המאמר שלפינכם אינו קל לקריאה. בחלקו הראשון הוא סוקר בהרחבה את תפיסת יחסי המין בחברה, סיבותיה והשלכותיה, ובחלקו השני הוא סוקר בין היתר מאורעות מההיסטוריה החושפים מציאות עגומה, קשה לעיכול, מעוררת פלצות ומטלטלת. כמו כן, המאמר מכיל בחלקו גרפיקה ותיאורים קשים לצפייה וקריאה, לכן אם אתם רגישים / מתחת לגיל 18, אנא עצרו כאן.

חשוב להדגיש שהמאמר אינו גלוי דעת פמיניסטי ומטרתו אינה העצמה נשית, אלא הוא נועד כדי להציב בפני הקוראים מראה, ללא תקינות פוליטית. המאמר עוסק בצד האפל של הגברים כי זה נושא המאמר, אך אין המשמעות היא שלנשים אין צד אפל.

כמו כן, המאמר כתוב בשפה העברית, וכולל ניבים בעברית כי קהל היעד הם קוראים ישראליים, אולם המאמר הוא אוניברסלי, ואינו עוסק דווקא בצד האפל של הגבר הישראלי מנקודת מבט פרובינציאלית, אלא בצד האפל של הגבר בעולם, שהרי ישראל היא נקודה זעירה על הגלובוס. מרבית אוכלוסיית העולם מתגוררות בסין, הודו, אינדונזיה, פקיסטן, ברזיל, ניגריה, בנגלדש וכ'. בנוסף, הכוונה בכל מופע של הביטוי: 'גברים', היא אך ורק לגברים הטרו דומיננטיים. לא לטרנסג'נדרים, לא לביג'נדרים, לא לג'נדרקווירים, ואף גם לא למי שנמצא רק על הספקטרום, אלא אם נכתב אחרת. זה לא מצוין בכל מופע מטעמי נוחות בלבד.

תוכן עניינים:

✺ חלק א' - יחסי מין בהסכמה
- הגדרת המעשה, הצגת סטטיסטיקה
- תפיסת יחסי המין בחברות ובתרבויות בעולם
- מדוע התפיסה היא שגברים בועלים את הנשים ולא הפוך
- מדוע גברים נהנים לקיים יחסי מין עם נשים
- מדוע נשים נהנות לקיים יחסי מין עם גברים
- הבדלים פיזיים וביולוגים בין גברים לנשים
- עד כמה משפיע המין שלנו על חיינו
- נטיות מיניות נוספות כמו הומוסקסואליות.

✺ חלק ב' - יחסי מין בכפייה
- הגדרת המעשה, הצגת סטטיסטיקה ומניעים
- אונס נשים בנישואים (Marital Rape)
- כבוד המשפחה (Family Honor)
- מילת נשים (Female Genital Mutilation)
- אונס בעתות מלחמה (War Rape)
- נשות ניחומים (Comfort Women)
- אונס נקמה (Revenge Rape)
- תאוות רצח (Lust Murder)
- זְנוּת (Prostitution)
- אונס בממלכת החיות (Rape In Animal Kingdom)

✺ חלק ג' - דברי סיום
- אלימות ותוקפנות בין גברים
- האם יצר לב האדם רע מנעוריו
- מעמד האישה במדינות המערב בעת החדשה
- קישורים להוכחות וביסוס עובדות (סימוכין)
- טופס יצירת קשר

חלק א' - יחסי מין בהסכמה

ראשית נשאל מה הם בכלל יחסי מין? ובכן, יחסי מין הם מגע אינטימי בין בני אדם בו מעורבים איברי המין שלהם, וביחסי מין הטרוסקסואלים שהם השכיחים ביותר, ההתייחסות היא למגע בין זכר ונקבה. הכוונה ביחסי מין מלאים היא שבמהלך המגע, הזכר מחדיר את איבר המין שלו לתוך הגוף של הנקבה, לתוך הנרתיק שלה, או דרך פי הטבעת שלה, לתוך החלחולת שלה.

גברים מעידים שאין הנאה גדולה יותר מלקיים יחסי מין עם נשים יפות, שהרי זו ההנאה הכי גדולה שהעניקה להם הבריאה, ואף הנאה אחרת אינה משתווה לה. בתפיסתם אין זו גם הנאה בלבד שהרי מרביתם מבטיחים שביום שלא יהיה עוד ביכולתם לעשות זאת, הם יעדיפו למות. הפיתוי כה גדול שמעטים אינם מצליחים להתאפק ומקיימים עימן יחסי מין בכוח, בניגוד לרצונן, ואילו גברים אשר עושים זאת בהסכמה מלאה שלהן, למעשה מקדישים במהלך חייהם את מירב מרצם וזמנם בחיזור אחריהן.

כבר בילדות בנים מגלים שלשפשף את הפין שלהם זה מרגיש טוב, אולם הם מתחילים ממש לפנטז שהם מחדירים אותו לתוך גופן של הבנות בתחילת גיל ההתבגרות סביבות גיל 12. מאותו הרגע הם משתעבדים לדחף לחוות את ההנאה הזו שוב ושוב. עפ"י מחקרים רבים שנערכו וביניהם של טרי פישר וצוות המחקר שלה מאוניברסיטת אוהיו, גברים חושבים על מין 20 פעמים בממוצע מדי יום. ועתה נשאלת השאלה מדוע גברים נהנים כל כך לחדור לתוך גופן של הנשים? בחלק זה ניכנס לעובי הקורה.


תפיסת יחסי המין בחברות ובתרבויות בעולם

על מנת לחקור באופן יסודי ומושכל מדוע גברים נהנים לחדור לתוך גופן של הנשים, ראשית עלינו ללמוד לעומק כיצד נתפסים יחסי המין בחברה, אשר למעשה משתקפים בשפה עצמה. גברים נוהגים אומנם לכנות את היחסים, כאשר מדובר בנשותיהם, באימהות של ילדיהם, במילים יפות כמו לתנות אהבים, אולם לא כך הדבר כשהם מתארים אותם ביניהם, וכלפי נשים אחרות.

גברים משתמשים ביום-יום בטרימינולוגיה המשקפת למעשה את התפיסה שלהם שיחסי מין בין גברים לנשים אינם הדדיים, אלא חד צדדיים. איבר המין של הזכרים מכונה בלשון הדיבור הנפוצה: "זַיִן", מכיוון כשהוא זקור, הוא מזכיר את האות זַיִן, ואילו יחסי המין נגזרים מכינויו ומכונים: "זִיּוּן". הגזירה נעשית מאיבר המין הזכרי ולא הנקבי מכיוון שהתפיסה היא שהפעולה מתבצעת על הנשים. הגברים הם הנושא, הדינמיים, היוזמים והפעילים, ואילו הנשים הן המושא, עליהן מתבצעת הפעולה. ולכן גם הבחירה בבניינים הִפְעִיל, הֻפְעַל, פִּעֵל והִתְפַּעֵל היא בהתאם: גברים מְזַיְּנִים, ואילו נשים הן אלו שמִזְדַּיְּנוֹת או מְזֻיָּנוֹת.

אולם התפיסה היא לא רק שהפעולה מתבצעת על הנשים אלא שגברים גם כביכול פועלים עליהן באופן שמיטיב רק עם עצמם, ומשתמשים בהן לצורכיהם באופן לא הוגן. התפיסה הזו כל כך מושרשת, שגברים לעתים תכופות נוהגים לתאר פגיעות פיזיות ונפשיות באמצעות הקבלה למה שהם עושים לנשים במיטה. למשל, כאשר הם רוצים להמחיש חוויה קשה שהם עברו, הם נוהגים לעתים מזומנות להשתמש בביטוי: "אֵיךְ הִזְדַּיַּנְתִּי", או למשל כשהם רוצים ללעוג לאדם שנפגע והוא סובל, הם נוהגים להשתמש בביטויים כמו: "קִבֵּל צִנּוֹר", אשר למעשה מדמה את הפין שנשים מקבלות מהם, כאשר הן מקיימות עימם יחסי מין.

במקור הביטוי "לְזַיֵּן" נועד לשמש כביטוי נרדף לקיום יחסי מין עם נשים, אך מכיוון שהתפיסה היא שהפעולה מתבצעת עליהן והיא אף כוחנית, משפילה ומוכיחה את גבריותם, הורחבה משמעותו והוא כולל היום כל אלימות של אדם אל רעהו באשר היא. כאשר גבר מקיים יחסי מין עם אישה, הוא מְזַיֵּן, וכאשר גבר מפליא את מכותיו בלי רחמים באדם חלש ממנו, גם אז הוא מְזַיֵּן. דהינו, בעיניהם ההשפלה שנשים כביכול חוות בעת האקט המיני היא ברת השוואה להשפלה שחווה אדם שמחטיפים לו מכות.

בתפיסה הגברית, להיחדר על ידי איבר מין זכרי זה משפיל ומנמיך, ועל כן ביטויים רבים נגזרים ממנו בשפה המדוברת:
אַתָּה עָל הַזַּיִן שְׁלִי / שָׁם זַּיִן עָלֶיךָ - ביטוי המפגין התייחסות מזלזלת בך, באמצעות המשלה לאיך שמתייחסים לאישה במיטה.
כֹּל הַזַּיִן - ביטוי צבאי המציין מצב גרוע המתקבל בהשלמה, כמו בחורה שנאלצת בסופו של דבר לקבל את כולו מהחבר שלה.
אֵיזֶה זַיִן - ביטוי המציין קריאת שבר, באמצעות השוואת המצב לבחורה שמקבלת איבר גדול בהרבה מאשר ציפתה.
קִבֵּל זַיִן - ביטוי המתאר חוויה טראומטית שמישהו עבר בניגוד לרצונו, באמצעות המשלה למה שנשים חוות כשהן נחדרות.

לעתים גברים מזכירים את איבר המין שלהם גם כדי לאיים, למשל מפקד לטירונים: "חכו תראו איזה זַיִן תקבלו במוצאי שבת", האזהרה הזו חושפת עד כמה בעיני גברים להיחדר על ידי איבר המין שלהם זו חוויה שלילית. כמו כן, קיימים ביטויים נוספים, כמו למשל: "אַנִּי אֶפְתַּח אותך!". זו אזהרה הנועדה להמחיש למי שהיא מופנת כלפיו עד כמה הפגיעה בו תהיה קשה וכואבת, או עד כמה הוא יושפל וזה ממש נעשה באמצעות הדמיה לאיך שגברים פותחים את הנשים כאשר הם מקיימים עימן יחסי מין. 

מתוך התפיסה שאיבר המין הזכרי הוא מבזה ופוגע, נולדו גם הביטויים המציגים אותו כך, כמו למשל הביטוי: "אל תהיה זַיִן", דהינו, אל תתנהג כמו איבר מין זכרי! רבים אף מכנים אותו: "שמוק" (מניאק). מהתפיסה הזו גם נולדה "האצבע המשולשת" המדמה את האיבר המין הזכרי, ונועדה להשפיל ולבזות את מי שהיא מופנת כלפיו. התנועה הזו לא התהוותה בעת החדשה, אלא מימים ימימה, ואף מוזכרת בדברי הנביא ישעיהו כתנועה מעוררת מדון: "אִם-תָּסִיר מִתּוֹכְךָ מוֹטָה, שְׁלַח אֶצְבַּע וְדַבֶּר-אָוֶן".

כאשר גברים נמצאים בסביבה גברית, ומשתפים ביניהם חוויות מיניות עם נשים, הם בדרך כלל משתמשים בביטויים בוטים, סדיסטים ואלימים מאוד, בכדי ללעוג להן על מה שהם כביכול עשו להן באותם הרגעים. אוזניכם תשמענה לרוב ביטויים כמו: נתתי לה בראש, תקעתי אותה, טחנתי אותה, דפקתי אותה, פרקתי אותה, שברתי אותה, זמברתי אותה, העמסתי אותה, קרעתי לה את הצורה, פתחתי לה את השושנה, שברתי לה את האגן, עשיתי עליה סיבוב, חגגתי לה על הגוף, וכן הלאה.

אפרופו "דפקתי אותה", זה עוד ביטוי המשקף בדיוק רב את התפיסה שיחסי מין הם יחסי ניצול כוחניים, שכן פירוש הביטוי "לדפוק" הוא גם להחטיף מכות, לרמות, לקחת ללא רשות, לפעול בחוסר הגינות, ועוד פועלים שליליים שאדם מעולל לרעהו.

קיימים עוד ביטויים משפילים כמו: "הבאתי בה" ו- "עשיתי אותה", אך הביטוי הכי משפיל הוא דווקא הביטוי התמים לכאורה מִסְפָּר, ביטוי אגוצנטרי הנוקב את מספר הפעמים שהגבר הגיע לסיפוקו במהלך האקט, ומתעלם מהאישה המשולה לאובייקט. גברים בעת המשגל גם בועלים את הנשים כלשונם, דהינו לוקחים עליהן בעלות. הביטוי כמובן שלא נולד במקרה, הוא נובע מהתפיסה הפטריארכלית שנשים מחויבות להתמסר אך ורק לבעליהן ואילו גברים משגלים את נשותיהם מתוקף זכותם עליהן.

כל הביטויים לעיל הם בעברית מכיוון שהמאמר כתוב בשפה העברית, אך הטמעת התפיסה שיחסי מין אינם הדדיים, קיימת למעשה בכל השפות, כמו למשל באנגלית, ספרדית, הודית וערבית. בשפה האנגלית למשל המעשה מכונה בלעז: "Fuck". הביטוי אומנם אינו נגזר מאיבר המין הזכרי כמו הביטוי "לְזַיֵּן" בעברית, אך עדיין, באטימולוגיה העממית מרבית דוברי השפה נוהגים להשתמש בחוקי הדקדוק Active-Passive, באופן המשקף את תפיסתם. ולכן, אם למשל תקלידו את הביטוי במנועי החיפוש השונים, רוב התוצאות שתקבלו תהיינה guys fuck (בחורים מְזַיְּנִים) בעוד girls get fucked (בחורות מְזֻיָּנוֹת). וגם כאשר חוזרות תוצאות הפוכות, אלו במרבית המקרים נשים, המחדירות חפץ המדמה איבר מין זכרי לתוך עכוזו של גבר.

מלבד הביטוי Fuck ישנם עוד ביטויים שנועדו ללעוג לנשים כמו: Screw them (להבריג אותן), Bang them (להלום בהן), Nail them (לנעוץ אותן), Pound them (לחבוט בהן) וכן הלאה. ואילו מה נשים עפ"י תוצאות מנועי החיפוש השונים? הן Fucked up או Screwed up. המשמעות של הביטויים הללו באנגלית חוץ ממְזֻיָּנוֹת כמובן, זה גם דפוקות, מוכות ופגומות.

האם גברים ערים לכך שהביטויים הללו מבזים נשים? ובכן, הבא נבחן את זה: שידמיינו לרגע שהם היו שומעים את החבר של הבת שלהם משוויץ בפני חבריו שהוא סוף-סוף דפק אותה. במילים אלו. אני בטוחה שהם היו מבהירים לו שלא כך מתבטאים.

גברים מסיבות מאצ'ואיסטיות, לרוב לא לועגים לנשים בפניהן על היותן נחדרות, אך רבים מהם כן עושים זאת בפני בני מינם שגם נחדרים, כמו למשל הומואים. אותם הם מכנים בכינויים מבזים, כמו: אגזוזנים, מתרוממים, מחרבני לֶבֶּן, נושכי כריות. שימו לב שכינויי הלעג הללו יכולים לתאר לא רק גברים שנחדרים אנאלית, אלא למעשה כל אדם שנחדר אנאלית, כולל נשים.

חלק גדול מהנשים גם נחדרות אנאלית במהלך יחסי מין, וגם להן זה נראה באותם הרגעים כאילו תקוע להן מאחורה "אגזוז", וכאשר גברים חודרים לתוכן, גם להן כואב והן נושכות כריות, ובתום המעשה גם להן מטפטף מהעכוז נוזל דמוי לֶבֶּן כלשונם, אז מדוע את הנשים הם לא מכנים גם אוכלות בתחת, אגזוזניות, מתרוממות, מחרבנות לֶבֶּן, נושכות כריות. מה ההבדל?
ובכן, אם גברים שמים את בני מינם שנחדרים אנאלית ללעג ולקלס, אז זו למעשה גם דעתם על נשים שנחדרות אנאלית, אך כנראה בכל זאת עם הבדל אחד: נשים בתפיסתם נועדנו להיחדר, זה "טבעי" כלשונם, להבדיל מהומואים שנחדרים מבחירה.

אגב, פעם תהייתם מדוע גבר ששוכב עם נשים רבות, מכנים אותו: אלוף, אַשָּׁף, תותח, קליבר, אָס, רב אמן, שפיץ ושָׁאקֶל, ואילו אישה ששוכבת עם גברים רבים מכנים אותה: זַנְזוֹנֶת, נפקנית, מופקרת, גַּחְבָּה, פרוצה, שרלילה, שרמוטה ובַּת זְנוּנִים? ובכן, טענתם היא שכלל לא ניתן להשוות, שהרי ביחסי מין גברים פותחים את הנשים, ולא הפוך, או כפי שידידי הטיב לומר: "מפתח שפותח הרבה מנעולים מכונה מפתח MASTER, אך מנעול שנפתח על ידי הרבה מפתחות זה מנעול מחורבן".

ואכן, דמיינו לרגע מקרה שאב תופס את בנו שוכב עם נערה מהשכבה שלו, ומקרה אחר שאב תופס את בתו שוכבת עם נער מהשכבה שלה. במקרה הראשון האב לכל היותר ידאג שמה בנו עלול להסתבך, למשל יכניס את הנערה להריון, ולעתים הוא אף יתגאה בו שהוא למעשה מוכיח לראשונה את הגבריות שלו. אך במקרה השני האב קרוב לוודאי יגיב אחרת לחלוטין, הוא יחוש שהנער מנצל את הבת שלו, מחלל אותה ורומס את הכבוד שלה. ההבדל בין שתי התגובות של שני האבות הוא תהומי. זה פחות או יותר ידמה להבדל בין תגובה של אב שיראה את בנו מחטיף מכות, לתגובה של אב שיראה את בנו חוטף מכות.

התפיסה שיחסי מין אינם הדדיים באה לידי ביטוי גם בתגובות השונות כאשר מתעדים את יחסי המין ומפיצים אותם ברשתות. מרבית הנערים לא יחושו שום בושה אם סרטון שלהם מקיימים יחסי מין עם נערה יופץ ברשת, בעוד שנערות תחושנה בושה גדולה. הנערים ייתפסו בעיני חבריהם כמלכים, תותחי על, ואולי גם "מניאקים", בעוד הנערות תתפסנה כמופקרות וכקרבנות.

הסיבה לדיסקרימינציה בין המינים נעוצה הקונספציה שביחסי מין גברים כביכול מנצלים את הנשים, וזו לכן הסיבה מדוע נשים שנתפסות כמתירניות מינית מכנים אותן: "זוֹרְמוֹת" או "נוֹתְנוֹת", דהינו אף על פי שהן "מנוצלות", הן מסכימות לשתף פעולה. את הגברים כמובן שלא מכנים בכינויים הללו, כי הרי ברור שהם יחתרו לקיים יחסי מין עם נשים, בתפיסה הם נועדו עבורם. על כן, מרבית הגברים גם מרגישים צורך לגמול לנשים על כך, אם בעקיפין לשלם עליהן בבילויים, או ישירות כמו בְּבָתֵי זּוֹנוֹת.

והתפיסה שנשים כביכול מושפלות במיטה, אינה מתייחסת אך ורק ליחסי מין וגינאלים ומיסיונריים, אלא לכל ראקציה מינית. למשל, גם גברים נוהגים לבצע מין אוראלי בנשים, אך בכל זאת רק מְצִיצַת פין נתפסת כמשפילה, וזאת לכן הסיבה מדוע כאשר רוצים להשפיל מישהו, כמובן שלא לועגים לו שאבא שלו הוא "מְלַקֵּק כּוּס", אלא לועגים לו שאימא שלו "מוֹצֶצֶת זַּיִן". ובכלל, כאשר גברים מתעמתים ומחליטים לערב גם משפחות, הם תמיד ילעגו אך ורק לבנות המשפחה של אחד של השני, אף פעם לא לבני המשפחה. הקללות שאוזניכם תשמענה תמיד תהיינה בסגנון של: "זִיְּנוּ אֶת אִמָּא שֶׁלְּךָ, דָּפְקוּ אֶת אֲחוֹתְךָ".


מדוע התפיסה היא שגברים בועלים את הנשים ולא הפוך?

שימו לב שהשאלה היא לא האם נשים גם נהנות, אלא האם אובייקטיבית התפיסה שגברים בועלים את הנשים ולא הפוך, היא אכן נכונה. התפיסה הזו קיימת מאז ומעולם בכל העולם והיא חוצה תרבויות. בפרק הזה נרד לעומק העניין ונלמד את הסיבות.

ובכן, הסיבה העיקרית לתפיסה היא האנטומיה ההפוכה. איבר המין של הגברים נמצא מחוץ לגוף שלהם ומורכב משק אשכים ופין שהוא קשה ועבה מאוד כאשר הם מגורים. האורך הממוצע שלו בעת קיום יחסי מין הוא 13 ס"מ והיקפו כמעט 12 ס"מ. לעומתו איבר המין של הנשים הוא פנימי בתוך הגוף שלהן, כשהחלק הארי הוא הנרתיק שהוא למעשה נקב רך ומסוכך בגופן. דהינו, זה לא באמת משנה באיזו תנוחה גבר ואישה יקיימו יחסי מין, שהרי בכל תנוחה הגבר חודר לתוך הגוף של האישה, ולא האישה חודרת לתוך הגוף של הגבר. החדירה שלו לתוך הגוף שלה היא הגורם העיקרי לתחושה שהוא זה שכובש אותה.

לדאבוני אני נאלצת להשתמש דווקא במונח "חדירה" (בלועזית: Penetration), כי זה המונח שבו למעשה משתמשת החברה, וזה אף על פי שהמונח "הכנסה" הולם יותר, שהרי הפירוש של המונח "חדירה" לפי האקדמיה היא פריצה בכוח וללא רשות. אגב, השימוש הנכון במונחים הללו דווקא מוקפד כאשר לא מדובר ביחסי מין. למשל נהוג לומר: תיירים נכנסים דרך הגבול, בעוד מחבלים חודרים אותו. כלומר זה לא נובע מאי הבנת הפירוש של המונח, ליהפך, מהטמעת התפיסה שלנו בשפה עצמה.

האנטומיה של הנשים אכן מאפשרת לכל גבר לפרוץ לתוכן ללא רשות, דהינו לאנוס אותן, אך לא הפוך, וזה מהסיבה הפשוטה: פין מתוח ניתן לדחוף בכוח לתוך נקב, אולם לא ניתן להלביש בכוח נקב על פין רפוי, קל וחומר שגברים גם הרבה יותר חזקים.

חשוב לחדד כאן את הנקודה: אין הכוונה חלילה לקבוע שגברים הם ככלל אנסים, אלא שקיימת להם היכולת הפיזית לאנוס. וזאת לכן הסיבה מדוע אבות תמיד ידאגו יותר לבנותיהם מאשר לבניהם. זה לא מכיוון שבנים הם רשעים ומנוולים ואילו בנות הן פיות טובות, אלא כי פיזית בנים יכולים לאנוס בנות, בעוד בנות אינן מסוגלות לאנוס בנים. ולכן נחה דעתם שגם אם בניהם מתרועעים עם נשים רעות, הן לא תוכלנה לעשות להם דבר בניגוד לרצונם, אך לא ניתן להניח הנחה דומה גם במקרה ההפוך. ולכן ההבנה היא שגברים תמיד נהנים ביחסי מין שהרי אחרת הם לא היו מתקיימים, בעוד שאצל נשים תמיד יהיה הספק שאולי הן בכלל לא רצו. כמו כן, אונס הוא רק מקרה קיצון, אך קיימים גם יחסי מין שאני נוהגת לכנות אותם: "יחסי מין בדחק". במקרים אלו האישה כלל אינה מעוניינת לקיים יחסי מין אך הגבר דוחק בה להסכים והיא לבסוף מסכימה רק כדי לרצות אותו.

במחקרים רבים שנערכו על התנהגויות מיניות, וכן במחקר מקיף שנערך בשנת 1953, עלה שבקרב בני האדם התנוחה המיסיונרית היא התנוחה הנפוצה ביותר. למעלה מ-90% מהאקטים מבוצעים בתנוחה זו. ולכן אנו נתייחס ראשית אליה.
בתנוחה הזו האישה שוכבת על הגב שלה עם רגלים מפושקות, והגבר עולה עליה. מרגע זה תנועות גופה למעשה מוגבלות מאוד תחת משקל גופו, והיא יכולה להניע רק את גפיה. בפוזיציה הזו הוא משפשף את הפין שלו בתוכה. בשלב מסוים הוא גם בדרך כלל יתחיל לדפוק בה עם כל כובד גופו וירכיו, כדי שהאיבר שלו יחדור לתוכה בכל פעם עד הסוף, וישתפשף לכל אורכו. מכאן גם מקור הביטוי המשפיל והמבזה מקדמת דנא: "לדפוק אותה!", שהם משתמשים בו כביטוי נרדף ליחסי מין עם אישה.

חשוב להדגיש שהגבר הוא זה שקובע את הקצב לאורך כל האקט, בהתאם לרמת ההנאה שלו ורצונו, גם בגלל שהתנוחה הזו פשוט מאפשרת לו, גם בגלל שהוא הרבה יותר חזק, אך בעיקר בגלל שהפליטה שלו היא למעשה אקורד הסיום של האקט, ולכן בתודעה שלנו קיימת ההבנה שהוא חייב לשלוט על הקצב. ואילו לעומתו האישה בתנוחה הזו היא כמעט פאסיבית לגמרי.

באותם הרגעים שני איברים מתחככים: הפין של הגבר והנרתיק של האישה. אולם בעוד הפין של הגבר מלא בעצבי גירוי לכל אורכו המסבים לו הנאה אדירה, בנרתיק של האישה אין אפילו עצב גירוי אחד. וזה מכיוון שהוא בכלל לא נועד להסב הנאה לאישה, אלא תפקידו מלבד הכלת הפין של הגבר, הוא להוביל את הזרע שלבסוף נפלט ממנו לצוואר הרחם, ולאחר תשעה חודשים לפלוט את העובר. אלו הם תפקידיו. עצבי הגירוי של האישה נמצאים רק ברקמה שנמצאת מחוץ לנרתיק (בדגדגן). ולכן בכדי שגם היא תהנה, הגבר חייב להשתפשף על הרקמה הזו, או לפחות לאפשר לה לשפשף אותו תוך כדי עם היד שלה. בנוסף, אם האישה גם לא מספיק רטובה והם גם לא מרחו חומר סיכה או רוק, השפשוף של הפין בתוכה אף עלול להכאיב לה.

האקט נמשך עד שהגבר פולט בתוך הגוף של האישה את ההפרשה שהצטברה בתוך הערמונית שלו, יחד עם הזרעים שנוצרו באשכים שלו. כל יחסי מין למעשה מסתיימים בפעולה הגופנית הזו, אשר אחראית במידה רבה לתפיסה של מי משתמש במי. כמו כן, הפליטה שלו עלולה אף לעבר אותה, למעשה לנפח את הגוף שלה, ולהפוך אותה לאינקובטור למשך חודשים ארוכים.

למעשה עד אמצע המאה הקודמת, לפני המצאת אמצעי המניעה והאפידורל, בעוד שמבחינת הגברים לאחר שהאקט הסתיים, כל שנותר להם זה רק להחזיר בחזרה את האיבר שלהם לתחתונים, ומבחינתם בזה זה הסתיים, הנשים הן אלו שעלולות היו לשאת בתוצאות כשהשיא הוא בלידה: כאבי תופת נוראיים. בעבר ההתעברות אף יכלה בהסתברות גבוהה להטיל מום בגופה של האישה ואף להוביל למותה כתוצאה מהסתבכות בלידה. ובכן, כאשר יחסי המין היו מתוך רצון להעמיד צאצאים, אז ייתכן שהסיכוי היה שווה את הסיכון, אך כשהמטרה הייתה הנאה בלבד, הנאה רגעית, ניתן לומר שנשים למעשה הקריבו את גופן.

האנושות קיימת מעל 200 אלף שנה, אך רק במאה הקודמת הומצאה בדיקת אבהות, וכמו כן גם בדיקת הריון לא הייתה וגם לא אמצעים ליצירת קשר. על כן, אישה שהעזה לקיים יחסי מין עם גברים מזדמנים והתעברה, גילתה שהיא בהריון רק לאחר מספר שבועות במקרה הטוב. ובעבר, לאתר אדם וליצור עמו קשר לא היה פשוט. וגם אם האישה איתרה את הגבר, לא היה ביכולתה להוכיח שהוא האבא, וגם אם הוכיחה, בזמנים ההם הוא לא היה חייב לשלם לה מזונות. על כן, נשים שקיימו יחסי מין עם זרים, הן אלו שעלולות היו לשלם את המחיר, לא הגברים. ולכן יחסי מין בתפיסתם ההיסטורית בטח שאינם שוויוניים.

סיבה נוספת קשורה "לאנוכיות" של הזכרים לאחר שהם מגיעים לסיפוקם, אנוכיות הנובעת מסיבות פיזיולוגיות ולא באשמתם. לאחר שהם פולטים ומגיעים לסיפוקם המלא, האקט ממש באותו הרגע מסתיים, לא דקה אחת לפני, וגם לא דקה אחת אחרי. הג'נטלמנים אומנם דואגים לספק את נשותיהם לפני האקט, אך לאחר שהם מגיעים לסיפוקם, גם הם למעשה מאבדים עניין. על כן, שיא הנאתם הוא גם תמיד שיאו של האקט, ולאחר שהם מגיעים לסיפוקם ומושבע רצונם, גם האקט עצמו בא אל סופו. ומכיוון שכך, הם גם למעשה קובעים כמה זמן הוא יימשך. דרך הטבע הזו נותנת את התחושה שהסיפוק שלהם הוא המטרה.

ממחקרים רבים שנערכו בעולם עולים הנתונים הבאים שמספרים את כל הסיפור. גברים פולטים תוך 3 עד 7 דקות מהרגע שהם חודרים לתוך הגוף של הנשים. אציין כאנקדוטה משעשעת, שמרביתם מקדישים זמן רב יותר בנוחיות. כ-75% מהן לא מספיקות לחוות אורגזמה בזמן הקצרצר הזה, וכ-33% מעולם לא חוות אחת. קשה להבין דרך עולם שרק אותה אנו מכירים, הרי תנסו לדמיין לרגע מציאות הפוכה שבה גברים צריכים להספיק ליהנות, לפני שהנשים מגיעות לסיפוקן ועוצרות את האקט.


מדוע גברים נהנים לקיים יחסי מין עם נשים?

השאלה בכותרת לכאורה מוזרה שהרי התשובה ברורה מאליה. דהינו, מה הכוונה מדוע גברים נהנים לקיים יחסי מין עם נשים? התשובה היא כי זה פשוט כיף להם. אולם התשובה הזו חושפת את התוצאה, ולא את הסיבה, מדוע זה כיף להם.
ובכן, הפין של הגברים מכיל קצוות עצבים רבות שהופכות אותו לרגיש מאוד למגע, לחץ וטמפרטורה. בעטרה ריכוז הכי גבוה, ועל כן הוא גם רגיש במיוחד. שני אזורים נוספים שהם רגישים מאוד למגע היא השפה המפרידה בין העטרה לאיבר שלהם, הנקראת רכס העטרה, ואזור המשולש הקטן בחלקו האחורי שאליו מחוברת רצועה שרירית דקה של עור הנקראת הפרנולום.

אך עצם זה שהפין של הגברים רגיש מאוד למגע ולשפשוף, זה עדיין לא עונה על השאלה מדוע הם נהנים לשפשף אותו דווקא בתוך גופן של הנשים, הרי הם יכולים במקום זה לשפשף אותו עם היד שלהם, או למשל בתוך בובה העשויה מסיליקון משובח. גם אז קצוות העצבים הנמצאות לאורך האיבר שלהם ישתפשפו, והם אף היו חוסכים בכך את שלב החיזור המעיק אחרי נשים.
הרי גם כאשר גברים מאוננים וגם כאשר הם בועלים, האימפקט על הפין שלהם הוא זהה. בשני המקרים הוא משתפשף. אז אם כך, מדוע כאשר הם בועלים אישה הם נהנים הרבה יותר? הרי הנרתיק לא באמת נעים יותר מסיליקון רך מסוכך.

ולקבוע שגברים נהנים הרבה יותר לשפשף את הפין שלהם בתוך גופן של הנשים מאשר למשל לאונן זה עוד אנדרסטייטמנט, בלשון המעטה, כי עבורם ההנאה היא גדולה פי עשרות מונים, ובעיניהם אחת התענוגות הכי גדולות שהעניקה להם הבריאה.

הטענה הראשונה היא שההנאה נובעת "מאהבה", אולם הטענה הזו חסרת בסיס, כלומר זה אומנם נכון שכאשר גבר ואישה נמצאים במערכת זוגית במשך חודשים ואף שנים, ובוודאי אם יש להם גם ילדים משותפים, יכול להירקם ביניהם קשר רגשי, ועל כן הרצון שלהם לבוא במגע ביחד, יכול בהחלט להיות בין היתר גם למטרת צימוד והשגת הנאה הדדית, כלומר "אהבה". אולם אם אהבה היא באמת הבסיס להנאה, מדוע גברים נהנים לשפשף את האיבר שלהם גם בתוך גופן של נשים אלמוניות?

אהבה אינה באמת הבסיס להנאה, ולראייה היא בָּתֵי הַבּוֹשֶׁת שהם למעשה בתי העסק הוותיקים ובין הרווחיים ביותר בעולם. למעלה ממיליארד גברים מכל המעמדות נוהגים לפקוד אותם מדי כל שנה. רווקים, נשואים וגרושים. ללקוחות אין מושג מהי בכל פעם הבחורה התורנית האומללה שנופלת לידיהם, אך הם בוודאי יודעים שהיא אומללה, לרוב אביונה ממשפחה הרוסה. הם יודעים שהסרסור שלה מנצל אותה ומשתמש בה לצרכיו, והם גם יודעים שהיא בחורה מסכנה ומוכת גורל, שעולים עליה בכל יום עשרות גברים, ובכל זאת הם בוחרים גם הם לעלות עליה ולחדור לתוך הגוף שלה, והם בטח לא עושים זאת מאהבה.

יחסי מין אומנם יכולים לבטא אהבה, אולם הבסיס להנאה אינו אהבה, אלא אך ורק המעטפת, ועדות לכך הם גברים שאונסים. גם הם הרי מקיימים יחסי מין עם הקרבנות שלהם. האם הם מבטאים בכך את אהבתם אליהן? ודאי שלא, הם מתעללים בהן! מעשי האונס הגואים בעולם הם אף הוכחה שלא רק שלא נחוצה "אהבה" על מנת שגברים ייהנו, אלא גם לא הסכמת האישה.

הטענה השנייה היא שגברים משפשפים את הפין שלהם בתוך גופן של הנשים מתוך כוונה להפרות אותן, אך רק פרומיל קטן מאוד מיחסי המין נועדו באמת לצורכי הפריה. ובכלל, אם זה באמת המניע העיקרי אז מדוע מרביתם נהנים להחדיר אותו גם לתוך הרקטום והגרון שלהן? הרי ההסתברות להפרות אותן באופן הזה, זהה להסתברות להפרות זכר, כלומר 0% הסתברות.

הטענה השלישית היא שנשים נהנות מזה וזו אמת, אולם אין היא מסבירה מדוע גברים נהנים לעשות את זה. הרי כאשר גבר מתגרה מאישה טובת מראה החולפת על פניו במרחב הציבורי, הוא ודאי לא חושב על הנאתה כי הוא אפילו לא מכיר אותה, ועל כן ברור שזהו דחף אגוצנטרי. ובכלל, אם גברים הם באמת פילנתרופים, מדוע הם אינם מתנדבים לענג גם את בני מינם? יתרה מכך, גם כאשר גברים נאלצים לבסוף לאונן לבדם, הם עדיין מפנטזים באותם הרגעים שהם בועלים אישה, אישה אשר קיימת רק בדמיון שלהם, כך שזה מפריך את הטענה שהמטרה היא לענג את האישה, או לכל הפחות שזו המטרה העיקרית.

