתיקים שלהן.
למטה: נערה צעירה מתאוששת מפצעיה בביתה בהומרה, אתיופיה. 22 בנובמבר 2020.

בין דצמבר 2020 לינואר 2021 נרשמו מעל ל-136 מקרים בבתי החולים באזורים: מקל, איידר, אדיגרט וווקרו במזרח תיגראי. עד ה-15 בפברואר 2021 למשל נרשמו במרכזי הבריאות ובתי חולים בעיר מקלה 200 ילדות ונערות מתחת לגיל 18 שנאנסו. על פי דוח מאוגוסט עד לסוף מרץ, נרשמו בבתי החולים בערים: מקל, אדיגרט, ווקרו, שירה ואקסום, בין 512 ל-516 קורבנות. מתחילת המלחמה עד אמצע חודש אפריל 2021 נרשמו בחמישה בתי חולים פעילים לפחות 829 מקרי אונס של נשים וילדות.

אולם מרבית הקורבנות לא פונו לטיפול רפואי בשל קריסת התשתית הרפואית והתפיסה שאין בושה גדולה יותר ועדיף המוות, לכן המקרים שנרשמו במרכזי הבריאות ובתי החולים היו קצה הקרחון. האומדן גדול בהרבה ונע עד 26,000 לפי רוב הערכות. רופא בבית חולים בעיר מקלה סיפר כי לרוב כל אישה דיווחה על עוד 20 נשים שנאנסו יחד איתה שאינן כלולות בסטטיסטיקה. רבות מהקרובנות סבלו מפגיעות פיזיות ונפשיות קשות בשל האונס שהן עברו ורבות נדבקו בזיהומים ובמחלות מין כמו איידס. ביולי 2021 קרן האוכלוסין של ארגון האומות המאוחדות העריכה כי 26,000 קורבנות בנות 15-49 זקוקות לטיפול פיזי ונפשי.
למטה: ב-18 במרץ 2021 חיילים עלו על אוטובוס שנסע לעיר אדיגראט כדי לחפש קורבן לאנוס. האישה בתמונה למטה נבחרה. היא הורדה והוצעדה דרך שדות למחנה בוש שם נאנסה מעל שבוע ואז ננטשה בשיח בלי הכרה עם רגל שבורה.

מספר מקרי האונס שהתרחשו במהלך המלחמה הוא עצום. בפסקאות הבאות אני אפרט כמה דוגמאות שהיו רק קצה הקרחון. ב-4 בינואר 2021 למשל מספר רב של נשים נאנסו בעיר מקלה בירת מחוז תיגראי. חלקן נאנסו בנפרד וחלקן נאנסו קבוצתית. לאחר מכן חלקן נלקחו על ידי כוחות הביטחון ונכלאו במקומות לא ידועים ככל הנראה כדי שהן תשמשנה שפחות מין ללוחמים. ב-23 בינואר נאנסו נשים וילדות תגריות רבות על ידי חיילים אמהרים ואריתראים לרבות בעיירות ראויאן, ווקרו, אדיגרט ומקל.

ב-1 בפברואר שש נערות תגריות צעירות נאנסו על ידי לוחמים בעיר מקלה ולאחר מכן הן אוימו לא להעז לגשת לטיפול רפואי. בעיר אקסום חיילים בשיתוף פעולה עם חיילי כוחות ההגנה של אריתריאה ירו בתושבים אשר ניסו להגן על הנשים שהם אנסו. ולכן תושבים הפסיקו להגיב לבכי ולזעקות העזרה של הנשים. הם הצדיקו את אינוסן באומרם כי: "אביהן של הבנות (שנאנסו) הוא ד"ר דברטסיון גברמיכאל (נשיא תיגראי), ואבי החיילים הוא ד"ר אבי אחמד (ראש ממשלת אתיופיה). אנו לא אותו הדבר". במקרה אחר, חיילים פרצו לתוך בית טחנה ברובע קבלה 17. הם ראשית הבריחו את כל הגברים ולאחר מכן אנסו את הנשים. באזור איידר בעיר מקל שתי נשים תגריות בנות 18 ו-20 נאנסו על ידי חיילים. באותו היום התרחש אונס המוני באזורים רבים.

ב-28 בפברואר 11 נשים תגריות שלמדו בבית החולים רפרל איידר בעיר מקל נאנסו על ידי חיילים בדרכן מהספרייה למעונות. בתחילת מרץ חיילים אנסו נערה תגרית בת 15 במפגן השפלה פומבי תוך שהם כופים על תושבים תגרים, כולל אחיה, לצפות. בקרסבר בצפון העיר אדיגרט אישה תגרית נאנסה קבוצתית פעמיים על ידי החיילים. היא לא יכלה ללכת בהגיעה לבית חולים. באזורים החיצוניים של העיר מקל, חיילים צדו נשים תגריות ולקחו אותן למשך מספר שבועות כדי להשתמש בהן כשפחות מין. אחת הנשים באזורים הללו למשל נאנסה שוב ושוב על ידי החיילים מדי כל לילה במשך שבוע, לפני שהיא קיבלה טיפול רפואי. במקרה אחר שש נשים נאנסו על ידי חיילים אריתראים במהלך 10 ימים. אחת מהן העידה כי הם ראשית צילמו תמונות וצחקו. לאחר מכן היא נכפתה לסלע, הופשטה, נדקרה ואז נאנסה שוב ושוב. נרתיקה של אחת מהן מולא במסמרים, אבנים ופלסטיק.
למטה: חפצים שרופא הוציא מנרתיקה של אישה שנאנסה. אבנים, מסמרים, ניירות ושקית ניילון.

מהעבר השני גם הלוחמים התגרים אנסו נשים וילדות אמהריות באזורים שהם כבשו למשל במהלך כיבוש אזור עפר ואמהרה. בעת כיבוש העיירה נפס מוצ'ה למשל בין ה-12 ל-21 באוגוסט לוחמים תגרים אנסו 71-73 נשים לפי דיווחים רשמיים תוך כדי שהם מגדפים את הקבוצה האתנית. הם אף הרסו מתקנים רפואיים בעיירה כדי להבטיח שהן לא תקבלנה טיפול לאחר אינוסן. אחד המפקדים הסביר לקורבן שלו, אישה ששמה המלמל, מדוע הוא אונס אותה. הוא תיאר את האונס כאונס נקמה ואמר לה: "אמהרי הוא חמור, אמהרי טבח באנשינו, כוחות ההגנה הפדרליים אנסו את אשתי, ועתה ביכולתנו לאנוס אותך כמה שנרצה". בסוף אוגוסט או תחילת ספטמבר נאנסה ילדה בת 12, פילאקית גרגר, על ידי ארבעה חיילים תגרים במשך שעות לעיני אביה. במקרה אחר נערה בת 14 נאנסה שוב ושוב על ידי חמישה או שישה חיילים תגרים לבושים במדים. כל חייל אנס אותה בתורו.

בסוף אוגוסט או תחילת ספטמבר נאנסה ילדה בת 12, פילאקית גרגר, על ידי ארבעה חיילים תגרים במשך שעות לעיני אביה. במקרה אחר נערה בת 14 נאנסה שוב ושוב על ידי חמישה או שישה חיילים תגרים לבושים במדים. כל חייל אנס אותה בתורו. עדי הראייה העריכו כי החיילים הטיגריאים אנסו עשרות נשים וילדות בימים האלו ושהם אנסו נשים וילדות בעוד מספר כפרים. בין ה-31 באוגוסט ל-4 בספטמבר, כאשר החיילים התגרים כבשו את הכפר צ'נה והאזורים הסמוכים במחוז דאבאט, הם אנסו לפחות 30 נשים ונערות, תוך שהם מפליאים בהן את מכותיהם, מאיימים עליהן במוות, קוראים להן בשמות גנאי ומגדפים את הקבוצה האתנית כולה. החיילים אף ציוו על הקורבנות בלעג למלא גם את תפקידן הנוסף כנקבות וכפו עליהן לבשל להם אוכל.
למטה: איור המציג את האונס חסר ההבחנה. כל נקבה שנפלה לידהם נאנסה, בין אם הייתה ילדה, הרה, אימא או זקנה.


סיכום המלחמות שהתחוללו במאה ה-20 ובמאה ה-21

כל הזוועות שתוארו לעיל הובאו רק מהמלחמות הגדולות שהתחוללו רק במאה השנים האחרונות. עוד רבבות זוועות בממדים קטנים יותר התחוללו בפרק הזמן הזה, כמו למשל הזוועות שהתחוללו במהלך הטבח בחברון, בין ה-23 ל-29 באוגוסט 1929. 133 יהודים נטבחו. ילדים נשחטו ונשרפו חיים לעיני הוריהם, הורים לעיני ילדיהם, איבריהם נכרתו, ונשים וילדות רבות נאנסו. הפורעים פרצו למשל לביתו של גרשון בן ציון, פיסח שלא יכול לנוע ממקומו שעבד כרוקח במרפאת בית-הדסה. הם אנסו בזה אחר זה את בתו מול עיניו ולאחר מכן הם רצחו את שניהם. הפורעים קטעו גם את שתי הידיים של אשתו והיא מתה בייסורים.

והזוועות שהתחוללו במאה השנים האחרונות, הן לא יותר מטיפה אחת בתוך אוקיינוס עצום של זוועות שהתחוללו בהיסטוריה. למעלה מ-12 אלף מלחמות התחוללו בעולם רק ב-4,000 השנים האחרונות, מלחמות אלימות ביותר, קטלניות, ועקובות מדם. מלחמות עד המאה ה-19 היו מחרידות עוד יותר מכיוון שלא היה אינטרנט, טלוויזיה, רדיו, טלפונים, לוויינים, מחשבים וחשמל, ולא מעצמות עם פצצות גרעין ומאזן אימה ועל כן הלוחמים היו חופשיים לאחר ניצחונם להשביע את היצרים הסדיסטים שלהם בלי שדבר יכל לעצור בעדם. התוצאה הייתה אונס המוני של הנשים והילדות בכל אזור שהם עברו כולל אונס של ילדות קטנות. בלתי אפשרי לתאר את כל מאורעות האונס ההמוניים שהתחוללו בהיסטוריה כולה במונוגרפיה הזו, לכן אביא מספר דוגמאות.
למטה: ציורו של ז'ורז' סקוט, כתב מלחמה צרפתי ומאייר של כתב העת הצרפתי L'Illustration בתחילת המאה ה-20.


