המונוגרפיה שלפניכם אינה קלה לקריאה. בחלקה הראשון היא סוקרת את תפיסת יחסי המין בתרבויות בעולם והגורמים שלה ובחלקה השני היא סוקרת את ההשפעות לאורך ההיסטוריה, החושפות מציאות קשה מאוד לעיכול, מעוררת פלצות ומטלטלת. כמו כן, החיבור מכיל בחלקו גרפיקה ותיאורים קשים לצפייה וקריאה ועל כן אם אתם רגישים או מתחת לגיל 18 אנא עצרו כאן.
מטרתה של המונוגרפיה אינה הפניית אצבע מאשימה כלפי הגברים והיא אינה מתווה פתרונות אלא רק מציבה בפניכם מראה ללא תקינות פוליטית. היא מתמקדת בצד האפל של הגברים כי זה נושא המחקר, אולם אין משתמע מכך שלנשים אין צד אפל. המונוגרפיה לא עוסקת בצד האפל של הגבר מנקודת מבט פרובינציאלית ישראלית אלא מנקודת מבט אוניברסלית והיסטורית. הכוונה בכל מופע של הביטוי גברים היא רק לגברים הטרוסקסואלים דומיננטיים. זה לא מודגש בכל מופע מטעמי נוחות בלבד. בסיומה של המונוגרפיה יוצגו קישורים לביסוס האירועים שהובאו במאמר וכמו כן טופס ליצירת קשר לשאלות, הארות והערות.
תוכן עניינים:
✺ חלק א' - יחסי מין
- תפיסת יחסי המין בתרבויות בעולם
- מדוע יחסי מין אינם נתפסים כהדדיים
- מדוע גברים נהנים לקיים יחסי מין עם נשים
- התפקיד והמשיכה ביחסי מין
✺ חלק ב' - יחסי מין בכפייה
- אונס באנרכיות (Anarchy Rape)
- אונס בנישואים (Marital Rape)
- אונס בזמן מלחמה (Wartime Rape)
- זְנוּת בכפייה (Forced Prostitution)
✺ חלק ג' - אבולוציה
- התפצלות לזכרים ונקבות
- התפתחות גופם של הזכרים
- התפתחותה של ההנאה ביחסי המין
- בני האדם בעת החדשה
1-5.jpg
✺ חלק א' - יחסי מין ✺
ראשית נתהה מה הם למעשה יחסי מין? ובכן יחסי מין הם מגע אינטימי בין שני בני-אדם שבו מעורבים גם איברי המין שלהם. ביחסי מין הטרוסקסואלים הגברים מחדירים את הפין שלהם לתוך גופן של הנשים דרך פתח הנרתיק, הרקטום או הפה שלהן. גברים מעידים כי אין הנאה גדולה יותר מחדירה לתוך גופן של נשים טובות מראה. בעיניהם זו ההנאה הכי גדולה בעולם הזה, ואף הנאה אחרת אינה משתווה לה. מבחינתם אין זו גם רק הנאה אלא ממש צורך, שהרי מרביתם מצהירים שביום שלא יהיה עוד ביכולתם לעשות זאת, הם יעדיפו למות. הפיתוי כה גדול שמעטים אינם מצליחים למשול ברוחם, וחודרים לתוך גופן בכוח, בעוד מרביתם עושים זאת בהסכמה מלאה שלהן, אולם הם מקדישים במהלך חייהם משאבים מרובים כדי לקבל את הסכמתן.
כבר בילדות בנים מגלים שלשפשף את הפין שלהם זה מרגיש ממש טוב, אולם הם מתחילים לפנטז שהם מחדירים אותו לתוך גופן של הבנות בתחילת גיל ההתבגרות (סביבות גיל 12) ומהגיל הזה הם מתמכרים לדחף להחדיר אותו לתוך גופן שוב ושוב. על פי מחקרים רבים וביניהם של טרי פישר וצוות המחקר שלה מאוניברסיטת אוהיו גברים מהרהרים על זה 20 פעם בממוצע כל יום, ועל כן נשאלת השאלה מדוע גברים נהנים כל כך לחדור לתוך גופן של הנשים? ובכן, בחלק זה אנו ניכנס לעובי הקורה.
בדיקה
תפיסת יחסי המין בתרבויות בעולם
על מנת להשיב על השאלה מדוע גברים נהנים כל כך לקיים יחסי מין עם נשים, אנו צריכים קודם לחקור את תפיסת יחסי המין בתרבויות בעולם לאורך ההיסטוריה וכיצד היא מבוטאת ביום-יום בשפה ולא רק בשפה, ובכך נעסוק בשני הפרקים הראשונים. ובכן גברים נוהגים להשתמש בטרמינולוגיה המשקפת את התפיסה שיחסי מין בין גברים לנשים אינם הדדיים אלא חד צדדיים. איבר המין הגברי הנתפס כבר במקורות כאיבר מטיל מורא כונה: "זַיִן" שפירושו כְּלִי נשק. הכוונה הייתה לחֶרֶב. כמוה הוא תלוי כלפי מטה מגובה החגורה או מונף זקור כלפי מעלה באיום חדירה. הוא חודר עמוק לגוף ושופך דם כאשר מבתק קרום בתולין.
כבר בתנ"ך ובמדרש מופיעה משמעותו המושאלת של איבר המין הגברי. למשל, באוסף המדרשים העתיקים: "ילקוט שמעוני", כך נכתב בפסוק שאוסר על גברים לאונן: "לא תשב לך בלא אשה, עשה תיק לזַיִן שלך. כל מי שיושב בלא אשה וחרבו שלופה, יצר הרע שולט בו". איבר המין הנשי מכונה: "תיק" (נרתיק) לחֶרֶב. באנגלית הביטוי "וָגִינָה" הושרש מהשפה הלטינית ופירושו נָדָן לחֶרֶב. יחסי המין עצמם נגזרים בכוונה מכינויו של איבר המין הגברי ומכונים: "זִיּוּן" מכיוון שבתפיסה הוא האיבר האקטיבי. כלומר, בעת קיום יחסי מין הגברים הם האקטיביים, הפועלים והיוזמים, בעוד הנשים הן המושא שכן עליהן מתבצעת הפעולה. ועל כן הבחירה בבניינים הִפְעִיל, הֻפְעַל, פִּעֵל והִתְפַּעֵל היא בהתאם. גברים "מְזַיְּנִים" בעוד שהנשים הן: "מִזְדַּיְּנוֹת" או "מְזֻיָּנוֹת".
אולם התפיסה היא לא רק שהפעולה מתבצעת על הנשים אלא שגברים גם כביכול פועלים עליהן באופן שמיטיב רק עם עצמם ומשתמשים בהן לצורכיהם באופן לא הגון. התפיסה כל כך הושרשה שהגברים לעתים תכופות נוהגים להמחיש פגיעות פיזיות ונפשיות באמצעות המשלה למה שהנשים חוות כאשר הן מקיימות יחסי מין. למשל כאשר הם רוצים ללעוג לאדם שפגעו בו או ניצלו אותו הם נוהגים לעתים קרובות להשתמש בביטוי: "קִבֵּל זַיִן", מה שהנשים למעשה מקבלות בעת שהן מקיימות יחסי מין. לביטוי גם הוריאציות: "קִבֵּל צִנּוֹר" או "קִבֵּל שְׁטרוּנְגוּל". על פי הביטויים הללו להיחדר על ידי איבר המין הזכרי זו חוויה שלילית.
במקור הביטוי "לְזַיֵּן" יועד לשמש כביטוי נרדף לקיום יחסי מין עם נשים אולם מכיוון שהתפיסה היא שהפעולה מתבצעת עליהן והיא אף כוחנית, משפילה ומוכיחה את גבריותם, הורחבה משמעותו והוא כולל היום כל אלימות של אדם אל רעהו באשר היא. כאשר גבר מקיים יחסי מין עם אישה הוא: "מְזַיֵּן" וכאשר הוא מפליא את מכותיו בלי רחם באדם חלש ממנו גם אז הוא: "מְזַיֵּן". כלומר ההשפלה שנשים כביכול חוות בעת קיום יחסי מין היא לדעתם ברת השוואה להשפלה שחווה אדם שמחטיפים לו מכות.

בתפיסה הגברית להיחדר על ידי איבר המין הגברי זו חוויה משפילה ומבזה והתפיסה באה לידי ביטוי בשפה המדוברת:
"אַתָּה עָל הַזַּיִן שְׁלִי / שָׁם זַּיִן עָלֶיךָ": ביטוי המפגין התייחסות מזלזלת בך באמצעות המשלה לאיך שמתייחסים לאישה במיטה.
"כֹּל הַזַּיִן": ביטוי צבאי המציין מצב גרוע המתקבל בהשלמה כמו אישה שנאלצת לקבל את כל האיבר הגדול של בן זוגה.
"אֵיזֶה זַיִן": ביטוי המציין קריאת שבר באמצעות המשלה לאישה המקבלת איבר גדול בהרבה מאשר ציפתה.
"קִבֵּל זַיִן": ביטוי המדגיש את עוצמת החוויה הטראומטית שאדם עבר בניגוד לרצונו על ידי המשלה למה שחווה אישה במיטה.
ולעתים גברים מזכירים את איבר המין שלהם גם כדי לאיים, למשל מפקד לטירונים: "חכו תראו איזה זַיִן תקבלו במוצאי שבת". האיום הזה חושף עד כמה בעיני גברים להיחדר על ידי איבר המין שלהם זו חוויה משפילה ומבישה. הנה למשל דוגמה נוספת: "אתה רוצה את הקערה? זַיִן תקבל ממני". את הביטויים: "זַיִן בָּעַיִן" ו-"זַיִן בָּתְחָת" אתם ודאי גם מכירים. כמו כן קיימים ביטויים נוספים כמו למשל: "אַנִּי אֶפְתַּח אותך". איום זה נועד להמחיש למי שהוא מופנה כלפיו עד כמה הפגיעה בו תהיה קשה וכואבת או עד כמה הוא יושפל, וזה ממש נעשה באמצעות הדמיה לאיך שגברים פותחים את הנשים בעת שהם מקיימים עמן יחסי מין.
בשל התפיסה שאיבר המין הגברי הוא משפיל ופוגע נולדו גם הביטויים שמציגים אותו כך כמו לדוגמה הביטוי: "אל תהיה זַיִן!", דהינו אל תתנהג כמו איבר המין הגברי. מכנים אותו אף: "שמוק" (מניאק). מהתפיסה הזו גם התהוותה: "האצבע המשולשת", המדמה את איבר המין הגברי שנועדה להשפיל ולבזות את מי שהיא מופנת אליו. התנועה הזאת לא התהוותה בעת החדשה אלא מימים ימימה ואף מוזכרת בדברי הנביא ישעיהו כתנועה שמעוררת מדון: "אִם-תָּסִיר מִתּוֹכְךָ מוֹטָה, שְׁלַח אֶצְבַּע וְדַבֶּר-אָוֶן".

כאשר גברים נמצאים בסביבה גברית ומשתפים ביניהם חוויות מיניות עם נשים, הם בדרך כלל משתמשים בביטויים סדיסטים, אלימים ובוטים מאוד, מתוך כוונה ללעוג להן על מה שהם כביכול עשו להן באותם רגעים. אוזניכם תשמענה לרוב ביטויים כמו: "תקעתי אותה, טחנתי אותה, דפקתי אותה, פרקתי אותה, שברתי אותה, זמברתי אותה, העמסתי אותה, חגגתי לה על הגוף, שברתי לה את האגן, קרעתי לה את הצורה, נתתי לה בראש, פתחתי לה את השושנה, עשיתי עליה סיבוב" ועוד כהנה וכהנה.
קיימים עוד ביטויים מבזים אחרים כמו: "הֵבֵאתִי בָּהּ" ו-"עָשִׂיתִי אוֹתָהּ" אך הביטוי הכי מבזה הוא דווקא הביטוי התמים לכאורה מִסְפָּר. זה ביטוי אגוצנטרי שנוקב את מספר הפעמים שהגבר בא על סיפוקו ביחסי המין ומתעלם מהאישה המשולה לאובייקט. בעת קיום יחסי מין הגברים כלשונם: "בּוֹעֲלִים" את הנשים, כלומר מפגינים את בעלותם עליהן, בעוד הנשים מתמסרות אליהם.
למטה: המילונים מפרשים את המונח "דָּפַק": הרביץ, לקח ללא רשות, פעל בחוסר הגינות וגם.. קיים יחסי מין עם אישה.


כל הביטויים האלו הם בעברית מכיוון שהחיבור נכתב בשפה העברית, אולם הטמעת התפיסה שיחסי מין אינם הדדיים קיימת למעשה בכל השפות כמו למשל באנגלית, ספרדית, הודית וערבית. בשפה האנגלית לדוגמה יחסי המין מכונים בלעז: "Fuck". הביטוי אומנם אינו נגזר מאיבר המין הזכרי כמו הביטוי "לְזַיֵּן" בעברית אולם עדיין באטימולוגיה העממית מרבית דוברי השפה נוהגים להשתמש בחוקי הדקדוק Active-Passive באופן שמשקף את תפיסתם. ועל כן אם למשל תקלידו את הביטוי במנועי החיפוש השונים, רוב התוצאות שתקבלו תהיינה: "Guys fuck" (בחורים מְזַיְּנִים) בעוד "Girls get fucked" (בחורות מְזֻיָּנוֹת). וגם כאשר חוזרות תוצאות הפוכות אלו במרבית המקרים נשים שהחדירו לרקטום של גבר חפץ המדמה את איבר המין הגברי.
מלבד הביטוי הזה קיימים עוד ביטויים מבזים רבים כמו למשל: Screwed her (הברגתי אותה), Banged her (דפקתי אותה) Nailed her (מסמרתי אותה), Pound her (חבטתי בה) וכן הלאה. ומה הנשים על פי תוצאות מנועי החיפוש השונים ברשת? הן: "Fucked up" או "Screwed up". פירוש הביטויים הללו בשפה האנגלית מלבד "מְזֻיָּנוֹת" הוא גם דפוקות, מוכות ופגומות. רבים אף משתמשים בביטוי: "Empty balls" (לרוקן ביצים) או "Fill her up" (למלא אותה), כביטוי נרדף ליחסי מין עם אישה. האם גברים ערים לכך שהביטויים האלו מבזים נשים? ובכן הבא נבחן את זה: שידמיינו לרגע שהם היו שומעים את החבר של הבת שלהם משוויץ בפני חבריו שהוא סוף סוף דפק אותה. במילים אלו. אני בטוחה שהם היו מבהירים לו כי לא כך מתבטאים.
image

גבר שמקיים יחסי מין עם נשים רבות מכונה: "תותח" אולם אישה שמקיימת יחסי מין עם גברים רבים מכונה בשמות גנאי כמו: זַנְזוֹנֶת, מופקרת, גַּחְבָּה, פרוצה, שרלילה, שרמוטה, שרלוע ועוד. התפיסה היא שלא ניתן באמת להשוות או כפי שאחד למשל פסק בגאווה: "מפתח שפותח מנעולים רבים הוא מפתח Master אך מנעול הנפתח על ידי מפתחות רבים הוא מנעול מחורבן". ועל כן בכל השפות בעולם אין ביטוי משפיל יותר מהביטוי "זוֹנָה" הנאמר בוריאציות שונות. זה לא מפני שזוֹנָה מקבלת תשלום אלא כי היא מקיימת יחסי מין עם גברים רבים. הרי הביטוי "ג'יגולו", גבר המקיים יחסי מין בתשלום עם נשים, נתפס כמחמאה.
תדמיינו למשל מקרה שאב תופס את בנו מקיים יחסי מין עם נערה ומקרה אחר שאב תופס את בתו מקיימת יחסי מין עם נער. במקרה הראשון אביו של הנער לכל היותר ידאג שמה בנו עלול להסתבך, למשל יכניס את הנערה להריון. במקרים רבים האב גם יתגאה בו שהוא למעשה מפגין לראשונה את הגבריות שלו, אולם תגובת האב השני במרבית המקרים תהיה אחרת לגמרי. האב יחוש כי הנער מנצל את הבת שלו, מחלל אותה ורומס את כבודה. ההבדל בין שתי התגובות של שני האבות יהיה תהומי. זה פחות או יותר ידמה להבדל בין התגובה של אב שיתפוס את בנו מחטיף מכות ולתגובה של אב שיראה את בנו חוטף מכות.
התפיסה כי יחסי המין אינם הדדיים מתבטאת גם בתגובות ההפוכות אם מתעדים אותם ומשתפים אותם ברשתות החברתיות. מרבית הנערים לא יחושו בושה אם סרטון שלהם מקיימים יחסי מין עם נערה יופץ ברשת בעוד שנערות תחושנה בושה גדולה. על אף שיחסי המין התקיימו בהסכמה מלאה הנערים יתפסו כמלכים וכמניאקים בעוד הנערות תיתפסנה כמופקרות וכקרבנות. נוהגים לומר כי על הנשים "לשמור על כבודן" ביחסי המין וגם על בני זוגן "לשמור על כבודן". כמובן שזה לא נאמר על הגברים. זה נובע מהתפיסה כי הנשים להבדיל מהגברים מושפלות בעת קיום יחסי המין, ועל כן הם חייבים להתקיים רק בחדרי חדרים כדי לשמור על כבודן של הנשים ולא כבודם של הגברים. אחרת יחסי המין למעשה היו מתקיימים בפרהסיה כמו למשל אכילה.

הסיבה לדיסקרימינציה בין המינים נעוצה הקונספציה שביחסי המין הגברים כביכול מנצלים את הנשים, וזו על כן הסיבה מדוע נשים שנתפסות כמתירניות מכונות בחברה: "זוֹרְמוֹת" או "נוֹתְנוֹת", דהינו אף על פי שהן "מנוצלות" הן מסכימות לשתף פעולה. את הגברים כמובן שאין מכנים בכינויים הללו כי ברור שהם יחתרו לקיים יחסי מין עם הנשים, שהרי בתפיסה הם יועדו עבורם. נשים שמסכימות לקיים יחסי מין, הן בתפיסה מסכימות להיות כנועות ואף שיעשו בהן כרצונם, ועל כן הביטוי: "לִפְתּוֹחַ רַגְלַיִים", המתאר את התנועה הפיזיולוגית שנקבות עושות בעת המשגל על מנת לאפשר את החדירה לתוך גופן, פירושו כניעה מבישה.
התפיסה כי בעת קיום יחסי מין בעלי איבר המין הזכרי הם: "המשתמשים" ומי שנחדר על ידי האיבר הזה הוא: "נותן השירות", באה לידי ביטוי באופן מובהק גם בתעשיית הזְנוּת. כמעט כל הלקוחות בתעשייה הם בעלי איבר מין גברי וכמעט כל העובדות (והעובדים) נחדרים על ידי האיבר הזה. למעשה גם במפגשים נורמטיביים כמו בסטוצים, גברים נוהגים לתגמל נשים בעקיפין, מתוך התפיסה התרבותית שהן כביכול מנוצלות, וזה מתבטא מדרינק וארוחה על חשבונם, ועד השכרת חדרים ובקתות נופש. התפיסה הזו מתבטאת גם בהטרדות מיניות. בעוד נשים שהוטרדו מרגישות שנוצלו, גברים שהוטרדו (על ידי נשים) מרגישים דווקא ברי מזל, שכן בתפיסה גבר שמטריד אישה שודד את משאב גופה בעוד אישה שמטרידה גבר מעניקה לו "שירות חינם".
התפיסה כי הנשים מושפלות ביחסי מין אינה מבוטאת רק ביחסים ואגינלים. למשל, גם גברים נוהגים לבצע מין אוראלי בנשים אולם רק מציצת האיבר המין הזכרי נתפסת כמשפילה. ועל כן כאשר רוצים להשפיל אדם, לא נוהגים ללעוג לו שאבא שלו הוא: "מלקק כּוּס", אלא שאימא שלו היא: "מוצצת זַּיִן". וגם כאשר מערבים משפחות לועגים רק לבנות המשפחה של אחד של השני. הגידופים שאוזניכם תשמענה יהיו אך ורק על מה שעשו לאימא שלהם, לאחיות שלהם, לבנות שלהם או לבנות הדודים שלהם.
נשים בשל מיניותן נתפסות כחלשות, פסיביות, כנועות ואף כמוגות לב. ילד כבר מגיל הרך מכיר את הביטוי: "אל תהיו נקבות!" או במילים אחרות: "אל תייבבו, יהיו חזקים, דומיננטיים ובשליטה". באנגלית נהוג לומר: "!don't be a pussy" (אל תהיו כוס). קיימים ביטויים נוספים המפצירים בכם לא להתנהג כמו נקבות, כמו למשל: "תוכיחו שיש לכם ביצים!" ו-"תתנהגו כמו גברים!". התפיסה שנקבות פחותות אינה טבועה רק בלשון הדיבור הנפוצה, אלא גם בלשון חכמים, ולא רק בעת הזו אלא מקדמת דנא. לדוגמה, בחוגים רליגיוזיים כמו ביהדות כבר לפני 2,000 שנה מורנו ורבנו תבעו את האמרה הידועה: "בָּרוּךְ שֶׁלֹּא עָשָׂנִי אִשָּׁה".
למטה: היחס השונה. גבר פעיל מינית מכונה: "STUD" (אטרקטיבי) בעוד אישה פעילה מינית מכונה: "SLUT" (זוֹנָה).

אדם שהתברך באיבר מין גברי ובכל זאת נהנה להיחדר כמו אישה מושם ללעג ולקלס
רבים נוהגים לכנות גבר הנחדר על ידי איבר המין הגברי בביטויים בוטים מאוד כמו אוכל בתחת, נושך כריות, אגזוזן ומתרומם. הסיבה לכך היא התפיסה כי אין מבזה יותר מלהיחדר על ידי איבר המין הגברי ולכן הביטוי: "הומו" הוא ביטוי-גנאי נפוץ כל כך. כל הכינויים המבזים והמשפילים האלו יכולים לתאר לא רק גברים שנחדרים אנאלית אלא למעשה גם נשים שנחדרות אנאלית. ועל כן גם אותן אפשר לכנות בכינויים הללו: אוכלות בתחת, נושכות כריות, אגזוזניות או מתרוממות. אז מה בכל זאת ההבדל? ובכן, אם גברים שמים את בני מינם שנחדרים אנאלית ללעג ולקלס, אז זו למעשה גם דעתם על נשים שנחדרות אנאלית אולם כנראה בכל זאת עם הבדל אחד: נשים בתפיסתם נועדו להיחדר, זה "טבעי" כהגדרתם, להבדיל מהומואים שנחדרים מבחירה.
יחסי מין אינם נתפסים כהדדיים לכן מרבית החברות בעולם לא מתייחסות באופן שווה להומואים וללסביות. בעוד הביטוי הומו נתפס כקללה של ממש, הביטוי לסבית לא רק שאינו נתפס כך, גברים רבים גם לא יתנגדו בלשון המעטה לקיים יחסי מין עימן. ומדוע האפליה? ובכן, בתפיסה המונח הומו מאפיין אדם שאף על פי שהתברך באיבר מין גברי, ויכולות פיזיולוגיות נעלות כמו: לכבוש ולשלוט, הוא "בוחר" שיכבשו אותו וישפילו אותו כמו אישה. ועל כן להבדיל מלסבית שבחירתה הפוכה הוא מושם ללעג.
הומואים תמיד נרדפו לאורך כל ההיסטוריה מכיוון שהם נתפסו כמי שמביישים את המין הגברי בעוד לסביות כמעט ולא נרדפו. בכל העולם נאסר בחוק יחסים הומוסקסואלים לרבות במדינת ישראל עד שנת 1988. במלחמת העולם השנייה למשל הוקמה יחידה מיוחדת של הגסטאפו אשר רדפה אחר הומוסקסואלים. המעשה הוגדר "פשע", ומרבית העצורים נשלחו למחנות ריכוז, שם רבים מהם עוקרו ואף הוצאו להורג. הם אולצו לענוד טלאי וחלקם אף עברו בנוסף טיפולים רפואיים בניסיון "לרפא" אותם.
למטה: המילונים המקוונים מציגים את ההבדל בין הומו ללסבית:
רצח על חילול כבוד המשפחה (Honor killing)
גבר המקיים יחסי מין עם אישה לא משפיל רק אותה אלא גם את בני משפחתה. זו התפיסה הרווחת בעולם. ועל כן בתרבויות רבות נאסר על נשים לקיים יחסי מין באופן חופשי אלא רק עם גבר אחד במשך כל חייהן אשר גם נבחר בקפידה על ידי אביהן. וגם אז רק בחדרי חדרים. בפרהסיה נאסר עליהן ללבוש בגדים ולענוד תכשיטים ואביזרים אחרים המבליטים את גופן המבייש. האחים במשפחה נדרשים לעתים קרובות לשלוט מקרוב על התנהגות אחיותיהן ונקבות אחרות במשפחה על מנת להבטיח כי אף גבר לא יקיים עמן יחסי מין כלומר ישפיל אותן, והן לא תעשנה דבר העלול להכתים את הכבוד והמוניטין של בני המשפחה. גבר שקיים יחסי מין עם אישה שאינה אשתו (במיוחד אם היא הייתה בתולה) מואשם בהשפלתה גם אם זה נעשה בהסכמתה.
בחברות האלו כדי להשיב את כבודה של האישה מצופה מבני משפחתה להורגו גם אם הוא רק נער וזה מוביל לעתים לסכסוך דמים בין המשפחות. בת המשפחה שהמיטה עליהם את החרפה והקלון עשויה גם לשלם בחייה בכדי להיפטר ממקור הבושה. אי הריגתם יוביל להאשמת כל בני המשפחה בפחדנות ובמוסר לקוי, על שהם מאפשרים לבנות משפחתם להתנהג כמופקרות. בתרבויות רבות גם נשים שנאנסו מוכות ונרצחות על ידי בני משפחותיהן וקרוביהן, בשל התפיסה כי גברים אינם יכולים לעמוד בפני גופן המפתה של הנשים ועל כן האשמה היא עליהן. חובתן לכסות עצמן מכף רגל ועד ראש ולא לשהות לבדן מחוץ לביתן. אולם גם נשים שלא הואשמו בפיתוי האנס נרצחות, בפרט אם התעברו כשבעיני המשפחה זו הדרך היחידה לשקם את כבודה.
שיטות הרצח כוללות סקילה, דקירה, מכות רצח, שריפה, עריפת ראש, תלייה, שחיטה, התקפות חומצה קטלניות, ירי, וחניקה. הרצח מבוצע לעתים בפומבי כדי להזהיר את שאר הנקבות בקהילה בפני השלכות אפשרויות אם הן לא תשמורנה על צניעותן. בחלק מהמקרים כופים על בת המשפחה שחוללה להתאבד. התופעה שכיחה מאוד בדרום מזרח טורקיה. בשנת 2001 למשל 565 נשים ונערות נרצחו על חילול כבוד המשפחה בעיר עילם באיראן ומתוכן 375 אולצו להתאבד. בשנת 2008 ההתאבדויות הללו היו נפוצות בכל אזורי ההתיישבות הכורדית באיראן. בכורדיסטן העיראקית מקרי רצח רבים של נשים דווחו כהתאבדויות.
למטה: ב-30 ביוני 2009, מוחמד שפיה הטביע למוות את שלוש בנותיו בתעלת רידו בקנדה בשל התנהגותן הלא צנועה כלשונו, וכמו כן גם את אשתו הראשונה שניסתה להגן עליהן. הקרבנות משמאל: ג'טי-13, סהר-17, זינאב-19 ורונה-52.
1
המנהג ניכר מקדמת דנא בתרבויות ובמסורות באזורים רבים. המשפט הרומאי למשל של פטר פמיליאס, התיר לגברים להרוג את נשותיהם ובנותיהם ללא משפט. באימפריה הרומית החוקה שהטמיע אוגוסטוס: "Lex Julia de adulteriis coercendis" התירה לאבות להרוג את בנותיהן אם העזו לקיים יחסי מין לא עם בעליהן ואת מאהביהן שביזו אותן. ברומא העתיקה הגברים שלא הרגו את הנקבות הנואפות במשפחותיהם, נרדפו. בקרב העמים האצטקים הילידים והאינקים, נשים שנאפו הוצאו להורג. בתקופת שלטונו של ז'אן קלווין בז'נבה, נשים ונערות שהעזו לקיים יחסי מין עם גברים מלבד בעליהן, הוטבעו למוות בנהר רון. בדרום אירופה מסורת ארוכה. במהלך שושלת צ'ינג בסין הותר לאבות ובעלים להרוג את נשותיהם ובנותיהם, אם ביישו אותם.
קוד נפוליאון סעיף 324 משנת 1810 התיר לגברים להרוג את נשותיהם ומאהביהן אולם לא הפוך. הוא בוטל רק בשנת 1975. סעיף זה הועתק לחוק העות'מאני ולמדינות ערב במזרח התיכון כמו ירדן, אלג'יריה, מצרים, עיראק, כוויית, לוב, מרוקו, עומאן, סוריה, תוניסיה, איחוד האמירויות הערביות ותימן. החוק בוטל רק לאחרונה: בלבנון, ברשות הפלסטינית, ובעזה בשנת 2011. הנוהג חשוב ביותר בקהילות רבות בעולם והוא חוצה תרבויות ודתות. האו"ם מעריך כי כל שנה נרצחות כ-5,000 נשים וילדות על חילול כבוד המשפחה במקומות רבים בעולם למשל: במצרים, ירדן, לבנון, מרוקו, פקיסטן, סוריה, טורקיה, אקוודור, ברזיל, תימן, קנדה, בנגלדש, הודו, איראן, ישראל, אוגנדה, שבדיה, איטליה, צרפת, גרמניה בריטניה, ארצות הברית ומדינות נוספות.
מערכות המשפט ברוב המדינות אינן מעמידות לדין גברים שרצחו על חילול כבוד המשפחה או שהן מטילות עונשים מופחתים, מתוך ההבנה כי אין לצפות מבני משפחה למשול ברוחם לאחר שהתגלה להם שגבר "השפיל וביזה" את בת משפחתם ואותם. בחלק ממערכות המשפט ניתנים אף עונשים קלים יותר לבני המשפחה שרצחו אותם מיד לאחר שהם גילו ללא כוונה מוקדמת.
למשל על פי חוק העונשין של פקיסטן המבוסס על קוד 1860 שיובא מהודו הקולוניאלית שנשלטה על ידי בריטניה, גבר שהרג את אשתו בשל "פרובוקציה חמורה ופתאומית שלה" קיבל עונש קל. בשנת 1990, פקיסטן ביצעה רפורמה בחוק כדי להתאים אותו לשריעה. שופטים עדיין גוזרים לעתים עונשים מקלים ומציינים את ה"פרובוקציה של האישה", המבוסס על החוק הבריטי.
למטה: כתבה מתוך הדיילי מייל, ב-3 באוגוסט 2011 במהלך מלחמת האזרחים בלוב: אב שחט את שלוש בנותיו בגילאי 15, 17 ו-18 מכיוון שנאנסו בבית הספר על ידי חייליו של מועמר קדאפי. הוא סיפר כי הרג אותן בשל החרפה וההשפלה.
 
איבר המין הגברי שימש לאורך ההיסטוריה גם ככלי הרתעה והענשה
התפיסה שגבר החודר עם איבר המין הגברי שלו לתוך גופו של אדם אחר, הוא מבזה אותו, קל וחומר אם זה בכפייה ובפומבי לעיני כל, הביאה לאורך ההיסטוריה לשימוש נרחב בו כאמצעי הרתעה והענשה כלפי הקרבנות עצמן או כלפי בני משפחותיהן. מספר המקרים המתועדים בלבד שנעשה בו שימוש למטרות הללו הוא כמעט אינסופי ועל כן אביא בפניכם דוגמה אחת בלבד. ב-3 במאי 1938 סטניסלב קוסיאור, מנהיג המפלגה הקומוניסטית באוקראינה, נעצר באשמת ריגול והודח מתפקידיו במפלגה. מנהיג ברית המועצות יוסיף סטלין הורה לנ.ק.ו.ד (גוף ממשלתי לענייני שיטור וביטחון של ברית המועצות שעסק בריגול פנים) לכפות על קוסיאור בכל דרך להודות כי הוא מרגל ו-"האויב של העם", בפני נשיא אוקראינה גריגורי פטרובסקי שסירב להאמין.
הקצין בוריס רודוס שהיה ידוע לשמצה כמענה אכזרי מאוד, מונה לחוקרו של קוסיאור. רודוס שראה כי קוסיאור עומד בעינויים האכזריים ולא נשבר, הורה להכניס לחדר החקירות את בתו בת ה-16 ולאנוס אותה לנגד עיניו. עובדי נ.ק.ו.ד אנסו אותה אחד אחרי השני. קוסיאור נשבר והסכים להודות. הוא נקלח אל משרדו של סטלין, שם הוא הודה בפני נשיא אוקראינה שהוא מרגל. לאחר שהודה העיר סטלין בניצחון: "הנה, אתה רואה פטרובסקי, לא האמנת שקוסיאור הפך להיות מרגל. עכשיו אתה מאמין". הנערה תמרה שנאנסה לעיני אביה לא יכלה לשאת את ההשפלה שעברה והתאבדה כשהיא משליכה עצמה על מסילת רכבת. כמובן שאין תיעודים הפוכים של שימוש באיבר המין הנשי כלפי הגברים, גם אם תסרקו במסרקות ברזל את ההיסטוריה כולה.
1
חוק: אישה שנאנסה מצווה להינשא לגבר שאנס אותה (Marry-your-rapist law)
בעיני הגברים אין השפלה גדולה יותר מבת משפחה שנאנסה. ההשפלה היא כה גדולה שאפילו הריגתם לא תשיב את כבודם מכיוון שהמעשה כבר נעשה וביזויים ייזכר לדיראון עולם. ועל כן בתרבויות רבות לאורך ההיסטוריה החוק חייב אישה שנאנסה להינשא לגבר שאנס אותה. באופן הזה ההשפלה למשפחה מופחתת, שהרי אז היא כביכול נאנסה לאחר מעשה על ידי בעלה ולא על ידי גבר זר. המשפטנים שתומכים בחוק טוענים שהוא מגן על משפחת האישה מפני בושת האונס, ואף עושה חסד עם האישה, מכיוון שבתרבויות עתיקות ניתן ערך רב לבתולים כך שלאישה שנאנסה היה סיכוי קטן להינשא. כמו כן באופן מסורתי אישה נחשבה לנחלת אביה ואם היא נאנסה היא נחשבה לסחורה פגומה ועל כן העונש של האנס לקבל את הסחורה הפגומה.
על פי החוק האנס פטור מהעמדה לדין אם הוא מתחתן עם הקרבן שלו, ולעתים קרובות הוא רשאי להתגרש מאשתו הנוכחית. אם זה אינו אפשרי משיאים את הקרבן לקרוב משפחה של האנס כאשר משפחת האנס מחויבת לשתף פעולה ולספק לה חתן. ואף על פי שהתנאים לתופעה הזו נטבעו רק בשנות העשרים של המאה העשרים, הנוהג היה קיים במספר מערכות משפטיות בהיסטוריה, וממשיך להתקיים גם כיום בחברות מסוימות. החוק היה נפוץ ברחבי העולם עד לשנות השבעים של המאה ה-20. החוק הזה אף הוביל גברים לאנוס נשים שברצונם להינשא להן לאחר שהן דחו אותם וכך הם למעשה כפו עליהן את הנשואים.
בתנ"ך הנוהג תועד בספר דברים כ"ב (כ"ח-כ"ט): "כִּי יִמְצָא אִישׁ נַעֲרָה בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה וּתְפָשָׂהּ וְשָׁכַב עִמָּהּ וְנִמְצָאוּ. וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה חֲמִשִּׁים כָּסֶף וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו". אנס מחויב לשלם לאבי הנערה שנאנסה קנס בגין ההשפלה ולהינשא לה, כאשר לה אין זכות לסרב לו. באירופה הנוצרית בימי הביניים אישה שנאנסה הייתה צריכה לבחור אם להינשא לגבר שאנס אותה, מכיוון שנחשבה לסחורה פגומה, מה שהקטין את הסיכויים שלה להינשא.
למטה: דואן טיירי (ילדה אמריקנית בת 11, בתצלום שלה מכיתה ה' בשנת 1983). השנה שבה חבר משפחה בן 30 החל לאנוס אותה. כשנה אחרי כן היא התעברה והוריה גילו. בשל הבושה הם לא פנו למשטרה וכפו עליה להינשא לו בגיל 13.

בקוסטה ריקה אנסים צריכים רק להביע כוונה לשאת את האישה שהם אנסו על מנת לקבל פטור מהעונש גם אם היא מסרבת. בפרו החוק שונה בשנת 1991, כך שגם במקרה שאישה נאנסה קבוצתית, כל האנסים פטורים מעונש אם אחד מהם נישא לה. במאה ה-20 וה-21 החוק תקף במספר מדינות במזרח התיכון ובצפון אפריקה ומקורו בתערובת של מסורות ערביות מקומיות, חוקים של האימפריה העותמאנית וגם חוקים קולוניאליים צרפתיים ובריטיים. בעת כתיבת שורות אלו החוק עדיין קיים במספר מדינות: באנגולה, בחריין, גינאה המשוונית, באריתראה, עיראק, לבנון, לוב, פלסטין, הפיליפינים, אלג'יריה, כוויית, וטג'יקיסטן.
החוק בוטל רק לאחרונה במספר מדינות: בשנת 1981 באיטליה. בשנת 1997 בקולומביה, בקוסטה ריקה, הונדורס, וונצואלה, הרפובליקה הדומיניקנית ופרגוואי. בשנת 1999 פרו וצ'ילה. בשנת 2005 ברזיל ואוורוגוואי. בשנת 2006 ניקרגואה וגואטמלה. בשנת 2007 ו-2008 קוסטה ריקה ופנמה. בשנת 2012 ארגנטינה. בשנת 2014 אקוודור. ובשנת 2017 ירדן, סוריה ותוניסיה. הנוהג להעניק פטור מעונש לאנס שנישא לקרבן שלו נמשך גם במדינות רבות שהחוק בוטל כמו אתיופיה אפגניסטן וסומלילנד.
למטה: מתוך מחאה בטורקיה נגד תוכנית הממשלה להשיב את החוק לספר החוקים בנובמבר 2016.
 
מילת נשים (Female Genital Mutilation) 
איבר המין הנקבי נתפס בתרבויות רבות כאיבר מבזה שחובה להסירו מגופן של הנקבות כדי לשמור על כבוד המשפחה מלבד חלקיו הנחוצים להולדת צאצאים. ההסרה כוללת את הדגדגן שנחשב זכרי. להבדיל ממילת גברים שמוסרת רק הערלה כביטוי לאמונתם באל כאן אין קשר לדת. המנהג מכונה: "מילת נשים" או "קטיעת איבר המין הנקבי" (Female genital mutilation). מילת נשים נפוצה מאוד גם כיום בעיקר בעשרים ושמונה מדינות אפריקניות ובפרט באזורים המוסלמיים בצפון מזרח אפריקה, בקרן אפריקה ובמערב אפריקה. כמו כן מילת נשים נהוגה גם בקרב הבדואים והכורדים במזרח התיכון, מלבד במדינת ישראל.
הניתוח מבוצע לעתים עם כלים לא סטריליים, כולל סכינים, מספריים, זכוכית, סלעים מחודדים וציפורניים. למשל לדברי אחות באוגנדה, שצוטטה בשנת 2007, בכתב העת הרפואי "לאנסט", החותכים משתמשים עם אותה הסכין עד 30 ילדות בכל פעם. בשלב ראשון הילדה מושבת בכריעה על שרפרף או מחצלת בזמן שמבוגרים מפשקים את רגליה. אם יש חומר הרדמה מקומי, זה השלב שנעשה בו שימוש. אלמנט המהירות וההפתעה הוא חשוב. המוהל תופס את הדגדגן ותולש אותו בהנפת סכין אחת. לאחר מכן, הדגדגן מוצג לבני המשפחה כדי שיחליטו אם זה מספק או שיש לקצץ יותר. לאחר שהדגדגן נקטע בצורה מספקת, במילה מסוג Type III המוהל מסיר גם את השפתיים והרקמות עד חיץ הנקביים שלה. הילדה נאבקת, צורחת ומדממת קשות.

לאחר שנגדעו לחלוטין כל החלקים החיצוניים של איבר המין שלה, המוהל סוגר ככל האפשר את פתח הנרתיק המבזה שנותר. הוא מצמיד את הרקמות סביבו ותופר אותן בתפר הדוק ומותיר חור זעיר בלבד של 2-3 מ"מ למעבר שתן ובהמשך נוזל הוסת. לאחר הניתוח רגליה של הילדה נקשרות זו לזו, לרוב מהירך ועד לקרסול למשך שבועיים עד שישה שבועות, על מנת להבטיח שהרקמות יתאחו ולמנוע דימום. אם פתח הנרתיק שנותר בין רגליה של הילדה רחב מדי בעיני משפחתה, הניתוח מבוצע שוב.
בבגרותה לאחר שהיא נישאת, בעלה צריך להרחיב את פתח הנרתיק שלה עם הפין ולהצליח לחדור לגופה בריטואל שמטרתו להפגין את גבריותו. באזורים מסוימים כמו סומלילנד, קרובי משפחת החתן רשאים לצפות על מנת לוודא שהיא הייתה בתולה. במהלך קיום יחסי המין במקרה הרע האישה אינה מרגישה דבר ובמקרה הרע יותר היא נאנקת מכאבים בעת שבעלה מתענג. המשגל הוא כל כך חד צדדי וכל כך נטול רגשות ואהבה, שאפשר לומר שבעלה באותם רגעים למעשה מאונן בתוך הגוף שלה. גברים שאינם מצליחים לחדור לנשותיהם פונים בדרך כלל בסודיות רבה למיילדות, מכיוון שזה נתפס כפגיעה קשה בגבריותם. לפני הלידה הפתח נפתח עוד יותר כדי לאפשר מעבר של תינוק, ולאחריה הוא משוחזר לגודל שהיה אחרי החדירה הראשונה.
הנזקים שנותרים בגופן של הנשים לכל חייהן:
- בעיות בדרכי השתן (השתנה כואבת, זיהומים בדרכי השתן).
- דליפת שתן לתוך הנרתיק.
- בעיות נרתיקיות (פריקה, גירוד, גינוזיס בקטריאלי וזיהומים אחרים).
- וסת כואבת, קושי בהעברת דם הווסת וכו'.
- עיוות של הנרתיק.
- רקמה צלקתית וקלוידית.
- כאבים במהלך יחסי מין.
- סיכון מוגבר בלידה ותמותה.
 
מדוע יחסי מין אינם נתפסים כהדדיים?
בפרק הקודם למדנו כי יחסי מין מעולם לא נתפסו כיחסים הדדיים. בפרק הזה אנו נחקור מה הן למעשה הסיבות לתפיסה הזו. ובכן עוד לפני שנתייחס להבדלים הפיזיים שניכרים בין שני המינים המבוטאים ביחסי המין, הם מבחינה היסטורית מלכתחילה לא התקיימו בין בני אדם בעלי מעמד שווה אלא בין בעלים לקניינו, בין מי שניצב בראש המשפחה למי שכפופה לגמרי למרותו.
משחר ההיסטוריה ובמשך עשרות אלפי שנים, גבר ואישה לא היו שווים מבחינה חברתית, משפטית, פוליטית, דתית וכלכלית. נשים בכל תבל היו תחת מרותם של הגברים, והתפיסה הפטריארכלית הייתה אוניברסלית, טרנס-היסטורית וטרנס-תרבותית. הגבר היה ראש המשפחה וכל הכוח והרכוש הוחזק בידיו. החברות היו גם פטרילינליות, דהינו הרכוש והתארים עברו בירושה מאבות לבניהם בלבד. גבר שמאס באשתו הייתה לו הזכות החוקית להשליכה בכל עת חסרת כל לרחוב. העולם נתפס כמקום שנברא עבור הגברים כאשר ייעודן של הנשים בעולם הזה הוא להיות להם לעזר. לענג אותם, ללדת את ילדיהם ולשרת אותם. הנשים נתפסו כנחותות אינטלקטואלית והשליטה בהן נתפסה כטבעית ובחברות מסוימות הנשים לא נתפסו אפילו כבנות אדם.
ההיסטוריונית גרדה לרנר כתבה כי בכיר הפילוסופים בעת העתיקה ומאבות הפילוסופיה המערבית אריסטו, האמין כי לנקבות יש דם קר יותר ולכן הן לא נולדו זכרים, המין שאותו הוא ראה כמושלם ועליון. האמונה הזו עברה מדור לדור וילדים גדלו עליה. השליטה של ה​​גברים בנשים והדרתן הייתה קיימת גם במזרח הקדום בשנת 3100 לפני הספירה. בסין, תפקידי המגדר הוצבו על ידי הקונפוציאניזם שאומץ כדת הרשמית בשושלת האן. הם קבעו תכתיבים בנוגע להתנהגותה של אישה, ומקומה בחברה: אישה חייבת להיות צנועה, צייתנית ונאמנה. עליה לציית לאביה לפני הנישואין, לבעלה אחריהם ולבנה הבכור אם היא אלמנה. הנשים נתפסו בעיני הגברים כחסרות תבונה, ועל כן נאסר עליהן לעסוק בכל התחומים אשר כרוכים באינטליגנציה או בכישרון.
הארכאולוגית מריה גימבוטאס כתבה כי גלי פולשים מהערבות האוקראיניות לתרבויות החקלאיות הקדומות באירופה העתיקה באזור ים האגאי, בבלקן ודרום איטליה, הנהיגו היררכיות גבריות אשר הובילו לפטריארכיה בחברה המערבית. חוקרים ציינו כי עם הופעתם של העברים, נוסדה גם "הדרת האישה מברית האלוהים-אנושיות". בעת החדשה רוב החברות העכשוויות בעולם הן בפועל עדיין פטריארכליות. הגבר הוא ראש המשפחה והוא בעל הסמכות והשליטה גם אם זה אינו מוגדר במפורש בחוקתן.