ובכן, אתם לא באמת תצליחו למצוא הסבר רציונלי מדוע גברים נהנים כל כך לשפשף את הפין שלהם בתוך גופן של הנשים, משום שזה נובע מיצרים סמי סדיסטים שאחראי להם הורמון בשם "טסטוסטרון" שהוא בעצם ההורמון העיקרי של הזכרים. גברים נהנים לקיים יחסי מין עם נשים משום שהגהירה מעליהן והחדירה לתוכן, במטרה "לשתול" בגופן את הזרעים שלהם, מקנות להם תחושה של עליונות והתעלות מעליהן, וכן תחושה מונומנטלית עזה של שליטה, כיבוש, והוכחת הבעלות עליהן. הנאתם מופקת במקרים רבים גם מעצם השפלתן בתפיסתם, כאשר הם באותם הרגעים למעשה פולשים עם האיבר שלהם לתוך האנטומיה שלהן, ובסוף משתמשים בגופן ככלי קיבול להפרשה הרירית שבאופן בלתי נמנע נפלטת ממנו כתוצאה מכך.

בשלב זה נצלול אל תוך נבכי מוחם של הגברים, כדי להבין מה בדיוק מתחולל בתוכו באותם הרגעים. מוחם חווה בכל חושיו, גם אם רק בפנטזיה, את השליטה בהן ואת תחושת הכביכול עליונות והתעלות מעליהן, ובאמצעות הגירוי העצבי באיבר מינם שנוצר כתוצאה משפשופו בתוך גופן, הוא משחרר כתגמול מספר מוליכים עצביים (אנדורפינים) ממכרים מאוד אל תוך מחזור הדם שלהם. העיקריים הם: פנתילאמין, דופמין, ראפיניפרין וסרוטונין. אלו למעשה הכימיקלים האחראים להנאה האדירה שגברים חווים באותם הרגעים, לתחושת האופוריה ולהתרוממות הרוח והתאווה, ואף לשיכוך כאבים גופניים ונפשיים בגופם.

הזרמת האנדורפינים אל תוך מחזור הדם של הגברים מתגברת ככל שהאקט עצמו נמשך, עד שהנאתם היא כבר כה גדולה, שמתחילה בחלקים שונים בגופם סדרה של התכווצויות קצביות בלתי רצוניות של שרירים, בעיקר באזור אגן הירכיים שלהם. ההתכווצויות גורמות להפרשה הרירית שהצטברה בתוך הערמונית שלהם, להיפלט לתוכן במספר מטחים, יחד עם הזרעים שיוצרו באשכים שלהם. ברגעים האלו אנדורפינים רבים זורמים בגופם אשר מביאים אותם לחוות את שיא הנאתם (אורגזמה).

על מנת שהגברים ירפו מהנשים לאחר שהן כבר הוזרעו, והמטרה למעשה הושגה, התפתח מנגנון במוחם העוצר את הזרמת האנדורפינים מיד לאחר מכן, והם מתפוגגים בתוך שניות במחזור הדם שלהם. בתגובה הם חדלים פתאום ליהנות מתחושת השליטה והעליונות, ולכן בשלב זה הם מרפים. הנפילה שהם חווים היא חדה וגדולה, מהנאה אדירה לתחושת עייפות גדולה.

חשוב להדגיש ששפשוף הפין בתוך גופן של הנשים, יוצר את הגירוי הדרוש במערכת העצבים ההיקפית שלהם, אך ההנאה היא תגמול לחוויה הסדיסטית שעל מקורה וסיבותיה ארחיב בהמשך. כלומר, אם אנחנו נדמה את יחסי המין למשל לאכילה, שפשוף האיבר הוא תנועת הלסת כדי שהאוכל ירד לקיבה, אולם ההנאה היא כמובן לא מתנועת הלסת, אלא מהאוכל עצמו.

לכן, גם כאשר גברים סטרייטים מאוננים, אין זה משנה כמה חזק ומהר הם ישפשפו את הפין שלהם. אם הם תוך כדי לא "יוליכו שולל" את מוחם, ויפנטזו שהם באותם הרגעים שולטים באישה, חודרים לתוך גופה, בועלים אותה ומשפילים אותה, הם לא יצליחו ליהנות ולהגיע לפורקן מיני. יותר מזה, הפין שלהם אפילו לא יתקשה. כאשר זה מתאפשר, חלקם אף ירכשו בובות מין בדמוי נקבות ואביזרים אחרים, כדי לדמות בנפשם כאילו הם באמת בועלים אישה, במטרה להעצים את הנאתם.

גברים דומיננטיים אינם קושרים את יחסי המין לסדיזם רק בבגרותם, אלא זה טבוע בהם כבר מלידה. למעשה כבר לפני גיל ההתבגרות, כאשר ילדים מושיטים את ידם לאיבר המין שלהם, ומתחילים לשפשף אותו לראשונה בחייהם, הם באופן טבעי, מתוך דחף ביולוגי אינסטינקטי לגירוי, מפנטזים שהם דוחפים אותו לגוף של הבנות, הרבה לפני שהם בכלל מגלים שגם הן נהנות מזה. לא במקרה קבע אחד ההוגים החשובים בהיסטוריה, זיגמונד פרויד, שכל בני האדם הם פרוורטים סוטים מלידה.

בהגדרה הבסיסית, סדיזם הוא מונח שעשוי לתאר שתי תופעות התנהגותיות השונות מאד מבחינה מוטיבציונית. הראשונה נחשבת במיינסטרים של הסקסולוגיה לפאראפיליה לגיטימית לחלוטין שבה גברים הטרוסקסואלים למעשה מפיקים הנאה מהתחושה או הפנטזיה שהם כביכול ברגעים האלו שולטים באישה ואף מתעללים בה, בעוד שברוב המקרים זה נעשה מרצון של שני הצדדים ובהסכמתם, ומטרתם צימוד והשגת הנאה הדדית, כך שלא מדובר בסדיזם במובן הפתולוגי של המונח.

תופעה שנייה שהמונח עשוי לתאר והיא אינה קשורה, היא סדיזם פתולוגי, והיא הנחשבת לשיקוף המדויק יותר של המונח ונוגעת לסדיזם אמתי הכרוך בדרך כלל בפסיכופתיה (נטייה קיצונית לחוסר אמפתיה מוחלט לזולת). להבדיל מהתופעה הראשונה שתוארה לעיל, תופעה זו נוגעת להפקת תחושת הנאה מגרימת סבל ממשי, או לכל הפחות לתחושה כי נגרם סבל ממשי כזה, לקרבן שבשום מצב לא בחר לחוש אותו, יהיה קרבן זה אדם או בעל חיים, ועל כך אנו נעסוק בהרחבה בחלק ב'.

בנקודה הזו אני אזכיר שהמאמר התייחס עד כה אך ורק ליחסי מין וגינאלים-מיסיונרים עדינים, בעוד גברים רבים נהנים לבעול נשים גם אנאלית ואוראלית, ופעמים רבות באגרסיביות ובתנוחות משפילות כמו למשל כשהן "על ארבע כמו כלבות" כלשונם. חלקם אף נהנים מאוד גם תוך כדי לחנוק את האישה עם הידיים או עם איבר המין שלהם. כמו כן, יחסי מין כוללים לעתים גם השפלות נלוות כשהם למשל מושכים לאישה תוך כדי בשערות, מחטיפים לה סטירות ומטיחים בה קללות מנמיכות ומשפילות.

אין זה פלא שאחת ההנאות הכי גדולות של הגברים היא לראות את הנשים בסוף האקט מורידות לקיבתן את השפיכה שלהם, זהו אקט מובהק של השפלה. גברים גם נהנים להתיז אותה על הפרצוף שלהן, וכשמתיזים הפרשת גוף, בין אם זו יריקה או נוזל זרע, על גופו של אדם אחר, ובפרט על פניו, זה ודאי לא נועד כדי להפגין כבוד כלפיו, אלא כדי לבזות אותו. זה אף מעורר אותם לחזות איך הן בתגובה מתעוותות ומתנועעות בחוסר נוחות כשתוכן רירי נדבק פתאום לפרצוף שלהן וזו הנאה סדיסטית.

וכל אלו הם עוד אקטים שהם חלק מהמיינסטרים, שהרי אין צורך להזכיר את הסדיזם המובהק השזור באקטים מיניים אחרים שחלק מהגברים נהנים לבצע בנשים הכוללים בין היתר: יריקות, קשירות, השתנות, צליפות והחדרת חפצים לתוך הגוף שלהן.

בתעשיית הפורנו הענפה כמעט ולא תמצאו סצנות רומנטיות אלא בעיקר סצנות של השפלה. יש הטוענים כי התעשייה גרמה לגברים לחשוב שכך צריך להתייחס לנשים, אך זה מעיד על בורות, כי היצע אינו משפיע ביקוש, אלא ביקוש משפיע על היצע. לדוגמה: אם מיליון מוכרים יצאו מחר לשווקים וימכרו אוויר, עדיין לא יהיו להם קונים, כי היצע אינו באמת משפיע על ביקוש. דהינו, התעשייה לא גרמה לגברים ליהנות מהשפלת נשים, אלא ההנאה שלהם מהשפלת נשים היא שהקימה את התעשייה.

אבל רגע, נשים רבות נהנות מההשפלות הללו, ובין בני זוג שאוהבים זה הרי נעשה בהסכמה, אז מדוע הקביעה היא שגברים בכל זאת מונעים מתוך סדיזם? ובכן, על מנת לאתגר את ההנחה הזו, נדרש לבדוק האם היא תקפה גם במקרי קיצון. כלומר, קחו למשל מקרה של שני אנשים: אחד נהנה לחנוק למוות ואילו השני נהנה להיחנק למוות. שניהם ייהנו מהמעשה, אך האם ההנאה של הקרבן הופכת את מי שרוצח אותו ללא סדיסט? ודאי שלא. הראשון סדיסט ואילו השני מזוכיסט. וגם במקרה של אקט מיני משפיל, עצם זה שנשים גם נהנות מזה, זה לא הופך את הגברים ללא סדיסטים, אלא זה הופך אותן למזוכיסטיות.

עתה, כאשר אנחנו מבינים שגברים נהנים לחדור לתוך גופן של הנשים ממניעים סדיסטים, נשאלת השאלה מדוע ככל שהגוף שלהן נראה יפה יותר, סימטרי יותר ומתוח יותר, כך הגברים בנבחי מוחם חשים דחף גם "לקרוע" אותן יותר?
ובכן, זה מכיוון שסדיסטית פשוט יותר כיף להרגיש כאילו "קורעים" משהו שנראה "מושלם" מאשר "קורעים" משהו שלכאורה כבר נראה "קרוע", ממש כמו שיותר כיף למשל לדפוק עוגה בפרצוף נקי, מאשר לדפוק עוגה בפרצוף שכבר דפקו בו עוגה. ומבחינת הטבע זו גם בדיוק המטרה משום שנראות מצביעה גם על איכות, וכך גם גודל הסיכוי להתרבות של גנים משובחים. 

כמו כן, מרבית הגברים גם אוהבים את הנשים כמה שיותר צעירות, משום שצעירות הן יפות יותר, תמימות יותר ונאיביות יותר מנשים בוגרות. כמה צעירות? ובכן, המינימום שמתיר להם החוק והכבוד. ולכן, בישראל למשל, מרבית הגברים לא מתביישים להודות שבעיניהם אין כמו: "לְזַיֵּן נערות בנות 18", שהן הפלא ופלא גם "במקרה" בגיל המינימום שהן מוגדרות בחוק כבגירות.

במילים אחרות, אם החברה הייתה מתירה לגברים לבעול גם ילדות בנות 13, אז מרביתם היו בועלים גם ילדות בנות 13, ואף צעירות מהן, כפי שנהוג במדינות שזה חוקי, או ללא אכיפה אפקטיבית. גברים למעשה לאורך ההיסטוריה תמיד נקרעו בין שני רצונות מנוגדים: בין הרצון שנשים תהיינה כמה שיותר מתירניות מינית על מנת להפוך את גופן למשאב זמין, לבין הרצון להגן על הנשים והבנות שלהם. ובכן, במרבית הציוויליזציות בעולם הרצון השני גבר, ולכן נחקקו חוקים שנועדו לדכא את היצר הרע. תעשיית הפרונו כמובן מודעת היטב למשיכה העזה של גברים לצעירות, ועל כן לא במקרה היא מציפה את השווקים והרשתות בסרטים שבהם מככבות בעיקר נערות בנות 18-19 עם הבטחות שנועדו לחרמן אותם, כמו: "בקושי 18" ו- "בקושי חוקיות".


מדוע נשים נהנות לקיים יחסי מין עם גברים?

בכדי לענות על השאלה באופן אובייקטיבי, אַתָּה הַקּוֹרֵא תדמיין לרגע שהיית מתעורר מחר עם איבר מין נקבי בין הרגליים, בעוד שהמוח שלך לא השתנה. האם גם אתה כמו אישה היית מתחיל ליהנות כשגברים עולים עליך וחודרים לתוך הגוף שלך? התשובה היא שלילית. לא רק שלא היית נהנה אלא גם היית חש שהם באותם הרגעים מבזים אותך ורומסים את הכבוד שלך. 

בראייה אובייקטיבית הגברים למעשה צודקים, כי תחשבו על זה לרגע, רציונלית אף אדם לא באמת היה רוצה שיחדרו לתוך גופו ויפלטו לתוכו הפרשת גוף, שלא למטרת רבייה. ולכן נשאלת השאלה מדוע נשים דווקא נהנות מזה או לפחות מסכימות. התשובה הסתמית כי הן נשים, מציינת אומנם עובדה ידועה, אך היא אינה באמת מסבירה את הסיבה, מדוע הן נהנות מזה. דהינו, מדוע בעיני גברים להיחדר על ידי גבר זה משפיל, דוחה, מבייש ומבזה, בעוד שעבורן זו דווקא חוויה שהיא די מענגת.

ובכן, הסיבה הראשונה מדוע נשים נהנות מזה כל כך, היא יצרים הפוכים מאלה של הגברים, כלומר יצרים סמי מזוכיסטים. מזוכיזם הוא פאראפיליה, הלך נפש שבו האדם בעצם נהנה לסבול כאב והשפלה כדי להגיע לסיפוק, לגירוי מיני או לאורגזמה, כלומר ההנאה הדדית של נשים וגברים, היא בעצם הנאה הנובעת מההרמוניה של שני היצרים הללו, יצרים של סאדו-מאזו. על כן, נשים שואפות שהגוף שלהן יראה "דּוֹרֵשׁ" כלשונם של הגברים. גם אם זה מחייב אותן למרוח על עצמן טונות של איפור, למרוט שערות, לעשות מניקור ופדיקור, ללכת על עקבים, ללבוש חוט דנטלי במקום תחתונים ואף לשכב על שולחן המנתחים. 

ומדוע נשים לא חשות מושפלות? ובכן, כאן הסיבה היא תרבותית. מרגע לידן, הן סופגות ללא הרף, גם מהסביבה הקרובה וגם מהמדיה, שמנקבות מצופה להיות עדינות רכות ומכילות, ועל כן להבדיל מגברים נשים לא חשות בושה להתנהג בהתאם, גם כאשר יחסי המין חורגים לגמרי "מגבולות הגזרה של הטבע", כאשר גברים למשל דוחפים את הפין שלהם לתוך הרקטום שלהן או לתוך הגרון שלהן, ואף באגרסיביות רבה, או כשהם למשל מחליטים לפלוט דווקא על הפרצוף שלהן או בתוך העכוז שלהן, כי התפיסה היא שבמיטה האישה צריכה ליהנות מזה ששולטים בה ומשפילים אותה, והיא אינה צריכה להתבייש בזה.

גברים לעומת זאת סופגים מילדותם את בדיוק ההפך, שהם כזכרים חייבים להיות אַבָּדַאי, הם נמדדים על חוזקם וקשיחותם, ואם הם לוקים בהם, הם נתפסים כפגומים. ולכן בטח אם אדם זר "יפלוש" עם איבר מינו לתוך גופם, הם יחושו השפלה גדולה. כלומר, לו רק הגברים נולדו לאותה המציאות שנשים נולדות אליה, מציאות שבה הם נמדדים על יופיים ולא חוזקם ואומץ לבם, מציאות שבה מחנכים אותם שזה בסדר גמור להיות עדינים ומכילים, אז גם הם לכל הפחות לא היו רואים בכך פגיעה בכבודם.

אגב, הציפייה מגברים להיות קשוחים ומנשים להיות יפות, לא מתבטאת רק במיטה אלא למעשה בכל סיטואציה. והנה דוגמה: אישה שתלך ברחוב ותתקל באדם אלים, לא תחוש שום בושה להתחיל לבכות, לצרוח, או לברוח, בעוד שגבר שיקלע לאותה הסיטואציה בדיוק, גם אם הוא ידע שהאדם מולו חזק ממנו בהרבה, יתבייש להתנהג באותה מוגות לב כפי שהתנהגה האישה.

סיבה שנייה היא שגם אין לנשים באמת ברירה מכיוון שכך פועלת מערכת הרבייה. בסופו של דבר כל אישה, גם האישה הכי פמיניסטית בעולם, אם היא רוצה בן זוג לחיים והיא גם רוצה ילדים, חייבת לתת לגבר לחדור לתוך הגוף שלה ולפלוט בתוכה. ליתר דיוק כך היה עד שנת 1978 שבה בוצעה לראשונה הפריה חוץ גופית, אך זהו הליך שלא נגיש למרבית הנשים בעולם. צריך גם להזכיר שמטבען נשים שונות מגברים. חלקן לא חוות משיכה מינית באופן סדיר כמוהם, אלא חוות אותה רק לעתים, וחלקן גם לא באמת מרגישות שזה החלק הכי חשוב ומשמעותי בחייהן, וגם לא מזדהות עם הסטנדרט של התרבות המינית.

אציין שנשים רבות בכל זאת שואפות להשיג גברים יצריים ודומיננטיים, הנתפסים לעתים כרעים, מניאקים ואף נשארות איתם, משום שהם נתפסים ככאלה המציעים את הפוטנציאל לאיכות החיים הגבוהה ביותר מבחינת בטיחות, הגנה, צאצאים וכבוד.


הבדלים פיזיים וביולוגים בין גברים לנשים

אין מחלוקת שגברים ונשים נולדו שונים ביולוגית ופיזיולוגית, לא רק מבחינת איברי המין. ולכן גם קל מאוד להבדיל ביניהם, ללא שום צורך להביט באיברי המין שלהם, גם אם יש בידנו תמונה רק של חלק מהפנים או של חלק מהגוף שלהם. אנחנו למעשה יכולים להבדיל בין גבר לאישה רק על סמך קולם בלבד, כמו למשל כאשר אנחנו משוחחים בשיחת טלפון עם אדם זר.

ראשית נתחיל עם עובדה בסיסית: גברים הרבה יותר חזקים מנשים, וכאשר מדובר בכוח פיזי לא ניתן לטעון שזה בממוצע, כי ההבדלים אסטרונומים. גבר ממוצע חזק יותר מ-99.9% מהנשים, כלומר אולי רק אישה אחת מתוך 1,000 נשים משתווה לגמרי בכוח שלה לגבר ממוצע. מחקרים רבים מצאו כי כוחו של גבר אחד משתווה לכוחן של לפחות שתי נשים. קחו בחשבון שקיימת גם סטיית תקן גדולה, מה שאומר שאם מדברים על ספורטאים מקצועיים, ההבדלים הם אפילו הרבה יותר דרמטיים.

גברים שוקלים כ-15% יותר בממוצע, וגבוהים יותר בכ-15 ס"מ. למשל, הגובה של זכרים אמריקאים בוגרים הוא 176.8 ס"מ, ושל נשים הוא 162 ס"מ. לנשים גם מותניים צרים יותר. כמו כן, השלד שלהן הוא פחות מסיבי, חלק ועדין יותר משל הגברים. בנוסף, כלוב הצלעות שלהן הוא גם קטן יותר, והעצמות שלהן פחות צפופות ופחות חזקות. יש להן גם פחות גידים ורצועות, והשיניים שלהן מעט יותר קטנות. מסת השריר של הנשים גם היא קטנה יותר, מכיוון שגברים ממירים הרבה יותר מצריכת הקלוריות לשרירים ולעתודות אנרגיה, ולכן הן גם חלשות יותר. לגברים גם הרבה יותר סיבים כתוצאה ממסת השריר שלהם.

בנוסף, הגולגולת של הנשים וכן עצמות הראש שלהן צרות יותר, קטנות יותר ופחות מרובעות משל הגברים. לנשים גם נפח ריאות קטן יותר בכ-56% בממוצע, ויש להן גם לבבות קטנים יותר. כמו כן, ספירת תאי דם אדומים שלהן נמוכים בכ-10%, והמוגלובין נמוך יותר ומכאן יכולת נשיאת חמצן פחותה יותר משל הגברים. לנשים יש גם פחות גורמי קרישה במחזור הדם (ויטמין K, תרומבין וטסיות דם). הבדלים אלו מביאים לריפוי איטי יותר של פצעים, וכן לסבילות נמוכה יותר לכאבים היקפיים.

מחקרים רבים שנערכו על ההבדלים בין המוח הגברי והנשי, הראו כי המוח הגברי הוא בממוצע גדול יותר מאשר המוח הנשי. אחד החוקרים הקדומים והמשפיעים ביותר בנושא זה היה פול ברוקה. בשנת 1861 הוא בדק 432 מוחות אנושיים בגופות, וגילה כי מוחם של הגברים היה במשקל ממוצע של 1,325 גרם, בעוד שמוחן של הנשים היה במשקל ממוצע של 1,144 גרם. מחקרים מאוחרים יותר הראו כי המוח של גברים גדול בכ-10%-15% בממוצע, והוא כבד יותר מהמוח של הנשים. בהשוואה בין גבר לאישה בגודל גוף זהה, קיים גם הבדל ממוצע של 100 גרם במסת המוח. ההבדל חל על כל מגוון הגדלים האנושיים.

מדדים גולמיים מראים כי גברים חזקים יותר מהנשים בכ-50-60% בפלג גופם העליון, ובכ-60%-70% בפלג גופם התחתון. מחקר אחד שעסק בכוח של השרירים במרפקים ובברכיים, מצא כי כוחן של הנשים נע בין 42% ל-63% מכוחם של הגברים, ואילו מחקר אחר מצא שלגברים כוח אחיזה בידיים משמעותית גדול יותר, גם כאשר משווים גברים לא מאומנים לספורטאיות.

מדוע הזכרים בטבע גדולים יותר וחזקים יותר מהנקבות?

ובכן, בכדי לענות על השאלה הזאת, צריך קודם להבין כיצד בעצם פועלת הברירה הטבעית (באנגלית: Natural Selection). הברירה הטבעית היא רעיון המסביר כיצד נוצרות אצל יצורים חיים תכונות מסוימות שחשובות להישרדותם. תורת האבולוציה מסבירה שתכונות מסוימות יעברו מדור לדור, בתורשה של יצורים חיים, יותר מתכונות אחרות שלהם. הסיבה שתכונות אלה יועברו יותר מאחרות היא בזכות העובדה שהן מסייעות לבעל החיים לשרוד בטבע ולהתרבות בו. כך לדוגמה, אם הג'ירפים הגבוהים ישיגו יותר מזון מראשי העצים מאשר הנמוכים, תתרבה מדור לדור אוכלוסיית הג'ירפים הגבוהים ומספר הג'ירפים הנמוכים ילך ויקטן. הסיבה היא שהג'ירפים הגבוהים ישיגו יותר מזון ויחיו יותר ובבריאות טובה יותר, בעוד שהנמוכים ישיגו פחות מזון ומשום כך יהיו יותר חולים, יילדו פחות צאצאים ויחיו פחות. כך הם יתמעטו בעוד שהגבוהים יתרבו לאורך הדורות. 

כך אירע גם בתהליכי הרבייה: בכדי להתרבות בממלכת החיות, זכרים חייבים קודם להילחם בזכרים אחרים, והמאבק ביניהם אלים מאוד ומוביל לעתים תכופות לפציעות קשות ואף למוות. כך שלבסוף רק הזכר האלים ביותר זוכה להפיץ את הגנום שלו. וככל שהתחרות התוך מינית בעולם הטבע היא חריפה יותר, כך גם קיים הבדל גדול יותר בגודל הפיזי בין הזכרים לנקבות. למשל, אצל גורילות, הזכרים שוקלים פי-2 מהנקבות, וכך גם אצל אורנגוטנים ואריות ים. אצל פילי ים הזכרים שוקלים פי-10!

כמו כן, זכרים שאנסו נקבות גם התרבו הרבה יותר מזכרים "נחמדים" שהזדווגו איתן בהסכמה, מכיוון שהם הפרו יותר נקבות. כפייה מינית מובילה לדימורפיזם מיני, וכך למעשה נוצרו הבדלים מורפולוגיים משמעותיים בין זכרים לנקבות. לדוגמה, זכרים בעלי ממדים פיזיים גדולים יותר יכלו לאנוס נקבות ביתר קלות, מאשר זכרים אחרים, ועל כן הם גם התרבו הרבה יותר מהם. בנחשי בירית מצויים למשל הוכח שלזכרים בעלי גוף כבד יותר קיים יתרון על פני נחשים בעלי גוף קטן יותר. במינים אחרים, זכרים שהם קטנים יותר מהנקבות הם בעלי כושר גבוה יותר המחפה על כך. בנוסף, שינויים מורפולוגיים רבים נוספים התהוו. למשל, לזכרי שחיניתיים יש כוסות יניקה בקצות רגליהם על מנת שהם יוכלו לאחוז בנקבות ביתר קלות בעת הזדווגות בכפייה. מאידך, אצל הנקבות האבולוציה פעלה בדיוק הפוך! ככל שהן התמסרו יותר, והיו כנועות וחלשות יותר, כך הן גם התרבו יותר, כאשר הכניעה הייתה גם למעשה חלק ממנגנון ההגנה שלהן, שייתר את הצורך לאנוס אותן, מה שעלול היה להוביל לפציעתן.

אצל בני האדם במאה ה-21, זכרים אומנם כבר לא עורכים קרבות על נקבות כמו בטבע, אולם הם עדיין נדרשים להיות הרבה יותר אקסטרוברטים מהנקבות על מנת להתרבות. לדוגמה, קחו למשל בחור מופנם וביישן: אם הוא לא יהיה אקטיבי, לא יחזר אחרי בחורות ולא יחתור לחדור לתוך גופן, הגנום שלו ייכחד! בעוד בחורה יכולה להיות פסיבית, שהרי ממילא מחזרים אחריה.

כמו כן, נקבות הן לא הסיבה היחידה למלחמות בין הזכרים. זכרים נלחמים ומתחרים אחד בשני, גם ללא נוכחות של נקבות. זכרים נלחמים בינם לבין עצמם בראש ובראשונה עבור התועלת האישית של עצמם. זכרים נלחמים במטרה להשיג משאבים, להשיג טריטוריה ומזון. זו תחרות הכרחית להישרדות של כל אחד מהם. אם הם רוצים לחיות אין להם ברירה, הם חייבים לפצוע, להרוג או לפחות להניס את האחרים. זה מבחינתם או להילחם או למות. אין פה בחירה מרצון בכלל, אין פה שאלה.

אני מכירה את החזון הפציפיסטי אך זה בולשיט. כפי שאנו רואים לאורך כל ההיסטוריה, מלחמות הן כורח המציאות. לא ניתן להימנע מהן למשך זמן רב. לעתים יש קונפליקטים בין קבוצות, או בין אינדיבידואלים, שלמעשה הדרך היחידה ליישב אותן, להכריע אותן לבסוף, היא רק באמצעות שימוש באלימות. דמיינו לעצמכם שיש רק רפסודה אחת שיכולה להכיל רק אדם אחד בלבד, ויש ארבעה אנשים בלב ים סוער, שנלחמים עליה במטרה לא לטבוע, או דמיינו תקופת צנע וקיים מזון שיכול להספיק רק לאדם אחד, ויש המון אנשים שרעבים למזון הזה. הסיכוי היחיד לשרוד במקרה הללו היא להילחם, להשמיד את האחרים.

לעומת זאת, לנקבות יש פריבילגיה ענקית שלזכרים אין, הן יכולות להרשות לעצמן לא להילחם. אומנם גם הן חייבות כמובן טריטוריה ומזון כדי לשרוד, בדיוק כמו הזכרים, אולם למזלן הרב יש מספיק זכרים בטבע שידאגו להן, מבלי שהן תצטרכנה לעשות דבר, מלבד לפתוח את רגליהן. ולכן, להבדיל מזכרים, הן יכולות להרשות לעצמן להיות הרבה יותר חלשות ופגיעות. 

הסיבה לכך היא ייעוד מגדרי. בטבע קיימת חלוקת תפקידים מאוד ברורה. בעוד גופם של הזכרים נועד כדי להשיג משאבים ולהפיץ את הגנום שלהם, גופן של הנקבות נועד לשמש אינקובטור לעוברים ולהנקת הצאצאים, ולכן הן חייבות להיות מוגנות. זו הסיבה מדוע נקבות שואפות לזכר אחד, וכך נוצרה אצלהן תגובה א-מינית, בעיקר כלפי זכרים שלא הראו רצון למחויבות. ואילו זכרים, עקב יכולתם לשכפל את עצמם בכל רגע נתון, נוטים לכיבושים מיניים רבים ככל האפשר, ומכאן נטייתם לאנוס.

בנוסף, נקבות, להבדיל מזכרים, חייבות להיות מוגנות גם עקב יכולתן לשכפל את עצמן רק מספר פעמים מוגבל, שהרי נקבה לא משנה כמה היא תתאמץ, היא יכולה לשכפל את עצמה רק פעם אחת במשך 9 חודשים, ובמקסימום 3-4 במקרים נדירים, בעוד זכר יכול תאורטית לשכפל את עצמו אלפי פעמים במשך אותה תקופה בדיוק. שימו לב למשוואות המתמטיות הבאות:
משוואה ראשונה: זכר אחד + 1,000 נקבות = 1,000 צאצאים בשנה אחת.
משוואה שנייה: נקבה אחת + 1,000 זכרים = צאצא אחד בלבד בשנה אחת.

ולכן, אם למשל מחר בבוקר יכחדו 99% מהזכרים, זה לא יפגע כלל בדמוגרפיה, כי האחוז הבודד שישרוד יוכל להפרות את כל הנקבות. מאידך, אם 99% מהנקבות תכחדנה, המין כולו יהיה בסכנת הכחדה, ומסיבה זו הטבע העדיף שהן לא תלחמנה.


עד כמה משפיע המין שלנו על חיינו?

ובכן, ההשפעה על חיינו היא אדירה. אם למשל אותו האדם בדיוק, יוולד פעם אחת בתור זכר ופעם שנייה בתור נקבה, חייו לא יהיו דומים כלל כבר מהלידה ולא רק בגלל ההבדלים הפיזיים בין זכרים לנקבות, אלא גם בגלל הציפיות השונות.

ההשפעה היא כבר מהלידה. כבר בימים הראשונים מדביקים לנו כינוי (שם פרטי) ההולם את המין שלנו. ובהיותנו בני מספר ימים בלבד, הורינו לוקחים אותנו לביתנו החדש, לחדר שהם הכינו במיוחד עבורנו, והוא צבוע ומקושט בהתאם למין שלנו. הצעצועים שאנו נקבל גם כמובן יהיו מותאמים. מבנים הרי מצופה לשחק עם גיבורי-על, חיילים ומכוניות, ומבנות עם בובות. הורינו גם ילבישו אותנו בהתאם לקוד הלבוש הנהוג בחברה: על בנים מכנסונים גזעיים, ועל בנות שמלות וחצאיות מגונדרות.

כמו כן, כל החברים שאנו נרכוש במהלך חיינו מגיל הגן, ייבחרו בהתאם למין שלנו, וכן גם התחביבים שלנו. מרבית ההורים רושמים את הבנים שלהם לחוגים אשר דורשים מהם עבודה קבוצתית, וכן הפעלת טקטיקה ותחבולה, או הפגנת כוחם, כגון: כדורסל, כדורגל, ג'ודו, אגרוף, פיתוח שרירים, שחייה, טניס, רכיבה על אופניים ועוד, בעוד את הבנות רושמים בעיקר לחוגים שהמוטיב המרכזי בהם, הוא גופן והפגנת גמישותן, כמו התעמלות, ריקוד, בלט, התעמלות אירובית והתעמלות לעיצוב הגוף.

לפני כשנה שמעתי אימא אינטליגנטית לילדה בת חמש אומרת בחיוך לחברה שלה: "הבנים לכדורגל, הבנות לפח הזבל!". המשפט הזה בוודאי מוכר לכם מהילדות. בנים בבתי ספר יסודיים נוהגים לשיר אותו כדי להקניט את הבנות ולהרגיז אותן. היא כמובן לא התכוונה להפחית מיכולותיה של בתה, הרי היא עצמה אישה קרייריסטית ומצליחה. אולם קשה שלא לתמוה איך התפיסה החברתית מבחינת תפקידי מגדר, משפיעה על העמדות האישיות שלנו כהורים, וכן על ההתנהגות של ילדינו. 

גם בבגרותנו אנו לרוב ממלאים תפקידים המותאמים למין שלנו, גם כאשר התפקידים המוצעים מותאמים פיזית לשני המינים. לדוגמה, אדם שיראה מודעת דרושים על דלת פיצרייה וייכנס לראיון עבודה, אם הוא זכר, יוצע לו בין היתר לעבוד גם כשליח, אך אם היא נקבה לא יוצע לה תפקיד שטח, אלא רק מארחת או מלצרית, גם אם היא זכתה באליפות העולם במירוץ אופנועים.

למעשה, גבריות ונשיות נתפסים כמאפיינים הפוכים. סטריאוטיפיים למאפיינים גבריים כוללים החלטיות, כושר ניתוח טכני, דומיננטיות, תוקפנות, שאפתנות, כוחניות, ביטחון עצמי ותחרותיות, ואילו מאפיינים נשיים כוללים נעימות, עדינות, רגישות, מתיקות, פאסיביות, צניעות ומסירות. מגברים גם מצפים להיות גיבורים ואמיצים, בעוד נשים נתפסות כמי שזקוקות להגנתם. כולנו הרי גדלנו על שפע סיפורי אגדות, על גברים נועזים שהצילו את חייהן של נשים. כמו כן, נשים נתפסות גם כפחדניות. ומכאן נולד הביטוי המוכר: "אל תהיו נקבות!". באנגלית הביטוי אף משפיל יותר: "!Don't be a pussy" (אל תהיו כוס!). 

גברים נוהגים להשתמש בביטויים הללו לעתים קרובות, למשל מפקדים מול החיילים שלהם או מאמנים מול השחקנים שלהם. הביטויים האלו נועדו לעודד אותם להיות אמיצים, גיבורים ונועזים. אלו תכונות שכנראה בתפיסה שלהם אינן מאפיינות נקבות. קיימים עוד ביטויים המפצירים בכם לא להתנהג כמו נקבות, כמו למשל: "תוכיחו שיש לכם ביצים" ו- "תתנהגו כמו גברים!". ביטויים סקסיסטיים נוספים יש למכביר. אחד מהם הוא ביטוי שגברים רבים נוהגים להשתמש בו ביום-יום: "מילה של גבר!". הביטוי נאמר בהקשר של הבטחה שאפשר לסמוך עליה, שכן גברים הם חזקים ומכובדים וכך גם מילותיהם, להבדיל מנשים. 

התפיסה שנקבות פחותות אינה טבועה רק בלשון הדיבור הנפוצה אלא גם בלשון חכמים, ולא רק בעת הזו, אלא מקדמת דנא. למשל, בחוגים רליגיוזיים כמו ביהדות כבר לפני 2,000 שנה מורנו ורבנו תבעו את האמרה הידועה: "בָּרוּךְ שֶׁלֹּא עָשָׂנִי אִשָּׁה".

האם גבריות ונשיות הם מאפיינים מולדים או נרכשים?

האם זכרים נולדים עם מאפיינים גבריים או שהם לומדים להיות גבריים? או האם נקבות נולדות עם מאפיינים נשיים או שהן לומדות להיות נשיים? כלומר האם גבריות ונשיות הן תכונות מולדות או נרכשות? השאלה הזו בדבר המשקל של הגנטיקה ושל תהליכי החיברות בחברה מוסיפה להיות נתונה במחלוקת. בעוד שתנאים חברתיים ממלאים תפקיד ממשי בהתפתחות, ניתן להבחין גם שהיבטים מסוימים בזהות המגדרית קיימים למעשה בקרב כל התרבויות, ומכאן שגם לגנטיקה תפקיד בכך. 

חוקרים מאז ומתמיד התלבטו עד כמה נובעות זהויות והתנהגויות של גברים ונשים כתוצאה מסוציאליזציה לעומת גורמים ביולוגיים. למשל, מחקרים על חשיפה לאנדרוגן לפני הלידה סיפקו הוכחות לכך שנשיות וגבריות נקבעות באופן חלקי ביולוגית. השפעות ביולוגיות אפשריות אחרות כוללות אבולוציה, גנטיקה, אפיגנטיקה והורמונים (הן במהלך ההתפתחות והן בבגרות). יחד עם זאת, לדעת רוב הביולוגים, ההשפעות החברתיות והביולוגיות מתקיימות באינטראקציה הדדית במהלך ההתפתחות. 