לפניכם שלוש מלחמות היסטוריות לדוגמה שבמהלכן התחוללו מאורעות אונס המוניים

1. אונס המוני לאחר כיבושה של העיר חלאב - שנת 1400 - אלפי קורבנות
בשנת 1400 החליטה השושלת הטימורית על כיבושם של שטחים שהיו בשליטת הסולטנות הממלוכית שנשלטה בידי לוחמים עבדים (שמרביתם היו ממוצא צ'רקסי). הכוחות של טימור פלשו לארמניה וגאורגיה וכבשו את הערים: סיווס, מלטיה וגזיאנטפ. הם התקדמו לעיר חאלב בזהירות ובנו מחנה מבוצר בכל לילה. מגני העיר יצאו להילחם בהם בקרב פתוח מחוץ לחומות העיר. לאחר יומיים של התכתשויות, חיל הפרשים הטימורי נע במהירות רבה בצורות קשת, והחל לתקוף את האגפים של קווי האויב. כתוצאה מההתקפות העזות, מגני העיר בפיקודו של המושל תמרדש נשברו ונמלטו בחזרה אל עבר שערי העיר והעיר נכבשה. הכובשים החליטו לאנוס את נשותיהם ובנותיהם של התושבים בפומבי, לרבות את הבתולות במטרה להביא לביזויים המוחלט.

הנשים והילדים נמלטו למסגד הגדול בעיר בניסיון נואש למצוא מקלט. חיילים נכנסו למסגד והוציאו להורג את כל הילדים בעוד שאת הנשים הם הפשיטו וקשרו אותן עם חבלים כהכנה לקראת אינוסן הפומבי. הנשים הופשטו ונקשרו גם במסגדים הקטנים. החיילים הובילו את הגברים בכוח למסגדים כדי שהם יצפו בבנותיהם, אחיותיהם ויתר בנות המשפחה שלהם, נאנסות על ידם. החיילים החלו לאנוס אותן כל אחד בתורו. כל אישה נאנסה על ידי חיילים רבים והושארה עירומה וכפותה בזמן שהם התחלפו. אחרי שכל החיילים באו על סיפוקם המפקד הורה לטבוח בכל התושבים, לכרות את הראשים שלהם ולהשליכם לערימה מחוץ לעיר עד שיערם שם מגדל של 20,000 גולגולות. הגוויות הרבות ברחובות ובמסגדים החלו להירקב והביאו לסירחון בכל העיר.


2. אונס המוני לאחר כיבוש המבצר ההולנדי בטייוואן - שנים 1661-1662 - עשרות קורבנות
במאה ה-17 חיו במבצר זילנדיה בטאיוואן תושבים הולנדים כשצבא התאגיד: "הודו המזרחית ההולנדית" הקולוניאלי מגן עליו. הוצבו בו מושל טאיוואן פרדריק קוייט עם 905 חיילים וקצינים ו-547 עבדים. שהו בו גם 63 גברים נשואים ו-218 נשים וילדים. הגברים ההולנדים דיכאו את התושבים הילידים האבוריג'ינים בכפרים רבים כאשר בין היתר הם כפו עליהם למסור להם נשים בוריג'יניות לאינוס עד שבסוף פרץ מרד בדצמבר 1652. אולם הכוחות ההולנדים שברו את המורדים והצליחו לדכא את המרד. בשנת 1662 פרצה מלחמה אחרי ששושלת מינג בסין החליטה יחד עם התושבים האבוריג'ינים לגרש את ההולנדים מטאיוואן. הכוחות הסינים בפיקוד של קושינגה פלשו לטאיוואן עם 25,000 חיילים ב-400 ג'ונקות. 6,000 חיילים התקדמו לכיוון המבצר.

בזמן הטלת המצור על המבצר, המיסיונר ההולנדי אנטוניוס המברוק ששתיים מהבנות שלו ואשתו נכלאו, נשלח אליו בדרישה שישכנע את הכוחות להיכנע אך בהגעתו הפציר במפקד לא להיכנע שכן שתי בנותיו הנוספות שהו בו והוא ידע מה יהיה גורלן. לאחר שובו, ראשו נערף וקושינגה הורה על הוצאה המונית להורג של השבויים הגברים כנקמה וביניהם אף מעט נשים וילדים. הם ניקרו לשבויים את עיניהם, כרתו את אפם, אוזניהם וארבע גפיהם ותקעו בהם מסמרים בעודם בחיים, וערפו את ראשיהם. כמו כן הם כרתו את איבר המין של הגברים ודחפו אותו לפיהם כדי לבזותם ואז שלחו את גופותיהם המרוטשות חזרה למבצר. לאחר כיבוש המבצר, הסינים הותירו את הנשים ההולנדיות בשבי כדי לפדות את שכרם ואילו את הגברים הם גירשו מטאיוואן.

לפני שהמפקדים של קושינגה מסרו את הנשים לחיילים, הם בחרו את הנשים שנראו בעיניהם הכי יפות, ואנסו אותן שוב ושוב עד שהם השביעו לגמרי את תאוותם. לאחר מכן המפקדים מסרו את הסחורה המשומשת בעיניהם לחיילים כדי שגם הם ייהנו. כך נכתב ביומן היומי של המבצר ההולנדי: "הטובות ביותר נשמרו לשימוש של המפקדים ואחר כך הן נמכרו לחיילים פשוטים". קושינגה בחר בבתו של המיסיונר המברוק (שראשו נערף לפני כן בהוראתו), להיות שפחת המין שלו. לפני שהיא נשבתה היא תוארה על ידי המפקד ההולנדי קיו, כ-"עלמה מתוקה ונעימה מאוד". הוא לקח אותה לביתו ואז החל לאנוס אותה באורח קבע. הנשים שנותרו מאחור לא שוחררו עד מותן. בשנת 1684 אף התקבלו דיווחים כי חלקן עדיין בחיים והן מוחזקות כשפחות מין.

זיכרון גורלן של הנשים נשמר באמצעות ההיסטוריוגרפיה של אותה התקופה ומאז הוזכר במחזות ודיונים רבים. המקרה הוצג במחזה של ג'ואן נומש, שהתפרסם באירופה וחשף את תחושת ההשפלה, מכך שנשותיהם נאנסו על ידי גברים לא אירופאיים. שם המחזה היה: "אנטוניוס המברוק, או המצור על פורמוסה" (Antonius Hambroek, of de Belegering van Formoza).


3. אונס המוני לאחר "מרד הבוקסרים" בסין - שנים 1899-1901 - עשרות אלפי קורבנות
מרד הבוקסרים היה מרד אנטי-זר, אנטי-קולוניאלי-ואנטי נוצרי בסין שאירע בין השנים 1899-1901 לקראת סוף שושלת-צ'ינג. המורדים כונו "בוקסרים" (באנגלית: Boxers) מכיוון שרבים מהם תרגלו אומנויות לחימה סיניות אשר כונו בזמנו "אגרוף סיני". אחרי מלחמת סין-יפן הראשונה בשנת 1985 חששו הכפריים בצפון סין מהתרחבות של תחומי ההשפעה של הזרים והתרעמו מהרחבת הזכויות למיסיונרים נוצרים. משנת 1899 הם אף הפעילו אלימות ברחבי מחוז שאנדונג ומישור צפון סין כנגד הזרים. המורדים בנוסף לכך תקפו ואף רצחו מיסיונרים נוצרים ומיסיונרים סינים. כמו כן הם החריבו רכוש זר כמו למשל מסילות ברזל. האירועים הגיעו לשיא ביוני 1900 כאשר לוחמי בוקסר משוכנעים שהם בלתי פגיעים לנשק זר, התכנסו בבייג'ינג עם הסיסמה: "תמכו בממשלת צ'ינג והשמידו את הזרים". דיפלומטים, מיסיונרים, חיילים ונוצרים סינים ברחו לרובע הנציגויות הדיפלומטיות.

בתגובה שמונה מדינות כרתו ברית ופלשו לסין עם 20,000 חיילים כדי להסיר את המצור (אמריקאים, אוסטרו-הונגרים, יפנים, צרפתים, גרמנים, בריטים, איטלקים ורוסים). הם הביסו את הצבא הקיסרי בעיר טיינג'ין וב-17 ביוני הסתערו על המבצר דאגו. ב-14 באוגוסט עיר הבירה בייג'ינג נכבשה על ידי ברית שמונה המדינות והחיילים הוציאו להורג כל אדם שהם חשדו בו כמורד. פרוטוקול מה-7 בספטמבר 1901 אף הורה לחיילים שהוצבו בעיר בייג'ינג, להוציא להורג את כל פקידי הממשל שתמכו במרד. בנוסף סין גם חויבה לשלם במהלך 39 השנים הבאות 450 מיליון טאלים, יותר מהכנסותיה השנתיות כפיצוי לשמונה המדינות. עם כיבושה של העיר כוחות בעלות הברית החלו להשתולל באלימות נגד אזרחים. הם בזזו ורצחו אזרחים רבים שנתקלו בהם.

במהלך שהותם של החיילים בעיר בייג'ינג הם אנסו בהמוניהם נשים וילדות סיניות ומונגוליות כדי לפדות את שכרם ולהענישם. הנוהג הנפוץ ביותר בקרב כוחות בעלות הברית לאינוס המוני של הנשים היה ללכוד אותן ללא הבחנה מכל הדתות והמעמדות. בעלות מידות טובות, אומללות, צעירות וזקנות. הן נלקחו לסמטאות בעיר בייג'ינג, ונכלאו שם ב-"בתי אינוס" שהוקמו עבור זה. נאמר לקורבנות כי הן מעתה: "הזוֹנוֹת של החיילים". השבילים אל הסמטאות נחסמו כדי למנוע בריחה זולת דרך אחת שמורה לכניסה ויציאת חיילים. כל חייל מכוחות בעלות הברית יכל להיכנס לכל אחד מבתי האינוס ולאנוס את אחת הקורבנות להנאתו.
למטה: הוצאה להורג נפוצה של המורדים באמצעות "מגדלי חנק". האבנים מתחת הוצאו לאט כדי לגרום למוות איטי.

החיילים צדו באופן ממוקד גם את בנות משפחתם של הגברים הסינים אשר כיהנו בתפקידים רמים, כדי להענישם באופן אישי. כך הוענש באופן אישי המנצ'ו באנרמן יולו (裕禄) מהשבט היטרה שכיהן כמשנה למלך של מחוז גִ'י (מחוז שנקרא היום חביי). אף על פי שיולו היה ביחסים טובים עם הפולשים, והיה אדם שתמיד ביקש ליצור רשמים טובים ובשל כך אף הציע לו הקונסול הבריטי במחוז טיינג'ין מקלט על סיפון אחת מספינות "הוד מלכותה" בשל נאמנותו לבריטים, הוא לא חמק מעונשו אחרי מותו. הוא נספה בקרב על העיר יאנגג'יאנג. אחרי שהעיר בייג'ינג נפלה חיילי בעלות הברית העבירו את כל שבע בנותיו אל האחוזה "ארמון השמיים", בעיר בייג'ינג ואנסו אותן שוב ושוב. לאחר מכן הן הוחזקו כשפחות מין עבור החיילים באחד מ-"בתי האינוס".