יחסי מין גם לא מתקיימים בין בני אדם שווים בכוחם הפיזי. גברים שוקלים כ-15% יותר. המשקל הממוצע של גברים בארצות הברית למשל הוא 86.1 קילוגרם ושל נשים 74 קילוגרם. גברים גם גבוהים יותר בכ-15 סנטימטר. הגובה הממוצע של גברים אמריקאים בני 20 ומעלה הוא 176.8 סנטימטר ושל נשים 162 סנטימטר. השלד של הנקבות גם פחות מסיבי והוא חלק ועדין יותר. כלוב הצלעות שלהן מעוגל וקטן יותר והמותניים קטנים יותר כתוצאה מכך שבסיס החזה שלהן צר יותר והאגן נמוך יותר.
העצמות, הגידים והרצועות של הזכרים צפופים יותר וחזקים יותר והלסת התחתונה שלהם רחבה יותר, גדולה יותר, ומרובעת יותר ושיניהם מעט גדולות יותר. האגן של הזכרים אופטימלי יותר להליכה לעומת האגן הרחב של הנקבות שמקשה על הליכה. לנקבות מסת שריר כוללת נמוכה יותר בהשוואה למסת הגוף הכוללת. לזכרים יותר סיבים בשל מסת שריר כוללת גדולה יותר. הם ממירים יותר מהצריכה הקלורית לשרירים ולמאגרי אנרגיה במחזור מתכלה, ועל כן הם חזקים יותר. מסת השריר הגדולה יותר שלהם נובעת בין היתר מיכולת גבוהה יותר להיפרטרופיה שרירית בשל רמות גבוהות יותר של טסטוסטרון במחזור הדם. לזכרים לבבות גדולים יותר ולרוב קנה נשימה וסמפונות מסועפים וגדולים יותר, ונפח ריאות גדול יותר בכ-56% לכל מסת גוף.
ספירת תאי הדם האדומים של הזכרים גבוהה בכ-10% והמוגלובין שלהם גבוה יותר ולפיכך יכולת נשיאת החמצן יותר גבוהה. לזכרים יותר טסיות דם, פרוטרומבין וויטמין K שתורמים לסף כאב היקפי גבוה יותר. לנקבות יותר קולטני כאב בעור התורמים לסף כאב נמוך יותר. מדדים מראים כי הזכרים חזקים יותר בכ-50-60% בפלג גופם העליון ובכ-60-70% בפלג גופם התחתון. מחקר אחד שבדק את חוזק השרירים במרפקים ובברכיים הראה כי כוחן של הנקבות נע בין 42% ל-63% מכוחם של הזכרים. מחקרים הראו כי לגברים כוח אחיזה ביידים גדול משמעותית בהשוואה לנשים גם כשמשווים גברים לא מאומנים לספורטאיות.

איברי המין של הגברים והנשים הם למעשה הפוכים. איבר המין של הגברים נמצא מחוץ לגוף שלהם, והוא עשוי משק אשכים ופין שמתקשה מתעבה ואף מתארך כאשר הם מגורים. אורכו הממוצע בעת קיום יחסי מין הוא 13 ס"מ והיקפו כמעט 12 ס"מ. ואילו איבר המין של הנשים נמצא בתוך הגוף שלהן כשהחלק הארי הוא הנרתיק, שהוא למעשה תעלה גמישה ומסוככת בגופן. ועל כן אין זה משנה באיזו תנוחה יתקיימו יחסי המין, שהרי בכל תנוחה הגבר הוא שחודר לתוך גופה של האישה, ולא האישה חודרת לתוך גופו של הגבר. זו הסיבה לתחושה שהוא זה שכובש אותה, משתלט עליה ומפר את פרטיותה בעוד היא מובקעת ונכבשת, פעלים משדות הקרב בעלות קונוטציה אבולוציונית של כניעה ותבוסה ועל כן הקונספציה שנשים מושפלות ביחסי מין.
בשל כוחם הפיזי של הגברים ואיברי המין ההפוכים, גברים יכולים לאנוס נשים בעוד נשים לא יכולות לאנוס גברים משום שפין זקור ניתן לדחוף בכוח לתוך נקב אולם לא ניתן להלביש בכוח נקב על פין רפוי, קל וחומר שגברים הרבה יותר חזקים מהנשים. זו על כן הסיבה מדוע גברים תמיד נהנים ביחסי מין כי אחרת הם לא היו מתקיימים, בעוד שיחסי מין יכולים להיכפות על נשים. כמו כן נשים מטבען גם שונות מאוד מהגברים. חלקן אינן חוות משיכה מינית באופן סדיר אלא הן חוות אותה רק לעתים וחלקן לא באמת מרגישות שיחסי מין הם החלק הכי חשוב ומשמעותי בחייהן והן גם לא מזדהות עם הסטנדרט של התרבות המינית.
לא במקרה משתמשים דווקא במונח: "חדירה" (באנגלית: Penetration), שפירושו גם פריצה בכוח לתוך שטח שאינו שייך לך וזה אף על פי שהמונח "הכנסה" הולם יותר. ההבדל בין המונחים ברור כאשר הם אינם נקשרים ליחסי מין. לדוגמה נהוג לומר: תיירים נכנסים דרך הגבול, בעוד מחבלים חודרים אותו. כלומר, זה לא נובע מאי הבנת המונח אלא מהטמעת התפיסה בשפה.
 
יחסי המין עצמם
ממחקרים רבים שנערכו בעולם נמצא כי מרבית יחסי המין מתקיימים ללא משחק מקדים ונמשכים בממוצע כ-5.4 דקות בלבד. התנוחה הנפוצה ביותר בקרב בני האדם מקדמת דנא ועד היום מכונה התנוחה המיסיונרית ולא במקרה. זו תנוחה של שליטה. בתנוחה הזו האישה שוכבת על הגב שלה עם הרגליים מפושקות, לרוב עירומה לגמרי והגבר עולה עליה. מהרגע הזה תנועות גופה למעשה מוגבלות מאוד תחת משקל גופו והיא מסוגלת להניע רק את גפיה. בפוזיציה הזו הוא מחדיר את איבר המין שלו לתוך הגוף שלה ומתחיל לדפוק בה עם כל כובד גופו וירכיו, כדי שאיברו יחדור לגופה בכל פעם עד הסוף וישתפשף לכל אורכו. זו על כן הסיבה מדוע רבים בעולם נוהגים לתאר גבר שקיים יחסי מין עם אישה במילים הבוטות: "דָּפַק אותה" (banged her).
באותם הרגעים שני איברים מתחככים, הפין של הגבר והנרתיק של האישה אך בעוד שבפין קיימים עצבי גירוי תחושתיים לכל אורכו המסבים לגבר הנאה, בנרתיק מעט מאוד עצבי גירוי. התפקיד שלו מלבד הכלת הפין, הוא גם להוביל את הזרע שנפלט ממנו לצוואר הרחם ולאחר 9 חודשים לפלוט את העובר. כלומר, הנרתיק הוא איבר הולכה פנימי כמו צינור הזרע אצל הזכרים ולא איבר שנועד לענג את האישה. עצבי הגירוי של האישה נמצאים מרביתם ברקמה הנמצאת מחוץ לנרתיקה (בדגדגן), והיא האיבר היחיד בגופה שנועד לענג אותה. ועל כן כדי שגם האישה תהנה, הגבר צריך תוך כדי גם לשפשף את הרקמה הזו, מה שבמרבית המקרים לא קורה. אם הנרתיק שלה גם לא לח מפסיק, שפשוף הפין בגופה גם עשוי להכאיב לה מאוד ולשרוף לה.

הגבר ברוב המקרים הוא שקובע את הקצב ואת העוצמה גם כי התנוחה הזו למעשה מאפשרת לו, גם כי הוא הרבה יותר חזק אולם בעיקר בגלל שהפורקן שלו מהווה למעשה אקורד הסיום של יחסי המין, ועל כן זה גם די מתבקש שהוא ישלוט על הקצב. ואילו האישה בתנוחה הזו כמעט פסיבית לגמרי. כפועל יוצא הנאתו של הגבר מסונכרנת באופן מושלם עם התקדמות היחסים, ועם עוצמתם ושיא הנאתו הוא גם תמיד שיאם של היחסים, בעוד האישה בשלב הזה במרבית המקרים עוד רחוקה מאורגזמה. יחסי המין מתקיימים עד שהגבר בא על סיפוקו והם לא נמשכים דקה אחת נוספת. הגבר מאבד את הליבידו מסיבות ביולוגיות. ועל כן גברים תמיד באים על סיפוקם ביחסי מין בעוד מחקרים בעולם מראים שכ-75% מהנשים לא מספיקות לחוות אורגזמה.
כאשר הגבר חווה את שיא הנאתו, הוא מזריק לתוך גופה של האישה נוזל צמיגי שגופו יָצַר בגוון לבן אפור או צהוב שמכיל את המטען הגנטי שלו בנפח של כ-3.4 מיליליטר. הנוזל עשוי מתאי זרע שמועברים מהאשכים שלו ומהפרשות של בלוטות קאופר, בלוטת הערמונית ושלפוחית הזרע המתערבבים לפני שנפלטים. כלומר יחסי המין מסתיימים כאשר האישה נושאת בגופה את המטען הגנטי של הגבר ולא הגבר נושא בגופו את המטען הגנטי שלה. הביולוגיה הזו גם תרמה לתפיסה שביחסי מין הגברים הם המשתמשים ואילו הנשים הן האובייקט שכן באמצעותם הם מתרוקנים כלשונם בעוד הנשים משמשות כביכול כלי-הקיבול.
 

הנשים עלולות להתמודד עם ההשלכות של יחסי המין גם חודשים לאחר שהם הסתיימו
האנושות קיימת מעל 200 אלף שנה אולם רק לפני כמאה שנים הומצא הקונדום מגומי, ואחר כך מלטקס שהיה נגיש להמונים. גם גלולות נגד הריון הומצאו רק בשנות ה-60 של המאה הקודמת. ואין גם באמת ימים בטוחים, אולי אחד שגם הוא לא לגמרי. ולאחר שהנשים התעברו גם לא הייתה דרך חזרה. בימי קדם אומנם היו ידועות שיטות הפלה אולם הן היו כרוכות בסיכון גדול. ועל כן עד המאה הקודמת בעוד גברים היו צריכים אחרי יחסי מין רק להחזיר את איבר המין שלהם לתחתונים ומבחינתם בזה הם הסתיימו, הנשים עלולות היו להתמודד אחר כך עם ההשלכות. כל יחסי מין גם אם נמשכו דקה עשויים היו להוביל לעיבורן.
בהריון גופן של הנשים מתנפח והופך למעשה לאינקובטור למשך חודשים ארוכים, ועד אמצע המאה ה-19 לא היה אלחוש נגד כאבים, או אפידורל שהומצא רק בשנת 1931. ועל כן בלידות הנשים חוו ייסורי תופת. בעבר ההתעברות גם יכלה בהסתברות גבוהה להטיל מום בגופן ולהוביל למותן כתוצאה מהסתבכויות בלידה. לידות רבות אף מצריכות ניתוח קיסרי, ובעבר חלק ניכר מהנשים שילדו בניתוח מתו תוך זמן קצר עקב זיהומים או דמם לאחר הלידה. ובכן, כאשר יחסי המין היו מתוך רצון להתרבות, אז הסיכוי היה שווה אולי את הסיכון אך כאשר המטרה הייתה הנאה רגעית בלבד, ניתן לומר שנשים למעשה הקריבו את גופן.
רק באמצע המאה הקודמת הומצאה בדיקת הריון וכן בדיקת אבהות ועד אז גם לא היו אמצעים ליצירת קשר כמו למשל טלפון. ולכן אישה שהעזה לקיים יחסי מין עם גברים מזדמנים והתעברה, גילתה שהיא בהריון רק אחרי מספר שבועות במקרה הטוב. ובעבר לאתר אדם וליצור עמו קשר לא היה טריוילי וגם אם היא הצליחה למצוא את האבא, היא לא יכלה להוכיח שהוא האבא. וגם אם הוא נניח הודה הוא לא היה מחויב לשלם לה מזונות. ועל כן יחסי מין בתפיסתם ההיסטורית כמובן שהם אינם הדדיים.
   
מדוע גברים נהנים כל כך לקיים יחסי מין עם נשים?
בפרקים הקודמים למדנו כי יחסי מין מעולם לא נתפסו כהדדיים וכי בעיני הגברים לא רק שאינם הדדיים, זה אף משפיל ומבזה להיחדר על ידי איבר המין שלהם. ועל כן נשאלת השאלה מדוע (אם כך) הם נהנים כל כך להחדיר אותו לתוך גופן של הנשים? התשובה לשאלה הזו היא כביכול ברורה: "מכיוון שזה מסב להם הנאה גדולה", אולם ההנאה שלהם היא התוצאה ולא הסיבה. ובכן הפין של הגברים מכיל קצוות עצבים רבים אשר עושים אותו רגיש מאוד למגע, ללחץ וטמפרטורה. בעטרה ריכוז הכי גדול על כן היא גם רגישה במיוחד. שני האזורים הנוספים שהם רגישים מאוד למגע היא השפה אשר מפרידה בין הפין לעטרה שלו שנקראת רכס העטרה ואזור המשולש הקטן (בחלקו האחורי) שאליו מחוברת רצועה שרירית דקה של עור הנקראת הפרנולום.
אולם עצם זה שהפין רגיש מאוד למגע ולשפשוף זה עדיין לא עונה על השאלה מדוע הם נהנים לשפשף אותו דווקא בתוך גופן של הנשים. הרי הם יכולים במקום זה לשפשף אותו עם היד, או להשתמש בבובה העשויה מסיליקון משובח. הנרתיק לא נעים יותר מסיליקון רך ומסוכך ועל כן הם אמורים היו ליהנות לפחות באותה המידה ואף היו חוסכים את החיזור המעיק אחרי נשים. ולקבוע שגברים נהנים הרבה יותר לשפשף את הפין שלהם בתוך גופן של הנשים מאשר למשל לאונן, זה עוד אנדרסטייטמנט, בלשון המעטה, כי בעיניהם ההנאה היא גדולה פי עשרות מונים, ולמעשה אחד התענוגות הכי גדולים שהעניקה להם הבריאה.
הטענה הראשונה היא שההנאה מקורה באהבה. ובכן זה אומנם נכון שכאשר גבר ואישה נמצאים יחד במשך חודשים או שנים עלולות להתפתח ביניהם אמוציות אולם הן אינן הבסיס להנאה, שהרי גברים נהנים לשפשף את הפין שלהם גם בתוך גופן של נשים זרות שהם מעולם לא פגשו קודם לכן. עדות לכך הם למשל בתי הבושת שהם בין בתי העסק הקדומים והרווחיים בעולם. ואם ההנאה הייתה באמת הבסיס לאהבה, שהרי אז גברים היו נהנים לענג נשים טובות מראה ונשים מכוערות באותה המידה. הטענה השנייה היא שהדחף נובע מהשקיקה להפרות אותן או כי זה "טבעי" אולם רק פרומיל קטן מיחסי המין מטרתם באמת לצורכי הפריה. ובכלל אם אלו אכן המניעים, מדוע רובם נהנים לחדור גם לתוך הרקטום והגרון שלהן? הרי זה ודאי שלא טבעי.

ובכן, לא תצליחו למצוא סיבות רציונליות מדוע גברים נהנים כל כך לשפשף את איבר המין שלהם דווקא בתוך גופן של הנשים, מכיוון שהדחף נובע מיצרים סדיסטיים שאחראי להם הורמון בשם טסטוסטרון שהוא למעשה ההורמון הדומיננטי בקרב זכרים. גברים נהנים לקיים יחסי מין עם נשים מכיוון שהגהירה מעליהן והחדירה לתוכן כשהמטרה "לשתול" בגופן את הזרעים שלהם, מעניקות להם תחושה של עליונות והתעלות מעליהן וכן תחושות מונומנטליות עזות של שליטה, כיבוש והוכחת הבעלות עליהן. והנאתם במקרים רבים היא גם מעצם השפלתן בתפיסתם, כאשר הם באותם הרגעים למעשה פולשים לתוך האנטומיה שלהן ולבסוף גם משתמשים בגופן ככלי קיבול להפרשה הרירית שבאופן בלתי נמנע נפלטת ממנו בעת שהם חווים את שיא הנאתם.
בשלב זה נצלול אל תוך נבכי מוחם של הגברים כדי ללמוד מה למעשה מתחולל בתוכו באותם הרגעים. מוחם חווה בכל חושיו גם אם רק בפנטזיה, את השליטה בהן, ואת תחושות הכביכול עליונות והתעלות מעליהן ובאמצעות הגירוי העצבי באיבר מינם שנוצר בשל שפשופו בתוך גופן, הוא מפריש כתגמול מספר מוליכים עצביים (אנדורפינים), ממכרים מאוד אל זרם הדם שלהם. העיקריים ביניהם הם: פנתילאמין, דופמין, פנתילאמין וסרוטונין. אלו למעשה הכימיקלים האחראים להנאה האדירה שהגברים חשים באותם הרגעים, לתחושת האופוריה שהם שרויים בה, להתרוממות הרוח והתאווה ולשיכוכם של כאבים פיזיים ונפשיים.
הפרשת האנדורפינים אל זרם הדם של הגברים מתגברת ככל שיחסי המין נמשכים, עד שהנאתם היא כה אדירה שהם חוצים את מה שמכונה: "נקודת האל-חזור" (Point of no return) ממנה הם כבר אינם יכולים להרפות ולעצור את השפיכה המגיעה. בשל ההתרגשות הגדולה מתחילה בגופם סדרה של התכווצויות קצביות בלתי רצוניות של שרירים, בעיקר באזור אגן הירכיים. ההתכווצויות גורמות להפרשות שהצטברו בבלוטות הערמונית, בבלוטת קאופר ובשלפוחית הזרע שלהם, להתערבב ולהיפלט דרך הפין שלהם במספר מטחים, יחד עם תאי זרע שיוצרו באשכים שלהם. ברגעים אלו הם חווים את שיא הנאתם (אורגזמה).
לאחר שהגברים באו על סיפוקם מופרש לזרם הדם שלהם כימיקלים כמו אוקסיטוצין המרגיעים אותם ומשרים תחושת עייפות. מדען המוח הצרפתי סרג' סטולרו ומדענים אחרים סרקו מוחות של גברים בשלב זה, ומצאו שאזור החשיבה במוחם אף נכבה רגע אחרי השפיכה. בנוסף, קיימת גם ירידה בלחץ בשלפוחית ​​הזרע שלהם ובבלוטות הערמונית, המפחיתה את הגירוי המיני, והפין נעשה רפוי. המנגנון האבולוציוני הקריטי הזה התפתח במוחם של הזכרים בכדי שהם ירפו מהנקבות לאחר שהן הוזרעו.

שפשוף הפין בתוך הנרתיק מביא לגירוי במערכת העצבים ההיקפית של הגברים, אולם ההנאה היא תגמול לחוויה הסדיסטית. כלומר, אם נדמה את יחסי המין למשל לאכילה, שפשוף הפין הוא תנועת הלסת על מנת שהאוכל ירד לקיבה, אך ההנאה היא כמובן לא מתנועת הלסת אלא מהאוכל עצמו. ועל כן, גם כאשר גברים מאוננים, אין זה משנה כמה חזק הם ישפשפו את הפין, שהרי הם לא ייהנו אם הם תוך כדי לא יפנטזו שהם חודרים לתוך גוף של אישה ובועלים אותה. הפין שלהם אפילו לא יתקשה. גברים רבים בעולם אף רוכשים בובות מין בדמוי נקבות וחודרים לתוכן כדי לדמות ברוחם שהם באותם הרגעים בועלים אישה.
הגברים אינם קושרים את יחסי המין לסדיזם רק בבגרותם אלא זה טבוע בהם כבר מהלידה ולמעשה עוד לפני גיל ההתבגרות בעת שילדים מניחים את ידם על איבר המין שלהם ומשפשפים אותו בפעם הראשונה בחייהם, הם אינסטינקטיבית מתוך דחף ביולוגי לגירוי מתחילים לפנטז שהם דוחפים אותו ומשפשפים אותו בתוך גופן של בנות. וזה עוד הרבה לפני שהם למדים שהן גם נהנות מזה. ועל כן, לא במקרה קבע אחד ההוגים החשובים בהיסטוריה, זיגמונד פרויד, כי כל בני האדם הם סוטים מלידה. התופעה נחשבת במיינסטרים של הסקסולוגיה לפאראפיליה לגיטימית. גברים מפיקים הנאה מהתחושה שהם כביכול שולטים באישה ואף מתעללים בה ומשפילים אותה אולם זה נעשה מרצון של שני הצדדים ובהסכמתם והמטרה אינה להסב נזק אמתי.
1-4
בנקודה הזו אני אזכיר שההתייחסות עד כה הייתה ליחסי מין וגינאלים-מיסיונרים בלבד, אולם גברים רבים נהנים מאוד לבעול נשים גם אנאלית ואוראלית ולעתים גם באגרסיביות ובתנוחות משפילות, כמו למשל כאשר הן: "על ארבע כמו כַּלְבוֹת" כלשונם. וחלקם אף נהנים מאוד גם תוך כדי לחנוק את האישה עם הידיים, או עם איבר המין שלהם. כמו כן יחסי מין מכילים לעתים גם השפלות נלוות, כשהם למשל מושכים לאישה תוך כדי בשערות, מחטיפים לה סטירות ומטיחים בה קללות מנמיכות ומשפילות ובסוף הם אף מתיזים את פליטתם למרכז הפרצוף שלה, או לתוך פיה ומפצירים בה לבלוע. אלו אקטים מובהקים של השפלה.
וכל אלו הם עוד אקטים שהם חלק מהמיינסטרים, שהרי אין צורך להזכיר את הסדיזם המובהק השזור באקטים מיניים נוספים שחלק מהגברים נהנים לבצע בנשים הכוללים בין היתר: יריקות, קשירות, השתנות, צליפות והחדרת חפצים לתוך הגוף שלהן. בתעשיית הפורנו לדוגמה כמעט ולא תמצאו סצנות רומנטיות, אלא בעיקר סצנות של השפלה. יש הטוענים כי התעשייה גרמה לגברים להאמין שכך צריך להתייחס לנשים אולם זה מעיד על בורות כי היצע אינו משפיע ביקוש, אלא ביקוש משפיע על היצע. לדוגמה: גם אם מיליון מוכרים יצאו מחר לשווקים וימכרו אוויר, עדיין לא יהיו להם קונים כי היצע אינו באמת משפיע על ביקוש. כלומר, התעשייה לא גרמה לגברים ליהנות מהשפלת נשים, אלא ההנאה שלהם מהשפלת נשים, היא שהקימה את התעשייה.
נשים רבות נהנות להיות תחת שליטה ואף להיות מושפלות במיטה וזה נעשה בהסכמתן המלאה, אז אם כך מדוע הקביעה כי הגברים נהנים מסדיזם? ובכן ההנאה של הנשים באותם רגעים לא הופכת את הגברים ללא סדיסטים אלא אותן למזוכיסטיות. קחו לדוגמה מקרה של שני בני אדם: הראשון נהנה לחנוק, בעוד השני נהנה שחונקים אותו. שניהם הרי ייהנו באותם הרגעים, אך האם הנאתו של האדם שנחנק הופכת את מי שחונק אותו ללא סדיסט? ודאי שלא. האחד הוא סדיסט בעוד השני מזוכיסט. יחסי מין הם מפגן של כוח ושליטה ולכן הם עלולים להיות במקרים קיצוניים אלימים מאוד ולהותיר נזק ממשי בגופן של הנשים.
למטה קלואי מיאזק בת ה-20 מאברדין. ב-3 בנובמבר 2017 היא קיימה יחסי מין עם גבר שפגשה, מארק ברוס בן ה-32. ברוס סחט את צווארה כדי להעצים את הריגוש עד שאיבד שליטה וחנק אותה למוות. הוטלו עליו שש שנות מאסר בלבד.
1-6
לאחר שלמדנו כי גברים נהנים לקיים יחסי מין עם נשים ממניעים סדיסטיים, נשאלת השאלה מדוע ככל שגופן נראה יפה יותר, סימטרי ומתוח יותר, הם חשים דחף "לקרוע" אותן יותר? ובכן, זה כי סדיסטית פשוט יותר כיף להרגיש כאילו "קורעים" משהו  שנראה מושלם. ובטבע זו גם הגשמת המטרה שהרי נראות מצביעה על איכות, וכך גודל הסיכוי להתרבות של גנים משובחים. כמו כן, מרבית הגברים בעולם גם אוהבים את הנשים כמה שיותר צעירות, מכיוון שצעירות נתפסות כיפות יותר ותמימות יותר. כמה צעירות? ובכן המינימום שמאפשרים החוק והכבוד העצמי בהתאם לנורמה שנהוגה בחברה. ועל כן בישראל רוב הגברים בשמחה גדולה יקיימו יחסי מין עם נערות בנות 18 שהן הפלא ופלא גם "במקרה" בגיל המינימום שהן מוגדרות בחוק כבגירות.
במילים אחרות, אם החוק היה מתיר לגברים לבעול גם ילדות בנות 13, רובם היו בועלים גם ילדות בנות 13, ואף צעירות מהן, כפי שאירע מקדמת דנא בכל מקום שזה היה חוקי ואפשרי. יחסי מין עם ילדות היו שכיחים ומקובלים, כמעט בכל רחבי העולם. ילדות מגיל 9 נישאו באירופה, אסיה, אפריקה ואמריקה. גברים תמיד נקרעו בין שני רצונות סותרים, בין הרצון שלהם להשביע את תאוותם האפלה, לבין הרצון שלהם להגן על הבנות שלהם. בעת החדשה הרצון השני גָּבַר (במרבית הציביליזציות בעולם), ולכן נחקקו חוקים אשר המטרה שלהם היא לדכא את היצר הרע. אולם התופעה עדיין קיימת גם כיום בחלק מהמדינות בעולם.
להלן מספר דוגמאות על קצה המזלג של דמויות מוכרות וחוקים מההיסטוריה וההווה:
-
נביא האיסלאם מוחמד בן עבדאללה בן ה-51 נישא לעאישה בת ה-7 ובעל אותה לראשונה כשהייתה בת 9 (600AD~).
-
מלך וֶסֵקְס אתלוולף בן ה-61 נישא ליהודית בת ה-12 באוקטובר 856.
-
מלך צרפת רובר הראשון בן ה-24 נישא לביטרס בת ה-10 בשנת 890.
-
נסיך הגליל טנקרד בן ה-30 נישא לססיל בת ה-8 בשנת 1106.
- בארצות הברית, במדינת דלאוור בשנת 1880 הותר לגברים להינשא לילדות בנות 7 ובקליפורניה לילדות בנות 10.
- לפני כנסיית האנגלים בשנת 1929 הותר לשרים
בבריטניה להינשא לילדות בנות 7.

- חוק הקאנון הקתולי עד
1983 התיר לכמרים להינשא לילדות בנות 12.

-
במאה ה-21 בסודן מותר לגברים להינשא לילדות בנות 10 ובגינאה המשוונית ל
ילדות בנות 12. 
למטה: קידום לסרט פורנו שנועד לפתות גברים. נערה ומעל הכותרת: "בקושי 18". רוב הכוכבות בתעשייה הן נערות.

מדוע נשים נהנות לקיים יחסי מין עם גברים?
לקוראים הגברים אשר משיבים: "כי יש להן איבר מין נשי!", אנא תדמיינו לרגע שהייתם משכימים מחר בבוקר בגוף של אישה בעוד שמוחכם לא השתנה. האם גם אתם כמוהן הייתם מתחילים ליהנות בעת שגברים גוהרים מעליכם וחודרים לתוך גופכם? כמובן שלא. למעשה לא רק שלא הייתם נהנים, אלא גם הייתם חשים שהם באותם רגעים מבזים אתכם ופוגעים בכבוד שלכם. זה גם לכאורה הגיוני שהרי מבחינה רציונלית אף אדם לא באמת היה רוצה שיחדרו לתוך גופו ויפלטו בתוכו הפרשת גוף שלא למטרת רבייה. ולפיכך נשאלת השאלה מדוע נשים נהנות מזה ולהבדיל מהגברים הן אינן מתביישות להיות מושפלות במיטה?
ובכן, נשים להבדיל מהגברים נהנות ממזוכיזם. מזוכיזם הוא פאראפיליה, הלך נפש שבו האדם נהנה לסבול כאב והשפלה כדי להגיע לסיפוק, לגירוי מיני ולאורגזמה, כלומר ההנאה של הנשים והגברים בעת קיום יחסי מין, היא ההרמוניה בין סאדו למאזו. נשים אינן מתביישות להיות מושפלות במיטה כי הן נולדות למציאות שבה מודדים אותן על יופיין ועדינותן, ועל כן זה לא נתפס כפגיעה בייעודן. גברים לעומת זאת סופגים מלידתם שמצופה מהם להיות אַבָּדַאי. הם נמדדים על כוחם קשיחותם ואומץ לבם, ואם הם לוקים בהם, הם נתפסים כפגומים, ועל כן בטח אם אדם זר "יפלוש" עם איבר מינו לתוך גופם, הם יחושו בושה גדולה.
נשים רבות אף מסכימות לקיים יחסי מין עם גברים יצריים ודומיננטיים הנתפסים לעתים כרעים וכמניאקים ואף נשארות איתם משום שהם נתפסים כמי שמציעים לנשים את הפוטנציאל לאיכות חיים הגבוהה ביותר מבחינת בטיחות, הגנה, צאצאים וכבוד. כמו כן לנשים אין גם ממש ברירה כי כך פועלת מערכת הרביה. אישה שרוצה ילדים חייבת לתת לגבר לחדור לתוך הגוף שלה. ליתר דיוק כך היה עד שנת 1978, שבה בוצעה לראשונה הפריה חוץ גופית, אך ההליך הזה אינו נגיש למרבית הנשים בעולם.

התפקיד והמשיכה ביחסי מין
מחקרים שנערכו בעולם מראים כי מעל 90% מהגברים הם הטרוסקסואליים דומיננטיים אולם בשוליים גם בעלי נטיות אחרות. על כן אני מציעה לפשט את מורכבותה של הנטייה המינית באמצעות חלוקתה לשני המעגלים הבאים: "התפקיד" ו-"המשיכה". התפקיד הוא הבסיס של הנטייה המינית והוא מגדיר האם האדם הוא סדיסט או מזוכיסט. התפקיד הוא מולד ואינו ניתן לשינוי. הסולם הבא מדרג את התפקידים בין: 0 ל-6. וקטגוריה נוספת בשם X מוזכרת על מנת לתאר א-מיניות (חוסר תשוקה מינית):

המשיכה מגדירה למי אתם נמשכים בין אם אתם סדיסטים או מזוכיסטים. המשיכה היא נרכשת אך גם עשויה להיות מושפעת מתפקידנו המולד משום שזה פשוט מסתדר יותר לוגית שהסדיסט הוא החזק והמחוספס בעוד שהמזוכיסט הוא העדין והחלש. הסולם הבא מתאר סוגי משיכות מיניות. השניים הראשונים הן פאראפיליה לגיטימית, והשאר הפרעות בהגדרתן הפסיכולוגית:

ההיסק הלוגי הוא שעל אף פי שמרבית הגברים נהנים ביחסי מין מסדיזם ומרבית הנשים נהנות ממזוכיזם, על הספקטרום גם גברים מזוכיסטים וגם נשים סדיסטיות. סדיסטים נהנים מתחושת העליונות, ולכן הם כמעט תמיד מעדיפים לקיים יחסי מין עם בני אדם שהם משמעותית חלשים מהם. הנה דוגמה קיצונית: כמעט כל הקרבנות של רוצחים סדרתיים לאורך ההיסטוריה לא היו גברים שריריים אלא נשים צעירות, נערות, נערים, ילדות וילדים קטנים. הם כמעט תמיד מעדיפים לצוד קרבנות חסרי ישע.
סדיסטים נמשכים בעיקר לנשים מכיוון שהן חלשות הרבה יותר מגברים אולם המשיכה להבדיל מהתפקיד היא כאמור נרכשת ועל כן במקומות שבהם נשים אינן נגישות כמו למשל בבתי הסוהר, הפושעים השולטים שהם גברים הטרוסקסואליים שבטרם כליאתם נמשכו לנשים בלבד, משתמשים באסירים החלשים ביותר והצעירים ביותר כתחליף לנשים, ככל שזה מתאפשר להם. תפקידם לא השתנה אלא המשיכה. הם עדיין נהנים מסדיזם ועל כן הם אלו שגוהרים על הקרבן, חודרים לגופו ופולטים בתוכו. בארצות הברית הלשכה הפדרלית דיווחה בשנת 1992 כי בין 9% ל-20% מהאסירים בבתי הסוהר נאנסו או שהותקפו מינית. במחקרים שנערכו בשנים 1982-1996 עלה כי השיעור היה כ-12%-14%, וכ-23% בבתי הסוהר באבטחה מיריבת בניו יורק.
 חלק ב' - יחסי מין בכפייה ✺
לפני כמאה שנה הצהיר הפרופסור זיגמונד פרויד שלמעשה כמעט כל גבר בעולם מתמודד במהלך חייו עם הדחף לאנוס נשים. הנאתם של הגברים בעת קיום יחסי מין עם נשים מוסבת מתחושת ההתעלות, העליונות, הבעלות והשליטה עליהן ומהשפלתן, ועל כן נשאלת השאלה מדוע אם כך הם צריכים את הסכמתן? ובכן הם אינם. למעשה גם גברים נורמטיביים ייהנו לאנוס נשים. לא בכדי בתגובות לידיעות על מקרי אונס אף פעם לא עולה התהייה מדוע האנסים נהנו אלא רק זעם שהם לא שלטו ביצריהם. אונס המוני של נשים ונערות למעשה נמנע בכל רגע ורגע נתון בכל מקום בעולם רק כאשר קיימת רתיעה מענישה משמעותית. אנו ניחשף לביטוי המצמרר בהיעדר רתיעה בפרקים הבאים: אונס באנרכיות, אונס בנישואים, אונס בזמן מלחמה וזְנות כפוייה.
ההבדל בין אונס לבין כל אלימות אחרת הוא שבכל אלימות אחרת האלימות עצמה אינה המטרה אלא האמצעי. התוקף מבקש לנקום, להעניש, להרתיע או להשתיק קרבן שבעניו פגע בו, או כדי להשיג דבר מה שאינו קשור לאלימות עצמה כמו את רכושו. בעוד באונס האלימות עצמה היא המטרה. התוקף יודע כי הוא מתעלל באישה חפה מפשע, ואינו חפץ להשיג דבר מהתעללות בה מלבד ליהנות מההתעללות עצמה. ליהנות מתחושת העליונות וההתעלות מעליה, מהבעות האימה על פניה ומהביזוי שלה. כמעט כל האנסים בהיסטוריה היו זכרים ולא בשל כוחם הפיזי שכן נדיר שנשים אונסות בני אדם חלשים מהן כמו למשל ילדים.
אין חוויה מבעיתה יותר מלהיאנס. אונס הוא במקרים רבים אלים ואכזר מאוד ועשוי להשאיר חבלות קשות בגופן של הקרבנות ואף להוביל למותן ועל כן נשים רבות חוות באותם הרגעים שיתוק בגופן כתוצאה מהמנגנון האבולוציוני: 'הילחם, ברח או קפא'. הסדיזם הוא בל יתואר. האנסים רואים מקרוב מאוד את הבעות האימה והסבל על פניהן של קרבנותיהם ושומעים את היבבות הבוקעות מגרונן אך לא רק שהן כלל לא מפריעות להן ליהנות, זה אף מחרמן אותם עוד יותר עד שהם משפריצים מרוב הנאה. להיאנס זו ההשפלה הכי גדולה שאדם יכול לעבור בחייו, שכן האישה נופלת לידיו של אדם שאינו מתייחס אליה כאל בת-אנוש, אלא כאל לא יותר מאשר נתח בשר עם חור, כלי קיבול להפרשותיו. ועל כן אונס נחשב מימי בראשית לביזוי הכי גדול של אדם.

אונס באנרכיות (Anarchy Rape)
כרבע מיליארד נשים וילדות נאנסות או נעשה ניסיון לאנוס אותן מדי שנה בעולם, כך נמצא בדו"ח של האו"ם שהופק ממקורות ממשלתים אשר הקיף 65 מדינות בלבד. כמו כן הנתונים אינם כוללים וכמובן גם אינם יכולים לכלול מקרי אונס שכלל לא דווחו וגם לא מעשי אונס שאינם מהווים עבירות (למשל אונס בנישואים בחלק מהמדינות בעולם אינו עבירה). הערכות הן כי כ-90% ממקרי האונס בעולם כלל לא מדווחים והסיבות לכך הן שונות בין מדינה למדינה אולם הן נובעות בעיקר מבושה, פחד מנקמה, חשש מנידוי, תביעה (למשל בשל חוקים מקומיים נגד יחסי מין מחוץ לנישואין), וגם ספק באכיפת החוק והעמדת האנסים לדין.
מאחר ובאנרכיות אין רתיעה מענישה וגברים חופשיים להשביע את תאוותם בלי לשלם מחיר, מעשי אונס הם מגפה של ממש. נשים ונערות צעירות השוהות לבדן מסתכנות באונס כמעט ודאי. במדינות כמו דרום אפריקה, בוטסואנה וניקרגואה, כמעט כל אישה שנייה נאנסה לפחות פעם אחת בחייה. אנסים גם אינם צריכים להימלט אחרי האונס והקרבנות עשויות להמשיך לראות ביום-יום את הגבר שאנס אותן, מפני שאין להן למי להתלונן בשל חוסר תפקוד של הרשויות או/ו התעלמותן. באנרכיות קיימת שחיתות בכל הרמות במשטרה, בתי המשפט וכ' ותלונה נגד חברים בארגון פשיעה תסתיים בוודאות גבוהה ברצח המתלוננת.
 
לפניכם דרום אפריקה כדוגמה לאנרכיה:
נתונים על מקרי אונס במדינה לא מתפרסמים בשגרה על ידי המשטרה אלא רק אחרי בקשות מיוחדות של חוקרים ועיתונאים. במחקר של CIET (מידע קהילתי, העצמה ושקיפות) בשנת 1998 שכלל 4,000 נשים ביוהנסבורג נמצא כי כשליש מהן נאנסו בשנה האחרונה. המשטרה מעריכה כי כל 36 שניות נאנסת אישה בעוד שארגונים האחרים במדינה מעריכים כי כל 26 שניות. למעלה מ-40% מהנשים בדרום אפריקה תאנסנה במהלך חייהן. רק 10% מהמקרים מדווחים ואנסים כמעט ולא עומדים לדין. אחת מכל ארבע קרבנות נאנסות על ידי גבר הנושא את נגיף האיידס. התופעה חושפת את האכזריות האנושית שכן התוקפים מדביקים ביודעין את הקרבנות שלהם במחלה קטלנית שעלולה להוביל למוות בייסורים לטובת עונג רגעי שנמשך מספר דקות.
בדרום אפריקה מעשי אונס הם כל כך נפוצים עד שבקושי הם מגיעים לחדשות. אונס של תינוקות, ילדות וקשישות מתומצתים לכתבות של עד ארבע שורות בדפים הפנימיים בעיתונים המקומיים. מרבית התקיפות המיניות לא זוכות לתשומת לב ציבורית. בסקר שבו נשאלו קרבנות מדוע הן לא דיווחו למשטרה על האונס שעברו, כ-33.3% השיבו כי הן חוששות מנקמה מצד האנס או מצד בני משפחתו. 9.6% השיבו כי המשטרה ממילא לא תעזור להן. 9.2% השיבו כי הן לא דיווחו על האונס בשל המבוכה.
הדיווח הנמוך ושיעור ההרשעה מיוחסים בעיקר לעמדותיהם ודעותיהם הקדומות של גורמי אכיפת החוק וחברי ממשל נוספים בנוסף לחוסר הנגישות לשירותים בעיקר באזורים הכפריים. כמו כן, יש שמייחסים את האשמה אף לתקשורת בדרום אפריקה אשר חושפת רק במקרים שהקרבנות היו לבנות בנות המעמד הבינוני ומשכילות והן לא נאנסו על ידי בני גילן או בני משפחתן. נשים שנאנסות על ידי בעליהן לא מוגדרות קרבנות בשל התפיסה שבעל לא יכול לאנוס את אשתו שהרי גופה ממילא שייך לו. במחקרים למשל הודתה אחת מכל ארבע נשים כי היא נאנסה על ידי בעלה. הממשלה אף טענה כי אחת הסיבות היא תרבות הפטריארכיה, הנעוצה היטב בתרבות השחורה וכל ניסיון להיאבק בה נחשב פגיעה במסורת או באידאליים הדרום-אפריקאים.
מספר הקרבנות לפני שנים (מקרים מדווחים בלבד):
2008-2009: 46,647
2009-2010: 48,259   
2010-2011: 48,158   
2011-2012: 47,069   
2012-2013: 48,408   
2013-2014: 48,408   
2014-2015: 43,195   
2015-2016: 42,596 
במחקר המקיף: "אונס בדרום אפריקה" משנת 2000, עלה כי 2.1% מהנשים מגיל 16 ומעלה מכל שכבות האוכלוסייה, נאנסו לפחות פעם אחת בין תחילת 1993 למרץ 1998. ובסקר "הדמוגרפיה והבריאות בדרום אפריקה" משנת 1998 עלה כי כ-4% מכלל הנשים בגילאי 15-49 במשקי הבית שנדגמו נאנסו. המועצה למחקר רפואי ומשרד הבריאות ערכו סקר עם שיעור דומה. במחקר אשר נערך בשנת 1997 עלה כי 6.8% מהנשים בפרובינציית מפומלנגה נאנסו, 5% בלימפופו ו-4.5% בהכף המזרחי.

במחקר אנונימי למשל שערכה המועצה למחקר רפואי (MRC) בשנת 2009 בקרב 1,738 גברים, בפרובינציות קוואזולו-נטאל ובהכף המזרחי עלה שמעל רבע מהם אנסו וכמעט מחציתם יותר מאישה אחת, ו-4.95% אנסו או ניסו לאנוס בשנה האחרונה. במחקר בראשות קרן למחקר רפואי במימון ממשלתי בשנת 2010 בקרב 487 גברים בפרובינציית חאוטנג עלה כי 37% מהם אנסו אישה וכמעט 7% מהם השתתפו באונס קבוצתי. מחקר בהכף המערבי העריך כי כ-15% מהגברים אנסו אישה אשר לא הייתה בת זוגם בשנים 2014-2015. ארגון החדשות IRIN העריך שכחצי מיליון נשים וילדות בדרום אפריקה נאנסות כל שנה.
מקרב הנערים כ-11% הודו כי הם אלצו מישהי לקיים עימם יחסי מין ובסקר נוסף בקרב 1,500 תלמידי בתי ספר באזור סווטו ביוהנסבורג, כרבע מהנערים שהתראיינו אמרו כי: "Jackrolling" (ביטוי נפוץ מאוד במדינה שפירושו אונס קבוצתי) "היה כיף". סקר שערך CIET בשנת 2007 מצא כי 60% מהנערים בגילאי 10-19 סברו כי זה לגיטימי לאנוס נערה שהכירו, ו-11% אנסו. במחקר בשנת 2013 בקרב נערים בכיתות ט' ב-46 בתי ספר תיכוניים בקייפטאון ובפורט אליזבת, עלה כי 17.2% מהם אנסו. למעלה ממחצית הנערים שהתראיינו במחקר הזה התעקשו על כך שכאשר נערה אומרת "לא" ליחסי מין, היא מתכוונת ל-"כן".
אונס קבוצתי נפוץ מאוד בדרום אפריקה. ילדות כבר מגיל צעיר מוזהרות לא להסתובב לבדן כדי לא ליפול קרבן ל-jackrolling. אחת המטרות של אונס קבוצתי היא הפגנת גבריותו של כל אחד מחברי הכנופיה לעיני חבריו. המועצה למחקר רפואי ציינה כי המטרה הנוספת היא חיזוק הקשר בין החברים בכנופיה כאשר גברים שביומיום מתחרים על נשים, משתפים את אותה אישה. המועצה ציינה כי "אלימות מינית, הטרדה מינית וכפייה מינית בדרום אפריקה, נתפסות באופן נרחב כהתנהגות גברית רגילה".
למטה: חנה קורנליוס, בת ה-21. במאי 2017 היא וחברתה נאנסו בסטלנבוש על ידי קבוצת גברים שצדו נשים אקראיות. לאחר שהם באו על סיפוקם הם חנקו אותה ורוצצו את הגולגולת שלה עם סלע ענק. גופתה נמצאה בסמוך לאתר עבודה.