בשנת 1959 הציעו חוקרים כמו ג'ון מוני ואנקה ארהרט את תורת ההורמונים לפני הלידה. מחקריהם טוענים כי איברי המין רוחצים את העובר בהורמונים ברחם, וכתוצאה מכך נולד אדם עם מוח זכר או נקבה באופן מובהק. עם זאת, תיאוריה זו זכתה לביקורת על רקע תיאורטי ואמפירי והיא נותרה שנויה במחלוקת. בשנת 2005, מחקר מדעי שחקר הבדלי המין בפסיכולוגיה הראה כי ציפיות מגדריות ואיום סטריאוטיפי משפיעים על התנהגות, וזהותו המגדרית של אדם יכולה להתפתח כבר מהלידה.

כך או כך, מרבית החברות אינן סבלניות כלפי אדם שאינו מתנהג בהתאם למינו! מי שנולד זכר מצופה ממנו להתנהג בהתאם, ומי שנולדה נקבה מצופה ממנה להתנהג כמו נקבה. למשל, כאשר בנים משתוללים והתנהגותם סוערת או שובבה, נהוג לומר: "Boys Will Be Boys". זו אמירה סלחנית שעושה להם הנחה לאור נטייתם הטבעית להיות הרפתקנים ופעילים. אולם כאשר ילדה מתנהגת באופן דומה, אז מכנים אותה: "Tomboy", כדי ללעוג לה על כך שהיא אינה מתנהגת בהתאם למינה. ומצד שני, כשהתנהגותו של ילד נתפסת כעדינה או פחדנית, דהינו, בראיית החברה הוא מתנהג כמו ילדה, מכנים אותו: הומו, כדי ללעוג לו שאם הוא מתנהג כמו נקבה אז בטח הוא גם נהנה שמחדירים לתוכו איבר מין זכרי. בעיניהם אין עלבון גדול מזה.


נטיות מיניות נוספות כמו הומוסקסואליות

המאמר סוקר את ההתנהגות המינית של גברים דומיננטיים הנמשכים לנשים. דוחות קנסי (באנגלית: The Kinsey Reports) שיצאו לאור בשנת 1948, זוכים לעתים קרובות לאזכור כתומכים בהערכה המקובלת, ולפיה בעלי התנהגות ונטייה זו מהווים כ-90% מכלל אוכלוסיית הגברים. אך יחד עם זאת, בסיום חלק א' חשבתי לנכון להקדיש פרק קצרצר על נטיות מיניות נוספות.

המציאות אינה צבועה רק בצבעים של שחור ולבן, כלומר או שאדם סדיסט או שהוא מזוכיסט, אלא מדובר בעצם בספקטרום. דהינו, שינויים גנטיים בהליך האבולוציה עלולים להיות כמובן גם שליליים ולפגוע ביכולת ההישרדותית וביכולת ההתרבות של מי שנושא אותם, וכאשר זה קורה, אותם פריטים לאורך הדורות מתמעטים, אולם סטטיסטית הם עדיין נותרים באחוז מסוים.

אני נוהגת לפשט את המורכבות של הנטייה המינית באמצעות חלוקתה לשני מעגלים נפרדים, "תפקיד" ו- "משיכה":
1. התפקיד: הוא הבסיס של הנטייה המינית, והוא מאפיין את האדם האם הוא בעל יצרים סדיסטים או מזוכיסטים או מה שביניהם, ועל מנת שזוג באמת ייהנה, הם חייבים להיות בעלי דחפים מנוגדים, מכיוון שאחרת הם לא יצליחו ליהנות זה מזה. התפקיד הוא מולד ולא ניתן לשנותו. ובכן, אולי רק בעתיד הרחוק באמצעות ניתוח מוח או הזרקת כימיקלים שישפיעו עליו. הסולם הבא מדרג את התפקידים בין 0 לבין 6. קטגוריה נוספת בשם X, מוזכרת כדי לתאר א-מיניות (חוסר תשוקה מינית):

2. משיכה: קובעת למי אתם נמשכים, בין אם אתם סדיסטים או מזוכיסטים. המשיכה היא אומנם נרכשת, אך גם מושפעת מתפקידנו המולד, מכיוון שזה פשוט מסתדר יותר לוגית שהסדיסט הוא החזק והמחוספס, ואילו המזוכיסט הוא העדין והחלש. וזאת בעצם הסיבה מדוע סדיסטים נמשכים בדרך כלל לנשים, ואילו מזוכיסטים נמשכים בדרך כלל לגברים אך זה לא בהכרח. הסולם הבא מתאר סוגי משיכות מיניות. השניים הראשונים הן פאראפיליה לגיטימית והשאר הפרעות בהגדרתן הפסיכולוגית:

ועתה הבא נאתגר את עצמנו עם השאלה הבאה: מדוע מרבית הגברים הדומיננטיים נהנים לבעול אך ורק נשים, ולא גברים? הרי סדיסטית הם לכאורה היו אמורים ליהנות עם גבר לפחות באותה המידה, אם לא יותר, כי אז הם כביכול "מכניעים" אדם חזק כמוהם. ובכן, התשובה לכך היא פשוטה. האדם הסדיסט אינו נהנה מאתגרים ותחרויות, ממש לא, אלא דווקא מתחושת העליונות על אחרים, כלומר, ככל שהאדם שהם בועלים חלש יותר, עדין יותר וכביכול חסר אונים יותר, כך הם גם נהנים יותר.

אתן לכם דוגמה מוקצנת. להבדיל אלף אלפי הבדלות, אם למשל תבדקו לאורך כל ההיסטוריה האנושית המתועדת, תיווכחו למשל שרוצחים סדרתיים (שעליהם אין חולק שהם סדיסטים), הקרבנות שלהם ב-99.9% מהמקרים לא היו גברים שריריים, אלא נשים צעירות, נערות ונערים, ואף ילדות וילדים קטנים. הם כמעט תמיד מחפשים קרבן שיהיה להם הכי קל להתעלל בו.

ובכל זאת, במקומות שנשים אינן נגישות כמו למשל בבתי הסהר, גברים דומיננטיים אכן בועלים גברים, ככל שזה מתאפשר. הם אומנם באותם הרגעים נהנים הרבה פחות, אך הם עדיין נהנים, אף על פי שהם מעדיפים נשים, והם סטרייטים לגמרי. ולמעשה גם אז הם כמעט תמיד יבחרו בגברים שהם הכי עדינים, "נשיים", גם בהתנהגות שלהם וגם במראה החיצוני שלהם.

✺ חלק ב' - יחסי מין בכפייה ✺

עד כאן היה החלק הראשון של המאמר, שבו נלמד מדוע גברים הטרו נורמטיביים נהנים כל כך לקיים יחסי מין עם נשים. בחלק זה נחקור מה קורה במדינות, בתרבויות ובמסגרות שבהן הם יכולים פשוט לאנוס אותן, מבלי בכלל לשאול אותן.

לפני כמאה שנים העמיד זיגמונד פרויד בפני התרבות האירופית של זמנו מראה. מן המראה הזאת השתקפו פנים מפחידות. כמעט כל גבר, אמר פרויד, מתמודד לעתים עם דחף עז לרצוח ולאנוס. אירופה התחלחלה. הנאצים, שהפכו את הדרוויניזם החברתי לאידיאולוגיה מפלצתית, שרפו את ספריו של פרויד בכיכרות של וינה וברלין. אבל הוא צדק.
ועתה, שימו לב לנתון המצמרר הבא שנלקח ממחקר מקיף שנערך בשנת 1992 באמצעות המכון לקרבנות פשע בארה"ב, וממנו עולה שבין 30% ל- 35% מהגברים היו אונסים, לו רק הם היו יודעים בוודאות מוחלטת שהם אחר כך לא היו נתפסים.

רגע, האם באמת קיים מכנה משותף בין גברים נורמטיביים הנוהגים לקיים יחסי מין עם נשים בהסכמה, לגברים שאונסים? ובכן, הדרך שונה אך המניע זהה, כי גם אלה וגם אלה פועלים בסופו של דבר כדי לספק את אותו היצר, היצר המיני שלהם.

כאשר גבר נכנס עם אישה למיטה, גם אם בהסכמה מלאה, ובטח אם זו גם אישה שזה עתה הכיר, הוא הרי עושה זאת כדי בעצם לְזַיֵּן אותה, לִטְחֹן אותה, כפי שהגברים עצמם הרי מכנים את המעשה בלשונם. ההנאה שלו היא מעצם החדירה לתוך הגוף שלה, מהתחושה שהוא כביכול קורע אותה, ומאיך שהוא לבסוף מביא בה מטח של השפרצות משפילות, וממלא אותה בהפרשת הגוף שלו. כלומר ההנאה שלו היא מתחושת העליונות, ההתעלות והבעלות על האישה, וזו בעצם הנאה סדיסטית. ולכן הגבול העובר בין פאראפיליה לגיטימית לפתולוגיה, תלויה רק בשאלה האם הוא עושה זאת בהסכמה מלאה שלה, או לא.

מרבית האנסים חותרים לקיים יחסי מין עם קרבנותיהם, ממש כפי שגברים נורמטיביים חותרים לקיים יחסי מין עם נשותיהם, והסיבה היחידה שהם אונסים, היא רק כי הם יודעים שהן לעולם לא היו מסכימות מרצונן החופשי, או לפחות לא בתווך המידי. מכיוון שאנסים אלו "רק" רוצים לקיים יחסי מין עם הקרבנות שלהם, וזה מבחינתם מספיק כדי להביא אותם על סיפוקם, הן עוברות בדר"כ אונס יחסית "קל" ולרוב יוצאת ללא פגיעות פיזיות חמורות, מלבד חבלות העלולות להיגרם להן מהמאבק בהם.

אולם, חלק מהאנסים הם סדיסטים באופן כל כך קיצוני, שהם אף יאנסו אישה גם אם הם יכלו לקיים עמה יחסי מין בהסכמה, משום שכל הנאתם היא מהמאבק שלה, מהבכי שלה, ומהסבל האמתי שלה. מבחינתם זו ההנאה האולטימטיבית שרק היא יכולה להביא אותם על סיפוקם. חלקם אף יפליאו בה תוך כדי את מכותיהם, ויענו אותה, על מנת להגביר את הריגוש שלהם. הגברים הללו הם חסרי אמפתיה בצורה כל כך קיצונית, עד כדי כך שאפילו כדי להפיק הנאה רגעית של מספר שניות בודדות, אין להם כל בעיה לגרום לקרבן שלהם גם נזק קבוע. האונס אכזרי ביותר, ועלול להותיר חבלות קשות מאוד בגופו של הקרבן.

על מנת להבטיח את האונס, אנסים בוחרים בקפידה רבה את הקרבנות שלהם עפ"י מידת פגיעותן ונגישותן, ואת זירת האונס. הם בוחרים תמיד בחסרות ישע שלא תוכלנה להם, ואונסים אותן במקום שבו אף אדם לא יוכל לשמוע את זעקותיהן ואניותיהן.

נתונים סטטיסטיים על מעשי אונס זמינים בדר"כ רק במדינות מתועשות. כמו כן, מחקרים רבים מציגים נתונים אפלים מאוד: כ-90% ממקרי האונס כלל אינם מדווחים! הסיבות הן שונות בין מדינה למדינה, אך הן נובעות בעיקר מפחד מנקמה, בושה, חשש מנידוי, תביעה (למשל עקב חוקים מקומיים נגד יחסי מין לפני הנישואין), וספק באכיפת החוק והעמדתו של הפושע לדין.

מדו"ח סטטיסטי של האו"ם שהופק ממקורות ממשלתיים, הראה כי למעלה מ-250,000 מעשי אונס או ניסיונות אונס נרשמו על ידי מערכות האכיפה בעולם מדי שנה. הנתונים המדווחים כיסו 65 מדינות, ואינם כוללים, וכמובן, גם לא יכולים לכלול מעשי אונס שכלל לא דווחו, וכן גם לא מעשי אונס שלא מוגדרים כעבירות (למשל אונס בנישואים במדינות רבות אינו עבירה). 

הנה למשל הסטטיסטיקה מקפיאת הדם באחת מהמדינות המובילות בטבלה:

1. דרום אפריקה
- על פי נתוני המשטרה הרשמיים כ-50,000 נשים נאנסות במדינה הזו מדי שנה. ההערכות הן שהמספר גבוה פי-10.

מדו"ח חדש של מועצת המחקר הרפואי (MRC) עולה הנתון הבא הבלתי נתפס: יותר מרבע מהגברים בדרום אפריקה אנסו, וכמעט מחציתם אנסו יותר מאישה אחת. המחקר נערך במחוז הכף המזרחי בקוואזולו-נטאל, תוך שימוש במודל של של מרואיין אחד מכל אחד מ-1,738 משקי בית, בכל קבוצות הגזע, וממגוון רקע סוציו-אקונומי באזורים כפריים ועירוניים כאחד. מכלל הגברים שאנסו, 62% ענו כי הם אנסו אישה אחת, 23.2% אנסו שתיים עד שלוש נשים, 8.4% אנסו ארבע עד חמש נשים, 7.1% אנסו שש עד עשר נשים, ו-7.7% אנסו יותר מעשר נשים, נכתב בדו"ח. כאשר הגברים נשאלו על הגיל שלהם בפעם הראשונה שהם אנסו אישה או ילדה, 46.5% ענו שהם היו בני 15-19, 27.4% היו בני 20-24, ו-6.9% היו בני 25-29.

ההערכות הן כי כ-500,000 נשים, נערות וילדות נאנסות מדי שנה בדרום אפריקה, וכי רק אחד מכל 25 הגברים המואשמים באונס מורשע. מוגוגוצי מפלפיצה, דובר EngenderHealth, עמותה בינ"ל המקדמת בריאות מינית ורבייה ביישובים עניים, סיפר ל-IRIN כי מהעריסה הילד נשטף במסרים שגברים צריכים לקיים יחסי מין עם כמה שיותר נשים, וזו זכותם לאנוס אותן. מוגוגוצי ציין שהאונס במדינה הזו הוא כה שכיח, עד כדי כך שגברים לא יכולים לשחק עם האחייניות שלהם מבלי לעורר חשד.

מעשי האונס ההמוניים, הם אחד הגורמים העיקריים לכך שבדרום אפריקה יש את את מספר הגבוה ביותר בעולם של אנשים הנושאים את הנגיף HIV / איידס, כ-5.5 מיליון בני אדם מתוך אוכלוסייה של כ-48 מיליון איש! ועל כן האונס אכזרי עוד יותר, שכן האנס לא רק אונס את האישה, אלא הוא גם מדביק אותה ביודעין במחלה קטלנית ואיומה. הרוע האנושי הוא בלתי נתפס.

כמו כן, מעשי אונס רבים בדרום אפריקה מתבצעים על ידי קבוצה של גברים ומכונים אונס קבוצתי, באנגלית: Gang Rape. הם אונסים את קורבנותיהם בזה אחר זה, תוך שהם מחפים אחד על השני. אחד מהמקרים שזכו לתהודה בעולם, היה אונס מחריד של אישה בשם ביישואה שנאנסה ע"י שמונה גברים שפרצו לביתה בטמיסה, עיירה במזרח יוהנסבורג, בשנת 2005. האומללה הובהלה לאחר מכן ברחובות, כשהיא עירומה, לפני שהיא נאנסה שוב על ידי כנופיה אחרת ליד בור להטלת צרכים. 

בדומה למקרי אונס אחרים, גם תיק זה סבל מעיכובים רבים, שהרי נטל ההוכחה במדינה זו הוא על המתלוננות תוך אשמתן פעמים רבות שהן לבשו בגדים חשופים ומפתים, ואף העלאת תהיות כמו מדוע הן הסתובבו בחוץ בשעות הלילה המאוחרות. ומה תעשנה האומללות? הרי בדרום אפריקה אין כמעט תחבורה ציבורית, ועל כן נשים רבות נאלצות ללכת מרחקים ארוכים. האנסים זוכו עשרים פעמים בבית משפט מקומי בטרם התיק הועבר לביהמ"ש הגבוה ביוהנסבורג בלחץ של הארגון POWA.

שיתוק של קרבנות אונס

באופן לכאורה לא הגיוני, קרבנות אונס רבות לא נלחמות, לא מתנגדות ולא צועקות, או חדלות להתנגד לאחר מאבק קצר, וכביכול "נותנות" לתוקף לאנוס אותן. תגובה זו העלתה בעבר הרחוק את הטענה שלפיכך במקרים אלו אין מדובר באונס, מכיוון שהאישה הרי לא התנגדה. אך בשנות השלושים של המאה הקודמת, ביוכימאים ואנדוקרינולוגים כמו הנס סלייה, טבעו לראשונה את המושג "דחק" (באנגלית Stress), וגילו שבמצב של סכנה מוחשית, המוח מפעיל תגובה אבולוציונית לא רצונית.

התגובה היא חלק ממנגנון הקרוי: "הילחם, ברח או קפא" (באנגלית: Fight, Flight or Freeze), והיא קיימת אצל מגוון רחב של יצורים. המנגנון מופעל במצבים בהם קיימת סכנה מוחשית ומידית לחייו של הקרבן, למשל למראה חיה טורפת. האותות המעידים על סכנה מועברים מאיברי החישה, בעיקר מהעיניים, מהאף ומהאוזניים, אל חלק במוח שנקרא אמיגדלה, שמשמש מעין "חדר מצב". מאזור זה נשלחת הפקודה תוך חלקיקי שנייה, להכין את הגוף לתגובה באמצעות הפעלת המנגנון. כדי שתבינו עד כמה ההחלטה ב"חדר מצב" מתקבלת במהירות, הנה דוגמה: אם תלכו על מדרכה, ופתאום תשמעו חריקת בלמים חזקה מאחוריכם, המוח שלכם ישגר נירונים לרגליים שלכם שיעיפו אתכם הצידה הרבה לפני שתבינו מה קרה בכלל.

מחקרים על חולדות הראו שאחד המדדים המשפיעים על ההחלטה האם להילחם, לברוח או לקפוא במקום, הוא המרחק מהגורם המאיים ויחסי הכוחות. אם הטורף רחוק מספיק, הקרבן בוחר כמעט תמיד לברוח. אם הטורף קרוב והקרבן מרגיש שהוא מסוגל להילחם בו, הוא יעדיף להילחם. ואם הטורף קרוב מאוד ואין לו סיכוי נגדו, הוא בוחר כמעט תמיד לקפוא במקום. תגובה זו מוכרת בטבע והיא מתרחשת במצבים שבהם אין שיוון בין הטורף לקרבן, ולמעשה הסיכוי היחיד של הקרבן לשרוד הוא לקפוא כדי שהטורף לא יבחין בו, או כדי שיחשוב שמדובר בחיה פצועה ואולי אף בנבלה, ובכך לייתר את הצורך להכניעו.

כך גם במקרה אונס. התוקף הוא למעשה טורף ומאיברי החישה של האישה מתקבלות אותות של סכנה ברורה ומידית לחייה. מוחה אשר אמון על המשך קיומו של האורגניזם שלה, בוחר את התגובה שתוביל לסיכוי הגדול ביותר לשרוד את התקיפה. אם מתקבלת ההחלטה לקפוא, המוח שלה משחרר דרך זרם הדם שלה מגוון כימיקלים הגורמים להרפיית השרירים שלה, ולהשבתת מערכות בגוף שלה שאינן דחופות. מרגע זה היא חשה למעשה חוסר תחושה ויכולת לזוז, ולמעשה שיתוק מוחלט.

קרבנות אונס עוברות חוויה נפשית מחרידה ולאחר התקיפה נותרות עם הטראומה, הכאב והמצוקה לכל חייהן:
- 94% מקרבנות אונס חוות תסמינים של הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) במהלך השבועיים שלאחר האונס.
- 30% מקרבנות אונס מדווחות על תסמינים של PTSD 9 חודשים לאחר האונס.
- 33% מקרבנות אונס שוקלות התאבדות.
- 13% מקרבנות אונס מנסות להתאבד / מתאבדות.
- 70% מקרבנות אונס חוות מצוקה קשה. אחוז גדול הרבה יותר מקרבנות של כל פשע אלים אחר.  

ובכן, עד כה הובאו רק מקרים, וכן סטטיסטיקה מקפיאת דם שבהם האנס או קבוצה מצומצמת של אנסים פועלים לבדם, והם מוגדרים בחברה שמתוכה הם פועלים 'פושעים' ו- 'עבריינים'. ועל כן, לאחר האונס, הם נמלטים מהזירה או מאיימים על הקרבנות שאם הן תעזנה לספר מה הם עוללו להן, יבולע להן. אם הם לבסוף נתפסים ומורשעים, הם נושאים בעונש!

אולם, בחלק הארי מהמקרים, המצב מחריד עוד יותר, שכן האנסים פועלים בתוך חברה או מסגרת שמתירה להם לאנוס נשים, ולעתים היא אף מעודדת אותם. במקרים שעתה נרחיב עליהם: אונס בנשואים, אונס בעתות מלחמה, ואונס נקמה.


אונס בנישואים (Marital Rape)

בניגוד לתפיסה הרווחת, רוב המוחלט של מעשי האונס אינם מתרחשים בסמטה אפלה, אלא בביתו של הקרבן או של התוקף, והם גם לא מבוצעים באופן חד פעמי על ידי אדם זר רעול פנים אלא דווקא על ידי אדם מוכר הנוהג לאנוס את הקרבן בשגרה. ומה שהכי מזעזע הוא שבמרבית המקרים הקרבנות אפילו לא יכולות להתלונן כי הגברים שאונסים אותן לא עוברים על החוק.

לפני שנצלול לתופעה הנרחבת והמזוויעה הזו, חשוב ראשית להבין את היסודות ההיסטוריים שהולידו אותה ומאפשרים אותה, מכיוון שללא הבנתם, זה בלתי נתפס להבין מדוע היא קיימת. מדוע חברות רבות בעולם מתירות לבעלים לאנוס את נשותיהם. ובכן, באופן מפתיע נתחיל דווקא עם בשורות מקומיות טובות: במדינת ישראל אונס בנישואים אינו חוקי ונחשב לפשע חמור, וקיימת אכיפה יחסית נוקשה בכל הנוגע לזכותה של אישה על גופה, לפחות באוכלוסיה היהודית ובפרט ב-20 שנה האחרונות.

ועתה נחזור לקרקע המציאות, כי הרי ישראל היא נקודה זעירה על הגלובוס, ובכלל רק כ-15% מהאנושות מתגוררת במדינות המערב החולקות את אותם ערכים ונורמות. מרבית הנשים בעולם מתגוררות במדינות כמו: הודו, סומליה, אפגניסטן, סעודיה, פקיסטן, תימן, ובעוד עשרות מדינות נוספות, שלוּ אתם הייתם מתגוררים בהן, הדבר האחרון שהייתם רוצים זה להיות אישה. במדינות האלו, משטר האב מהווה מרות שחלה על נשים, ילדים ורכוש, ובמובן הרחב נישואים הם למעשה מוסד של שליטה ופריבילגיה גברית, כאשר התפיסה היא שתפקיד האישה הוא לספק את כל צרכיו של ראש המשפחה, לרבות צרכיו הגופניים.

וזה עוד המצב במאה ה-21, בעוד מצבן של הנשים לאורך אלפי שנות היסטוריה היה עגום הרבה יותר, ובאופן אירוני דווקא האסלאם שהתפתח מאוחר יותר במאה השביעית, כמו גם דתות אחרות, הם אלו שהכירו לראשונה בנקבות כבנות אדם. החברות בתקופת הקדם-אסלאם היו שבטיות שאמונותיהן היו פגניות. מעמדן של הנשים היה בכי רע, והיו נטולות כל זכויות.

התפיסה שהגבר הוא ראש המשפחה ואילו האישה כמו גם ילדיו הם רכושו, הייתה קיימת בכל העולם. במשפט הרומי למשל אבי המשפחה היה ראש המשפחה, ותחת הסמכות שלו היו כל בני הבית, למעט בנות נשואות. לאב הייתה הזכות החוקית ("כוחו של האב") להחליט על גורלו של כל יילוד שלו, וכללה גם את הסמכות למכור את בניו כעבדים, ואת בנותיו כשפחות, ואף להוציאם להורג כאשר הם לא התנהגו לראות עיניו. הזכות הזו נבעה מהתפיסה כי מי שיצר יכול גם להרוס את מה שיצר.

ביוון העתיקה למשל, האישה יכלה לשהות בבית רק בתחום שהוקצה לה. הבית היה מחולק למספר אזורים ביניהם: מגורים, בישול, חצר, מחסנים. החדר המרכזי בבית היה חדר הגברים, "האנדרון", שבו ישבו הגברים והאורחים שלהם, וגם סעדו בו. לנשים נאסרה הכניסה אליו. הן ישבו במקום נפרד, קרוב לאזור הבישול, וגם אכלו בנפרד מהבעלים שלהן. בדרך כלל חדרי הנשים נמצאו בקומה העליונה, והן ישנו ביחד עם הילדים. הגבלת מקומן של הנשים כמובן לא הצטמצמה רק לתחום הבית, אלא גם לתחום הציבורי והחברתי. נאסר עליהן לצאת מהבית, אלא רק לאירועים מיוחדים, וגם אז רק בלוויית הבעלים שלהן.

עם פרוץ האסלאם בחצי האי ערב, השתנה במעט מעמדן של הנשים. הקוראן העניק להן לראשונה זכויות שלא היו להן בעבר, ואולם אין הוא מנחה ליישם אותן באופן מלא וכולל אך ורק זכויות קוסמטיות. למשל, גברים עדיין יכולים להינשא למספר נשים, בעוד נשים יכולות להינשא רק לגבר אחד. כפי שכתוב בקוראן (4:3): "תתחתן עם נשים לבחירתך, שתיים או שלוש או ארבע"

ההלכה האסלאמית למעשה שיקפה את הלך הרוח בחברות הקדומות שגברים נעלים יותר מהנשים. ככתוב בקוראן (2:228): "הגברים מדורגים מעליהן (מעל הנשים)". ולכן, בבתי המשפט למשל נדרשת עדות של שתי נשים כדי שתהיה שקולה לעדות של גבר אחד, ככתוב בקוראן (2:282): "וקרא להעיד מבין אנשיך שני עדים, אך אם לא ימצאו שני גברים אז גבר ושתי נשים". בספר צחיח אל-בוח'ארי (6:301) מוחמד אף מסביר מדוע עדות אישה פחותה מעדות גבר: "זו המגבלה באינטליגנציה שלה".

בעיני הנביא מוחמד, נשים מטבען אינן יכולות להיות טהורות, ועל כן מרבית אוכלוסיית הגיהינום מורכבת מנשים ככתוב בספר צחיח אל-בוח'ארי (2:28 ו-54:462): "נשים מהוות את רוב דיירי הגיהינום". בספר קאנז אל-אוממל (22:10) אף מוערך כי 99% מהנשים מגיעות לבסוף לגיהינום. בספר סֻנן אבו דאוד (2155), נשים אף משולות לשפחות וגמלים ביחס ל"רוע" שלהן.

כמו כן, על פי האסלאם חל איסור לכנות מלאכים בשמות של נקבות, שהרי מלאכים הם יצורים נשגבים, אצילים ונעלים. מותר לכנות אותם רק בשמות זכריים, ככתוב בקוראן (53:27): "אלו שלא מאמינים בעולם הבא, מכנים מלאכים בשמות של נקבות". בקוראן נשים אף מושוות ללכלוך ולמחלה, ככתוב (5:6): "אם אתם טמאים, טהרו את עצמכם. אם אתם חולים או במסע, או שהיה לכם קשר עם נשים, ואינכם מוצאים מים, לכו לקרקע נקייה וגבוהה ושפשפו את הפנים ואת הידיים איתה (עם העפר)".

בפסוקים אחרים, הנביא מוחמד אף משווה נשים לחמורים ולכלבים, כמוהם ביכולתן להסיט את תשומת לבו של גבר מתפילה, ועל כן הן מפרות ומבטלות אותה, ככתוב בספר מסנד אבן חנבל (2:2992): "נשים, כלבים וחמורים מבטלים תפילת גבר". התייחסות דומה לנשים מופיעה גם בספר סֻנן אבו דאוד (2:704): "השליח של אללה אמר: כשאחד מכם מתפלל ללא סוטרה, כלב, חמור, חזיר, יהודי, מגיאן ואישה ינתקו את תפילתו, אולם זה יספיק אם הם עוברים לפניו במרחק של מעל לזריקת אבן". בספר ג'מאל אל-ביאן, הנביא מוחמד בדרשת הפרידה שלו אף קורא לגברים להתייחס לנשים כמו שמתייחסים לחיות המשק, ככתוב (9:1754): "התייחסו אל נשים היטב שכן הן (כמו) חיות המשק שלכם, ואינן מחזיקות בעצמן דבר (לא רכוש ולא כסף)".

ומה קורה אם הנשים לא מצייתות לגברים או שהן חלילה לא מתנהגות כראוי? ובכן, הנביא הקדוש מתיר לגברים להכות אותן, אם הן לא מותירות להם שום ברירה אחרת, ככתוב בקוראן (4:34): "יש נשים מסוימות שאינן משנות את דרכיהן ללא מכות". אולם עם מספר הגבלות: "במקרה זה, היא (האישה) לא תוכה בפנים, או באכזריות, או באופן שעשוי להשאיר סימן על הגוף". 

עתה לאחר שהזכרנו ממש על קצה המזלג, על רגל אחת, את מצבן העגום של הנשים לאורך אלפי שנים, ומעמדן הנחות, יהיה קל יותר להבין מעין צמחה התפיסה המעוותת באזורים רבים בעולם שאונס נשים בנישואים זה דבר טבעי ולגיטימי.

אונס בנישואים הוא קיום של יחסי מין שלא בהסכמה בין בני זוג במשפחה. צורה זו של יחסי מין בכפייה היא נרחבת, ולא הוכרה בעבר באף מדינה כאונס, ועדיין במדינות רבות זה לא זוכה להתייחסות בחוק, וגם אם כן, זה נאכף רק לעתים נדירות. תופעה זו מיוחסת להשקפה המסורתית בת אלפי שנים, שנשים מחויבות לספק את הבעלים שלהן, זה חלק מחוזה הנישואין, ולכן אם הן אינן מתמסרות שהרי הן משתמטות מחובתן הבסיסית ביותר, ובכך לא מותירות לבעליהן ברירה אלא לאנוס אותן.

ולהלן הנתון מקפיא הדם: בשנת 2019, כ-2.6 מיליארד נשים עדיין מתגוררות במדינות שבהן מותר לבעלים שלהן לפי החוק לאנוס אותן. במפת הגלובוס למטה מוצג המצב העגום במאה ה-21 (לא לפני 500 שנה), על פי חלוקה למדינות:
מדינות בשחור: מותר לגברים לאנוס את נשותיהם, אם הן מסרבות לספקם. זו אינה עבירה פלילית.
מדינות בוורוד: מותר לגברים לאנוס את נשותיהם, אם הן מסרבות לספקם, כל עוד הם לא פרודים חוקית. 
מדינות בכתום: אונס נשים בנישואים הוא צורה של אלימות במשפחה שאינה פלילית.
מדינות באדום: אונס נשים בנישואים הוא עבירה פלילית.

להלן רשימת המדינות שחוקתן מתירה לגברים לאנוס את נשותיהם, אם הן מסרבות לספק אותם. עדכנית לשנת 2019: אפגניסטן, אלג'יריה, אנטיגואה וברבודה, איי בהאמה, בחריין, ברבדוס, בוצואנה, הרפובליקה המרכז אפריקאית, סין, קונגו, מצרים, אריתריאה, אתיופיה, גמביה, האיטי, הודו, איראן עירק, ג'מייקה, מרוקו, טנזניה, כווית, לאוס, לוב, האיים המלדיביים, ירדן, ניגריה, עומאן, סנט לוסיה, ערב הסעודית, דרום סודן, סינגפור, ונואטו, סרי לנקה, סוריה, טג'יקיסטן, טובאלו, איחוד האמירויות ותימן. בבנגלדש ובמיאנמר מותר לגברים לאנוס את נשותיהם בתנאי שמלאו להן 13 שנה, ואילו בברוניי 14 שנה. 

למשל בקונגו, סעיף 444 לחוק המשפחה קובע כי נשים מחויבות לציית לבעליהן, ואם רצונם לבעול אותן, אין להן זכות לסרב. על כן, אם הן מסרבות, מותר להכות אותן עד שהן מסכימות להתמסר. הפרקטיקה מכונה: "אהבה קשוחה" (tough love).

ואלו המדינות שמותר לגברים לבעול גם ילדות במסגרת נשואים. בסעודיה ילדות בכל גיל. בתימן "רק" ילדות בנות 9 ומעלה. בפיליפינים, באנגולה ובמקסיקו רק ילדות בנות 12 ומעלה, ובסך הכול ב- 51 מדינות בעולם מותר לבעול גם ילדות בנות 14. בתמונה למטה נראית כלה בת 8 מחג'ג'ה, בצפון מערב תימן. הילדה האומללה הזו ששמה רואן מתה ב- 8 בספטמבר 2013 בליל הכלולות שלה, לאחר שדיממה למוות כתוצאה מקרע עמוק בתוך הנרתיק שלה שנגרם מהחדירה של בעלה בן ה- 40.

למעשה משחר ההיסטוריה, ועד שנות השבעים של המאה העשרים לא היה אפשרי בכל התרבויות, לרבות במדינות המשפט בצפון אמריקה ובחבר העמים הבריטי, להרשיע גברים באינוס נשותיהם, מכיוון שהחוק העניק להם פטור מאחריות פלילית. השקפה זו הומחשה בחוות הדעת של המשפטן סר מתיו הייל אשר עמד בראש מערכת המשפט האנגלית והתפרסמה בשנת 1736: "מעצם ההסכמה ההדדית וחוזה הנישואים, מסרה עצמה האישה לבעלה בעניין זה, ואין היא יכולה לסגת מהסכמתה".

על פי דוקטרינה זו, אונס בחיי נישואים נתפס למעשה כבלתי אפשרי, אוקסימורון. הרי לבעל קיימות זכויות קניין על אשתו, והוא יכול לעשות בה כרצונו. דוקטרינת הייל רווחה בקרב מדינות המשפט המקובל עד לשנות השבעים של המאה העשרים. לאחר מכן, החליפו אותה טיעונים שונים. למשל, הטיעון שאונס ע"י הבעלים הוא כל כך שכיח שהפללתם תציף את מערכות השפיטה בתלונות נקמה או סחיטה של נשים. טיעון נוסף שנטען על ידי המשפטן גלנוויל ויליאמס, היה כי האפשרות לתבוע את הבעל תתן לנשים כוח רב מדי, וזה לדעתו של ויליאמס, חמור הרבה יותר מהחופש שיינתן לגברים לאנוס את נשותיהם.

כך גם ההתייחסות לאונס נשים בנישואים באסלאם. עפ"י הקוראן, לגברים הזכות לבעול את נשותיהם בכל עת, כאשר הנשים משולות לאדמה המוכנה להזרעה, ככתוב בקוראן (2:223): "נשותיכם הן כמו האדמות שלכם, תבואו אליהן מתי ואיך שתרצו". קיימת מחלוקת בנוגע לאמירה 'איך שתרצו', האם הכוונה למשל גם ליחסי מין אנאליים, שהרי זה סותר פסוק אחר (8:3365). ואילו בספר צחיח אל-בוח'ארי, אחד מששת הספרים הקאנונים, הנחשבים לחשובים ביותר באסלאם הסוני, בפסוק (62:81), הנביא מוחמד קובע: ''התנאים שהכי צריך לציית להם הם התנאים המאפשרים לכם ליהנות מהחלקים הפרטיים (של הנשים)", כלומר, התנאים של חוזה הנישואין. במילים אחרות, בעיני מוחמד, הדבר הכי חשוב שאישה מביאה לנישואין נמצא בין רגליה.

אונס על ידי אדם זר הוא טראומתי מאד, אך הוא בדרך כלל מאורע חד-פעמי והיותו אונס ברורה, והקרבן יכול שלא לראות יותר את האנס. אונס בנישואים לעומת זאת הוא חלק ממערכת יחסים של שליטה ואלימות והוא חוזר על עצמו. לקרבנות אין ברירה והן נאלצות להמשיך לחיות, וכמו כן גם לישון לילה לילה באותה המיטה במשך כל חייהן עם הגברים שאונסים אותן, מכיוון שבחלקים רבים של העולם קיימת סטיגמה קשה לגירושין, או שהם בלתי אפשריים בשל חוקי גירושין מקשים וכדומה. חלק ניכר ממקרי האונס בנישואים נעשים בהסכמה מדומה, כביכול ללא אלימות. האומללות לא רוצות אך הן אינן מתנגדות, מתוך פחד ואימה שאם הן תתנגדנה הן תחטופנה מכות, וכמו כן מההבנה שממילא אין בכוחן וביכולתן להדוף אותם מעליהן.