זה אף היה עונשו של צ'ונגצ'י ( 崇绮), אציל משבט אלוטה המונגולי ומלומד אשר היה בעל מעמד גבוה בחצר-מנצ'ו הקיסרית. הוא היה גם חותנו של הקיסר הקודם. בדומה לבנותיו של יולו, גם אשתו ואחת מבנותיו נלקחו על ידי החיילים הפולשים לאתר "מקדש השמיים", ושם עשרות חיילי ברית שמונה המדינות אנסו אותן קבוצתית ובברוטליות שוב ושוב בעת כיבושה של העיר. רק לאחר נסיגתם של חיילי ברית שמונה המדינות מהעיר בייג'ינג, חזרו האם ובתה לביתן, רק כדי לתלות את עצמן מהקורות. ב-26 באוגוסט 1900 צ'ונגצ'י תלה את עצמו בשל תחושת ההשפלה. בנו ועוד בני משפחה רבים התאבדו זמן קצר לאחר מכן.

במקרים רבים החיילים הנרגשים אף אנסו את הקורבנות למוות. נמצאו גופות של נשים סיניות רבות, שנאנסו לפני שהן נרצחו. המיסיונרית הנוצרית אמריקאית בסין לואלה מינר אף כתבה כי התנהגות החיילים הרוסים והצרפתים הייתה מבעיתה במיוחד. המפקד הצרפתי התעלם ואף ייחס זאת ל-"גבורה של החיילים הצרפתים". אלפי נשים ונערות סיניות התאבדו כדי לא להיאנס.


אונס נשים בזמן מלחמה על פי הדתות

1. אונס נשים בזמן מלחמה על פי האסלאם - נוסדה במאה השביעית
האונס הוא השכר ללוחמים. תפיסה זו רווחת בקרב הפרשנים המוסלמים והמקורות שלה מבוססים על הקוראן. על פי הקוראן אין מצווה גדולה יותר בעולם הזה מהניצחון במלחמת הג'יהאד ועל כן לוחם ג'יהאד אשר ניצח בקרב מגיע לו האתנן הכי נשגב שהגברים יכולים לקבלים בעולם הזה, ליהנות מגופן המפתה של הנשים. אם הלוחם נפל בקרב מובטח לו בגן עדן 72 בתולות. החוק האסלאמי מתיר לאנוס גם שבויות נשואות למרות האיסור לקיים יחסי מין עם נשים נשואות שכן זו "מצווה" חשובה יותר. האונס נחשב לפרקטיקה האולטימטיבית לאחר הניצחון בקרב שכן באמצעותו מושגות למעשה שתי מטרות בעת ובעונה אחת. הלוחם מקבל את שכרו ובני משפחת האישה את עונשם. ובתרבות האיסלאמית אין חרפה גדולה יותר מבת משפחה שנאנסה. ועל כן במקרים רבים הן נרצחות על ידי קרוביהן לאחר שהן נאנסו, מתוך התפיסה כי מוטב המוות על פני החיים עם ההשפלה.

לא רק שהנביא מוחמד לא מזכיר במילה את סבלן של הקורבנות הנאנסות על ידי לוחמיו ולא מביע טיפת רחמים וצער כלפיהן, הוא אף מצפה מהן כמו צאן שנבזז להתמסר מרצון לאדוניהן החדשים ולספק את צורכיהם. אולם כמובן שזו אינה יכולה להיות המציאות שכן אף אישה לא באמת תרצה מרצונה החופשי לענג גבר שרגע לפני שחט את כל בני משפחתה והחריב את ביתה. האונס אינו חד פעמי. כל לוחם חופשי לקחת את קורבנותיו לביתו כדי לאנוס אותן באורח קבע והן מוכרזות כשפחות המין שלו. יתר הנשים והילדות שלא חולקו בין הלוחמים בשדה הקרב, נלקחו לשווקים ושם הן נמכרו במחירים סמליים לגברים מוסלמים. כל שבויה הוחזקה בביתו של הגבר שרכש אותה ועל פי החוק האסלאמי רק הוא היה רשאי לאנוס אותה ביומיום אך המציאות הייתה שונה בחברות מוסלמיות רבות. היא היוותה טרף עבור כל הגברים בבית והם התירו גם לשכנים ולאורחים לאנוס אותה.
למטה ציורו של האמן הצרפתי ז'אן-לאון ז'רום. גבר מוסלמי מגיע לאחד השווקים שבו נמכרות נשותיו ובנותיו של האויב. הגבר בוחן היטב את פניה של אחת הנערות כדי להבטיח שאין בהן פגם והוא ייהנה לאנוס אותה לפני שהוא קונה אותה.

הנביא מודע לכך כי לוחמיו אונסים את השבויות כדי ליהנות מגופן ולא כדי שהן תלדנה להם צאצאים, ולכן הוא עוסק בהרחבה יתרה בשאלה האם בשיא הנאתם, עליהם לפלוט בתוך גופן, או עליהם לשלוף את הפין מגופן ולפלוט בחוץ כדי לא לעבר אותן. הנביא קובע שאין סיבה שלא לפלוט בתוך גופן ואף רצוי לפלוט בתוך גופן גם ללא הסכמתן. כמו כן, הנביא דן בשאלה גם כלפי קורבנות נשואות, הרי הן עלולות ללדת להם ממזרים. בעניין הזה הוא קבע כי כופרות נשואות שנופלות בשבי נישואיהן בטלים, גם אם הבעלים שלהן עדיין בחיים, ועל כן על הלוחמים לנהוג בהן כמו ברווקות והוסיף שאם הן תתעברנה, זה רצונו של אללה. מוחמד אף דוחק גם בלוחמיו הנשואים לפלוט בתוך גופן של הקורבנות ומצהיר שאם הן תלדנה כתוצאה ממזרים אז זה הגורל. ואף על פי כן הוא קובע כי אין זו חובה ומתיר ללוחמיו לצאת מגופן לפני הפליטה. פרקטיקה המכונה בקוראן: "Al-'azl" (العزل).

באוסף ההלכות והסיפורים חדית' על הנביא מוחמד הכוללים את עצותיו בנושאים שונים, הוא מזכיר שוב ושוב את הפרקטיקה. באחד המקרים למשל, ג'ביר אבן עבדאללה, אחד מבני הלוויה של הנביא מוחמד, הזכיר גבר אשר הגיע אל הנביא וסיפר לו כי ברשותו שפחה שהוא אונס כדי ליהנות מהגוף שלה, אך הוא אינו חפץ בצאצאים ממנה, ועל כן הוא שאל אותו מה עליו לעשות. הנביא השיב כי הוא יכול לצאת מגופה לפני שהוא פולט ולפלוט בחוץ אם הוא חפץ בכך ואם היא תתעבר, זה מה שנגזר עליה. בספר סונן אבו דאוד בפסוק 11:2166 מסופר גם על גבר שהגיע אל הנביא וסיפר לו כי ברשותו שפחה שהוא אונס, אולם הוא יוצא מגופה לפני שהוא פולט מפני שהוא אינו חפץ בצאצאים ממנה ועל כן הוא רוצה לדעת האם מותר לו. הנביא השיב בחיוב.

בספר צחיח אל-בוח'ארי בפסוק 3:34:432 גברים סיפרו לנביא כי הם מקבלים שבויות, את חלקם בשלל וברצונם לשאול האם בעת אינוסן, עליהם לצאת מגופן לפני שהם פולטים. הנביא השיב: "אתם באמת עושים את זה? עדיף לכם לא לעשות את זה". סיפורים דומים על לוחמים המגיעים אל הנביא מוחמד כדי לשאול אותו על הפרקטיקה הזו, מוזכרים שוב ושוב בפסוקים רבים.
בספר Al-Muwatta נכתב: "היא השדה שלך, אם ברצונך השקה אותה (פלוט בתוכה) ואם ברצונך השאר אותה צמאה".

לעתים מספר הכופרות שנפלו בשבי לא הספיק עבור כל הלוחמים ועל כן אנשי דת מוסלמים רבים פרסמו פסקי הלכה שקבעו כי בעתות מלחמה גם הנשים המוסלמיות מצוות לקיים יחסי-מין עם הלוחמים כדי לעלות את המורל שלהם ובכך להפוך אותם ללוחמים טובים יותר שבזכותן יכבשו עוד ועוד שטחים. המצווה נחשבה לכה גדולה שאף נקבע כי באותם הרגעים הן מתנקות. הפרקטיקה הזו מכונה באסלאם: "ג'יהאד מיני" (جهاد النكاح‎), במסגרתה הן מושאות בנישואים זמניים ומעוברות מלוחם ללוחם.

לפי המסורת בשנת 626 למשל לוחמיו של מוחמד הטילו מצור ממושך על היישוב היהודי אַל-מַדִינָה עד שתושביו לבסוף נכנעו. לאחר שהיהודים פתחו את השערים הם אסרו את כל הגברים והנערים, ומוחמד הורה לערוף את ראשיהם. הוא יצא אל השוק וציווה לחפור בורות ולהביאם אליו אחד אחד. עלי בן אבי טאלב, בן-דודו וחתנו של מוחמד ביצע את זוועת העריפה בידיו ממש. השחיטה נמשכה יום שלם כולל בלילה לאור נרות. ראשיהם הותזו והגוויות ללא הראשים הושלכו לתוך הבורות ונערמו בתוכם. אחרי השחיטה הבורות נאטמו עם ערמות עפר. לאחר שכל הזכרים הבוגרים ביישוב הושמדו הם התפנו לטפל בילדים ובנשים. הילדים נמכרו לעבדות בעוד הנקבות ניתנו ללוחמים כשלל מלחמה כדי לרומם את רוחם לקראת המשך מסע הכיבושים בעֲרָב.

היישוב היהודי הבא שנכבש על ידי מוחמד היה ח'ייבר, נווה המדבר העשיר והפורה בעֲרָב. בין הנשים שנתפסו לאחר הכיבוש הייתה צפיה, נערה יפת מראה שהייתה בתו של חי בן אח'טב שנרצח בליל הטבח באַל-מַדִינָה. מוחמד בחר בה מבין השבויות. הוא ציווה לענות את בעלה ולסרוק את בשרו במסרקות ברזל בשיפודים לוהטים ולערוף את ראשו ולשחוט גם את אחיו סאלם. לאחר שחיטתם הוא הביא למקום את צפיה וכפה עליה להביט בגופותיהם. אחרי כן הוא אנס אותה ולקח אותה כשלל מלחמה.


2. אונס נשים בזמן מלחמה על פי היהדות - נוסדה לפני 3,700 שנה
על פי שיטת הרמב"ם ורוב הפוסקים חייל יהודי שחושק בשבויה ששבה בזמן מלחמה רשאי לאנוס אותה. לאנוס ואז להתאפק. דהינו מותר לו לאנוס אותה רק פעם אחת. רש"י לעומתם מייצג את האסכולה המרכזית השנייה, לפיה אסור לאנוס נשים בזמן מלחמה אולם מותר לשבות אותן ואחר כך לגיירן ולהינשא להן בכפייה וזה אף גרוע יותר מהאונס החד פעמי שמתיר הרמב"ם. שיטת רש"י גם מעלה את השאלה מה הטעם בדחייה של האונס? התשובה המקובלת היא שהחייל יידע שהפורקן מונח בכיסו, כמו "פת בסלו" בלשון חז"ל. במצב כזה הניבוי הוא שהחייל יירגע ויחזור למערכה ביתר שאת עם מוטיבציה הרבה יותר גדולה. ובכן לא בטוח שהתאוריה הזו נכונה. בדרך כלל ככל שאדם קרוב יותר להשגת מטרתו, הוא מתוסכל יותר כשהיא נמנעת ממנו.