התעללות מינית והטרדות לפי הדיווחים מתרחשות גם בבתי הספר על ידי מורים ותלמידים. ארגון משמר זכויות האדם HRW דיווח כי נערות מכל שכבות החברה והקבוצות האתניות סופגות אלימות מינית בשגרה בבתי הספר כמו למשל בחדרי הרחצה, בכיתות ריקות ובמעונות ומקרים רבים לא מדווחים. סכנת האלימות המינית בבתי הספר יצרה מחסום לנערות לרכוש השכלה. הארגון HRW דיווח כי ההישגים של התלמידות בבתי הספר בדרום אפריקה גם נפגעים קשות לאחר אירוע של אלימות מינית.

במדינה שיעור המקרים הגבוה ביותר של אונס ילדות ותינוקות בעולם. קרן הדמעות ו-MRC, דיווחו כי 50% מהילדות עוברות התעללות מינית לפני גיל 18. דו"ח אחד קבע כי בשנת 2000 התרחשו 21,538 מקרי אונס או ניסיונות אונס של ילדות מתחת לגיל 18 ודו"ח אחר משנת 2001 קבע כי היו 24,892 מקרי אונס. מחקר של MRC העלה כי בשנת 2009 כ-15% מהקרבנות היו ילדות מתחת לגיל 12. בשנת 2017 המשטרה דיווחה שכ-9% ממקרי האונס המדווחים בלבד היו של ילדות בנות 9 ומטה. הגידול הגדול ביותר של מקרי אונס היה של ילדות עד גיל שבע, וההערכה היא שמספר המקרים הלא מדווחים גדול עד פי 10. דו"ח של איגוד מקצועי ציין כי כל שלוש דקות נאנסת ילדה בדרום אפריקה. שליש נאנסות על ידי בן משפחה או קרוב משפחה.
מקרים של אונס תינוקות מזוויעים במיוחד. לאחר האונס הן נדרשות לעבור ניתוח שיחזור לאיבר המין, הבטן או קנה הנשימה. הנה למשל דוגמאות בשגרה: בשנת 2001 תינוקת בת 9 חודשים בשם צ'פנג נאנסה ואיבדה הכרתה מכיוון שהכאב היה גדול משיכלה לשאת. תינוקת נוספת באותו גיל נאנסה על ידי שישה גברים בגילאי 24-66 אחרי שנותרה ללא השגחה על ידי אמה, נערה מתבגרת. ילדה בת 4 מתה לאחר שנאנסה על ידי אביה. פעוטה בת רק 14 חודשים נאנסה על ידי שני דודים. בפברואר 2002 פעוטה בת 8 חודשים נאנסה על ידי ארבעה גברים. פציעותיה היו כה נרחבות שהיא נדרשה לעבור ניתוח שחזור נרחב. אדית קריאל עובדת סוציאלית במזרח הכף ציינה כי "המתעללים הם לעתים קרובי משפחה שלהן, אפילו אביהן או מפרנסיהן".
למטה: נולוטהנדו מסנגו בת ה-9. ביולי 2018 נאנסה בפרובינציית מפומלנגה. אחרי כן נרצחה וגופתה הושלכה לתעלה.
אונס בנישואים (Marital Rape)
אונס בנישואים הוא קיום של יחסי מין שאינם בהסכמה בין בני זוג במשפחה. צורה זו של יחסי מין בכפיה היא נרחבת והיא לא הוכרה בעבר באף מדינה כאונס, ועדיין במדינות רבות זה לא זוכה להתייחסות בחוק, וגם אם כן, הוא נאכף רק לעתים נדירות. התופעה מיוחסת להשקפה המסורתית כי לגברים סיפוק מיני זה צורך לכן על הנשים להיות כנועות במיטה ולספק את בעליהן. במדינות רבות לא רק שנאסר על נשים לסרב לקיים יחסי מין עם בעליהן אין להן אף אמירה האם הם ישתמשו באמצעי מניעה. החלטות כמו מתי, כיצד ובאיזו תדירות יתקיימו יחסי המין, או מתי הן תתעברנה ותלדנה ילדים שמורות אך ורק לבעלים שלהן.
רעיות המסרבות משתמטות מחובתן הבסיסית כנשים, ואינן מותירות לבעליהן ברירה אלא לאנוס אותן. אינוסן היווה במערכות המשפט פתרון הנותן מענה לבעלים מאחר ויחסי מין הם יחסי כוח ושליטה כך שהתנגדותן ממילא לא מפריעה לגברים ליהנות. התופעה הנרחבת שבה גברים למעשה מתעללים בנשותיהם כדי לענג את עצמם, חושפת את עצמתה של ההנאה הסדיסטית.
מבחינה היסטורית בחלק גדול מהעולם האונס לא נחשב כפשע נגד האישה, ולא הייתה כל התייחסות בחוקה לנזק שנגרם לה. אם היא נאנסה על ידי גבר זר זה נחשב כעוולת גנבה (גנבת רכוש הבעל או האב). ואם נאנסה על ידי בעלה לא ניתן להאשימו שהרי היא רכושו. ההשקפה הזו הומחשה בחוות הדעת של המשפטן, סר מתיו הייל, שעמד בראש מערכת המשפט האנגלית, בספר: "היסטוריה של תחינות הכתר" בשנת 1736: "הבעל לא יכול להיות אשם באונס אשתו החוקית שכן בהסכמתם ובחוזה ההדדי ויתרה האישה על עצמה לבעלה, ואין היא יכולה לסגת מהסכמתה". החוק האמריקני והאנגלי עד המאה העשרים ראה את זכויותיה של האישה כזכויות שניתנות לה בזכות בעלה, ועל כן לא ניתן להאשימו באינוסה שהרי אין לה זכויות בפני עצמה.

הפרופסורית לסוציולוגיה קרסטי ילו ציינה בין היתר בפרולוג של ספרה: "הבנת אונס בנישואין בהקשר הגלובלי" כי "בתרבויות מסוימות, הסכמה היא אפילו לא דבר שאישה יכולה לתת. המשפחות שסידרו את הנישואין, מבטיחות את הסכמתה הקבועה". השליטה של הגברים על גופן של נשותיהן הייתה רק חלק משליטה גדולה יותר שהוענקה להם בכל התחומים הנוגעים לחייהן וזה מתוך התפיסה כי אישה היא רכוש. תחילה רכוש אביה ועם הנישואין רכוש בעלה. בשנת 1707 למשל השופט הראשי של הלורד האנגלי ג'ון הולט, תיאר את מעשיו של גבר המקיים יחסי מין עם אשתו של גבר אחר כ-"פלישה הגבוהה ביותר לרכוש".
בתרבויות רבות האמונה היא כי זו זכותו של גבר לאנוס את אשתו. למשל בהודו חברי הממשלה הצהירו בפומבי כי בתרבותם אין להכיר באונס נשים בנישואים כמעשה שאינו לגיטימי. שר הפנים ההודי הריבהאי פרת'חאי צ'אודארי, הודיע באפריל 2015: "לא ניתן לאסור אונס של נשים בנישואין בהקשר ההודי בשל מנהגים, ערכים חברתיים ואמונות דתיות". כמו כן במדינות רבות המושג אונס נשים בנישואין הוא אוקסימורון מכיוון שהגברים רואים בהסכמת הנשים לספק את הבעלים שלהן כמובנת מאליה. על כן הם דוחים את עצם הרעיון שזה בכלל אונס ואינם רואים בכפיית יחסי מין על אישה בעל כורחה כשגויה מבחינה מוסרית.

הזכות של הגברים לאנוס את נשותיהן הוגנה בחוקה במרבית מדינות העולם והיא בוטלה בחלקן רק במאה הקודמת: 
1922: ברית המועצות
1932: פולין
1950: צ'כוסלובקיה
1965: שבדיה
1971: נורווגיה
1976: איטליה
1977: הונגריה, סלובניה
1980: ישראל
1982: פורטוגל
1989: בלגיה, אוסטריה (רק משנת 2004 המדינה יכלה להעמיד לדין גם בהיעדר תלונה מצד האישה)
1990: אירלנד
1991: הולנד
(ההגדרה של אונס הייתה: "קיום יחסי מין בכפייה של זכר עם נקבה מחוץ לנישואין")
1992: אוסטרליה, ספרד, שוויץ (רק משנת 2004 המדינה יכלה להעמיד לדין גם בהיעדר תלונה מצד האישה)
1993: ארצות הברית (ההגדרה של אונס הייתה: 
"זכר המקיים יחסי מין בכפייה עם נקבה שאינה אשתו")
1994: לוקסמבורג, פינלנד, צרפת, קפריסין
1996: צפון מקדוניה, קולומביה
1997: גרמניה
1998: קרואטיה
1999: צ'ילה
2000: נמיביה
2001: זימבבואה, ליכטנשטיין
2002: סרביה
2003: פפואה גינאה החדשה, בוסניה והרצגובינה (ההגדרה של אונס הייתה: 
"יחסי מין בכפייה עם נקבה שאינה אשתו")
2005: טורקיה, קמבודיה
2006: ליבריה, נפאל, קפריסין
2007: גאנה, מאוריציוס, מלזיה, תאילנד
2009: רואנדה, סורינם
2012: ניקרגואה, סיירה לאון
2013: דרום קוריאה, בוליביה, סמואה, טונגה.
בעת כתיבת שורה זו כ-2.6 מיליארד נשים עדיין מתגוררות במדינות שבהן החוקה מתירה לבעליהן לאנוס אותן:
מדינות בשחור: החוק מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם המסרבות לקיים עמם יחסי מין בהסכמה.

מדינות בוורוד:
החוק מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם כל עוד הם אינם פרודים חוקית.
מדינות בכתום: אונס נשים בנישואים נחשב צורה של אלימות במשפחה שאינה פלילית.
מדינות באדום: אונס נשים בנישואים הוא עבירה פלילית.

במדינות מסוימים באפריקה מותר לגברים לאנוס את נשותיהם אם הן מסרבות לספק אותם מלבד בנסיבות מסוימות המקנות להן זכות לסרב, למשל כשהן בהריון מתקדם, מיד לאחר הלידה, במהלך הווסת או בזמן אֵבֶל שלהן על קרוב משפחה שנפטר. דוגמה למדינה שבה חוק האונס מחריג באופן מפורש בעלים, היא אתיופיה. ההגדרה של האונס בסעיף 620 היא: "מי שכופה על אישה קיום יחסי מין מחוץ לנישואים". עוד דוגמה היא דרום סודן, שם החוק קובע כי: "יחסי מין בכוח בנישואים אינם אונס". בדנמרק למשל, עד שנת 2013 חוק העונשין הפחית עונשם של אנסים או פתר אותם לעתים, אם הם אנסו את הנשים שלהם.
בארצות הברית ההגדרה המסורתית של אונס הייתה גבר המקיים יחסי מין בכפיה עם "נקבה שאינה אשתו". חוק העונשין של מודל משנת 1962 חזר על הפטור וקבע: "גבר המקיים יחסי מין בכפייה עם נקבה שאינה אשתו אשם באונס". חוקים בתחילת שנות ה-70 חייבו לעתים קרובות שהבעל והאישה לא יחיו עוד יחד, כדי שיהיה ניתן להאשימו באונס. מקרה שערער לראשונה על כך היה המשפט של אורגון כנגד ריידאוט בשנת 1978. הבעל אומנם זוכה מאונס אולם הוא היווה טריגר למימוש רפורמות.
עד שנת 1993 אונס בנישואים הוגדר כפשע בכל 50 המדינות בארצות הברית אך במרבית המדינות בשנות התשעים המשיכו להבדיל בין אונס בנישואים לאונס שלא בנישואים. ההבדלים באו לידי ביטוי באמצעות עונשים קצרים יותר וחייבו את הקרבנות להתלונן תוך זמן קצר יותר. כיום עדיין קיימת התייחסות שונה בחלק מהמדינות. במדינת טנסי למשל, רק בשנת 2005 בוטלה הדרישה לרמה גבוהה של אלימות, על מנת להתייחס למעשה כאל אונס, ודרום קרוליינה נותרה המדינה האמריקאית היחידה עם חוק המחייב את האישה להוכיח אלימות מוגזמת ובעלת "אופי גבוה ומחמיר" שהופעלה כנגדה, בכדי להאשים בעל באונס.

נשים צעירות ממסגרות שונות בדרום אסיה, הסבירו בסקרים כי גם כאשר הן חשו אי נוחות, ולא רצו לקיים יחסי מין, הן קיבלו את רצון בעליהן ונכנעו, מחשש שאחרת הם יכו אותן. במדינות מתפתחות רבות האמונה היא כי בעל זכאי למין בכל עת שהוא דורש זאת וכי אם אשתו מסרבת יש לו את הזכות להשתמש בכוח. נשים אלו רובן אנאלפביתיות או בעלות השכלה דלה מאוד. הן נשואות בגילאים צעירים מאוד. למשל בבנגלדש על פי נתונים סטטיסטיים משנת 2005, 45% מהנשים נישאות עד גיל 15, ותלויות בבעליהן במשך כל חייהן. בתרבויות אלו, המחשבה שנשים הן אוטונומיות מיניות אינה מובנת כלל. ועל כן, הן צריכות לבחור בין מין לא רצוי לבין מכות, או בין מין לא רצוי לבין נטישה של בעליהן אשר בסופו של דבר תוביל אותן לחיי עוני מחפיר.
קשה להעריך את השכיחות של אונס בנישואים, במיוחד מחוץ לעולם המערבי מכיוון שהדיון על מין בתרבויות רבות הוא טאבו. אחת הבעיות במחקרים בנושא, היא התפיסה המערבית של הסכמה שאינה מובנת באזורים רבים בעולם, בעיקר על ידי נשים צעירות, שלרוב אינן מודעות לכך שיש להן בכלל זכויות. למשל, בראיון שנערך על ידי ארגון הבריאות העולמי, אישה מבנגלדש שנאנסה על ידי בעלה סיפרה כי: "חשבתי שזה טבעי. זו הדרך שבה בעל מתנהג". עם זאת, מחקרים קישרו אזורים ספציפיים שבהם קיימת רמה גבוהה מאוד של אלימות מצד גברים כלפי נשותיהם לרבות אלימות מינית. דוגמה לאזור כזה היא אתיופיה.
שכיחות האונס בנישואין תלויה במיוחד בהקשר המשפטי, הלאומי והתרבותי. בשנת 1999 למשל ערך ארגון הבריאות העולמי מחקר על אלימות נגד נשים בטג'יקיסטן וסקר 900 נשים נשואות מעל גיל 14 בשלושה מחוזות במדינה. הסקר העלה כי 47% מהן נאנסו על ידי בעליהן. ובמחקר בטורקיה עלה כי 35.6% מהנשים נאנסו על ידי בעליהן וכ-16.2% נאנסות לעתים קרובות.
למטה: סצנה מתוך סרט. אונס בנישואים. נשים שנאנסות על ידי בעליהן לרוב אינן מתנגדות בשל הפחד מהם.

אונס על ידי אדם זר הוא טראומתי מאד אך הוא לרוב אירוע בודד, היותו אונס ברורה והקרבן יכול שלא לראות יותר את האנס. אונס בנישואים מאידך הוא לעתים נדירות אירוע חד פעמי אלא התרחשות חוזרת ותכופה. האישה נאלצת להמשיך לשכב מדי לילה באותה המיטה עם הגבר שאונס אותה, משום שבחלקים רבים בעולם קיימת סטיגמה קשה לגירושין או שאינם אפשריים בשל חוקי גירושין מקשים. אונס בנישואים גם מתרחש בדרך כלל כחלק מיחסי שליטה הכוללים מכות והשפלות, ונמצא כי הוא לעתים קרובות ברוטלי הרבה יותר מאשר אונס המבוצע על ידי גבר זר או מכר. למשל, במחקר שנערך בתשע מדינות באיחוד האירופי נמצא כי 25% מכלל מעשי האונס היו בין בני זוג, או בין בני זוג לשעבר, וכי האונס היה אלים יותר ב-90% מהמקרים.
בנוסף לכך במקומות רבים בעולם הנשים נישאות בכפייה ולכן הן מלכתחילה נאלצות לקיים יחסי מין עם גברים שלא הן בחרו. נישואים בכפייה ונישואי ילדות נפוצים באזורים רבים בעולם ובמיוחד בחברות מסורתיות באסיה ובאפריקה, כמו למשל בתימן, שאין בהן חוקים נגד אונס בנישואין וקשה מאוד להתגרש. בנישואים הללו קיים שיעור גבוה הרבה יותר של אלימות כולל אונס. ארגון הבריאות העולמי ציין תחת הכותרת: "צורות נהוגות של אלימות מינית", כי הנישואים בכפייה "משמשים לעתים קרובות ללגיטימציה לאונס נשים בנישואים. המנהג להינשא לילדות קיים באזורים רבים בעולם וחוקי במדינות רבות. הגברים למעשה אונסים אותן שהרי בשל גילן אינן יכולות בכלל להסכים או לסרב. מרביתן יודעות מעט או כלום על יחסי מין לפני שהן נישאות".
למטה: כלה בת 8 ממחוז חג'ג'ה, בצפון-מערב תימן. הילדה האומללה (שזהותה בשם רואן) מתה ב-8 בספטמבר 2013 בליל הכלולות שלה לאחר שהיא דיממה למוות בשל קרע עמוק בתוך הנרתיק שלה שנגרם מהחדירה של בעלה בן ה-40.
 
אונס בזמן מלחמה (Wartime Rape)
יחסי מין מעולם לא נתפסו כהדדיים. בתפיסה ההיסטורית חוצה התרבויות הם יועדו עבור הגברים, ומהווים ריטואל באמצעותו הם מפגינים את בעלותם ומרותם על נשותיהם, כיבושן ושליטתם בהן בעוד שנשים ביחסי המין מובקעות, נכבשות ומתמסרות. יחסי מין נתפסים כיחסים סימבוליים בין כובש לנכבש, בין שולט לנשלט, בין מי שידו על העליונה למי שנכנע כמו בשדה הקרב, ולכן אין זה פלא שכובשים נהגו מקדמת דנא לאנוס את נשותיו ובנותיו של האויב בְּשַׁעַר בַּת רַבִּים כדי להפגין את ניצחונם עליו. הרי איזה מפגן עוצמה מרשים יותר ממפגן שבו נראים המנצחים גוהרים מעל נשותיהם ובנותיהם של המובסים, פולשים לגופן וכובשים אותן והרי איזו הוכחה ניצחת יותר לכניעתם של המובסים ממפגן בו נראות נשותיהם ובנותיהם מענגות את המנצחים.
אונס נשותיו ובנותיו של האויב במלחמות הוא תופעה נפוצה מימים ימימה, ונתפס בעבר כבלתי נמנע ממש כמו כיבוש שטחים. עבור הצבאות שיצאו למסעות כיבושים איבר המין הזכרי שימש למעשה נשק מלחמה וגופן של הנשים היה חלק משדה הקרב. ההיסטוריונית סוזן בראונמילר ציינה כי מקדמת דנא מלחמות שהוכרעו הסתיימו באונס המוני, באמצעותו הכובש הוכיח שהוא צועד בחופשיות בטריטוריה של המובסים. אחר כך הוא הצביע על גופן המחולל של נשותיהם ובנותיהם כעדות לניצחון האדיר. הפילוסופית ההודית גיאטרי צ'קרוורטי ספיבק תיארה את האונס ההמוני שביצעו הכובשים כ-"חגיגה מטונימית" של המנצחים. כמובן שאין תיעוד למקרים הפוכים, נשים שכפו על מוּבָסִים לחדור לגופן, גם אם תסרקו במסרקות ברזל את ההיסטוריה כולה.
מצביאים התירו את האונס ההמוני גם כדי להחדיר מוטיבציה בלוחמים ולעתים האונס אף היה התגמול העיקרי שהובטח להם. הנשים נחשבו: "פרסי מלחמה" ואף אות הוקרה ללוחמים על הצטיינותם בקרב. בעבר זה גם היה נראה טבעי כשלוחמים אשר חצו אלפי קילומטרים בדם ואש ומוות ונמצאים הרחק מבנות עמם, תובעים מהנשים שהם נחשפים אליהן לנחם אותם במקומן. ועל כן צבאות במסעות כיבושים לא נהגו לאנוס רק את נשות האויב, אלא גם נשים מקומיות ששוחררו משלטונו של כובש אחר שכן התפיסה מימים ימימה הייתה שגברים עסוקים במלחמת הקיום, זה תפקידם, ואילו הנשים הן מנוחת הלוחמים, זה ייעודן. ומכאן גם למעשה מקור הביטוי המשפיל והמבזה: "מִזְרון" לחיילת המשרתת כפקידה ביחידה של לוחמים המוכר בהווי הצבאי.

פרופסור דארה קיי כהן מאוניברסיטת הרווארד כתבה כי הכובשים נהגו לאנוס קבוצתית את נשותיהם ובנותיהם של המובסים גם במטרה לחזק את הקשר בין הלוחמים וליצור ביניהם תחושת לכידות בתוך היחידות במיוחד אם הם גויסו למלחמה בכפיה. באמצעות האונס הקבוצתי הלוחמים מתרברבים כל אחד בתורו, בכוחם, בעוצמתם ובעליונותם כגברים, אולם להבדיל מעתות שגרה שהגברים מתחרים ביניהם על הנשים ורכושניים כלפיהן, הם מעבירים אותן מיד ליד ובכך מפגינים את אחוות הלוחמים. כהן כתבה כי מאחר וחלק מהצבאות לאורך ההיסטוריה השתמשו גם בלוחמים-ילדים. אינוסן אף היווה "טקס התבגרות", שבו הם נדרשו לראשונה להפגין לעיני חבריהם את גבריותם המסמלת דומיננטיות ושליטה ואת אכזריותם הנדרשת בשדות הקרב.
ההיסטוריונית סוזן בראונמילר כתבה כי מקדמת דנא צבאות נחשבו המועדון האקסקלוסיבי ביותר בעולם שיועד לגברים בלבד. הגבריות בצבא, הכוח של הנשק האימתני הנמצא בלעדית בידיהם, החיבור הרוחני אליו, המשמעת לפקודות שניתנו והתקבלו, וההיגיון הפשוט של הפקודה ההיררכית, מול הנשים הנתפסות כחלשות וחסרות אונים שאינן מסוגלות להילחם ולהגן על עצמן, אף העצימו עוד יותר את התפיסה שהנשים הן נחותות ושוליות. ובמלחמות ללא חוקים המגנים על הנשים, מתקיימים התנאים האופטימליים והרקע הפסיכולוגי המושלם להפגין את הזלזול בהן. והרי איזו דרך אכזרית יותר להפגין זאת מאשר לאנוס אותן.
אולם האונס ההמוני אינו רק השכר ללוחמים על ניצחונם אלא גם העונש לאויב. האונס נועד להשפיל, לבזות, לבייש את האויב ולרמוס את כבודו שכן אונס נשותיו ובנותיו נחשב להשפלה המוחלטת שלו וכן לביטוי סופי לניצחונו הבלתי מעורער של הכובש. במקרים רבים הכובשים אף אלצו את הגברים המובסים, לפני הוצאתם להורג, לצפות בהם אונסים את בנות המשפחה שלהם. במטרה למחות לחלוטין את אנושיותם והמסורת התרבותית והדתית שלהם ולהוביל להרס מוחלט של המשפחות ובכך להרוס את קשרי זיקתם למקום, כובשים רבים אף כפו באיומי נשק על המובסים לאנוס את בנות משפחתם ועל המנהיגים וכהני הדת לאנוס את בנות עמם. ישנם תיעודים מחרידים על אבות שאולצו לאנוס את בנותיהם, אחים את אחיותיהם ובנים את אמותיהם.
למטה: אחד מהציורים של גוטפריד סיבן בחוברתו שפורסמה בשנת 1909 תחת הכותרת: "Balkangreuel"(האכזריות בבלקן). בציור ארבעה חיילים טורקים שאנסו ארבע נערות צעירות בתוך כנסייה אורתודוקסית מול הכומר שאולץ לצפות.
1-8
המטרה הנוספת של האונס ההמוני הייתה גם לעבר את הקרבנות כביטוי סופי לניצחון עליהם ואין זה פלא, שהרי אם הניצחון האולטימטיבי במלחמת הקיום הוא התפשטות הגנום, איזה ניצחון מרשים יותר מזה שבו הגנום כובש את ביציותיו של האויב? האנתרופולוג האבולוציוני מייקל פ גיליירי היטיב לנסח זאת כך: "חיילים שיש ביכולתם לאנוס את נשות אויביהם ואת בנותיהם מפגינים את ניצחונם באורח שאין עליו עוררין. אונס כזה הוא גם הוכחת הניצחון והוא גם שכר הניצחון. אונס המוני הוא ניצחון רבייה המוני". מלבד הפצת הגנום של המנצחים עיבורן נועד אף לפגוע בזהותן האישית ובזהות הקהילה שהן משתייכות אליה לאחר שנכפה עליהן ללדת לאויב שלהן את דור ההמשך של לוחמיו ועל כן עיבורן מוביל לבסוף לדילולם ולהכחדת אוכלוסייתם.
האונס ההמוני במרבית המלחמות שהוכרעו בהיסטוריה לא התחולל רק בשדות הקרב והוא נמשך זמן רב אחרי שהן הסתיימו. במלחמות רבות הותר ללוחמים לקחת עמם את נשותיו ובנותיו של האויב ולהפכן לשפחות שלהם או לסרסר בהן באופן פרטני. הצורה האחרת הייתה מיסוד האונס על ידי הרשויות הצבאיות או האזרחיות. הן נכלאו והוחזקו במחנות אונס או בתחנות אונס. המטרה הייתה שהאונס ההמוני יהיה מאורגן יותר, להביא לניצול מקסימלי של משאב גופן, ולשמור על נאמנותם של הלוחמים לאורך זמן. מטרה נוספת הייתה שהלוחמים יאנסו נשים שעוברות בדיקות רפואיות על מנת לצמצם התפשטות של מחלות מין.
אונס גברים וילדים זכרים הוא מאידך נדיר למרות שזה נתפס כההשפלה הגדולה ביותר, משום שלהבדיל מאונס נשים הכובש גם מוחה את מעמדם בחברה כגברים, בכך שהוא הופך אותם מ-"מחודרים" ל-"מקבלים" ולמעשה מתייחס אליהם כמו לנשים. בעיני הגברים אין השפלה גדולה מזו. הסיבה הראשונה לנדירותה של התופעה היא עצם תפיסת האונס כשכרם של הלוחמים, ומרביתם נהנים הרבה יותר לאנוס נשים. הסיבה השנייה היא החשש שמה יעלה חשד שהלוחמים נמשכים לאיבר המין הזכרי. ועל כן במקרים שנאנסו גברים, הכובשים לרוב העדיפו להחדיר לגופם חפצים או כפו עליהם באיומי נשק לאנוס אחד את השני. קיימים תיעודים מחרידים רבים על גברים שנפלו בשבי ואולצו תחת עינויים לאנוס אחד את השני לעיני הכובשים המשועשעים.

לפניכם 12 מלחמות שהתחוללו במהלכן מאורעות אונס המוניים רק מהמאה האחרונה:
1. אונס המוני במהלך מלחמת העולם השנייה 1939-1945 - מעל 2,000,000 קרבנות
עם עלייתה של המפלגה הנאצית בגרמניה בשנת 1932, החל אדולף היטלר שמונה לקנצלר לממש את האידאולוגיה הנאצית. האידאולוגיה קבעה בין היתר כי שאיפתה של גרמניה לכבוש שטחים באירופה ולהחיל בהם את "הסדר החדש". על פי חזונו גרמניה תתרחב מזרחה לכיוון ברית המועצות, כדי לאפשר מרחב מחיה לעם הגרמני והיא תהפוך לאימפריה (הרייך השלישי). באימפריה תונהג היררכיה גזעית. בראש ההיררכיה יעמדו הארים (עמי מערב אירופה, בעיקר גרמנים ואוסטרים) ומתחתיהם יהיו הסלאבים (עמי מזרח אירופה). זכרים ישמשו עבדים והנקבות שפחות. גזעים נחותים בעיניו, כמו יהודים ושחורים יושמדו. ב-1 בספטמבר 1939 גרמניה פלשה לפולין וכבשה את כולה בתוך חמישה שבועות, ועד אפריל 1941 כבשה את רוב אירופה.
במהלך כיבושה של מזרח אירופה ולאחריו החל להתחולל אונס המוני על ידי חיילי הורמאכט (שמו הרשמי של הצבא הגרמני). כתוצאה מהאונס ההמוני נולדו רק בשטחי ברית המועצות בין 750,000 ל-1,000,000 תינוקות. בהתבסס על ההנחה כי אחת מכל עשר נשים שנאנסו התעברה, מעריכים כי עד 10 מיליון קרבנות נאנסו על ידי חיילי הורמאכט, רק בברית המועצות לבדה. חיילי הורמאכט נהגו לפני שהם אנסו קבוצתית את הנשים הפרטיזניות ונשים אחרות שהם תפסו, לקעקע על גופן את המילים: "Hure für Hitlers Truppen" (זוֹנָה עבור חייליו של היטלר). לאחר שאנסו אותן רבים מהם התפארו בגלוי באינוסן וברציחתן.
למטה: חייל גרמני משועשע למראה גופתה המחוללת של אישה סובייטית בשטח שנכבש בברית המועצות. קיץ 1941.

ההיסטוריונית סוזן ברונמילר ציינה כי האונס ההמוני של נשים יהודיות, רוסיות ופולניות מילא תפקיד מרכזי והיווה מפגן הנועד לרמוס לחלוטין את כבודן ולמחות את אנושיותן, ועל ידי כך להביא למעשה להשמדתן של הקבוצות האתניות שנחשבו נחותות. בין הקרבנות שנאנסו על ידי חיילי הורמאכט נמנו גם אלפי אחיות, רופאות וחובשות שטח סובייטיות. לעתים קרובות הן נרצחו לאחר שנאנסו. הנה דוגמאות למעשי אונס קבוצתיים בברית המועצות: בעיר לבוב חיילים כלאו נערות יהודיות ואנסו אותן שוב ושוב עד שהן התעברו ואז רצחו אותן. באותה עיר 32 נשים שעבדו בבית-חרושת לבגדים, נאנסו בגן-ציבורי ולאחר מכן נרצחו. כומר שניסה לעצור את הזוועה נרצח. בפולין התחולל אונס המוני של נשים ונערות יהודיות במהלך הפלישה בספטמבר 1939.
נשים ונערות פולניות אוקראיניות, בלארוסיות ורוסיות נאנסו גם במהלך ההוצאות להורג ההמוניות שבוצעו לרוב בידי מליציית פולקסדויטשר סלבסטשוץ בשטחים שנכבשו על ידי הגרמנים ולוו על ידי חיילי הורמכט. גברים ונערים הוצאו להורג ללא דיחוי בעוד הנשים והנערות קודם נאנסו לפני שנורו למוות. בצרפת החל להתחולל אונס המוני בשנת 1944, לצד מעשי טבח וביזה.
למטה: גופותיהן של נשים שנרצחו והושלכו לפיר באדמה. נשים רבות נאנסו ברגעיהן האחרונים לפני שהוצאו להורג.
אונס המוני על-ידי חיילים גרמנים במחנות ההשמדה במהלך מלחמת העולם השנייה
במהלך מלחמת העולם השנייה בין השנים 1941-1945 הושמדו במחנות ההשמדה הגרמניים באירופה כשישה מיליון יהודים, מתוכם כשני מיליון נשים. הם הוכו, הושפלו ונרצחו באכזריות. חלקם אף נפלו קרבן לניסויים אנושיים. הנשים, מעצם היותן גם יהודיות וגם נקבות, פגיעתן הייתה כפולה בשל האפשרות גם להיאנס. במקרים רבים הן נאנסו ממש לפני שנכנסו לתאי הגזים. אחד מקציני האס אס למשל העיד: "היה מנהג לעמוד בפתח (תא הגזים) ולחוש את החלקים הפרטיים של הצעירות שנכנסות. היו גם מקרים של חיילי אס אס מכל הדרגות, שנהגו גם לדחוף את אצבעותיהם לתוך איבר המין של הנשים הצעירות והיפות". עדויות אלו חושפות את אכזריותם של הגרמנים. הם התעללו בנשים מינית אפילו ברגעיהן האחרונים לפני שחנקו אותן למוות.
למרות חוקי גזע מחמירים שהגבילו את האינטראקציה עם היהודים, חיילי אס אס ושוטרים אנסו נשים יהודיות לעתים קרובות. זה היה כל כך תכוף, שאף דווח כי "50-80% מכוחות האס אס ויחידות המשטרה שפעלו במזרח אירופה, אנסו נשים יהודיות". החיילים והשוטרים לא אנסו אותן רק להנאתם המינית אלא גם להפגנת עליונותם על העם היהודי. במקרים רבים נשים נאנסו מול בעליהן ובני משפחותיהן. החיילים והשוטרים הרגו את הנשים מיד לאחר שהם אנסו אותן משום שהאפשרות שהן תלדנה עולל יהודי למחצה הייתה מסוכנת. בתחילת המאה ה-20, יחסי מין עם יהודיה נחשבו ל-"Rassenschande" (טומאת הגזע).
למטה: נערות יהודיות מבועתות צועדות ערומות ברגעיהן האחרונים לאתר הוצאה להורג בחוף הים ליד לייפאיה לטביה.

אונס של נשים יהודיות היווה לעתים אף טקס פולחני בקרב חיילי אס אס. הם נהגו לעתים לערוך מסיבות אונס, שאליהן הובאו נשים יהודיות. הנשים נאנסו קבוצתית לקול תרועות העידוד של החיילים שהמתינו לתורם. החיילים שבאו על סיפוקם התחלפו בחיילים הבאים בתור. ה"מסיבה" נמשכה עד שכל החיילים באו בסוף על סיפוקם וכל הנשים היו שרועות על הרצפה מדממות. נשים יהודיות שתעדו זכרונות כתבו על הסכנה הכפולה בלהיות גם אישה וגם יהודיה. סיפוריהן מגלים פחדים וחוויות מפגיעות מיניות. אחת סיפרה: "היו לי שני אויבים: נאצים וגברים". היא כתבה שיום אחד קציני אס אס התירו לגברים יהודים ללכת לצדן וכל מה שהם רצו היה לקיים עמן יחסי מין. החוויות שעמדו בפניהן נראו לרוב אכזריות יותר בשל מגדרן יותר מזהותן כיהודיות.
האסירים שהצליחו להימלט מהגטאות נמלטו לרוב אל היערות והצטרפו לפרטיזנים בכדי להגדיל את סיכויי ההישרדות שלהם. מחקרים גילו כי נשים רבות היו מודעות לפני כניסתן ליערות כי הן תתמודדנה עם שורה של אתגרים בשל מינן וכי: "האפשרות שהן תאנסנה הייתה מוחשית". היחידות האלו נשלטו לרוב על ידי גברים ומעורבות בפעילות צבאית הוגדרה כמיועדת לגברים. ועל כן, נשים שהגיעו ליחידות הללו בדרך כלל עשו זאת "מכיוון שחיפשו הצלה ולא כדי להילחם באויב". עם קבלתן לפרטיזנים לעתים קרובות נכפה עליהן לספק את הלוחמים ביחידות האלו (לרוב לא מרצון) כדי לגמול להם על ההגנה שהם מספקים להן.
למטה: חיילים גרמנים משליכים לתוך פיר באדמה גופות של נשים שהוצאו להורג כמו אשפה.

לאחר פרוץ מרד ורשה ב-1 באוגוסט 1944, הורה רייכספיהרר היינריך הימלר להשמיד את העיר, ואת אוכלוסייתה האזרחית. בפקודת הימלר שהונפקה בכוח צו של אדולף היטלר נכתב כך: "הפיהרר לא מעוניין בהמשך קיומה של ורשה. כל האוכלוסייה תוצא להורג וכל הבניינים יופצצו. 1) המורדים שנפלו בשבי להרוג, בין אם הם נלחמו או לא. 2) החלק הלא-לוחם באוכלוסייה, נשים, ילדים, להרוג גם כן. 3) העיר כולה תושמד עד היסוד, כלומר הבניינים שלה, הרחובות, המתקנים וכל מה שבגבולותיה". ב-4 באוגוסט 1944 יחידות אס-אס בשם RONA שמנו כ-1,700 חיילים בפיקודו של ברוניסלב קמינסקי נכנסו למחוז אוצ'וטה בורשה. היחידות החלו להוציא להורג את התושבים באמצעות כיתות יורים והשלכת רימונים לתוך המרתפים שבהם הסתתרו.
רוב הבניינים ברחוב אופאצ'בסקה הוצתו ורבים מדייריהם נרצחו, כולל אזרחים ברחובות הסמוכים. תושבי רחוב גרוג'קה 104 למשל נהרגו כולם מרימונים שהושלכו לתוך המרתף שבו הם הסתתרו. הזוועות הקשות ביותר בוצעו בבתי החולים המקומיים. תושבי המחוז והתושבים מהאזורים הסמוכים גורשו מבתיהם והועברו למחרת למחנה הריכוז זילניאק, שנבנה במיוחד עבורם. המחנה היה מוקף בקיר לבנים שמנע אפשרות לברוח. החיילים הובילו אותם אל המחנה כמו עדר בעלי-חיים, תוך שהם מכים אותם ויורים בהם לשם שעשוע. החיילים נהגו לשלוף נשים מתוך ההמון שהובל למחנה כדי לאנוס אותן ולעתים תכופות רצחו אותן לאחר מכן. עד למחרת בערב נדחסו במחנה בין 10,000 ל-20,000 איש, וב-7 אוגוסט המחנה כבר היה גדוש בתושבים.
ב-5 באוגוסט פלשו יחידות RONA לבית-החולים רדיום ברחוב ואוולסקה 15. היחידות החלו להוציא להורג את החולים ואנשי הצוות תוך שהם מציתים את הספרייה ומשמידים את מלאי המזון, בית-המרקחת וחלק ניכר מציוד בית-החולים. גברים נטבחו מיד ונשים רבות קודם נאנסו קבוצתית, דפוס אשר חזר על עצמו בכל מקום. בשלב מסוים הוחלט להשאיר 8 אנשי צוות והיתר הועברו אל מחנה זילניאק. בערב האחיות שנותרו מאחור נאנסו קבוצתית. למחרת הוצת המבנה וחלק מהחולים נשרפו למוות. ב-9 באוגוסט החיילים מצאו בתוך המבנה מספר ניצולים והציתו אותו שוב. כ-10,000 מתושבי המחוז נספו בטבח. לאחר מכן יחידות של ורניכטונגס (Vernichtungskommando) הציתו באופן שיטתי רחוב אחר רחוב, וכך הביאו להרס סופי של הרובע. למטה: שוטרים גרמנים מוציאים להורג נשים וילדות ביריות.
הקמת תחנות אונס ברחבי אירופה הכבושה עבור החיילים הגרמנים (Militärbordelle)
מכונת המלחמה הגרמנית האימתנית הייתה משומנת ויעילה ביותר. השמדה המונית של בני אדם בוצעה באמצעות תאי גזים באופן אפקטיבי ויעל מאוד וכך באופן מאורגן הם פעלו גם במטרה להשביע את תאוותם המינית של חיילי הורמאכט והאס-אס. הצבא הקים תחנות בכל רחבי אירופה הכבושה שבהם הלוחמים יוכלו לאנוס את בנותיהם של העמים הכבושים באופן מאורגן. התחנות כונו בלעג: "בתי זוֹנוֹת צבאיים" (Militärbordelles) והצבא והמשטרה הגרמנית במזרח אירופה החלו לצוד ברחובות הערים נשים צעירות ונערות מתבגרות. הטקטיקה כונתה: "אִיסּוּף" (łapanka/rafle) ובאמצעותה נלכדו בכל פעם מספר גדול של עוברות אורח אשר לא נחשדו בדבר. הן נכלאו בתחנות הללו ואולצו לספק את החיילים שהיו בדרכם לחזית או שבו ממנה.
הסיבה להקמתן של התחנות הללו הייתה כדי שהחיילים יאנסו נשים אשר עוברות בדיקות רפואיות שוטפות, ועל ידי כך למנוע התפשטות של מחלות מין. כמו כן היה חשש שאם לא תהיינה להם נשים זמינות הם יאלצו לאונן, פעולה שנתפסה כלא גברית. רופא שדה ראשי של הורמאכט אף הפנה את תשומת הלב מפני "סכנת ההתפשטות ההומוסקסואליות" אם התחנות לא יוקמו.

רוב התחנות הוקמו במבנים שנבנו במיוחד. במערב אירופה הם הוקמו לעתים באמצעות בתי בושת קיימים ומלונות, שהוחרמו על ידי הורמאכט והוסבו במיוחד למטרה זו. התחנות נוהלו על ידי הורמאכט. עד שנת 1942 הוקמו כ-500 תחנות מהסוג הזה בכל רחבי אירופה הכבושה. התחנות נפתחו כל יום, מהשעה 14:00 עד לשעה 20:30. כל אישה נאנסה עד 32 פעמים כל יום. מכיוון שהתורים היו ארוכים, לכל חייל הוקצב 15 דקות בלבד בעלות סמלית של 3 מטבעות רייכסמארק. לפי הרשומים לפחות 34,140 נשים נכלאו בתחנות האלו בתנאים קשים. אלו שהתעברו לעתים שוחררו אך הן לא שבו למשפחותיהן כדי לא לביישן.
בצרפת הכבושה הורמאכט הקים מערכת בירוקרטית גדולה, שכללה כמאה תחנות כאלו עוד לפני 1942. היא הייתה מבוססת על מערכת שליטה ממשלתית. החיילים קיבלו כרטיסי ביקור רשמיים אשר הונפקו על ידי המפקדה העליונה של כוחות היבשה של הורמאכט וגם נאסר עליהם לבוא במגע עם נשים צרפתיות אחרות. בספטמבר 1941 אף הציע המפקד העליון של הכוחות ולטר פון בראוכיטש, כי ביקורים שבועיים של כל החיילים הצעירים בתחנות האלו יחשבו כחובה, כדי שהם יגיעו רגועים לחזית. כמו כן כדי לשמור על בריאותם של החיילים, נערכו לקרבנות בדיקות רפואיות שוטפות בכדי לוודא שהן לא נדבקו במחלות מין.
הצבא הגרמני הקים את התחנות גם בערים הכבושות בברית המועצות, והכניס לתוכן בכפייה נשים צעירות ונערות סובייטיות. באחד הדו"חות למשל במהלך משפטי נירנברג נכתב כי "בעיר סמולנסק פתח הפיקוד הגרמני בית זוֹנוֹת (כלשונו) עבור קציניו באחד המלונות שאליו הובלו מאות נשים ונערות. הנשים והנערות הללו נגררו ברחובות ללא רחמים מזרועותיהן ומשערותיהן".
למטה: חייל גרמני ביציאתו מתחנת האונס בברסט, צרפת (1940)

נהג של הצלב האדום השווייצרי פרנץ מאוויק אשר היה באחד המקרים עֵד לחיפוש קרבנות עבור התחנות, כתב בשנת 1942 מורשה על מה שראה: "גרמנים לובשי מדים נועצים את מבטיהם בנשים ונערות בגילאי 15-25.. אחד החיילים שולף פנס כיס, ומאיר אותו לכיוון אחת הנשים.. ישר לתוך עניה. שתי נשים הפנו אלינו את פניהן החיוורות עם הבעת פנים של עייפות וכניעה. הראשונה בערך בת 30. "מה הזוֹנָה הזקנה הזו מחפשת כאן?", גיחך אחד החיילים. "לחם אדוני.." התחננה האישה. "בעיטה בתחת את תקבלי, לא לחם", השיב החייל. החייל עם הפנס כיוון את האור אל פניהן וגופן של הבנות האחרות. הצעירה ביותר אולי בת 15. הם פתחו את המעיל שלה והחלו למשש את גופה בכפותיהם התאוותניות. "היא אידאלית למיטה!", אמר החייל".
משרד החוץ של ממשלת פולין הגולה הפיק מסמך ב-3 במאי 1941 שתיאר את הפשיטות ההמוניות שנערכו בערי פולין ונועדו ללכוד נשים צעירות עבור התחנות האלו. כמו כן נערות פולניות מגיל 15 שסווגו כמתאימות לעבודה כשפחות, נשלחו לגרמניה, שם הן נאנסו בשגרה על ידי גברים גרמנים. שתי נערות פולניות לדוגמה אשר חזרו מברנדנבורג לביתן בקרקוב בהיותן בהריון מתקדם, העידו כי הן נאנסו על ידי החיילים הגרמנים בתדירות כה גבוהה, שהן לא הספיקו לבצע אף עבודה שהן יועדו לעשות.
למטה: חיילים גרמנים מול הכניסה לתחנת האונס בברסט, צרפת (1940). המבנה שימש לפני כן בית כנסת. 