נשים שנאנסו על ידי בעליהן סובלות מפחד וחרדה, אך ההשלכה הנפשית הנפוצה ביותר היא הפרעת דחק פוסט טראומטית, ושכיחותה אצל נשים שנאנסו על ידי בעליהן היא כ-64%. אונס בנישואים הוא בעל נזק פיזי ונפשי רב יותר מאונס על ידי זר. 

אחת התוצאות ההרסניות של אונס בנישואים היא תחושת הבושה והאשמה הקשה. נשים רבות מאמינות שהאשמה היא בהן, מכיוון שבחברות הללו אסור לאישה לסרב לספק את בעלה, או שהן תולות את התופעה בכך שיש להן חוסר התאמה מינית. לעתים הן אף מאמינות כי הן "נתנו לבעליהן סימנים לא נכונים", וכי אם הן תסרבנה לספק אותם, הן תחשבנה "נשים רעות".

נשים רבות מאמינות כי אין להן את הזכות לסרב לבעליהן. למעשה, פעמים רבות נשים שנאנסות אינן מזהות עצמן ככאלה. זו תופעה שכיחה במדינות מתפתחות, שם רווחת האמונה כי הבעל זכאי לבעול את אשתו בכל פעם שחפצה נפשו, ואם האישה מסרבת, זכותו להפליא בה את מכותיו. נשים אלו הן לרוב אנאלפבתיות ובעלות השכלה נמוכה, חלקן נישאות בגיל צעיר מאד. בבנגלדש למשל, 45% מהנשים נשאות בגיל 15 והן תלויות בבעליהן כל חייהן. אין להן יכולת לפרנס את עצמן או את ילדיהן.

לעתים קרובות הנשים צריכות למעשה לבחור בין מין לא רצוי לבין אלימות קשה, או נטישה אשר תוביל אותן לחיי עוני מחפיר. בנוסף, נשים עשויות להישאר עם בעליהן האלימים גם מתוך נאמנות, אהבה ומסירות, משום שעזיבתם תקשה עליהן רגשית.


כבוד המשפחה (Family Honor)

בכל החברות והתרבויות לאורך ההיסטוריה, וגם כיום, בפרט בחברות שמתקיימת בהן אנרכיה, ונעדרות שלטון וחוק ואין צדק, ואיש הישר בעיניו יעשה, משפחות וחמולות נדרשות כל הזמן לשדר עוצמה, כוח ומוניטין עז, על מנת להרתיע את אויביהן, הן לצורכי הגנה כדי למנוע גנבת חפצי הערך שלהם, במיוחד אצל עמים נוודים, והן לצורכי תקיפה על מנת להשיג משאבים. ולכן מושג הכבוד המשפחתי חשוב ביותר בקהילות מוסלמיות, הינדיות וסיקיות רבות. בתרבויות הללו הכבוד הוא בעל ערך מרכזי.

ובחברות הללו, גברים נחשבים למקור הכבוד או מחוללי הכבוד, בעוד ההשפעה היחידה שיכולה להיות לנשים על הכבוד היא רק לרמוס אותו, על כן גברים נתפסים כמי שמביאים הרבה יותר כבוד למשפחתם מאשר הנשים. הסיבה לדיסקרימינציה בין המינים נעוצה בתפיסה שבעוד שהגברים משדרים כוח ועוצמה עקב חוזקם והיותם מכונת הרג בשדה הקרב, נשים משדרות חולשה ורפיון בגלל תכונותיהן הנשיות, וכן הן גם נתפסות כפתיות, אימבציליות וקלות דעת להבדיל מהגברים שהם ברי דעת.

כמו כן, נשים מעצם היותן בעיני הגברים נכבשות, מוכנעות ואף מחוללות בעת קיום יחסי מין, המיניות שלהן נתפסת כמביישת. על כן נשים לאורך ההיסטוריה תמיד סבלו ממשטור מיניותן. בין אם באמצעות מילת נשים, ברצח על חילול "כבוד המשפחה", או הדבקת כינויים פוגעניים והפניית אצבע מאשימה כלפי כל מי שמעזה להפגין את מיניותה, ומתנהגת כמו מופקרת כלשונם. המיניות הנשית תמיד הייתה נתונה תחת פיקוחה ההדוק של העין החברתית. אישה מופקרת בראייתם פוגעת לא רק בכבודה, אלא גם בכבוד של הגברים במשפחתה. לעומת זאת גברים שמפגינים את מיניותם מבטאים את גבריותם שהיא מושא לגאווה.

ולפיכך, כל נקבה המגיעה לגיל ההתבגרות, נגזר עליה להסתיר את גופה מכפות רגליה ועד הראש, כאשר היא בקרבת גברים. בחברות מסורתיות רבות גם זה לא מספיק ולכן כופים עליהן להסתיר גם את הפרצוף שלהן, כולל את המצח, הסנטר, הלחיים, האוזניים, הפה והאף שלהן, כדי שגברים חלילה לא יתחרמנו גם מהם ולעתים גם את העיניים שלהן עם רשת שקופה למחצה.

באופן מסורתי בחברות הנשלטות על ידי גברים, נשים נתפסות כרכוש ולא כאינדיבידואליות העומדות בפני עצמן וככאלו עליהן לציית לסמכות הגברית במשפחה. אי ציות עלול להוביל לאלימות קיצונית כעונש, אשר נועדה להטיל עליהן אימה ולמנוע מרד.  לדברי שאהיד חאן, פרופסור באונ' אגא חאן בפקיסטן: "נקבות נחשבות לרכוש של הגברים במשפחותיהן ללא קשר למעמדם החברתי, האתני והדתי, ולבעלים של רכוש הזכות להכריע מה יעלה בגורלו. נקבות הן סחורה שניתן להחליף, לקנות ולמכור".

בהיסטוריה האירופאית ידוע כי ברומא העתיקה הייתה שמורה לאבות הבית הזכות להמית את נשותיהם ובנותיהם שנחשדו ב"הפקרות מינית". זכויות מסוג זה ידועות גם בהיסטוריה של ימי הביניים באירופה. בהיסטוריה של אנגליה ידוע המקרה של קתרין הווארד, אשתו החמישית של הנרי השמיני, שראשה נערף לאחר שהואשמה בניאוף. בתרבויות בדרום אמריקה הייתה הלכה דומה. כך למשל, בתרבות האינקה אבות היו רשאים להרעיב למוות את בנותיהם שהחצינו את מיניותן, ובחוק האצטקי ניתן היה לסקול אותן ולחנוק אותן למוות. באירופה של ימי הביניים, ההלכה היהודית הקדומה גם חייבה לסכול נשים שנאפו.

רצח נשים ונערות שפגעו בכבוד של המשפחה נתפס כנאות או מוצדק גם כיום בחברות רבות, התפיסה הזו נובעות ממסורות תרבותיות ארוכות שנים. למשל, בסקר שנערך על ידי רשת BBC האסייתית וכלל 500 צעירים מדרום אסיה, העיד אחד מכל עשרה כי לא יהסס לרצוח את בת משפחתו, אם היא תעז להתראות עם גבר שאינו בעלה, או אם היא לא תשמור על צניעותה.

בחברה הערבית למשל, כבודם של הגברים מורכב משני סוגי כבוד הקשורים קשר הדוק ביניהם:
שרף: כבודם האישי, העולה ויורד בהתאם להתנהגותם.
ערץ': כבוד התלוי בהתנהגותן המינית של הבנות במשפחה שלהם. סטייה או חשד לסטייה מקוד ההתנהגות המינית המקובל, גורר פגיעה בכבוד של כל קרוביה מצד האב, שהרי זו משפחת המוצא של האישה שבה למדה כביכול את נורמות הצניעות.

כדי לשקם את "כבוד המשפחה", נכפה בדרך כלל על האישה להינשא לגבר ש"חילל" אותה, אך במקרה שזה בלתי אפשרי, על האישה להיענש. עונשה של האישה תלוי בשאלה עד כמה נפגע הכבוד של המשפחה. כאשר אחד הגברים שכבודו נפגע, מחליט להוציא כנגדה מה שקרוי כהגדרתם: "אישום פומבי", היא מאותו הרגע למעשה חיה על זמן שאול עד שירצחו אותה. בשלב זה המשפחה "מזמינה" את רציחתה וגם קובעת מי מבני המשפחה יוציא את זה לפועל. הרוצח שנבחר לא פועל מתוך רגש אלא מתוך תחושת חובה, גם אם אינו מעוניין בחובה זו. עצם הרצח מחזיר את הכבוד למשפחה ואף מגדיל את כבודה, מאחר שהמשפחה מראה שהיא לא מוכנה בשום אופן להשפלת כבודה, אפילו אם זה עולה במחיר הקרבת האישה או הבת.

על פי הערכות, למעלה מ- 20,000 נשים ונערות נקטלות מדי שנה ברחבי העולם על רקע חילול "כבוד המשפחה". התופעה מתרחשת בעיקר במדינות מוסלמיות במערב אסיה, בצפון אפריקה וגם בחלקים מדרום אסיה. כמו כן, רצח הוא גם לא הצורה היחידה שבה נענשת האישה או הנערה. במקרים רבים מטילים מומים קשים בגופן, לרבות השחתת הפנים שלהן עם חומצה. כדי לקבל פנים למספרים, הנה רק מקרה אחד. בתמונה שלוש אחיות, משמאל: גתי בת ה-13, זינב בת ה-19, ושר בת ה-17. ב- 30 ביוני 2009 שלושתן נרצחו באכזריות בזו אחר זו על כבוד המשפחה, מכיוון שלא צייתו לכללי המשמעת בנושא לבוש, היכרויות, התרועעות ואינטרנט. אביהן ואחיהן רצחו אותן כדי "לגדוע את הענף החולה של עץ המשפחה שלהם" כהגדרתם.

בחברות רבות בעולם, גם נשים ונערות שנאנסו מואשמות "בחילול כבוד המשפחה", אף על פי שהן לא קיימו יחסים מרצון. אשמתן היא מתוך התפיסה שגברים מטבעם אינם יכולים לעמוד בפני הגוף המפתה והמגרה שלהן, ולכן האחריות היא עליהן. חובתן להימנע בכל דרך מלפתות גברים, ואם כיסוי גופן אינו מספיק, עליהן להישאר בבית ולצאת ממנו רק בליווי בני משפחה. קרבנות אונס נחשבות טמאות, מלוכלכות, וכמי שהמיטו חרפה וכלימה על בני משפחותיהן, בפרט אם הן התעברו. בתרבויות אלו גם ניתן ערך רב לבתולים, ולכן מי שנאנסה סיכוי קטן להינשא. נשים נשואות שנאנסו לרוב ננטשות על ידי הבעלים שלהן.

על מנת לשקם את כבוד המשפחה והמוניטין שלה, נהוג בחלק מהחברות להשיא את הנערה או הילדה לגבר שאנס אותה. באופן הזה ההשפלה למשפחה מוקטנת, מכיוון שאז היא למעשה נבעלה על ידי בעלה לעתיד, ולא חלילה על ידי גבר זר. אם זה לא אפשרי משיאים אותה לקרוב משפחה של האנס. זה אף מוזכר במקרא בספר שמות פרק כ"ב, ט"ו-ט"ז, ובספר דברים פרק כ"ב, כ"ה-כ"ט, כאשר ז'אן קלווין מתיר לאביה של נערה להשיא אותה למי שאנס אותה כשלבעלה אין זכות לגרש אותה.
המנהג הזה חושף לא רק את ההתייחסות לנשים כאל סחורה, אלא גם את הרוע האנושי, שהרי הערלות לב של האב היא בלתי נתפסת. הוא כופה על בתו לגור כל חייה עם הגבר שאנס אותה! כשהוא יודע שהוא ככה"נ גם ימשיך לאנוס אותה. אך מבחינתו, העיקר שלא יתגלה ברבים חלילה שבתו חוללה על ידי גבר שאינו בעלה, כי אז הכבוד הגברי שלו לא יפגע.

במאה ה-21, אנסים רשאים לפי החוק לשאת את האישה או הנערה שהם אנסו, במקום לרצות עונש במדינות הבאות: 
אלג'יריה, לבנון, ירדן, קמרון ובוליביה. חוקים אלו שונו רק לאחרונה במקסיקו (בשנת 1991), בקולומביה (1997), בפרו (1999), במצרים (1999), באתיופיה (2005), בברזיל (2005), בגואטמלה (2006), בקוסטה ריקה (2007), בארגנטינה (2012) ובמרוקו (2014). המנהג עדיין נמשך במדינות רבות נוספות, אף על פי שהחוקים המאפשרים מנהג זה כבר בוטלו, כמו למשל באתיופיה, שם נישואי חטיפה הם נפוצים מאוד. נישואי חטיפה הם מקרים שבהם גברים חוטפים מביתן ילדות או נערות שהם חושקים בהן, אונסים אותן, ולאחר שהן נכנסות להריון או מאבדות את בתוליהן, הם טוענים עליהן כעל כלותיהם.

בשנת 2012 למשל, התאבדה נערה מרוקאית בת 16, לאחר שאולצה על ידי בני משפחתה, על פי הצעת התובע, להינשא לגבר שאנס אותה, ולאחר שעברה התעללות קשה לאחר שנישאו. האירוע הזה עורר מחאות רבות מצד פעילים נגד החוק המאפשר לאנס לשאת את קרבנו ובכך בעצם להימלט מסנקציות פליליות. בסופו של דבר החוק בוטל במרוקו בשנת 2014.

במקרים קיצוניים לסטיגמטיזציה הזו, במדינות כמו סומליה, קונגו ואפגניסטן, אף נוהגים להוציא להורג נשים ונערות שנאנסו, בשל הבושה. לשיטתם הדרך היחידה לשקם את כבוד המשפחה היא להעלים את האומללות וכל זֵכֶר שלהן מעל פני האדמה. 

דרכי ההרג הן איומות וכוללות דקירה, הכאה, שריפה, עריפת ראש, תלייה, חתך בגרון, התקפות חומצה קטלניות, ירי וחניקה. אולם שיטת ההרג הנפוצה ביותר של נשים ונערות שהואשמו "בחילול כבוד המשפחה", אשר הייתה נהוגה בתרבויות רבות לאורך כל ההיסטוריה, ועדיין גם היום בחלק מהחברות היא סקילתן באבנים. אף על פי שלעתים גם גברים נסקלים באבנים, השיטה מיושמת בעיקר כלפי נשים. הסקילה היא פעולת הריגה איטית, מכאיבה ומשפילה מאוד ביחס לשיטות הריגה אחרות. לעתים ההוצאה להורג היא פומבית על מנת להזהיר את שאר הנקבות בקהילה מגורלן המר, אם הן תעזנה גם לפגוע בכבודם.

קיימים הבדלים בין שיטות הסקילה בתקופות שונות ובין עמים ותרבויות שונים. בחלק מהתרבויות נוהגים לקבור בעמידה את האישה או הנערה עד למותניים או החזה שלה, כך שפלג גופה העליון יזדקר מהקרקע ויהיה חשוף לפגיעת אבנים שיוטחו בו. כמו כן, נהוג גם להגביל את גודל האבנים שישמשו לסקילה, כך שהאבנים הראשונות לא יהרגו אותה. מסביבה מתגודדים עשרות ולעתים אף מאות מבני הכפר שלה, שיחלו ליידות אבנים על ראשה בהינתן האות על ידי איש דת. המוות אכזרי ביותר. האבנים הראשונות שוברות את האף שלה ואת השיניים שלה. האבנים הבאות מרסקות את פניה וסודקות את הגולגולת שלה. לבסוף האישה מתה מאיבוד דם, מפגיעה מוחית ומחנק. הקהל ממשיך ליידות אבנים על ראשה, עד שהם מוודאים את מותה.

אחד המקרים הבולטים ביותר היה הסקילה של עאישה איברהים דוחולוב, ילדה אומללה בת ה-13 שנאנסה. זו הייתה הוצאה להורג פומבית שביצעה הקבוצה המיליטנטית אל-שבאאב ב-27 באוקטובר 2008 בעיר הנמל הדרומית קיסימאו שבסומליה. 

דוחולוב ומשפחתה עברו ממחנה הפליטים הגרדאר בדדאב בקניה, לעיר הדרומית קיסימאיו בסומליה ביולי 2008. שלושה חודשים לאחר מכן נאנסה דוחולוב על ידי שלושה חמושים בעת שהלכה ברגל לבקר את סבתה במוגדישו באוקטובר 2008. לאחר האונס, דודתה לקחה אותה לתחנת משטרה כדי לדווח על התקרית במיליציה האסלאמיסטית אל-שבאאב בקיסמאיו, ששלטה אז במערכת בתי המשפט בעיר. הן התבקשו לחזור לתחנה מספר ימים לאחר מכן. בהגיען לתחנה נעצרה הילדה על ידי המורדים בהאשמה כי היא "פיתתה" את הגברים שאנסו אותה. בית הדין דן אותה למוות בסקילה בהתאם לחוקי השריעה.

ב-27 באוקטובר 2008 בשעות אחה"צ, כמה מיליטנטיים הסיעו את הילדה לאצטדיון ציבורי בקיסמיו, שם המתינו כאלף איש. בהגיעם לאצטדיון, ארבעה חמושים כפו עליה להיכנס לתוך בור באדמה שנחפר עבורה. הבור היה כמעט בגובה שלה וצר, כך שהיא תוכל רק לעמוד בתוכו. על פי דיווחים הילדה התחננה על חייה, ובכתה כאשר הם הכניסו אותה בכוח לתוכו. היא צרחה: "מה אתם רוצים ממני... אני לא הולכת. אני לא הולכת. אל תהרגו אותי". לאחר מכן, הם כיסו את הבור, ולמעשה קברו אותה עד צווארה, כשרק ראשה נותר מעל האדמה. בערך 50 חמושים השתתפו בהוצאה להורג. הם יידו אבנים על ראשה במשך כ-10 דקות עד שקולה נדם ועל הבעת פניה לא היו סימני חיים. בשלב זה, היא הוצאה מהבור ושתי אחיות הונחו לבדוק האם היא עדיין בחיים. כשהתברר שהיא עדיין בחיים היא הוחזרה מיד לבור והחמושים המשיכו ליידות אבנים על ראשה עד שמתה.


מילת נשים (Female Genital Mutilation)

בחברות מסורתיות רבות לא בוטחים בנשים שהן תשמורה על צניעותן, ולכן הן עוברות מילת נשים. להבדיל ממילת גברים שמסירים להם רק את העורלה, והיא נועדה לבטא את אמנותם באל, למילת נשים אין למעשה שום קשר לאמונה באל, ואינן מחויבות לפי הדת לעבור אותו, והיא בעצם לא יותר מאשר ניתוח פלסטי הנועד להתאים את התנהגותן ואת גופן לגברים. המטרה היא למחות לצמיתות את ההנאה של נשים ממין, כדי שחלילה בבגרותן לא תהיינה בעלות תַּאֲוָה, ותשארנה צנועות. לאחר הסרת הדגדגן גם קל יותר לאבות לדאוג שבנותיהם תשארנה בתולות ובהמשך להבטיח שהן תהיינה נאמנות לבעליהן. 

מאחורי ההחלטה המנוולת הזו, ליטול מהן למעשה את אחת התענוגות הגדולות שהעניקה לנו הבריאה, עומדת גם האמונה שהדגדגן הוא חלק מהאיבר המין הזכרי שנותר על גופן של הנקבות, לפני שהן התפתחו ברחם בהתאם לייעודן בעולם הזה. כמו כן, המנהג מקורו גם בראייתם את האיבר המין הנקבי, להבדיל מהאיבר המין הזכרי, כאיבר מלוכלך, מזוהם ולא אסתטי, שאף עלול להפיץ מחלות ולהרעיל את התינוק בלידה, כאשר חלקיו החיצוניים רק מפריעים לגברים להינות בעת קיום יחסי מין. מילת הנשים נפוצה בעיקר במזרח התיכון, בקרן אפריקה, במערב אפריקה, במחוזות מסוימים באינדונזיה ובקהילות מהגרים ממדינות אלו. מעריכים כי במצרים, סומליה, סודאן, אוגדן ומאלי נימולות מעל 95% מהנשים. ההערכה היא שמספר הנשים הנימולות בעולם הוא מעל 130 מיליון והן מהוות כ- 3.7% מכלל הנשים בעולם. מדי יום נימולות ברחבי העולם כ-8 אלף נשים.

במילת נשים לרוב מסירים מהגוף של הילדה את כל חלקיו החיצוניים של איבר המין שלה ומותירים רק את החלקים הפנימיים בתוך הגוף שלה, כדי שהיא תוכל כמובן לענג את בעלה לעתיד, וכן ללדת לו את צאצאיו. החיתוך נעשה לעתים עם כלים בלתי מעוקרים, וכלים מאולתרים כמו אולרים ותערים, שעלולים לגרום לזיהומים קשים בגופן, לבעיות גינקולוגיות בעתיד ואף למוות.

בשלב הראשון, הילדה מונחת בדרך כלל על שרפרף או על מחצלת ומספר מבוגרים אוחזים בה בחוזקה ומפסקים את רגליה. אם חומר הרדמה מקומי זמין, זה השלב שנעשה בו שימוש. בשלב השני המוהל חותך לילדה את הדגדגן, מסיר את כולו, ואז תופס אותו במלקחיים ומציגו למשפחה כדי שיחליטו אם ההסרה משביעה את רצונם או יש לחתוך יותר. לאחר שהדגדגן נחתך בצורה משביעת רצון, המוהל ממשיך עם הסרה מוחלטת של השפתיים הפנימיות, השפתיים החיצוניות, ותולש את כל הרקמה והעור עד הרקטום שלה. החיתוכים גורמים לדימום מסיבי, ומסבים כאבי תופת לילדה האומללה שצורחת ובוכה בכי תמרורים.

לאחר ההסרה, במילה מסוג Type III הנהוגה במדינות דרום אפריקה ובמזרחה, מזריקים חומר דביק לתוך הנרתיק שלה כדי להדק אותו, והרקמות מסביב נתפרות זו לזו עם חוט ומחט. מותירים לה רק פתח חדירה זעיר מאוד למעבר של שתן ובהמשך גם של וסת. הצרת הנרתיק של הילדה נועדה בראש ובראשונה כדי להגביר את ההנאה של בעלה לעתיד, וכמו כן כדי שתנוח דעתו שהיא בתולה. בחברות הללו, ככל שהנרתיק של האישה צר יותר, היא נתפסת כאטרקטיבית יותר וכך מחירה גבוה יותר.

במילת נשים למעשה מטילים מום בגופן של הילדות במטרה להתאים אותן לצרכים של הגברים. הנזק שנותר לכל חייהן:
- בעיות בדרכי השתן (השתנה כואבת, זיהומים בדרכי השתן).
- דליפת שתן לתוך הנרתיק.
- בעיות נרתיקיות (פריקה, גירוד, גינוזיס בקטריאלי וזיהומים אחרים).
- וסת כואבת, קושי בהעברת דם הווסת וכו'.
- עיוות של הנרתיק.
- רקמה צלקתית וקלוידית.
- כאבים עזים במהלך יחסי מין.
- סיכון מוגבר בלידה ותמותה.

לאחר הניתוח, הרגליים של הילדה נקשרות יחד, לעתים קרובות מן הירך עד הקרסול כדי למנוע דימום. הקשר מוסר לאחר שבועיים עד שישה שבועות. אם החור שנותר רחב מדי בעיני המשפחה של הילדה האומללה, התהליך חוזר על עצמו שוב. בהגיען לגיל 8, מעודדים אותן להתחיל לדחוף מקלות לתוך נרתיקיהן במטרה להרחיב אותם, כדי להכין את עצמן לבעליהן.

לאחר שהן נשאות, לבעליהן לוקח בדר"כ מספר ימים לחדור אותן. הם דוחפים את האיבר שלהם בכוח, ומשתמשים בחפצים, עד שהנרתיק שלהן מתרחב דיו והם מצליחים במשימתם. באזורים מסוימים כמו למשל בסומליה, קרובי המשפחה של החתן רשאים באותם הרגעים לצפות בהרחבת הנרתיק של האישה כדי לוודא שהיא בתולה. גברים שלא מצליחים בסופו של דבר לחדור את נשותיהם (ההשערה כ- 15%) נתפסים כלא גבריים. לכן חלקם פונים בסודיות רבה למיילדות כדי שתעזורנה להם להרחיב את כלתם הטרייה. בלידה, הנרתיק שלהן נפרם מכיוון שהוא צר מדי למעבר של תינוק, וכמובן לאחר מכן נתפר שוב.

צורה מוקצנת יותר של מילת נשים הייתה נהוגה בקרב שבט הפיטה-פיטה, שבט שנכחד כבר (מקהילות התושבים המקוריים של אוסטרליה) ובני הקוניבו שחיו על נהר אוקיאלי בפרו. אצל הפיטה-פיטה גבר זקן היה קורע את חיץ הנקביים המפריד בין פתח הנרתיק לבין פי הטבעת של הנערה, בהגיעה לגיל בגרות מינית. לאחר מכן היו אונסים אותה מספר גברים בזה אחר זה.

אז כיצד זה מרגיש לקיים יחסי מין עם אישה שעברה מילת נשים? ובכן, האישה היא כאמור ללא דגדגן, ולכן לא רק שהיא אינה חווה שום סוג של הנאה, אלא גם הנרתיק שלה לא מסוכך באופן טבעי ונותר למעשה יבש במהלך כל האקט. לכן, אם התמזל מזלה ובעלה הוא בן אדם, הוא דואג לפני שהוא חודר, לסכך לה קודם את הנרתיק עם חומר סיכה או לפחות עם רוק.

בכל פעם שבעלה מוביל אותה לחדר ומביע בפניה את רצונו לקיים עמה יחסי מין, כפי שנשים נימולות רבות שנמלטו מספרות, היא איננה באמת מבינה מדוע, הרי היא כבר ילדה את ילדיו. היא מעולם לא חוותה הנאה מינית ולכן גם אינה יודעת מה זה. מרגע שמתחיל האקט, במקרה הטוב, היא איננה מרגישה דבר, ולמעשה התפקיד שלה זה פשוט להיות חור, ובמקרה הרע היא נאנקת מכאב בזמן שבעלה נהנה. האקט הוא כל כך חד צדדי שאפשר לומר שבעלה למעשה מאונן בתוך הגוף שלה.

השמדת נקבות - Gendercide / Femicide

בחברות מסורתיות, זכרים כאמור נתפסים כמי שמביאים הרבה יותר כבוד למשפחה שלהם מאשר נקבות. ולכן לפני כל לידה ההורים, ובעיקר אבות, מפללים שלצאצא שלהם יהיה בולבול בין הרגליים. מעבר לענייני כבוד, ההעדפה היא גם נטו כלכלית והישרדותית, ומיוחסת לכך שנקבות גם חלשות יותר פיזית, ובמדינות ובאזורים שהפרנסה היא בעיקר מעבודות כפיים קשות ומפרכות, נשים תלויות לחלוטין בגברים, ומהוות בעצם מעמסה ונטל כלכלי על בני המשפחה שלהן אשר נאלצים לפרנס אותן.

אך פעמים רבות זה לא מסתיים רק בתפילה אלא גם בהשמדה. מעל מיליון נקבות מושמדות מדי כל שנה לפני שהן מספיקות בכלל לצאת לאוויר העולם או מיד לאחר מכן, במסגרת מה שרבים מכנים הפלה סלקטיבית, הידועה גם בשם: Gendercide. והנה נתונים ממש על קצה המזלג (או יותר נכון על קצה הסכין) של השמדת עוברים בממוצע בשנה רק בגלל שהן היו נקבות: ארמניה: 1,971, אזרביג'ן: 7,028, סין: 641,058, גורגיה: 1,525, הונג קונג: 1,045, הודו: 851,403, פקיסטן: 116,384 וכ'.

התופעה של המתת נקבות הייתה קיימת לאורך כל ההיסטוריה וביתר שאת. בחברה הקדם איסלמית למשל, כאשר היה ריבוי של לידת נקבות, היה נהוג לחפור בור באדמה ליד כל אישה שיולדת, ובמקרה של לידת נקבה, היא הייתה מיד מושלכת לבור ונקברת בתוכו בעודה בחיים. דרכים נוספות להמתת תינוקות ממין נקבה, הובאו במחקרים רבים, כמו למשל הטחתן על צוקים מיד לאחר לידתן, ריצוץ הגולגולות שלהן עם סלעים ואבנים, הטבעתן ביין, ואף השארתן ביערות כדי שתשמשנה מאכל לחיות.

באופן טבעי יש יותר לידות של זכרים מנקבות. היחס הטבעי בלידה הוא 105 זכרים ל- 100 נקבות שנולדות. במילים אחרות, 51% מכלל הלידות הטבעיות מביאות לעולם תינוקות זכרים. זה אולי לא נראה משמעותי אך זה הבדל שבכל זאת די ניכר. בהתבסס על יחס טבעי זה, מאז שנת 2000 היו צריכים להיות 47 מיליון יותר זכרים מנקבות שנולדו, אך במקום זאת, בשל השמדה סיטונאית של נקבות, נולדו 71 מיליון יותר זכרים מנקבות, כלומר מאותה השנה למעשה הושמדו כ- 24 מיליון נקבות.
בנוסף, על פי נתוני האו"ם נעדרות עוד כ-117 מיליון נקבות, רובן ככל הנראה הושלכו לפח האשפה מיד לאחר שנולדו.


אונס בעתות מלחמה (War Rape)

ההנאה של הגברים בעת קיום יחסי מין עם נשים, היא מתחושת העליונות וההתעלות מעליהן, וכמו כן מהשפלתן, לֹא כל שכן כשזה בכפייה, ועל כן מה יותר טבעי מאשר לאנוס את נשותיו ובנותיו של האויב כדי להפגין את הניצחון הבלתי מעורער עליו? לאונס רווח כפול שכן הוא גם השכר ללוחמים וגם העונש לאויב. ועל כן, גופן של הנשים היווה מקדמת דנא חלק משדה הקרב. ואכן, אונס נשותיו ובנותיו של האויב זו תופעה שנפוצה מימים ימימה ונתפסה בעבר כבלתי נמנעת. המעשה לא נתפס כפשע בעבר, ואף הותר על פי דיני המלחמה עד שנת 1949, שהרי זה היה נראה טבעי שלאחר שלוחמים פולשים לשטח וכובשים אותו, מוקנה להם הזכות לאנוס את הנשים. אונס נשים במלחמות היה כמעט כמו אות הוקרה ללוחמים על הצטיינותם בקרב.

מצביאים ומפקדים אפשרו את האונס ההמוני מסיבות פוליטיות, במטרה להשפיל, לבזות ולבייש את האויב, לרמוס את כבודו. אונס נשותיו ובנותיו נחשב להשפלה המוחלטת שלו, ולביטוי סופי לניצחונו של הכובש. בעיני גברים אין דבר המסמל יותר מזה את תבוסתם ומפלתם, וזה על רקע הקשר הסמלי בין צניעותן של הנשים לבין כבוד הקהילה ושלמותה בחברות פטריארכליות, וכמו כן, על רקע התפיסה שהן נמצאות תחת חסותם, ועל כן הפגיעה בגבריות שלהם לאחר שהם למעשה כשלו בהגנה עליהן.

כמו כן, אחת מהמטרות הזדוניות הייתה גם לעבר את האומללות כביטוי סופי לניצחון עליהם. ואין זה פלא, שהרי אם הניצחון האולטימטיבי במלחמת הקיום הוא התפשטות הגנום, איזה ניצחון מרשים יותר מזה שבו הגנום כובש את ביציותיו של האויב? האנתרופולוג האבולוציוני מייקל פ' גיליירי היטיב לנסח זאת כך: "חיילים שיש ביכולתם לאנוס את נשות אויביהם ואת בנותיהם מפגינים את ניצחונם באורח שאין עליו עוררין. האונס הוא הוכחת הניצחון ושכר הניצחון. אונס המוני הוא ניצחון רבייה המוני". מעבר להפגנת הניצחון המזהיר, עיבורן גם נועד לפגוע בזהות האישית שלהן, כמו גם בזהות של הקהילה שהן שייכות אליה, לאחר שנגזר עליהן ללדת לאויב שלהן את הצאצאים שלו. על כן, אינוסן גם מוביל באופן עקיף לדילול ואף הכחדת אוכלוסייתן.

אונס נשים על ידי חיילי האויב נתפס כמשפיל כל כך, שבתקופה הפרה-מוסלמית למשל, בכל פעם שמלחמה עמדה בפתח, אבות נהגו לקבור את בנותיהם באדמה בעודן בחיים כדי למנוע מראש את הבושה. הם העדיפו אותן מתות רק שחלילה הן לא תאנסנה על ידי שבט עוין. הן נקברו בעודן בחיים מתוך האמונה שזה אינו רצח, מכיוון שהאדמה היא זו שבפועל ממיתה אותן. התופעה למעשה תועדה בסכסוכים רבים לאורך ההיסטוריה וכן בעת המודרנית. במלחמת האזרחים בסוריה למשל, פורסמו מקרים של אבות שהמיתו את בנותיהם לפני קרבות אבודים, אף על פי שהם ידעו שהן אומנם תאנסנה, אך רוב הסיכויים שהן תשארנה בחיים. אולם ההבנה היא שאין גורל טרגי יותר מאונס, לכן הם העדיפו לחסוך מהן את הגורל הזה. המוות עדיף להן.

בנוסף, צבאות במסעות כיבושים לא נהגו לאנוס רק את נשות האויב, אלא גם נשים מקומיות ששוחררו מכיבוש של צבא אחר. התפיסה באותה תקופה הייתה שהגברים עסוקים במלחמת הקיום, זה ייעודם, ואילו הנשים הן מנוחת הלוחמים, זה תפקידן. ומכאן גם למעשה מקור הביטוי המשפיל והמבזה 'מזרון' לחיילת המשרתת כפקידה ביחידה של לוחמים, שמוכר בהווי הצבאי.

בכל המלחמות לאורך כל ההיסטוריה שלוו באירועי אונס המוניים, המפקדים לא היו צריכים לפקוד על הפקודים שלהם לאנוס, אלא אך ורק להתיר להם את הרסן, ולאפשר להם בשטחים שנכבשו לנהוג באוכלוסיה האזרחית ככל העולה על רוחם ורצונם. הלוחמים ששהו זמן רב בסביבה מאוד גברית, מחוספסת ונוקשה וזה מכבר לא הרגישו את רוך גופה החם והמלטף של אישה, כמובן שלא עמדו בפיתוי, ובטח כשמדובר עוד בנשים ובבנות של האויב שאז הנאתם הסדיסטית הייתה בכלל כפולה ומכופלת.

חשוב להדגיש שמעשי אונס בסכסוכים לאורך ההיסטוריה התחוללו כמעט תמיד לאחר שהם הוכרעו או בשלביהם האחרונים. לאחר שמרבית הגברים הלוחמים בצד שהובס כבר נהרגו, נשבו או נסו על נפשם, ואין כבר ספק שהכובש ניצח במערכה וידו על העליונה, בעוד הנכבש נחל מפלה ותבוסה ניצחת, ולמעשה כבר אינו מהווה כל איום על הכובש ובעצם נתון לרחמיו. על כן, ההחלטה של הלוחמים בשלב הזה לאנוס את הנשים, זהו אקט סדיסטי מובהק של התענגות חולנית על סבלן של חסרות ישע.

הכיצד ייתכן שבני אדם מסוגלים להיות כה אכזריים? הרי מרבית הלוחמים שאנסו לאורך ההיסטוריה היו לפני המלחמה נורמטיביים. לרובם היו אימהות, סבתות, אחיות, נשים ובנות, ואז הם לבשו מדים ויצאו למלחמה ופתאום הפכו לאנסים? ובכן, נראה שכל מה שבני אדם צריכים כדי ליהנות מאכזריות זו רק הזדמנות, דהינו טרף קל וסביבה שלא תעניש אותם.

בנוסף, ההבחנה בין טוב לרע היא הבחנה סובייקטיבית. כלומר, כפי שעדיין גם היום זה נראה לנו למשל טבעי לגמרי לכלוא תרנגולות אומללות בתוך כלובי מוות קטנים, עד כדי מצב שהן מועכות למוות אחת את השנייה ומשלשלות על עצמן, רק כדי שאנחנו נתענג לנו על חביתה טעימה, כך גם בעבר, זה היה נראה פשוט טבעי שבתום הקרבות, החיילים אונסים את הנשים.