חז"ל הביעו הסתייגות מהאונס לא מפאת רחמיהם על הנשים הנאנסות אלא מכך שלוחמים יהודים מקיימים יחסי מין עם גויות. בהיתר לאנוס גויות שנשבו במלחמות השלימה התורה עם כוחו של היצר הרע וזו אם כן הרמת ידיים מול התאווה המשתוללת בקרב הלוחמים הרחוקים מנשים כשרות. בקבלה הרי מובאת ההשקפה כי אלוקים הביט בתורה ועל פיה הוא ברא את העולם, כלומר התורה קדמה לעולם ואילו כאן עמדת הפוסקים היא מתירנית. התורה היא זו שצריכה להתאים את עצמה לטבע האדם. המונח ההלכתי לחייל יהודי שאונס אישה מאויבי ישראל הוא: "דִּין אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר", שכן בשל יופייה אינוסה נחשב בלתי נמנע.

ההיתר לאנוס שבויות מכיל עוד הגבלות נוספות: בכל מקום שנכבש, מותר לכל לוחם לאנוס רק אישה אחת. הגבלה שמגבילה את המוניותו של האונס. מי שירצה לאנוס עשר נשים, יצטרך לכבוש עשר ערים. כמו כן, גם לדעת הרמב"ם ואחרים, הסבורים כי מותר ללוחמים לאנוס את נשותיו של האויב כבר בשדה הקרב, עדיין יחסי מין לא אמורים להתקיים באופן פומבי. ולכן אסור ללוחם לאנוס אישה שהוא שבה לעיני חבריו, עליו לקחת אותה קודם למקום ריק ונטוש שבו אין איש מלבדם ושם לאנוס אותה. בנוסף, על פי אחת הדעות מותר לאנוס רק במלחמות שהסתיימו בניצחון מוחץ כי במלחמות שבהן יחסי הכוחות שקולים קיים חשש כי האויב יאנוס גם את נשותיהם. ועל כן, מוטב לוותר על כניסה למעגל קסמים של אונס ואונס שכנגד. זו חוכמה מדינית.

במישורים האחרים ההלכה היא מתירנית מאוד. למשל האישה יכולה להיות גם נשואה מכיוון שהנשים נחשבות לשלל מלחמה וכפי שמותר לבזוז את רכושו של האויב, כך גם ניתן לבזוז את נשותיו. כמו כן, מותר לאנוס לא רק נשים בוגרות אלא גם ילדות קטנות וזה לא היה היתר חסר טעם שהרי ההיסטוריה מוכיחה שילדות קטנות היו עבור חלק מהלוחמים קורבנות אטרקטיביים. הקורבנות גם לא חייבות להיות יפות תואר אף על פי שהתורה מתארת אותן ככאלו אם בשל היצע דל או טעם ייחודי של לוחם. ובכן זה הגיוני אחרת היה נדרש להצמיד ללוחמים רבנים שישפטו מי מבין השבויות יפות מספיק כדי שתהיינה כשרות להיאנס.

הרב אייל קרים שכיהן כרב הצבאי הראשי של צה"ל סנגר על ההלכה בכותבו כי היא נובעת מתוך התחשבות בקשיי הלוחמים: "בעת מלחמה כחלק מהשמירה על כושר הלחימה של הצבא ועל רוחם של החיילים, ניתן לפרוץ את גדרי הצניעות ולספק את היצר הרע באמצעות משכב עם גויות טובות מראה בניגוד לרצונן, וזה מתוך התחשבות בקשיי הלוחמים ולמען הצלחת הכלל".


מדוע חיילי צבא הגנה לישראל אינם אונסים נשים ערביות?

ההיתר לאנוס את נשותיו ובנותיו של האויב היה קיים בתקופה שבה הלוחמים שהו על אדמתם ובידם היה כוח צבאי, ומצב זה שכבר נשכח מההיסטוריה חזר לאחר הקמת המדינה אולם הרעיון לאפשר לחיילי צה"ל לאנוס נשים לא הועלה בידי הפוסקים. "את ההלכה הזאת אין צורך לקיים בימינו", כתב רבה של צפת, הרב שמואל אליהו, אך הוא מיהר להוסיף שמא מישהו חלילה יחשוד בו ביופי נפש שלא במקומו: "יחד עם זאת, העקרונות המוסריים שעומדים מאחורי דין זה, בהחלט רלוונטיים גם לימינו". הרב אליהו סבור כי הסיבה שהדין אינו רלוונטי במלחמות היום היא שאין לגבר יהודי תאווה לאישה ערביה, ועל כן הוא ממילא לא ייהנה לאנוס את הנשים שהוא צפוי להיחשף אליהן, כל עוד ישראל מנהלת את מלחמותיה במזרח התיכון ולא בסקנדינביה.

מאסטרנטית באוניברסיטה העברית, טל ניצן, טענה בתזה שלה כי הסיבה לנדירות אונס ערביות על ידי חיילי צה"ל מקורה גם בשיקולים של מוסר אך גם ביחס השלילי כלפיהן. ערביות אינן נחשבות אפילו כאובייקט לאונס מכיוון שהן עברו דה-הומניזציה. ניצן עטפה את הטענה במלל הסוציולוגי הנדרש אולם היטיב להציגה בפשטות נַגָד שראיינה והסביר באופן פחות מלומד מדוע אינו מעלה על דעתו לאנוס אישה ערבייה: "איכסה, איזה גועל... לא הייתי נוגע בערבייה עם הקצה של המקל של השירותים!". ניצן הואשמה כי בתזה שלה רמוזה ביקורת אבסורדית על צה"ל, כאילו חייליו הם כה גזענים, שהם אינם אונסים נשים ערביות. מי שירצה יוכל להשתמש בביקורת כדי להצדיק את התורה המתירה לחיילים לאנוס גויות שהרי משמע שאינה גזענית כלפיהן.

אחת הסיבות שחיילי צה"ל אינם אונסים היא שגם אין להם צורך. ההיסטוריה של מדינת ישראל אומנם רוויה במלחמות, אולם לוחמיה נלחמים קרוב לבית עד עשרות קילומטרים לכל היותר. בעתות שגרה הם שבים כל שבוע לחברה שלהם ומלחמות לא נמשכות יותר ממספר שבועות. מצב זה שונה מאוד ממרבית המלחמות שהתחוללו בעולם. החיילים שהו במשך שנים ארוכות בסביבה גברית, ובמרחק של מאות ואף אלפי קילומטרים מבנות עמם, והנשים היחידות היו רק אלו שהם פגשו בשדות הקרב. ובכל זאת, אין זה מדויק שלא היו כלל מקרי אונס במלחמות ישראל. היסטוריונים רבים וביניהם ההיסטוריון בני מוריס, טוענים שבמלחמת העצמאות למרות היומרנות לטוהר נשק קפדני, ידועים כתריסר מקרי אונס של שבויות ערביות בידי חיילים יהודים.

אחד המקרים לדוגמה אירע ב-29 באוקטובר 1948 לאחר שצה"ל פלש לכפר צפצאף וכבש אותו (כפר הממוקם בגליל העליון). הכפר הותקף על ידי שתי מחלקות של משוריינים ופלוגת טנקים מחטיבה 7. קרב עז התחולל מהערב ועד השעה שבע בבוקר. לוחמי גדוד הירמוך בצבא השחרור הערבי שהגנו על הכפר נכנעו, והתושבים הניפו דגל לבן. החיילים פלשו לכפר עם הזריחה. הגברים והנשים הופרדו והובלו לצפון הכפר. החיילים קשרו את ידיהם של כ-60 גברים, כיסו את עיניהם ואז ירו בהם, השליכו אותם לבאר וכיסו אותם בחול לעיני הנשים שהתחננו לרחמיהם. במקביל, מספר חיילים הורו לארבע נערות, אחת מהן בת 14 ללוות אותם להביא מים לחיילים, ובמקום זה הם הובילו אותן לאחד הבתים הריקים, אנסו אותן ולאחר מכן רצחו את ארבעתן.
למטה: הכפר הערבי צפצאף בשנת 1938. ממוקם בגליל העליון, כ-8 קילומטרים צפונית מערבית לצפת.

זְנוּת בכפייה (Forced Prostitution)

אין משפיל יותר מאשר להיות פרוצה. זו התחתית של התחתית. גבר אחר גבר עולה עליה וחודר לתוך הגוף שלה כולל סוטים, זקנים, נרקומנים, עבריינים, פסיכופתיים ונגועים במחלות עור ומין. גברים רבים מנצלים את היותן נזקקות, ואת מעמדן הנחות בחברה ומבצעים בגופן את הסטיות הכי חולניות. זה מביא להרס הנפש, הרגש והגוף וזו אינה יכולה להיחשב עבודה מכובדת. מרבית הפרוצות בעולם עובדות בכפייה, אם זה באופן ישיר על ידי סרסורים וסוחרים, או בעקיפין עקב עוני, התמכרות לסמים, חוסר השכלה, חוסר תעסוקה, בעיות אישיות, וכמו כן עקב מבנים חברתיים פטריארכליים, ויחסי כוח בין גברים ונשים בחברה.

מרבית החברות בעולם משחר ההיסטוריה אפשרו או התעלמו מהתעשייה מתוך התפיסה שזה בלתי נמנע, שכן גברים חייבים "להתפרק" על גופן של הנשים ביום-יום. זה דרך הטבע. ועל כן לולא התעשייה הגברים שאין ביכולתם להשיג נשים, לא יצליחו למשול ברוחם ויחל להתחולל אונס המוני של נשים ברחובות. על פי התפיסה עדיף להקריב מספר קטן של נשים לטובת הכלל.

בשל אופיה הלא חוקי של הזְנות והמתודולוגיות השונות הנהוגות בהפרדה בין זְנות כפויה לזְנות מרצון, קשה לאמוד את היקף התופעה במדויק. במחקר שנערך בחסותה של ממשלת ארצות הברית בשנת 2006, עלה כי בין 600,000 ל-800,000 נקבות נסחרות מחוץ לגבולות הלאומיים מדי שנה ועוד מיליונים נסחרות במדינותיהן (כ-50% מהן קטינות). על פי דוח שהפיק משרד האומות המאוחדות (UNODC) היעדים הכי נפוצים הם תאילנד, יפן, בלגיה, הולנד, גרמניה, איטליה, טורקיה וארצות-הברית. רוב הקורבנות הנמכרות בעולם כפרוצות הן תאילנדיות, סיניות, ניגריות, אלבניות, בולגריות, בלרוסיות, מולדביות ואוקראיניות.