הקמת מתחמי אונס במחנות הריכוז עבור אסירים ששיתפו פעולה (Lagerbordell)
כאמצעי לשליטה, עידוד שיתוף פעולה ומניעת מהומות ובריחות, הצבא הגרמני אפשר לאסירים מהגזע הארי שנכלאו במחנות הריכוז לאנוס אסירות בכדי ליצור תמריץ עבורם לשתף פעולה. לצורך כך הוקמו במחנות הריכוז מתחמים ייעודים שכונו בלעג: "בתי זוֹנוֹת במחנות" (Lagerbordell). הקרבנות הובאו בעיקר ממחנה הריכוז ראוונסבריק מלבד במחנה אושוויץ ששם נלקחו מתוך המחנה. בחלק מהמחנות קועקעו על שדיהן של הקרבנות המילים: "Feld-Hure" (זוֹנַת שדה). המתחמים נבנו כצריפים המוקפים בגדרות תיל. הצריפים חולקו למספר חדרונים ואכלסו עד 20 קרבנות. הם נפתחו בערבים ונוהלו בידי הצבא הגרמני.
הנשים עברו עיקור בכפייה ואלו שעדיין התעברו עברו הפלה בכפייה שהובילה לעתים קרובות למוות. נשים שסבלו מתשישות או נדבקו במחלות מין (מה שקרה בתדירות גבוהה מאוד) הוחלפו ונשלחו ברוב המקרים להשמדה במחנה ההשמדה בירקנאו. המתחם הראשון הוקם בשנת 1942 במחנה הריכוז מאוטהאוזן. ב-30 ביוני 1943 הוקם מתחם במחנה הריכוז אושוויץ. ב-15 ביולי 1943 נבנה מתחם במחנה הריכוז בוכנוואלד ובתחילת 1944 במחנה הריכוז נוינגמה. במאי 1944 הוקם מתחם במחנה הריכוז דכאו. בסוף קיץ 1944 נבנה מתחם במחנה העבודה דורה-מיטלבאו. ב-8 באוגוסט 1944 הוקם מתחם במחנה הריכוז זקסנהאוזן. בין קיץ 1943 ל-25 במרץ 1944 הוקם מתחם גם במחנה הריכוז פלוסנבור. התאריך המדויק של הקמתו לא ידוע.

הביקוש היה רב. האסירים חויבו להירשם ליום ספציפי, על פי לוח זמנים שנקבע מראש ולשלם שני מטבעות רייכסמארק עבור 20 דקות. האסירים הובאו בליווי חייל אס אס וכל אחד בתורו הוכנס לחדרון שהתפנה. המתחמים שימשו בעיקר את הפושעים והקאפוים (אסירים שמונו מטעם הגרמנים כדי לפקח על שאר האסירים), מכיוון שלאסירים הרגילים לא הייתה פרוטה והם היו תשושים מאוד וחששו מהאס-אס. המתחמים יצרו שוק קופונים בקרב אסירי VIP ומכירתם הפכה לעסק העיקרי של הפושעים. כמו כן המתחמים יועדו לשמש גם לטיפול בהומוסקסואליות. הסופר היינץ הגר, ניצול מחנה ריכוז שנכלא בשל נטייתו, העיד כי ראש הגסטפו היינריך מילר הורה על ביקורי חובה של כל האסירים ההומוסקסואלים במתחמים הללו אחת לשבוע כדי לרפאם.
לאחר המלחמה, הניצולות שמרו על שתיקה בשל הבושה והנושא החל להירמז בזיכרונותיהן רק משנת 1972, אז התפרסמה המהדורה הראשונה של ספרו של היינץ הגר. עם זאת, הנושא נותר ברובו טאבו במחקרי הנאציזם עד לאמצע שנות התשעים. הסרט התיעודי צרפתי: "לילה וערפל" בבימוי של אלן רנה הזכיר את קיומם של המתחמים הללו במחנות הריכוז בשנת 1955. הסרט כלל צילומים מקוריים נרחבים של המחנות והתבסס על ראיונות עם ניצולים. המתחמים הוצבו מחדש בסרטים שהופקו בשנות ה-70, כמו למשל: "האורגיה האחרונה של הרייך השלישי", "מחנה אהבה 7", "מחנה הניסויים של האס אס" ו-"מחנה אהבה נאצי 27". כמו כן ברומנים כמו: "עיניים ירוקות אהובות" של הסופר הצ'כי ארנושט לוסטיג ובספר: "המקעקע מאושוויץ".
למטה: תצלום ארכיון היסטורי של אחד מחדרוני האונס שהוקמו במחנה הריכוז בוכנוואלד בגרמניה עבור אסירי VIP.
Bilddatum-1943-Ort-Buchenwald-Deutschland-Credit-Muse-de-la-Rsistance-et-la-Dportation-Besanon-Legen
ומהעבר השני: אונס המוני החל להתחולל במהלך הכיבוש הסובייטי בדרכו לגרמניה
בחורף 1941 הצליח הצבא הסובייטי להדוף את הצבא הגרמני ועד שנת 1944 שיחרר כל השטחים שנכבשו בברית המועצות. הוא המשיך להתקדם תוך כיבושן של מדינות מזרח אירופה והדיפתו של הצבא הגרמני. חייליו לא החלו לאנוס רק עם הגעתם לגרמניה אלא כבר בדרכם אליה והם לא אנסו רק את הנשים הגרמניות שכן בתפיסתם אונס הנשים לאחר הניצחון בקרב אינו רק העונש לאויב אלא גם השכר ללוחמים ועל כן הם כפו על נשותיהם ובנותיהם של העמים הכבושים להעניק להם את שכרם. כאשר הפוליטיקאי היוגוסלבי מילובאן ג'ילאס, התלונן על האונס ההמוני שהתחולל ביוגוסלביה הכבושה, השיב לו שליט ברית המועצות יוסיף סטלין, כי הוא צריך: "להבין חייל שחצה אלפי קילומטרים בדם ואש ומוות שנהנה עם אישה, או משתעשע בה".
על פי ההיסטוריון ויסלב ניסיובדזקי הגרמנים ידעו היטב מה יהיה גורלן של הנשים הגרמניות בפרוסיה המזרחית לאחר נסיגת הצבא הגרמני, ולכן הורו להן להתפנות לקראת המתקפה הסובייטית. לנשים הפולניות לא היה לאן להימלט והן נותרו להיאנס על ידי הלוחמים הסובייטים כפי שאירע לדוגמה בעיר אילאווה בסוף ינואר 1945 תחת הפיקוד של אלוף המשנה קונסטנטינוב. עדת הראיה גרטרודה בוצ'קובסקה סיפרה על מחנה עבודה בסמוך לאי ויאלקה ז'ואווה אשר העסיק מאתיים נשים בלארוסיות. בסוף ינואר 1945 היא זיהתה את גופותיהן מוטלות בשלג, בעת שהיא נמלטה עם אימה וחמש נשים גרמניות מהעיר המבורג. כעבור מספר ימים גופותיהן של חמשת הנשים הגרמניות נמצאו גם הן מוטלות עירומות במרתף בבית ברחוב ריבקו באילאווה.
האונס ההמוני בפולין הגיע לשיאו במתקפת החורף בשנת 1945 והוא התחולל בכל הערים הגדולות בפולין. כיבושה של העיר קרקוב למשל לווה בגלי אונס המוניים של נשים וילדות. גברים פולנים אשר ניסו לחלץ את הקרבנות שנאנסו קבוצתית בתחנה המרכזית, נורו. נשים פולניות באזור שלזיה נאנסו יחד עם הנשים הגרמניות, גם לאחר שהחזית הסובייטית התקדמה מערבה. בששת החודשים הראשונים של שנת 1945 דווח על 268 מקרים רק בכפר דובסקה קוזניה. במרץ 1945 בסמוך לעיר רטיבור החיילים הסובייטים תפסו 30 נשים במפעל פשתן ונעלו אותן בתוך בית בכפר מקוב. הן נאנסו תקופה ארוכה תחת איומי מוות. נשים גרמניות ופולניות שנתפסו בערים קטוביץ, זאבז'ה וחוז'וב, נאנסו על ידי קבוצות חיילים שיכורים בדרך כלל בחוץ בפומבי.

בין הגורמים שהובילו לאונס ההמוני הייתה תחושת החסינות ביחידות הסובייטיות שנותרו לדאוג לעצמם על ידי מנהיגי הצבא. למשל בעיירה ינדז'יוב חיילים הקימו כנופיות שהיו מוכנות לפתוח באש ללא כל היסוס בכל מי שינסה למנוע מהם לאנוס נשים. זקן הקהילה במחוז לודז' שלח מכתב למנהיג הצבאי (וויווד), בו כתב כי גזל הסחורות מחנויות ומשקים, מלווה לעתים קרובות באונס של העבודות החקלאיות בכפרים: בזלסי, אוקלוב, פליקסין והוטה שצ'לנה, ובאונס ורצח המוני של נשים בכפר לאגיונקי.
לדברי ההיסטוריון האמריקאי, נורמן ניימרק, החיילים לא בררו בין הקבוצות האתניות ובין כובשים לקרבנות. פולניות וגרמניות בווארמיה ובמסוריה קיבלו אותו יחס. במרץ 1945 בעיר אולשטין כמעט אף נקבה לא שרדה מבלי שנאנסה. "בלי קשר לגילה". גילן נע בין 9 ל-80 ולעתים סבתא, אם ונכדה נאנסו ביחד על ידי עשרות חיילים. במכתב שנשלח מהעיר גדנסק ב-17 באפריל סיפרה אישה שעבדה סמוך למחנה סובייטי כי "בגלל שדיברנו פולנית היינו מבוקשות. הרוב נאנסו עד 15 פעמים. אני נאנסתי שבע פעמים זה היה נורא". במכתב שנשלח מגדנסק לאחר כשבוע, דווח כי נשים וילדות נאלצות להסתתר במרתפים כל היום.
במחוז לשנו מפקדים הצהירו בגלוי כי חייליהם צריכים לאנוס נשים כדי להירגע. חודש יוני 1945 היה הגרוע ביותר. אישה בת 52 בעיר פינצ'וב העידה כי שני ותיקי מלחמה סובייטים שחזרו מברלין ואנסו אותה קבוצתית התגאו בפניה כי הם נלחמו למען פולין במשך שלוש שנים ולכן יש להן את הזכות לקבל את כל הנקבות הפולניות. בעיר אולקוש דווח על 12 מקרי אונס ביומיים. במחוז אוסטרוב 33 מקרים. ב-25 ביוני ליד העיר קרקוב אישה נאנסה לאחר שבעלה ובנה נורו למוות ובכפר אחר ילדה בת 4 הותקפה מינית על ידי שני חיילים. מהנתונים הסטטיסטיים של משרד הבריאות הפולני עלה שכתוצאה מהאונס ההמוני בפולין, התפשטו מגיפות של מחלות מין בכל רחבי המדינה. כ-10% מהנשים נדבקו במחלות מין ובאזור מסוריה עד כ-50% מהנשים.

אפילו נוכחות של מיליציה פולנית לא יכלה לספק הגנה נאותה מכיוון שהמיליציות התפרקו לעתים קרובות מנשקן. עבור נשים, תחנות רכבת ורכבות היו מסוכנות במיוחד, כמו בעיר בבידגושץ ומסביב לערים ראדום ולגניצה. המצב החמור באזור פומרניה תואר בדו"ח של אחד מסוכניה של משלחת הממשלה של פולין. בדו"ח נכתב כי בכמה מחוזות בוצעו ממש "אורגיות של אונס". מפקד המטה של המיליציה הפולנית בעיר טרז'ביאטוב אף פרסם אזהרה לכל הנשים הפולניות, שלא תצאנה החוצה ללא ליווי.
קשה לאמוד את מספר הנשים והילדות הפולניות שנאנסו בין השנים 1944-1947, מכיוון שנשים שלא נחשבו פולניות טהורות לא תמיד צוינו בדיווחים רשמיים של פולין. באופן כללי יחסם של החיילים הסובייטים לנשים סלאביות היה גרוע פחות מלנשים שדברו גרמנית. ההערכות הן כי מעל 100,000 נקבות פולניות בגילאי 8 עד 80 נאנסו על ידי הסובייטים במהלך השנים האלו.
כיבוש גרמניה: אונס המוני של נשים וילדות החל להתחולל ברחבי המדינה המובסת
ב-21 באוקטובר 1944, הצבא הסובייטי הצליח לחצות את הגשר מעל נחל אנגראפה ולכבוש לראשונה שטח מאדמת גרמניה. הגדוד השני של חטיבת הטנקים ה-25 פלש לתוך הכפר נמרסדורף והחל לרצוח את תושביו לפני שנהדף כעבור מספר שעות. הם נורו או הוכו באכזריות עם אתים או כתות רובים עד שמתו. כל הנשים והילדות בכפר נאנסו לפני מותן. גילן נע בין 8 ל-84. גופותיהן העירומות של מספר נשים שנאנסו נתלו בתנוחות צלב. קרל פוטרק שהיה מנהיג מילציית פולקסשטורם שנכח כאשר הצבא הגרמני כבש את הכפר מחדש העיד בדו"ח משנת 1953: "בחצר החווה עמדה כרכרה אליה מוסמרו עוד נשים ערומות בידיהן בתנוחת צלב.. ליד פונדק גדול 'רוטר קרוג', ניצב אסם ולכל אחת משתי דלתותיו מוסמרה אישה עירומה בתנוחת צלב".
בינואר 1945 הצליח הצבא האדום לפלוש מסיבית לגרמניה וכבש את כל מזרחה עד חודש למאי ומהשלב הזה החל להתחולל אונס המוני של נשים וילדות גרמניות. ההיסטוריון נורמן ניימרק ועמית מ"מכון הובר" השמרני העריכו בספר "הרוסים בגרמניה: היסטוריה באזור הכיבוש הסובייטי 1945–1949", כי אומדן הקרבנות שנאנסו בגרמניה על ידי הסובייטים הגיע למאות אלפים ואף לשני מיליון כפי שהעריכה ההיסטוריונית ברברה ג'והר בספר "משחררים ומשוחררים" (Befreier und Befreite) ואחרים. ההיסטוריון ויליאם היצ'קוק ציין כי במקרים רבים הנשים נאנסו קבוצתית, חלקן נאנסו על ידי 60-70 חיילים שעמדו בתור ארוך. מעל 100 אלף נשים נאנסו רק בברלין בהתבסס על שיעור ההפלות ומדיווחי בית החולים. כ-10,000 נשים מתו בניסיון להפיל.
ההיסטוריון אנטוני ביוור כתב כי עד מחצית מהקרבנות נאנסו קבוצתית ולפחות 1,400,000 קרבנות נאנסו רק במזרח פרוסיה, פומרניה ושלזיה. כתבת המלחמה הסובייטית נטליה גס העידה כי "החיילים הסובייטים אנסו כל נקבה גרמניה מגיל 8 עד 80". רבות מהקרבנות נאנסו ברצף שוב ושוב. החיילים הסובייטים היו צמאי נקמה ומלאי זעם, ועל כן הם אנסו אותן באכזריות רבה.

החיילים ראו באונס ההמוני מפגן נקמה בצבא הגרמני שפגע במולדתם, ועל כן הם אנסו אותן במקרים רבים בפומבי ברחובות, לעתים מול בעליהן או אביהן לפני שרצחו את שניהם. בראייתם המעוותת האונס הוא הוכחת הניצחון. החייל שאונס מפגין את עוצמתו של הצבא הסובייטי בעוד הגוף של האישה מסמל את הורמאכט (שמו של הצבא הגרמני) שעליו החייל פורק את זעמו. והאונס כנקמה קולקטיבית היה אפקטיבי ביותר. לדברי ההיסטוריון נורמן ניימרק, לא רק שהאונס ההמוני הסב לקרבנות עצמן טראומה שהן נאלצו לשאת עמן אחר כך למשך שארית חייהן, הוא גם הסב טראומה קולקטיבית עצומה לאומה הגרמנית כולה.
ההיסטוריון ג'פרי רוברטס כתב כי הצבא הסובייטי אנס עשרות אלפי נשים בחזית המזרחית בכל המדינות שכבש אולם האונס ההמוני התחולל רובו בגרמניה ואוסטריה. "מאות אלפי מקרי אונס בגרמניה". בעיר וינה נאנסו: בין 70,000 ל-100,000 נשים. ספר דוקומנטרי הנקרא: "פניה הבלתי-נשיות של המלחמה" מאת סבטלנה אלכסייביץ', כולל זיכרונות של לוחמים אשר שירתו בצבא הסובייטי בתקופת המלחמה. אחד מהם למשל היה של קצין צבא לשעבר: "היינו צעירים חזקים וארבע שנים ללא נשים. אז ניסינו לתפוס נשים גרמניות ו ...עשרה גברים אנסו ילדה אחת. לא היו מספיק נשים. כל האוכלוסייה נסה מהצבא הסובייטי. אז תפסנו צעירות בנות 12 או 13. אם היא בכתה דחפנו משהו לפיה. חשבנו שזה כיף. עכשיו אני לא מבין איך עשיתי את זה".
אפילו הצוותים הרפואיים לא התנגדו לאונס המאורגן, והיו תמימי דעים שהנשים הגרמניות חייבות לשלם על הפשעים שביצעו הכוחות הגרמניים. אפילו חיילות לא פסלו את האונס: "התנהגות הלוחמים כלפי הנשים הגרמניות נכונה לגמרי!", טענה חיילת בת 21 מהסיור של אגרננקו. חיילות רבות היו משועשעות בכל פעם שראו חיילים אונסים נשים גרמניות. הן צחקו עליהן ולעגו להן בכל פעם שנאנסו. בספרה של אלכסייביץ' מתועדת למשל עדותה של מפעילת טלפון בצבא האדום: "...כל עיירה שכבשנו היו לנו שלושה ימים ראשונים לביזה ול... אונס. אני זוכרת אישה גרמניה שוכבת עירומה לאחר שנאנסה... לא הרגשתי בושה. אתה חושב שקל לסלוח לגרמנים. שנאנו לראות את הבתים הנקיים שלהם. רציתי שיסבלו. רציתי לראות את הדמעות שלהם".
למטה: גופת נערה שנאנסה ונרצחה בכפר נמרסדורף. צולם על-ידי הכוחות הגרמניים לאחר שהכפר נכבש מחדש.

לדברי אנטוני ביוור הנקמה לא הייתה הסיבה היחידה לאונס ההמוני שכן בתפיסתם האונס אינו רק עונש לאויב אלא גם השכר לחיילים ועל כן הם אנסו גם נשים וילדות פולניות וסובייטיות אשר שוחררו ממחנות הריכוז ומעבודות הכפייה בחוות ובמפעלים. נשים פולניות בגרמניה נאנסו בקנה מידה עצום על ידי חיילים ואסירי מלחמה לשעבר ואזרחים שעבדו עבור הממשל הסובייטי (SVAG), ולבשו לעתים קרובות מדים זהים. במאי 1945 בכנס של נציגי המשרדים שהיו אחראיים להחזרת הפולנים למולדת נקבע כי: "דרך הערים סטארגרד ושצ'צ'ין קיימת תנועה המונית של אנשים פולנים אשר חוזרים מעבודות כפייה ברייך השלישי לאחר כיבוש גרמניה. הנשים הפולניות נתונות לאורך כל המסע לאונס תמידי על ידי חיילים בודדים כמו גם קבוצות מאורגנות".
שליט ברית המועצות יוסיף סטלין ידע היטב מדיווחים רבים שקיבל על האונס ההמוני שמבוצע על ידי חייליו, בדרכם לגרמניה ובמהלך כיבושה. כאשר סטלין נשאל על כך, הוא השיב: "אנחנו מטיפים מוסר לחיילינו יותר מדי, תנו להם לקחת את היוזמה". על פי ההערכות כ-240,000 נקבות מתו כתוצאה מהאונס ההמוני בעת כיבוש גרמניה, כ-10,000 רק בברלין. רבות מהן מתו כתוצאה מפגיעות פנימיות לאחר שנאנסו בברוטליות. חלקן מתו ממחלות מין בשל מחסור בתרופות. חלקן מתו כשניסו להפיל. חלק מהקרבנות שמן קץ לחייהן אחרי שנאנסו, בפרט קרבנות טראומטיות שנאנסו קבוצתית על ידי חיילים רבים פעמים רבות. כ-90% מהנשים שנאנסו בברלין נדבקו בזיהומים. כ-3.7% מכלל התינוקות שנולדו בשנים 1945-1946 היו כתוצאה מהאונס.
למטה: קטע מהסרט "רוז" שיצא לאקרנים בשנת 2011 ומשחזר את אירועי האונס ההמוניים במהלך כיבוש גרמניה.

מרתה הילרס תושבת ברלין שנאנסה על ידי חיילים רבים ושרדה כתבה את היומן: "אישה בברלין", המספר על האונס ההמוני שהתחולל בברלין לאחר כיבושה. לבקשתה של מרתה היומן פורסם בעילום שם בכדי להגן עליה עד שמתה בספטמבר 2003. הילרס כתבה ביומנה כי השתרר שקט כאשר החיילים הסובייטים הגיעו אל הרחוב שלהם. הם החלו להקים מחנה בחוץ, ובילו את ימיהם הראשונים בהשוואת שעונים ואופניים גנובים. לאחר מכן הם נכנסו לתוך בנייני מגורים ומקלטים ובחרו נשים לאנוס. מרתה התחננה שלא יאנסו אותן וחיפשה מפקד שימנע את האונס אך לשווא. שני חיילים הוציאו אותה אל הרחוב ואנסו אותה. מאוחר יותר ארבעה חיילים רוסים נוספים התפרצו לתוך דירתה דרך החלון ובסופו של דבר אחד מהם בשם פטקה אנס אותה.
חייל רוסי אחר המתואר כזקן נכנס גם לדירתה ואנס אותה בצורה משפילה במיוחד. בזמן שהוא אנס אותה, הוא פתח את פיה בכוח וירק לתוכו. לאחר חוויית האונס הזו היא החליטה לאחר שהקיאה ובכתה שמוטב לה למצוא "זאב יחיד" עם דרגה גבוהה כדי שלא תיאנס באכזריות כל יום על ידי חיילים רבים. מרתה פוגשת את סגן אנטול מאוקראינה ומציעה לו את גופה בהסכמה, ובמהלך הימים הבאים הוא אנס אותה פעמים רבות ונוצר טאבו בקרב החיילים שאין לגעת בה, מכיוון שהיא בבעלותו של קצין. אולם הטאבו לא תמיד שמר עליה. למשל בין המבקרים הרבים בדירה היה סגן נוסף שאנס אותה והתעלם מהטאבו עם אנטול. כמו כן מרתה כתבה ביומן שלה כי משפחות רבות ניסו נואשות להסתיר את בנותיהן הצעירות בכדי לשמור על הבתולים שלהן.
למטה: סצנה מתוך הסרט "אישה בברלין" המבוסס על יומנה של מרתה הילרס.
אונס המוני על ידי חייילים קולוניאליסטים בשירות הצבא הצרפתי במהלך כיבוש איטליה
בסתיו 1943 החליטו בעלות הברית לנסות להבקיע את ביצורי קו-גוסטב, קו ביצורים שהקימו הגרמנים במרכז איטליה, ונועדו לבלום את פלישת בעלות הברית למרכז איטליה וצפונה. במהלך חמישה חודשים כשלו בעלות הברית לפרוץ את קו הביצורים. בידיעתו של מפקד צבא בעלות הברית הגנרל מארק קלארק, הוחלט כי כוחות קולוניאליים מרוקאים של חיל המשלוח הצרפתי (גומיה) שהיו עם ניסיון בלחימה בשטח הררי בפיקוד הישיר של מרשל אלפונס ז'ואן, יפרצו את קו ההגנה הגרמני בדרום מחוז לאציו, מעבר לסוללות מוסוני, תוך פתיחת נתיב למרכז איטליה ולצפונה, כדי לאפשר לבעלות הברית לסיים את כיבוש איטליה.
במטרה להחדיר מוטיבציה בחיילים, מרשל אלפונס ז'ואן הבטיח להם: "הפעם אינכם משחררים רק את אדמותיכם. אם תנצחו תוכלו לקחת את הנשים. במשך 50 שעות תהיו האדונים לכל מה שתמצאו. אף אחד לא ייענש או יבוא חשבון על מה שיעשה". בתוך יומיים פרצה יחידת המשלוח את הדרך לצ'פראנו ופרוסינונה, ותוך שבוע הגיעה לאמסנו והצבא הגרמני נסוג מקו גוסטב. מיד לאחר מכן, במשך כשבועיים מ-15 במאי 1944 ועד לתחילת יוני, החיילים אנסו באופן שיטתי ובממדים נרחבים, ובידיעתו של הפיקוד הצרפתי אלפי נשים שהתגוררו בשטחים שנכבשו. הם אנסו אותן לרוב באזורים בהם ריכוזים קטנים של אוכלוסיה.
הפיקוד הצרפתי של היחידות המרוקאיות לא ניסה למנוע או להפסיק את האונס ההמוני, ודיווח ראשוני על האירוע נמסר קרוב למועד התרחשותו ונשלח לרומא על ידי ראש העירייה של אספרייה בפרובינציה פרוסינונה. בדיווח הוא הודיע כי רק בעיר שלו נאנסו כ-700 נשים מתוך כ-1,200 תושבות העיר. תוך שבועיים החיילים אנסו בשטח מונטה קאסינו מעל 7,000 נשים וילדות. כ-90% מהנשים שנאנסו נדבקו בזיבה וכ-20% בעגבת, וכ-800 גברים נרצחו בעת שהם ניסו להגן על בנות המשפחה שלהם. אונס המוני התחולל גם באי אלבה באיטליה אחרי שהכוחות הסנגלים בצבא צרפת (קלעים סנגלים) נחתו בו ב-17 ביוני 1944.
למטה: חיילים מצטלמים למזכרת עם אחת הקרבנות שלהם.

אונס המוני על ידי חיילים אמריקאים במהלך שחרור אדמת אירופה ואחריו
אונס המוני התחולל במדינות אירופה הכבושות גם על ידי כוחות ארצות הברית שהיו בדרכם לגרמניה. בשלבים האחרונים של מלחמת העולם השנייה, בסוף קיץ 1944, לאחר הפלישה לנורמנדי ובעת שחרורה של צרפת ואחריו, הם אנסו נשים צרפתיות. רק במחוז מאנש נאנסו 208 נשים. אחד התושבים העיד כי: "היינו צריכים להסתיר את הנשים". בספטמבר 1944 ציווה מפקד הדיוויזיה ה-29 האלוף צ'ארלס גרהארט להקים בית בושת בשם: "המכלאה הכחולה והאפורה", בסמוך לכפר סנט רנן ולאיישו בפרוצות צרפתיות שיספקו את חייליו המורעבים, כדי לנסות להפחית את גלי האונס ההמוניים שהחלו להתחולל בכל האזורים שבשליטתו אולם הוא הושבת כעבור חמש שעות בלבד, עקב החשש שאזרחים בארצות הברית יגלו שהצבא מנהל בית בושת.
באוגוסט 1945 ראש עיריית לה-האבר פייר ווויסין ביקש מהמפקד באזור הקולונל תומאס וויד שיקים בית-בושת בכדי שחייליו יתפרקו על פרוצות במקום נשים הגונות אך מפקדי הצבא סירבו. פרופסור לסוציולוגיה וקרימינולוגיה ג'יי רוברט מאוניברסיטת צפון קנטקי, העריך כי לפחות 3,500 נשים נאנסו על ידי החיילים האמריקאים בצרפת ובריטניה מיוני 1944 עד סוף המלחמה.
אחרי שהלחימה עברה לאדמת גרמניה, החל אונס המוני של נשים גרמניות גם על ידי חיילי צבא ארצות הברית, מצד הכוחות הקרביים ואלו שבאו אחריהם. רובן נאנסו קבוצתית. השכיחות השתנתה בין יחידה ליחידה בהתאם לגישתו של הקצין המפקד. כמו בגזרה המזרחית האונס ההמוני הגיע לשיאו בשנת 1945 אך בגרמניה ואוסטריה הוא נמשך לפחות עד לחודש יוני 1946. להבדיל מאונס נשותיהם ובנותיהם של העמים הכבושים שלא היו אויבות ונתבעו רק להעניק לחיילים את גמולם, אונס הנשים והילדות הגרמניות נבע גם מתוך זעם, נקמה וכדי להפגין את ניצחונם עליהן ולכן האונס שלהן במקרים רבים היה אכזרי מאוד. רק בחודשים מאי-ויוני 1946, היו חמישה מקרים שבהם התגלו בצריפים האמריקאים גופות של נשים גרמניות שנאנסו למוות.
דפוס אונס אופייני היה פריצה לבתים ואונס קבוצתי של אחת או יותר מבנות המשפחה תוך איומי נשק על שאר בני המשפחה ולאחר מכן השלכת המשפחה כולה לרחוב. כמעט ולא ננקטו פעולות נגד החיילים, אלא רק כאשר האונס היה ברוטלי מדי ורק אם החיילים היו שחורים. בדיווחים לא הייתה אמפתיה לקרבנות אלא החשש מפגיעה במטרות הפוליטיות של הממשל הצבאי. פרופסור גיי רוברט לילי העריך כי לפחות 11,040 נשים וילדות גרמניות נאנסו על ידי חיילים אמריקנים במהלך כיבוש גרמניה. בשנת 2015 דיווח מגזין החדשות הגרמני דר שפיגל כי ההיסטוריונית הגרמנית מרים גבהרדט מעריכה לפי הדיווחים כי חיילי ארצות הברית אנסו כ-190,000 נשים גרמניות במלחמת העולם ה-2 עד שהריבונות הושבה לגרמניה המערבית בשנת 1955.
2. אונס המוני במהלך המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט 1937-1945 - 250,000 קרבנות
בדומה לגרמנים, היפנים ראו את עצמם כגזע עליון ואת העמים האחרים כנחותים. כמוהם היו להם שאיפות התפשטות בעולם. לאחר הפלישה היפנית למנצ'וריה ב-1931, פלש הצבא היפני ביולי 1937 ממנצ'וריה לסין ובכך פרצה מלחמת סין-יפן השנייה. היפנים העריכו כי ההתנגדות תהיה קלה והם יצליחו לכבוש את סין כולה תוך שלושה חודשים בלבד, אך תכניותיהם השתבשו לאחר שהסינים גילו התנגדות עיקשת באזור שנגחאי אשר הייתה המטרה הראשונה של חיל הכיבוש היפני. רק לקראת אמצע נובמבר 1937 הצליחו היפנים לכבוש את שנגחאי לאחר שנסובו להם אבדות כבדות. ב-1 בדצמבר הורה הפיקוד היפני לצבאו לפלוש לעיר הבאה ננקינג ששכנה כ-250 קילומטרים משנגחאי במעלה נהר היאנגצה, והייתה הבירה של הרפובליקה הסינית.
כ-50,000 חיילים יפנים התקדמו במהירות אל העיר ננקינג שהייתה מאורגנת ומוגנת פחות משנגחאי והתושבים ניסו להימלט. על פי אחד העיתונאים היפנים אשר שובצו באותה התקופה בכוחות היפנים, הסיבה שהארמיה העשירית התקדמה לננקינג די מהר נבעה מהבטחתם של קצינים לחיילים שלאחר כיבושה המלא של העיר הם יהיו חופשיים לאנוס את התושבות המקומיות.
למטה: חייל יפני עומד ליד גופותיהם של תושבי ננקינג שנורו למוות לאורך נהר צ'ינחואי בננג'ינג.

במהלך התקדמותם פזרו היפנים כרוזים בהם הודיעו כי לא יגלו רחמים כלפי כל מי שיעז להתנגד להם. הם הורו להם להיכנע ולפתוח את שערי העיר. משלא נענו הורה מפקד הכוח היפני לפתוח במתקפה. ב-12 בדצמבר יומיים לאחר תחילת המתקפה היפנית, הורה המפקד הסיני, גנרל טאנג שנג צ'י, לכוחות שלו לסגת. נסיגת הכוחות התנהלה באי סדר מוחלט ובבהלה גדולה. ב-13 בדצמבר פלשו הכוחות לעיר והושמעו צלילי חצוצרות, שמשמעותם: "להרוג את כל מי שמנסה להימלט!". החיילים צעדו בעיר בקבוצות של 10-20 וירו בגבי התושבים שניסו להימלט. קולות מקלעים נשמעו מכל עבר וגופות החלו להיערם ברחובות.
החיילים היפנים החלו לטפל קודם בגברים כדי למנוע מהם כל יכולת התנגדות. רבים הובלו אל נהר יאנגצה לקראת השמדתם. ב-18 בדצמבר במהלך רוב שעות הבוקר, החיילים קשרו את ידיהם אחד לשני. עם רדת החשכה הם חולקו לארבע שורות ואז נפתחה לעברם אש ממכונות ירייה. בהיותם קשורים ביחד הם יכלו רק לצרוח ולחבוט אחד בשני בניסיונות נואשים להשתחרר. לקח כשעה עד שהצרחות פסקו. אחר כך הם דקרו עם כידוניהם גופה אחר גופה כדי לוודא הריגה והשליכו אותן לנהר יאנגצה. אלפי גברים הוכנסו לתוך קבר משותף שנחפר עבורם, תעלה באורך 300 מטר ורוחב 5 מטר. הם הוצאו להורג ונקברו בתוכה. התעלה כונתה אחר כך: "תעלת עשר אלף הגופות". חוקרים והיסטוריונים מעריכים כי מעל 12,000 גברים נקברו בתעלה הזו.
במקרה אחר החיילים הובילו כ-1,300 גברים לשער טייפינג. הם פוצצו אותם עם מוקשים ואז שפכו עליהם דלק והציתו אותם. ניצולים שגססו נדקרו למוות עם כידונים. בשער נאנג'ינג ייג'יאנג בצפון, ערימות של גופות החלו להיערם בגובה של כשני מטר. מאות נרצחו בתוך דקות בכל אתר הוצאה להורג. אחרי יומיים הרחובות היו מלאים בגופות. עשרות אלפי גברים נרצחו בטבח. קשה לאמוד במדויק את מספר הקרבנות בשל הגופות הרבות שנשרפו במכוון, נקברו בקברי אחים או שהושלכו לנהר יאנגצה.
למטה: גופות חרוכות באחד מאתרי ההוצאה להורג בעיר ננקינג.

לאחר כיבושה המלא של העיר וההשמדה הסיטונאית של הגברים, הקצינים קיבלו אור ירוק להעניק לחיילים שלהם את שכרם, החופש לאנוס את כל הנשים והילדות בעיר שנותרו חסרות הגנה. הם החלו לצוד אותן ללא הבחנה, כולל זקנות וילדות קטנות. החיילים עברו בשיטתיות מדלת אל דלת בחיפוש אחר קרבנות. מרביתן נאנסו קבוצתית ואחר כך נטבחו באכזריות. חלקן הוכו נמרצות עד שהן מתו. חלקן מתו לאחר שהוחדרו כידונים, או מקלות ארוכים של במבוק וחפצים נוספים לתוך איבר המין שלהן. אפילו ילדות קטנות לא היו פטורות מהזוועות. החיילים הרחיבו את פתח הנרתיק שלהן עם סכינים על מנת שיוכלו לאנוס אותן. בית הדין הצבאי הבינלאומי למזרח הרחוק, העריך מאוחר יותר כי כ-20,000 קרבנות נאנסו בעיר ננקינג בתוך שישה שבועות.
במטרה למחות לחלוטין את אנושיותם של הקרבנות שנותרו בחיים ולהוביל להרס מוחלט של המשפחות באופן האכזרי ביותר החיילים לעתים כפו על בני משפחה לאנוס את בנות המשפחה שלהם. אבות אולצו לאנוס את בנותיהם ובנים לאנוס את אמם. כמו כן במטרה לרמוס גם את דתם ואמנותם, החיילים אנסו גם נזירות בודהיסטיות שנפלו לידיהם וכפו על נזירים לאנוס נשים. ב-19 בדצמבר 1937 תיעד הכומר ג'יימס מקאלום ביומנו: "מעולם לא שמעתי או קראתי אכזריות כזו. אונס! אונס! אונס! מעל 1,000 מקרים בלילה ורבים ביום. אם הן מתנגדות או מביעות סלידה הן נדקרות עם כידון או נורות למוות. תושבים היסטריים. נשים מועברות כל בוקר, אחר צהריים וערב. נראה כי כל הצבא היפני חופשי ללכת ולבוא כרצונו ולעשות ככל העולה על רוחו".
למטה: גוויות של נשים וילדות שהופשטו ונאנסו קבוצתית בפומבי לעיני כל במפגן ניצחון. לאחר שנאנסו ראשיהן נערפו.

ב-7 במרץ 1938, רוברט אוס ווילסון, כירורג בבית החולים האוניברסיטאי באזור הביטחון, שנוהל על ידי ארצות הברית, תיעד במכתבים למשפחתו את הזוועות. הנה קטע אחד ממכתביו שנכתב ב-18 בדצמבר 1937: "יכולתי לכתוב דפים רבים שיספרו על מקרי האונס הברוטליים הבלתי נתפסים. תנו לי לספר כמה מקרים שהתרחשו רק ביומיים האחרונים. אמש נפרץ ביתו של אחד מאנשי הצוות הסיני באוניברסיטה ושתי קרובות משפחה שלו נאנסו.. שתי נערות נאנסו למוות באחד ממחנות הפליטים. לבית הספר התיכון בו שוהים כ-8,000 איש, נכנסו אמש לוחמים יפניים עשר פעמים... הם בזזו.. ואנסו עד שהם היו מרוצים".
איש עסקים גרמני יוהאן ראבה שהתפרסם בזכות מאמציו להפסיק את הזוועות הקפיד לתעד ביומנו את הזוועות. למשל ב-17 בדצמבר הוא תיעד את המקרים הבאים: "שני חיילים יפנים טיפסו על קיר הגן שלי ועומדים לפרוץ לתוך ביתנו... כשאני מראה להם את תג המפלגה שלי הם נסוגים. באחד הבתים ברחוב הצר שמאחורי הבית שלי נאנסה אישה. ואז היא נדקרה בצווארה עם כידון. אתמול בערב סיפרו כי עד אלף נשים ונערות נאנסו, כמאה בנות במכללת ג'ינלינג.. לבדה. אתה לא שומע אלא אונס. אם בעלים או אחים מתערבים, הם נורים. מה שאתה שומע ורואה מכל הצדדים זה האכזריות והבהמיות של החיילים היפנים".
למטה: גופותיהם של ילדים וילדות שנשחטו על ידי החיילים היפנים בעיר ננקינג והושלכו לערמה ברחוב כמו אשפה.

הכומר ג'ון מאגי חבר המשימה האמריקאית של הכנסייה האפיסקופלית ששהה בעיר כמעט רבע מאה, תיעד בתמונות ובכתב מפורט את הזוועות: "ב-13 בדצמבר הגיעו כ-30 חיילים לבית סיני מס' 5 בהינג לו קו, בדרום-מזרח ננקינג. הם דרשו להיכנס. הדלת נפתחה על ידי בעל הבית בשם הא, והם ירו בו למוות. לאחר מכן, אשתו נורתה למוות, בעת שכרעה לפניהם והתחננה שלא יהרגו אף אחד נוסף. אישה נוספת, הסיה, נגררה ממתחת לשולחן באולם האורחים, שם הסתתרה עם תינוקה בן השנה. לאחר שהיא הופשטה ונאנסה על ידי חייל אחד או יותר... היא נדקרה בחזה שלה עם כידון, ובקבוק נדחף לתוך הנרתיק שלה. התינוק נדקר למוות עם כידון. חלק מהחיילים הלכו לחדר הסמוך, שם התחבאו הוריה המבוגרים, ושתי בנותיה בנות 14 ו-16.
החיילים החליטו לאנוס את שתי הבנות.. הסבתא ניסתה להגן עליהן ונורתה למוות עם אקדח. הסב נרצח בעת שחיבק אותה. לאחר מכן הם הפשיטו אותן. שניים או שלושה חיילים אנסו את הגדולה, ואז הם דקרו אותה למוות, ודחפו מקל לנרתיק שלה. שלושה חיילים אחרים אנסו במקביל את הילדה השנייה ואז דקרו אותה למוות עם כידון. החיילים דקרו למוות עם כידון אחות נוספת בת 7 או 8 שגם שהתה בחדר. שני ילדים נוספים בני 2 ו-5 נרצחו. הגדול עם כידון ולתינוק חתכו את הראש עם חרב".
למטה: חייל יפני מפשיט אישה צעירה. החיילים נהגו להצטלם עם הקרבנות שלהם למזכרת לפני שאנסו ורצחו אותן.

לאחר שהחיילים אנסו קבוצתית את הנשים ההרות הם לעתים קרובות נהגו לנעוץ כידון בבטנן או לחתוך אותה ולקרוע החוצה את עובריהן רק לשם שעשוע. הניצולה טאנג ג'ונשאן העידה על אחד המקרים: "השביעית והאחרונה בשורה הראשונה הייתה אישה בהריון... אחד החיילים חשב שהוא יוכל לאנוס אותה לפני שהוא רוצח אותה.. אז הוא שלף אותה מהקבוצה וגרר אותה לנקודה הנמצאת במרחק של כעשרה מטרים משם. הוא ניסה לאנוס אותה והיא התנגדה בכל כוחה.. ופתאום הוא דקר אותה בבטנה עם כידון. היא השמיעה צעקה אחרונה כשהקרביים שלה נשפכו החוצה. ואז הוא דקר את העובר שלה כשחבל הטבור נראה בבירור והשליך אותו הצידה...". במקרה אחר מספר חיילים אנסו בזה אחר זה אישה בהריון מתקדם שעות לפני הלידה.
עד 5 בפברואר 1938, שלח הוועד הבינלאומי לשגרירות יפן עדויות של 450 מקרי רצח ואונס שבוצעו על ידי החיילים היפנים. המקרים האלו דווחו לאחר שהדיפלומטים אמריקאים, בריטים וגרמנים שבו מהשגרירויות שלהם. הנה למשל כמה מהמקרים: "בליל ה-15 בדצמבר חיילים יפנים נכנסו לתוך בנייני אוניברסיטת נאנג'ינג בטאו יואן ואנסו 30 נשים בו במקום... חלקן נאנסו על ידי של שישה גברים. ב-16 בדצמבר נלקחו מהמכללה הצבאית שבע נערות בגילאי 16 עד 21. חמש חזרו.. כל אחת מהן נאנסה שש או שבע פעמים ביום. ישנם כ-540 פליטים צפופים במתחמים ברחוב קנטון במספרים 83 ו-85. יותר מ-30 נשים וילדות נאנסו שם. הנשים והילדים בוכים כל הלילה. התנאים במתחמים גרועים יותר ממה שאנחנו יכולים לתאר. אנא תעזרו".
למטה: גופת נקבה מוטלת בעיר לאחר שנאנסה. החיילים נהגו לאחר אונס הקרבנות לנעוץ כידונים באיברי המין שלהן.
אונס המוני על ידי חיילים יפניים במהלך הקרבות על השליטה בעיר מנילה בפיליפינים 
במהלך החודשים פברואר ומרץ 1945 התקדם צבא ארצות הברית עיר מנילה בפיליפינים במטרה להסיג ממנה את כוחות יפן. במהלך ההפוגות בקרבות החיילים היפנים הוציאו את כעסם ותסכולם על האזרחים ללא רחם. אכזריותם הייתה בלתי נתפסת. מעשי אונס, הטלת מומים ומעשי טבח רבים התחוללו בבתי ספר, בבתי חולים ומנזרים, לרבות בבית החולים סן חואן דה דיוס במכללת סנטה רוזה, בקתדרלת מנילה, במנזר סנט פול, ובכנסיית סנטו דומינגו, בכנסיית פאקו, ובכנסיית סנט וינסנט דה פול. באחד המקרים למשל החיילים נכנסו למקלט שבו הסתתרו נשים וטף. תינוקות וילדים נדקרו למוות עם כידונים מול אימותיהם שהתחננו נואשות לרחמים. נשים וילדות קודם נאנסו. לפחות 20 חיילים אנסו נערה צעירה, לפני שהם כרתו את השדיים שלה.
אחד החיילים הניח לאחר מכן את שדייה הכרותים על חזהו וחיקה אישה כדי ללעוג למראה גופן של הנשים מול חבריו שצחקו. לאחר שצחקו חיילים טבלו בבנזין את הנערה הצעירה ושתי נשים נוספות שהם אנסו קודם לכן למוות והעלו באש את שלושתן. החיילים המשיכו להצית את כל המקלט ורבים מיושביו נספו. נשים שניסו להימלט מהמבנה הבוער נלכדו ונאנסו על ידי חיילים. שדייה של אחת הנשים (ג'וליה לופז בת ה-28) נכרתו והיא נאנסה על ידי חיילים שהציתו לאחר מכן את שערותיה. ראשה של אישה אחרת נערף חלקית בעת שניסתה נואשות להגן על עצמה מחייל שהחליט לאנוס אותה. לאחר מכן הוא אנס את גופתה.
במטרה לאפשר לאלפי החיילים והקצינים לאנוס את הנשים והנערות הכי יפות בעיר באופן מאורגן יותר, מלון Bayview הוסב ל-"מרכז אונס" (Rape Center). על פי העדויות במשפטו של הגנרל טומויוקי ימאשיטה בגין פשעיו במלחמה, באחד המקרים למשל נלקחו 400 נקבות מהמחוז ארמיטה העשיר במנילה למועצת בחירה שבחרה מתוכן את 25 הנקבות שנחשבו הכי יפות. הנשים והילדות שנבחרו, רבות מהן בנות 12-14, נלקחו למלון, שם גברים יפנים שגויסו וקצינים המתינו בתור כדי לאנוס אותן. במהלך 28 ימים בין ה-3 בפברואר עד ה-3 במרץ 1945 נאנסו למוות נשים וילדות רבות על ידי החיילים היפנים שהוצבו בעיר.
למטה: גופותיהן של אישה וילדה פיליפיניות שנטבחו על ידי הכוחות היפניים בעיר מנילה.
 