והנה תשעה מאורעות אונס המוניים, רק מה-80 שנה האחרונות, ממש על קצה המזלג:

1. אירופה 1945, מספר הנשים שנאנסו: 2,000,0000
במלחמת העולם השנייה, עם כניסתם של כוחות בעלות הברית לתוך השטחים הגרמניים בשלבים האחרונים של המלחמה, בוצע אונס המוני של נשים הן במהלך פעולות הלחימה, והן במהלך הכיבוש שלאחר מכן, בעיקר על ידי החיילים הסובייטים.

על פי ההיסטוריון ויליאם היצ'קוק, האומדנים של מספר הנשים הגרמניות שנאנסו בתום המלחמה בידי החיילים הסובייטיים נעים עד שני מיליון, כאשר לא פחות מ- 1,400,000 נשים נאנסו על ידי החיילים הסובייטים רק במזרח פרוסיה, פומרניה ושלזיה לבדם. נטליה גסה, ידידתו הקרובה של המדען אנדריי סחרוב, ומי שהיתה אז כתבת מלחמה בשנת 1945, העידה כי לסובייטים לא היה כלל אכפת מהגיל של הקורבנות שלהם. "הם אנסו כל נקבה גרמניה שנפלה לידיהם מגיל 8 עד גיל 80".

הספר הנודע על נפילת ברלין שחובר על ידי אנטוני ביבור כולל עדויות רבות. למשל של קצין בחיל הרגלים במזרח פרוסיה, אגרננקו, אשר תיעד ביומנו: "כל אישה נאנסת ברצף על ידי 60, 70 חיילים, הם אונסים אותן בקבוצות על בסיס קולקטיבי". אנטוני תיאר את מקרי האונס במהלך כיבוש גרמניה כתופעה הגדולה ביותר של אונס המוני בכל היסטוריה האנושית כולה.

ספר דוקומנטרי שיצא לאור בשם "פרשת המלחמה הבלתי-מציאותית" של סבטלנה אלקסיביץ', כולל זיכרונות רבים של קצינים לשעבר ששירתו בצבא הסובייטי בזמן המלחמה. למשל של קצין לשעבר שצוטט באומרו: "היינו צעירים, חזקים וארבע שנים בלי נשים, אז ניסינו לתפוס נשים גרמניות ו.. אך לצערנו לא היו מספיק נשים כי רוב האוכלוסיה ברחה מהצבא הסובייטי. אז אנסנו גם צעירות, בנות שתים-עשרה ושלוש-עשרה. כל ילדה שתפסנו אותה נאנסה בערך על ידי עשרה חיילים. אם בכתה, דחפנו משהו לתוך פיה, חשבנו שזה די משעשע. עכשיו אני לא מבין איך עשיתי את זה, ילד ממשפחה טובה... אבל זה אני".

קציני וחיילי הצבא האדום ראו באונס הנשים הגרמניות נקמה בצבא הגרמני שפגע במולדת שלהם. אפילו הצוותים הרפואיים לא התנגדו לאונס המאורגן, והיו תמימי דעים שהנשים הגרמניות חייבות לשלם על הפשעים של הגברים שלהן. בספרו סיפר זפוטוצ'ני כי אפילו חיילות רוסיות ששירתו בצבא האדום לא פסלו את האונס המאורגן. חלקן אף היו די משועשעות כאשר נחשפו לזירת אונס, ופעמים רבות נהגו גם לתעד את ההתייסרות וההתענות של הקרבנות, ואף לעגו להן בכל פעם שנאנסו.

לרצון העז של החיילים לנקום, נוסף כמובן גם האינסטינקט החייתי שלהם כגברים, לאחר שהם למעשה לא הניחו את ידיהם על אישה במשך תקופה כה ארוכה. "הבחורים שלנו כל כך מורעבים מבחינה מינית", סיפר מפקד סובייטי לעיתונאי בריטי, "שהם לעתים קרובות אונסים גם ילדות קטנות בנות 8 ו- 9, ואפילו נשים זקנות בנות שישים, שבעים ולעתים גם שמונים". 

הלוחמים הסובייטים לא אנסו רק גרמניות. על פי ההיסטוריון אנדרו רוברטס בספרו "סערת המלחמה", הם אנסו גם פולניות, ואפילו שבויות רוסיות ששוחררו מידי הגרמנים (האונס שלהן היה מאורגן), ואף נשים יהודיות ששוחררו ממחנות ההשמדה. הם הונעו מתוך התפיסה שכך נשים צריכות להכיר תודה למי שהציל אותן, ובמקרה הזה למי שהציל אותן ממלתעות הנאצים. הם היו כל כך משוכנעים בכך שלמשל כאשר נשים בקניגסברג התחננו בפניהם שיגאלו אותן מייסוריהן וימיתו אותן, הם נעלבו.

כאשר הפוליטיקאי היוגוסלבי, מילובן דיילס, התלונן על האונס ההמוני ביוגוסלביה על ידי החיילים של הצבא האדום, סטלין השיב כי "עליו להבין חיילים שעברו אלפי קילומטרים בדם ואש ומוות, שמחליטים ליהנות קצת עם אישה, או להשתעשע בה". בנוגע לטענות על אונס נשים גרמניות, הוא השיב: "אנחנו מרצים לחיילנו יותר מדי, צריכים לאפשר להם לקחת את היוזמה".  סטלין ובריה, במוסקבה, ידעו היטב על האונס ההומוני של נשים בידי הצבא שלהם, ממספר דו"חות מפורטים שהם קיבלו. אחד מהדוחות למשל קבע כי למעשה כל הנשים הגרמניות במזרח פרוסיה שנותרו מאחור נאנסו על ידי חיילי הצבא האדום, וכמו כן גם נערות ואף ילדות נאנסות, אך סטלין פטר את כל התלונות באמירה כי "אין מה לעשות, חיילים צריכים להתפרק".

נשים שהתעברו ולא מתו או התאבדו לאחר מכן, היו נואשות מאוד להפיל, אך הפלה באותה התקופה הייתה כואבת מאוד, מכיוון שנעשתה ללא סמי הרדמה וגם יקרה מאוד, ולכן רבות נאלצו בלית ברירה לנסות להפיל בעצמן עם מברגים וכלים חדים. בהתבסס על שיעורי ההפלות הגואים בחודשים שלאחר מכן ומהדוחות של בתי"ח עולה שכ -10,000 מהן מתו בניסיון להפיל. ועדיין למרות ההפלות הסיטונאיות באותה תקופה, ההשערה שהחיילים הסובייטים השאירו מאחוריהם כ- 200 אלף תינוקות.

עשרות אלפי ילדות, נערות ונשים גרמניות מתו כתוצאה ממעשי האונס ההמוניים בתום מלחמת העולם השנייה. נשים רבות, כולל ילדות קטנות בנות 8 בלבד, נאנסו פעמים כה תכופות, עד שהן מתו מהתעללות. חלקן נרצחו מיד לאחר שהן נאנסו, והיתר מתו לאחר זמן קצר ממחלות מין קשות לאחר שהן נאנסו על ידי רבבות חיילים. רק בשנת 1948, מקרי האונס פחתו במידה ניכרת לאחר שחיילי הצבא האדום נקראו לעזוב את האזורים בגרמניה, ולחזור אל המחנות שלהם בברית המועצות.
הסרט "רוז" שיצא לאקרנים בשנת 2011, משחזר את אירועי האונס ההמוניים של נשים בתום מלחמת העולם השנייה.

2. ננקינג 1937, מספר הנשים שנאנסו: 20,000-80,000

זה קרה במלחמת סין-יפן. לאחר שהצבא היפני התגבר על ההתנגדות בשנגחאי, החלו כ-50 אלף חיילים להתקדם לעבר ננקינג שהייתה מאורגנת ומוגנת פחות משנגחאי. במהלך התקדמותם פזרו החיילים היפנים כרוזים בהם הודיעו כי לא יגלו רחמים כלפי מי שיעז להתנגד, ומוטב להם להיכנע ולפתוח את שערי העיר. משלא נענו הורה מפקד הכוח לפתוח במתקפה. ב-12 בדצמבר, יומיים לאחר תחילת המתקפה היפנית, הורה המפקד הסיני, גנרל טאנג שנג צ'י, לכוחותיו לסגת. הנסיגה התנהלה בבהלה. רבים הניחו את נשקם, פשטו מדים ולבשו בגדים אזרחיים בניסיון להיטמע בתוך האוכלוסייה האזרחית.

ב-13 בדצמבר 1937 החיילים היפנים נכנסו לעיר מוקפת החומה כאשר הם נתקלים בהתנגדות קלושה בלבד. החיילים החלו לעבור מבית בית לצורך חיפוש אחר כל מי שעלול להתנגד להם. בתוך כך עשרות אלפי גברים ונערים הועמסו על משאיות, שהובילו אותם למקומות מרוחקים בפרברי ננקינג לצורך השמדה. קצינים יפנים שנכחו במקום הורו לחייליהם לדקור אותם, לחסלם בכידונים ואף לערוף את ראשיהם, במטרה להעצים את סבלם, וכדי לחשל את החיילים לקראת המשך המערכה בסין. היפנים דאגו לתעד עם מצלמות את הזוועות. בצילומים הם נראים מחייכים בשעה שהם כורתים לגברים הסינים את ראשיהם, ומצטלמים אתם למזכרת. חלק מהשבויים נורו ממכונות ירייה. אחרים נקשרו והוצתו בעודם בחיים לאחר שנשפך עליהם דלק. 

לאחר שרצחו עשרות אלפי זכרים, הם התפנו לטפל בנקבות, והחלו לצוד אותן ללא הבחנה, כולל זקנות, נשים בהריון וילדות. מעל 20 אלף נשים נאנסו תוך שישה ימים, רובן עברו אונס קבוצתי, ואז נדקרו למוות באמצעות כידונים. אפילו ילדות קטנות לא היו פטורות מהזוועות הללו, גם עליהן לא ריחמו. הפתח של הנרתיק שלהן נחתך והורחב כדי לאפשר לחיילים לאנוס אותן. 
על פי עדויות, בחלק מהמקרים החיילים אף הכריחו אבות לאנוס את הבנות שלהם, אחים לאנוס את האחיות שלהם, ונערים לאנוס את האימהות שלהם. מי שרק העז לסרב לאנוס, הוצא מיד להורג. תבינו את גודל האכזריות והסדיסטיות. 

ב- 19 בדצמבר 1937 הכומר ג'יימס מק'קאלום שהיה עד לזוועות כתב ביומנו: 
"מעולם לא ראיתי אכזריות כזאת. אונס! אונס! אונס! אלפי מקרי אונס בלילה וביום. במקרה שהנשים או הנערות מתנגדות, או הבעת פניהן מראה סלידה, לאחר האונס החיילים משפדים אותן על כידוניהם, או שהם מכים אותן למוות. אנשים היסטריים.. נשים נאנסות כל בוקר, אחר הצהריים והערב. כל הצבא היפני נראה חופשי ללכת ולבוא כרצונו, ולעשות ככל העולה על רוחו".

3. מונטה קאסינו 1944, מספר הנשים שנאנסו: מעל 2,000
המאורע מכונה "ההשתוללות במונטה קסינו", והוא כולל רצף של אירועי אונס המוני שבוצעו בחודשים מאי-יוני 1944 ע"י חיילי גומיה, חיילים מרוקאים ששירתו בצבא הצרפתי, לאחר סיום הקרב על מונטה קאסינו בדרום מחוז לאציו שבאיטליה.

בסתיו 1943 החליטו בעלות הברית לנסות להבקיע את ביצורי קו גוסטב, קו ביצורים שבנו הגרמנים במרכז איטליה ואשר נועד לבלום את פלישת בעלות הברית למרכז איטליה ולצפונה. במשך 5 חודשים לא הצליחו בעלות הברית לפרוץ את קו הביצורים. בידיעתו של מפקד צבא בעלות הברית, גנרל מארק קלארק, עלה הרעיון כי חיילי הגומיה המרוקאי, שהיו תחת השליטה של הצבא הצרפתי ובפיקודו הישיר של מרשל אלפונס ז'ואן והיו בעלי ניסיון בלחימה באזור הררי, יכבשו את הסוללות פאיטו ומאיו, ויפרצו מעבר לסוללות מוסוני תוך פתיחת נתיב למרכז איטליה וצפונה, כדי לאפשר לבעלות הברית לסיים את כיבוש איטליה.

לפני הקרב, האלוף אלפונס ג'ואן פנה לחיילים והצהיר: "הפעם אתם לא משחררים רק את האדמות שלכם. אם תנצחו, תוכלו גם לקחת את הנשים למשך 50 שעות. תהיו האדונים של המקום. אף אחד מכם לא ייענש ולא יבוא חשבון על מה שיעשה".

בתוך שבוע פרצה היחידה המרוקאית את הדרך לצ'פראנו ופרוסינונה והגיעה לאמסנו. בו בעת הצבא הגרמני נסוג מקו גוסטב. במשך שבועיים, מ- 15 במאי 1944 ועד תחילת יוני, ביצע חיל המשלוח המרוקאי בידיעת הפיקוד הצרפתי, אונס מאורגן. הם חטפו מבתיהן כ-2,000 נשים, נערות וילדות בגילאי 11 עד 86 תוך שהם טובחים במאות מבני משפחותיהן שניסו להגן עליהן. הם הובילו את האומללות לאזור מרוחק ולא מאוכלס ושם אנסו את כולן. כל אחת מהן נאנסה על ידי קבוצה של עשרות חיילים. הפיקוד הצרפתי לא ניסה בשום שלב למנוע או להפסיק את האונס ההמוני. אחוז גבוה מהן חלו מיד לאחר מכן בזיבה ובעגבת.

4. דאקה 1971, מספר הנשים שנאנסו: 200,000-400,000

זהו אחד מפשעי המלחמה המבישים ביותר בתולדות האנושות שבוצע על ידי הצבא הפקיסטני במלחמת השחרור, לאחר שפסק הלכה הנתמך על ידי אימאמים ומנהיגים דתיים מוסלמים, למעשה הכריז כי נשים הן שלל מלחמה ('גונמוטר מאל').

במהלך תקופה של תשעה חודשים, אנשי צבא ותומכים במיליציות האסלאמיות של ג'מאעת אסלאמי אנסו בין 200,000 ל- 400,000 נשים בבנגלדש במערכה שיטתית של רצח עם. נחטפו נשים, נערות וילדות בגילאי 8-75 והוחזקו במחנות מיוחדים. החיילים אנסו אותן שם בברוטליות, באכזריות רבה. על פי כמה דיווחים, החיילים אף השתמשו בכידוניהם כדי לאנוס אותן. האונס גרם לאלפי הריונות, לידות של תינוקות מלחמה, הפלות, רצח תינוקות, התאבדות, ונידוי הקרבנות. זה מוכר כאחד מהאירועים המרכזיים של פשעי מלחמה בעולם. הזוועות הסתיימו לאחר הכניעה של הצבא הפקיסטני והמיליציות התומכות.

5. סרביה 1992, מספר הנשים שנאנסו: 12,000-50,000

בין מעשי הזוועה האכזריים ביותר שהתרחשו על אדמת אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה. האומדנים על מספר הנשים והילדות שנאנסו במהלך המלחמה, נעים בין 12,000 ל- 50,000, רובן המכריע בוסניקיות שנאנסו על ידי הסרבים הבוסנים. לאונס לא היה אפקט משני, אלא חלק ממדיניות שיטתית של טיהור אתני ונעשה מתוך כוונה מודעת לדכא ולהטיל אימה ופחד.

במהלך המלחמה כוחות הסרבים חטפו נשים רבות והעבירו אותן ל- "מחנות אונס". הן הוחזקו שם בתנאים בלתי אנושיים. נאמר להן שהן תוחזקנה שם עד שהן תלדנה ילדים סרבים. לפי עדות של ניצולה ממחנה קלינובוביץ' שבו נכלאו כ- 100 נשים, החיילים הטיחו בהן ללא הרף: "אתן עומדות ללדת לנו את ילדינו. אנחנו נשתול עמוק בגופכן את הזרע של הסרבים בבוסניה".

מחנות המעצר הוקמו ליד העיירה פוצ'ה שבשליטת סרביה. אחד מהמחנות הבולטים שהשתמרו כונה: "ביתו של קראמן", נערות וילדות קטנות רבות נאנסו שם בשגרה. במהלך משפטו של דרגוליוב קונאראק תוארו תנאי המחנה כאכזריים ביותר. ראש המשטרה בפוצ'ה, דראגן גאגוביץ', למעשה זוהה כאחד מהאנשים שנהג לבקר במחנה כדי 'להשאיל' משם נשים ונערות. הנשים והנערות האומללות שנבחרו על ידי קונאראק, או על ידי אנשיו, נלקחו לבסיסי הצבא השונים כדי לצ'פר את החיילים. רדומיר קובאץ' שגם הוא הורשע על-ידי ICTY, כלא באופן אישי ארבע ילדות בדירתו. הוא התעלל ואנס אותן פעמים רבות, ואף בהזדמנות אחת אפשר למכריו שבאו לבקר אותו בדירתו לאנוס את אחת הילדות. לפני שהוא החליט למכור שלוש מהן, הוא מסר את האומללות לחיילים סרבים שהתעללו בהן, היכו אותן ואנסו אותן מאות פעמים, במשך למעלה משלושה שבועות.

במחנה דובג' שהיה מעורב, הכוחות הסרבים הקפידו להפריד בין הנקבות והזכרים, אך פעמים רבות מתוך סדיסטיות חולנית, במטרה לרצוח את נשמתם, הם נהגו להוביל בן משפחה לחדר שבו שהתה אחותו, בתו או אמו, והכריחו אותו לאנוס אותה. בשל כך נערים רבים אולצו לאנוס את האימהות שלהם. הברירה שלהם הייתה אכזרית, לאנוס אותן ולחיות, או לסרב ולמות.

הסרט "כאילו אני לא שם" שיצא לאקרנים ב- 2010, הוא מנה קשה של ראליזם קולנועי על המלחמה של שנות התשעים. הדרמה נלקחה מסיפורים אמתיים שנחשפו בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. סמירה היא מורה בסרייבו שמקבלת עבודה בכפר קטן בדיוק כשהמלחמה החלה. החיילים הסרבים שפלשו לכפר, רצחו את הזכרים והעבירו את הנקבות למחנות מעצר.

6. רואנדה 1994, מספר הנשים שנאנסו: 500,000

האלימות במלחמה ברואנדה הייתה מכוונת בעיקרה כלפי המין הנשי, כאשר במשך 100 ימים נאנסו ונרצחו כחצי מיליון נשים, נערות וילדות. האלימות ההמונית כוונה דווקא נגדן במטרה ליטול מהקבוצה האתנית הזאת את היכולת להמשיך להתרבות, על ידי רציחתן, פגיעה פיזית באיבר מינן, או הדבקתן בנגיף הקטלני HIV, אשר מוביל בסופו של דבר למוות איטי ובלתי נמנע.

האונס ההמוני בוצע על ידי המיליציה של אינטרהאמווה, אנשי האוכלוסיה האזרחית של ההוטו, הצבא הרואנדי והמשמר הנשיאותי של רואנדה. הם יצאו לפועל ברמות ארציות ומקומיות ונוהלו על ידי מנהיגים פוליטיים וצבאיים במטרה לקדם את מטרתם, השמדת הקבוצה האתנית של טוטסי. בתוך כך נעשה שימוש נרחב בתעמולה, הן בטלוויזיה, והן ברדיו כדי להסית לאלימות נגד נשים, כאשר שני המדיומים שימשו לתיאור של הנשים בנות טוטסי כבלתי מהימנות וכפעילות נגד הרוב בהוטו. 

במהלך המלחמה בני ההוטו שיחררו מאות חולים מביה"ח, שסבלו מאיידס, וחלקו אותם ל- "קבוצות אונס". הניצולות העידו כי לפני שהגברים אנסו אותן, הם אמרו להן שהם לא מתכוונים להוציא אותן להרוג מיד, אלא יגרמו להן למוות איטי ובייסורים. לאחר האונס, הגברים נהגו להשחית להן את הנרתיק, על ידי החדרת סכינים, מקלות מחודדים, שפיכת מים רותחים וחומצה. גוויות נערמו כמעט בכל מקום, לא היה מי שיקבור אותן, כולל של ילדות קטנות, אפילו בגילאי 6-7 שנאנסו באכזריות כה רבה, עד כדי כך הנרתיקים שלהן היו קרועים ונפוחים, מה שלא הותיר ספק שהאומללות עברו לפני מותן אונס קבוצתי. מייג'ור ברנט בירדסלי, מי שהיה עוזר למפקד כוח השלום של האו"ם מטעם רואנדה, העיד כי "הם רצחו את נשמתן, ואז המיתו את גופן".

פרנסואז נדווימאנה תיעדה עדויות מפי ניצולות אונס רבות. הנה עדות של אחת מהן:
"במשך 60 יום, הגוף שלי שימש כדרך לכל הפושעים, אנשי המיליציה והחיילים במחוז ... האנשים האלה הרסו אותי לגמרי. הם גרמו לי לכל כך הרבה כאב. הם אנסו אותי מול ששת הילדים שלי... לפני שלוש שנים גיליתי שיש לי בגוף HIV / איידס".

מחקרים הראו שכמעט כל ניצולה מעל גיל 12 היתה קרבן לאונס, ובדיקות רפאויות שנערכו, הראו כי שני שליש מהניצולות נדבקו בסופו של דבר באיידס. רנה דגני-סגואי בדיווח מיוחד של האו"ם קבעה שלמעשה "אונס היה הכלל, והיעדר החריג".

7. רצח העם בדארפור 2003, מספר הנשים שנאנסו: 20,000
בשנת 2002 החליטו מפלגות פוליטיות בדארפור לצאת למאבק מזוין, עקב ייאוש מהאפליה שהתבטאה בהיעדר משאבים, בהזנחת החינוך, במערכת בריאות דלה ולא מפותחת, ובחיכוכים בין שבטי חקלאים ושבטי נוודים בעקבות תהליכי מדבור. לצבא היו מעט מאוד חיילים לשלוח לדיכוי המרד, מכיוון שכבר היה פרוס בדרום ובמזרח לאחר מלחמת האזרחים, וכן לא הייתה לו יכולת להתמודד עם טקטיקת הלחימה המהירה של המורדים שכללה פשיטות פתע מהירות בשטח מדברי למחצה, שטח שאליו הצבא לא היה מאומן כלל. עם זאת, ההפצצות האוויריות על בסיסי המורדים בהרים היו יעילות והרסניות מאוד.

על כן, הממשלה שינתה את האסטרטגיה והסתמכה על שני מרכיבים עיקריים: תקיפות אוויריות מסיביות ושיתוף של כוחות הג'נג'וויד (אנשים רעים על סוסים), שכללו קבוצות רועים סודנים חמושים ששימשו את הממשלה גם בדיכוי ההתקוממות של בני מאסאליט בין השנים 1996-1999. הם החלו לקבל אספקה שוטפת, וצוידו בכלים צבאיים עם מערכות קשר וארטילריה.

כוחות הג'נג'וויד המצוידים היטב חברו לכוחות צבא סודאן ויחד החלו להשמיד בשיטתיות מאות כפרים דארפורים. ההתקפות החלו בדרך כלל באמצעות מטוסים מפציצים, מסוקים או ארטילריה שהפעיל צבא סודאן. בשלב השני נכנסו כוחות הג'נג'וויד רכובים על גבי ג'יפים, טנדרים, סוסים וגמלים, תוך כדי שהם טובחים באזרחים במנוסתם. לאחר מכן, הם עברו מבית לבית. זכרים שנתפסו הוצאו מיד להורג, ואילו את הנקבות הם קודם אנסו. במקרים רבים הם אף הובילו את כולם אל מרכז הכפר, על מנת שההוצאה להורג והאונס יהיו קולקטיבים. לא היה אכפת להם מה גילן, הם אנסו גם ילדות בנות 3, וזקנות בנות 70. החמושים אנסו אותן בברוטליות ללא רחמים. לאחר שהם הגיעו לסיפוקם, הם לעתים הוציאו גם אותן להורג ואף שרפו אותן, אך במרבית המקרים הותירו אותן בחיים, ודנו אותן לחיי אומללות, עקב הציווי התרבותי והדתי שכלות חייבות להיות בתולות.

"ילדה שהיא בתולה זה הסטנדרט. ילדה בתולה היא חדשה לגמרי, זה כמו מכונית. ילדה שנאנסה היא כמו מכונית יד שנייה", כך קבע מוחמד איברהים, מנהיג הקהילה מכפר קארנדה. "אם היא בכל זאת נישאת, זה יכול להיות אך ורק לגבר זקן". עבדולקרים אדם איקה, מנהיג מהכפר טבדיה קבע אף הוא: "נשים שנאנסו לא תוכלנה למצוא בעל לעולם, זו המסורת שלנו". 

פטימה אדם כדוגמה התעברה לאחר שאנסו אותה. היא רק בת 15 וכבר חייה נהרסו. הבושה תלווה אותה כל חייה כמו צל. הגברים בקהילה שלה בפרובינציה בדרום דארפור אומרים שהיה עדיף שהיא תמות, מאשר תלד את צאצאו של האויב שלהם. לוחמי המיליציה הערבית תקפו כעשרה חודשים קודם לכן את הכפר שלה, טולוס, הרגו 26 בני אדם, ואנסו עשר נערות מגיל 14 עד 17. כאשר פטימה נסה מבועתת בשדה הסמוך במהלך ההתקפה, שני לוחמי מיליציה ערביים רדפו אחריה על סוסים, זינקו עליה והפילו אותה לאדמה. לאחר מכן, הם אנסו אותה בברוטליות, בזה אחר זה כאשר לוחם שלישי אוחז ברגליים שלה.

אחד מהלוחמים אמר לה שהוא אונס אותה בגלל שהיא 'טורה בורה', סיפרה פטימה. המונח משמש את המיליציות הערביות כדי לתאר את המורדים השחורים של דארפור שקמו נגד ממשלת סודאן. "הם לעגו לי. אבל לא הבנתי את משמעות המילים".

הדייה אבקר אוסמן, צעירה אחרת בת 20, נאנסה ביחד עם עוד עשר נערות ונשים בהתקפה על הכפר שלה, דונקי דרס, ביוני. "שני אנשים אמרו לי, אביך רצה להשתלט על הממשלה אז באנו לאנוס אותך. עניתי להם שאבי עני וחלש. איך הוא יכול להשתלט על הממשלה? ובתגובה הם הכו אותי בפרצוף". כשסיפרה לאביה שנאנסה, הוא רק רצה לדעת מדוע לא התנגדה.

ארגון Human Rights Watch חשף בדו"ח בן 48 עמודים את סיפוריהן של עוד ניצולות רבות. הנה על קצה המזלג:
"מיד לאחר שהחיילים נכנסו לחדר, הם אמרו: 'אנו הולכים להראות לכם מהו גיהינום אמתי" סיפרה אישה אחת שנאנסה עם שלוש בנותיה, שתיים מהן היו מתחת לגיל 11: "הם אנסו את שלוש בנותיי ואותי. חלקם החזיקו את הילדות בזמן שאחרים אונסים אותן. הם עשו את זה בזה אחר זה". אישה אחרת סיפרה כי החיילים אנסו גם שלוש מבנותיה, כולן מתחת לגיל 15: "החיילים הכו את הילדים הקטנים ואז אנסו את בנותיי הגדולות. הם דחפו חתיכות בד לפיות שלהן כדי שלא תוכלנה לצעוק". טסנים, שהייתה בשנות ה-40 לחייה והשם שלה שונה כדי להגן על זהותה, התחבאה כאשר חיילים נכנסו לתוך המתחם שלה. היא ראתה את דודה מוכה בשוט, ואז היא שמעה את הנשים צורחות. בהמשך נודע לה כי שלוש מבנות המשפחה שלה נאנסו.

לטענת טרה ג'ינג'ריץ' וג'ניפר לנינג, שעמדו בראש ארגונים הומניטריים שתמכו בניצולות, החיילים לעתים אף אנסו את הנשים מול בעליהן, אבותיהן, אמהותיהן, ילידיהן ואחיהן, שאולצו לצפות בזוועה ולשמוע את הזעקות שלהן מבלי שיכלו לעשות דבר. מסע האונס היה שיטתי ונמשך כחמש שנים ושימש אסטרטגיה מכוונת. כ-20 אלף נשים נאנסו, כשליש מהקרבנות היו ילדות.

8. מלחמת קונגו הראשונה והשנייה 1996, 1998, מספר הנשים שנאנסו: 400,000-2,000,000
מלחמת קונגו הראשונה, הייתה מלחמה שהתנהלה בשנים 1996-1997. במהלכה כוחות של רואנדה פלשו לזאיר, והדיחו את הדיקטטור מובוטו ססה סקו, ומינו במקומו את לוראן דזירה קבילה. לאחר עלייתו לשלטון, קבילה התנכר לבעלות בריתו, רואנדה ואוגנדה, וסילק אותן מארצו. מאורעות אלו היו הגורמים העיקריים למלחמת קונגו השנייה שהתרחשה שנה לאחר מכן. מלחמת קונגו השנייה, המוכרת גם כמלחמה הגדולה של אפריקה, ומלחמת העולם של אפריקה, פרצה באוגוסט 1998 והיא כללה באופן ישיר 9 מדינות אפריקאיות וכ-20 קבוצות חמושות נוספות. במלחמה נספו כ-5.4 מיליון בני אדם עד שנת 2008.

במהלך מלחמת האזרחים, כל הצדדים החמושים לסכסוך אנסו, כאשר המטרה העיקרית הייתה השמדה מוחלטת של קהילות ומשפחות שלמות. הגיל כלל לא היה אכפת להם. הם אנסו מילדות בנות 5 ועד נשים בנות 80, ואף היו דיווחים כי גם תינוקות בנות שנה נאנסו, וכמו כן גם נשים בנות 90. מרביתן נאנסו קבוצתית על ידי רבבות חמושים, והן אף הוכו וענו תוך כדי אינוסן. לאחר שהחמושים הגיעו לסיפוקם, הם פעמים רבות השחיתו את הנרתיקים שלהן עם סכינים. דניס מוקג'ווה, גינקולוג, ועמיתיו דיווחו כי נשים אף נורו באיברי המין שלהן לאחר שנאנסו, ובמקרים אחרים נשפך עליהן כימיקלים במטרה להשחית את גופן.

קבוצות חמושות רבות אף נהגו באיומי אקדח לכפות על אבות לאנוס את הבנות שלהם. תנסו רק לדמיין מה עובר בראשו של אב שנאלץ לאנוס את בתו. אין זוועה גדולה מזו. כמו כן, הם כפו גם על אחים לאנוס את האחיות שלהם ונערים את אימותיהם.

במקרים רבים חמושים ביצעו פשיטות על כפרים רק כדי לאנוס, כולל על כפרים שלא היו מעורבים כלל בלחימה, ואף כפרים שהתגוררו בהם אנשים מבני השבט שלהם. ההסכמה לאנוס ניתנה להם על ידי מפקדיהם כתגמול על הצטיינותם בקרבות. התגמול הנ"ל היווה פרקטיקה פופולרית מאוד ואף קיבל את השם: "la reigne". במסגרתה חמושים פשטו על כפר נבחר, את הגברים והנערים הם רצחו או גירשו, ואת הנשים והנערות הם תפסו, קשרו במהופך במרכז הכפר ואנסו אותן קבוצתית.

בשנת 2006 תת מזכיר כוח השלום של האו"ם, ז'אן מארי גוואנו, דיווח לאו"ם כי במהלך ששת החודשים האחרונים נאנסו כ-12,000 נשים וילדות. בשנת 2008 הערכה הייתה כי עד לאותה השנה נאנסו כ-200,000 נשים וילדות. ממחקר אחר עלה כי בכל שעה נאנסות 48 נשים וילדות. בשנת 2009 הערכה הייתה כי בכל חודש נאנסות כ- 1,100 נשים וילדות. בשנת 2011 הערכה הייתה שנאנסו עד לאותה השנה כ-400,000 נשים וילדות. מאמר בכתב העת האמריקני לבריאות הציבור נתן אומדן גבוה יותר, והעריך כי בסך הכל שני מיליון נשים וילדות נאנסו. קרן האומות המאוחדות (UNFPA) דיווח כי למעלה מ- 65% מהקרבנות ב-15 השנים האחרונות היו נערות וילדות. רובן נערות מתבגרות וכ- 10% מהקרבנות היו ילדות מתחת לגיל 10. 

אונס נשים וילדות נתפס בקונגו כמובן מאליו. למשל כאשר נואל רוובירינבה, נער בן 16 ששירת בצבא, נשאל על ידי עיתונאי מדוע הוא אונס, הוא השיב: "אם נראה בנות, זו זכותנו לאנוס אותן". ההצהרה הזו משקפת את הלגיטימיות של אונס בקונגו. אחרים השיבו כי זה עוזר להם בשדה הקרב, אך כשהם נשאלו כיצד היו מגיבים לו היו רואים בן שבט שלהם אונס את אחותם, אז התגלה המוסר הכפול. הם ענו כי היו יורים בו במקום. כלומר, לאנוס זה אומנם לגיטימי, אך לא את בנות המשפחה שלהם.
בסרטון הבא, חיילים בצבא קונגו מסבירים מדוע הם אונסים.

בדו"ח מטעם MSF (רופאים ללא גבולות) נכתב שמעל 50% מהניצולות העידו כי נאנסו במהלך עבודתן בשדות, או הותקפו במהלך פשיטות על כפריהן. מספר גדול של נשים העידו כי הן נאנסו בצמחיה בה הסתתרו לאחר שהן נסו מהבתים שלהן.

מעטים מהקרבנות הגיעו לטיפול רפואי בשל העלויות הכרוכות, וגם בשל העובדה שאם ייוודע שהן נאנסו, הן ינודו. חלקן נפגעו כה קשה, שגם לא היה ביכולתן להגיע לטיפול. הניצלות שכן ביקשו טיפול רפואי הגיעו למרכזים רפואיים עם בעיות בריאותיות משמעותיות כתוצאה מהאונס. על פי נתונים סטטיסטיים שהוצגו בפני שלי ויטמן בביקור בבה"ח פנזי בבוקבו, בשנת 2010, 66 ילדות מתחת לגיל שלוש ו- 50 נשים מעל גיל 65 אושפזו בו לטיפול לאחר שנאנסו בין החודשים ינואר ליולי באותה שנה.

נתונים סטטיסטיים שמספקים מרכזי בריאות מקומיים מראים כי 13% מכלל הניצולות היו מתחת לגיל ארבע עשרה. 87% מהן דיווחו על הפרשות מהנרתיק ו- 79% דיווחו על כאבים בבטן התחתונה. כמו כן, פיסטולות פיברוזגינליות ופיזיקווגינליות היו שכיחות מאוד בקרב הניצולות. 41% דיווחו על שחרור צואה ושתן מהנרתיק. בסקירת רישומים רפואיים בקרב 658 ניצולות במרכז הבריאות סנט פול באבירה, עלה שרובן נדבקו במחלות מין קשות. כ-9% נדבקו באיידס. כ- 13% בעגבת, וכ-31% נדבקו בזיבה. חלקן היו פגועות קשה מאוד מהתעללות שעברו. הן סבלו לרוב מגפיים סדוקים או שבורים וכוויות.

נערות צעירות שנאנסו והתעברו סבלו ברוב המקרים מפגיעות הכי קשות, מכיוון שהאגן שלהן היה קטן מדי כדי להכיל ראש של תינוק. התינוק נתקע בתוך מעבר הלידה שלהן. לעתים קרובות הן לא יכלו ללכת או לעמוד כתוצאה מנזק עצבי שהוא תוצר לוואי תכוף של פיסטולות (חיבור או מעבר לא רגיל בין שני איברים). כמו כן, הן סבלו מלידה חסומה, שעלולה להוביל למוות.

הפגיעות לא היו רק פיזיות אלא גם נפשיות וחברתיות. 77% מהקרבנות דיווחו כי סבלו מסיוטים ונדודי שינה. נפגעות רבות סבלו מהפרעת לחץ פוסט-טראומטית (PTSD), דיכאון והתאבדות. מצבן של קרבנות שנאנסו ע"י בן משפחה באיומי אקדח, אף היה חמור הרבה יותר. התוצאה החברתית הנפוצה ביותר בקרב הקרבנות היא נידוי שלהן מהמשפחות ומהקהילות שלהן. הן מושלכות מהבתים שלהן, או שהן עוזבות עקב הבושה, ובשל כך הן למעשה חשופות ופגיעות עוד יותר להתעללות נוספת. 