באירופה לאחר נפילת מסך הברזל, מדינות הגוש המזרחי כגון: אלבניה, מולדובה, בולגריה, רוסיה, בלארוס ואוקראינה, הפכו למדינות מקור עיקריות. הקורבנות מפותות להגיע למדינות עשירות יותר, עם הבטחות כוזבות שהן תעבודנה בעבודות רגילות ואז כופים עליהן לעבוד כפרוצות. הערכות הן כי שני שליש מובאות ממזרח אירופה ומסין וכ-75% מהן לא עבדו לפני כן בזְנוּת. בין מדינות היעד הן: בלגיה, הולנד, גרמניה, איטליה, טורקיה, ישראל (בעבר), איחוד האמירויות, אסיה, רוסיה וארצות הברית.

נשים מזרח אירופאיות נסחרות למספר מדינות במזרח התיכון כולל טורקיה ואיחוד האמירויות. עד לשנת 2004 ישראל הייתה גם יעד. כמו כן, חלק גדול מהנשים העיראקיות שנמלטו ממלחמת עיראק אולצו גם לעבוד כפרוצות, בעוד אחרות נסחרו בחו"ל כמו למשל בסוריה, ירדן, מצרים, קטר, איחוד האמירויות, טורקיה ואירן. רק בסוריה לבדה, העריכו כי כ-50,000 נערות ונשים עיראקיות פליטות, רובן אלמנות, אולצו לעבוד כפרוצות. הפרוצות העיראקיות הזולות הפכו את סוריה ליעד פופולרי לתיירי מין לפני מלחמת האזרחים. לקוחות מגיעים לרוב מהמדינות העשירות יותר במזרח התיכון. מחירים גבוהים מוצעים עבור בתולות.

במקסיקו ארגוני פשיעה רבים מפתים וחוטפים נשים ואז כולאים אותן וכופים עליהן לעבוד כפרוצות בבתי בושת שהם מנהלים. מרגע שהפרוצות הופכות לחסרות תועלת לארגונים הן נרצחות לעתים תכופות. ארגוני הפשיעה מתמקדים בדרך כלל בנערות עניות ומובטלות. הארגונים מפתים אותן באמצעות הצעות עבודה רגילות, והפרסום נעשה באמצעות שלטי חוצות וכרזות אשר מוצבים ברחובות. בערים מסוימות, כמו למשל בסיודאד חוארס קיימת שחיתות בכל הרמות במשטרה, במערכת המשפט ועוד המקשה על המאבק בתופעה. במלונות שבהם מוחזקות הנשים ומוכרים למשטרה, לרוב לא מתבצעות פשיטות ואינם נסגרים.

יפן היא מדינת יעד העיקרית של סחר בנשים בעיקר מהפיליפינים ומתאילנד, ונכון לשנת 2009 ההערכה היא כי בין 200,000 ל-400,000 קורבנות נסחרות דרך דרום-מזרח אסיה. הקורבנות התאילנדיות מפותות להגיע ליפן ואז הן נמכרות לבתי הזונות הנמצאים בשליטת ארגון הפשע יאקוזה (ヤクザ), שם הן מאולצות לעבוד כפרוצות ללא תשלום כדי לשלם את החובות שלהן. הערכה היא כי מדי שנה בין 10,000 ל-15,000 נערות מנפאל נסחרות בעולם, ומרביתן נמכרות לפושעים תמורת 250,000$. העלות חושפת את האכזריות, שכן תחשבו כמה גברים הפושעים כופים עליהן לספק מדי יום, כדי שהעסקה הזו תשתלם להם.

לאורך היסטוריה כולה, נשים ונערות רבות אולצו לעבוד כפרוצות. מוסד העבדות למשל התיר לאדונים לסרסר בשפחות שלהן. לא רק שהשפחות לא יכלו לסרב, אלא הן גם לא קיבלו פרוטה מהתשלום ששילמו הלקוחות. הכסף כולו נכנס לכיסו של האדון. כמו כן כובשים במלחמות שהוכרעו נהגו לכפות על בנותיהם של המובסים לעבוד כפרוצות במטרה לבזותן ולהפיק מהן רווחים.

אחד המקרים למשל היה במלחמת קאנודוס (1895-1898). מלחמה לא שוויונית בין ברזיל לכ-30 אלף תושבי קהילת מורדים בצפון מזרח באהיה. היא מסמנת את מלחמת האזרחים הקטלנית ביותר בתולדות ברזיל' שהסתיימה לבסוף בזוועות המוניות. לאחר מספר ניסיונות דיכוי צבאיים לא מוצלחים זה הגיע לסיום אכזרי ביותר באוקטובר 1897, כאשר כוח צבאי ברזילאי אדיר דרס את הכפר והשמיד כמעט את כל תושביו. הגברים נרצחו וגופותיהם רוטשו ובותרו לחתיכות קטנות מול נשותיהם וילדיהם. אחרי הטבח נותרו בחיים 150 ניצולים בלבד. הנשים שנראו טוב הועברו אל בתי הבושת בעיר סלבדור ואולצו לעבוד כפרוצות.

זְנוּת של ילדות (Child Prostitution)

כ-10 מיליון ילדות בעולם עובדות בזְנוּת. קרן החירום הבינלאומית של האומות המאוחדות לילדים (UNICEF) כתבה שמשנת 1982 נסחרו כ-30 מיליון ילדות. במדינות רבות ובמיוחד במדינות העניות התופעה נפוצה מאוד. יעדים פופולריים הם תאילנד, קמבודיה, הודו, ברזיל ומקסיקו. בקמבודיה לפחות כרבע מה-20 אלף הפרוצות הן ילדות, חלקן רק בנות 5. בסוף שנות ה-90 דיווחה הקרן כי כ-60,000 ילדות עובדות כפרוצות בפיליפינים ותיארה את בתי הבושת בעיר אנג'לס כ- "ידועים לשמצה" בשל ההצעות ללקוחות לאנוס ילדות. בעשור האחרון בין 6 ל-7 אלף ילדות נסחרו כל שנה מנפאל, אולם המספרים עלו משמעותית.

הסוחרים מנצלים את זה שילדות הן טרף קל ואת מעמדן הנחות ממילא בחברות פטריארכליות על מנת לאלצן למכור את גופן. חלק מהילדות גדלות במשפחות הרוסות, או כבר היו קורבן להתעללות מינית קודמת בביתן. חלק מהקורבנות מועברות לחו"ל. הסוחרים מנצלים את העובדה שרובן לא מסוגלות להבין את השפה של המקום החדש ולא מודעות לכך שיש להן בכלל זכויות. חלק מהלקוחות הם תיירים מערביים שמגיעים למדינות הללו במטרה לאנוס ילדות, מה שאינם יכולים לעשות במדינות המוצא.

הילדות לעתים קרובות נאנסות ומוכות. הן עובדות בסביבות מסוכנות ומזוהמות וניצבות בפני איומי אלימות בשגרה. החוקרים רובין א' קלארק, ג'ודית פרימן קלארק וכריסטין אדמק כתבו כי הילדות האלו: "סובלות מהתעללות, אומללות ומבריאות לקויה". ילדות מנפאל נאנסות ומוכות בזמן שהן מועברות לבתי הבושת, ואחר כך מושכרות עד 35 פעם בלילה תמורת דולר עד שניים. באזורים רבים מתחוללת אנרכיה מוחלטת ושחיתות כה עמוקה שלילדות לא רק שאין למי להתלונן, השוטרים גם אונסים אותן. למשל בטנזניה כ-84% מהילדות שרואיינו העידו כי נאנסו, הוכו ועונו על ידי שוטרים ושומרי הקהילה המקומית שמכונים סונגו. הפסיכותרפיסטית מרי דה צ'סני ציינה כי מעט מאוד ילדות נמלטות וניצלות: שיעורי הרצח, מקרי המוות וההתאבדויות גבוהים.

ילדות רבות נסחרות למטרת סייבר סקס. הן נמכרות לפושעים שכולאים אותן. הלקוחות אינם אונסים אותן בעצמם אלא צופים בהן נאנסות. הם נעזרים במטבעות קריפטוגרפיים מבוזרים וטכנולוגיות דיגיטליות אחרות, על מנת להסתיר את הזהות שלהם. אחרי שהתשלום מועבר הפושעים אונסים אותן מול מצלמת רשת בלייב לעיני הלקוחות. לעתים הן מאולצות בעת שהן נאנסות לצפות בלקוחות נהנים באמצעות מסכים משותפים. הלקוחות אף נותנים להן הוראות או מנחים את הפושעים איך לאנוס אותן.

בצפון קוריאה נערות בתולות בנות 14 שנבחרות בקפידה מגויסות לשרת בקבוצות תענוגות שמכונות: "כיפמוג'ו" (kippŭmjo), ומונות כ- 2,000 חברות, עבור בכירי מפלגת הפועלים בקוריאה (WPK) ובני משפחותיהם, ועבור האורחים המכובדים שלהם. כל קבוצת תענוגות כוללת שלושה צוותים: צוות "שביעות רצון" המספק שירותי מין, צוות "אושר" המספק עיסויים, וצוות "ריקוד ושירה", שחברותיו מתבקשות לעתים לרקוד כשהן עירומות למחצה. הנשים משוחררות לרוב בגיל 22, או לכל היותר בגיל 25. באפריל 2005 דווח כי 80% מהנשים שערקו מהמדינה לסין נפלו קורבן לסחר למטרת זְנוּת. הרשויות בצפון קוריאה מענישות קשות, ואף מוציאות להורג פרוצות שחזרו כולל את הילדים שלהן. בעיניהם פרוצות הן חרפה לאומה, אלא אם הן יועדו עבורם.

זְנוּת של ילדות תועדה כבר בעת העתיקה. למשל, במצרים הקרימינולוג רונלד פרחים ציין כי: "העלמות המצריות היפות ביותר אולצו לעבוד כפרוצות עד שקיבלו את הוסת הראשונה". ילדות סיניות והודיות סורסרו לרוב על ידי הוריהן או שנמכרו לסוחרים. בהודו מקובל היה שהורים מקדישים את בנותיהם למקדשים הינדים עד סוף חייהן. תפקידן היה לשמש "דוודאסיות" (פרוצות). ילדות לפני גיל ההתבגרות שנחשבו המבוקשות ביותר ניתנו ולעתים בכפייה לגברים מהמעמד הגבוה וחברי הקסטה העליונה. מספר ממשלות בהודו אסרו את המנהג, אולם המסורת נמשכת באזורים מסוימים ובעיקר במדינות: קרנאטקה ואנדרה פרדש.
למטה: תשדיר במסגרת המאבק בזְנוּת של ילדות בעיר מומבאי בהודו.