הקמת תחנות אונס על ידי צבא יפן עבור חייליו שנלחמו בחזית
בשנת 1932 החליט צבא יפן להקים בבסיסיו תחנות שבהם יוכלו החיילים לאנוס את נשותיהם ובנותיהם של העמים הכבושים באופן מאורגן. התכתבות בצבא מראה כי היו לכך שתי מטרות. הראשונה הייתה הפחתת דליפתם של מעשי האונס ההמוניים לעיתונות הבינלאומית, כפי שאירע למשל לאחר כיבושה של העיר הננקינג. המטרה השנייה הייתה מזעור ההוצאות הרפואיות לטיפול במחלות המין בקרב חייליו, שנדבקו ממעשי האונס התכופים ופגעו ביכולתו הצבאית. הלקח נלמד ממלחמת רוסיה-יפן בשנת 1905, כשבמהלכה חייליו אנסו נשים רוסיות רבות ורבים מהם נדבקו במחלות מין. ההיסטוריון פרופסור יושיאקי יושימי מאוניברסיטת צ'ואו כתב שהן הוקמו בשל החשש מתסיסה בקרב החיילים אם ימנע מהם לאנוס נשים שתוביל למהומות ומרד.
הצבא היפני הכריז כי התחנות האלו יכונו "תחנות ניחומים" ואת הקרבנות הוא כינה בלעג: "נשים מנחמות" (ביפנית: 慰安婦) משום שגופן מנחם את לוחמיו אשר נלחמים בדם ואש ומוות ושוהים הרחק ממשפחותיהם. הערכות על מספר הנשים שנכלאו בתחנות הללו משתנות ומספרן נאמד בין 50 לכ-400 אלף. יושימי קבע כי נכלאו עד 200,000 נשים וילדות בכ-2,000 תחנות. בהתחשב במעמד הלא הומניסטי של ה"נשים המנחמות", הרישומים בצבא ובצי של יפן התייחסו לשינוען מהארצות הכבושות ל"תחנות הניחומים" אשר הוקמו לאורך קווי החזית במונח: "יחידות אספקת מלחמה". רופא בצבא היפני אסס טטסאו העיד כי הן נתפסו בעיני החיילים כ-"תחמושת נשית" וכ-"שירותים ציבוריים", פשוטו כמשמעו, חפצים שניתן להשתמש ולהתעלל בהם.
הקרבנות שהוחזקו בתחנות האלו היו רובן מהמדינות הכבושות. מקוריאה, סין, מלאיה, וייטנאם הפיליפינים, תאילנד, מנצ'וקוו, טייוואן, מיקרונזיה, איי הודו המזרחיים ועוד. נכלאו גם: נשים מלזיות מהאי גינאה החדשה ונשים מקומיות מהעיר רבאול ביחד עם נשים יפניות-פפואניות שנולדו לאבות יפנים ואמהות פפואניות. נשים ג’אווניות רבות וכ-1,000 נשים טימוריות מאינדוניזיה. כמאה נערות מיקרונזיות מהאי-טרוק בקרוליין. נשים אירופאיות שחיו במשובות במדינות הכבושות בעיקר מהולנד ואוסטרליה. התחנות הוקמו: בסין, הפיליפינים, אינדונזיה, מלאיה, תאילנד, בורמה, גינאה החדשה, הונג-קונג, מקאו ובהודו-סין הצרפתית.
למטה
: קצינים יפנים מול "נשים מנחמות" מבועתות באחד הבסיסים. מתוך סרטון נדיר של 18 שניות.

הצבא חיפש נערות בעיקר מקוריאה וסין. תחילה הוא פעל באמצעים קונבנציונליים וגייס לתחנות פרוצות מהמדינות הכבושות. באזורים עירוניים נעשה שימוש בפרסום בידי מתווכים לצד חטיפות. הם פרסמו בעיתונים בקוריאה, בטאיוואן, במנצ'וקוו ובסין. רשת של בתי בושת שכבר הייתה קיימת בקוריאה הקלה על גיוס נשים במספרים גדולים אך המקורות הללו התייבשו במהרה.
בשלב זה החליט הצבא למלא את התחנות בנשים באמצעות כוח ורמייה. על פי העדויות נשים צעירות החלו להיחטף מבתיהן. כמו כן, הצבא החל לפתות נשים עם הבטחות לעבודה במפעלים ובמסעדות או באמצעות פרסום כוזב לעבודות סיעוד כאחיות. לאחר שגויסו הן נחטפו ונכלאו ב-"תחנות הניחומים" שהוקמו במדינותיהן או במדינות האחרות. בנוסף נשים ונערות קוריאניות רבות הונעו או הונחו להצטרף לתחנות הללו בהתבסס על הבטחות כוזבות לתשלום של היפנים או של גורמי הגיוס המקומיים, שעשוי לסייע להן בסילוק חובות משפחתיים. בצפון מחוז הביי בסין למשל גויסו ברמייה נערות חווי (מיעוט אתני מוסלמי בסין) לבית הספר לבנות בשם Huimin, כביכול במטרה להכשיר אותן כשחקניות. הן נכלאו במבנה והמוסד הוסב ל"תחנת ניחומים".
המצב החמיר מאוד עם התקדמותה של המלחמה והצבא החל להיתקל בקשיי אספקה לכל היחידות הלוחמות. בתגובה דרשו המפקדים בצבא להגביר את קצב הגיוס של הנשים מקרב האוכלוסיות המקומיות. באזורים כפריים בהם המתווכים היו נדירים, הצבא פנה באופן ישיר למנהיגים מקומיים, והורה להם לספק לו מיד עוד נשים ונערות ל"תחנות הניחומים", לאורך קווי החזית. אם המקומיים לא סיפקו את הסחורה, במיוחד בשטחים הכבושים בסין, הפעילו הלוחמים היפנים את מדיניות שלושת הכללים: "להרוג את כולם! לשרוף את כולם! לבזוז הכל!", אשר כללה חטיפות ואונס המוני וללא הבחנה של הנשים והנערות המקומיות.
למטה: סצנה מתוך הסרט "Wianbu" המבוססת על סיפורה של אחת הקרבנות.

הקרבנות שהוכנסו ל"תחנות הניחומים" לא שוחררו עד סוף המלחמה. למשל, באחד המקרים מנהל מתקן יפני רכש קוריאניות תמורת 300-1000 ין בהתאם למאפייניהן הגופניים. הן הפכו לנחלתו ולא שוחררו לאחר השלמת תנאי השעבוד שצוינו בחוזה. האנק נלסון פרופסור לשעבר בחטיבת המחקר על אסיה באוניברסיטה הלאומית באוסטרליה, כתב על התחנות בעיירה רבאול במדינה שמכונה היום "פפואה גינאה החדשה". הוא ציטט מיומנו של גורדון תומאס, שבויי מלחמה. תומאס תיעד כי הקרבנות בתחנות הניחומים אולצו כל אחת לספק בין 25 ל-35 חיילים כל יום. נלסון ציטט גם את קנטארו איגוסה מנתח ימי שהוצב שם. איגוסה כתב בזיכרונותיו כי הן אולצו להמשיך לספק את החיילים גם לאחר שהחלו לסבול מזיהומים: "הן בכו והתחננו לעזרה".
בין 100,000 ל-200,000 נשים ונערות קוריאניות שימשו "נשים מנחמות" לחיילים. כמעט כל הנערות נלקחו ממשפחות עניות. בנותיהם של משפחות מיוחסות נלקחו ל"תחנות ניחומים" רק במקרים שהן או משפחותיהן הראו חוסר נאמנות כלפי הכובשים. הצבא העסיק לעתים תכופות קבלנים שהיו אחראיים להכניס נערות "לתחנות הניחומים", והקבלנים נקשרו לרוב לארגוני פשע. הנשים הקוריאניות נועדו לבעלי הדרגות הנמוכות יותר. קוריאה היא מדינה קונפוציאנית שבה יחסי מין לפני הנישואים אסורים ועל כן מרביתן היו בתולות, מה שהפחית את החשש שהן תעברנה מחלות מין שעלולות לפגוע בכושרם של החיילים והמלחים. ההיסטוריון יושיאקי יושימי ציין כי אף על פי שכוונת הצבא הייתה הפחתת התפשטותן של מחלות מי, התחנות אף האיצו אותן.
למטה: קצין יפני סוקר מסדר של נשים סיניות שהובאו לבסיס שלו כדי "לנחם" את החיילים היפנים שנלחמו בחזית.

נשים אירופיות שנכלאו ב"תחנות הניחומים" יועדו לקצינים מכיוון שנחשבו ליפות יותר כמו למשל הנשים מהמושבה ההולנדית באיי הודו המזרחיים. ממשלת הולנד ערכה מחקר שתיאר כיצד צבא יפן כלא את הנשים במושבה והעריכה כי בין 200 ל-300 נשים אירופיות נכלאו בתחנות הניחומים. כ-65 מהן הובאו אליהם בכוח. ואילו אחרות שהתמודדו עם הרעב במחנות הפליטים הסכימו להצעות מזון ותשלומים עבור עבודות שטבען לא נחשף בפניהן לחלוטין, וחלקן התנדבו בתקווה להגן על צעירות יותר. מספר הנשים ההולנדיות שנכלאו ב"תחנות הניחומים" יתכן שגבוה בהרבה. הקרבנות נאנסו והוכו ללא הרף וחיו בפחד תמידי. ג'ף ואן וגטנדונק וקרן השידור ההולנדית העריכו שכ-400 נערות הולנדיות נלקחו ממחנות פליטים כדי לשמש "נשים מנחמות".
בפברואר 1944 למשל נתפסו והובלו בכוח עשר נערות הולנדיות על ידי קצינים יפניים לאחת מתחנת הניחומים ונכלאו בתוכו. אחת מהקרבנות יאן ראף או'הרן העידה בשנת 1990 מול ועדת בית הנבחרים האמריקני: "בתחנת הניחומים הוכיתי ונאנסתי באופן שיטתי יומם ולילה. אפילו הרופא היפני אנס אותי בכל פעם שהוא ביקר בתחנה במטרה לבדוק אם נדבקנו במחלת מין". בבוקר הראשון צולמו ג'אן והאחרות ותמונותיהן הונחו על המרפסת ששימשה אזור קבלה כדי שהחיילים יוכלו בזמן ההמתנה לתורם לבחור את מי ברצונם לאנוס. במשך ארבעה חודשים הן נאנסו והוכו ביום ובלילה. מי שהתעברה עברה הפלה בכפייה. כעבור ארבעה חודשים מחרידים הן הועברו למחנה בבוגור וחודשים אחר כך למחנה בבטביה ששוחרר ב-15 באוגוסט 1945.
למטה: יאן ראף או'הרן. צולם זמן קצר לפני שהיא, אמה ואחיותיה ואלפי נשים הולנדיות נוספות נכלאו באמברברה.

מלבד הנשים ההולנדיות נכלאו בתחנות הניחומים גם נשים מאינדונזיה, חלקן מהאי פלורס וכאלף נשים ונערות ממזרח טימור. רובן היו נערות מתבגרות בגילאי 14-19 שסיימו השכלה מסוימת, והונאו באמצעות הבטחות להשכלה גבוהה בטוקיו וסינגפור. נשים מלנזיות מגינאה החדשה נלקחו גם ל"תחנות הניחומים" ושימשו "נשים מנחמות" לכוחות היפנים. וכך גם נשים מקומיות מהמושבה הבריטית רבאול, יחד עם מספר קטן של נשים יפניות-פפואניות מעורבות, שנולדו לאבות יפניים, ואמהות פפואניות.
בעיר הבירה בלורה באינדונזיה נכלאו כעשרים נשים אירופאיות ביחד עם הבנות שלהן בשני בתים ששימשו "תחנות ניחומים". במשך שלושה שבועות בעת שהיחידות היפניות עברו באזור הן נאנסו בברוטליות פעמים רבות. מעדויות שנשמעו בבית הדין הפלילי שהוקם לאחר המלחמה בבטביה עלה כי ילדות רבות שטרם התפתחו מינית ואפילו לא קיבלו וסת, כמו למשל במזרח טימור, נאנסו באכזריות רבה וללא הרף על ידי החיילים היפנים וקרבנות שהעזו לא לציית ללוחמים שאנסו אותן, הוצאו להורג. לקראת סופה של המלחמה, חיילים יפניים רבים שנותקו מאספקה באיים הפסיפיים המרוחקים או נלכדו בג'ונגלים של בורמה פנו לקניבליזם כדי להשביע את רעבם. היו לפחות כמה מקרים שבהם חיילים רצחו "נשים מנחמות", כדי לספק לעצמם חלבון.
הצבא וחיל הים עשו מאמצים רבים על מנת למנוע התפשטות מחלות מין. הם חילקו בחינם מספר גדול של קונדומים ליחידות. לדוגמה, מסמכים מראים כי ביולי 1943 חילק צבא יפן כ-1,000 קונדומים לחיילים בנגרי סמילאן ועוד 10,000 לחיילים בפרק. לנשים הוזרק בדר"כ סלסרן כטיפול בעגבת שיחד עם הנזק שנגרם לנרתיקן כתוצאה מאינוסן הוביל לכך שרבות נותרו עקרות. ככל שהמלחמה התארכה החל להיות מחסור בקונדומים, לאחר שהצוללות האמריקאיות הטביעו את ספינות המסחר היפניות אחת אחרי השנייה. ולכן הלוחמים נדרשו לשטוף את הקונדומים ולעשות בהם שימוש חוזר, מה שהפחית את היעילות שלהם. בפיליפינים "נשים מנחמות" קיבלו טיפול רפואי רק אם הן שילמו. במקרים רבים נשים שלקו במחלות קשות ננטשו למות לבדן.
למטה: קצינים וחיילים יפנים מול "נשים מנחמות" מבועתות באחד הבסיסים. מתוך סרטון נדיר של 18 שניות.
פרופסור סו ג'יליאנג הסיק כי משנת 1938 ועד 1945, מספר הקרבנות ששהו בתחנות הניחומים הצבאיים בשטחים הכבושים נע בין 360,000 ל-410,000, ומתוכן כ-200,000 סיניות. היעדר תיעוד רשמי מקשה מאוד על הערכת המספר הכולל המדויק. כמויות אדירות של חומר הקשור לפשעי מלחמה ואחריותם של מנהיגיה הבכירים ביותר של האומה הושמדו בהוראת ממשלת יפן בתום המלחמה. היסטוריונים הגיעו לאומדנים שונים על ידי התבוננות בתיעודים השונים. ההיסטוריון יושיאקי יושימי שערך את המחקר האקדמי הראשון בנושא, והעביר את הנושא לדיון ציבורי, העריך כי מספר הקרבנות נע בין 50,000 לכ-200,000.
על פי התיעודים הרפואיים של הצבא משנת 1940, כ-51.8% מכלל הנשים שנדבקו במחלות מין היו קוריאניות ו-36% סיניות.
ההערכות הן כי כ-75% מהנשים ששהו בתחנות הניחומים מתו ורוב הניצולות נותרו עקרות בשל הטראומה או לאחר שנדבקו במחלות מין. החיילים היפנים אנסו אותן ביום ובלילה, היכו אותן, ועינו אותן ללא הרף. מרבית הקרבנות היו שבורות ותשושות. אישה קוריאנית בשם קים האק-סאן למשל, הצהירה בראיון בשנת 1991 על אופן גיוסה לתחנת ניחומים צבאית, בשנת 1941: "כשהייתי בת 17 החייילים היפנים הגיעו עם משאית, הרביצו לנו, ואז גררו אותנו בכוח. נאמר לי שאני יכולה להרוויח כסף רב במפעל טקסטיל. נאנסתי מהיום הראשון והאונס לא הפסיק". קים הצהירה כי אנסו אותה 30-40 פעמים ביום, כל ימות השנה.
לאחר המלחמה הייתה התעלמות מוחלטת מהקרבנות, והן נודו מכיוון שבמדינות קונפוציאניות כמו קוריאה וסין, יחסי מין לפני הנישואין נחשבים מבישים. בחברות הללו באופן מסורתי אישה לא נשואה חייבת להעריך את צניעותה מעל חייה. אם האישה מאבדת את בתוליה לפני הנישואין גם אם נאנסה, היא חייבת למות. בבחירתן להמשיך לחיות, הן הפכו למנודות וחסרות בית. מחקר קליני משנת 2011 מצא כי רבות גילו תסמינים של הפרעת דחק פוסט-טראומטית PTSD, גם 60 שנה אחרי המלחמה.

פלישת צבא ארצות הברית לאיי אוקינאווה ביפן: אונס המוני החל להתחולל באיים
הקרבות באיי אוקינאווה היו בין הקרבות הגדולים והקטלניים ביותר שהתחוללו בין צבא ארצות הברית וחיל הנחתים לצבא יפן. האיים היו אז חלק מיפן אך עד שנת 1879 הם היו מדינה נפרדת והשפה והתרבות נבדלו במובנים רבים ולכן התושבים הופלו והיפנים נהגו בהם כפי שנהגו בסינים ובקוריאנים. הפצצות אוויר כבדות על נהה בשנת 1944 הותירו אלפי הרוגים וכ-50,000 תושבים שנותרו חסרי בית נמלטו למערות. החיילים היפנים בתגובה השתלטו עליהן וגירשו אותם לשטח הפתוח כדי שישמשו מגן אנושי. בין 40,000 ל-150,000 אזרחים נהרגו כשליש מהאוכלוסייה ועוד עשרות אלפי חיילים. בשלב זה החיילים שהבינו שהם לקראת תבוסה וכי אין להם סיכוי לשרוד בשל איסורי הצבא להיכנע, החלו לאנוס את הנשים במטרה ליהנות לפני מותם.
השלטונות במדינה הזהירו את תושבי האיים כי אחרי שהחיילים האמריקאים יפלשו, הם ראשית יאנסו את נשותיהם ובנותיהם ולאחר מכן יהרגו את כולם. מעל 700 תושבים התאבדו. ב-1 באפריל 1945 הצליחו כוחות ארצות-הברית לנחות באיים, והחל להתחולל בהם אונס המוני. הנשים שנאנסו קודם על ידי החיילים היפנים המתוסכלים החלו להיאנס על ידי הכובשים החדשים. ההיסטוריון אושירו מסאיאסו שניהל את הארכיון במחוז אוקינאווה ציין כי "כל נשות הכפר בחצי האי מוטובו נפלו לידי החיילים. בכפר היו רק נשים ילדים וזקנים כי כל הגברים גויסו למלחמה. הם סרקו את כל הכפר אולם לא מצאו סימנים לכוחות היפניים. תוך ניצול המצב הם החלו לצוד את הנשים לאור היום ואלו שהסתתרו בכפר או במקלטים הסמוכים נגררו החוצה בזו אחר זו".
למטה: ספינות אמריקאיות מגיעות לחוף מדרום-מערב לאי אוקינאווה באפריל 1945.

הסופר פיטר שרייברס כתב כי די היה במראה אסייתי בכדי להיות בסכנת אונס על ידי החיילים האמריקאים כפי שלמשל אירע לכמה מ"נשות הניחומים" הקוריאניות שהיפנים הכניסו בכוח לאי. שרייברס ציין כי נשים רבות נאנסו בברוטליות "ובלי רחמים". רב-טוראי ששירת למשל בדיוויזיית הנחתים הרביעית, העיד: "בצעדה דרומה עברנו ליד קבוצה של כעשרה חיילים אמריקאים שהתגודדו במעגל צפוף ליד הכביש. החיילים נראו מאוד נלהבים. הנחתי שהם משחקים משחק שטותי אך כאשר חלפנו לידם ראיתי חייל אונס אישה אסייתית בעוד האחרים ממתינים לתור שלהם... הצעדה שלנו המשיכה כאילו שום דבר חריג לא קרה".
בראיונות שהתפרסמו בניו יורק טיימס בשנת 2000, העידו מספר קשישים מכפר באוקינאווה כי לאחר שארצות הברית ניצחה, שלושה נחתים אפרו-אמריקאים חמושים נהגו להגיע אל הכפר מדי שבוע ולהורות לתושבים לאסוף את כל הנערות המקומיות. הם הובילו אותן בכל פעם לגבעות הסמוכים ואנסו אותן. לאחר שהם המשיכו לבצע בביטחון את "הטקס השבועי" לא חמושים, על פי הדיווחים תושבי הכפר הכריעו אותם והרגו אותם. גופותיהם הוסתרו בתוך מערה סמוכה מחשש לנקמה עד שנת 1997. על פי ההערכות של היסטוריונים חיילי צבא ארצות הברית אנסו כ-10,000 נשים אוקינאוויות במהלך הפלישה לאיים וכיבושם. האונס באיים היה כה שכיח, שבשנת 2000 מרבית האוקינאווים בני 65 פלוס, הכירו או שמעו על לפחות אישה אחת שנאנסה.
כמעט כל הנשים שנאנסו שמרו על שתיקה והמשטרה הצבאית האמריקאית אף התעלמה מהתלונות הבודדות שהועברו אליה. ג'ורג' פייפר ציין בספר שלו: "טנוזאן: קרב אוקינאווה והפצצה האטומית" כי הסיבה לשתיקה היה פחד מכיוון שהן נאנסו על ידי המנצחים והכובשים ועל כן תלונה למשטרה המקומית כלל לא תעזור בשל יחסי הכוחות. הסיבה הנוספת היא תחושת הבושה. אלפי נשים נאנסו אך פחות מעשרה דווחו רשמית עד שנת 1946 ורובם בשל פגיעה פיזית קשה. אינוסן נשמר כ"סוד מלוכלך". נשים רבות עברו הפלות גסות על ידי מילדות בכפריהן לפני שהבעלים שלהן שבו מהמלחמה. אם יגלו הן יגורשו בשל החרפה. בראיונות ציינו היסטוריונים וזקני אוקינאווה כי חלקן נרצחו אחרי שנאנסו ורבות נותרו מאחור עקב הבושה הסלידה והטראומה.
כניעתה של יפן: האונס ההמוני החל להתפשט לכל רחבי המדינה המובסת
באוגוסט 1945, קיסר יפן הכריז על כניעה מוחלטת וכוחות הכיבוש של בעלות הברית החלו לנחות בכל האיים המרכזיים ביפן. בעקבות האונס ההמוני באיים וכניעת ממשלת יפן פרצה בהלה גדולה בקרב האזרחים שהיו מבועטים מהמחשבה שהכובשים יאנסו את נשותיהם ובנותיהם כפי שהצבא היפני נהג לאנוס את נשותיהם ובנותיהם של העמים שכבש בסין ובאוקיינוס השקט. ממשלת יפן וממשלים במספר מחוזות פרסמו אזהרות לנשים אשר ממליצות להן להישאר בבתים ולשהות כל הזמן עם גברים. המשטרה במחוז קנאגווה שם צפויים לנחות תחילה הכוחות האמריקאים המליצה לנשים צעירות ונערות להימלט מיד מהאזור. מספר רשויות מחוזיות הורו לנשים להתאבד לפני שהן נאנסות או אחרי שהן נאנסו וקראו לאכוף את ההוראה באמצעות חינוך.
עם נחיתתם של חיילי בעלות הברית הם החלו לחגוג את ניצחונם על גופן של נשים ונערות יפניות והחל להתחולל אונס המוני. בתוך עשרה ימים דווח על 1,336 מקרים רק במחוז קנגאווה ומקרים רבים לא דווחו. בחודש הראשון נאנסו כ-3,500 קרבנות. ההיסטוריון טושיוקי טנאקה כתב כי רק בעיר יוקוהמה לבדה בירת המחוז, התרחשו 119 מעשי אונס ידועים בספטמבר 1945.

ב-4 באפריל לדוגמה בסמוך לחצות, חמישים חיילים הגיעו בשלוש משאיות לבית החולים נקאמורה במחוז אומורי ותקפו אותו. הם אנסו במשך כשעה למעלה מ-40 מטופלות ו-37 נשות צוות. לאחת מהן היה תינוק כבן יומיים, שנרצח לאחר שהוא הושלך על הרצפה. כמו כן מספר גברים מטופלים שניסו להגן על הנשים הוצאו להורג בתקרית זו. במקרה אחר שאירע ב-11 באפריל בין 30 ל-60 חיילים חתכו קווי טלפון לבלוק שיכון בעיר נגויה ואחרי כן פלשו אליו ואנסו "ילדות ונשים רבות בגילאי 10 עד 55". מפקד הארמיה השמינית בארצות הברית הגנרל רוברט אייכלברגר, העיד כי במקרה אחד היפנים הקימו משמר בכדי להגן על נשותיהם מפני החיילים והארמיה הורתה להיכנס עם כלי רכב משוריינים לרחובות. המנהיגים נעצרו וקיבלו מאסרים ממושכים.
גם חיילים מאוסטרליה, בריטניה, הודו וניו זילנד, שהיו חלק מכוח הכיבוש הבריטי BCOF אנסו. ההיסטוריונים טקמה וריקטס ציטטו לדוגמה אישה שהעידה כי: "לאחר שהחיילים האוסטרלים כבשו את העיר קוּרֵה בתחילת 1946, הם גררו נשים צעירות לג'יפים שלהם, הובילו אותן להר ואנסו אותן. אני שמעתי אותן זועקות לעזרה כמעט כל לילה. ההתנהגות הזו הייתה בשגרה". אלן קליפטון קצין אוסטרלי שעבד כמתורגמן וחוקר פלילי העיד למשל על מקרה אונס אחר: "עמדתי סמוך למיטה בבית חולים. על המיטה שכבה ילדה מחוסרת הכרה. רופא ושתי אחיות ניסו להחיות אותה. שעה לפני כן היא נאנסה על ידי עשרים חיילים. מצאנו אותה היכן שהם הותירו אותה על הקרקע. בית החולים היה בהירושימה. הילדה הייתה יפנית. החיילים היו אוסטרלים".
אונס הנשים היפניות נתפס כחרפה לאומה כולה ועל כן ההיסטוריון בריאן וולש ציין כי העיתונות היפנית דיווחה רק על מקרים מעטים במהלך השבועיים הראשונים. ממשל הכיבוש הגיב ב"צנזורה מיידית של כל כלי התקשורת" מה-10 בספטמבר 1945 ועד תום הכיבוש בשנת 1952 כולל איסור דיווחים על מקרי אונס. ההיסטוריונים אייג'י טאקמה ורוברט ריקטס ציינו כי המפקד העליון של כוחות הברית (SCAP) אף הוציא "קודי עיתונות" האוסרים פרסום דוחות וסטטיסטיקות המזיקים למטרות הכיבוש.
הקמת "תחנות ניחומים" במדינה המובסת עבור כוחות הכיבוש (Comfort Stations)
הממשלה ניסתה לצמצם את האונס ההמוני והחליטה להקים: "תחנות ניחומים" עבור כוחות הכיבוש, שיאוישו בפרוצות ונשים שנאנסו ונחשבו ממילא כבר טמאות כדי להגן על כלל הנשים. הקרבנות כונו: "נשים מנחמות". החברה היפנית הפטריארכלית הציבה בפני הנשים שנאנסו שתי ברירות: התאבדות, או הקרבת גופן וסיפוק הכובשים כדי למנוע את חילולן של נשים נוספות. ב-18 באוגוסט 1945 משרד הפנים הורה למושלי המחוזות ולראשי המשטרה להקימן היכן שיוצבו הכוחות של בעלות הברית.
נובויה סאקה מפקד משטרת טוקיו (העיר שתוצף במספר הגדול ביותר של חיילים) נפגש עם ראשי ההתאחדות של המסעדות חמאג'ירו מיאזאווה וג'נג'ירו נומוטו והורה להם לסייע בסידורים לקראת הגעת החיילים. מיאזאווה ונומוטו נעזרו בקשריהם כדי לייסד קבוצה של נציגי תעשיות מועדוני לילה, ברים ובתי בושת. הנציגים שנפגשו עם המשטרה ב-21 באוגוסט נדרשו רשמית להקים תחנות ניחומים, אך להסוות ככל הניתן את תפקידה של הממשלה. ב-23 באוגוסט הם יסדו את: "איגוד מתקני הנוחות המיוחדים" והשם שונה זמן קצר לאחר מכן ל-"איגוד הבילויים והשעשועים" (RAA). בשפה היפנית: 特殊 慰 安 施 設 協会. משרד האוצר העניק לאיגוד 33 מיליון ין להקמת "תחנות הניחומים" בעזרת הלוואות שנטל על עצמו מבנק הפיתוח התעשייתי.
בחנוכת האיגוד נכחו פקדי ממשלה ומפקדים במשטרה והוקראה השבועה: "בעזרת הקרבה של כמה אלפי אוקיצ'יס (פרוצות), נבנה שובר גלים המעכב את הגלים הסוערים ומגן על טוהר הגזע שלנו..". מראשית הכיבוש פקידים בצבא של בעלות הברית שיתפו פעולה עם המערכת. מושלי המחוזות צ'יבה וקנאגווה העידו למשל כי מפקדים אמריקאים דרשו מהם בספטמבר 1945 להקים "תחנות ניחומים" לחייליהם וכן הציעו את עזרתה של המשטרה הצבאית של ארצות הברית במידת הצורך. הביוגרפית תרזה סבובודה סיפרה כי החיילים של בעלות הברית היו כה מורעבים שעוד לפני שהסתיימה הקמתם של "תחנות הניחומים", לאחר שהם כבר אוכלסו בנשים אולם חלקם טרם היו מוכנים לפתיחה, "מאות חיילים פרצו לשניים מהם ואנסו את כל הנשים".
למטה: "נשים מנחמות" באחת מתחנות הניחומים שהוקמו עבור כוחות הכיבוש.

האיגוד הקים את "תחנת הניחומים" הראשונה שכונתה גן קומאצין ב-28 באוגוסט במחוז אמורי. היא נפתחה ב-20 בספטמבר והיא איישה כ-150 נשים. האיגוד ניהל עד חודש דצמבר 16 "תחנות ניחומים", והעביד בשיאו כ-55,000 נשים. קציני הרפואה הקימו ב"תחנות הניחומים" הגדולות עמדות שחילקו לחיילים עשרות אלפי קונדומים כל שבוע כדי שהם לא ידבקו במחלות מין.
"תחנות הניחומים" לא עמדו בביקוש הרב במיוחד בטוקיו ועל כן זה היה בלתי נמנע להקריב גם נשים מהמעמד התחתון שלא הועבדו לפני המלחמה כפרוצות, והמשטרה הוסמכה לכך. נשים רבות גויסו באמצעות פרסומות מנוסחות בקפידה, שהתהדרו בתנאי עבודה נדיבים תוך הימנעות מפרטים הנוגעים לאופי העבודה. לאור העוני הנרחב והמחסור במזון דאז, והמספר הגדול של צעירות יתומות ואלמנות, הצעות העבודה נראו אטרקטיביות. נעשה גם שימוש נרחב במתווכים, שהתקשרו לארגון הפשע "יאקוזה" וגייסו קרבנות בכפייה. "חיל הנשים המתנדבות", ארגון ממשלתי לגיוס נשים ונערות בגילאים 14-25 לעבודה כביכול במפעלים היה פופולרי שכן מרביתן נותרו מובטלות ונטושות בסוף המלחמה. הן רומו ונמסרו מבלי לדעת ל"תחנות הניחומים".
ההיסטוריון היפני יקויקו אטה והפרופסור להיסטוריה מאוניברסיטת יורק בטורונטו בוב וקביאשי, ציינו כי מערכת הגיוס בכפייה ל"תחנות הניחומים" עבור חיילי בעלות הברית הייתה זהה למערכת הגיוס שהפעיל הצבא עבור חייליו בקרב העמים הכבושים. על אף שיטות הגיוס המתעתעות, בשל העוני והרעב, מרבית הנשים שנלקחו לתחנות הניחומים הסכימו בסופו של דבר להיות "נשים מנחמות". רבות לא יכלו לעזוב מכיוון שהן נמכרו על ידי משפחותיהן העניות או בגלל שהיו חייבות כסף לבעלי התחנות. חלק מ"תחנות הניחומים" העניקו להן הלוואות שאין סיכוי שהן תהיינה מסוגלות להחזיר בכדי להבטיח שהן לא תוכלנה לעזוב. חלק מהנשים סיפרו שהתנדבו לספק את כוחות הכיבוש של בעלות הברית כי הן הרגישו חובה להגן על נשים אחרות מפניהם.

תחנות הניחומים עבור חיילי הכיבוש לא עמדו בביקוש הרב. כדי להגביר את התפוקה, המשטרה הסירה ב-14 באוקטובר את כל ההגבלות שהוטלו על "תחנות הניחומים" שלא השתייכו לאיגוד, ובסוף נובמבר פעלו 25 "תחנות ניחומים" עצמאיות בטוקיו שאיישו כ-1,500 נשים, לעומת: "הרבה יותר מ-2,000 תחנות ניחומים של האיגוד". המפקד העליון של כוחות הברית (GHQ) העריך ב-29 בדצמבר כי בטוקיו יש כ-6,000 "נשים מנחמות", לא כולל הנשים שסורסרו ברחובות שמספרן היה גבוה בהרבה.
כל "אישה מנחמת" אולצה להשביע בין 15 ל-60 חיילים בכל יום. החיילים קיבלו בקבלה של התחנות כרטיס בעלות של 100¥ (כ-8 סנט), שאותו הם מסרו לאחר מכן לאישה שאנסו. בבקרים הנשים קיבלו מבעלי התחנות 50¥ עבור כל כרטיס (כ-4 סנט). יחסי המין לא התקיימו בין בני זוג אוהבים, אלא בין כובשים שידיהם על העליונה לבין נשותיהם ובנותיהם של אויביהם המובס, ולכן הנשים נאלצו להתמודד לעתים תכופות עם אלימות קשה מצד החיילים במהלך יחסי המין. שוטרים צבאיים וחיילים, דרשו לעתים שירות חינם או החזר כספי. חוסר השוויון במאזן הכוחות, בין משטרת יפן לחיילי בעלות הברית, הקשה עליהן להתלונן.
חרף חלוקת הקונדומים, מחלות מין בעיקר זיבה ועגבת החלו להתפשט. ובתחילת 1946, לפי הערכות כמעט רבע מכל כוחות הכיבוש האמריקניים נדבקו וכמעט מחצית מהיחידות. בחטיבת הרגלים ה-34 של אוסטרליה שיעור ההדבקה אף נסק ל-55%. בתגובה המטה הכללי הטיל נהלי בדיקות קפדניים של מחלות מין לפרוצות ועזר להקים מחדש מרפאות ומעבדות שרבות מהן הושמדו במהלך המלחמה לצורך אבחון מחלות וזיהומים. כמו כן, הארמיה העשירית אף החלה לחלק פניצילין לפרוצות נגועות.
למטה: חיילי ארצות הברית ממתינים בתור בכניסה ל"תחנת הניחומים" יסורה (Yasuura House).


בתחילת 1946 החלו כמרים צבאים לגנות את שיתוף הפעולה של הצבא עם "תחנות הניחומים" וטענו שזו הפרה של מדיניות משרד המלחמה. הגינויים הביכו את ראש כוחות הכיבוש הגנרל דאגלס מקארתור, והוא הורה להביא לסגירתם. למחרת כתב פקיד בריאות הציבור של המטה הכללי לגנרל על דאגותיו כי מחלות מין כמו זיבה ועגבת יתפשטו בארצות הברית עם חזרתם של החיילים הביתה. לאחר שבעה חודשים במרץ 1946, הוטלו על "תחנות הניחומים" הגבלות והם נסגרו זמן קצר לאחר מכן.
סגירת "תחנות הניחומים" הובילה לגלי אונס המוניים. ההיסטוריון ג'ון דאור ציין כי בתקופה שהם פעלו "תדירות האונס נותרה נמוכה ביחס לגודל העצום של כוח הכיבוש". הערכות היו שרק כ-40 קרבנות נאנסו מדי יום, אולם לאחר סגירתם מקרי האונס נסקו לפי-8, והגיעו ל-330 בממוצע מדי יום. הביוגרפית טרזה סבובודה ציינה גם היא כי "מספר מעשי האונס המדווחים נסק", לאחר סגירתם של "תחנות הניחומים" וזו ראייה שהיפנים הצליחו להפחית במידה ניכרת את מעשי האונס באמצעות הקמתם.
השלכה נוספת הייתה אבטלה פתאומית של רבבות נשים שהיו רעבות ללחם. רבות מהן המשיכו בלית ברירה לעבוד כפרוצות ברחובות עבור כוחות הכיבוש כדי לשרוד. חיילי בעלות הברית כינו אותן בלעג: "נערות פאן-פאן" (ביפנית: "נערות לחם-לחם"). יחסי המין הפכו לאלימים יותר ופיזורן ברחובות גם הקשה מאוד על המפקדה העליונה למנוע את התפשטותן של מחלות המין. בנובמבר 1946 הנהיגה ממשלת יפן את מדיניות "הקו האדום" (赤 線) שהתירה להן לעבוד כפרוצות במספר אזורים במדינה.
למטה: חייל אמריקני מתעלל מינית באישה יפנית שנפלה לידיו.
1-5 
אונס המוני של נשים יפניות במהלך מבצע "סערת אוגוסט" על ידי החיילים הסובייטים
ב-9 באוגוסט 1945 יומיים לאחר הטלת פצצת הגרעין על הירושימה, ברית המועצות פתחה במתקפה נגד יפן וכבשה שטחים עצומים בשליטתה בצפון מזרח סין וצפון האוקיינוס השקט כולל מנצ'וריה קוריאה הצפונית, דרום האי סחלין והאיים הקוריליים. בתוך 11 יום הנחיל הצבא הסובייטי לצבא היפני את התבוסה הקשה ביותר שנחלו כוחות היבשה שלו במהלך המלחמה כולה. כ-700 אלף חיילים סובייטים בסיוע 500 אלף חיילים מנגולים פלשו למנצ'וריה ולצד מעשי הטבח, הם אנסו נשים יפניות רבות. גברים סינים מקומיים שהתגוררו באזורים שנכבשו לעתים גם ניצלו את ההזדמנות וגם הצטרפו אליהם באונס הנשים היפניות. אחרי כיבושה של העיר שן-יאנג, מפקדי הצבא האדום אפשרו לחיילים שלהם לחגוג את ניצחונם המזהיר "בשלושה ימי אונס".
במהלך כיבושה של צפון קוריאה, החיילים הסובייטים אנסו נשים יפניות וקוריאניות כאחד בחציו הצפוני של חצי האי הקוריאני. ב-14 באוגוסט 1945 פלשו הכוחות הסובייטים לעיר גגנמיאו הנמצאת במונגוליה הפנימית, שבה מצאו מקלט כ-1,800 ילדים ונשים יפנים במנזר מקומי והחלו לטבוח בפליטים. הם ירו בהם או דרסו אותם עם טנקים ומשאיות אף על פי שהניפו דגל לבן. חלקם טבעו בנהר במנוסתם. תוך שעתיים נרצחו מעל אלף פליטים בעיקר נשים וילדים. נשים הופשטו ונאנסו על ידי החיילים. החיילים הסובייטים לא אנסו את נשותיהם של בני בריתם הסינים ולכן נשים יפניות רבות כדי להציל את עצמן, הציעו את גופן מרצון לגברים סינים מקומיים בצפון מזרח בתמורה שיינשאו להן. רובן נישאו ונקראו: "נשות מלחמה נטושות" (zanryu fujin).
למטה: כוחות הצבא האדום נעים דרך הרי הח'ינגאן הגדולים של מנצ'וריה בדרך למחוץ את הצבא היפני באזור. 1945.
1-4
3. אונס המוני במהלך רצח העם הארמני 1915-1918 - מעל 100,000 קרבנות
הארמנים שחיו תחת שלטונה של האימפריה העות'מאנית בטורקיה (ובאזורים הסמוכים) היו חסרי מעמד לחלוטין בשל היותם לא מוסלמים. במערכת המשפט לא הייתה להם כל פנייה ועדותם נמחקה, או קיבלה ערך מועט. טורקים וכורדים לא רק שיכלו לשדוד את רכושם אלא הם גם יכלו לחטוף ולאנוס את הנשים והבנות שלהם מבלי שייענשו על כך. הגנבות, הסחיטות, והאונס והחטיפות ההמוניות של הנשים הארמניות שהותרו במערכת המשפט העות'מאנית העמידו את הארמנים בפני סכנה יומיומית. אחת השיטות שנועדה להלך אימים על התושבים הארמניים הייתה השפלה מינית. נשים ונערות צעירות לא רק נאנסו בשגרה אלא הן גם נישאו בכפייה, עברו עינויים, נמכרו כשפחות למוסלמים, אולצו לעבוד כפרוצות וכן הוטלו באיברי המין שלהן מומים.
בשנים 1850-1870 שלח הפטריארך של ארמניה 537 מכתבים להשער הנשגב (מנגנון השלטון של האימפריה העות'מאנית). במכתבים הוא התחנן לעזרה מפני ההתעללות האלימה והעוול החברתי והפוליטי שהם עוברים. הוא ביקש להגן על הארמנים מפני "שוד בדרכים, הונאה, סחיטה, רצח, חטיפה ואונס של נשים וילדות". בשנת 1895, פרסם פרדריק דייוויס גרין את הספר: "המשבר הארמני בטורקיה" ובו נכתב כי גברים מוצאים להורג בזמן שהנשים והילדות נאנסות באכזריות. בתקרית אחת תיאר: "בין 60 ל-160 נכלאו בכנסייה והחיילים "שוחררו" ביניהן. רבות נאנסו למוות או נרצחו עם חרב או כידון. הילדים הועמדו בטור וקליע נורה בראשון כדי לראות כמה ניתן להרוג עם קליע אחד. תינוקות וילדים קטנים נערמו, אחד על השני, וראשיהם נערפו".
רצח העם הארמני תוכנן זמן רב מראש. מסמך שמצא המפקד היתקוטה סמית' (C.H) משירות ההתנדבות הימי הבריטי אשר נקרא: "עשר הדיברות", תיאר בפירוט רב את אופן ביצוע רצח העם. רצח העם החל עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, והוא בוצע על ידי "הטורקים הצעירים", כוחות הצבא הטורקי, מיליציות ואנשי ציבור שהטיפו לאונס המוני של נשים וילדות ארמניות. אלימות נגד נשים הייתה מאפיין מרכזי במהלך הטיהור האתני. אונס, חטיפה ונישואים מחדש בכפייה היו דה פקטו חלק ממנו. דיווחים של עדי ראייה ודיפלומטיים במהלך רצח העם שופכים אור על המעמד הנחות של הנשים ותפיסתן כרכוש של הגברים. על יפ ההערכות הושמדו בין מאות אלפים ועד יותר ממיליון ארמנים. ההשמדה הייתה מאורגנת מאוד והראשונה במאה ה-20.
למטה: גופת אישה ארמנית ערופה שנאנסה ועונתה בביטליס במזרח טורקיה.