בסרט המטלטל הבא: "בלתי ניתן לצפייה", נראית קבוצת חיילים פושטים על בית במטרה לאנוס את הבנות המתגוררות בו. מכיוון שבני אדם לבנים במערב נוטים לגלות פחות הזדהות עם שחורים עניים שחיים באפריקה, המשפחה בסרט היא לבנה ומתגוררת באחוזה של מיליון פאונד בעומק הכפרי האנגלי. הסרט הופק באוקטובר 2011, ומטרתו הייתה להילחם ביצרני טלפונים שמייבאים את חומרי הגלם, המינרלים, מקונגו, מכיוון שמרבית הסכסוכים באזורים אלו היו על השליטה במשאב זה.

9. המדינה האסלאמית 2014, מספר הנשים שנאנסו: 10,000-20,000
ארגון טרור אסלאמי סוני קיצוני שהתפצל מארגון אל-קאעידה, השתלט על שטחים נרחבים בסוריה, בעיראק ובמדינות נוספות. הארגון מגדיר את עצמו כח'ליפות אסלאמית סונית, ובשיא הכוח שלו, השטח שהיה בשליטתו היה כגודל שטחה של בריטניה. בתוך שטח "המדינה האסלאמית" (המכונה גם ISIS) בוצע אונס שיטתי והמוני של נשים, נערות וילדות יזידיות בצפון עיראק.

ב-3 באוגוסט 2014, מספר חודשים לאחר נפילת מוסול, העיר השנייה בגודלה בעיראק, פלש דאעש לכפרים השוכנים במדרון הדרומי של הר סינג'אר. בכפרים התגוררו יזידים, מיעוט דתי המייצג פחות מ-1.5% מאוכלוסיית עיראק, ומונה 34 מיליון נפש. דבר ראשון הלוחמים של המדינה האסלאמית טיפלו בגברים. הם הפרידו אותם מהנשים. נערים צעירים התבקשו להרים את חולצותיהם ואם היה להם שיערות בבית השחי, הם הצטוו גם הם להצטרף אל הגברים. לאחר מכן, הם הובילו אותם כמו בקר לאחד השדות הסמוכים תוך כדי שהם מכים אותם עם מקלות ובועטים בהם. בהגיעם הם הורו לכולם לשכב על העפר בשורה אחת ארוכה, ואז הם ריססו אותם באש אוטומטית. מאוחר יותר הם השליכו את גופותיהם לתוך בור ענק באדמה וקברו אותם.

הילדים הפעוטים נלקחו למחנות האימונים ברחבי המדינה האסלאמית, כדי שיגדלו להיות לוחמים בדאע"ש, ואילו את הנשים, הנערות והילדות הם הכניסו לתוך כלובים שהורכבו ע"ג טנדרים, והסיעו אותן למוסל, הנמצאת במרחק של שש שעות נסיעה, לצורך סיפוק הלוחמים. הם הובילו אותן למרכזים השונים במדינה: לאולם החתונה של גלקסי, לארמון מעידן סדאם-חוסיין, למתחם בית-הכלא באדוש, לבניין "מדריך הנוער", לבתי ספר יסודיים ולבניינים עירוניים בעיירות העיר טל עפר, סולח ובאג'.

האומללות נכלאו במרכזים הללו ובכניסות נתלו מחירונים. כל אחת שהתה שם עד שנקנתה. בתוך אולם הנשפים הענקי של גלקסי למשל שהו על פי הערכות כ-1,300 בנות יאזידיות. הן ישבו על רצפת השיש, כרעו ונשענו על קירות אולם הנשפים, המתינו לגורלן המר. הצעירות ביותר נחטפו ראשונות, אלו שסירבו נגררו משערותיהן. אחת מהניצלות סיפרה: "הם כל הזמן לעגו לנו ואמרו: אתן כולכן הסבאיות שלנו. בהתחלה לא ידעתי מה פירוש המילה. מאוחר יותר הבנתי שהכוונה לשפחות מין".

הארגון קבע בפסק הלכה שהנקבות השבויות הן למעשה רכוש של המוסלמים, ואישר ללוחמיו לאנוס אותן. פסק ההלכה התבסס על פסוק 24, סוּרָה 4 שבו נקבע כי ללוחמי האסלאם מותר לאנוס שבויות מלחמה כתגמול על הצטיינותם בקרב. בה בעת גם הפיץ מדריך אונס מזעזע עם הנחיות והמלצות כיצד מותר לאנוס אותן, יחד עם איסורים בהתאם לשריעה:
אחינו היקרים, הרגתם את הגברים הכופרים, ועתה הנקבות שלהם הן האתנן שלכם, כך אללה גומל לכם. מותר ליהנות מגופן, זה אינו חטא שהרי עפ"י הקוראן אללה אמר המוצלחים הם המאמינים השומרים על צניעותם, למעט מנשותיהם ומשבויותיהם. על פי האסלאם מותר לאנוס כופרות אשר נשבו והובאו למגורי האסלאם לאחר שמנהיג האסלאם (אימאם) הפיץ אותן בקרבנו. עם זאת כמה מאחינו ביצעו הפרות ביחס אליהן, הפרות האסורות בחוקי השריעה, על כן נחוץ להבהיר מספר כללים ואיסורים:
- אסור לאנוס מוסלמיות או מוסלמיות שהמירו את דתן. מותר לאנוס רק נוצריות, יזידיות, יהודיות, ובנות דתות פוליתיאיסטיות.
- נהגו בשבויות הנשואות כמו ברווקות. מותר לאנוס גם אותן, אין זה משנה אם הבעלים שלהן מתים או חיים.
- אם הן בתולות מותר לאנוס אותן ללא השתהות, אולם אם הן אינן בתולות חובה לרחוץ אותן לפני שאונסים אותן.
- אם הן מתנגדות, מותר להפליא בהן את מכותיכם, אולם על המכות להיות מדודות, ורק לצורך השגת המטרה.
- אסור להכות אותן בעוצמה שעלולה לשבור את העצמות שלהן (Breaking Beating). מכות המכונות: darb al-takseer.
- אסור להכות אותן בפנים (נ.מ - חבלות בפניהן עלולות לכער אותן ועל כן הן אסורות).
- אסור להכות אותן לצורך הנאה או עינוי אם הן אינן מתנגדות. מכות המכונות: al-tashaffi ו- al-ta'dheeb.
- מומלץ להראות כלפיהן חמלה. אין לבצע בהן מעשים שגופן לא יוכל לעמוד בהם.
- אסור לאנוס אותן בזמן המחזור החודשי שלהן. חובה להמתין שהן תהיינה נקיות.
- אסור לאנוס אותן אנאלית.
- אסור לאב ובנו לאנוס את אותה אישה.
- אסור ללוחם ג'יהאד לאנוס אם ובתה. מותר לו לאנוס רק את אחת מהן שנראית הכי מתאימה.
- אסור ללוחם ג'יהאד לאנוס שתי אחיות. מותר לו לאנוס רק את אחת מהן שנראית הכי מתאימה.
- אסור לאנוס שבויות הרות בגלל חשש להפלה, ואסור להמית את העוברים שלהן. מותר לאנוס אותן רק לאחר שהן יולדות.
- מותר לאנוס גם ילדות שטרם התפתחו מינית, אך רק אם גופן יעמוד בזה. אם לא, מותר ליהנות מהן מבלי לחדור לתוכן.

במכתב רשמי שהופץ עם דגל הארגון ותמונתו של המנהיג, אבו בכר אל-בגדאדי, אף נקבע שכל שבויה לא מסולמית שנופלת בשבי המדינה האיסלאמית, חייבת להיאנס לפחות על ידי 10 לוחמי ג'יהאד שונים, כדי לכפר על כל חטאיה.
ואכן, שבויות רבות הועברו מיד ליד. למשל, נור בת 22 (שם בדוי) נאנסה ע"י אחד מהלוחמים שכבשו את הכפר שלה במחוז סינג'אר, אך לא לפני שהוא קודם הצדיק את עצמו: "לפני שהוא אנס אותי, הוא הראה לי מכתב שבו היה כתוב שכל כופרת תהפוך למוסלמית אם 10 לוחמי ג'יהאד יאנסו אותה". לאחר שאנס אותה, הוא העביר אותה ל-11 מחבריו, שגם אנסו אותה.

גם ילדות נאנסו קבוצתית. אחת מהן הייתה הילדה האומללה שבתמונה, מרווה קדר בת 10 (Marwa Khedr). לוחמי ג'יאהד פלשו לכפר שלה בעיראק. את הגברים והנערים הם קברו באדמה בעודם בחיים, ואת הנקבות הם לקחו לעיירה סמוכה בצפון, שם חולקו לפי גיל. ילדות ונערות בגילאי 10-20 היו הכי מבוקשות ויועדו לבכירי הארגון לצרוך סיפוק היצרים החולניים שלהם. דודתה שהצליחה לברוח סיפרה שבפעם האחרונה שהיא ראתה אותה, היא הצטופפה עם עוד ילדות ונערות בשוק ליד הרדאן. בהמשך הן נלקחו לבירת הג'יהאד ראקה, שם נאנסה ע"י עשרות לוחמי ג'יהאד, שגם הכניסו אותה להריון למרות גילה הצעיר. חודשים לאחר מכן, חברה שנמלטה סיפרה לדודתה שהיא ראתה אותה. נכון להיום הילדה נעדרת, ולא ידוע מה עלה בגורלה.

שבויות שהעזו להתנגד הוכו באכזריות, ולעתים הן אף הוצאו להורג. באחד המקרים למשל בחודש יוני 2016, הארגון הוציא להורג בפומבי 19 נשים יזידיות במוסול, לאחר שהן סירבו לספק לוחמי ג'יהאד. הם הכניסו אותן לתוך כלוב ברזל ושרפו אותן.

המדינה האסלאמית הייתה שיקוף מחריד, מְעוֹרֵר פלצות, למה שקורה כאשר לא חלים על בני האדם כמעט חוקים והגבלות. לא רק שהם הפכו למפלצות אדם, היא גם משכה אליה עוד עשרות אלפי בני אדם סדיסטים נוספים מכל קצוות העולם שהיגרו אליה באמתלה שקרית שהם כביכול הגיעו כדי לתמוך בח'ליפות האסלאמית, בעוד מטרתם האמתית הייתה לעשות את מה שהם לא יכלו לעשות בארץ מוצאם, לרצוח ולאנוס, להתענג על סבלם של אחרים, על מנת לספק את היצרים החולניים שלהם.

כך מספרת אחלאס חד'ר שהצליחה להימלט בעור שיניה מהשבי של המדינה האסלאמית:
"את הגברים רצחו. את הילדים הפעוטים שלחו למחנות אימונים, כדי שיגדלו להיות לוחמים בדאע"ש.
את הנשים, הנערות והילדות מגיל 6 עד 28 לקחו לשוק של מוסול, ומכרו אותן כשפחות. 
אחד לקח פעם ילדה בת 9 לחדר צדדי, ומספר רב של גברים אנסו אותה שם בזה אחר זה. האולם היה באותה העת מלא בשבויות, אך לא יכולנו לעשות דבר, מלבד לשמוע את זעקות הכאב והיבבות שבקעו מהחדר. היא לא יכלה לעמוד בזה ומתה.
במקרה אחר היה גבר אחד, בן 41, שלקח ילדה בת 10. היא התחננה אליו: 'אל תיקח אותי בבקשה, אני רוצה את אמא שלי'. אך הוא לא ויתר לה. אמר לה: 'מגיע לך, את כופרת'. ככה הם. אחד לוקח, מעביר לחבר. וכל הזמן אומרים לנו: אתן כופרות".

העדויות רבות וקשות. כך למשל מספרת ניצולה יזידית בת 34, שנרכשה יחד עם ילדה בת 12, על ידי לוחם בעיר שדידי:
"הוא המשיך לאנוס אותה במשך ימים למרות שדיממה קשות מהנרתיק שלה. הוא הרס את הגוף שלה. היה לה זיהום חמור. הוא לא הפסיק לשאול אותי, למה היא מריחה כל כך רע? ואני אמרתי לו שיש לה זיהום, אתה צריך לטפל בה. אך הוא לא התרגש, התעלם מהכאב של הילדה והמשיך לאנוס אותה. אמרתי לו, היא רק ילדה קטנה והוא ענה: היא יודעת לעשות סקס".

למטה מחירון מחריד, קשה מאוד לעיכול, שפרסמה המדינה האסלאמית בקרב לוחמיה בתאריך 16 באוקטובר 2014:
- 27$ עבור אישה יזידית או נוצריה בגילאי 40 עד 50.
- 75$ עבור אישה יזידית או נוצריה בגילאי 30 עד 40.
- 86$ עבור אישה יזידית או נוצריה בגילאי 20 עד 30.
- 130$ עבור נערה יזידית או נוצריה בגילאי 10 עד 20.
- 172$ עבור ילדה יזידית או נוצריה בגילאי 1 עד 9.
"כל לקוח יכול לרכוש רק 3 פריטים (נ.מ - כך מכנים אותן: "פריטים"), למעט לקוחות מטורקיה, סוריה וממדינות המפרץ".

נשות המדינה האסלאמית ראו באונס השבויות על ידי בעליהן כדבר טבעי ומובן מאליו, וחלקן אף שיתפו פעולה. למשל אום סיאף, אשתו של מממן המדינה אבו סיאף וחבר של המנהיג, אבו בכר אל-בגדאדי, הייתה אחראית על תשע שבויות שיועדו במיוחד לבכירי הארגון. הן נכלאו באחד החדרים בביתה בתנאים אכזריים ביותר והוכו לעתים תכופות, היא לא ריחמה עליהן. בכל פעם שבכירים הגיעו לביקור, התפקיד שלה היה להכין אותן לאונס. בין היתר היא נהגה גם לאפר אותן, כדי שהבכירים ייהנו מפניהן היפות כאשר הם אונסים אותן. אחת מהקרבנות הייתה קיילה מולר, פעילת זכויות אדם מוכרת שנכלאה במשך כשנה וחצי. על פי העדויות, מנהיג הארגון בעצמו, אבו בכר אל-בגדאדי, נהג לאנוס אותה לעתים תכופות, עד שהיא לבסוף מתה. ב-10 בפברואר 2015, פרסם דאעש שלוש תצלומים של הגווייה שלה בלבוש חיג'אב שחור, כשעל פניה חבלות קשות.

בסרטון הבא, אישה מהמדינה האסלאמית ששהתה עפ"י הערכות במחנה פליטים בצפון המדינה שבשליטת הכורדים, נשאלה מה דעתה על כך שלוחמי ג'יהאד אונסים שבויות. בתיעוד ממצלמת טלפון, היא תיארה את פרשנותה לקוראן כהצדקה לאונס, ואמרה כי בספר הקודש המוסלמי שבויות מלחמה הן רכוש ועל כן מותר ללוחמים להשתמש בהן ולהתייחס אליהן כאל חפצים.

לב שחור מאבן צריך להיות לבני אדם שמחליטים לענג את עצמם בתוך גופותיהן של חסרות ישע שכל עולמן חרב עליהן, שזה עתה ראו את היקרים להן נטבחים, את בתיהן נחרבים, ובטראומה בלתי נמנעת, מבועתות ורחוקות מכל דבר מוכר. הם רואים את הבעות הכליה על פניהן ושומעים את היבבות הבוקעות מגורנן, אך לא רק שהן אינן מפריעות להם ליהנות, זה אף מחרמן אותם עוד יותר. כל מה שעומד לנגד עיניהם זו אך ורק ההנאה הפיזית שלהם. הרוע האנושי הוא אין סופי.

כל הזוועות שתוארו לעיל הן ממאורעות שהתחוללו רק במאה השנים האחרונות, והן לא יותר מאשר טיפה אחת בתוך אוקיינוס ענק של רוע מזוקק. ההיסטוריה רווייה במלחמות, עוד מהתקופה שאבותינו הקדמונים החלו לשלוט בעולם לפני מיליוני שנים. למעלה מ-12 אלף מלחמות התחוללו בעולם רק ב-4,000 השנים האחרונות. מלחמות אלימות מאוד, קטלניות ועקובות מדם.

ומלחמות עד המאה ה-19 עוד היו קטלניות הרבה יותר. לא היה אינטרנט, טלוויזיה ורדיו, לא טלפונים, לוויינים ומחשבים, ואף לא חשמל, וגם לא מעצמות עם פצצות גרעין ומאזן אימה. על כן, קבוצות אתניות במסעות כיבושים, נהגו לאחר הרג הגברים, לעשות שמות בעורף האויב. הם רצחו, התעללו, אנסו ושרפו את חסרי הישע שנותרו ללא הגנה, מבלי שדבר יכל לעצור אותם.

אונס נשים במלחמות באסלאם

גופן של הנשים תמיד היווה הכוח המניע, מקור האמביציה, הדחף וכן גם הגמול שניתן ללוחמים. אם הם מנצחים בקרב, השכר הוא הנקבות של האויב, ואם הם נהרגים בקרב, מובטח להם שהם יגיעו לגן עדן, ושם ממתינות להם 72 בתולות. באסלאם, הקוראן לא מזכיר ולו במילה אחת את האומללות של הקרבנות שלהם, ולא מגלה טיפת רחמים וצער כלפיהן, במקום זה הוא עוסק בהרחבה בשאלה האם כשהלוחמים אונסים אותן, עליהם לפלוט את הזרע שלהם בתוכן, או בחוץ.

בקוראן מוחמד קובע שאין סיבה שלא לפלוט בתוכן, ואף רצוי לפלוט בתוכן, מכיוון שלא משנה מה יקרה זה בכל מקרה הגורל. על כן, הוא דוחק בלוחמים לפלוט בתוכן, גם בלי הסכמתן. כמו כן, הנביא נדרש לדון בשאלה גם לגבי שבויות נשואות, שהרי אז הן עלולות ללדת להם צאצאים ממזרים. בעניין זה, הוא קבע שכופרות נשואות שנופלות בשבי האסלאם, נישואיהן בטלים, גם אם הבעלים שלהן עדיין בחיים, ועל כן, הלוחמים רשאים לנהוג בהן כמו ברווקות, והוסיף שאם הן תתעברנה אז זה גורלן.

אימאם אבו דאוד, איש דת מוסלמי, והאימאם בוכארי, חוקר אסלאמי, אשר נחשבים לאוספי החדית' הכי חשובים ואותנטיים בקרב הסונים, תעדו סיפור על לוחם ג'יהאד שנכנס למסגד על מנת לשאול את נביא האסלאם, מוחמד, על הפרקטיקה הזו. הלוחם סיפר לנביא שהוא וחבריו שָׁבוּ מספר נשים ערביות ושהם אונסים אותן, אך לפני שהם פולטים הם הם יוצאים מגופן, מכיוון שאינם מעוניינים בצאצאים מהן. אולם אז הם תהו האם הם יכולים לנהוג כך מבלי לשאול קודם את השליח של אללה. מוחמד השיב לו שעדיף שהם יפלטו בתוכן, אך אין זה חובתם, וקבע שאם הן בכל זאת תכנסנה להריון, אז זה הגורל שנגזר.

הסיפור הזה וכן סיפורים דומים מתועדים בצחיח מוסלם, שהוא אחד מששת ספרי החדית' החשובים ביותר עבור המוסלמים הסונים: בספר 008 פסוק 3371, בכרך 5 ספר 59 פסוק 459, ובכרך 7 ספר 62 פסוק 137. המזעזע הוא שבכל הסיפורים, בשיח בין הנביא מוחמד ללוחמים, אין שום התייחסות לגבי האם מותר להם בכלל לאנוס שבויות, שהרי זה היה ברור מאליו.

ככתוב בקוראן (Muwatta: B29S32N99):
"שבוית מלחמה היא השדה שלך, אם ברצונך תשקה אותה (נ.מ - תפלוט בתוכה), ואם ברצונך תשאיר אותה צמאה".

."Female captive is your field, if you wish, water it, and if you wish, leave it thirsty"

אונס נשים במלחמות ביהדות (מכונה בהלכה: "דִּין אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר")

על פי שיטת הרמב"ם ורוב הפוסקים, חייל יהודי אשר חושק באישה גויה בזמן מלחמה, רשאי לאנוס אותה. לאנוס ולהתאפק. מותר לו לבצע בה את זממו רק פעם אחת. לאחר מכן יותר לו להביאה לביתו, ואם תתרצה להפוך אותה לאשתו לאחר גיורה. רש"י מייצג את האסכולה המרכזית השנייה. לפי הבנתו, אסור לאנוס נשים בזמן מלחמה, אך ניתן לקחת אותן בשבי ולהכריח אותן להתגייר ולהינשא לגברים ששבו אותן. גיור זה שונה מכל סוגי הגיורים האחרים, כי הוא נעשה בכפייה. ולכן, ההיתר לקחת נשים בעל כורחן לכל החיים, לפי שיטת רש"י, גרוע הרבה יותר מהאונס החד פעמי בזמן המערכה שמתיר הרמב"ם. 

שיטת רש"י גם מעלה את השאלה: אם מטרת היתר השבויה היא לספק באופן מיידי את יצרו של החייל, מה הטעם לדחות את קיום יחסי המין עוד ימים רבים עד לאחר גיור הגויה. התשובה המקובלת היא שהלוחם יידע שכבר שבה את האישה שבה חשק ובקרוב הוא יוכל לעשות בה כרצונו, ושהפורקן למעשה מונח אצלו בכיס, כמו "פת בסלו" בלשון חז"ל. ולכן במצב כזה, הניבוי הפסיכולוגי הוא שיירגע ויוכל לחזור למערכה ביתר שאת עם מוטיבציה הרבה יותר גדולה. ובכן, קשה להיות בטוח בצדקתה של התאוריה הזו. הרי בדרך כלל, ככל שאדם קרוב יותר להשגת מטרתו, הוא מתוסכל יותר כשהיא נמנעת ממנו. 

ההיתר לאנוס שבויות מכיל הגבלות נוספות: בכל מקום שנכבש מותר לכל לוחם לאנוס רק אישה אחת. הגבלה שמגבילה את המוניותו של האונס. מי שירצה לאנוס עשר נשים, יצטרך לכבוש עשר ערים. תאוות האישה ותאוות הכיבוש הולכות יד ביד, ואולי זו גם דרך לעורר מוטיבציה. כמו כן, גם לדעת הרמב"ם ואחרים, הסבורים שמותר ללוחמים לאנוס את נשות האויב כבר בשדה הקרב, ואין צורך לחכות עד הבאתן לביתם של הלוחמים, עדיין יחסי מין לא אמורים להתקיים באופן פומבי. על כן, אסור ללוחם לאנוס אישה שהוא שבה לעיני חבריו, עליו לקחת אותה קודם למקום ריק ונטוש שאין בו איש מלבדם ושם לאנוס אותה.

לפי אחת הדעות, מותר לאנוס שבויות רק במלחמות שהסתיימו בניצחון מוחץ, מכיוון שבמלחמות שבהן יחסי הכוחות שקולים, קיים חשש ודאגה גדולה שהאויב כתגמול יתפוס כבנות ערובה גם את בנות המשפחה שלהם ויאנוס גם אותן. אונס נשים במלחמות זה אומנם כיף גדול, אך כל עוד החיילים שלך הם אלה שאונסים, והקרבנות הן נשותיו של האויב, וחלילה לא הפוך. ולפיכך, במצב כזה מוטב לוותר על כניסה למעגל קסמים של אונס ואונס שכנגד. זוהי חכמה מדינית.

במישורים אחרים ההלכה היא מתירנית. למשל, האישה יכולה להיות גם נשואה. הרי נשים נחשבות לחלק משלל המלחמה, וכמו שאפשר לבזוז את רכושו של האויב, כך ניתן גם לבזוז את נשותיו. כמו כן, מותר ללוחמים לאנוס לא רק נשים בוגרות, אלא גם ילדות קטנות, אולי אפילו בנות שלוש. דיווחים מקונגו בזמן המלחמה שהתנהלה בה עד 2003, וכן מזירת רצח העם בדרפור מגלים שאין זה היה היתר חסר טעם שהרי גם בזמננו ילדות בנות שלוש מהוות עבור חלק מהגברים קרבן אטרקטיבי.

השבויות גם אינן חייבות להיות יפות תואר, למרות שהתורה מתארת אותן ככאלו, אם בגלל היצע דל או טעם ייחודי של לוחם, אשר חשקה נפשו דווקא במכוערת, לכן מותר לאנוס גם שבויות מכוערות. טוב, זה הגיוני, אחרת היה נדרש להצמיד ללוחמים רב שישפוט את יופיין של השבויות ויחליט, על פי קריטריון הלכתי כלשהו, מי יפה מספיק כדי שתהיה כשרה להיאנס, ומי לא.

חז"ל הביעו הסתייגות מהאונס, שאינה נובעת דווקא מרחמים על האישה, אלא מעצם קיום יחסי מין עם גויה. יחסים בין יהודי לגויה טמאה אינם דבר רצוי כלל וכלל מבחינת הדת. הם מגונים ביותר והותרו רק בלית ברירה. לפי חז"ל, בהיתר לאנוס נשים במלחמות, השלימה התורה במידה מסוימת עם כוחו של יצר הרע באדם. זו למעשה הרמת ידיים מול התאווה המשתוללת אצל חייל הרחוק מנשים כשרות. בקבלה הרי מובאת ההשקפה הטהרנית שהקדוש ברוך הוא הסתכל בתורה ולפיה ברא את העולם, כלומר העולם ואיתו האדם נוצרו כך שיתאימו לתורה שקדמה להם. ואילו בכל הקשור לאונס נשים במלחמות, עמדת חז"ל שונה לחלוטין, הרבה יותר מתירנית. כאן, התורה היא זו שצריכה להתאים את עצמה לטבע האדם, לוותר על העקרונות במלואם ולהסתפק ברע במיעוטו. הרי איך אפשר לצפות מגבר שלא הגיע לסיפוקו זמן רב, לעמוד בפני יופייה של אישה?

הרב אייל קרים, קצין בכיר בצה"ל ופוסק נחשב, סנגר על ההלכה, בכותבו שהיא נובעת מתוך התחשבות בקשיי הלוחמים: "בעת מלחמה כחלק מהשמירה על כושר הלחימה של הצבא ועל רוחם של החיילים, ניתן לפרוץ את גדרי הצניעות ולספק את היצר הרע באמצעות משכב עם גויות טובות מראה בניגוד לרצונן, מתוך התחשבות בקשיי הלוחמים וכן למען הצלחת הכלל". מי שלא משתכנע מההיגיון בדברי הרב קרים, יכול לפחות להתנחם בכך שרשימת המעשים המגונים שהוצדקו בהיסטוריה בשם טובת הכלל ארוכה כל כך, שההיתר ללוחמים לאנוס את נשותיו ובנותיו היפות של האויב, לא ממש מעלה או מורידה.

מדוע חייל צה"ל לא אונסים ערביות?

ההיתר לאנוס את נשותיו ובנותיו של האויב היה קיים בתקופה שבה החיילים נמצאו על אדמתם ובידם היה כוח צבאי. מצב זה שכבר נשכח מההיסטוריה, חזר לאחר הקמת המדינה. אך הרעיון לאפשר לחיילי צה"ל לאנוס נשים לא הועלה בידי הפוסקים. "את ההלכה הזאת אין צורך לקיים בימינו כיון שזו מצווה שנאמרה רק בדיעבד ולא לכתחילה… אם כן אין חובה ואין מצווה להשתדל בעבור זה!!!" (סימני הקריאה במקור), כותב רבה של צפת, הרב שמואל אליהו, וממהר להוסיף, שמא מישהו חלילה יחשוד בו ביופי נפש שלא במקומו: "יחד עם זאת העקרונות המוסריים שעומדים מאחורי דין זה בהחלט רלוונטיים גם לימינו". 

הרב אליהו סבור שאחת הסיבות לכך שדין זה אינו רלוונטי בכלל למלחמות ישראל היום היא שאין היום לגבר יהודי תאווה לאישה ערביה, וממילא הוא לא ייהנה מנשים שהוא צפוי להיחשף אליהן, כל עוד אנו ממשיכים לנהל את מלחמותינו במזרח התיכון ולא בסקנדינביה. מה פשר המעצור שמטילות הערביות על הליבידו של עם ישראל? כאן הרב אליהו משתתק בנימת סוד. זהו רז שאינו יכול לכתוב עליו בפירוט רב מדי, "כיוון שהוא קשור לסתרי תורה", וכדי לפענחו צריך ללמוד הרבה קבלה".

מאסטרנטית באוניברסיטה העברית, טל ניצן, בחרה להמשיך את העיסוק בשאלה הזו מהזווית הסוציולוגית. בתזה שלה טענה ניצן כי הסיבה לנדירות אונס ערביות בידי חיילים ישראלים מקורה בין היתר בשיקולים של מוסר, אך גם ביחס השלילי כלפיהן. ערביות לא נחשבות אפילו כאובייקט לאונס משום שהן עברו "דה הומניזציה". ניצן עטפה את הטענה שלה במלל הסוציולוגי הנדרש, אבל היטיב להציגה בפשטות דווקא נַגָד אחד שהיא ראיינה ותיאר בצורה פחות מלומדת את התחושות שבגללן אינו מעלה בכלל על דעתו לאנוס אישה ערבייה: "איכסה. איזה גועל, לא הייתי נוגע בערבייה עם הקצה של המקל של השירותים".

ניצן הואשמה על כך שבתזה שלה רמוזה השקפה ביקורתית אבסורדית על צה"ל, כאילו חייליו גזענים וסולדים מערביות עד כדי כך שאין הם אונסים אותן. מאידך, מי שמאוד ירצה, יוכל דווקא להשתמש בהיגיון הזה כדי לגלות בדרך עקלקלה אלמנט דווקא מפתיע וחיובי בדיני יפת תואר. הרי אם התורה מתירה לאנוס נשים גויות, משמע שאינה גזענית כלפיהן. 

אולם לטעמי הסיבה העיקרית שחיילי צה"ל אינם אונסים ערביות במלחמות, טמונה בכך שאין להם באמת צורך. ההיסטוריה של מדינת ישראל אומנם רוויה במלחמות, אך לוחמיה נלחמים קרוב לבית, עד עשרות קילומטרים לכל היותר. בעתות שגרה הם חוזרים כל שבועיים לחברה שלהם, ומלחמות לא נמשכות יותר ממספר שבועות, ולכן האור תמיד נראה בקצה המנהרה. מצב זה שונה מאוד ממרבית המלחמות שהתחוללו בעולם. החיילים שהו במשך שנים ארוכות בהווי גברי כוחני ואלים מאוד, במרחק של מאות, ואף אלפי קילומטרים מנשותיהם, והנשים היחידות שהיו זמינות, היו רק אלו של האויב אשר היוו טרף קל.

ובכל זאת, אין זה מדויק שלא היו כלל מקרי אונס במלחמות ישראל. היסטוריונים רבים וביניהם ההיסטוריון בני מוריס, טוענים שבמלחמת העצמאות למרות היומרנות לטוהר נשק קפדני, ידועים כתריסר מקרי אונס של שבויות ערביות בידי חיילים יהודים.


נשות ניחומים (Comfort Women) - המונח ביפנית: 慰安婦

נשות ניחומים היו נשים, נערות וילדות שאולצו לעבוד כזוֹנוֹת ב-"תחנות ניחומים" שהוקמו בבסיסי הצבא היפני הקיסרי לפני מלחמת העולם השנייה ובמהלכה. תפקידן היה לספק את החיילים או כפי שכונה בלעג: "לנחם אותם", על קשייהם במלחמה, וכן על שהותם הרחק מביתיהם ומשפחותיהם. תחנות אלו נועדו לחסוך מהחיילים את הצורך לאנוס נשים מקומיות אקראיות, מה שעלול להוביל להפצת מחלות, וכן גם כדי למנוע אי שביעות בקרב החיילים, העלולה להוביל למהומות ומעשי מרד בצבא.

תחנת הניחומים הראשונה הוקמה בשנת 1932 בשטח שהיה בשליטת היפנים בשנגחאי. הועסקו בה זוֹנוֹת יפניות שהתנדבו להיות נשות ניחומים, אך עם התרחבות השליטה הצבאית היפנית לארצות אחרות, מצא עצמו הצבא במחסור ב"מתנדבות". משרד החוץ היפני סירב להנפיק אשרות נסיעה לזוֹנוֹת היפניות, בטענה שהתופעה תכתים תדמיתה של האימפריה היפנית. לכן, פנה הצבא לאוכלוסייה המקומית וכפה עליה לשלוח את נשותיהם ובנותיהם לשרת בתחנות הללו. חלקן נחטפו מבתיהן. במקרים רבים, הן פותו בהבטחות שווא לעבודה בבתי חרושת ובמסעדות, אך מרגע שהן "גויסו", הן נכלאו בתחנות הניחומים שהוקמו בבסיסי הצבא. באחד האזורים הצבא אף הקים בית ספר לבנות המיעוט המוסלמי, בשם: "בית הספר לבנות החווי", והכניס אליו נערות כתלמידות, אך בפועל כפה עליהן לשרת שם כזוֹנוֹת. הבית ספר למעשה הפך לעוד תחנת ניחומים לחיילים.

המצב החמיר מאוד עם התקדמות מהלך המלחמה, והצבא התחיל להיתקל בקשיי אספקה ליחידות הלוחמות. בתגובה דרשו המפקדים מהצבא להגביר את קצב הגיוס של הנשים מקרב האוכלוסיות המקומיות. באזורי החזית, בעיקר באזורים הכפריים, בהם מתווכים היו נדירים, הצבא פנה באופן ישיר למנהיגים המקומיים והורה להם לספק לו מיד עוד נשים לתחנות הניחומים. במקרים בהם המקומיים, בעיקר הסינים, לא נענו לדרישה, ביצעו החיילים היפנים את המדיניות שנקראה על ידם בתרגום לאנגלית "Three Alls" (להרוג את כולם, לשרוף הכול, לבזוז הכול), שכללה גם את חטיפתן ואינוסן של הנשים המקומיות.

ההערכות לגבי מספר הנשים ששירתו בתחנות הניחומים נעות בין 100 ל- 200 אלף. רוב הנשים היו מהארצות הכבושות: קוריאה, סין והפיליפינים, ואף נשים מבורמה, מתאילנד, מווייטנאם, ממלזיה, מטאיוואן (אז השטח היה תחת כיבוש יפני), מאינדונזיה (אז כונה: איי הודו המזרח הולנדית), ממזרח טימור (אז טימור הפורטוגזית), ממלזיה, מבורמה, מגינאה החדשה, מהונג קונג, ממקאו ומהודו-סין הצרפתית, ואף מספר נשים ממוצא אירופאי, מהולנד ומאוסטרליה אשר גם נפלו קרבן לתופעה.

למטה סרטון אותנטי נדיר של "נשות ניחומים" העומדות למסדר, באחד מבסיסי הצבא בזמן מלחמת העולם השנייה, וסצנה שהיא קשה מאוד לצפייה מהסרט "Wianbu", המבוססת על סיפור אמיתי על אחת מנשות הניחומים האומללות.

נשים רבות ממזרח טימור העידו שהן אולצו לשמש כנשות ניחומים, אף על פי שהיו צעירות מאוד וטרם קיבלו מחזור חודשי. על פי העדויות בבית הדין, נערות אלו נאנסו שוב ושוב על ידי החיילים היפנים. מי שסירבה "לנחם" אותם, הוצאה מיד להורג. הנק נלסון, מהאוניברסיטה הלאומית של אוסטרליה, כתב על אותם תחנות שניהלו הכוחות הצבאיים היפנים ברבאול שבגינאה החדשה במהלך המלחמה. הוא ציטט מיומנו של גורדון תומאס, שבוי מלחמה ששהה במקום באותה תקופה. תומאס כתב שכל אחת מהנשים הכלואות בתחנת הניחומים, קיבלה 25-35 גברים מדי יום. נלסון אף ציטט מזיכרונותיו של קנטרו איגוסה, רופא של הצי הקיסרי היפני שהוצב ברבאול, שכתב שהנשים המשיכו לעבוד אף על פי שסבלו מזיהומים, בכו והתחננו לעזרה.