✺ חלק ג' - אבולוציה מינית ✺

בלתי נתפס הסדיזם של הלוחמים בשדות הקרב אשר החליטו לענג את עצמם דווקא בתוך גופן של נשים אומללות, שזה עתה כל עולמן חרב עליהן, לאחר שהן ראו את בני משפחותיהן נשחטים מול עיניהן ואת בתיהן נחרבים, והן בטראומה בלתי נמנעת. במקרים רבים הם אף אנסו נשים ממש רגע לפני הוצאתן להורג בכוונה ליהנות מסבלן, צערן וייסורן ברגעיהן האחרונים בחיים. הלוחמים לרוב אנסו אותן פנים מול פנים, ועל כן הם ראו מקרוב את הבעות האימה והכליה על פניהן ושמעו היטב את היבבות שבקעו מגרונן, אולם לא רק שזה לא הפריע להם ליהנות, זה אף חרמן אותם עוד יותר, עד שהם לבסוף השפריצו מרוב הנאה. לוחמים רבים גם הפליאו בהן תוך כדי את מכותיהם ללא רחם ואף אנסו אותן למוות, כדי להעצים עוד יותר את הריגוש שלהם. לאחר שהלוחמים באו על סיפוקם, הם פינו את "האטרקציה" ללוחמים הבאים בתור אשר חיכו בהתרגשות לתורם לאנוס אותן.

אונס המוני התחולל משחר ההיסטוריה גם באזורים שנפגעו מאסונות טבע ולמעשה בכל אזור שבו לגברים נקראה ההזדמנות. והסדיזם אינו מתבטא רק באזורים מוכי מלחמות ואסונות. מיליוני נקבות נאנסות מדי שנה על ידי בן משפחה, מכר או אדם זר. ולעתים האונס הוא מאורגן שכן גם מאות מליוני גברים המבקרים מדי יום בבתי בושת המנוהלים על ידי ארגוני פשיעה מגיעים בכוונה מודעת לאנוס נשים. כמו כן אונס בנישואים שזו תופעה נרחבת חושף שגברים רבים נהנים לאנוס אפילו את יקירותיהם. הם יכולים לשפשף את איבר המין שלהם בעצמם, אולם הם בוחרים לשפשף אותו דווקא בתוך גופן של נשותיהן בניגוד לרצונן, משום שכדי להשביע את תאוותם, הם חייבים בזמן שהם מרגישים נעים באיבר המין, לבהות בהן מבוזות, מושפלות ומתענות. הסדיזם הוא לא נתפס ועתה נשאלת השאלה באיזה שלב באבולוציה הגברים החלו ליהנות מסדיזם בעת קיום יחסי מין ומדוע.


התפצלות בעלי החיים לזכרים ונקבות

על מנת להבין באיזה שלב באבולוציה הגברים החלו ליהנות מסדיזם בעת שהם קיימו יחסי מין עם נשים ומדוע זה בעצם קרה, אנו צריכים לחזור עשרות אלפי שנים אחורה בזמן וראשית לשאול מדוע כמעט כל בעלי החיים בטבע התפצלו לזכרים ונקבות? ובכן, הברירה הטבעית של צ'ארלס דרווין היא רעיון אשר מסביר מדוע נוצרות בקרב בעלי החיים תכונות חשובות להישרדותם. הרעיון שלו מוכיח כי תכונות המסייעות לבעלי חיים לשרוד בטבע ולהתרבות בו עוברות מדור לדור יותר מאשר תכונות אחרות. למשל אם עקב מוטציה נולדו ג'ירפים גבוהים יותר אשר השיגו יותר מזון מראשי העצים, הם שרדו יותר ועל כן הם יתרבו יותר. מדוע אם כן ההתפצלות לזכרים ונקבות? גופו של כל פרט יכל לייצר גם זרעים וגם ביציות ולהפרות את עצמו (רבייה א-מינית).

מכיוון שמנגנון הרבייה הא-מינית הוא פשוט ואף קיים רק בקרב בעלי חיים קדומים (פרוקריוטים למשל), ניתן להניח שהרבייה המינית התפתחה בשלב אבולוציוני מאוחר. דהינו בשלב כלשהו באבולוציה אורגניזם אשר גופו יצר באופן טבעי גם זרעים וגם ביציות יצר צאצא הנושא מוטציה שהובילה את גופו לייצר רק זרעים וצאצא הנושא מוטציה שהובילה את גופו לייצר רק ביציות. במרוצת האבולוציה בעלי החיים הללו התרבו יותר בעוד שכמעט כל בעלי החיים שהפרו את עצמם נכחדו והשאלה היא מדוע?

ובכן, היתרון הבולט ברבייה מינית טמון במנגנון המולקולרי של חלוקת ההפחתה. הגנים ממוקמים בזה אחר זה על גבי DNA. ברבייה א-מינית, אם אחד הגנים של ההורה מקודד לחלבון אשר מתפקד באופן לקוי, גם הצאצאים שלו ייוולדו עם הגן הפגום. ברבייה מינית מאידך נוצר מפגש בין זוגות כרומוזומים המאפשר תהליך המכונה "שחלוף", החלפת מקטעים מקבילים בין שני כרומוזומים, וכך נוצרים בתאי הצאצאים כרומוזומים בהרכב חדש. ערבוב גנטי מאפשר מחיקת מוטציות רעות ושילוב "טובות" ואף עשוי ליצור "סופר צאצא" שהסבירות שהיה נוצר ברבייה א-מינית נמוכה בהרבה ולכן רבייה מינית מאיצה את האבולוציה.
למטה: ברווז זכר כופה על נקבה הזדווגות. ההזדווגות בקרב ברווזים היא כה אלימה שנקבות רבות אינן שורדות אותה.

בשלבים הראשונים כשבעלי החיים היו מיקרוסקופיים, הם שחררו זרע על קולטנים בגופם של בעלי חיים אחרים באופן אקראי, אולם ככל שהם התפתחו וגדלו במהלך האבולוציה, הזרעים והביציות הפכו למורכבים יותר ולא יכלו עוד לשרוד באוויר הפתוח. ועל כן האיבר שפלט את הזרע התפתח בהתאמה והפך לאיבר חודר בעוד האיבר שמקבל אותו הפך לתעלה גמישה המובילה אותו לתוך הגוף לאיבר חלול בעל דפנות עבות השומר עליו ומעניק את התנאים האופטימליים להפרייה ולהתפתחות של עובר.

בעלי החיים צריכים אף דחף להחדיר את הפין לגופם של בעלי חיים אחרים. אין זו יצירת צאצאים שמביאה אותם לעשות זאת. ועל כן במרוצת האבולוציה התפתחו בו עצביי גירוי תחושתיים אשר מאותתים למוח לשחרר כימיקלים המעניקים חוויה חיובית. עם התפתחותה של האבולוציה, מוחם החל לשחרר גם כימיקלים ממכרים יותר כמו פנתילאמין ודופמין המסבים הנאה אדירה. כמו כן בעלי החיים שחדרו ובאו על סיפוקם רק אחרי שהזרע שלהם נפלט, התרבו הרבה יותר מהאחרים מאחר והם לא הרפו מבעלי החיים שהם חדרו לתוכם לפני שהפרו אותם, ולא פחות חשוב הרפו מהם מיד לאחר מכן ובכך נמנע נזק לגוף שהופרה.
למטה: פין של אריה-ים. במרוצת האבולוציה האיבר שפלט את הזרע התארך והפך לאיבר חודר.

לאחר שסקרנו את יתרונות הרבייה המינית, נשאל מדוע בעלי החיים לא התפתחו עם שני איברי מין כך שכולם יפרו את כולם? כלומר מה היתרון ביצירת זכרים ונקבות? ובכן רבייה מינית אינה סימטרית כלל, שכן בעל חיים אחד גוהר מעל בעל חיים אחר, חודר לתוך גופו ושולט בקצב ובעוצמה בעוד בעל החיים מתחתיו חייב להיות כנוע ולאפשר לו לשפשף בתוך גופו את הפין שלו וליהנות עד שהוא משחרר בתוכו את הפרשת גופו ובא על סיפוקו. ההתנהגות הזו סותרת את הדחף הביולוגי של בעלי החיים. ובעוד בעל החיים שחדר צריך היה רק לשחרר את המטען הגנטי שלו בתוך גופו של בעל חיים אחר, פעולה הנמשכת רק כמה דקות ואחריהן הוא ממשיך בשגרת חייו, גופו של בעל החיים שנחדר מתנפח והופך למעשה לאינקובטור למשך תקופה ארוכה. במהלך התקופה שגופו משמש אינקובטור הוא עשוי לשלם בבריאותו ובחייו בשל סיבוכים וחשיפה לטורפים עקב כושרו הירוד.

ועל כן בקרב בעלי חיים עם שני איברי מין, כולם חפצים להשתמש באיבר המין הזכרי שלהם ואף אחד לא רוצה להיות הנקבה. זה נצפה בקרב בעלי חיים המעטים אשר נותרו עם שני איברי מין. דוגמה לכך ניתן לראות בחלק מהזנים של תולעים שטוחות, כמו למשל: Pseudobiceros bedfordi. בכל פעם שברצונם להזדווג הם נאבקים מי מהם יהיה הזכר. כל אחד מנסה להחדיר את הפין שלו ולא להיחדר. המאבק נמשך עד שאחד מהם מכניע את השני, וכופה עליו להיות הנקבה ולשאת בעול ההזדווגות. ביצירת זכרים ונקבות המאבק הזה פסק, שהרי הטבע נטל מהם את הבחירה והחל "לקבוע בעצמו" מי יהיה הזכר ומי הנקבה. הנקבות שנולדו ללא איבר מין זכרי, לא יכלו להתחרות בזכרים והן הפכו לפסיביות מינית. תכונה שביצרה את שיתוף הפעולה.


התפתחות גופם של הזכרים

במרוצת האבולוציה יותר ויותר בעלי חיים התפלגו לזכרים ונקבות בזכות היתרון האבולוציוני המובהק אשר טמון בשני המינים. זכרים שפשפו את הפין שלהם בגופן של הנקבות מפני שזה הסב להם הנאה אך מדוע הם החלו להפיק הנאה סדיסטית מכך? ובכן לפני שנשיב על השאלה הזו, נלמד בפרק זה כיצד גופם של הזכרים התפתח כתוצאה מכך שהוא החל לייצר רק תאי זרע.

מרגע ההתפלגות לזכרים ולנקבות נוצרה אי-סימטריה, משום שגופן של הנקבות הפך למשאב יקר כפי שתואר באחד הפרקים. ועל כן בקרב מרבית בעלי החיים, הזכרים חייבים להיאבק ביניהם על הנקבות והמאבק הוא אלים מאוד ומוביל לפציעות קשות וגם למוות כאשר רק הזכר אשר עולה בידו להכניע את כל הזכרים בטריטוריה זוכה בכל הנקבות, כך שרק הגנום שלו מתרבה. ועל כן נקבות מזדווגות תמיד רק עם הזכרים הכי אלימים שאף פיתחו התנהגויות אגרסיביות כלפיהן בשל משאב גופן המוגבל. להבדיל מהזכרים, הנקבות אינן צריכות להתחרות ביניהן מכיוון שגם אם בסביבה זכר אחד ביכולתו לעבר את כולן בזו אחר זו.