בשלב הראשון הוצאו להורג המנהיגים, המשכילים, ואנשי הכמורה של הקבוצה האתנית על מנת ליצור בתוכם בלבול ולהפכם "לצאן ללא רועה", ועל ידי כך לגדוע מראש ניסיונות התנגדות אפשריים. בשלב השני החלה ההשמדה. הגברים כולל אלו אשר שירתו בכוחות הטורקיים הוצאו מיד להורג, ואילו הנשים, הילדים והזקנים נשלחו לצעדות מוות לעבר המדבר הסורי ללא מזון ומים. האסטרטגיה הזו הייתה דומה מאוד לאסטרטגיה שבה השתמשה האימפריה הגרמנית בדרום-מערב אפריקה הגרמנית. במהלך הצעדה הנשים והילדות נאנסו ללא הרף על ידי החיילים. הם אנסו אותן על קו הצעדה מול משפחותיהן ויתר הפליטים.
במקרים רבים הן גם עונו והוטלו בהן מומים. לאחר שנאנסו הן הצטוו להמשיך לצעוד. מאות אלפים מתו בצעדות המוות הללו. הקרבנות היו מילדות קטנות ועד נשים בשנות השמונים לחייהן. מעשי האונס של ילדות קטנות תועדו היטב. ניצולה העידה כי: "זה היה נפוץ מאוד לאנוס את הילדות שלנו מולנו. לעתים קרובות מאוד הם אנסו ילדות בנות שמונה או עשר, ולאחר שנאנסו, רבות מהן לא היו מסוגלות להמשיך לצעוד והן נורו". אחרת העידה כי כל הילדות בכפר שלה מגיל 12 ואף צעירות יותר נאנסו.
הקונסול הגרמני בעיר חלב במהלך רצח העם, רסלר, דווח כי כרבע מהנשים הצעירות שהופעתן הייתה "נעימה פחות או יותר" נאנסו באופן קבוע על ידי החיילים (ז'נדרמרים) שליוו את צעדות המוות, וכי "נשים עוד יותר יפות" נאנסו על ידי 10-15 חיילים. האונס השיטתי והאלים במהלך צעדות המוות הביא לכך שילדות ונשים רבות לאחר שנאנסו הושארו מאחור גוססות, עירומות. המטרה הראשונה של האונס הייתה השבעת תאוותם והמטרה הנוספת הייתה עיבור הקרבנות בכוח, הרס הבסיס המשפחתי וגרימת סבל מוחלט לבני המשפחה שאולצו לצפות ביקירותיהן נאנסות, ומתענות מולם. האונס היווה בראייתם גם מפגן ניצחון וביזוי לקבוצה האתנית כולה, ועל כן החיילים אנסו את הקרבנות שלהם בפומבי בתוך צעדות המוות, מול עיניהם של הפליטים.

רבות נאנסו ונרצחו כבר בבתיהן, ונחסך מהן צעדות המוות. בתקיפות על הכפרים הנשים הופרדו מהגברים. גברים נרצחו מיד בעוד שהנשים קודם נאנסו בשיטתיות, ורק לאחר מכן הן הוצאו להורג יחד עם הילדים. על פי דיווחי עדי ראייה, אונס ורצח היו בכל מקום. לעתים החיילים הותירו חלק מהנשים בחיים, כדי להמשיך לאנוס אותן על בסיס יומי. חלקן לאחר מכן נדקרו למוות עם כידונים או מתו מהתעללות הממושכת. חלקן התאבדו אחרי שנאנסו על ידי חיילים רבים. לדברי ההיסטוריון הטורקי גרמני טנר אקאם, זְנוּת בכפייה, אונס והתעללות מינית היו נפוצים מאוד. המפקדים אמרו לחיילים שלהם: "עשו בהן כל מה שתרצו!" הקונסול הגרמני בטרבזון, היינריך ברגפלד דיווח כי "מעשי האונס ההמוניים של נשים וילדות מהווים חלק מתכנית ההשמדה".
בעיר דיר א-זור הכוחות המזוינים הגרמנים סייעו לצבא הטורקי בפתיחתה של תחנת אונס עבור החיילים הטורקים בכדי שהם יוכלו להשביע את תאוותם באופן מאורגן. התחנה נקראה בלעג: "בית זוֹנוֹת". נשים ארמניות הוחזקו בה ונאנסו בה בשיטתיות. במהלך כל רצח-העם ניתן לחיילים אור ירוק לנהוג בנקבות הארמניות ככל העולה על רוחם. נשים וילדות ארמניות רבות הוצגו עירומות במכירות פומביות בדמשק כדי למכור אותן כשפחות מין. הסחר בהן היה מקור הכנסה חשוב עבור החיילים. באזורים ערביים הן נמכרו במחירים נמוכים. הקונסול הגרמני במוסול דיווח כי מחירה המקסימלי של נקבה ארמנית, היה כ-5 פיאסטות.
בעדות שנמסרה על ידי נורי שכיהן כמפקד המשטרה בעיר טרבזון, הוא הודה כי הוא העביר ילדות צעירות כמתנה של המושל הכללי לחברי מועצת האיחוד והקדמה (CUP). סוחר בשם מחמד עלי, העיד כי לא רק שילדים נרצחו בבית החולים של הסהר האדום אלא הילדות הצעירות גם נאנסו והמושל הכללי בעצמו אף החזיק 15 ילדות לצורך סיפוקו המיני. חסן מרוף, קצין צבאי, העיד כי "פקידי הממשלה בטרביזונד בחרו את הנקבות הארמניות היפות ביותר. לאחר שאנסו אותן באכזריות הם הרגו אותן". קארן ג'פה אשר עבדה בחבר הלאומים בעיר חלב, העידה בשנת 1926 כי מתוך אלפי נשים שהיא פגשה, רק אחת לא נאנסה.
 
4. אונס המוני במהלך מלחמת האזרחים בספרד - 1936-1939 - אלפי קרבנות
מלחמת האזרחים התחוללה בין השנים 1936-1939. היא פרצה מיד לאחר שקבוצת גנרלים של כוחות הצבא הכריזו על מרד (Pronunciamiento), נגד ממשלת החזית העממית השמאלית. המורדים נתמכו על ידי מספר קבוצות שמרניות, בהן CEDA, הפלנגה "אספניולה דה לאס ג'ונס", מפלגה פוליטית פשיסטית, מונרכיסטים, פשיסטים, אלפונסיסטים, קארליסטים מסורתיים דתיים ובראשם קבוצה צבאית בפיקודו של הגנרל פרנסיסקו פרנקו. הגנרל אמיליו מולה היה מתכנן המרד וכן המנהיג המרכזי. הגנרל חוסה סנחורחו היה הדמות הציבורית. ההפיכה הזו נתמכה על ידי יחידות צבאיות: במרוקו, פמפלונה, בורגוס, סרגוסה, ואיאדוליד, קדיס, קורדובה וסביליה. הם קיבלו אמצעי לחימה, חיילים ותמיכה אווירית מאיטליה הפשיסטית ומגרמניה הנאצית.
הממשלה הספרדית נתמכה על ידי אנרכיסטים, מפלגות קומוניסטיות, אנרכו-סינדיקליסטים וסוציאליסטיים בהנהגתו של נשיא המרכז-שמאל מנואל אסאניה. הממשלה קיבלה תמיכה מברית המועצות וממקסיקו. מדינות אחרות כמו בריטניה, הרפובליקה הצרפתית השלישית וארצות הברית שמרו על המדיניות הרשמית של אי התערבות. חרף המדיניות הזו, עשרות אלפי אזרחים מהמדינות הללו השתתפו ישירות בסכסוך. המורדים לחמו בעיקר בבריגדות בינלאומיות הפרו-רפובליקניות, שכללו כמה אלפי גולים ממשטרים פרו-לאומניים. המלחמה הייתה מאבק מעמדי, מאבק דתי, בין מהפכה למהפכה נגדית ובין פשיזם לקומוניזם.
הלאומנים התקדמו ממעוזיהם בדרום ובמערב וכבשו את מרבית קו-החוף הצפוני בשנת 1937. הם צרו גם על מדריד והשטח שמדרום ומערב לה במשך רוב המלחמה. לאחר שרוב קטלוניה נכבשה בשנים 1938-1939 ומדריד נותקה מברצלונה, הצבא איבד תקווה. אחרי נפילת ברצלונה בלי התנגדות בינואר 1939, צרפת ובריטניה הכירו במשטר הפרנקואיסטי בחודש פברואר. ב-5 במרץ הוביל הקולונל סגיסמונדו קאסאדו את ההפיכה הצבאית והגנרל פרנקו נכנס לבירה והכריז על ניצחונו ב-1 באפריל. מאות אלפי רפובליקנים נמלטו למחנות פליטים בדרום צרפת. אלו שלא הספיקו לברוח נרדפו ונרצחו בידי הכובשים הלאומנים. לאחר הניצחון פרנקו הקים בספרד דיקטטורה. במבנה המשטר התמזגו כל מפלגות הימין והוא שלט עד מותו בנובמבר 1975.
למטה: בורות אליהם הושלכו גופותיהם של אלפי אזרחים שהוצאו להורג במלחמת האזרחים בשנת 1936.

במהלך המלחמה כוחותיו החמושים של פרנקו ביצעו טיהורים מאורגנים באזורים שכבשו. כחצי מיליון בני אדם נספו במלחמה. טקטיקה נפוצה של הכוחות הלאומניים ובעלי בריתם הייתה אונס נשותיהם ובנותיהם של הרפובליקנים, במטרה לכפות עליהן את אדנותם ולהשתמש בטראומה שלהן כדי להרתיע או להעניש את הגברים במשפחותיהן. הנשים נתפסו גם כפרסי מלחמה. הכוחות הלאומניים השתמשו באיבר המין שלהם כנשק מלחמה נגד נשים וראו בגופן חלק משדה הקרב שאותו עליהם להביס. אונס נשותיהם ובנותיהם של המתנגדים נתפס כנשק כה יעיל, שלוחמים שאנסו קיבלו אותות הוקרה כמו למשל רב"ט המשמר האזרחי חואן ואדיו והפלנגיסט פרננדו זמקולה, שעוטרו שניהם על ידי הכוחות הלאומנים לאחר שאנסו נשים בעיר בנאמהומה.
כמעט כל הקרבנות שנאנסו כלל לא היו מעורבות במלחמת האזרחים והן נאנסו רק משום שהיו קרובות משפחה של מתנגדים. כוחות פלנגיסטים אנסו אותן בבתי קברות, בתי חולים, בתי חווה ובשבי. נשים שסירבו לענג את שוביהן לעתים קרובות נרצחו. חיילים לאומנים אחרים אנסו נשים במאיאלס, קאלוס וקנטלפינו. חיילים מרוקאים מהלגיון הספרדי גם השתתפו באונס הנשים. מספר הנשים שנאנסו במהלך המלחמה לא ידוע. המשפחות במרבית המקרים לא דווחו בשל הבושה והפגיעה הקשה בכובדן. כמו כן, נשמרו רשומות מפורטות בעיקר של גברים שנהרגו, נפצעו או נשבו בשל התפיסה בתקופה הפרנקואיסטית שנשים הן רכוש של הגברים ואין להתייחס אליהן כאל נפגעות אלא כאל רכוש שנבזז ועל כן יש להדחיקן ולא להכלילן ברשומות כנפגעות.
מעשי האונס היו אכזריים מאוד. להלן מספר מקרים: בשנת 1936 שתי אחיות מברצלונה דריה ומרצדס בוקסדה נתפסו על ידי כוחות פלנגיסטים במיורקה. הם החדירו את אצבעותיהם לתוך הנרתיקים שלהן כדי לבדוק אם הן בתולות ואחר כך אנסו אותן באכזריות שוב ושוב, כל לוחם בתורו. אישה נוספת בשם מרגלידה ז'ומה, שהתה גם היא במיורקה ונאנסה גם על ידי פלנגיסט. פילאר סאנצ'ס, אשתו של חבר מפלגה סוציאליסטי הסתתרה אך היא נמצאה על ידי ארבעה לוחמים שהיכו אותה ואנסו אותה. לאחר מכן הם הובילו את ארבע הנשים לבית קברות, אנסו את סאנצ'ס פעם נוספת ואז השליכו אותן לבור משותף וקברו אותן. במקרה אחר פלנגיסט רצח אישה בשם פרסקיטה אבילס מכיוון שסירבה להתמסר לו ואז אנס את הגופה שלה בבית-הקברות.
למטה: בורות אליהם הושלכו גופותיהם של אזרחים מבורגוס שהוצאו להורג בהר אסטפר בשנת 1936.

נשים באקסטרמדורה שעבדו בבתי עשירים כתופרות וניסו להתאגד באביב 1936, נאסרו ונשפטו. עונשן היה התעללות מינית. ביולי 1936 נדחסו נשים שנתפסו למכולת משאית שהובילה אותן לחיילים שהוצבו ליד העיר סביליה. החיילים אנסו אותן ואחר כך השליכו את גופותיהן לתוך באר, תלו את תחתוניהן על רוביהם כמו דגלים והחלו לצעוד איתן ברחובות העיר במצעד ניצחון.
במקרה אחר בלילה שבין ה-15 ל-16 באוגוסט 1936 הגיעה לכפר מלראגה בנווארה קבוצה של קציני משמר אזרחי, פלנגיסט ומקומי לביתו של ויסנטה למברטו מרטינז, שהיה חבר באיגוד העובדים שזוהה עם מפלגת הפועלים הסוציאליסטית הספרדית ואיימו לפרוץ את הדלת אם הוא לא יפתח אותה. שומרים אזרחיים וכוח משטרה צבאי שסייע ללאומנים הודיעו לויסנטה כי הם לוקחים אותו לבית סוהר בעיר פמפלונה. הם העלו אותו למשאית יחד עם בתו בת ה-14 מראווילס למברטו שנמצאה גם בבית והובילו אותם לבית העירייה, שם הם אנסו אותה במהלך כל הלילה. על פי התושבים המקומיים זעקותיה נשמעו ברחבי הכפר.
לאחר מכן ויסנטה ובתו נלקחו לבאיביריקו הנמצא 40 קילומטרים מלראגה, שם הם אנסו אותה פעם נוספת לעיני אביה ולאחר שהם באו על סיפוקם הם ירו בשניהם למוות. גופתה העירומה של הנערה הושלכה לכלבים שאכלו את ישבנה וחלקים מרגליה. איכר מקומי מצא את גופתה הנרקבת של מראווילס כעבור שבוע. הכלבים עדיין שרצו במקום. גופתה הייתה במצב של ריקבון כה מתקדם שהאיכרים נאלצו לשרוף אותה. הרג מתנגדים ואונס נשותיהם ובנותיהם הותר לכן אף אחד מהמעורבים לא נענש.
למטה: מראווילס למברטו בת ה-14 שנאנסה קבוצתית על ידי הלאומניים ונרצחה מפני שהייתה בתו של סוציאליסט.
1-2
באוגוסט 1936 בעיר פואנטס דה אנדלוסיה פלנגיסטים תפסו חמש נערות צעירות בגילאי 16-22. שמותיהן: מריה לאון בקריל מריה ישו קארו גונזלס, חואקינה לורה מוניוז, קורל גרסיה לורה וחוספה גרסיה לורה. הנערות הוצעדו ברחובות רק בתחתונים ואולצו לענג פלנגיסטים גברים עם פיותיהן. אחר כך הם אנסו אותן קבוצתית, רצחו והשליכו את גופותיהן העירומות לתוך באר. לאחר מכן שוב הפלנגיסטים עטפו את תחתוניהן של הנערות על רוביהם כמו דגלים, וצעדו איתן ברחובות העיר במצעד ניצחון. במקרה אחר, חמש אחיות מברצלונה נפלו בידי פלנגיסטים במיורקה לאחר כיבושה. הם החדירו לגופן אצבעות כדי לבדוק אם הן בתולות, הכריזו כי הן: "זוֹנוֹת" ואנסו אותן קבוצתית בעיר מנקור. למחרת חמשיתן הוצאו להורג בבית-הקברות בסון קולטס.
הלוחמים הלאומנים נהגו לאנוס גם ילדות בנות 12 ולעתים שוב ושוב כל לוחם בתורו. מקרה כזה התחולל למשל בעיר מוגואר. לעתים החיילים שהו בתוך בתים של משפחות עניות ללא נוכחותו של גבר. הם ניצלו את המצב כדי לאנוס את בנות המשפחה. בעיר פגוארינוס נאנסו שתי אחיות בבית החולים ונשים מקומיות נוספות על ידי פלנגיסטים. לא היה איכפת להם אם הן בהריון. הם אנסו נשים הרות ואז רצחו אותן למשל בערים פואנטה דה קנטוס, זפרה, אלמנדרלחו, אגואצ'ו, פואנטה דל מאסטר, בוצ'יו, ולדיוס, פאלארס סובירה וזופר. לעתים אחרי שהם אנסו אותן, הם קעקעו על שדיהן עול וחיצי פלנגות, סמלם של הפלנגיסטים.
למטה: ילדות מתחבאות במהלך הפצצה של הכוחות הלאומניים על העיר מדריד בשנת 1937.

בסוף שנת 1938 אולצה נערה בת 17 באונארה לצפות באימה מוצאת להורג ולאחר מכן נאנסה בברוטליות והוצאה גם להורג. בהנהגתו של אמיליו מולה קבוצת חיילים לאומנים בוולדדיאוס קודם אנסו 14 אחיות בבית חולים ונערה בת 15 ואז רצחו אותן. חיילים לאומניים אנסו לפחות ארבע נשים בעיר מאיאלס. חיילים אחרים אנסו שתי נשים, ואז פוצצו רימונים בין הרגליים שלהן. במקרה אחר חיילים לאומנים אנסו מספר נשים צעירות בכפר קנטלפינו. ב-24 בדצמבר 1938 נאנסו ארבע נשים בעיר מיאלס. אחת הנשים נאנסה לעיני בעלה ובנה בן השבע. שניהם אולצו באיומי אקדח לצפות בה נאנסת. ובעיר קאלוס גבר אולץ לצפות באשתו, בתו ובת דודתו נאנסות על ידי חיילים. לאחר שהחיילים באו על סיפוקם, הם שיפדו מול עיניו את שלושתן עם כידונים.
במהלך המלחמה שימשו מתחמים רבים מרכזי אונס עבור הפלנגיסטים כמו למשל חצר בית החולים בעיר אוביידו וכלא מלייה. נשים שנכלאו במתקני כליאה נאנסו לעתים תכופות. זה היה מקובל למשל במתקן לאס סלס. פלנגיסטים הגיעו לעתים קרובות למתקן, כדי לבחור נשים לאנוס. הנשים שהם בחרו הועברו לצריף שלהם ונאנסו. הנשים נאנסו גם על ידי השומרים והפקידים. באלבסטה למשל כ-30 נשים נאנסו במשך שלושה חודשים על ידי שני פקידים. ניתן היה לשמוע את צרחותיהן ברחבי המתקן. נשים במתקני הכליאה סבלו בשגרה משוביהן שדרשו מהן לענג אותם בתמורה לשיפור במצבן או מצב קרובי משפחה כלואים. בסוף 1937 מספר כלואות במתקן הכליאה בויסקאיה סירבו לקיים יחסי מין עם שוביהן. בלילה רבות מהן הוצאו להורג בירייה.
למטה: גופות של ילדים לאחר הפגזת העיר סרגוסה במרץ 1937.

במטרה להגביר את האימה וההשפלה בקרב הנשים ובני משפחותיהן, הכוחות הלאומניים השתמשו בכוחות הקולוניאליים של צבא אפריקה הספרדי (Ejército de África) והלגיון הספרדי שהיו תחת פיקודם וכללו בעיקר לוחמים ממרוקו. הם כונו מוּרִים. החיילים הללו היו אכזריים במיוחד. הם נהגו לכוונם לנשים ספציפיות, או קבוצות נשים בכפרים. הם אנסו אותן בברוטליות כה גדולה שמרביתן מתו כעבור מספר שעות. לאחר שהחיילים המרוקאים באו על סיפוקם, הם נהגו לכרות את השדיים שלהן כדי לבזות אותן ברגעיהן האחרונים. המקרים הללו התרחשו למשל בעיר סן רוק וגם בעיירות נבאלקרנרו וסביליה. רבות מהן מתו.
צבא ספרד השתמש ביחידות האלו ככוחות ההלם והתקיפה שפרצו ראשונים. היחידות היו תחת פיקודו של הקולונל חואן יאגו. בהתקדמות לעבר העיר מדריד מסביליה, דרך אנדלוסיה ואקסטרמדורה, נטבחו באופן שגרתי עשרות או מאות בכל עיר שהם עברו. בעיר בדחוס הם טבחו באלפי רפובליקנים ואנסו באכזריות רבה נשים רבות ממעמד הפועלים ואחר כך בזזו את רכושם. חיילים גרמנים אשר השתתפו במלחמת האזרחים נהגו לצלם את החיילים המרוקאים אונסים קבוצתית את הנשים למוות. זה עורר אותם מינית. המנהג של שימוש בלוחמים זרים כדי לאנוס נשים מקומיות, הובא מכיבושים קולוניאליסטים אחרים בעולם.
כתב במגזין הפוריין אפיירס דיווח בשנת 1942 שהמפקדים לא הכחישו שהם הבטיחו למוּרִים (כינוי לחיילים המרוקאים) שהם יוכלו לאנוס את הנשים הספרדיות אחרי כיבוש מדריד. "ישבתי עם הקצינים במחנה ביובאק ושמעתי אותם דנים בהבטחה הזו. רק מעטים טענו כי אישה היא עדיין ספרדית למרות 'רעיונותיה האדומים'. זה לא הוכחש גם על ידי אל מיזיאן, הקצין המרוקאי היחיד בצבא הספרדי... הייתי איתו בצומת כביש בנבלקרנרו כאשר שתי נערות שנראה כי טרם מלאו להן עשרים, הובאו לפניו. אחת עבדה במפעל טקסטיל בברצלונה והשנייה בולנסיה... הוא לקח אותן למבנה קטן ששימש בית הספר של הכפר שבו נחו כ-40 מוּרִים. כשהגענו לדלת נשמעו צרחות שמחה מגרונותיהם. הקצין חייך ואמר: 'הוו, הן לא תחיינה יותר מארבע 4 שעות'".
למטה: קבר משותף של עשר נשים שנחטפו מבתיהן בכפר אונקסטילו באזור אראגון בצפון-מזרח ספרד באוגוסט 1936. הן הוצאו להורג למחרת ככל הנראה לאחר שנאנסו. גופותיהן הושלכו לתוך בור צר בבית הקברות המקומי בפאראסואס.

למנהיג הצבאי גונסאלו קוויפו דה-לאנו הייתה תוכנית-רדיו שהייתה מפורשת באלימותה. באחד השידורים למשל הוא התייחס לאונס ההמוני שהתחולל בעיר סביליה והצהיר כי החיילים הסדירים והלגיונרים האמיצים כלשונו לימדו את הנשים מה זה גבר. "מעתה הן לפחות תדענה מה הם גברים אמתיים ולא אנשי מיליציה סיסים". הוא נהג לכנות את הנשים הרפובליקניות "זוֹנוֹת". המשורר רפאל אלברטי חיבר שיר שהתנגן בתוכנית הרדיו שלו שבו הוא התגאה שכל לילה הוא אונס אישה רפוליקנית אחרת: "הלילה אני לוקח את מלאגה. יום שני את ג'רז. יום שלישי את מונטילה וקזאללה. יום רביעי את ציצון ויום חמישי אני משתכר". דה-לאנו הזהיר פעמים רבות בתוכנית שלו ברדיו כי נשים שתגלנה אהדה כלפי הרפובליקנים תאנסה על ידי החיילים המוּרים.
אינוס בנות משפחה של מתנגדי המשטר הלאומני היה מקובל גם בתקופה הפרנקיסטית לאחר שמלחמת האזרחים הסתיימה. זו לא הייתה תוצאה של לוחמים שהפרו פקודות אלא המדיניות הרשמית. הצבא הלאומני קידם קמפיין שהתמקד באונס נשים. אונס נשים עם קשר רפובליקני היה נפוץ עד לפחות שנות השישים, כאשר הרשויות לרוב העניקו לאנסים חסינות מפני תביעה. על קירותיהם של המבנים אשר נתפסו על ידי הכוחות הלאומניים המיוחדים נכתב בלעג כי: "הילדות שלכם תלדנה פשיסטים". כולם חונכו להתעלם כשהם עדים לאונס או התעללות מינית בהן ולהביט לכיוון השני. מקרי אונס לא תועדו ברישומי המשטרה. נשים נאנסו גם בבתי-הכלא, כמו אניטה סירגו וטינה פרז שנאנסו לאחר מעורבותן בשביתות הכרייה האוסטריות בשנת 1962.
אלפי נשים רפובליקניות הושפלו פומבית. לאומניים נהגו לפטם אותן בכוח בכמויות גדולות מאוד של שמן קיקיון, חומר הגורם להתכווצות של המעי וכתוצאה מוביל לשלשול חמור עד לכדי התייבשות ומוות. לאחר מכן הם הצעידו אותן עירומות ברחובות כשהם לפעמים כופים עליהן לשיר את ההמנון שלהם: "פנים לשמש", בעת שהן מלכלכות את עצמן לקולות הצחוק של ההמון. כמו כן במקרים רבים הבתים והסחורות של הנשים אשר היו נשואות לגברים רפובליקנים והתאלמנו הוחרמו על ידי הממשלה. לפיכך נשים רפובליקניות רבות שחיו בעוני מוחלט נאלצו לעבוד כפרוצות כדי לשרוד. לדברי ההיסטוריון פול פרסטון זה הביא לגברים הלאומניים תועלת כפולה: "הם גם השביעו את תאוותם וגם הוכיחו כי הנשים ה"אדומות" הן מעיין של טינפת וריקבון".
למטה: שתי האחיות מרצדס ודריה בוקסדה בנות ה-18 ו-20. שתיהן נאנסו לפני שנרצחו על ידי פלנגיסטים במיורקה.
1-3
5. אונס המוני במהלך מלחמת העצמאות של בנגלדש 1971 - 200,000-400,000 קרבנות
בשל חלוקת הודו והקמת פקיסטן האגפים המזרחיים והמערבים במדינה הופרדו גאוגרפית ותרבותית. רוב תושבי המזרח היו בנגלים מוסלמים כולל מיעוט הינדי גדול. במשך כעשור הם התנתקו מהמדינה שהייתה תחת שלטון צבאי עד שקראו לפרישה. במערב פקיסטן שראו בהם תתי-אדם "נחותים וטמאים" לפי דת האיסלאם, החליטו לדכא בכוח את שאיפתם להגדרה עצמית.
הגנרל א 'ק' ניאז שעמד בראש הכוחות הפקיסטנים במזרח פקיסטן, כינה את מזרח פקיסטן: "ארץ שפלה של אנשים שפלים". גנרל בדאקה הצהיר: "אל תדאגו... לא נאפשר לממזרים השחורים לשלוט בנו". הצבא ראה בבנגלים: "גזע נחות וחלש פיזית". לדברי חוקר אמריקני במדעי המדינה פרופסור רודולף ראמל, הצבא ראה בבנגלים "תת-אנושיים" ובהינדים "כיהודים לנאצים, חלאות ושרצים שמוטב שיושמדו". ב-25 במרץ 1971 הצבא הכריז על המבצע "זרקור" ומהשלב הזה החל להתבצע רצח עם. את התקיפות הוביל הגנרל טיקקה חאן אשר כונה "הקצב של בנגל" בשל מעשיו. הוא הבטיח: "אקטין את הרוב הזה למיעוט". עד 3 מיליון בני-אדם נהרגו במהלך המלחמה שנמשכה כשמונה חודשים וחצי ועוד כ-40 מיליון נוספים נעקרו ממזרח המדינה.

במהלך המלחמה התחולל אונס המוני, שיטתי ומכוון של נשים בנגליות שתוכנן על ידי הדרגים הגבוהים והיה חלק מרצח העם. הצבא ראה בבנגלים המוסלמים נחותים וקבע כי מאגר הגנים שלהם חייב תיקון באמצעות הפריית נשותיהם ובנותיהם בכפייה כדי ליצור גזע חדש ולדלל את הגזע הבנגלי הנחות. ועל כן הצבא הורה לחייליו לא להרוג אותן לאחר אינוסן אלא להותיר אותן מאחור ללדת מוסלמים "טהורים". בנוגע להינדים הוא ראה בהם כבעלי גנים שאינם ברי תיקון ועל כן התיר ללוחמיו לאנוס את נשותיהם ובנותיהם כדי ליהנות מגופן אולם הורה להוציאן להורג מיד לאחר מכן. כמו כן האליטה בפקיסטן האמינה שההינדים גם עומדים מאחורי המרד ואת השנאה הקיצונית כלפיהם, אפשר היה לראות באכזריות הרבה שהם אנסו אותן ואז רצחו אותן.
האונס ההמוני נועד גם כדי להמיט חרפה על החברה הבנגלית ולרמוס את כבודה באופן הכי אכזר ובכך להוביל להתפוררותה. החיילים אנסו את הנשים ההינדיות גם בכוונה למחות לגמרי את אנושיותן ולפגוע באמונתן, במעמדן ובהערכה העצמית שלהן. המטרה הנוספת של האונס ההמוני הייתה להעניק ללוחמים את שכרם וכן להחדיר בהם דחף ותאווה לכבוש עוד ועוד שטחים. במהלך המלחמה הנשים ההינדיות לרוב נרצחו אחרי שהן נאנסו בעוד הנשים המוסלמיות הושארו בחיים. רבות מהן התעברו. ההיסטוריונית יסמין סאיקיה כתבה כי גם גברים בנגלים וביהרים שהתגוררו במזרח ותמכו בפקיסטן אנסו נשים הינדיות רבות.
למטה: כתבה משנת 1971 על נערות בבנגלדש שנאנסו במלחמה. חלקן נאנסו לעיני משפחותיהן. חלקן התעברו.

האסטרטגיה של הצבא הייתה פשיטות ליליות על הכפרים שבמהלכן הנשים נאנסו בכפריהן לעתים קרובות לעיני משפחותיהן. נאמר לחיילים כי הם לוחמיו של אללה ואונסים בשמו שהרי בנגלים הם תת אנושיים ונשותיהם מתנהגות כמו זוֹנוֹת שמזמינות יחסי מין לכן הן מחקו כל מחשבה על היותן מוסלמיות העשויה למנוע מתוקפים להתאכזר אליהן. אינוסן הוא מפגן ניצחון צודק. קצין בשם פייסל הסביר מדוע אונסים אותן: "הנשים רוחצות בגלוי כדי שגברים העוברים בסמוך יוכלו לראות אותן והן לובשות סארי שבמשיכה אחת נופל מגופן. הן קשורות מאוד למוזיקה ובנותיהם רוקדות לאורחים. הן מתגאות בריקודים ובמוזיקה הזו כמו זוֹנוֹת. בתי לא רוקדת גם לא אשתי. המוזיקה והריקודים האלו אינם איסלאמיים. נשותינו אינן זוֹנוֹת כמו הנשים הבנגליות".
אימאמים ומנהיגים דתיים מוסלמים תמכו בגלוי באונס ההמוני ואף הכריזו גם בפומבי כי הנקבות הבנגליות הן "שלל מלחמה" (gonimoter maal). הם פרסמו פתווה (פסק הלכה) הקובע כי נשותיהם של הלוחמים ההינדים הן שלל מלחמה ועל כן מותר ללוחמים פקיסטנים לאנוס אותן. פסק הלכה נוסף שפורסם במערב פקיסטן במהלך המלחמה קבע גם הוא שהנשים שנחטפו מההינדים והבנגלים הן שלל מלחמה. פעילים וראשי מפלגות איסלאמיות היו מעורבים בעצמם בחטיפתן ובאינוסן של הנשים. הערכות הן כי בין 200,000 ל-400,000 ילדות ונשים נאנסו, ומתוכן התעברו בין 25,000 ל-70,000 קרבנות. אחד הרופאים למשל במרכז השיקום בדאקה דיווח שכ-30,000 תינוקות נולדו כתוצאה מהאונס ההמוני ב-3 החודשים הראשונים של 1972.
1
ב-17 באפריל הובילו כוחות רזאקאר 50 משפחות הינדיות מהכפר רמצ'אנדראפור שבמחוז דינאג'פור, אל אזור הנקרא ברהט ואסרו אותם. לוחמי רזאקאר וחברי מלציית אל-באדר בזזו את הכסף והתכשיטים שלהם ואחר כך דיווחו עליהם לצבא פקיסטן. הצבא הוביל אותם כ-100 מטרים מדרום לברהט אל אקהירה. בשעה 11 בבוקר הם הורו להם לעמוד בשתי שורות ליד ברכה. הגברים בשורה אחת ואילו הנשים והילדים בשורה אחרת. אחר כך החיילים פתחו לעבר שורת הגברים באש תופת ממקלעים. לאחר שהאש נפסקה החיילים דקרו למוות עם כידונים את הילדים והנערים שעדיין היו בחיים. לאחר שהגברים והילדים נהרגו החיילים הפנו את תשומת לבם אל הנקבות ואנסו את כולן קבוצתית בברוטליות במקום. כ-100 תושבים נהרגו רק בטבח הזה.
במקרה אחר כוחות רזאקאר בפיקודו של מדריך עלי הורו לתושבי הכפר נריה הממוקם באיחוד קגבלה העליון במחוז מולביזר, להתאסלם בהמוניהם ואחר כך להעניק את בנותיהם לגברים מוסלמים. בנוסף הכוחות הורו להם למסור את כל הפרות שלהם. הכפר מוקף בביצות רבות, מה שהופך אותו ללא נגיש במהלך גשמים וסירות כפריות היו צורת התחבורה היחידה לכפר וממנו. בכפר התגוררו בעיקר הינדים עניים ונחשלים שעבדו בעבודות כפיים. הם סירבו והכוחות הודיעו להם כי הם ילמדו אותם לקח. ב-5 במאי הגיעו 12 חיילים מהמחנה שרפור, דרך הכפר סדהוחטי הסמוך. חלק מהתושבים מצאו מקלט בפארצ'ה ביל והשאר ניסו להימלט על נפשם. החיילים פלשו לכפר ומשתפי פעולה מקומיים של כוחות רזאקאר ואל באדר מנעו מהתושבים להימלט.
יותר מ-100 גברים, נשים וילדים קטנים נתפסו על ידי החיילים והם נלקחו אל מעונו של קמיני קומאר דב, אחד מתושבי הכפר. הנשים והילדים הופרדו מהגברים והוחזקו בחדר. הגברים כולל קמיני קומאר דב ​​עצמו הועמדו בשורה ואז נפתחה לעברם אש. אחרי הריגתם של הגברים החיילים אנסו את כל הנשים. אחר כך משתפי פעולה מקומיים השייכים לכוחות רזאקאר ואל באדר הציתו 19 בתים ו-6 מחסנים ועזבו את הכפר כאשר הם מותירים את הגופות להירקב על הקרקע מבלי לקבור או לשרוף אותן.
למטה: גופתה של אישה צעירה שנאנסה ולאחר מכן נרצחה באכזריות בשדה ההרג ההמוני ברייר באזאר.

כתבת המלחמה אוברי מנן תיעדה במקרה אחר עדות על כלה הינדית בת 17 שנחשבה הנערה היפיפה ביותר בכפר שנאנסה על ידי שישה חיילים פקיסטנים: "שניים נכנסו לחדר הכלולות שנבנה עבור הזוג והיתר נותרו מאחור עם המשפחה כאשר אחד מחפה עליהם עם אקדחו. הם שמעו צעקות ואת קולו של החתן נאבק... אחר כך השתררה דממה עד שהכלה התחילה לצרוח. אחרי מספר דקות יצא אחד החיילים במדים מרושלים וחייך לחבריו. החייל הבא נכנס וכך הלאה עד שכל החיילים אנסו אותה. אחר כך הם עזבו. האב מצא אותה מוטלת על הרצפה בלי הכרה ומדממת. בעלה היה שפוף וכרע על הרצפה מעל הקיא שלו".
אחרי שהצבא פלש מדאקה למחוזות, ההינדים ניסו לברוח להודו ובדרכם תפסו מחסה בכפר הנידח באושגארי באיחוד דמרה. ב-14 במאי 1971 הצבא בסיוע משתפי פעולה מקומיים נכנס לאזור דרך הנהר בוראל והטיל סגר על הכפרים באושגרי ורופסי. משתף פעולה בשם אסד הוביל את הכוחות לכפר באושגאר ועם רדת החשיכה הם כבשו אותו. הגברים נגררו מבתיהם ונאמר להם שלא רק שהלוחמים עומדים עתה לאנוס את האימהות שלהם, את הנשים שלהם, את הבנות שלהם ואת האחיות שלהם, הם גם יצפו בהם אונסים אותן לפני שיוצאו להורג. הגברים הועמדו בשורה והחיילים אנסו את בנות המשפחה שלהם מולם עד שכל החיילים באו על סיפוקם. לאחר מכן החיילים ירו למוות גם בגברים וגם בנשים ובתיהם הוצתו. 350 מתושבי הכפר נהרגו.
בליל ה-6 באוקטובר, קבוצה של 60-65 לוחמי ראזקאר תחת פיקידם של המפקד איסקנדר עלי מרידהא, מוקול אחמד בדשה, אנסאר עלי ח'ליפה וסייד האוולדר פשטו על בתי המשפחות הלדר ומיטרה בכפר ההינדי אנגולקטה, פרצו את הדלתות וקשרו את הגברים, הנשים והילדים. לפני שהחיילים הובילו את הגברים אל מחוץ לכפר כי להורגם, הם אנסו את נשותיהם ובנותיהם. לאחר שהם באו על סיפוקם הם הובילו 37 גברים קשורים בחבלים לתחנת משטרה במתיבריה. 7 שוחררו תמורת כופר עצום. 30 האחרים הועברו לאתר הוצאה להורג בדרום הכפר סוריאמאני, הצטוו לעמוד בשורה ואז נורו למוות על ידי לוחמי רזאקאר.
למטה: דיוקן הקיר שצויר על ידי אמן באוניברסיטת דאקה ליד מנזר גנאג'גורון בשאהב דאקה. זו אינה רק יצירת אמנות, אלא המציאות בבנגלדש 1971. צבא פקיסטן ולוחמי מליציות דתיות, השתמשו באיבר המין הגברי שלהם כנשק מלחמה.

1-2
הקמת מחנות אונס עבור החיילים הפקיסטנים במהלך המלחמה
במטרה להפוך את אונס הנשים הבנגליות למאורגן יותר הצבא הקים מחנות אונס רבים. חלקם נקראו בלעג בתי זונות צבאיים. נקבות בגילאי 8 עד 75 שנלכדו במהלך פשיטות הועברו אליהם ונאנסו בהם בשיטתיות. רובן בסוף נרצחו או ששמו קץ לחייהן. חלקן גם השתמשו בשערות שלהן כדי לתלות את עצמן אולם החיילים בתגובה להתאבדויות הללו החלו לגזור את שיער ראשן. חלקן נאנסו עד שמתו וחלקן נרצחו לאחר שהן נאנסו ואחר כך אף הוחדרו לתוך אברי המין שלהן כידונים, כדי לבזות את מותן. כמו כן הקצינים לא רק שאפשרו לחיילים שלהם לאנוס את הכלואות במחנות הללו אלא גם לקחת אותן לעצמם או לסרסר בהן. הצבא שחרר רק שבויות שהיו בהריון מתקדם וכבר לא יכלו להפיל, כדי שהן תלכנה ללדת את הצאצאים עם הגנים המתוקנים.
בדיווח בניו יורק טיימס תחת הכותרת: "אימות מזרח פקיסטן שהופכות את התקווה לייאוש" דיווח העיתונאי והצלם האמריקאי מלקולם בראון כי "563 נערות שנאספו על ידי הצבא בחודשים מרץ ואפריל ונכלאו בבתי הזונות הצבאיים לא שוחררו עד שהן היו בהריון מתקדם וכבר לא יכלו יותר להפיל... כל הנשים היו הרות בין חודש שלישי לחמישי כאשר הצבא החל לשחרר אותן". חדיגה נערה בת 13 למשל רואיינה לעיתונאי צילום בדאקה. היא סיפרה שהלכה לבית הספר עם ארבע בנות נוספות כשחטפו אותן קבוצת חיילים פקיסטנים. הן הועברו ל"בית זונות צבאי" במוחמדפור והוחזקו בו במשך שישה חודשים עד תום המלחמה.
דוקטור ג'פרי דייויס רופא אוסטרלי אשר הובא לבנגלדש על ידי האו"ם על מנת להקים מתקני הפלות מאוחרות בתמיכת ארגון הבריאות העולמי שמע בעבודתו על מספר רב של נשים שהתאבדו אחרי שנאנסו וסבר שהערכה כי בין 200,000 ל-400,000 נשים וילדות נאנסו היא נמוכה מדי. רוב הקרבנות נדבקו במחלות מין וסבלו מזיהומים. על האסטרטגיה של צבא פקיסטן סיפר: "הם שמרו את חיל הרגלים מאחורה וקידמו את הארטילריה. ואז הם הפגיזו בתי חולים ובתי ספר שהוביל לכאוס מוחלט בעיר. לאחר מכן חיל הרגלים נכנס פנימה והחל להפריד את כל הנקבות שכבר התבגרו מינית (מכלל האוכלוסייה) ושם אותן במחנה תחת שמירה כדי שהן תעמודנה לרשות החיילים. הן נאנסו שוב ושוב ושוב... עדותיהן היו מזעזעות. רבות מתו במחנות הללו".
למטה: פליטים במחוז קושטיה, אפריל 1971.
1-4
ב-27 במאי חמישה חיילים ממחוז פטואחאלי בפיקוד קפטן שפאיט, הגיעו בחשאיות לפאתי העיר ברגונה בסירת מנוע מהירה. מרבית התושבים בברגונה היו הינדים והיתר מוסלמים בנגלים, ורובם תומכי הליגה האוואמית של בנגלדש ובנגלדש הריבונית. משעות הבוקר החיילים ומשתפי פעולה מקומיים פשטו על העיר. מהבוקר ירד גשם בלי הפסקה ורוב התושבים שהו בבתיהם. בהיותם לא מודעים לפשיטה לא היה להם הזדמנות להימלט. הפשיטות כוונו לאזורים ההינדים: אמטלה, קרמקארפטי ונתפטי. בערב החיילים עצרו כ-500-600 תושבים, קשרו אותם בחבלים ואחר כך הובילו אותם לכלא ברגונה להעמדתם למשפט שדה.
הנשים הוחזקו במחלקה נפרדת והן יועדו לסיפוק החיילים. על פי הדיווחים של עדי הראייה הוחזקו במחלקה הזו כ-150 נשים. החיילים נהגו לבחור את הנשים שברצונם לאנוס על פי טעמם. אישה שסירבה הוכתה עם כת של רובה, ולעתים נורתה למוות. הנשים שנבחרו הועברו למחלקה ריקה סמוכה, שם הן נאנסו קבוצתית על ידי החיילים במשך כל הלילה. כמה מהן הועברו גם למחנה צבאי. בבוקר הן הושבו למחלקת הנשים בכלא. חלקן כוסו בסאריות אדומות בכוונה להסתיר כתמי דם מהאונס שעברו. ב-29-30 במאי הוצאו להורג מעל 100 אסירים על ידי כיתת יורים ונקברו במתחם בכלא. בהמשך עוד רבים מהאסירים נרצחו.
ארבעים שנה לאחר המלחמה, התראיינו שתי אחיות שנכלאו באחד ממחנות הצבא. עליא העידה כי היא נלקחה על ידי הצבא הפקיסטני כשהייתה בת שלוש עשרה. במשך שבעה חודשים היא נאנסה שוב ושוב. היא העידה כי היא עונתה והייתה בהריון בחודש חמישי כשחזרה לביתה. אחותה לילי סיפרה שהייתה בהיריון בעת שנלקחה על ידי הכוחות המזוינים וכתוצאה הפילה. המלחמה הסתיימה אחרי כניעתו של הצבא הפקיסטני והמיליציות התומכות של רזאקאר, בעקבות התערבות של הודו שבאה במטרה להגן על הביטחון הלאומי שלה. אמיטה מאליק שדיווחה מבנגלדש אחרי כניעת הכוחות החמושים של פקיסטן, כתבה כי חייל אשר שירת בצבא הפקיסטני התגאה לפני שהם עזבו כי: "אנחנו הולכים אך אנחנו משאירים את הזרעים שלנו מאחור".