כשלושה רבעים מנשות הניחומים מתו במהלך עבודתן בתחנות הניחומים. רוב השורדות נותרו עקרות לאחר שחוו טראומות מיניות ולאחר שלקו במחלות מין קשות. הן הוכו ונאנסו באופן שיטתי יומם ולילה. הלקאות ועינויים גם הם היו שכיחים מאוד. בשנת 1990, העידה כקרבן יאן ראף או'הרן (Jan O'Herne) בפני הועדה של בית הנבחרים של ארצות הברית: "סיפורים רבים סופרו על הזוועות, על המעשים הברוטליים, הסבל וההרעבה של הנשים ההולנדיות במחנות המאסר היפנים. אך סיפור אחד טרם סופר, הסיפור המבייש ביותר שבוצע על ידי היפנים במהלך מלחמת העולם השנייה: הסיפור של נשות הניחומים, ועל האופן שבו נשים אלו נלכדו בניגוד לרצונן כדי לספק שירותים מיניים לצבא הקיסרי היפני. ב"תחנות הניחומים" הוכיתי ונאנסתי באופן שיטתי יום ולילה. גם הרופא של הבסיס נהג לאנוס אותי בכל פעם שהגיע כדי לבדוק אם לקינו במחלות מין".

בבוקר הראשון לשהותן בתחנות הניחומים, צולמו או'הרן וחברותיה, ותמונותיהן נתלו על מרפסת התחנה אשר שימשה כאזור הקבלה של החיילים היפנים, על מנת שכל אחד מהם יוכל על פי התצלומים, לבחור את האישה שהוא רוצה ש"תנחם" אותו. במשך ארבעה חודשים הן נאנסו והוכו יומם ולילה. כל אחת מהן "ניחמה" עשרות חיילים מדי יום. מי שהרתה, אולצה להפיל. לאחר ארבעה חודשי אימה, הנערות הועברו למחנה בבוגור שבמערב ג'אווה, שם אפשרו להן להתאחד עם המשפחות שלהן. המחנה שימש אך רק נשים שנכלאו קודם לכן בתחנות הניחומים, והיפנים הזהירו אותן שאם הן תחשופנה את מה שקרה להן, כל בני משפחותיהן יוצאו להורג. מספר חודשים לאחר מכן, או'הרן הועברה למחנה בבטאוויה ששוחרר ב-15 באוגוסט 1945.


אונס נקמה (Revenge Rape)

אישה שנאנסת עוברת חוויה נפשית וגופנית טראומתית ומזעזעת, חוויה מחללת, מבזה ומשפילה מאוד. כבודה נרמס ונמחץ. ומכיוון שכך האונס תמיד היווה לאורך ההיסטוריה הנקמה האולטימטיבית בנשים, בין אם כנגד פשעים חמורים שהן ביצעו כמו רצח או גניבה, בין אם כנגד עוולות דתיות כמו כפירה או נאיפה, ובין אם הן לא הבינו את מקומן כנשים בחברות פטריארכליות. האונס מכונה: אונס נקמה (Revenge Rape), אונס תגמול (Payback Pape), או אונס ענישה (Punishment Rape).

בתרבויות מסוימות בעיקר במדינות האיים הפסיפיים, נשים אף נאנסות גם כנקמה על מעשים שבוצעו על ידי בני משפחותיהן, למשל אביהן או אחיהן. הסיבה שאונסים אותן, אף על פי שלא הן אלו שחטאו, היא שבאופן מסורתי התפיסה היא שנשים אינן עומדות בפני עצמן, אלא הן רכוש של הגברים, ועל כן זה אך טבעי שכאשר מבקשים לנקום באדם, פוגעים גם כן ברכוש שלו. לכן בחברות הנשלטות על ידי מועצות כפריות ופאנצ'איאטיות, נשים תמיד תהיינה חשופות לאונס אם בן משפחתן ביצע פשע. האונס מבוצע בדרך כלל על ידי מספר גברים מצד המשפחה שנפגעה, והוא נועד להשפיל ולהביא בושה לאחים שלה ולאביה.

אחד מהמקרים הבולטים ביותר התרחש בחודש יוני 2002, במחוז של פנג'אב בפקיסטן. נערה צעירה ששמה מאי מוקטארן נאנסה באכזריות ע"י מספר גברים משום שאחיה נאשם (בטעות) בפרשית אהבים עם אחותם. זה היה פסק ההלכה שפרסם הפנצ'יאט של הכפר שבו למעשה התיר לכל הגברים במשפחה לאנוס את אחותו של הנאשם כדי "להחזיר לו באותו מטבע". תקרית דומה התרחשה בשנת 2015, כאשר שתי אחיות נאנסו בזו אחר זו בברוטליות ובלי רחמים, בגלל פשע שביצע אחיהן. באותה השנה נאנסה גם נערה בת 16 רק בגלל שאמה זכתה בבחירות מקומיות. הנערה האומללה התאבדה מיד לאחר מכן.

מקרה נוסף לדוגמה התרחש בחודש מרץ 2012 במצרים. אח של נערה צעירה שנאנסה, בן 31, לא ידע את נפשו מרוב בושה, והוא התייסר מהמחשבה שהוא לא הצליח להגן עליה, ועל כן גמלה בליבו ההחלטה לבוא חשבון עם האנס ולהשיב לו כגמולו. כשנה לאחר המקרה, הוא ומשפחתו פיתו את אחותו בת ה-18 של האנס להיכנס לביתם, שם הוא אנס אותה מול אמו ואשתו.

בחודש יולי 2014, והפעם במזרח מחוז בוקארו בהודו, גבר תקף את השכן שלו בן ה-24 לאחר שהוא פרץ לביתו שיכור סמוך לחצות. למחרת דיווח השכן המוכה והחבול על 'התקיפה' לזקנים בכפר, ואלו קבעו שיש להעניש בחומרה את הגבר האלים. על פי הדיווח ב"טיימס", הם הוציאו את גזר הדין המחריד אשר התיר לגבר המוכה לאנוס כנקמה את בתו של הגבר המכה, ילדה בת 10. בסיועם הוא חטף אותה מול זעקותיה של אימה, גרר אותה אל השיחים, מרחק קצר מביתה, ושם אנס אותה.

מקרה נוסף התרחש במולטן, במחוז פנג'אב בפקיסטן. נערה בת 12 נאנסה בזמן שעבדה בשדות בצהריים ב-16 ביולי 2017. כאשר נערכה ישיבה בכפר כדי לדון בעונש, החליטו חברי הפנצ'יאט כי אחותו בת ה-16 של האנס צריכה גם להיאנס על מנת שהצדק יעשה. לפיכך, יומיים לאחר מכן, ב-18 ביולי, נחטפה אחותו מביתה בלילה והוכנסה לאחד המבנים בכפר כדי להוציא לפועל את גזר הדין. אחיה של המתלוננת אנס אותה שם לעיני עשרות מחברי המועצה שווידו שהצדק נעשה, ולעני הוריה. במובן הפשוט ביותר, זהו אונס נקמה של עַיִן תַּחַת עַיִן, שבו נערה למעשה נאלצת לשאת את העונש על הפשע שביצע אחיה.
התמונה למטה צולמה בתאריך 26 ביולי, 2017, ומראה את החדר והמיטה עליה נאנסה הנערה בהוראת מועצת הכפר.

ב-20 במרץ 2018, והפעם במחוז טק סינג שבפקיסטן, אדם הואשם באונס נערה. משפחתו של הנאשם ביקשה ממשפחת הקרבן "חנינה ופיוס". המשפחה נענתה אולם קבעה תנאי אחד, והוא שגם אחותו של הנאשם תיאנס על מנת שהצדק ייעשה. שתי המשפחות נפגשו וחתמו על התנאי. למחרת ב-21 במרץ, אחיה של הקרבן, שעליו הוטלה המשימה, אנס את האומללה.

מקרה נוסף התרחש במחוז קאנאוג'י בהודו, ב-26 ביולי 2018. אדם החליט לנקום בגבר שאנס את אחותו שנתיים קודם לכן. כיצד לנקום בו? לאנוס גם את אחותו, נערה אומללה בת 15 שלא עשתה לו דבר. עפ"י הדיווחים, רכב מסוג בולרו ובתוכו הוא ושלושת חבריו עצר לידה וליד אימה והציעו להן טרמפ. הרכב כמובן שלא הגיע ליעד, אלא סטה מהדרך ונעצר במקום מבודד. ארבעת הגברים אנסו את הנערה באכזריות רבה, בזה אחר זה, כשברקע זעקות השבר של אימה. לאחר שסיימו, הם השליכו את הנערה כשהיא מחוסרת הכרה ואת אימה מהרכב ונמלטו. מבחינתם זה היה העונש הראוי ביותר לאנס. מִדָּה כנגד מִדָּה.

בשנת 2012, הארגון הלאומי לפשעים דיווח על 24,923 מקרים, אך ההשערה היא שרק אחוז קטן מהמקרים מדווחים בכלל.

תאוות רצח (Lust Murder)

להבדיל מרוצחים אחרים שהמניע שלהם הוא להשיג דבר מה, כמו למשל להשתלט על כספו או רכושו של הקרבן, או במטרה לנקום בו או למנוע ממנו לבצע דבר מה, עבור רוצחים אלו הרצח הוא בעצם המטרה, כלומר הם שואבים הנאה מהאקט עצמו. חלקם נהנים מעינוי והתעללות בקרבן בעודו חי. אחרים, מוצאים את עיקר הנאתם בפעולות המבוצעות לאחר הרצח כמו קיום יחסי מין עם הגווייה או אכילתה. בסוג פשיעה זו בכל המקרים קיים אלמנט מיני עז. עיקר הנאתם והתרגשותם נובע מהריגוש שבעצם פעולת הרצח, מתוך ראיית הרצח כריגוש האולטימטיבי, המופק מתחושה עזה של התעלות לנוכח ייסוריו של הקרבן.

רוצחים אלו הם חסרי אמפתיה בצורה קיצונית, והם בעצם פועלים בדיוק כפי שפועלת חיית טרף. הם צדים קרבנות אקראיים, כאשר כל מה שהם מחפשים זו בעצם רק הזדמנות, דהינו, שהטרף יהיה לבדו, הרחק מאנשים שיוכלו להציל אותו. הקרבן לא עשה להם דבר, והסיבה היחידה שהם גודעים את חייו היא כי הם פשוט יכולים. אף על פי שהם אינם מכירים את קרבנותיהם, לעתים המעשה מלווה בתחושת נקם סובייקטיבית, כאשר הם למשל בוחרים להמית דווקא נערה מסוימת, רק כי היא מזכירה במראה שלה את החברה שבגדה, והיא אף יכולה להיות לא דומה, אך מבחינתם היא מייצגת את המין הנשי שבו הם נוקמים.

כך למשל תיאר את התחושה הרוצח הסדרתי טד בנדי שאנס ורצח כ- 30 נערות צעירות בארה"ב בשנות ה- 60 וה- 70:

"רצח הוא לא על תאווה ולא על אלימות, זה על בעלות, כאשר אתה מרגיש את הנשימה האחרונה של החיים יוצאת מהאישה, אתה מסתכל לתוך עיניה, בשלב זה, זה להיות אלוהים." ~ טד בנדי.

הקרבנות של רוצחים ממניע זה הן בעיקר זוֹנוֹת רְחוֹב, והסיבה לכך נעוצה בכך שהן פגיעות במיוחד, דהינו מי שרוצח אותן, בעצם יש לו את הסיכוי הטוב ביותר לברוח מהצדק, כי הרי אין הרבה בחורות שתסכמנה כמוהן להיפגש עם גבר זר במקום פרטי בלי לדעת אפילו את השם שלו, את הזהות שלו, בלי לספר לאף אחד לאן הן הולכות, ובלי לנהל יומן עם מי הן נפגשות. 

כמו שאר אנשי הרחוב, אף אחד לא יחפש אותן לאחר מכן. הן נוטות להתרחק מהמשטרה ולכן היעלמותן סביר שלא תדווח. למשל כאשר ג'ואל ריפקין הודה ברציחת 17 זוֹנוֹת ברחבי העיר ניו יורק בין 1989 ל- 1993, אף אחת מהן לא דווחה מעולם.
יחד עם זאת, לאורך ההיסטוריה נלכדו ברשתם גם נשים רגילות מן היישוב, וסופן הרע והמר לא היה שונה משל הזוֹנוֹת.


מתחילת המאה הקודמת מעל 10 אלף קרבנות! הנה שתי דוגמאות על קצה המזלג:

1. הרוצח הסדרתי טד בנדי שפעל בארה"ב, אנס והוציא להורג למעלה מ- 30 נערות צעירות בשנות ה- 60 וה- 70

בתמונה רוברטה קתלין בת 22, היא אחת מקרבנות מסע הרצח שלו. הרוצח היכה בראשה עם מכשיר כהה, ליד הקמפוס של אוניברסיטת אורגון בוושינגטון ואז הכניס אותה בכוח למכוניתו. משם נסע למקום מבודד שבו הוא יוכל לאנוס אותה כל הלילה. לאור הסדיסטיות האכזרית הידועה של אותו רוצח, ומההבנה שהוא הצליח לבצע בה את זממו במשך שעות ארוכות כל כך, בלי שאף אחד יכול היה להפריע לו, קרוב לוודאי שבשלב מסוים היא כבר התחננה אליו, שיעשה לה טובה ופשוט ימית אותה.

הוא אנס ועינה אותה כל הלילה. רק בשעות הבוקר של 7 במאי 1974, רק לאחר שהוא הגיע לסיפוקו המלא והושבעה תאוותו, הוא רצח אותה ואז כרת את ראשה. את הראש שלה הוא לקח לביתו למזכרת וככל הנראה גם לצורך סיפוק יצריו החולניים, בעוד שאת שארי גופתה הוא החביא. בלילות שלאחר מכן הוא חזר למחבוא, במטרה להתעלל מינית בגופתה כרותת הראש. כאשר פניה כבר לא היו ניתנות לזיהוי, הוא איבד עניין, וקבר את ראשה בהר טיילור עם עוד 3 ראשים של סטודנטיות נוספות.

לאחר מעצרו של הרוצח, נערכו חיפושים נרחבים, אך לבסוף רק גולגולתה נמצאה, שאר שרדי גופתה מעולם לא נמצאו.

2. הרוצח הסדרתי אדמונד קמפר מארה"ב, שמונה נערות אומללות הספיקו להרגיש את נחת זרועו לפני שנתפס

ב-5 בפברואר 1973, לאחר ויכוח סוער מאוד עם אמו, עזב קמפר את ביתו בעצבים בחיפוש אחרי קרבנות אפשריים באזור. בדרך הוא ראה ואסף שתי טרמפיסטיות צעירות בנות 18 ממדינת פריזנו, הראשונה היא אן פסה (השמאלית בתמונה), והשנייה אניטה לוצ'סה (הימנית בתמונה), לכיוון אוניברסיטת סטנפורד. לאחר שנסע במשך כשעה, הוא הצליח להגיע לאזור מיוער ומבודד ליד אלמדה שאותו הכיר מעבודתו במחלקת הכבישים, שם הוא דקר את שתיהן, וחנק אותן למוות בזו אחר זו.

קמפר הכניס את גוויותיהן לתוך תא המטען של מכונית הפורד שלו וחזר לדירתו, שם הוא התעלל בהן במשך מספר ימים. לאחר מכן הוא ביתר אותן, והניח את חלקיהן בתוך שקיות ניילון, אשר מאוחר יותר הוא נטש ליד הר לומה, בסן פרנסיסקו. לפני שקמפר נטש את השקיות בערוץ, הוא השתמש לפי עדותו פעם נוספת בראשיהן הכרותים כדי לספק את יצריו החולניים.

באוגוסט 1973, הגולגולת של אן נמצאה על הר לומה פריאטה. חיפוש נרחב לא העלה שרידיה או עקבות של חברתה.

היסודות הביולוגים לרוע

מדוע רוצחים אלו מפיקים הנאה מרצח של בני אדם? מדוע זה מביא אותם לסיפוק לראות בני אדם אחרים סובלים ומושפלים? מדוע מבחינתם זוהי למעשה ההנאה האולטימטיבית, שרק היא בלבד יכולה להביא אותם על סיפוקם ולהשביע את תאוותם? מעין הם שואבים את הרוע שלהם? ובכן, הפס' ויקטור נל ניסה לאתר את שורשי הרוע בזכרים דווקא במורשת האבולוציונית שלהם כציידים לעומת הנקבות שהיו בעיקר מלקטות, כלומר זרעי הסדיזם טמונים, לדעתו, בחומר הגלם ממנו צמחה הכרתם.

ציד הוא פעולה שיש בה בעצם את כל האלמנטים של סדיזם פתלוגי, פרט לכך שסבלו של הטרף אינו מטרה כשלעצמה.
אצל היונקים האכילה מתחילה עוד כשהקרבן עדיין בחיים, כאשר עוויתות הגסיסה, קולות היללה, היבבות וחרחורי החנק וכמובן הדימום הם חלק מחוויית הציד. צבועים מתחילים לנגוס ולתלוש לנטרף חלקי גוף כזנב ואשכים עוד בשלב הרדיפה, ומשהוכרע הנטרף, הבטן שלו מבוקעת והמוות גואל לבסוף את החיה האומללה מייסוריה תוך כדי שאבריה הפנימיים נאכלים. אריות ממיתים את טרפם באחיזה בגרונם, חנק שהוא איטי מאוד ועשוי להמשך כשעה, כאשר כל אותו זמן חשוף הטורף לשפע של קלט חושי שמקורו בסבלה של הארוחה, וגירויים אלו הופכים כמו הפעמון עבור הכלב של פבלוב, למעוררי תאבון.

אין עוררין שציד הוא גם למעשה פעולה מפרכת, כואבת ומסוכנת, כאשר הטורף צריך בעצם להתגבר על עייפות, כאבים וחבלות הנגרמות לו במרדף או ממאבקו של הקרבן, ועדיין להישאר ממוקד במטרתו, ולכן באותם הרגעים מספק מוחו מעין "פרסים" בדמות הפרשה של דופמין ממכר וחומרים ממשפחת האופיואטים, האופיום הטבעי, המקלים על הכאב והעייפות.
מנגנוני התגמול האלו במוח של הטורפים, והזיקה הנוצרת באותם רגעים בין השובע שלהם לבין סבלו של הטרף שלהם, הם לדעת נל, היסודות הביולוגים עליהם התפתחו המאפיינים הסדיסטים אצל הזכרים בשלב מתקדם יותר באבולוציה. 


זְנוּת (Prostitution) 

זְנוּת היא קיום יחסי מין תמורת תשלום או טובת הנאה. מרבית העוסקים בזְנוּת הן נשים עבור גברים. חלק מהזוֹנוֹת עובדות בבתי בושת שהם מוסדות אשר מיועדים במיוחד לזוֹנוֹת. במדינות שזה לא חוקי, הם מכונים: "מכוני ליווי", "מכוני בריאות" ו- "מכוני עיסוי" כשמות כיסוי. חלקן עובדות במגורים שלהן או של הלקוחות ובחדרים שנשכרים לשם כך, והיתר עובדות ברחוב. התופעה זוכה להתעלמות מצד הרשויות ברוב העולם, מתוך התפיסה שהתעשייה הזו מונעת אונס המוני. החישוב הוא קר: "עדיף שגברים שאין להם בנות זוג תהיה האפשרות להתפרק על נשים מהמעמד התחתון, ולא חלילה יאנסו את הבנות שלנו".

הערכה היא כי בעולם עובדות בסך הכל כ-42 מיליון נשים ונערות בזְנוּת. ההערכות מציבות את ההכנסה השנתית שמניבה הזְנוּת ברחבי העולם: מעל 100 מיליארד דולר. כמו כן, גם זְנוּת של ילדים קיימת בכל מדינה, בעיקר בדרום אמריקה ובאסיה. מספר הילדות שעובדות בזְנוּת בחלקים אחרים של העולם גם עולה בהתמדה, כולל בצפון אמריקה, באפריקה ובאירופה. נתונים סטטיסטיים מדויקים קשה מאוד להשגה, אך מעריכים כי בסך הכול ישנן כ- 10 מיליון ילדות ונערות שעובדות בזְנוּת.

תיירות המין ברחבי העולם הולכת וגדלה, בעיקר למדינות עולם שלישי בגלל היצע גבוה, מחירים מגוחכים והחופש לבעול גם נערות וילדות. המדינות הכי הפופולריות הן: תאילנד, ברזיל, סרי לנקה, הרפובליקה הדומיניקנית, קוסטה ריקה, קניה והולנד. למשל בקמבודיה להשיג זוֹנָה בת 12 לוקח פחות זמן ומאמץ מאשר להחליף כסף בבנק. למטה טבלת נתונים מ- 17 מדינות.

אפילו בישראל שמצבן עוד "טוב" ביחס לעולם, הוא בכי רע. בעבר הוערך שכ-84% מהזוֹנוֹת הן קרבנות סחר. במאה ה-21 השתנו דפוסי הסחר, והזְנוּת בישראל הפכה למחתרתית יותר. על פי סקר לאומי על תופעת הזְנוּת בישראל שנערך ב-2016 עבור משרד הרווחה והשירותים החברתיים ומשרד הפנים, בישראל ישנם כ-12,000 בני אדם שעובדים בזְנוּת. כ-95% מהם הן נשים והיתר גברים. מבין הנשים, כ-90% הן בגירות ו-כ-10% הן קטינות. מעל מחצית מהזוֹנוֹת הן אימהות לילדים. עוד נמצא כי מבין הנשים הבגירות, כ-93% נמצאות במסגרות זְנוּת תחת קורת גג (דירות דיסקרטיות, בתי בושת, מכוני עיסוי), וכ-7% עובדות ברחוב. מהסקר עולה כי כל זוֹנָה נבעלת מדי יום על ידי 5-6 גברים שונים בממוצע. זוֹנַת רְחוֹב נבעלת מדי יום על ידי 6-7 גברים שונים בממוצע. עוד לפי הסקר, כ-19% מן הנשים נכנסות לזְנוּת לפני גיל 18. כמו כן, 76% מהזוֹנוֹת העידו כי הן רוצות לצאת מהזְנוּת. משנת 2010 מתו בישראל 88 זוֹנוֹת מוכרות, מתוכן 8 נרצחו על ידי לקוחות, 8 נהרגו ו-5 התאבדו. ההערכה היא שכל זוֹנָה נאנסת כ-8-10 פעמים בשנה. רובן נאנסות על ידי הלקוחות, וכשליש נאנסות על ידי הסרסורים שלהן.

אין משפיל ומבזה יותר מאשר להיות זוֹנָה. זה להיות בתחתית של התחתית. גבר אחר גבר עולה עליה וחודר לגוף שלה, כולל קשישים, נרקומנים, מבאישים, עבריינים ונגועים במחלות עור ומין. אז אם כך, מדוע נשים כה רבות עובדות בזְנוּת?
ובכן, מחקרים רבים הראו קשר ישיר בין התעללות מינית בילדות לזְנוּת. לפיהם, בין 60% ל-90% מהזוֹנוֹת עברו התעללות מינית בילדות, לפני הכניסה לזְנוּת. הסיבה לכך היא שהתעללות מינית בילדות מהווה "הכשרה" נפשית לזְנוּת, כי היא מייצרת אצלן תהליך של הפנמה שהן לא יותר מאשר אובייקט לסיפוק מיני. תחושת הערך שלהן מותנית ביכולתן לספק צרכים, בעיקר מיניים, של גברים, ויש להן קושי להבחין בין יחסי ניצול ודיכוי ליחסי אהבה מיטיבים. בנוסף, התעללות מינית בילדות גורמת פעמים רבות לנשירתן ממערכת החינוך, לבריחות מהבית ולהסתובבות ברחוב. כך הן הופכות קרבנות נוחים לניצול על ידי סרסורים. מחקרים מראים כי מרבית הזוֹנוֹת גדלו בסביבה מזניחה ואלימה, וכ- 70%- 90% גדלו במשפחות לא מתפקדות.

לפי מחקר בארצות הברית, הסיכוי של ילדות שחוו הזנחה או התעללות, ובמיוחד כאלו שחוו התעללות מינית, להדרדר לזְנוּת הוא גבוה בהרבה לעומת ילדות שלא חוות התעללות. מחקר שנערך בקרב 46 נשים שעסקו בזְנוּת בקוריאה הדרומית מצא שכיחות גבוהה באופן מובהק של הזנחה והתעללות בהשוואה לקבוצת ביקורת ועל שיעור גבוה של תסמונת פוסט טראומטית. כאשר שימוש בסם קודם לזְנוּת, זה לעתים תכופות כתוצאה מהתמודדות של מתבגרות עם טראומות ילדות, חרדות ודיכאונות.

הידרדרות של נשים לזְנוּת נובעת לעתים קרובות גם מסיבה אקונומית. נשים הסובלות מדיכוי על רקע גזע ומעמד וכפועל יוצא מתקשות למצוא עבודה, ומתמודדות עם עוני הולך וגובר וחוסר יכולת למצוא עבודה נורמטיבית, גם הן נמצאות בקבוצת סיכון. עם זאת, מחקרים רבים העלו כי מצוקה כלכלית היא לעולם לא הסיבה היחידה והיא משתלבת עם גורמים נוספים שצוינו לעיל.

נשים במעגל הזְנוּת חשופות לאלימות פיזית ונפשית קשה מצד סרסורים ולקוחות. בארצות הברית שיעור התמותה שלהן גבוה פי 4 מהממוצע הארצי. מנתונים שנאספו בישראל ומחוצה לה, עולה כי נשים העוסקות בזְנוּת נופלות קרבן באופן תדיר לאלימות מילולית ופיזית, קללות, דיבור מנמיך ומשפיל, אונס, מעשי שוד חמושים ותקיפות. ממחקר מקיף שנערך בשנת 2009 וכלל בסך הכל 240 זוֹנוֹת, עלה כי לפחות מחציתן ספגו אלימות קשה רק בששת החודשים האחרונים. אלו הנתונים: 55% בעטו בהן או סטרו להן, 30% הוכו ונחבטו, 25% הוחזקו בניגוד לרצונן, 20% נחנקו בזמן האקט המיני, 20% נחטפו, 17% אולצו לעשות מין אוראלי בניגוד לרצונן, 22% נאנסו וגינאית, 5% נאנסו אנאלית ו- 7% נדקרו או נחתכו מכלים חדים. הרוב המוחלט של נשים בזְנוּת סובלות מפגיעות גופניות קשות כתוצאה ישירה מאלימות שהן סופגות מסרסורים ומלקוחות.

זוֹנוֹת סובלות גם משורה של בעיות גופניות, כמו: בעיות גניקולוגיות, בעיות בבריאות הפה, תשישות, נטייה להידבק במחלות ויראליות, זיהומים באיברי המין, כאבי גב, כאבי ראש, כאבי בטן, הפרעות אכילה, הפרעות שינה, צהבת כרונית, סרטן צוואר הרחם, סרטן אנאלי ודלקות אגן כרוניות ועוד. הן גם סובלות מנזקים גופניים כתוצאה מתנאי מגורים קשים. מחקרים לא הראו הבדלים משמעותיים בין הנזקים הנגרמים לנשים העוסקות בזנות ברחוב, בדירתן או בבתי זונות. הן נפגעות במידה דומה.

זוֹנוֹת רְחוֹב אף נאלצות לחפש לקוחות כשהן עומדות במקומות ציבוריים ידועים כגון לאורך כבישים ראשיים, בין עירוניים, או במקומות בשולי ערים. בתור שכאלו, הן חשופות לסכנות רבות, ובמחקר שנעשה כמעט כולו על זוֹנוֹת רְחוֹב בקולרדו, ארה"ב, בשנים 1967 עד 1999 נמצא כי הסיכוי של זוֹנָה להיאנס, להירצח או למות מאיידס גבוה באופן משמעותי מאישה ממוצעת.

הרוב המכריע של נשים בזְנוּת סובלות מנזקים נפשיים הכוללים הפרעות דחק פוסט טראומטיות. חוקרים רבים מאבחנים את העיסוק עצמו בזְנוּת כחוויה טראומטית מתמשכת, הכוללת דיכאון, דימוי עצמי נמוך, חוסר תפקוד חברתי וניסיונות אובדניים.

כיום מגדירים את הנזקים הנפשיים הקשים שנגרמים לזונות, כפוסט-טראומה מורכבת, שהיא תסמונת שנוצרת בעקבות טראומה חוזרת ומתמשכת. זאת לעומת האבחנה של הפרעת דחק פוסט-טראומטית שמתהווה נוכח אירוע טראומטי תחום ומובחן, ותמונת הסימפטומים שלה לא כוללת עיוותים בקשר ובזהות. פוסט-טראומה מורכבת מאופיינת אפוא במגוון רחב של סימפטומים פוסט-טראומטיים: בהפרעות במבנה האישיות, בגילום מחדש של הטראומה הראשונית, בנטייה לקרבנות חוזרת על ידי הרס עצמי, בניסיונות אבדניים ובהפרעות דיסוציאטיביות. כמן כן, לטראומה ממושכת הפרעות פסיכיאטריות נלוות כמו דיכאון, חרדה, הפרעות אכילה ופוביות. בעוד שקרבן טראומה יכול להרגיש שהוא 'איננו עצמו', קרבנות של טראומה כרונית עלולים לאבד את התחושה שיש להם אני. פוסט-טראומה היא תסמונת שכיחה בקרב נשים בזנות. ממחקרים שנעשו ב-2003 בתשע ארצות עולה כי 68% אחוז מהנשים בזנות סובלות מפוסט-טראומה, ולכן רבות מתדרדרות לסמים העוזרים לאלחש את הכאבים הפיזיים הכרוכים בזנות, להקהות את הרגשות, וכן לעבוד למרות הדיכאון ולהישמר בריחוק רגשי מהסיטואציה.

רוב הזוֹנוֹת משתמשות במנגנוני ניתוק כדי להגן על עצמן, כאסטרטגיית הישרדות. דיסוציאציה, המפצלת בין הגוף לנפש, מאפשרת הגנה נפשית ע"י סילוק הטראומה מהחוויה המודעת והיא מתאפיינת באפיזודות של ניתוק בדרגות שונות. אחד ההיבטים המודעים של מנגנון זה הוא בניית דמות עבודה: לכל זוֹנָה יש שם נוסף, ולרוב גם דמות נוספת, הדמות העובדת. דמות זו מאפשרת להן לשמור על הפרדה בין החיים בזְנוּת ל"חיים האמתיים". אחד מביטויו של המנגנון הוא ניכור מהגוף והתפיסה של הגוף ככלי עבודה. הגוף לא נחווה כשייך להן אלא כמשהו שניתן להן, והן יכולות לנצל אותו לטובתן ולצורכיהן. קיימת הפרדה ברורה בין הגוף לבין 'האני הפנימי'. הגוף לא נחווה כחלק ממנה, אלא כעטיפה. לכן הפגיעה בגוף לא נחווית כפגיעה בה. ביטוי נוסף הוא שכחה של פרקי זמן משמעותיים ("חורים שחורים") וחוויות חוץ גופיות במהלך קיום יחסי מין.

כמו כן, הזְנוּת מסבה שני סוגי נזקים: נזקים אינדיבידואליים המתוארים במונחי טראומה ונזקים אובייקטיבים של קלון חברתי ופגיעה בכבוד שפוגעים בכל הנשים בזְנוּת, ללא יוצא מן הכלל. הקלון החברתי נובע מהמרת הזהות הפרטית של נשים בזְנוּת, בזהות חד-ממדית של 'זוֹנָה', המוחקת את הזהות האישית. נוסף על מחיקת הזהות האישית, הניסיון להסוות את העיסוק בזְנוּת כרוך גם במחיר כבד, בין השאר החשש המתמיד מחשיפה, ותחושת הניכור והבידוד מהחברה הנחשבת לנורמטיבית.

הרוע האנושי הוא בלתי נתפס. הלקוחות מודעים לכך שבמרבית המקרים הזוֹנָה היא אישה מוכת גורל ממשפחה הרוסה. לעתים היא אף בגיל של הנכדה שלהם! הם מודעים לכך שמדי יום עולים עליה עשרות גברים, ובכל זאת הם בוחרים גם לעלות עליה. הגורל שלה אינו מעניין אותם אלא רק הנאתם. אגב, רובם מתנהגים ביום-יום כנורמטיביים, בני אדם טובים ובעלים ואבות מסורים, לא תבחינו בהם. הם יכולים להיות הפקיד בבנק שלכם, ואף המחנך בבית הספר של הבת שלכם.

מי שמצדיק את המעשה בכך שמשלמים לה, שידמיין שהיו מציעים נדבה לגבר הומלס ברחוב, אך מתנים אותה בכך שידחפו לו קודם מקל לתוך העכוז. זה נשמע הזוי, אולם זה בדיוק אותו הדבר, דהינו, עזרה לאדם במצוקה המותנית בהתעללות בו. ומי שלא השתכנע שידמיין שהבת שלו היא זוֹנָה ועשרות גברים מהרחוב חודרים לגוף שלה מדי יום, ואז יתגלה המוסר הכפול.

זְנוּת בעת העתיקה

בעת העתיקה הייתה הזְנוּת מקובלת בתרבויות רבות, ומשום כך היא מכונה "המקצוע העתיק בעולם". היא עתיקה לפחות כימיו של הספר הראשון בתולדות האנושות, על עלילות גילגמש מן התקופה השומרית, בסוף האלף השלישי לפני הספירה. בספר מסופר על זוֹנָה בשם שׁמְחָ'ת אשר במשך שבעה לילות סיפקה את הצייד אֶנְכִּדוּ הפרא, ובך הפכה אותו לרגוע יותר. במצרים הפרעונית למשל התגלו ממצאים ההיסטוריים שהראו כי רקדניות וזמרות מופיעות לעתים קרובות בעירום בפני קהל. כמו כן, קיימות גם עדויות רבות למגעים מיניים בזמן קיום פולחנים ונמצאו כתבים המספרים על בתי עינוגים. דוגמה מפורשת לזְנוּת במצרים העתיקה היא בעת ביקורו של ההיסטוריון היווני הרודוטוס בפירמידות גיזה, כאשר הוא מספר סיפור ששמע, לפיו המלך המצרי חוּפוּ, שהיה להוט לסיים את בניית הפירמידה שתכנן, שלח את בתו לעבוד בְּבֵּית זוֹנוֹת כדי לממן בנייתה. 

בתקופה התלמאית, לאחר שמצרים העתיקה נפלה לידיו של אלכסנדר מוקדון, החלו להופיע עדויות ודאיות לקיומן של זוֹנוֹת. אחת העדויות מובאת בסיפורו של הנסיך סֶתְנֵה אשר פגש אישה מהממת ביופיה, אליה שיגר מכתב ובו כתב: "עשר מטבעות זהב אתן לך, בלי נא שעה במחיצתי". האישה היפה ענתה לו: "אם תחפוץ לעשות בי כרצונך בוא לביתי ונעשה זאת מבלי שיגלה איש ושמי לא יתבזה". הצעתו הכספית של סֶתְנֵה מבהירה כי הזְנוּת הייתה קיימת, ושכבר אז זה נחשב מקצוע מבזה.

הזְנוּת במקרא

ראשית נשאל מהי ההגדרה של זוֹנָה במקרא? ובכן, חז"ל קבעו שכל אישה המקיימת יחסי מין מחוץ לנישואים היא זוֹנָה. בהלכה נקבע כי זוֹנָה היא אישה שנבעלה בעילת זְנוּת ברצון או לא ברצון. דהיינו, גם אישה שנאנסה על ידי גבר שאינו בעלה, מוגדרת כזוֹנָה. סיפור ידוע על זוֹנָה בתקופת התנ"ך, היה על רחב הזוֹנָה, שסייעה ליהושע בן נון לכבוש את עיר החומה יריחו.

במקרא אין איסור מפורש על גברים לבעול זוֹנוֹת, אך בספר עמוס, פרק ב', פסוק ז', מתואר איסור לאב ובנו ללכת ביחד לזוֹנָה: "וְאִישׁ וְאָבִיו יֵלְכוּ אֶל הַנַּעֲרָה - לְמַעַן חַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי". מכאן אפשר ללמוד שהגנאי הוא בעיקר בזה שאב הולך עם בנו. המקרא גם אוסר על אבות להוריד את בנותיהם לזְנוּת. "אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָה". (ספר ויקרא, פרק י"ט, פסוק כ"ט). נראה שלפי המקרא בנות שניעשו זוֹנוֹת לא אשמות אלא אביהן, שכן כך הוא חינך אותן: "לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה". (ספר הושע, פרק ד', פסוק י"ד). אולם העונש על בת כהן שהחלה לזְנוּת היה שריפה באש מכיוון שהיא פגעה בכבוד אביה: "וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת - אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת, בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף". (ספר ויקרא, פרק כ"א, פסוק ט'). בסיפור תמר אשת ער, כשמתברר ליהודה שכלתו הרתה מגבר זר, הוא מצווה לשורפה. כמו כן, בין הנשים שאסורות בחיתון עם כהן היו גם זוֹנוֹת. 