לאחר שהזכר החזק ביותר והאלים ביותר הביס את שאר הזכרים הוא זוכה להזדווג עם כל הנקבות הנמצאות בטריטוריה שלו. גם אם הנקבה משתפת עימו פעולה הביולוגיה מחייבת אותו עדיין להיות דומיננטי מאוד. עליו לזנק על גבה, לגהור מעליה ואז לאחוז בה בכוח ולרתק אותה למקומה, כדי שהיא לא תזוז בזמן שהוא מכוון את הפין אל הפתח בגופה כדי לנעוץ אותו בתוכה. לאחר מכן הזכר חייב לא להרפות ממנה, בזמן שהוא משפשף את הפין שלו בתוך גופה, עד שהוא חווה את שיא הנאתו ופולט. ומאידך תפקידה של הנקבה באותם הרגעים הוא רק לא לזוז, עד שהפין שלו פולט בתוכה, והוא בא על סיפוקו ומשחרר אותה. ועל כן במרוצת האבולוציה רק זכרים דומיננטיים ואקטיביים התרבו, בעוד הבילוגיה כפתה על הנקבות להיות פסיביות וכנועות.
למטה: תיעוד של קנגורואים זכרים נאבקים על הנקבות הנמצאות בטריטוריה שלהם. במינים רבים המאבק אלים מאוד.
בעוד ההזדווגות עוזרת לזכרים לשפר את כושרם, הנקבות משלמות את המחיר ברוב המינים. לא רק שגופן הופך לאינקובטור הן גם לעתים קרובות נפצעות. למשל, לזכרי החיפושיות (bean weevils) יש קוצים בפין המשחיתים את התעלה של הנקבות. לזכרי גופים איבר מין שהורס את הביב של הנקבות כשהוא מוחדר בכוח. בקרב עופות הנקבות לעתים קרובות נפצעות והזרע שהזכרים משחררים בגופן עשוי להכיל פתוגנים וצואה העלולים להמיתן. פילות הים נפצעות לעתים קרובות ואחת מכל 1,000 נהרגות. נקבות נפצעות או נהרגות גם בקרב: אריות, מכרסמים, חתולים, כלבי ים, אריות ים, טריטונים, דולפינים ונחשי בירית.

במינים רבים כמו למשל בקרב החלזונות והשבלולים (Littorina), הנקבות נאלצות לשאת את הזכרים על גבן בעת ההזדווגות, מה שגורם להן לאבד אנרגיה שקריטית מאוד להישרדותן. כמו כן, במינים רבים כמו למשל בקרב חיפושיות צלילה (ממשפחת השחיניתיים), הזכרים נותרים על גבן של הנקבות עד שש שעות לאחר ההזדווגות, תוך כדי שהם מחזיקים אותן מתחת למים, ומדי פעם מטים אותן לאוויר, כדי שאף זכר אחר לא יתקרב אליהן. בקרב רצי מים הזכרים נשארים על גבן של הנקבות במשך מספר דקות עד מספר שבועות. מטרתן של תקופות כה ארוכות היא לראותן מטילות את ביציהן, כדי לוודא שהצאצאים שלהם.

במינים מסוימים נוזל הזרע מכיל כימיקלים הפוגעים בביב של הנקבות כדי להבטיח שאחריהם אף זכר לא יצליח להזדווג עימן. הכימיקלים פוגעים בגופן, הם גורמים לדלקות ומקצרים את תוחלת החיים שלהן. בקרב זנים רבים לאחר שהזכרים משחררים את הזרע, הם מפרישים חומרים שמתקשים וסותמים את הפתח שלהן (כמו פלאג) כדי שזכרים אחרים לא יוכלו להזדווג עימן. בקרב כמעט כל המינים בממלכת הטבע הנקבות למעשה אינן בוחרות את הזכרים שעימם הן מזדווגות, הזכרים בוחרים אותן.
למטה: צפרדע גוהר מעל גופת נקבה שנמחצה למוות בעת שנאנסה. הנקבות במקרים רבים נמחצות או טובעות למוות.

מכיוון שהנקבות משלמות את המחיר, הן לעתים קרובות אינן משתפות פעולה והזכרים "נאלצים" לכפות עליהן את ההזדווגות. הכפייה מובילה לדימורפיזם מיני מכיוון שזכרים בעלי ממדיים גדולים יותר הצליחו לאנוס הרבה יותר נקבות ועל כן הם התרבו יותר וכך במינים רבים נוצרו הבדלים מורפולוגיים משמעותיים בין הזכרים לנקבות. בקרב נחשי בירית מצויים לדוגמה הוכח כי זכרים בעלי גוף כבד יותר הצליחו לאנוס הרבה יותר נקבות מנחשים זכרים אחרים. כמו כן, זכרים רבים פיתחו תכונות נוספות.

למשל רגליהם הקדמיות של זכרי זבובאים השתנו, כדי שהם יוכלו לאחוז בקלות בבסיס הכנפיים של הנקבות בעת ההזדווגות. השינויים כללו התפתחות ציפורניים, קימורים וזיפים כדי להבטיח שהנקבות לא תוכלנה להימלט מהזכרים אחרי שקפצו עליהן. לזכרי חיפושיות (bean weevils) התפתחו קוצים בפין הננעצים בביב של הנקבות ומשמשים עוגן כדי שהן לא תוכלנה לברוח. לזכרי חיפושיות צלילה ממשפחת השחיניתיים התפתחו מבני יניקה על רגליהן הקדמיות כדי שהם יוכלו לתפוס נקבות חולפות ולדבוק לגבן. לזכרי עופות-מים פין מפוטל עם כיוון השעון הנתקע בביב של הנקבות ומאפשר להזדווג עימן ללא שיתוף פעולה.
למטה: הזדווגות בקרב לוטרות-ים. ההזדווגות בקרב לוטרות-ים היא כה אלימה שנקבות רבות אינן שורדות אותה.
בפין של חלק מהמינים התפתח מנגנון נעילה, קֶשֶׁר שמתנפח בשל הגירוי בנרתיק ונתקע בתוכו, כמו למשל בקרב דרוזופילות (Drosophila Montana), כלבים, זאבים וחזירים. המנגנון מונע מהנקבות להימלט כל עוד הזכרים לא באו על סיפוקם ונרגעו. בקרב מינים בהם הזכרים פחות גדולים התפתח כושר גבוה יותר אשר מחפה על כך ומאפשר להם להזדווג בכוח עם הנקבות.

בקרב הנקבות מאידך האבולוציה התפתחה הפוך. ככל שהן היו חלשות יותר ופתח החדירה בגופן היה חשוף יותר, הן התרבו יותר ועל כן איבר המין שלהן לא רק שלא פיתח הגנות כמו קוצים וניבים, הוא פרוץ לגמרי ומאפשר לזכרים לאנוס אותן בקלות. בגופן של הנקבות בחלק מהמינים אף התפתח מנגנון שעוזר לזכרים לאנוס אותן. למשל בקרב חזירות החדירה לתוך הנרתיק גורמת להן לשיתוק, שמאפשר לזכרים להמשיך מבלי שהן תוכלנה להתנגד. המנגנון קיים למשל גם בקרב ברווזות מוסקוביות. בקרב חיפושיות הצלילה (ממשפחת השחיניתיים למשל), גבן של הנקבות השתנה על מנת שהזכרים יוכלו לרכב עליהן בקלות.
למטה: הזדווגות בקרב קופים. נקבה מנסה נואשות להימלט מהזכר שאונס אותה.

התפתחותה של ההנאה הסדיסטית

מכיוון שהנקבות משלמות את המחיר הן לעתים קרובות לא משתפות פעולה עם הזכרים והזכרים כופים עליהן את ההזדווגות. ולכן ההזדווגות בקרב בעלי חיים רבים בטבע היא אלימה מאוד. זכרים כופים עליהן את ההזדווגות באמצעות אלימות, איומים, הטרדות או טקטיקות אחרות. הזדווגויות בכפייה נצפו במינים רבים בקרב יונקים, עופות, חרקים ודגים. זה נצפה בקרב גופים, דולפיננים, דולפיני נהרות, דולפני מזנק, דולפיני לבן-ראש, דובים גריזליים, דובי קוטב, פרסתנים, אלתייות גמלוניות, פנדוריים, שפיראים, טריטונים אדומים, אלתיות כסופות, יחמורים אירופיים, אורנגאוטנים פראיים וגם שימפנזים. וכמו כן גם בקרב נברני מים, עופות בר, ברכיות, בבוני מצרים. זה אף נפוץ גם בקרב קופי עכביש, מקוקים ברברים פראיים ובקרב עוד פרימטים רבים.

בבוני מצרים לדוגמה נושכים את צווארן של הנקבות ומאיימים עליהן במטרה לכפות עליהן את ההזדווגויות. שימפנזים פראיים מסתערים על הנקבות, ומנענעים עליהן ענפים, מכים אותן, בועטים בהן, חובטים בהן, סוטרים להן, נושכים אותן וגוררים אותן. אורנגאוטנים (סוג של קופי אדם) הם בין היונקים החזקים ביותר. בתצפיות ראו שכמעט 90% מההזדווגויות היו אלימות ביותר גם כשהנקבות כלל לא התנגדו. הסבר אפשרי שזה נועד להשרות בהן פחד כדי שהן תיכנענה ביתר קלות גם בפעמים הבאות.
למטה: שני פילי ים נלחמים על 50 נקבות. המאבק ביניהם אלים ביותר והוא נמשך עד שאחד מהם נפגע ונמלט מהאזור. אולם הזכר המובס נחוש לאנוס לפחות את אחת הנקבות, ועל כן הוא פולש שוב לטריטוריה בזמן שהזכר השולט מנמנם.
הזכרים בקרב מינים רבים קופצים על הנקבות וכופים עליהן בכוח את ההזדווגות. הזדווגות בכפייה שכיחה מאוד למשל בקרב רצי מים. ללא כל התנהגות של חיזור, הזכרים עולים על הנקבות שמנסות להתנגד ולהוריד אותם מעליהן. הזכרים משתמשים ברגליהם הקדמיות, כדי לאחוז בהן בחוזקה ולא לאפשר להן להימלט. אחר כך הם מחדירים בכוח את איבר המין שלהם לתוך גופן של הנקבות ומזדווגים עימן בכפייה. זכרי הטריטונים (notophthalmus viridescens) לוכדים נקבות שמסרבות להזדווג עימן ואוחזים בחזה שלהן עם גפייהם האחוריות בעת ההזדווגות כדי שלא תוכלנה להימלט. ההזדווגות מכונה "חיבוק כלולות".