האונס יעיל במיוחד כטקטיקה בקהילות שבהן האשמה באובדן הכבוד אינה נופלת על האנס אלא על מי שנאנסה. האונס פוגע במעמדן החברתי של הניצולות. נערות ונשים בנגליות שנאנסו התמודדו לא רק עם הפגיעות שלהן והטראומה הפיזית אלא גם עם חברה אשר עוינת לנשים שחוללו. הן סבלו מתחושת בושה והשפלה עזה. חלקן נודו ממשפחותיהן וקהילותיהן או התאבדו. לאחר המלחמה הקרבנות שנאנסו נתפסו כסמל לזיהום חברתי ולבושה, ומעטות מאוד יכלו לחזור למשפחות שלהן או לבתיהן. הן כונו: barangonas (זוֹנוֹת). אסטרטגיית הממשלה לחיתון הקרבנות כשלה ומעט גברים הסכימו להינשא להן. גברים שנענו ציפו לקבל בתמורה נדוניה גדולה. הנשים שנישאו עברו לרוב התעללות ורובן ננטשו לאחר שהבעלים שלהן קיבלו את הנדוניה.
המובסים לא אנסו את בנותיהם של הכובשים לא מפאת יופי נפשם אלא כי לא היה ביכולתם אך כאשר הם יכלו הם לא היססו. במהלך המלחמה גם לאומניים בנגלים כמו מיליציית מוקטי בהיני ביצעו אונס המוני של נשים מוסלמיות ביהריות שכלל לא היו מעורבות במלחמה מכיוון שהקהילה הביהרית תמכה בפקיסטן. גם חיילי צבא הודו שתמך בבנגלים אנסו נשים ביהריות רבות. העיתונאי אנתוני מסקרנה שפרסם מאמר בעיתון שכותרתו רצח עם ביוני 1971, כתב: "הכוחות הבנגלים והמליציות הצבאיות המוצבות במזרח פקיסטן תקפו את הלא-בנגלים בברבריות איומה. אלפי משפחות של מוסלמים אומללים, רבים מהם פליטים מביהר שבחרו בפקיסטן בפרעות החלוקה בשנת 1947 נמחקו ללא רחם. נשים נאנסו או שנכרתו שדיהן עם סכינים מיוחדות".
6. אונס המוני במהלך הטיהור האתני של הגיאורגים באבחזיה 1992-1993 - כ-10,000 קרבנות
אוכלוסייתה של אבחזיה בשנת 1926 הייתה כמעט מאוזנת. כשליש אבחזים כשליש גאורגים ואילו הרוסים, הארמנים והיוונים היוו את כל השאר. אולם בשל הגירה רחבת היקף של הגאורגים האוכלוסייה שלהם כמעט רובעה עד לשנת 1992 מ-67,494 ל-239,872 ומנו כמחצית מהאוכלוסייה בעוד שהאבחזים פחות מחמישית. השתלטותם על יותר ויותר אדמות הובילה לסכסוך שהסלים יותר כשהכוחות משרד הפנים והביטחון הגאורגי, יחד עם יחידות המשטרה נכנסו לתוך עיר הבירה סוחומי והתקרבו לעיר גודאוטה. המדיניות המבוססת אתנית שיזמו בסוחומי, יצרה פליטים וגרעין לוחמים שנחוש להחזיר את בתיהם האבודים.
בשנת 1992, המצב הפוליטי הפך לעימות צבאי בין ממשלת גיאורגיה לבדלני אבחז אשר החליטו לתאר אתנית את הגאורגים. התארגנותם כללה קואליציה צבאית, שהורכבה מהקבוצה הצפון-קווקזית "קונפדרציות אנשי הרים בקווקז", החטיבה הצ'צ'נית של שאמיל בסאייב "זאב אפור", הגדוד הארמני "באגרמיאן", קוזקים, חמושים מטרנסניסטריה ומספר יחידות רוסיות מיוחדות. ב-1 באוקטובר, הצד האבחזי פתח במתקפה רחבת היקף על העיר גגרה. ההתקפה הזו הייתה מתואמת היטב ובוצעה בעיקר על ידי הכוחות הצ'צ'נים בפיקודו של שמיל באסייב וחמושים צפון קווקזים. הכוחות הגיאורגים בעיר שמנו מספר פלוגות קטנות איבדו את השליטה בפרברי העיר לסלידזה וקולכידה, ובסופו של דבר הם הושמדו על ידי האבחזים במרכז העיר עד סוף היום.
למטה: גיאורגים ברי מזל שהצליחו להימלט בזמן מאבחזיה להרי הקווקז.

עם נפילתה של העיר החל הטיהור האתני. ההוראה ללוחמים הייתה להשמיד את כולם, כאשר את הנשים והילדות הם יכולים קודם לאנוס. בשעה 17:00 הם ריכזו את כל התושבים שלא הצליחו להימלט מהעיר בזמן, כולל הילדים (כ-1000-1500 איש) ודחסו אותם לתוך המגרש של אצטדיון הכדורגל במרכז העיר. הם התקינו מקלעים ומרגמות ביציעים, ואז פתחו לעברם באש. לקח שעות להרוג את כולם. גופותיהם הושלכו לתוך קברים המוניים לא הרחק מהאצטדיון וכ-50 גופות נתלו על עמודי חשמל. משקיף צבאי רוסי מיכאיל דמיאנוב העיד כי: "כאשר הכוחות פלשו לעיר ראיתי את הגדוד של שמיל בסאייב. מעולם לא ראיתי אימה כזו. הם גררו אותם מבתיהם והרגו את כל מי שתפסו. במשך היום שמעתי רק צרחות ובכי של אנשים שעונו באכזריות".
נשים ונערות צעירות שנתפסו נאנסו באכזריות ללא רחם. הלוחמים היו להוטים לאנוס נערות צעירות והחלו לחקור אזרחים על מקומות הימצאן. קשישה גאורגית העידה למשל כי: "הם הביאו איש עיוור ואת אחיו שנותר עמו תמיד והחלו להכות את העיוור ואת אחיו עם רובה. הם כינו אותו כלב ובעטו בו... הוא נפל וראיתי דם ואז אחד החיילים שאל אותו: איפה הנערות הצעירות?". מפקד הכוחות ארשוב שכיהן כשר ההגנה של אבחזיה אנס בעצמו נערה בת 14 שתפס ואחרי שבא על סיפוקו, הורה להורגה. קתרין דייל מנציבות האו"ם לפליטים סיפרה כי במחנה בכותאיסי נשמעו עדויות של עקורים רבים. אישה למשל סיפרה על אב שאולץ לאנוס את בתו, נערה מתבגרת ועל חיילים אבחזים שאנסו גופות של נשים כדי לבזות גם את מותן ולספק את תאוותם.

ב-4 ביולי 1993 לוחמים אבחזים ובעלי בריתם מצפון (מקונפדרציית עמי ההרים של מיליציית הקווקז) וגדוד בגרמיאן הארמני שהועברו על ידי כוחות הים הרוסיים לעיר טקווארצ'לי פתחו במתקפה על צפון מחוז סוחומי. כוחות גאורגים ויחידות מתנדבים מקומיות ולוחמי ארגון לאומנים אוקראינים (UNA-UNSO) שהוצבו בכפרים שרומה, תמישי וקמאני הופתעו. ב-5 ביולי לפנות בוקר, כוחות גאורגים שהגנו על השבילים לכפר קאמני הושמדו ובשעה 10 בבוקר החלה ההתקפה העיקרית על הכפר. לאחר לחימה אינטנסיבית הכוחות הגאורגיים איבדו כ-500 איש תוך מספר שעות והכפר נפל בידי הלוחמים האבחזים ובעלי בריתם. התגוררו בו סוואנים, קבוצה תת אתנית גאורגית ונזירות אורתודוקסיות אשר התגוררו בכנסיית גאורגיוס הקדוש במרכז הכפר.
הלוחמים החלו להשתולל בכפר במשך יומיים והתושבים, כולל הילדים, עונו ונרצחו בשיטתיות. נשים וילדות רבות קודם נאנסו. בכנסייה אירע מרחץ דמים. הם כפו על האב יורי אנואה והאב אנדריה (המשגיח של המנזר), לצפות בהם אונסים את הנזירות. אחרי שהם באו על סיפוקם הם הרגו אותן מול עיניהם. הכמרים הוצאו לאחר מכן החוצה ונכפה על כומר צעיר להרוג את האב אנדריה לפני שהוא והאב השני גם נרצחו. הם הותירו את גופותיהם מוטלות בסמוך לכניסה ועזבו. כ-120 תושבי הכפר נרצחו.
ב-16 בספטמבר, כוחות אוויר רוסיים ותותחים אבזקים החלו להפציץ ללא רחם את עיר הבירה סוחומי אשר נותרה ללא הגנה. ב-27 בספטמבר העיר נפלה והלוחמים האבחזים ובני בריתם הסתערו עליה והחלו להסתובב ברחובות העיר. תושבים שנלכדו נלקחו מבתיהם, ממרתפים ומבנייני הדירות ונרצחו. נשים וילדות רבות קודם נאנסו. קרוב ל-1,000 תושבים נטבחו. בספר של תמאז נדריישווילי "רצח עם באבחזיה", העיד קשיש גאורגי ששרד כי הם תפסו נערה צעירה שהסתתרה בשיחים ליד הבית בו הרגו את הוריה. היא נאנסה מספר פעמים ואחרי כן אחד החיילים הרג אותה והשחית את גופתה. הגופה שלה בותרה לשניים ולידה הם הותירו מסר: כפי שהגוויה הזו לעולם לא תהיה יותר חתיכה אחת, כך גם אבחזיה וגאורגיה לעולם לא יהיו מאוחדות.
למטה: כנסיית קמאני שבה נאנסו הנזירות לעיני הכמרים והמשגיח של המנזר לפני שהן הוצאו להורג.

הכוחות האבחזים תקפו גם את עיר החוף אוצ'אמצ'יר וכבשו אותה. כמו בטבח ההמוני בעיר גגרה, התושבים נלקחו לאצטדיון הכדורגל בעיר אחאלדאבה. ההוראה הייתה להרוג את כולם אולם את הנשים והנערות קודם לאנוס. בתוך מספר שעות הוצאו הגברים להורג בזמן שהאימהות, הנשים, הבנות והנכדות שלהם נאנסו על ידי הלוחמים. לאחר מכן הם הוציאו גם אותן להורג. חלק מהנשים והנערות נכלאו במחנות אונס למשך 25 יום והן נאנסו בהם ללא הרף. 400 משפחות גאורגיות נספו בטבח הזה.
הניצולה ליילה גולטיאני מהעיר אחאלדאבה במחוז אוצ'מאצ'יר, העידה כי: "לוחמים אבחזים תקפו את הכפר ב-16 בספטמבר. לא ניתן היה להסתתר מהקליעים שהמטירו עלינו.. קוזקים רוסים התקרבו אלי ואחד מהם שאל אותי אם התעלסתי עם קוזאק. הם חבטו את ראשי בקרקע. ובעודם מכים בכל גופי עם קתות רובים הם צעקו: נהרוג אותך אבל לאט. נלקחתי לבית ספר שבו הוחזקו נשים וילדות. היו נשים בהריון. גדוד קוזאקים הגיע באופן קבוע. הם לקחו נערות צעירות וילדות ואנסו אותם ללא הרף. אלו היו ילדות בנות 10, 12, 13 ו-14. הם התמקדו במיוחד בילדות. אחת הייתה בת 8. היא נלקחה על ידי קבוצות שונות של קוזאקים ונאנסה פעמים רבות. הם אנסו גם נשים ואחר כך גם קשישות ואנסו אותן באופן שאני לא רוצה לפרט. זה היה נורא".
למטה: קרבנות הטבח בעיר הבירה סוחומי.

7. אונס המוני במהלך מלחמת בוסניה 1992-1995 - עד 50,000 קרבנות
באפריל 1992 הוכרה בוסניה כמדינה מצד הקהילה באירופה ובארצות הברית אולם המאבקים הטריטוריאליים טרם הסתיימו. שלוש קבוצות עיקריות נאבקו ביניהן: בוסניאקים, סרבים וקרואטים. עוד לפני שפרצה המלחמה, הבוסניאקים במזרח המדינה הודחו מעבודתם ואף הוגבל חופש התנועה שלהם, והסכסוך החריף בעיקר במזרח בוסניה בין הסרבים לבוסניאקים. הסרבים החלו לכבוש שטחים רבים כדי ליצור שטח סרבי רציף ולהביא לטיהורם של הבוסניאקים. הם היטלו מצורים על עיירות וכפרים ואז פלשו אליהם הצבא, המשטרה, ומיליציות חמושות ולעתים גם כפריים סרבים. בתיהם של התושבים נבזזו, או נהרסו כליל. תושבים רבים הוכו ונרצחו. נשים נאנסו. אחרי כן האוכלוסייה האזרחית רוכזה והגברים והנשים הופרדו והושמו במחנות ריכוז.
אונס המוני של נשים וילדות החל להתחולל בכל אזורי הלחימה. רובן המכריע היו בוסניאקיות שנאנסו על ידי הכוחות הסרבים VRS והיחידות העצמאיות. ב-6 באוקטובר 1992 הקימה מועצת הביטחון של האו"ם ועדת מומחים, בראשות מ. שריף בסיוני. על פי ממצאי הוועדה היה ברור כי האונס משמש את הכוחות הסרבים באופן שיטתי וזוכה לתמיכת מפקדים ורשויות מקומיות. הנציבות כתבה כי המפקדים העניקו ללוחמים שלהם חופש מוחלט לאנוס. הועדה קבעה כי: "האונס מבוצע על ידי כל הצדדים בסכסוך, עם זאת מרבית הקרבנות שדווחו הן בוסניאקיות. התקבלו בנוסף מעט דיווחים על אונס בין בני אותה קבוצה אתנית". מספר הקרבנות שנאנסו במהלך המלחמה נע בין 20,000 (על פי האיחוד האירופי) לכ-50,000 (על פי משרד הפנים הבוסני).
האונס ההמוני לא היה תוצר לוואי אלא הוא בוצע על פי הפקודות הרשמיות והיווה אסטרטגיה צבאית מתוכננת ומכוונת מראש כחלק מתוכנית שיטתית של טיהור אתני. איבר המין הגברי שימש נשק מלחמה. המטרה הייתה השבעת תאוותם של החיילים ובה בעת להביא לדמורליזציה בקרב הקהילות. להטיל עליהם אימה ובושה, להשפיל אותם ולהפגין את כוחם ושליטתם לא רק על הקרבנות אלא על הקבוצה האתנית כולה, כדי להבטיח שגם הניצולים שיצליחו להימלט מבתיהם ומהאזור לעולם לא ישובו. ועל כן רבות מהקרבנות נאנסו קבוצתית בפומבי לעיני המשפחות שלהן ותושבי הכפר והשכנים שלהן. המטרה הנוספת הייתה הפרייתן בכוח, כדי לאלצן ללדת לאויב שלהן את הצאצאים שלו, ועל ידי כך להביא להרס טוטלי של הבסיס המשפחתי והאתני.

אחת הטקטיקות האכזריות בהן נקטו הכוחות הסרבים כדי להביא למקסימום הרג של בוסניאקים בתוך זמן קצר עם מקסימום סבל והשפלה ברגעיהם האחרונים בחיים הייתה הכנסת קבוצה גדולה של קרבנות לתוך בתים, אינוס הנשים ואז העלתו באש. ב-14 ביוני 1992 במהלך הטיהור האתני בעמק דרינה, כוחות סרבים כלאו כ-70 נשים, ילדים וזקנים בעיקר מהכפר קוריטניק, בחדר בבית ברחוב פיונירסקה בוישגרד, כדי לשורפם למוות. אולם קודם הם החליטו לאנוס כמה מהנשים ברגעיהן האחרונים. הם הוציאו אותן החוצה, אנסו אותן ואחר כך החזירו אותן לחדר. לאחר מכן נשפך בנזין והושלך לתוך החדר רימון והבית החל לעלות באש. כל היציאות נחסמו ומפקד מלציית הנשרים הלבנים, מילאן לוקיץ', ירה בכל מי שניסה להימלט. 59 נרצחו בטבח.
מעשי הטבח הרבים לוו באונס המוני של נשים. במאי 1992 למשל הקיפו כפריים סרבים מסנאגובו וזבורניק את הכפר ליפקה. אחר כך הם כבשו אותו והפכו אותו למחנה ריכוז. ארבע מאות תושבים שנכלאו במספר בתים היו נתונים לאונס, עינויים ומוות. ב-24 ביולי 1992, הכוחות הסרביים בחטיבת קוזארה ה-5 מהעיר פרידור יחד עם חטיבת קראג'ינה השישית מסאנסקי מוסט, התקדמו לעבר הכפר הקרואטי ברישבו שממוקם ליד העיר פריידור. הם החלו להפגיזו מהשעה 9:00 בבוקר וכבשו אותו רגלי. במשך יומיים הם טבחו בתושביו. הם הרגו את כל מי שתפסו ושרפו את הבתים. נשים רבות נאנסו לפני שנרצחו. חלקם אולצו לחפור במו ידיהם את הקברים שלהם לפני שהם נרצחו. כ-67 תושבים נהרגו ו-65 בתים נחרבו כולל הכנסייה הקתולית בכפר.
למטה: החדר בבית ברחוב פיונירסקה, וישגרד שבו נספו 59 קרבנות בוסניאקים. צולם לאחר המלחמה.

ב-12 ביולי 1995 פלשו הכוחות למחנה הפליטים בסרברניצה שבו שהו בדוחק 20-25 אלף פליטים רובם נשים, ילדים וזקנים. התנאים היו מחפירים. היה מעט מזון ומים והחום של יולי גרם לתחושת מחנק. הפליטים המבועתים ניסו להימלט. אלו שנפלו ארצה נרמסו למוות. החמושים התערבבו בתוך ההמון והחלו להוציא להורג את הגברים באכזריות. לחלקם הם גדעו את אפם וניקרו את עיניהם לפני שרצחו אותם. הרחובות התמלאו בגופות והנהרות היו אדומים מדם. למחרת הגברים הופרדו מהנשים והילדים הקטנים ונלקחו לבתי ספר ומחסנים. לאחר כמספר שעות למעלה מ-60 משאיות הובילו אותם לאתרי ההוצאה להורג שלרוב היו אלו מקומות מבודדים. עיניהם כוסו, מפרקי ידיהם נקשרו (מאחורי גבם), נעליהם הוסרו והם הופשטו עד המותניים.
הגברים הורדו מהמשאיות בקבוצות קטנות, הועמדו בשורה אחת ונורו בגביהם באש אוטומטית. אלו ששרדו נורו בסיבוב הבא אם כי לעתים רק לאחר שגססו זמן מה. כמו כן, נעשה שימוש בשני כרי דשא סמוכים, ברגע שאחד התמלא בגופות, החמושים עברו לשני. בזמן שההוצאות להורג היו בעיצומן, טרקטורים חפרו בסמוך את הקברים שלהם. חלק מהאתרים פעלו גם בלילות תחת מנורות קשת. לאחר שאתר סיים להוציא להורג את כל הגברים, דחפורים תעשייתיים דחפו את גופותיהם, והשליכו אותן לתוך אחד הקברים שנחפרו ואטמו אותו בעירומות עפר. אחדים נקברו בעודם בחיים. כ-8,000 גברים הושמדו רק בטבח הזה.
למטה: מומחים בינ"ל בוחנים עשרות שלדים של גברים שנקברו באחד מקברי האחים. צולם לאחר המלחמה (1996).

בזמן שהגברים הוצאו להורג ונקברו בקברי-אחים, החיילים החלו לאנוס את נשותיהם ובנותיהם ברחובות של מחנה הפליטים שנותרו בו בעיקר נשים וילדים. הם אנסו אותן בכוונה בפומבי במפגן השפלה לקבוצה האתנית כולה. החיילים שלפו בכל פעם מתוך ההמון את הנשים והילדות שהם בחרו לאנוס, ואז אנסו אותן לעיני הפליטים ולעתים לעיני אמותיהן, אחיותיהן או ילדיהן. הפליטים ראו ושמעו אותן נגררות וזועקות, אך הם היו חסרי אונים מכיוון שנותרו במחנה בעיקר נשים וילדים והם היו חמושים וחיפו אחד על השני. הצרחות של הקרבנות שנאנסו ויריות נשמעו כל הלילה. מספר נשים היו כה מבועטות שהן תלו את עצמן.
הניצולה זומרה שומרוביץ העידה על הזוועות שהיא ראתה: "הסרבים החלו בשלב מסוים להוציא החוצא נשים צעירות ונערות מקבוצות של פליטים כדי לאנוס אותן.. החיילים אנסו אותן לעתים קרובות מאוד מול עיניהם של הפליטים ולעתים גם מול עיני ילדיה של האם. חייל הולנדי עמד ליד ולא הגיב כלל למה שקורה. החיילים ההולנדים הסתובבו בכל מקום. לא ייתכן שלא ראו. ראיתי דברים מבעיתים מאוד. למשל הייתה ילדה, היא הייתה בערך כבת תשע. ברגע מסוים המליצו כמה חמושים לאח שלה לאנוס אותה. הוא לא עשה את זה ואני חושבת שהוא לא יכל לעשות את זה מפני שהוא עדיין היה רק ​​ילד.. אז הם רצחו אותו. ראיתי את זה במו עיני. באותו אופן ראיתי אנשים אחרים נרצחים. גרונותיהם של חלק שוספו ולחלק מהם ערפו את הראשים".
הניצולה קאדה חוטיץ' העידה: "שמעתי אישה צעירה צורחת קרוב מאוד (במרחק 4 או 5 מטרים).. ואז אישה נוספת מתחננת: "תעזבו אותה היא רק בת תשע". צרחותיה פסקו לפתע. הייתי בהלם עד שכמעט בקושי יכולתי לזוז... ילדה בת תשע נאנסה". באותו הלילה נתקל גדוד רפואי הולנדי מטעם האו"ם בשני חיילים סרבים אונסים צעירה: "ראינו שני חיילים סרבים. אחד מהם עמד על המשמר בזמן שהחייל השני שכב על נערה עם מכנסייו מופשלים.. הנערה הייתה שרועה על מזרן שהונח על האדמה. היה דם על המזרן ואפילו היא עצמה הייתה מכוסה בדם. היו חבלות ברגליים שלה ונזל מהן דם. היא הייתה לגמרי בפאניקה".
הניצולה זארפה טורקוביץ' העידה על אחת מהזוועות שהיא ראתה: "..שני חיילים סרבים תפסו את הרגליים שלה והרימו אותן באוויר בעת שהחייל השלישי החל לאנוס אותה. כל ארבעת החיילים אנסו אותה כל אחד בתורו. אנשים שתקו, אף אחד לא זז. היא צרחה ובכתה והתחננה שהם יפסיקו.. בשלב מסוים הם דחפו סמרטוט לתוך הפה שלה ואז שמענו רק יבבות מעומעמות".
למטה: עיתון 'קינגמן דיילי' מה- 28 בינואר 1993 מדווח על כ-2,000 נשים בוסניאקות שהתעברו לאחר שנאנסו.

הקמת מחנות אונס עבור הכוחות הסרבים במהלך המלחמה (Rape Camps)
הכוחות הסרבים הקימו מחנות ייעודים רבים וכלאו בהם מעל 35,000 נשים וילדות. הם כונו: "מחנות אונס" (Rape Camps). החברה היא פטרילינאלית שבה התפיסה היא שילדים יורשים את מוצאם האתני מאביהם לכן המטרה המוצהרת הייתה לעבר בכוח את הנשים הבוסניאקיות והקרואטיות ולכפות עליהן ללדת ילדים סרבים. המחנות הוקמו במבנים קיימים כמו מבני ציבור, מלונות, בתי ספר ריקים ובתים. חלק ממחנות המעצר שימשו גם כמחנות אונס. הקרבנות במחנות הללו הוכו ונאנסו ללא הרף. המפקדים העניקו לחייליהם את החופש לאנוס אותן שוב ושוב והן שוחררו רק לאחר שהיו בהריון מתקדם וכבר לא יכלו להפיל. מחנות המעצר שפעלו גם מחנות אונס הוקמו למשל ב-קרטרם, וילינה ולאס, מנג'צ'ה, אומרסקה, טרנופוליה, אוזאמניקה וויזנו.
ניצולת מחנה קליינוביק שבו נכלאו כ-100 נשים ונערות שעברו אונס שיטתי העידה שנאמר להן ללא הרף: "אתן עומדות ללדת את ילדינו. אתן עומדות ללדת את הצ'טניקים הקטנים שלנו" וכי הם אונסים אותן כדי "לשתול (בגופן) את הזרעים של הסרבים בבוסניה". כולן הצטוו להתפשט בכל פעם שהן שמעו את השיר: "Marš na Drinu" (שיר מלחמה סרבי) מתנגן ברמקולים של המסגד הראשי. בזמן שהשיר התנגן, החיילים עברו בין הנשים והנערות העירומות ולקחו את כל מי שהם חפצו לאנוס. גילן נע בין 12 ל-60. לעתים קרובות החיילים חיפשו שילוב של אם ובת. רבות מהן הוכו קשות במהלך האונס. במחנה קרתרם למשל מספר שומרים אנסו קבוצתית אישה על שולחן בחדר חשוך עד שאיבדה את הכרתה. בבוקר היא התעוררה בתוך שלולית דם.
רבים מהבוסניאקים שלא נהרגו בטבח בוישגראד הועברו למחנה אוזאמניקה שפעל גם כ"מחנה אונס" עבור החיילים הסרבים שביקרו בו לעתים קרובות כדי לאנוס את האסירות. אחת הקרבנות במשפטו של אוליבר קרסמנוביץ', שהואשם בעבירות אשר קשורות לטבח בוישגראד העידה כי באחד המקרים השומרים כפו על האסירים במחנה לאנוס את האסירות בעת ובעונה אחת.

מחנה טרנופלייה למשל הוקם בכפר טרנופלייה ב-24 במאי 1992. המחנה נשמר מכל עבר על ידי צבא סרביה. קני המקלעים הופנו לעבר המחנה. במחנה שהו כמה אלפי שבויים שרובם המכריע היו מוסלמים בוסניים וחלקם קרואטים. נשים וילדים שהו במחנה כמו גם גברים בגיל צבא. רבים שהו
במחנה פחות משבוע לפני שהובלו לאחת מהשיירות הרבות ליעד אחר או למחנה ריכוז. כמות המזון והמים לא היו מספקים ושרר רעב. כמו כן היו חסרים מתקני שירותים ומרבית השבויים ישנו באוויר הפתוח. החיילים נעזרו במחבטי בייסבול, מוטות ברזל, קתות רובים, בידיהם ורגליהם וכל מה שעמד לרשותם כדי להכות את השבויים. שבויים שבו מחקירותיהם חבולים. בלילות נשים רבות הוצאו על ידי חיילים סרבים שהגיעו למחנה מהמוצבים הסמוכים ונאנסו.
במאי 1992 הכוחות הסרביים כבשו את העיירה דובוי והכפרים מסביבה, והחלו לבצע מעצרים המוניים של כל האזרחים הלא סרבים (בוסניאקים וקרואטים). ביזה נרחבת והרס שיטתי של בתים התחוללו על בסיס יומיומי כולל הריסת מסגדים עד היסוד. אלו שלא נרצחו באופן מיידי נכלאו באזורים שונים בעיירה והיו נתונים לתנאים לא אנושיים, כולל מכות נמרצות ועבודות כפייה. בית הספר בגראפסקה וכן המפעל אשר שימש את חברת בוסנקה שייצרה ריבות ומיצים בעירייה דובוי, הוסבו ל"מחנות אונס". במחנות האונס שהו ארבעה סוגים שונים של חיילים. לוחמים מהמיליציה הסרבית המקומית, לוחמים מצבא יוגוסלביה (JNA), מרטיצ'בי (כוחות משטרת RSK שבסיסה בקנין בפיקוד של מילאנו מרטיץ') ואנשי "הנשרים הלבנים" שהיו קבוצה סמי צבאית.
אלפי נשים בוסניאקיות נכלאו גם במתחם הדיור של האצטדיון האולימפי לשעבר שהוסב למחנה אונס. הן נאנסו בו בשיטתיות. מחנה האונס הזה להבדיל ממחנות האונס האחרים לא יועד רק עבור החיילים, אלא עבור כל הגברים הסרבים כולל האזרחים. הכוחות הסרבים בשרו לכל הגברים הסרבים באזור כי במחנה כלואות אלפי נשים בוסניאקיות והזמינו אותם לבוא לאנוס אותן. אוטובוסים מבלגרד וסביבתה החלו להסיע למתחם גברים רבים שנענו להצעה תמורת מחיר סמלי. התשלום עבור האטרקציה שימש למימון הקבוצות הצבאיות שפעלו באזור. האונס של הנשים במחנה הזה היה אלים ואכזרי במיוחד. רבות מהן לא שרדו.
למטה: ציורו של הצייר האנגלי פיטר האוסון, שעבודותיו הציגו את הזוועות שהתחוללו בבוסניה באותה התקופה וביניהן הקמת מחנות האונס עבור החיילים. האישה בציור היא רק דוגמה מתוך אלפי נשים בוסניאקיות שנאנסו במתקנים האלו.

במחנה המעצר בעיר דובוי השומרים הסרבים הפרידו בין הנשים לגברים, אך לעתים הם הובילו נשים לחדרי החקירה, אליהם הובאו גם קרובי משפחה שלהן, ואז באיומי נשק הם כפו על הקרובים לאנוס אותן מולם במטרה לבזות אותם באופן הכי אכזרי ולהוביל להרס טוטלי של הבסיס המשפחתי והאתני שלהן. באחד המקרים לדוגמה הם כפו על נער צעיר בן 14 לאנוס את אמו. במחנה אוזמניצה העיד אחד העדים במשפט של אוליבר קרסמנוביץ' שהואשם בעבירות הקשורות לטבח בוישגרד כי העצורים הגברים אולצו לאנוס את העצורות. במחנה טרנופוליה נשים וילדות נאנסו בשיטתיות על ידי חיילים שוטרים והשומרים במחנה. במחנה אומרסקה נכלאו אלפים בתנאים לא אנושיים. מעשי אונס ועינויים היו בשגרה במשך חמישה חודשים, בין האביב לקיץ.
מחנות אונס רבים הוקמו ברחבי העיר פוקה שהייתה בשליטת סרביה. מאות נשים בוסניאקיות שנכלאו בהם נאנסו בשיטתיות. חיילים ושוטרים הגיעו אליהם בשוטף כדי להשאיל אותן. הם בחרו כל פעם אישה אחת או יותר, לקחו אותן החוצא ואנסו אותן. במהלך משפטו של דראגולוב קובאראק, תוארו התנאים במחנות כ"לא היגייניים באופן בלתי נסבל". הם הוקמו בידיעה מלאה, ולעתים במעורבות ישירה של הרשויות המקומיות ובייחוד כוחות המשטרה. ראש המשטרה בפוקה דראגאן גובוביץ', אף זוהה כאחד הגברים שנהגו להגיע למחנות הללו. הוא בחר בעצמו את הקרבנות שלו, ולאחר מכן הוא הוציא אותן החוצה ואנס אותן. אחד המחנות הידועים לשמצה היה: "הבית של קרמן". נקבות בוסניאקיות כולל קטינות מגיל 12 שהוחזקו בו, נאנסו ללא הרף.
נשים ונערות (חלקן בנות 14) שנבחרו על ידי ראש יחידת הסיור המיוחדת בפוקה דראגולוב קובאראק או על ידי אנשיו, נלקחו באופן שיטתי לבסיס חיילים, בית שנמצא ברחוב עוסמאן שיקיץ 16, ונאנסו שוב ושוב. במקרים אחרים הוצאו נערות מהמחנות למשך תקופות ממושכות, כדי לשמש שפחות מין באזורים שונים. סגן מפקד המשטרה הצבאית בצבא סרביה, רדומיר קובאץ', כלא באופן אישי ארבע נערות בדירתו, אחת מהן בת 12. הוא התעלל בהן ואנס אותן פעמים רבות ואף נהג להזמין את חבריו לביתו כדי שגם הם יאנסו אותן. לפני שהוא החליט למכור שלוש מהבנות, הוא מסר שתיים מהן לחיילים שאנסו אותן קבוצתית במשך למעלה משלושה שבועות. לאחר מכן הנערות הוחזרו לקובאץ', שמכר מיד אחת מהן, ומסר את השנייה במתנה לחברו.
למטה: סצנה מתוך הסרט "כאילו אני לא שם" (2010). הסרט שיחזר את האירועים שהתרחשו באחד ממחנות האונס.
הנשים הצעירות והיפות ביותר שנבחרו בקפידה נכלאו במחנות אונס אקסקלוסיביים
מספר מנהיגים צבאיים סרבים החליטו כי לאחר כל טבח הכוחות ימיינו את הנשים הבוסניאקיות שנופלות לידיהם על פי יופיין. הנשים המבוגרות תאנסנה על ידי הלוחמים במקומות כמו בתים מאוכלסים או נטושים, בעוד שהנשים הצעירות והיפות ביותר שתבחרנה בקפידה תלקחנה ל"מחנה אונס" אקסלוסיבי. אחד המקומות האלו היה בית המלון וילינה ולאס אשר ממוקם בכפר וזגרדסקה באנגה כארבעה קילומטר צפונית-מזרחית לעיר וישגרד. המנהיגים הצבאיים כינו בלעג את בית המלון: "בית זוֹנוֹת".
כ-200 נשים בוסניאקיות רבות בנות פחות מ-14 נלקחו למלון על ידי שוטרים ולוחמי המיליציה של ז'לקו רז'נטוביץ' אשר כונה "ארקאן", לוחמי המיליציה של ווייסלב ששל ולוחמי המיליציה של מילאן לוקיץ' שכונתה בשמות שונים, כמו: "הנשרים הלבנים", "הנוקמים" ו-"הזאבים". למיליציה היו קשרים הדוקים עם המשטרה המקומית ויחידות צבאיות אחרות וגם מילאה תפקיד בולט בטיהור האתני בעיר וישגרד וחבריה היו אכזריים במיוחד. הלוחמים היכו ועינו ללא רחם את הבוסניאקים שנפלו לידיהם, אנסו את נשותיהם ובנותיהם, ביזו אותם והשמידו את רכושם. המיליציה בין היתר אחראית לרצח של 70 בוסניאקים בכפר ביקוואץ'. מפקד המשטרה ריסטו פרישיץ והשותפים שלו סייעו למיליציות הללו בעינוין, אינוסן ורציחתן של הקרבנות שנכלאו במלון הזה.
נאמר לנשים הבוסניאקיות שהוחזקו במלון כי הן מעתה "זוֹנוֹת" של הסרבים והן תלדנה להם "צ'טניקים", את דור ההמשך של הלוחמים הסרבים. במהלך הטבח בז'וורין למשל נלקחו למלון 16 נערות בוסניקאיות על ידי לוחמיו של מילאן לוקיץ'. הן נאנסו, עונו ואחר כך נרצחו. גם מנהיג המיליציה לוקיץ' שהורשע לאחר המלחמה בטבח של 70 בוסניאקים הגיע בעצמו למלון לעתים קרובות במטרה לאנוס אותן. אחת הניצולות העידה כי הוא אנס אותה מספר פעמים. גם מנהל המלון דושקו אנדריץ אנס אותן.
הנשים שנכלאו במלון הזה נאנסו באכזריות רבה. הלוחמים שאנסו אותן נהגו להכות אותן עם אלות ללא רחם כדי להגביר את הריגוש שלהם. מרביתן לא שרדו את האונס האכזרי שעברו ואחרות השתגעו או התאבדו. רק קומץ נשים שרדו. פחות מעשר. הגופות שלהן לא נמצאו. המליציות קברו את גופותיהן במקום מסתור ולאחר מכן הוציאו אותן וקברו אותן שוב במקום לא ידוע.
למטה: מלון וילנה ולאס שבו הוכו ונאנסו הנשים הבוסניאקות שנחשבו הכי יפות באזור וישגרד במהלך מלחמת בוסניה.
1-2
אונס המוני של נשים בוסניאקיות וסרביות על ידי הכוחות הקרואטים
ב-19 ביוני 1992 הקרואטים החלו לכבוש גם שטחים בבוסניה במטרה לספח אותם לקרואטיה. הלחימה הזו הסלימה במרכז בוסניה והתפשטה במהרה והגיעה לשיאה בשנת 1993. הכוחות טיהרו אתנית את השטחים שהם כבשו במיוחד מבוסניאקים. הטיהורים כללו אונס המוני של נשים. הידוע בהם היה הטיהור האתני שבוצע בעמק לשבה במהלכו נספו כ-2,000 בוסניאקים.
ב-23 באוקטובר 1993 כבשו הכוחות הקרואטים את הכפר הבוסניאקי סטופני דו במחוז ורש. הכוחות כללו את יחידות מועצת ההגנה הקרואטיות (HVO) בשם "אפוסטולי" ו"מטוריקה" בפיקוד של איביצה רג'יץ'. לאחר כיבוש הכפר הכוחות החלו להוציא להורג את כל מי שהם תפסו. הנשים נאנסו לפני שנרצחו והבתים נבזזו לפני שנשרפו. לפחות 37 מתושבי הכפר נהרגו בטבח. המפקדים הבכירים עודדו את האונס. אנטו פורונדז'יה לדוגמה, ששירת בפיקוד מועצת ההגנה הקרואטית ופיקד על המיליציה שכונתה "הג'וקרים" ולקחה חלק בטיהור האתני בעמק לאשבה, הורשע אחרי המלחמה באונס שבויות. אחת הקרבנות העידה כי פורונדז'יה היכה אותה בזמן שחקר אותה, ואז בנוכחותו אחד החיילים כפה עליה לענג אותו עם פיה, ולאחר מכן אנס אותה.
הכוחות הקרואטים הקימו מחנות ריכוז בצ'לביץ', דרטלג', גאבלה, רודוצ'ק, קאוניק, ויטז וז'פה. במתקן צ'ליביצ'י שבויים סרבים עברו עינויים ונשים רבות נאנסו. במחנה דרטלג' רוב השבויים היו סרבים שהוחזקו בתנאים לא אנושיים. הנשים במחנה נאנסו ונאמר להן כי כל אישה תיאנס שוב ושוב עד שהיא תתעבר ואחר כן תוחזק במתקן עד שתלד להם: "Ustaša" (צאצא קרואטי). במחנה הליודרום ברודוק נכלאו אזרחים סרבים ובוסניאקים, וגם משם הגיעו דיווחים על מעשי אונס על ידי הכוחות הקרואטים.
למטה: מלימה בת ה-20 נכלאה במחנה האונס KLJUC. היא נאנסה ללא הרף במשך שלושה חודשים ושוחררה בהריון.
1
במחקר שנעשה לאחר המלחמה בקרב 68 קרבנות קרואטיות ובוסניאקיות נמצא כי 58 סבלו מדיכאון לאחר שנאנסו, 52 סבלו מדיכאון בעת המחקר שנה אחר כך ול-25 היו מחשבות אובדניות. 44 נאנסו יותר מפעם אחת, 21 נאנסו כל יום ו-29 התעברו. המחקר הגיע למסקנה הצפויה כי לאונס ההמוני היו "השלכות מיידיות, ארוכות טווח ועמוקות על בריאות הנפש של הקרבנות". תופעות שכיחות בקרב הנשים והילדות ששרדו כללו הפרעות פסיכולוגיות, גינקולוגיות ואחרות, הריונות לא רצויים ומחלות מין. הילדים שנולדו לנשים שנאנסו והתבגרו היו במשבר זהות קשה, בחברה שבה חובה להיות מזוהה כבוסניאק, סרבי או קרואטי.
כמו במרבית המלחמות בהיסטוריה, הגברים המובסים לא אנסו את נשותיהם ובנותיהם של הכובשים לא בשל יופי נפשם אלא כי לא עלה בידם, אולם כשהייתה להם ההזדמנות הם כלל לא היססו. באזורים שהבוסניאקים שלטו גם הם אנסו. נשים וילדות סרביות רבות הוחזקו במבנים בסרייבו שכונו בלעג: "בתי זוֹנוֹת". הן נאנסו בהם בשיטתיות ללא רחם על ידי חיילים בוסניאקים.
למטה: "הבית של קרמן" שבו נשים ונערות בוסניאקיות רבות נאנסו באכזריות ליד פוקה.

8. אונס המוני במהלך רצח העם ברואנדה 1994 - עד 500,000 קרבנות
ברואנדה חיו שתי קבוצות אתניות עיקריות שהיו מסוכסכות (ההוטים והטוטסים). בשנים שלפני רצח העם החריפה הרטוריקה הלאומנית של בני ההוטו והחלו להירקם התוכניות לרצח העם אשר שנדונו בגלוי בישיבות הממשלה באותה התקופה. קבוצות של בני הוטו שאורגנו ומומנו בידי הממשלה, החלו לאגור נשק ולהתארגן כמיליציות שמנו כ-30,000 והיו פרוסים בכל המדינה. העילה המידית לתחילתו של רצח העם, הייתה הפלת המטוס שעליו היה נשיא רואנדה, ז'ובנל הבירימנה, ב-6 באפריל 1994. בתוך כמאה ימים בלבד מה-7 באפריל ועד ה-15 ביולי 1994, הושמדו כמיליון בני-אדם. כ-70% מאוכלוסיית הטוטסי במדינה.
ב-15 באפריל 1994 למשל הסתערו המיליציות אינטראהאמווה, ז'נדרמים והמשטרה הקהילתית על הכנסייה הרומית קתולית ניארובויה שנמצאת במחוז קיבונג, כ-140 ק"מ ממזרח לבירת רואנדה קיגאלי. בכנסייה הזו מצאו מקלט פליטים טוטסים רבים. הם החלו לטבוח בתושבים שהיו במקום ללא אבחנה כולל בילדים באמצעות חניתות, מצ'טות, מוטות, רימוני יד ונשק אוטומטי. לאחר מכן במטרה לוודא את הריגתם, לוחמי מיליציית האינטראהאמווה אשר פעלו בשיתוף עם הרשויות השתמשו בדחפורים בכדי להביא לקריסתו של בניין הכנסייה תוך שהם טובחים באמצעות מצ'טות ורובים בכל מי שעדיין היה בחיים וניסה להימלט. ראש העיר סילבסטר גקומביצי הנחה את התוקפים ואף השתתף בטבח באופן אישי. כ-20 אלף טוטסים נרצחו רק בטבח הזה.

ללוחמים הוענק החופש לאנוס את הנשים והילדות גם כדי לקבל את שכרם וגם כדי להביא להתפררותה של הקבוצה האתנית. דוחות משנת 1996 העריכו כי בין 250,000 ל-500,000 קרבנות נאנסו תוך 100 ימים בלבד. צוות חוקרים אחר העריך על פי עדויותיהן של הקרבנות, מספרן של אלו שהתעברו ומספר הידוע של הקרבנות שנרצחו אחרי שנאנסו, כי כ-354,440 קרבנות נאנסו. הצוות הגיע למסקנה כי: "כמעט כל הנשים הטוטסיות ששרדו נאנסו". האונס בוצע על ידי המיליצייה אינטרהמווה, צבא רואנדה, משמר הנשיאות ואזרחים בני ההוטו, והוא נוהל ברמה הלאומית והמקומית בהוראתם של מנהיגים פוליטיים וצבאיים. דובר המועצה המיוחדת של האו"ם רנה דגני-סגוי כתב לאחר שנחשף לעדויות כי: "האונס היה הכלל.. והיעדרו יוצא מן הכלל".
רנה דגני-סגוי כתב בנוסף כי: "האונס היה שיטתי ושימש נשק-על בידי המבצעים. זה עולה ממספר הקרבנות ומצורות האונס". במטרה להוציא לפועל את האונס ההמוני בוצע שימוש נרחב בתעמולה דרך הדפוס, הרדיו והטלוויזיה כנגד הנשים הטוטסיות. התעמולה הציגה אותן כ-"מפתות" בכדי לעודד את בני ההוטו לאנוס אותן וכללה קריקטורות שהודפסו בעיתונים שהציגו אותן כאובייקט מיני והצהרות כמו: "הנשים הטוטסיות חושבות שהן טובות בשבילנו?" ו-"בואו נבדוק מה טעמה של אישה טוטסית!".
1
המיליציות אף גייסו מאות חולי איידס ששוחררו מבתי החולים השונים. הם חילקו אותם ל"כיתות אונס" וצירפו אותם לפשיטות מתוך כוונה להדביק את הנשים והילדות הטוטסיות ולגרום להן למוות איטי ובייסורים. ניצולות רבות העידו כי לפני שהחמושים אנסו אותן, הם אמרו להן כי הם אינם מתכוונים להרוג אותן אחרי שהם יאנסו אותן אלא הם יתנו להן לחוות מוות איטי מאיידס. ההיסטוריונית פרנסואז נדווימאנה תיעדה למשל עדות של ניצולה: "במשך 60 יום גופי שימש מעבר לכל בריון, אנשי מיליצייה וחיילי המחוז. הם החריבו אותי כליל והסבו לי כאב רב. הם אנסו אותי מול ששת ילדיי. לפני 3 שנים גיליתי שנדבקתי באיידס".
מרבית הקרבנות נרצחו מיד לאחר שהן נאנסו. מכות ההרג היו לרוב מכוונות לאיברי הרבייה שלהן. נדחפו לנרתיקיהן מצ'טות, סכינים, מקלות מחודדים ואף נשפכו על איברי המין שלהן מים רותחים וחומצה. השדיים של רבות מהן נכרתו מהגופות שלהן. רב סרן ברנט בירדסלי. עוזרו של דאלייר (מפקד משימת הסיוע של האו"ם), העיד בפני בית-הדין הפלילי הבינלאומי לרואנדה (ICTR) כי ראה גופות של ילדות בנות שש ושבע שנאנסו כל כך בברוטליות שנרתיקיהן היו קרועים ונפוחים. לפי מצב הגופות היה ברור שהן נאנסו קבוצתית על ידי גברים רבים. בירדסלי סיכם כי: "מעשי הטבח הורגים את הגוף. האונס הורג את הנפש והיה הרבה אונס. נראה שלכל אזור שהלכנו מה-19 באפריל עד היום שבו עזבנו היה אונס בכל מקום באתרי ההוצאה להורג".