זכרי גופים למשל נצפו מכניסים את איבר המין שלהם (גונופודיום) בכוח לנקבובית של הנקבות בין אם הן רצו בזה ובין אם לא. זכרי חיפושיות צלילה (ממשפחת השחיניתיים) קופצים על גבן של הנקבות, ובמטרה להכניע אותן הם מנענעים אותן באלימות תוך כדי שהם דוחפים את ראשן מתחת למים. הן אינן יכולות לשרוד זמן רב ללא חמצן אטמוספרי. הן נואשות לחמצן ונאבקות בזכרים בכל כוחן עד שהן בסוף מתעייפות, מאבדות את היכולת להתנגד ומאפשרות להם מחוסר ברירה לבצע בהן את זממם.

במינים מסוימים הזכרים נעזרים בטכניקות נוספות כדי להזדווג עם נקבות כמו הפחדה. בקרב רצי מים למשל לאחר שהזכרים עולים על הנקבות ותופסים אותן, הם כופים עליהן לשתף פעולה באמצעות הקשות על פני המים אשר יוצרים אדוות שמושכות את תשומת לבם של דגים טורפים. הנקבות נמצאות מתחת לזכרים קרוב יותר לטורפים כך שהסכנה עבורן הרבה יותר גדולה. הן נכנעות כדי שהזכרים יפסיקו לסמן לטורפים וזה אף הופך לאינטרס שלהן שהם יבואו על סיפוקם מהר כי חייהן תלויים בכך.
למטה: הזדווגות בקרב רצי מים. הנקבה אינה משתפת פעולה ובתגובה הזכר מקיש על המים כדי לקרוא לטורפים.
במהלך ההזדווגות נקבות רבות מנסות בכל הכוח לנער מעליהן את הזכרים, כדי להוציא את איבר המין שלהם מגופן ולהימלט. זה נצפה למשל בקרב חיפושיות צלילה וזבאבואים (sepsidaes). הזכרים קופצים על גבן של הנקבות, ומהשלב הזה מתפתח מאבק הדומה לספורט רודיאו. הזכרים אוחזים בנקבות בכוח בעוד הן נואשות לנער אותם מעליהן, עד שהן מתעייפות ונכנעות. גופם של הזכרים התפתח כך שהם יוכלו להזדווג עם הנקבות בלי הסכמה ולכן לעתים רחוקות ההתנגדות שלהן נמצאה יעילה. ועל כן נקבות לעתים בוחרות לאחר מאבק להיכנע להזדווגות כוחנית כאשר הן מבינות שעלות ההתנגדות תהיה גדולה מעלות ההזדווגות והיא עלולה להסתיים במותן או בפציעתן. זה נצפה לעתים קרובות בקרב פרימטים, כמו: שימפנזים ובבבוני מצרים.

זרעי הסדיזם בקרב הזכרים טמונים אם כן בכפייה המינית. לאחר שהזכרים מכניעים את הנקבות מתחילה ההזדווגות הכפויה. במהלך ההזדווגות, בעת שהזכרים חווים תחושת הנאה וסיפוק, הם חשופים לשפע של קלט חושי שמקורו בסבלן של הנקבות. עוויתות ההתנגדות שלהן, קולות היללה, היבבות וחרחורי החנק שלהן, הם חלק מחוויית ההזדווגות עבור זכרים במינים רבים, והגירויים האלו הפכו כמו הפעמון עבור הכלב של פבלוב, למעוררי תיאבון. הזיקה שהתהוותה בין השבעת תאוותם לסבלן של הנקבות והכנעתן, הם היסודות הביולוגים עליהם התפתחה ההנאה הסדיסטית בקרב הזכרים בשלב מתקדם יותר באבולוציה. כמו כן נקבות שבשל שינויים גנטיים החלו ליהנות מהכאב וההשפלה, התרבו יותר מנקבות אחרות מכיוון ששיתפו יותר פעולה.
למטה: פיל-ים מזדווג בכפייה עם פילת-ים. הזכרים שוקלים פי-10 מהנקבות, מה שהופך את התנגדותן לחסרת תועלת.


בני האדם בעת החדשה

בשל הברירה הטבעית במשך מאות אלפי שנים רק הגברים החזקים ביותר והאכזרים ביותר התרבו בעוד רק הנשים הכנועות והפסיביות ביותר התרבו עד שהתהוו הציביליזציות הראשונות והתפתחו כלכלות אשר הפכו גם גברים שהיו משכילים לחזקים. וכאשר זה אירע האבולוציה הוסתה בפעם הראשונה מנתיבה עד שזה התבטא בסופו של דבר בעת החדשה במדינות המערב כשהגברים המשכילים נתנו לראשונה את הסכמתם להעניק לנשים ולילדות זכויות. אז הן קיבלו זכויות במשפחה, ונחקקו חוקי גירושין ואף הוקמו מקלטים. בנוסף נחקקו חוקים מחמירים נגד אונס נשים וילדות במשפחה, במקומות העבודה והבילוי ובכלל.

סיבה נוספת לשיפור במצבן של הנשים במדינות המערב הייתה המצאת אמצעי המניעה ובמיוחד הלא גלויים, למשל הגלולות, וכמו כן הזכות לבצע הפלות בהריונות לא רצויים בחלק מהמדינות. שני אלו העניקו פתאום לנשים שליטה מלאה על ההחלטה מתי ברצונן להיכנס להריון ובכך לחקות למעשה את אורך חייהם של הגברים שיכלו לתכנן את חייהם והקריירה שלהם מראש. כמו כן גם בדיקת אבהות תרמה רבות שהרי לפני כן נשים שהתעברו מחוץ לנישואים לא היה ביכולתן אפילו להוכיח מי האבא.

זכויותיהן של הנשים בעת הזו מוענקות להן אך ורק מכוח החוק ולא מכוח הטבע שהרי הנשים לא השתוו בכוחן הפיזי לגברים. ועל כן ברגע שציביליזציות יקרסו בשל עוד מלחמת שמד גדולה וחוקים לא יאכפו יותר, מעמדן ישוב בן רגע אלפי שנים אחורה. ההיסטוריה שלנו רצופה במלחמות גדולות, ועל כן זה נאיבי לחשוב שדווקא הדורות שלנו באו לעולם בפרספקטיבה היסטורית שנייה וחצי לאחר שכולן הסתיימו. בני האדם הם אורגניזם הזקוקים ללא הרף לאנרגיה מתכלת כדי לשרוד (לחמצן, מים ומזון) שהם הדלקים לגופנו, והם צפויים להיות מוגבלים בעתיד בשל אסונות טבע שיתחוללו בכדור הארץ, או מחוצה לו וישפיעו עליו.

בני אדם טועים לחשוב שהעולם סטטי, אך הוא ממש לא. שינויים קיצוניים עלולים להתרחש בין רגע. לפני 500 שנה האנושות מנתה פחות מחצי מליארד בני אדם ועכשיו היא מונה פי-16. רק לפני 10,000 שנה למשל הסתיימה תקופת הקרח האחרונה. כדור הארץ הוא בסך הכל סלע בחלל אשר לא נוצר כדי לתמוך בחיים אלא הוא רק במקרה תומך בחיים וכפי שלא תמך בעבר הוא גם לא יתמוך בעתיד. האנושות גם לא תצליח לנטוש את כדור הארץ הגוסס מסיבות פיזיקליות ולכן הגורל שלה כבר נגזר. היקום קיים כמעט 14 מיליארד שנה וכדור הארץ כ-4.5 מיליארד שנה, בעוד שהאנושות קיימת רק כ-200 אלף שנה ולא סביר שהיא תתקיים בעוד כ-200 אלף שנה. ועל כן אם היקום יכתוב ספר על עצמו יש להניח שהוא לא יקדיש לנו אפילו שורה אחת.


קישורים חיצוניים

Akhira massacre
Albu Nimr
An American 13-Year-Old, Pregnant and Married to Her Rapist
Anal sex
Animal sexual behaviour
Armenian Genocide
Bangka Island massacre
Bangladesh Liberation War
Barguna massacre
Battle of Monte Cassino
Body of kidnapped 6-year-old girl found in shallow stream in South Africa; she was raped and murdered
Bosnian War
Boxer Rebellion
Chut Pyin massacre
Comfort women
Darfur genocide
Demra massacre
Doboj ethnic cleansing (1992)
Ethnic cleansing of Georgians in Abkhazia
Female genital mutilatione
Facial (sexual act)
Fellatio
Femininity
Foča ethnic cleansing
Forced prostitution
Genocide of Yazidis by the Islamic State
German camp brothels in World War II
German military brothels in World War II
1929 Hebron massacre
Honor killing
Human rights in ISIL-controlled territory
Human rights violations during the Syrian civil war
Irrumatio
Jewish women in the Holocaust
Kamani massacre
Kippumjo
List of child brides
Man who killed woman during sex in Aberdeen jailed for six years
Manila massacre
Maravillas Lamberto
Marital rape
Marocchinate
Marry-your-rapist law
Missionary position
Nanjing Massacre
Naria massacre
Nemmersdorf massacre
Nyarubuye massacre
Occupation of Japan
Ochota massacre
Oral sex
Patriarchy
Pionirska Street fire
Pregnant at just 10, girl is trapped as sex slave in ISIS capital as aunt reveals children are beaten with cables by jihadi brides and 'raped by 100 men'
Prijedor ethnic cleansing
Rape during the Bangladesh Liberation War
Rape during the Bosnian War
Rape during the Congo civil wars
Rape during the Darfur genocide
Rape during the liberation of France
Rape during the occupation of Japan
Rape during the Rwandan genocide
Rape during the Syrian Civil War
Rape statistics
Recreation and Amusement Association
ROAD TO HELL Hannah Cornelius’ terrifying 11-hour ‘hell ride’ at hands of her gang rapists before they savagely murdered her
Rohingya genocide
Rwandan genocide
Sack of Aleppo (1400)
Safsaf massacre
Sednaya Prison
Sex differences in human physiology
Sexual coercion among animals
Sexual conflict
Sexual jihad
Sexual violence in South Africa
Sexual violence in the Democratic Republic of the Congo
Sexual violence in the Iraqi insurgency
Sexual violence in the Tigray War
Sexuality in Islam
Siege of Fort Zeelandia
Soviet invasion of Manchuria
Srebrenica massacre
Stanisław Kosior
Stupni Do massacre
Suryamani massacre
Syrian civil war
The planet’s history of violence over 4,000 years in one simple map
Tigray War
Tula Toli massacre
Types of rape
Vilina Vlas
Višegrad massacres
War crimes of the Wehrmacht
White Terror (Spain)
"בעת מלחמה מותר לספק את יצר הרע באמצעות משכב עם גויות טובות מראה בניגוד לרצונן"
גברים אלימים כלפי גברים אחרים כחלק מתחרות על מציאת בנות זוג
טבח חברון
לאנוס בשם צה"ל
מאורעות תרפ"ט
מדוע חיילי צה"ל לא אונסים ערביות, ועוד מענייני אונס המלחמה
צפיה