נשות הטוטסי היו המטרות העיקריות אולם גם נשות הוטו מתונות שהואשמו בחוסר פטריוטיות למשל נשים שהסתירו טוטסים או היו נשואות לטוטסים, נאנסו. למען יראו ויראו, הן נאנסו במקרים רבים בחוץ בפומבי והחמושים הורו למקומיים לעמוד סביב ולצפות בהן נאנסות. אישה ששמה מארי לואיז ניובואנגונגירו למשל העידה כי נאנסה חמש פעמים ביום כאשר בין אונס לאונס היא אולצה להמשיך לעבוד במשק הבית. בכל פעם שהיא נאנסה, תושבים מקומיים, גנרלים ואנשי הוטו עמדו מסביב וצפו בה.
על פי דובר המועצה המיוחדת של האו"ם רנה דגני-סגוי: "האונס היה הכלל, והיעדרו היוצא מן הכלל". דגני-סגוי בנוסף גם ציין כי ההערכות של אנשי רפואה על לידה אחת לכל מאה מקרי אונס לא כללו וגם לא יכלו לכלול נשים שנרצחו. על הזוועה שראה הוא העיד: "האונס היה שיטתי ושימש כ"נשק על" בידי מבצעי הטבח. ניתן להעריך זאת ממספר הקרבנות וכן מצורות האונס". צוות חוקרים נוסף העריך כי 354,440 נשים נאנסו. הם בדקו את עדויותיהם של הקרבנות ואת מספרם של אלו שהופרו בכוח. אלה נוספו למספר הידוע של הקרבנות שנרצחו לאחר שהן נאנסו. הם הצהירו כי: "כמעט כל הנשים הטוטסיות ששרדו נאנסו".
למעלה מ-40% מהאוכלוסייה נהרגו או נמלטו. הקרבנות שנאנסו ונותרו בחיים סבלו ממחלות מין. רבות נדבקו באיידס לרבות התינוקות שנולדו לקרבנות שנאנסו. בתרבות הזו אין חרפה גדולה יותר מבת משפחה שנאנסה, לֹא כֹּל שֶׁכֵּן על ידי לוחמי אויב. חלק מהנשים שהתעברו ניסו להפיל את עובריהן כדי שהגברים במשפחותיהן לא יגלו שנאנסו. לאחר המלחמה הן נודו ונשללו זכויותיהן ברכוש, בירושה ובתעסוקה. הן סבלו מחרדה מכיוון שהחמושים שאנסו אותן לא הועמדו לדין. הילדים שנולדו לנשים שנאנסו נודו וכונו "les enfants mauvais souvenir" (ילדים של זיכרונות רעים) או "enfants indésirés" (ילדים לא רצויים).
9. אונס המוני במהלך רצח העם בדארפור 2003 - 10,000 קרבנות
בשנת 2003 ממשלת סודאן הוציאה לפועל את תוכניתה להשמיד את העם הדארפורי. ההשמדה בוצעה על ידי הצבא, וכוחות ג'נג'וויד (גברים רשעים על סוסים). לפי נתוני האו"ם כ-450,000 נרצחו או הורעבו למוות, ומעל שלושה מיליון נעקרו מבתיהם. במהלך הטיהור האתני התקיים גם מסע אונס שיטתי שהיווה כלי נשק. כוחות ג'נג'וויד אנסו גם ילדות כולל ילדות בנות 5. רובן נאנסו קבוצתית. לאחר שהחמושים באו על סיפוקם הם נהגו לקטוע את איבר המין שלהן. תינוקות הוכו בחוזקה עד שהם מתו.
הפשיטות של כוחות ג'נג'אוויד בוצעו בשלושה שלבים: בשלב הראשון הם הקיפו את הכפר, ותקפו את כל מי שיצא לאסוף עצי הסקה או מים. בשלב השני הם פשטו על הכפר ואז עברו מבית לבית. הגברים והילדים הזכרים נרצחו והנשים והילדות נאנסו. לא היה אכפת להם מה גילן. הם אנסו ילדות מתחת לגיל 10 וגם נשים בנות 70 ויותר, לרבות נשים בהריון. לעתים החמושים ריכזו לפני כן את כולם במרכז הכפר על מנת שההוצאות להורג של הגברים והילדים והאונס של הנשים והילדות יהיו פומביים. לעתים קרובות הן נאנסו לעיני משפחותיהן (בעליהן, אביהן, אמותיהן וילדיהן) שאולצו לצפות בהן נאנסות. בשלב השלישי הם פשטו על כפרים ועיירות סמוכות, מחנות עקורים באזור ומעבר הגבול לצ'אד, כדי לאנוס את הנשים ואת הילדות שנסו מהכפר.
הסוכנות האמריקאית לפיתוח בינלאומי (USAID), דיווחה כי מנהיגים מקומיים באחד האזורים המרוחקים של דארפור, דיווחו על מעל 400 נשים וילדות שנאנסו. חלקן נאנסו מול בעליהן. גופן של נשים רבות לאחר שהן נאנסו סומן באמצעות ברזל לוהט. ב-7 במרץ הארגון רופאים ללא גבולות (MSF) דיווח שהם טיפלו ב-500 נשים וילדות שנאנסו וכי הן רק פסיק קטן מהקרבנות. הערכות הן שכ-10,000 קרבנות נאנסו וכשליש מהן ילדות. בשנת 2004 פרסמה מחלקת המדינה האמריקאית דו"ח, שהעלה כי המספר לא שוער נכון מכיוון שמשפחות רבות הסתירו את האונס. בחברות הללו אישה שנאנסה היא אותן קלון למשפחתה. בעיתון "ניו יורק טיימס" צוטט משקיף ללא שם שסיפר כי: "בחברה הזו אם אתה אונס אישה אחת, אנסת את כל השבט שלה".

10. אונס המוני במהלך מלחמת האזרחים בקונגו 1996-2008 - 400,000-2,000,000 קרבנות
מלחמת קונגו השנייה הידועה גם בשם "המלחמה הגדולה באפריקה" או "מלחמת העולם האפריקאית" החלה באוגוסט 1998 קצת יותר משנה אחרי מלחמת קונגו הראשונה. תשע מדינות ביבשת וכעשרים וחמש קבוצות חמושות היו מעורבות במלחמה. עד 2008 נהרגו כ-5.4 מיליון בני אדם מה שהפך את המלחמה למלחמה הקטלנית ביותר בעולם מאז מלחמת העולם השנייה. 2 מיליון בני-אדם נעקרו מבתיהם או נמלטו למדינות שכנות. כמו בסכסוכים אחרים המלחמה מומנה באמצעות סחר במינרלים.
לצד מעשי הטבח הרבים החל להתחולל במדינה אונס המוני של נשים וילדות. ילדות מגיל חמש ועד נשים בנות שמונים נאנסו קבוצתית וגם היו דיווחים על פעוטות בנות כשנה בלבד ונשים בנות 90 שנאנסו. רבות נאנסו לעיני משפחותיהן שאולצו לצפות. על פי נתוני אמנסטי אינטרנשיונל השימוש באונס ההמוני לא היה תוצר לוואי אלא אסטרטגיה צבאית מתוכננת ומכוונת מראש כאשר המטרה היא להשפיל ולבזות את האויב שכן בתפיסה התרבותית במדינה אין בושה גדולה יותר מבת משפחה שנאנסה, לא כל שכן על ידי לוחמיו של האויב. זה מוביל להרס משפחות וקהילות ומבטיח שגם הניצולים ימלטו ולא ישובו יותר מהבושה. כמו כן ההבטחה ללוחמים כי הם יהיו חופשיים לאנוס את הנשים והילדות עם ניצחונם בקרבות החדירה בהם מוטביציה גדולה.

מעשי האונס התחוללו בעיקר על ידי מיליציות כמו צבא ההתנגדות של לורד, הכוחות הדמוקרטיים לשחרור רואנדה, מאי-מאי, הקונגרס הלאומי וצבא ההתנגדות של האל. משנת 2009 מקרי האונס שבוצעו על ידי החיילים של הרפובליקה של קונגו נסקו. מחקר העלה כי בכל שעה נאנסו כ-48 נשים וילדות. בשנת 2006 דיווח ז'אן מארי גואנו לאו"ם כי בחצי השנה האחרונה נאנסו כ-12,000 נשים וילדות. בשנת 2009 העריכו שמדי חודש התרחשו 1,100 מקרים, כאשר 72% מהניצולות עונו בעת שנאנסו. רק בשנת 2011 לבדה העריכו שנאנסו עד 400,000 נשים וילדות במלחמה. מאמר ב"כתב העת האמריקאי לבריאות הציבור" (American Journal of Public Health), העריך כי 2,000,000 נשים וילדות נאנסו מתחילתה של המלחמה עד שנת 2011.
למשל בשנת 2013 לוחמי מיליצית M23 הוציאו להורג 44 אזרחים ואחר כך הם אנסו לפחות 61 נשים וילדות ליד העיר גומה. ילדות בנות חמש ועד נשים בנות שמונים נאנסו בברוטליות יוצאת דופן ולאחר שנאנסו נרתיקיהן הושחתו עם סכינים. במקרים רבים משפחותיהן אולצו לצפות בהן נאנסות. אונס נשים וילדות במלחמה נתפס בקונגו כלגיטימי ולכן כאשר נואל רוואבירינבה נער בן 16 ששירת כחבר מליציה נשאל על ידי עיתונאי מדוע הוא אונס, הוא השיב כי: "אם נראה ילדות, זו זכותנו לחלל אותן".
למטה: חיילים בצבא קונגו מסבירים מדוע הם אונסים נשים.


בדו"ח מטעם MSF נכתב כי מעל 50% מהניצולות הותקפו בעת עבודתן בשדות. הן הותקפו בדרך כלל על ידי מספר חמושים. הן הוכו באכזריות ואז נאנסו. לאחר מכן החמושים הותירו אותן שרועות על האדמה. ניצולות אחרות העידו כי הן נאנסו במהלך פשיטות על כפריהן, ומספר גדול של ניצולות הצהירו כי הן נאנסו בצמיחה שבה הן הסתתרו לאחר שהן נמלטו מהבתים שלהן. מעטות הגיעו לטיפול, בשל העלויות והעובדה שאם ייוודע שהן נאנסו הן ינודו. על פי הנתונים שהוצגו בפני שלי ויטמן בביקורה בבית החולים פנזי בבוקבו בשנת 2010, 66 ילדות מתחת לגיל 3 ו-50 נשים מעל גיל 65 אושפזו בו לטיפול לאחר שהן נאנסו בין החודשים ינואר ליולי. פעילת HRW, אנקה ואן ויידנברג, ציינה כי השימוש הנרחב באונס "הפך למאפיין מובהק" במלחמה.
מעשי האונס האכזריים הובילו לבעיות בריאותיות, חברתיות, משפחתיות ופסיכולוגיות ארוכות טווח לאומללות שנותרו בחיים. הנתונים שסיפקו מרכזי בריאות מקומיים, הראו כי 13% מהן היו מתחת לגיל 14. כ-87% סבלו מהפרשות מהנרתיק וכ-79% מכאבים בבטן התחתונה. פיסטולות היו שכיחות מאוד בשל זיהום חריג ופציעות. 41% סבלו מהפרשות צואה ושתן מהנרתיק. בסקירת הרישומים הרפואיים בקרב 658 מהניצולות במרכז הבריאות סנט פול בעיר אבירה עלה כי 9% נדבקו באיידס, 13% בעגבת ו-31% בזיבה. 77% דיווחו כי הן סובלות מסיוטים ומנדודי שינה ו-91% דיווחו כי הן חיות בחרדה ומתביישות שנאנסו.
לאה צ'ישוגי ניצולת רצח העם ברואנדה שנחשפה לממדי האונס בסכסוך, החלה לתעד עדויותיהן של ניצולות. במשך חודשיים צ'ישוגי ראיינה כ-500 קרבנות שנאנסו. הצעירה ביותר בת שנה והמבוגרת ביותר בת 90, ונערה אחת בת 14 שילדה פעמיים לאחר שנאנסה. בשנת 1997 הקימה הרופאה רחל קמבה עם חמש מעמיתיה, את ארגון "האמהות הלאומיות לסיוע לעקורים" (ANAMAD). עד שנת 2007 הארגון טיפל ב-2500 קרבנות אונס אך קמבה ​​סיפרה כי "המספר ממשיך לגדול". דניס מוקגווה ועמיתיו טיפלו ב-30,000 קרבנות אונס מאז תחילת המלחמה. הוא העיד כי נשים נורו באיברי המין לאחר שנאנסו ועל אחרות נשפכו כימיקלים. לדבריו השימוש באונס הוא "אסטרטגיה יעילה" שהרי המשפחות נאלצות לנוס מבתיהן ואדמותיהן מהבושה.
למטה" הסרטון: "בלתי ניתן לצפייה", שהופק כדי להילחם ביצרנים שיבאו את חומרי הגלם מקונגו ומימנו את המלחמה. מכיוון שמגלים פחות אמפתיה לשחורים באפריקה המשפחה לבנה וגרה באחוזה של מיליון פאונד בעומק הכפר האנגלי.
11. אונס המוני במהלך מלחמת האזרחים בסוריה ובצפון עיראק 2011-2016 - 30,000 קרבנות
בשנת 2011 החלה תסיסה בסוריה כחלק מגל רחב של הפגנות במזרח התיכון שכונו: "אביב הערבי" בשל חוסר שביעות רצון מהממשלה. המלחמה פרצה ב-15 במרץ לאחר שמחאות אשר קראו לסילוקו של הנשיא בשאר אל-אסד, דוכאו באלימות רבה. המלחמה הייתה רב צדדית והתנהלה בין צבא סוריה, יחד עם בעלות ברית מקומיות וזרות שביניהן: רוסיה, איראן וחיזבאללה, לבין קבוצות המורדים הסוניות: "צבא סוריה החופשי", קבוצות ג'יהאדסטיות סלפיות, כמו: ג'בהת פתח א-שאם, כוחות כורדים ערבים כמו: "הכוחות הסוריים הדמוקרטים" (SDF), "המדינה האסלאמית" (ISIL) ובתמיכת מספר מדינות באזור כמו טורקיה.
האונס ההמוני במלחמת האזרחים בסוריה היווה אסטרטגיה כבר עם תחילתו של האביב הערבי והתחולל לאורך כל המלחמה. הוא בוצע על ידי תומכי הממשלה, צבא סוריה החופשי וחמושים שלחמו עבור 'המדינה האיסלאמית'. על פי הנתונים של ועדת החילוץ הבינלאומית האונס היה "מאפיין משמעותי" והסיבה העיקרית למנוסתן של כ-600,000 נשים וילדות מאזורי המלחמה. בהצהרה שמסר האו"ם בשנת 2012 נאמר כי בסוריה נעשה שימוש באונס כנשק מלחמה, וכי מקרים רבים כלל אינם מדווחים.
עם תחילת המלחמה שהתפשטה בסוריה בשנת 2011 גברו הדיווחים על אונס מצד כוחות פרו ממשלתיים. בעיר דרעא ארגנו כוחות המדינה אונס המוני של הנשים באזור. בעיר ג'סר א-שורור למשל הטקטיקה הייתה פשיטה על בתים שבהם נשים ישנו. רק עד יולי 2012, תועדו מעל מאה מקרי אונס ותקיפות מיניות של נשים וילדות. רבות נאנסו על ידי חברי מליציות ממשלתיות ומליציות שַׁבִּיחָה (בשפה המדוברת הכינוי מתייחס ל-"בִּרְיוֹנִים רַחֲבֵי כְּתֵפַיִם"). בשנת 2013 פרסם הארגון "להציל את הילדים" כי: "ילדות בקושי בנות 12 נאנסות ומעונות באיברי המין". מנהלת סניף HRW במזה"ת, שרה לאה, ציינה כי: "כוחות הביטחון אונסים בחסינות מוחלטת". פעילת זכויות נשים בבגדאד בסימה אל-חטייב ציינה כי החמושים בכל המליציות המזוינות אונסים.
הקרבנות שנאנסו אולצו להתמודד לא רק עם האונס שעברו אלא גם עם הבושה. בסוריה נשים שנאנסו במקרים רבים נרצחות על "חילול כבוד המשפחה", וגם אם הן בכל זאת מורשות על ידי בני משפחותיהן להמשיך לחיות, הן כבר אינן ראויות להינשא.
למטה: ציטוט מתחינותיה של אישה יזידית אומללה שנפלה לידיהם של לוחמי המדינה האיסלאמית והצליחה ליצור קשר עם לוחמים עיראקים: "נאנסתי שלושים פעם, וזה אפילו לא צהריים. לא יכולה ללכת לשירותים. בבקשה תפציצו אותנו!"
אונס המוני של נשים וילדות על ידי לוחמים של המדינה האיסלאמית (ISIL)
בשנת 2014, לאחר הנסיגה של לוחמי פשמרגה הכורדים אשר הותירה את היזידים בצפון עיראק חסרי הגנה, החלה המדינה האיסלאמית להוציא לפועל את רצח העם היזידי שהוביל לגירושם, לבריחתם, וגלותם של כחצי מיליון יזידים. כוחות ISIL נהגו לאחר כיבוש הכפרים, ראשית להפריד בין הזכרים לנקבות. גברים ונערים רוכזו, ולעתים הם אולצו לפני הוצאתם להורג לחפור את קבר האחים שלהם. הם הוצעדו אל אתרי ההוצאה להורג, והצטוו לשכב בשורה ואז נורו באש אוטומטית. גופותיהם נדחפו אחרי כן על ידי בולדוזרים לתוך בורות ונקברו בתוכם. נשותיהם ובנותיהם חולקו בין הלוחמים, כאשר כל חמישית נלקחה כמס. הילדים הקטנים (הזכרים) נלקחו למחנות אימונים ברחבי המדינה כדי להכשירם להיות לוחמים ולאמנם להוציא להורג בפומבי.
כיבוש הערים העיראקיות ביוני 2014, לווה בחטיפות ואונס המוני. עשרות אלפי נשים וילדות נאנסו במהלך הפלישות ואחריהן. (נאנסו בעיקר נשים וילדות שאינן מוסלמיות-סוניות). 'הגרדיאן' דיווח כי על פי תפיסתם הקיצונית, נקבות שכפרו בנביא מוחמד העונש שלהן הוא להיאנס על ידי לוחמיו. נאמר ללוחמים שהם חופשיים לאנוס כל אישה וילדה לא מוסלמית אשר נופלת בשבי. רוב הנשים והילדות היזידיות שנפלו בשבי לא נאנסו על ידי גבר אחד אלא על ידי גברים רבים, בדרך כלל חבריהם של שוביהן. נערות יזידיות רבות שנאנסו על ידי לוחמי ISIL התאבדו לאחר מכן בשל הטראומה והבושה. רובן קפצו אל מותן מהר סינג'אר.
למטה: לאחר המלחמה התגלו
בשטחים שהיו בשליטת ISIL קברי אחים רבים עם עשרות ואף מאות שלדים של קרבנות.

ב-3 באוגוסט, נחטפו אלפי נשים וילדות מהכפר אל-קהתניה. 450-500 נלקחו לעיר תל עפר, ומאות נוספות לסי באשה חידרי, ומשם לב'אג'. למחרת נכבשו הרי סינג'אר, ונחטפו נשים וילדות מהכפר היזדי הרדאן. נשים נוספות נחטפו מהכפרים הסמוכים באזור. ב-6 באוגוסט נחטפו כ-400 נשים מסינג'אר ומדיווחיהן של הניצולות, בין ה-3 ל-5 באוגוסט, כ-500 נשים וילדות נחטפו מבעד'אג ויותר מ-200 מהכפר טל בנאט. וב-10 באוגוסט 2014, ממשלת עיראק הודיעה כי מאות נשים נחטפו בצפון המדינה. ב-15 באוגוסט נחטפו מעל מאה נשים מהכפר קוג'ו, שממוקם דרומית לסינג'אר. באותו היום פשטו כוחות ISIL גם לכפר קוצ'ו. כל הגברים שהתגוררו בכפר הזה רוכזו במקום אחד ונורו למוות. אחרי כן לוחמי ISIL בחרו כ-1,000 נשים וילדות וחטפו אותן.
באוקטובר 2014 הארגון הצהיר במגזין הדיגיטלי דאבק כי היזידים הם עובדי אלילים, ועל כן לפי השָׁרִיעָה מותר לנהוג בנקבות כשלל מלחמה ולאנוס אותן. הארגון ציטט מספר פסוקים בחדית' ובקוראן התומכים בזכותם לאנוס שבויות לא מוסלמיות בשבי. בסוף 2014 פרסם ISIL עלון שהתמקד בטיפול בשבויות. בעלון נכתב כי מותר ללוחמים לאנוס גם ילדות קטנות לא מוסלמיות אם גופן ניתן לחדירה: "מותר לקיים יחסי מין עם שפחה שטרם הגיעה לגיל ההתבגרות, אם היא מתאימה". בעלון נכתב גם כי מותר ללוחמים להכות אותן כדי לחנך אותן למשמעת, ומותר להם לסחור בהן כל עוד הן לא הופרו על ידם. בעלון נוסף שהופץ ברחבי המדינה נכתב כי כל אישה לא מוסלמית צריכה להיאנס לפחות על ידי עשרה לוחמי ג'יהאד שונים כדי לכפר על מעשיה.

כל הקרבנות שנלקחו כמס היו מתחת לגיל 30, וחלקן ילדות שבקושי סיימו בית ספר יסודי. הן הובאו למרכזים ברחבי המדינה. עם הגעתן הן נבדקו בידי גינקולוגים שמיינו אותן לבתולות ולא בתולות. נשים בהיריון אולצו לעבור הפלה בכפייה. רובן הולבשו בבגדי פאר וחלקן אופרו בכבדות. ב-3 בנובמבר 2014, הארגון הנפיק מחירון על פי גילן. ככל שהן היו צעירות יותר מחירן היה גבוה יותר. הן נמכרו לג'יהאדיסטים מוסלמים סונים, לרוב עיראקיים, סורים, סעודים וממדינות נוספות במפרץ הפרסי וטורקים. לדברי מירזה דינאי מייסדת ארגון הסיוע הגרמני-עירקי לופטברוק אירק, כל שבויה שנמכרה הארגון תיעד בבעלות של מי היא, "לכן אם ילדה נמלטת, כל מרכזי השליטה, המחסומים וכוחות הביטחון של ISIL יודעים כי הילדה הזו נמלטה מהבעלים שלה".
בדו"ח של מועצת זכויות האדם של האו"ם נכתב כי: "נשים וילדות מגיל 9 נמכרות כשפחות מין ללוחמי דעא"ש ברחבי המדינה שבאופן קבוע מכים אותן ואונסים אותן. לאחר מכן הם מוכרים אותן שוב ללוחמים נוספים. אם הן מנסות לברוח, הורגים אותן". מחירן של שבויות נע בין 40$ ל-170$ בהתאם לגילן. ילדות בגילאי 1-9 הן היקרות ביותר ונשים בגילאי 40-50 הזולות ביותר. לשבויות אין זכות לסרב והן הצטוו לספק כל לוחם ג'יהאד שהן הועברו לידיו. במקרים אחדים שבויות אשר סירבו הוצאו להורג. למשל, בדצמבר 2014 דיווח ​​משרד זכויות האדם העיראקי כי בעיר פלוג'ה לוחמי ISIL תקפו את השבויות שנפלו לידיהם, ואז הוציאו להורג מעל 150 נשים וילדות, כולל נשים בהריון וקברו את כולן בקבר אחיות משותף, בשל סירובן לספק לוחמי ג'יהאד.
למטה: מחירון אונס שהונפק ב-16 באוקטובר 2014 על ידי המדינה האסלאמית (ISIL) עבור לוחמיה:
- 43$ עבור אישה בגילאי 40 עד 50.
- 75$ עבור אישה בגילאי 30 עד 40.
- 86$ עבור אישה בגילאי 20 עד 30.
130$ עבור נערה בגילאי 10 עד 20.
- 172$ עבור ילדה בגילאי 1 עד 9.
"כל לקוח יכול לרכוש רק 3 פריטים, מלבד לקוחות מטורקיה, סוריה ומדינות המפרץ".
עם זאת, לעתים הקרבנות נמכרו ללוחמים במחירים נמוכים יותר כמו למשל תמורת חפיסת סיגריות.

הלה אספנדיארי ממרכז המלומדים הבינ"ל של וודרו וילסון, סיפר על ההתעללות בנשים: "בדרך כלל ISIL לוקחים את הנשים המבוגרות לשוק שפחות מאולתר ומנסים למכור אותן. הנערות הצעירות יותר נאנסות או שמשיאים אותן ללוחמים. זה מבוסס על נישואים זמניים.. ולאחר שהלוחמים קיימו יחסי מין עם הנערות הצעירות האלו, הם פשוט מעבירים אותן ללוחמים אחרים". ב-11 חודשים הראשונים של 2013, קרן האוכלוסין של האו"ם (UNFPA) העניקה עזרה פסיכולוגית ל-33,430 נשים שנאנסו ולעוד 4,800 נשים שנאנסו בדצמבר. ג'ודי וויליאמס מהקמפיין הבינלאומי להפסקת האונס במלחמות אמרה: "אחרי כל סכסוך כקהילה בינלאומית אנחנו אומרים: 'לעולם לא עוד!' לאונס המוני ובכל זאת בסוריה שוב מלחמה מתנהלת על גופן של הנשים".
בנובמבר 2013 הארגון רשת זכויות האדם האירופית-ים תיכונית הלא-ממשלתי (EMHRN) הפיק דו"ח שקבע כי מאז תחילת הסכסוך בשנת 2011, נאנסו כ-6,000 נשים, חלקן נאנסו קבוצתית. הנתונים אף עשויים להיות גבוהים בהרבה בהתחשב בכך שרוב המקרים כלל אינם מדווחים. על פי הדו"ח, מרבית הקרבנות נאנסו בעת התקיפות, חלקן נאנסו בשבי, וחלקן במחסומים. בהודעה לעיתונות ב-12 באוגוסט 2014 העביר האו"ם מנציגיו בעיראק "דיווחים זוועתיים על חטיפתן ומעצרן של נשים וילדות יזידיות, נוצריות, טורקמניות, ושבאקיות, שנאנסו בפראות". הערכה היא כי כ-1,500 יזידיות ונוצריות אולצו לשמש שפחות מין.
למטה: ידיעה על מרווה קדר, ילדה רק בת 10. היא נלקחה עם עוד ילדות לבירה ראקה, שם נאנסה על ידי עשרות לוחמי ג'יהאד שהכניסו אותה להריון. חודשים אחר כך, חברה שנמלטה סיפרה כי ראתה אותה, אולם לא ידוע מה עלה בגורלה.

על פי דו"ח של האו"ם (UNAMI / OHRCR), שפורסם ב-26 בספטמבר 2014, עד סוף אוגוסט נחטפו כ-2,500 נשים וילדות. בתחילת אוקטובר חוקר באוניברסיטית שיקגו מתיו בארבר ליקט רשימה של 4,800 נשים וילדות מתוך אומדן כולל של 7,000 קרבנות. ארגון 'אמנסטי אינטרנשיונל' ציין כי: "הארגון פתח במערכה שיטתית של טיהור אתני בצפון עיראק". רבות מהשבויות שהוחזקו בשבי של הארגון נאנסו. האונס הותר כדי להחדיר מוטיבציה בלוחמים ושימש גם למטרות פוליטיות. לערער תחושת הביטחון של הנשים ולהביאן לרצות להתאסלם כדי לא להיאנס. גופן גם היווה משאב לגיוס כספים על ידי מכירתן כשפחות מין. על פי הדיווחים ההיתר לאנוס את השבויות היווה גם טכניקה למשוך גברים להתגייס לצבא הג'יהאד של המדינה האיסלאמית.
בדו"ח של האו"ם שפורסם ב-2 באוקטובר 2014, ואשר התבסס על 500 ראיונות עם עדים נכתב כי בחודש אוגוסט ISIL לקח 450-500 נשים וילדות למחוז נינוה בעירק "ומשם 150 נערות ונשים לא נשואות בעיקר מהקהילות היזדיות והנוצריות הועברו על פי הדיווחים לסוריה כדי להימסר ללוחמים כמתנה, או כדי להימכר כשפחות מין". באוקטובר 2014, דו"ח של האו"ם העלה כי באוגוסט 2014, ארגון ISIL כלא בין 5,000 ל-7,000 נשים יזידיות, כדי שתשתשנה שפחות מין וכלות בכפייה בצפון עיראק. נאזנד ביח'חאני חוקר כורדי-בריטי סיפר באוקטובר 2014 כי "הנשים היזידיות טופלו כמו בַּקָּר. הן היו חשופות לאלימות פיזית ומינית לרבות אונס שיטתי ומכירתן כשפחות מין. הן נחשפו בשווקים במוסול ובראקה בסוריה, כשהן נושאות עליהן תגי מחיר".
למטה: קיילה מולר בת 26, פעילת זכויות אדם אמריקנית. היא נפלה בשבי של ISIL, ונאנסה על ידי ג'יהאדיסטים רבים. באוגוסט 2015, היא נמסרה לאבו בכר אל בגדאדי, מנהיג ארגון ISIL, שאנס אותה באכזריות שוב ושוב עד שהיא מתה. ב-10 בפברואר 2015, ISIL שלח למשפחתה מייל עם שלוש תמונות של גופתה בבגדי חיג'אב שחור כשעל פניה חבלות.

הניו יורק טיימס כתב באוגוסט 2015 כי "האונס השיטתי של נשים וילדות מהמיעוט היזידי הוטמע עמוקות בארגון ובתאולוגיה הרדיקלית של המדינה האיסלאמית". במאמר נכתב כי בתפיסתם לא רק שהאיסלאם מתיר ללוחמי ג'יהאד לאנוס נשים וילדות לא מוסלמיות, זו אף מצווה. תפיסה זו הומחשה היטב בעדותן של הניצולות. למשל, ניצולה בת 15 העידה כי: "בזמן שנאנסתי האנס כל הזמן אמר לי שזה: "עיבאדה" عبادة‎ (טקס דתי)". ניצולה אחרת בת 12 העידה כי "האנס שלי טען כי בכך שהוא אונס אותי, הוא מתקרב לאלוהים". ניצולה בוגרת העידה על תחינותיה בפני שובה שיפסיק לאנוס ילדה בת 12 שנשבתה יחד עמה. הוא השיב לה: "לא, היא אינה ילדה קטנה.. היא שפחה והיא יודעת לקיים יחסי מין ולקיים יחסי מין איתה משמח את אלוהים".
באמצע 2016, לורי הנננט, מאיה אלרוזו ובלינט שלנקו מסוכנות הידיעות האמריקאית (Associated Press) דיווחו כי: "ארגון ISIL הידק את השמירה על כ-3,000 נשים ונערות שהוחזקו כשפחות מין", אף על פי שהחל לאבד שטחים לכוחות העיראקים. הארגון מכר אותן באמצעות אפליקציות מוצפנות "בעיקר טלגרם, פייסבוק וואצאפ". המודעות למכירת הקרבנות הגיעו לידיהם. לוחמי ISIL רבים אנסו כל אחד עשרות וחלקם מאות נשים. למשל, עמר חוסין ג'יהאדיסט שנתפס לאחר שהמלחמה הסתיימה הודה שהוא אנס למעלה מ-200 נשים. הוא סיפר כי המפקדים נתנו יד חופשית ללוחמים לאנוס נשים יזידיות, רבות ככל שרצו.

12. אונס המוני במהלך רצח העם הרוהינגי במיאנמר 2016-2017 - כ-18,000 קרבנות
אוכלוסיית מיאנמר מונה בעיקר בודהיסטים עם קבוצות מיעוט קטנות שחבריהן מנהלים אמונות אחרות כולל הרוהינגים (4%). הרוהינגים חיים במחוזות רוהינגיה וראכין. הם נרדפים בשיטתיות על ידי הממשלה והבודהיסטים הלאומניים משנות השבעים. נשללה מהם הזכות לנוע בחופשיות, לרכוש השכלה גבוהה ולקבל את כל השירותים ואמצעי התמיכה החיוניים. אזרחותם אף נשללה בשנת 1982. הם לא מורשים לנוע ללא אישור רשמי ובעבר נדרשו לחתום על התחייבות שלא ללדת יותר משני ילדים. אדמות רבות שלהם נושלו עבור הצבא או מתיישבים בודהיסטים שנדדו אליהם מאזורים אחרים במדינה. הם נתונים לעבודות כפייה שגרתיות שבמהלכן כל גבר רוהינגי מצווה לוותר על יממה אחת כל שבוע, כדי לעבוד על פרויקטים צבאיים וממשלתיים.
ב-9 באוקטובר 2016 פתח הצבא הבורמזי באמצעות המיליציה הבודהיסטית במתקפה כבדה כדי להשמיד את העם הרוהינגי. תושבים רוהינגים רבים ניסו נואשות לחצות את נהר נאף בסירות במטרה להימלט מהמדינה ולתפוס מחסה בבנגלדש השכנה והצבא בתגובה פתח לעברם באש עם פצצות מרגמה ומקלעים וגופות של רבים מהם החלו להישטף לחוף מהסירות הטבעות. במהלך הטיהור האתני הצבא השמיד לפחות 392 כפרים רוהינגים כולל גם בתים, בתי ספר, שווקים, חנויות, עסקים ומסגדים. מחקר מינואר 2018 העריך כי נטבחו כ-24,000 רוהינגים כולל תינוקות וילדים, כ-116,000 הוכו וכ-36,000 הושלכו לשרפות.
למטה: אחד הכפרים שהושמדו במחוז ראכין, ספטמבר 2017

כחלק ממסע הטיהור ההוראה למבצעים הייתה להשתמש באיבר המין הזכרי שלהם שנתפס כנשק יעיל כנגד הנשים והנערות, שכן בתפיסתם לוחם בודהיסטי שאונס אישה רוהינגית מפגין את עליונותו עליה ועל הקבוצה האתנית כולה, ממיט עליה חרפה ובכך מביא להתפררותה. בה בעת הוא חווה את ההנאה הכי גדולה שגבר יכול לחוות בעולם הזה וכך הוא גם מקבל את שכרו. הנשים והנערות נאנסו קבוצתית על ידי חיילי צבא, שוטרי משמר הגבול במיאנמר וחמושים מהמיליציות הבודהיסטיות בראקין. רבות מהן לאחר שנאנסו אולצו להסתובב עירומות כדי להשפילן. חלקן נשבו במחנות צבאיים בכדי לשמש שפחות מין לחיילים. חלק מהנשים והנערות נאנסו למוות בעוד אחרות נמצאו מוכות הלם ועם חבלות לאחר שהן הגיעו למחנות הפליטים בבנגלדש.
באחד המקרים למשל ב-26 באוגוסט 2017 נכנסו כוחות הביטחון של מיאנמר ומילציות מקומיות בראכין לתוך הכפר צ'וט פיין. הם החלו להוציא להורג את הגברים ואת חלקם הובילו לחקירה. לפני שהם החריבו את הכפר עד היסוד, הם אנסו נשים רבות. רק בטבח הזה לבד נטבחו 358 תושבים רוהינגים. תמונות לוויין שפורסמו ב-16 בספטמבר 2017 הראו שהכפר נשרף לגמרי.
למטה: פליטים רוהינגים שהצליחו להימלט למחנה הפליטים בבנגלדש. צולם ב-14 בספטמבר 2017.

ב-27 באוגוסט 2017 כ-90 חיילים ומשתפי פעולה מקומיים הגיעו לכפר טולה-טולי, הקיפו אותו וחסמו את כל נקודות היציאה. כעבור 3 ימים הכפר נכבש ותושביו הובלו אל גדת הנהר דואל טולי. הנשים הופרדו מהגברים והצטוו לשבת לאורך גדת הנהר. הגברים הועמדו בשורה לאורך גדת הנהר ואז נורו מנשקים אוטומטיים, עברו לינץ', נשרפו למוות, ראשיהן נערפו או פוצצו עם רקטות נגד טנקים. בשלב מסוים החיילים חדלו וצעקו למי שעדיין בחיים לקום ופתחו שוב באש כדי לוודא את המוות של כולם. גופותיהם הושלכו לקברים משותפים והועלו באש כדי להעלים כל זכר מהם. התינוקות והילדים הקטנים נזרקו לנהר אל מותם.
לאחר שהגברים נטבחו הכוחות לשם השעשוע הורו לנשים לעמוד ולנסות להימלט מהם. הן החלו לברוח והחיילים פתחו באש לעבר גבן. לא היה להן סיכוי. כמה נשים בניסיון נואש לחמוק מהקליעים ניסו לחצות את הנהר הסוער אולם טבעו למוות בזרם. המפקדים הורו להותיר כ-30 נשים בחיים, כדי להעניק לחיילים את שכרם והורו להן לשבת לאורך הנהר. כל פעם נלקחו חמש נשים לבקתות הסמוכות להיאנס. אחרי שהן נאנסו הן הוכו והבקתות הועלו באש. בטבח הזה בלבד נרצחו מעל 500 רוהינגים.
ב-3 בפברואר 2017 פרסם משרד הנציב העליון של האו"ם לזכויות אדם (OHCHR) דו"ח המבוסס על ראיונות עם מעל 200 פליטים. בני המשפחה של כמעט מחצית מהם נהרגו. מחקר שנערך בינואר 2018 העריך שכ-18,000 נשים ונערות נאנסו או הותקפו מינית במהלך רצח העם. מרביתם נאנסו על ידי חמושים רבים. באחד המקרים למשל, נערה רוהינגית בת 15 נגררה ללא רחם על הקרקע מעל 50 מטר ואז היא נאנסה על ידי 10 חיילים. הדו"ח תיאר את האלימות המינית כ"מסיבית ושיטתית".
ילדה רוהינגית, שפיקה בגום, מחזיקה את אחותה סאמיירה במחנה הפליטים בבנגלדש. צולם באוקטובר 2017.
 
סיכום המלחמות שהובאו בחלק זה
כל הזוועות שתוארו לעיל הובאו רק מהמלחמות הגדולות שהתחוללו רק במאה השנים האחרונות. עוד רבבות זוועות בממדים קטנים יותר התחוללו בפרק הזמן הזה, כמו למשל הזוועות שהתחוללו במהלך הטבח בחברון, בין ה-23 ל-29 באוגוסט 1929. 133 יהודים נטבחו. ילדים נשחטו ונשרפו חיים לעיני הוריהם, הורים לעיני ילדיהם, איבריהם נכרתו, ונשים וילדות רבות נאנסו. הפורעים פרצו למשל לביתו של גרשון בן ציון, פיסח שלא יכול לנוע ממקומו שעבד כרוקח במרפאת בית-הדסה. הם אנסו בזה אחר זה את בתו מול עיניו ולאחר מכן הם רצחו את שניהם. הפורעים קטעו גם את שתי הידיים של אשתו והיא מתה בייסורים.
וכל הזוועות שהתחוללו במאה השנים אחרונות, הן לא יותר מאשר טיפה אחת קטנה בתוך אוקיינוס ענק של רוע אנושי מזוקק. למעלה מ-12 אלף מלחמות התחוללו בעולם רק ב-4,000 השנים האחרונות, מלחמות אלימות ביותר, קטלניות, ועקובות מדם. מלחמות עד המאה ה-19 היו מחרידות עוד יותר מכיוון שלא היה אינטרנט, טלוויזיה, רדיו, טלפונים, לוויינים, מחשבים וחשמל, ולא מעצמות עם פצצות גרעין ומאזן אימה. ועל כן צבאות שיצאו למסעות כיבושים נהגו לאחר השמדת הגברים, לעשות שמות בעורף האויב. הם אנסו, שחטו ושרפו בלי רחמים את הנשים, הילדים והזקנים שנותרו ללא הגנה, בלי שדבר יכל לעצור בעדם.
למטה: ציורו של ז'ורז' סקוט, כתב מלחמה צרפתי ומאייר של כתב העת הצרפתי L'Illustration בתחילת המאה ה-20.
1
אונס במלחמות על פי האסלאם
האונס הוא השכר ללוחמים. תפיסה זו רווחת בקרב הפרשנים המוסלמים והמקורות שלה מבוססים על הקוראן. על פי הקוראן אין מצווה גדולה יותר בעולם הזה מהניצחון במלחמת הג'יהאד ועל כן לוחם ג'יהאד אשר ניצח בקרב מגיע לו האתנן הכי נשגב שגבר יכול לקבל בעולם הזה, החופש לבעול כל נקבה שעיניו רואות. במידה והלוחם נפל בקרב מובטח לו בגן-עדן 72 בתולות. האונס נתפס כפרקטיקה האולטימטיבית לאחר הניצחון בקרב שכן באמצעותו מושגות למעשה שתי מטרות בעת ובעונה אחת. הלוחם מקבל את שכרו ובני משפחת האישה את עונשם. ובתרבות האיסלאמית אין חרפה גדולה יותר מבת משפחה שנאנסה. ועל כן במקרים רבים הן נרצחות על ידי קרוביהן לאחר שהן נאנסו, מתוך התפיסה כי מוטב המוות על פני החיים עם ההשפלה.
לא רק שהנביא מוחמד לא מזכיר במילה את סבלן של הקרבנות שנאנסות על ידי לוחמיו ולא מגלה טיפת רחמים וצער כלפיהן, הוא אף מצפה מהן כמו צאן שנבזז להתמסר מרצון לאדוניהן החדשים ולספק את צורכיהם. אולם כמובן שזו אינה יכולה להיות המציאות שכן אף אישה לא באמת תרצה מרצונה החופשי לענג גבר שרגע לפני שחט את כל בני משפחתה והחריב את ביתה. הנביא מודע לכך כי לוחמיו אונסים את נשותיהם ובנותיהם של האויב המובס במטרה ליהנות מגופן ולא כדי לכונן עמן משפחה ועל כן הוא עוסק בהרחבה יתרה בשאלה האם על לוחמיו בשיא הנאתם לפלוט בתוך גופן, או בחוץ על מנת להימנע מהפרייתן.
הנביא קובע שאין סיבה שלא לפלוט בתוך גופן ואף רצוי לפלוט בתוך גופן גם ללא הסכמתן. כמו כן, הנביא דן בשאלה גם כלפי שבויות נשואות, שהרי הן עלולות ללדת להם ממזרים. בעניין זה, הוא קבע שכופרות נשואות שנופלות בשבי, נישואיהן בטלים, גם אם הבעלים שלהן עדיין בחיים, ועל כן על הלוחמים לנהוג בהן כמו ברווקות והוסיף שאם הן תתעברנה, זה רצונו של אללה. מוחמד אף דוחק גם בלוחמיו הנשואים לפלוט בתוך גופן של הקרבנות ומצהיר שאם הן תלדנה כתוצאה ממזרים אזי זה הגורל. ואף על פי כן הוא קובע כי אין זו חובה ומתיר ללוחמיו לצאת מגופן לפני הפליטה. פרקטיקה המכונה בקוראן: "Al-'azl" (العزل).
בספר Al-Muwatta נכתב: "היא השדה שלך, אם ברצונך השקה אותה (פלוט בתוכה) ואם ברצונך השאר אותה צמאה".
  
אימאם אבו דאוד איש דת מוסלמי והאימאם בוכארי חוקר אסלאמי אשר נחשבים לאוספי החדית' החשובים והאותנטיים ביותר בקרב הסונים תעדו לדוגמה סיפור על לוחם ג'יהאד שהגיע למסגד בכדי לשאול את נביא האסלאם מוחמד על הפרקטיקה הזו. הוא סיפר לנביא כי הוא וחבריו אונסים מספר נשים ערביות שהם שָׁבוּ, אך הם פולטים בחוץ היות ואינם חפצים בצאצאים מהן. אולם אז הם תהו האם הם יכולים לנהוג כך מבלי לשאול קודם את השליח של אללה. הנביא השיב כי עליהם לפלוט בתוך גופן וקבע כי אם הן תתעברנה אז זה הגורל שלהן. כמו כן, סיפורים דומים תועדו בספרים החשובים ביותר למוסלמים: בספר צחיח אל-בוח'ארי, בספר צחיח מוסלם, בספר Al-Muwatta, בספר סונאן אבו דאוד, בספר צחיח מוסלם ובספר sunan ibn majah.