בכדי להמחיש את אהבת ה' לישראל, ואהבת ישראל את האלילים, והאכזבה ממצב זה, הושע הנביא מצטווה על ידי ה' לשאת זוֹנָה לאישה ולהוליד ממנה ילדים, כדי שהוא יחוש על בשרו מהי חוסר נאמנות, וכך יוכל להעביר טוב יותר את תחושתו לעם: "תְּחִלַּת דִּבֶּר יְהוָה בְּהוֹשֵׁעַ וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל הוֹשֵׁעַ לֵךְ קַח לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים וְיַלְדֵי זְנוּנִים כִּי זָנֹה תִזְנֶה הָאָרֶץ מֵאַחֲרֵי יְהוָ". הנביא עושה כמצוות ה' ולוקח את גומר בת דבליים שהייתה זוֹנָה, לאישה. גם שאר נביאי ישראל כמו ישעיהו וירמיהו משתמשים בדימוי זה. יחזקאל אף מפליג ואומר שבניגוד לזוֹנוֹת שמקבלות אתנן, ישראל נמשלת לפרוצה שפותחת רגליה ללא תמורה.

בימי קדם הייתה נהוגה במקביל לזְנוּת הרגילה גם זְנוּת פולחנית. במקרה זה היה מדובר בקיום יחסי מין עם כהנות של אלים מסוימים. המטרה הייתה למשוך אנשים למקדש, או כחלק אינטגרלי מהפולחן במטרה להתקרב לאל באופן פיזי דרך משרתיו. 

הזְנוּת ביוון העתיקה ובאימפריה הרומית

לזְנוּת הייתה השפעה רבה על אוכלוסיית יוון העתיקה ועל כלכלתה. הזְנוּת הייתה חוקית. בָּתֵי זוֹנוֹת היו קיימים בכל עיר ועיר. סולון, המחוקק האתונאי אף קבע תעריפים ופיקח על רמת השירות. אפולודורוס מאכרנאי במאה ה-4 לפנה"ס אף התגאה: "יש לנו נערות שעשועים כדי לענג אותנו, פילגשות על מנת לספק את צורכי הגוף, ונשים כדי להמשיך את השושלת".

הרומאים פיתחו את נושא הזְנוּת, ואף עשו מהנושא עסק כלכלי. בין היתר הם מיקמו בָּתֵי זוֹנוֹת בסמוך לשווקים, וכך היה אפשר לשלב מסחר בתענוגות. בשרידי העיר פומפיי אשר נחרבה בהתפרצות וולקנית, נמצאו עדויות לשירותי הזְנוּת במקום. בחלק מהבתים נמצאו חדרוני אירוח שהציעו שירותי מין בתשלום לעשירי העיר וכן למבקרים. את פחותי האמצעים שימש "בֵּית הַזּוֹנוֹת הַגָּדוֹל". הבית השתמר באופן כמעט מושלם והוא מוכר בזכות ציורי הקיר הארוטיים, המיטות ופינות ההתייחדות.

עם זאת העיסוק בזְנוּת ברומא היה בלתי מכובד. הרומאים פיקחו באדיקות על הזוֹנוֹת. הזוֹנוֹת היו חייבות להירשם, ולעטות לבוש מיוחד ולצבוע את שערן לצהוב, או לחבוש פאה צהובה. כמו כן, מי שנרשמה פעם כזוֹנָה, לא יכלה לשנות את מעמדה. הזוֹנוֹת היו לרוב נשים ונערות אומללות שהובאו מרחבי האימפריה בכיבושיהם. על נשים מקרב האצולה נאסר לעבוד בזְנוּת.

איסור צריכת זְנוּת בעת החדשה

איסור צריכת זְנוּת זו גישה חדשנית ונהוגה במעט מאוד מדינות. החלוצה הייתה שוודיה ולאחרונה אומצה בצרפת ובישראל. בגישה זו התפיסה היא שזְנוּת היא בעצם סוג של עבדות, ולכן חייבת לחלוף מהעולם, אולם כתוצאה מכך מעשי האונס נסקו.

שוודיה זכתה בעשור האחרון לתואר המפוקפק: "בירת האונס העולמית". חפשו את המילים הללו בגוגל ותיווכחו בעצמכם. מעשי האונס הפכו לכל כך נפוצים בהופעות רוק בשוודיה, עד שחלק מהלהקות הפסיקו לערוך הופעות במקומות פתוחים. הגרף למטה מציג את מספר הנשים שנאנסו במדינה בשנה אחת (לכל 100 אלף), בהשוואה למדינות אחרות. שוודיה מונה בסה"כ כ-10 מיליון תושבים, כלומר אלפי נשים נאנסות שם מדי שנה. שוודיה נמצאת באמצע מגיפה מסיבית של אונס אלים. בשבעת החודשים הראשונים של 2013 דווח על יותר מ-1,000 נשים שנאנסו. למעלה מ-300 מהן היו ילדות מתחת לגיל 15.

במקרים רבים האונס אלים ואכזרי ביותר. למשל ב-2015, גבר בן 34 מסומליה אנס אישה צעירה ליד מוסך החנייה של מלון שרתון בשוודיה, תוך שהוא מפליא בפניה את אגרופיו ללא רחם עד שהיא מתה. אחר כך הוא המשיך לאנוס את הגויה שלה.

אחת התוצאות הנוספות של החוק, היא יצירת לחץ על הזוֹנוֹת האומללות שעדיין נותרו ברחובות. כאשר לקוח ניגש אל אחת מאותן זוֹנוֹת, הוא דורש ממנה להיכנס מיד למכוניתו מבלי להשתהות כדי שיוכל להתרחק מהמקום במהירות, מחשש להיעצר על ידי המשטרה. לזוֹנָה יש פחות זמן לתהות על קנקנו של הלקוח לפני שהיא נכנסת למכוניתו, ולכן גם חשופה יותר לסכנות. תוצאה נוספת, היא העתקת רוב עסקי הזנות ממקומות גלויים, מהרחובות, אל מקומות נסתרים, כמו דירות פרטיות ובארים. אתר VICE למשל ציטט את העיתון השוודי Dagens Nyheter שדיווח כי עסקי הזְנוּת בשוודיה עושים כיום שימוש בכ-200 דירות באמצעות השירות המקוון Airbnb, ושירותים אחרים להשכרת דירות וחדרים, וזאת לדברי משטרת שטוקהולם עצמה.

מי שהובילו את החקיקה בשוודיה ובישראל, הן בעיקר מחוקקות, ואל תטעו, דאגתן לא הייתה חלילה לנשים העוסקות בזְנוּת, ולכן בהעברת החוק, הן אפילו לא דאגו לאשר את הסעיף התקציבי לטיפול באומללות שאמורות לכאורה להיגרע מהתעשייה. הסיבה שדווקא נשים נוהגות למשטר את המיניות של נשים אחרות, היא שגברים מטבעם חותרים למין, בעוד שנשים חייבות להגביל את הגישה לגופן כדרך לשמר את היתרון במשא ומתן איתם על המשאב הזה. לכן, נשים נגישות מינית גורמות לגופן להפוך ממשאב מוגבל למשאב זמין, ובכך מסכנות את עמדת הכוח של הקבוצה. לפיכך נשים רבות מגלות אפס סבלנות כלפי נשים שנתפסות כמתירניות מינית. המסר המועבר להן הוא חד וחלק: 'שימרו על מיניותכן תחת שליטה, או שאו בתוצאות'. 

אונס בממלכת החיות (Rape In Animal kingdom)

אונס נפוץ מאוד לא רק בקרב בני האדם כולל בשבטים נדחים, אלא גם בבעלי חיים ממינים רבים, החל מחרקים, עופות, דגים וכלה בפרימטים אורנגאוטנים, כמו למשל דובים, שימפנזות וגורילות, שארי בשרנו הקרובים מבחינה אבולוציונית.

ההזדווגות בקרב מינים רבים היא אלימה מאוד. בבוני המדריאס לעתים קרובות נושכים את הנקבות בצווארן ומאיימים עליהן. שימפנזים פראיים נוהגים להסתער על נקבות, לנער עליהן ענפים, להכות ולחבוט בהן, לסטור להן, לבעוט בהן, לנשוך אותן, ואף לגרור אותן. האורנגאוטנים (סוג של קופי אדם) הם בין החזקים ביותר ביונקים. בתצפיות ראו שכמעט 90% מההזדווגות היו אלימות מאוד, גם כאשר הנקבות כלל לא התנגדו. הסבר אפשרי הוא שזה נועד להשרות בהן פחד כדי שהן תיכנענה ביתר קלות גם בפעמים הבאות. הזכרים משתמשים בכוחם לא רק כדי לאנוס את הנקבות, אלא גם כדי להרחיק מהן זכרים אחרים.

זכרים לרוב מכניעים את הנקבות באמצעות לפיתה. הם עולים עליהן ואז אוחזים בהן מאחורה כדי שהן לא תוכלנה להימלט. הזדווגות בכפייה שכיחה מאוד למשל בקרב רצי מים (Gerridae) מכיוון שאצל רוב המינים, הפתח של הנקבות חשוף ונגיש. ללא חיזור, הזכרים עולים על הנקבות ואוחזים בחוזקה בבית החזה שלהן. נשיאת הזכרים על גבן היא מכבידה וכואבת מאוד, ועל כן הן מנסות בכל כוחן להתנגד ולנער אותם מעליהן, אולם הזכרים חזקים מהן ולא מרפים. לאחר מכן הם מחדירים לתוכן בכוח את איבר המין שלהם. אצל טריטונים מזרחיים, הם אוחזים בנקבות עם גפיהם האחוריות. הזדווגות זו קרויה אמפלקסוס.

זכרי גופים נצפו מחדירים בכוח את איבר המין לנקבוביות של הנקבות, בין אם הן רצו בזה או לא. לעתים, הם אף מזדווגים בכוח עם נקבות גודאתיים הדומות להן, ונוטות לחלוק את אותו בית גידול, גם כאשר נקבות גופי זמינות. הסבר אפשרי לכך הוא שנקבוביותיהן עמוקות יותר ועל כן הן מעוררות יותר את הזכרים. הזדווגויות בכפייה תועדו גם אצל שפיראים, צבי בר, אורנגאוטנים פראיים, שימפנזים פראיים, נברני מים, עופות פראיים, ברכיות, בבוני מצריים, וכן אצל פרימטים רבים נוספים.

לרוב העופות הזכרים אין פין. הם עולים על הנקבות, ומצמידים את פתח הביב שלהם לפתח הביב של הנקבות, אקט המכונה: "נשיקת ביבים", וכך מפרישים לתוכן את הזרע שלהם. זה מקשה מאוד על הזרעה בכוח, ולכן עופות מים זכריים גם פיתחו איבר מין חיצוני. הוא יוצא מתוך גופם בסליל עם כיוון השעון, ומסייע להם להזריע את הנקבות גם ללא שיתוף הפעולה שלהן.

זכרים ממינים מסוימים אף פיתחו מאפיינים ייחודיים שמאפשרים להם לכפות הזדווגות על נקבות בקלות רבה יותר. למשל, לזכרי חיפושיות מזנים מסוימים יש קוצים בקצה הפין המשמשים עוגן, כדי למנוע מהנקבות לנוע קדימה. הפין הקוצני פעמים רבות פוצע אותן ואף משחית את התעלה שלהן. לזכרי זבובים מזנים מסוימים התפתחו שינויים ברגליים הקדמיות כדי שהם יוכלו לאחוז בנקבות ביתר קלות. שינויים אלה כוללים התפתחות של ציפורניים, זרועות, ואף זיפים דוקרניים. באמצעותם הם מבטחים שמרגע שהם עולים על הנקבות, האונס כמעט מובטח. הנקבות מנסות להוריד אותם מעליהן, אך לרוב ללא הצלחה.

טכניקה נוספת היא שימוש במנגנון דמוי "נעילה" המצוי בכלבים, זאבים וחזירים. הנעילה מאפשרת לזכרים למנוע מהנקבות להתנתק כל עוד הם לא סיימו להזדווג איתן. אצל כלבים למשל יש לזכרים קשר בפין שבעת ההזדווגות מתמלא בדם ומתנפח, וכתוצאה מכך נתפס כמו עוגן בתוך הנרתיק של הנקבות. לאחר שהזכרים מסיימים להזדווג איתן, הם יורדים מהן ומרפים מהן, אולם פעמים רבות ניתן לראות שהפין עדיין נותר נעוץ בתוכן במשך עוד 2 עד 20 דקות, עד שהקשר בפין מאבד נפח כתוצאה מדילול דם והן משתחררות. הערכה היא שכלבים זכרים פיתחו מנגנון זה גם כדי למנוע מזכרים אחרים להזדווג איתן אחריהם.

צורה נוספת של כפייה מינית מתרחשת אצל נחשי בירית מצויים. לנחשים יש גוף גמיש ומאורך המקשה על זכרים לרסן את הנקבות בזמן ההזדווגות, ולכן הם פיתחו טכניקת כפייה. ריאת הנחש משתרעת לאורך גופו, עד החלק האחורי הגדול שנאגר בו אוויר ללא חמצן, והזכרים מנצלים את זה. הם עולים על הנקבות ובאמצעות התקבצויות שרירים לאורך גופם מזנב לראש, הם דוחסים אוויר מתוך הריאה האחורית שלהן קדימה ולרוחב משטחי הנשימה שלהן, ועל ידי כך מונעים מהן להשיג חמצן. תגובת הלחץ גורמת לביב שלהן להיפתח. הזכרים מנצלים את זה כדי להחדיר לתוכן את איבר המין שלהם המכונה המיפניס.

זכרים עשויים גם להשתמש בטכניקות עקיפות יותר כמו הפחדה. למשל, אצל מרבית רצי המים הנקביים הפתח אומנם חשוף, אולם נקבות מתת המשפחה Gerris gracilicornis פיתחו מגן מעליו, כך שההזדווגות אינה אפשרית אם הן לא חושפות אותו. ולכן זכרים עולים עליהן ומקישים על המים על מנת לתפוס את תשומת ליבם של טורפים. מכיוון שהנקבות נמצאות מתחתיהם, הסיכוי שלהן להיטרף גדול בהרבה. הזכרים למעשה מותירים לנקבות שתי ברירות: להזדווג איתם או להפוך למאכל לטורפים. מינים מסוימים של רצי מים אף שינו את צורת הבטן, כדי שיהיה להם קל יותר לעלות על גבן של הנקבות ולהזדווג איתן בכוח. הסרטון הבא מראה את הטכניקה. שימו לב: להקשה שלו על המים, ולמאבק שלה כשהיא מנסה להימלט מהטורף המתקרב.


לא רק בני האדם. זכרים מכל המינים לא אוהבים שזכרים אחרים נוגעים בנקבות שלהם!

זכרים במינים רבים לא רק כופים את ההזדווגות על הנקבות, אלא גם מוודאים שזכרים אחרים לא יזדווגו איתן אחריהם, כדי להבטיח את אבהותם. דוגמה קלסית הם חיפושיות צלילה. לאחר שהזכרים מזדווגים עם הנקבות הם ממשיכים לשמור עליהן עד שש שעות. הם מחזיקים אותן מתחת למים ומדי פעם מטים אותן לאוויר. כך גם אצל רצי מים, ברגע שהזכרים משלימים את העברת הזרע לנקבות, הם נשארים על גביהן. משך השמירה משתנה ונמשך בין מספר דקות למספר שבועות. מטרתן של תקופות שמירה כה ארוכות היא לראות את הנקבות מטילות את ביציהן וכך להבטיח שהצאצא שלהם. התנהגות זו מתרחשת גם בבוני מצרים. הזכרים השולטים שומרים באינטנסיביות על הנקבות לאחר שהם מזדווגים איתן. מחקרים על זבובי הפירות, הראו כי השמירה על הנקבות, צמצמה מאוד את הסיכוי שזכרים אחרים יפרו אותן. זה מראה שטקטיקת השמירה יעילה מאוד.

זכרים במינים מסוימים אף משתמשים בנוזלי גוף על מנת לפגוע ביכולתן של הנקבות להזדווג שוב עם זכרים נוספים. למשל, נוזל הזרע של זכרי דרוזופילות מכיל כימיקלים שהופכים את הנקבות לפחות מושכת. אצל זכרים רבים, נוזל הזרע משמש גם כפלג. לאחר שהם פולטים את הזרע בגופן של הנקבות, הם מפרישים חומרים הסותמים את הפתח שלהן. כך הם מבטיחים שאף זכר לא יוכל להזדווג איתן אחריהם. בתמונה למטה ניתן לראות פתח של נקבת חולדה לפני ואחרי שזכר הזדווג איתה.

במינים רבים, המלחמה בין הזכרים על הנקבות היא אלימה ואכזרית ביותר!

הסתגלות נקבית נגדית

נקבות רבות מתנגדות ומנסות בכל כוחן לנער מעליהן את הזכרים הלא רצויים שעלו עליהן ולהימלט. זה נראה אצל זבובאים (Sepsidae) ושחיניתיים. זבובאים אף מנסות לכופף את הבטן שלהן בצורה כזו אשר תקשה על הזכרים להזדווג איתן בכוח.

אולם לעתים נדירות נמצא כי ההתנגדות של הנקבות הייתה יעילה, מכיוון שיונקים וכן ציפורים זכרים הם גדולים וחזקים יותר מהנקבות. על כן, הן לעתים בוחרות שלא להיאבק בזכרים ולהיכנע להזדווגות כוחנית בניגוד לרצונן. זה יכול לקרות כאשר הן מבינות שעלות ההתנגדות תהיה גדולה יותר מעלות ההזדווגות. הן נכנעות גם כדי למנוע הטרדה או תוקפנות נוספת העלולה להסתיים במוות או בפציעה. זה בעיקר נצפה אצל מינים ראשוניים, כמו למשל שימפנזים ובבונים מצרים.

נקבות במינים רבים אף מנסות מלכתחילה להימנע מלהתקרב לזכרים שעלולים לגרום להן נזק. לשם כך הן מחליפות לעתים קרובות את בתי הגידול שלהן כדי להתרחק מזכרים אגרסיביים, כפי שניתן למשל לראות אצל נקבות גופי. נקבות דולפיננים (bottlenose dolphins) מתנהגות בדרכים דומות על ידי מעבר למים רדודים שבהם יש פחות זכרים. נקבות במינים אחרים, כמו למשל שפריריות (Calopteryx haemorrhoidalis), מנסות להסתתר מקבוצות גדולות של זכרים כדי לחמוק מהטרדות. 

חלזונות ליטורינה (genus Littorina) אף נוקטות בטקטיקה נוספת כדי לנסות לחמוק מהזדווגות בכפייה: הזכרים בדרך כלל מזהים חלזונות נקביים לפי רמזים הנותרים בשבילי הריר שלהם, ולכן הן מנסות להסוות את מינן על ידי שינוי הרמזים הללו. שפריריות גם מנסות להסוות את המין שלהן ע"י חיקוי הצבעים הזכריים, אשר הופכים אותן להרבה פחות מושכות בעיניהם. 

אסטרטגיה נוספת היא לקבל הגנה מזכרים אחרים. חלק מהנקבות, כמו נקבות גופים, מקשרות את עצמן עם זכרים מגוננים. זה מתרחש גם אצל בבונים מצרים, סוואנות ובבוני זית. זכרים ונקבות יוצרים חברויות אשר במסגרתן הנקבות זוכות להגנתם. בפילי ים צפוניים, הנקבות משמיעות קולות בכי רמות כאשר הן מותקפות ע"י זכרים לא רצויים, כדי למשוך זכרים דומיננטיים לבוא להגנתן. אצל פילים, כבשים גדולי-קרניים וצביי בר, הנקבות נשארות קרוב מאוד לזכרים דומיננטיים כדי שהם יגנו עליהן.

המחיר שהנקבות משלמות

האונס משתלם לזכרים שכן הם אלו שבוחרים את הנקבות שבאמצעותן הם חפצים להפיץ את הגנום שלהם, בעוד שמהנקבות ניטלת היכולת לבחור את הזכרים, שיהיו בדרך כלל באיכות גבוהה יותר, תואמים יותר ובעלי גנים טובים יותר, אשר יגדילו את הישרדותם של הצאצאים וכושרם. לכן, האונס מוביל לכך שהאיכות הגנטית של הצאצאים שלהן נמוכה יותר. מחקרים שנערכו על מינים של קרפיונים למשל הראו כי לצאצאים של נקבות שנאנסו שיעורי הישרדות נמוכים יותר משל נקבות שהזדווגו מרצון.

הנקבות משלמות בנוסף גם בגופן. במינים שבהם לזכרים יש קוצים על הפין, הם פוצעים אותן ומותירים צלקות בתעלה שלהן. אצל גופים, הזכרים עלולים לגרום לנזק חמור לנקבות אם הם חודרים לתוכן בכוח. אצל עופות הנקבות במקרים רבים נפצעות. אצל פילי ים, פגיעה מתרחשת לעתים קרובות מאוד. למעשה ההזדווגות כה אלימה ש-1 מכל 1,000 נקבות נהרגות במהלכה. מינים נוספים שבהם הנקבות נפצעות ואף נהרגות כוללים אריות, מכרסמים, חתולי חווה, לובודוני הסרטנים, כלבי ים, פילי ים, אריות ים, דולפינים וכיו"ב. כמו כן, הזרע המועבר מהזכרים יכול להכיל פתוגנים וחומר צואה, שעלולים לגרום למחלות ולמוות. הזרע בחלק מהמינים אף מכיל כימיקלים שאומנם מגדילים את סיכויי ההפריה, אולם במחיר פגיעה באורך חייהן של הנקבות.

מחיר נוסף הוא האנרגיה והזמן שמצריכה ההזדווגות הכפויה ע"ח חיפוש מזון. לדוגמה, נקבות של רצי מים ושבלולים ימיים צריכות לשאת את הזכרים על גבן במהלך ההזדווגות. כמו כן, במהלך ההזדווגות הן גם נמצאות בסיכון גדול בהרבה להיטרף. בנוסף, כפייה מינית יכולה להוריד את מצב הגוף ואת החסינות בדרכים אחרות מלבד נזק גופני. הטרדה יכולה להוביל למתח, שעלול להוביל לירידה במשקל, ירידה בתפקודי החיסון ובמאגרי האנרגיה, ופחות האכלה שנראתה אצל טריטונים מזרחיים. כאשר נקבות מנסות כל הזמן להימלט מזכרים אלימים, הן גם אינן מסוגלות ליצור קשרים חברתיים, כמו למשל זברות גרבי. זה קורה גם אצל מינים שבהם זכרים אינם מאפשרים לנקבות להצטרף למשפחתן בקבוצות אחרות, כמו אצל בבבוני מצרים.

מחיר נוסף הוא הריגת הצאצאים שלהן. זה קורה לעתים די קרובות אצל מינים החיים בקבוצות, כמו: קופיפים, בבונים מצרים, קופי עכביש, שימפנזים, בבונים, קופי סנאי אדומי-גב, שימפנזים ושאגנים אדומים. במינים אלו יש לרוב זכר אחד שהוא ראש הלהקה ורק לו מותר להזדווג עם הנקבות. כאשר זכרים מבחוץ משתלטים על השטח שלהם אז מתגלה אכזריותם. לפני שהם מזדווגים עם הנקבות, הם הורגים את הצאצאים שלהן, מכיוון שהם לא נוצרו מהגנום שלהם, וגם כדי לקבע את כוחם ומעמדם.
בסרטון למטה נראה זכר פולש הורג את צאצאיו של המנהיג הקודם, למרות שהוא כבר סילק אותו והשתלט על להקתו. שימו לב, לתקיפות האלימות שלו כלפי הגורים, וכיצד אימא אחת ממשיכה לשאת את בנה המת בהפגנת צער לכאורה.

הנה למשל ארבע דוגמאות ליונקים אכזריים ביותר שרק נראים חמודים ומתוקים:

דולפינים הם רשעים
דולפינים, כפי שהמגזין Business Insider's Jennifer Welsh טבע באחת הכותרות הגדולות של כל הזמנים, הן למעשה "חיות מסוכנות מאוד המסוגלות לאנוס אותך ולהרוג התינוק שלך". טוב, זה קצת לא הוגן, כי אין באמת ראיות שדולפינים אנסו בני אדם, אך הם עשו כל דבר נורא אחר שאתם רק יכולים לדמיין. כפי שנכתב בכתב העת ססיל אדמס (Cecil Adams): "כנופיות של דולפינים ממין זכר נוהגים לעתים קרובות מאוד לבודד נקבה, להסתובב סביבה תוך כדי שהם סותרים לה עם זנבותיהם, ואונסים אותה במשך שבועות". מומחה לדולפינים, ג'סטין גרג, מציין כי הדולפינים עשויים להשתמש בטקטיקות מרושעות מאוד כדי להטיל אימה על הנקבה ו-"לשכנע" אותה לשתף עימם פעולה ולהזדווג איתם, כולל רצח התינוקות שלה.

הדולפינים ידועים גם בהתעללות בתינוקות של פוקניים, לווייתנים קטנים. זה מוזר. הם לא אוכלים אותן, הם לא מתחרים איתן על משאבים, והן לא מפריעות להם כלל. הם פשוט מתעללים בהן מתוך רשעות. למשל, בווידאו שצולם על ידי נופשים ניתן לראות מספר דולפינים מטיחים פוקניה על המים בעוצמה כה אדירה שהגב שלה פשוט נשבר וכל הרקמה הרכה שלה נקרעה. צוות המחקר שבחן את הפציעות הקשות על הפגר, תיאר את את התקיפה כאחת התקיפות האלימות ביותר שהם ראו מעודם.

מה שהכי מפחיד הוא שהדולפינים הם חכמים מאוד, אך זה רק עושה אותם יעילים יותר. הביולוג הימי בן וילסון מאוניברסיטת אברדין אמר לטלרף ניגל בלנדל כי "דולפינים אף נוהגים פעמים רבות להשתמש ביכולות האולטרה סאונד המדהימה שלהם כדי להתביית ולחבוט דווקא באיברים הכי חיוניים של הקרבנות שלהם, במטרה לגרום להם למקסימום נזק, ולהביא למותם".

ברווזים הם אנסים אכזריים
במאמר שנכתב על רביית ברווזים, באוניברסיטה של מסצ'וסטס, החוקרים פטרישיה ברנן ופרום ריצ'ארד ציינו כי עד 40% מההזדווגויות שנצפתו על ידם למעשה נכפו על הנקבות. מאמר אחר בשם "הזדווגות כפויה אצל עופות מים" שנכתב בשנת 1983 על ידי פרנק מקיני, סקוט דריקסו ופירר מיניו, מתאר את התהליך בפירוט מזעזע. הנה למשל קטע מאחד התאורים:
"בכל פעם שבני הזוג של הנקבות נעדרים, זכרים אחרים מתקרבים אליהן, עולים עליהן ואונסים אותן בלי להשתהות. לעתים מתאספים סביבן קבוצה גדולה של אפילו 20 או יותר זכרים שאונסים אותן כל אחד בתורו. בני הזוג שעדים לאונס, לפעמים מנסים להתערב, אך לעתים קרובות נמנעים מלעזור אם מספר רב של זכרים אונסים אותן. ב- 56% מהמקרים בני הזוג הגנו על הנקבה שלהן כאשר רק זכר אחד אנס אותה, אך רק ב- 27% מהמקרים הם הגנו עליה כאשר זכרים רבים אנסו אותה".

בסרטון למטה נראית קבוצת ברווזים זכרים אונסים נקבה. שימו לב לאלימות הקשה כלפיה.

אריות הים אונסים פינגווינים
אריות הים נראים חמודים, אולם יש להם צד אפל מאוד. הם נוהגים לאנוס פינגוויניות, אף על פי שהם אפילו לא מאותו המין! במאמר שפורסם בפולאר ביולוגי ופורסם ב-BBC, החוקרים ויליאם חדד ואחרים תיארו ארבעה מקרים של אונס אכזרי של פינגוויניות ע"י אריות ים באנטרקטיקה. אגב, הם לא היחידים, גם פילים וחיות נוספות נצפו אונסים נקבות של מינים אחרים. לדברי החוקרים הם אונסים אותן מתוך תסכול, כאשר אינם מצליחים למצוא נקבה להזדווג איתה, כלומר המניע הוא סדיזם.

באחת התצפיות נראה אריה ים אונס נקבת פינגווין. לאחר מכן הוא הרג אותה ואכל אותה. במקרה אחר אריה ים אנס נקבת פינגווין במשך כשעה, עד שהוא קרע את פתח הרבייה שלה. הנה אחד מקטעי הווידאו של המקרה כפי שפורסם באתר BBC:

לוטרות הים הם רוצחים ונקרופיליים 
לוטרות הים הם רוצחים ונקרופילים. מינים נוספים גם הורגים לשם תחביב, אולם מינים מעטים הם אכזריים באופן כה קיצוני. הם הורגים את הקרבנות שלהם לא בשביל להשתמש בהן בתור מזון, אלא פשוט רק בשביל הכיף. במאמר משנת 2010 של הוטרינר הת'ר האריס ושותפיה סטורי אוטס, מישל שטאדלר, טים טינקר, דוד ג'סאפ וג'יימס הארווי, תועדו כ-19 מקרים שהם אנסו ואף רצחו באכזריות תינוקות של אריות ים, אף על פי שהם אפילו לא מאותו המין. הנה למשל אחד התיאורים המזוויעים:

"גורת אריה ים נחה על החוף כאשר לוטרת ים זכרי בוגר התקרב אליה, תפס אותה בכוח עם כפות רגליו הקדמיות, נשך אותה והפך אותה. לאחר מכן הוא גרר אותה לים, תוך שהוא אוחז בה עם כפות ידיו, ושוב נשך אותה באפה וגרם לה לחתך עמוק. היא נאבקה במשך 15 דקות בניסיון נואש להשתחרר מאחיזתו עד שנחלשה. בשלב זה הוא נשכב על גבה הקטן וחדר לתוכה. הוא אנס אותה, תוך שהוא מחזיק את ראשה מתחת למים במטרה להמית אותה. היא נאבקה בכל כוחה לעלות את ראשה מעל המים עד שנכנעה ומתה. הזכר המשיך לאנוס את הפגר במשך כשעה וחצי. 105 דקות לאחר המפגש ביניהם הוא סוף סוף הרפה ממנה וירד ממנה. היא צפה לידו ללא רוח חיים. בשלב זה הוא התחיל ללקק את כפותיה כמו רוצח סדרתי ארור".

בדו"ח אחר על תמותה כתוצאה מרבייה, החוקר אריס הט תיעד מקרים דומים רבים. הנה אחד מהם: "לוטרת ים זכר החזיק את ראשה של הנקבה מתחת למים תוך כדי שהוא אונס אותה עד שהיא מתה. הוא המשיך לאנוס את הפגר מדי יום במשך מספר שבועות, עד שהיא הרקיבה לגמרי והתפרקה. עשרה חודשים מאוחר יותר, אותו זכר נצפה אונס פגר של נקבה אחרת".

גם כאשר לוטרות ים מזדווגים עם בנות מינם, ההזדווגות אלימה מאוד. אחד מהמחקרים הראה כי במהלך תצפית שנמשכה משנת 2000 עד 2003, 11% ממקרי המוות של הנקבות נגרמו, בעיקר או בחלקם, כתוצאה מאונס. "הזכרים בדר"כ אונסים את הנקבות בתוך המים. הם עולים עליהן, לופתים אותן בחזה ובאפיותיהן עם רגליהם הקדמיות ועם שיניהם. האונס אכזרי".

✺ חלק ג' - דברי סיום ✺

המאמר עוסק באלימות של גברים כלפי נשים, ולכן הוא מתמקד אך ורק באלימות מסוג זה, אך אל נא תטעו, מי שהכי הרבה סובל מנחת זרועם של הגברים הם למעשה גברים. גברים הורגים ופוצעים בעיקר גברים, מקטטות רחוב ועד מלחמות גדולות. למשל, במדינת ישראל מתרחשים מדי כל שנה מעל 100 מקרי רצח ממניעים שהוגדרו כפלילים. כל המרצחים הם גברים, מלבד לעתים מקרה אחד או שניים וגם אז לרוב בנסיבות טרגיות, ומרבית הקרבנות הם גם גברים. המצב דומה בכל העולם.

הסיבה לכך היא שהמניעים לאלימות כלפי גברים ונשים הם שונים לגמרי. בעוד שהאלימות כלפי נשים נועדה כדי לשלוט בהן, או כדי לנקום בהן, או כדי להגיע לפורקן מיני, והיא באה לידי ביטוי בעיקר בהתעללות מינית, בביזוי, בחלול ובהשפלה שלהן, האלימות כלפי גברים היא בעיקר כדי להוכיח את כוחם ולהשיג משאבים. גברים כמעט ולא מרימים יד על נשים ממניעים אלו. והנה דוגמה: אישה שתצפור בכביש לגבר אלים, והוא בתגובה יצא מרכבו עם נבוט כדי להוכיח לחוצפן שאיתו לא מתעסקים, קרוב לוודאי שכאשר הוא יבחין בנהגת, הוא לא יתקוף אותה, שהרי במקרה זה הוא לא צריך להוכיח לה שיש לו יותר "גדול".

אגב, במחקר חדש שנערך באוניברסיטת סטנפורד והתפרסם לאחרונה בבריטניה, שבמסגרתו ניתחו את הגנום האנושי, עלה שמכיוון שהגברים היו ביניהם במלחמה מתמדת במשך מאות שנים (נרצחו לרוב בעזרת סכינים וגרזנים), הם היו ממש על סף הכחדה לפני 7,000 שנה, ואף הגיעו למצב שעל כל גבר היו 17 נשים, מצב שנמשך 2,000 שנה עד להתייצבות האוכלוסייה. החוקרים טוענים שלמעשה עד היום יש זכר לאותה תקופה, שאחת מהסממנים שלה היא מחסור בכרומוזום Y אצל הגברים.


האם יצר לב האדם רע מנעוריו?

מטבענו כיונקים אנחנו יצורים אכזריים מאוד. רובנו מתיישבים יום-יום מסביב לשולחנות אוכל, כשבתוך הצלחות שלנו מונחות חתיכות בשר שנתלשו מגופו של יצור תמים. אנו נועצים את החתיכות שלו עם מזלגותינו, מכניסים לפיותינו, ואז מחליקים אותן בגרונותינו ומתענגים. העונג שהן מעניקות לנו מופק מהסבל שהוא עבר. המוות והכליה שלו הם אלו שמביאים אותנו לסיפוקנו.

אווזים וברווזים כדוגמה: כמו כל בעלי החיים במשקים, גם הם עוברים סבל רב. ראשית נמנעת מהם התנהגות טבעית כגון שחייה והתעופפות, והם מוחזקים בכלובים בצפיפות גבוהה, ללא בקרת אקלים כשחלק מהשנה שוררת טמפרטורה גבוהה. אך הסבל שלהם אפילו לא התחיל. בשבועות האחרונים לחייהם מפטמים אותם בכמויות אדירות של מזון כדי לגרום להם ללקות בניוון שומני של הכבד, ובכך להעצים עוד יותר את הנאתנו מהם. הפיתום מוביל להתנפחות של הכבד שלהם עד פי עשרה ויותר מגודלו הנורמלי. כשלוש עד חמש פעמים ביום מחדירים בכוח ללוע שלהם צינור מברזל, שדרכו באמצעות לחץ אוויר מלעיטים אותם, ממלאים את הקיבה שלהם בעיסת תירס ושומן. הכמות הולכת וגדלה ומגיעה בסוף הפיטום לכשליש ממשקל גופם. רק כדי להמחיש לכם את גודל האכזריות, תדמיינו שייקחו אדם ששוקל 80 ק"ג, ובתוך מספר דקות ימלאו את קיבתו בעיסה ששוקלת 25 קילו. הרוע האנושי הוא פשוט אינסופי. עבור אותן עופות אומללות כל יום זה טרבלינקה ובירקנאו.

בהגיעם להשמנה מרבית, חלה ירידה משמעותית בתפקודיו הפיזיולוגיים של הכבד שלהם. הכבד הופך להיות שונה מאוד מכבד טבעי, הן בצורתו החיצונית, והן בהרכבו הביוכימי. במצב זה, של ניוון שומני, נסתמים צינורות המרה שלהם וכתוצאה מכך מופיעה צהבת. אנזימים מהכבד משתחררים לזרם הדם שלהם, וחלה עלייה גדולה בכמות השומן בדם וירידה ברמת הגלוקוזה המלווה בעווית ובמוות. תפקודו של הכבד נפגע קשות. בקעים בו יוצרים לעתים דימום פנימי, אשר מוביל למותם. הכבד המנופח תופס חלק ניכר מחלל הבטן שלהם ולוחץ על שקי הנשימה, מה שמביא לקשיי נשימה. גם מערכת העיכול שלהם ניזוקה מאוד, מה שמוביל לכך שבסוף הפיטום הקיבה שלהם כבר אינה מסוגלת לעכל עוד. כתוצאה מהתנפחות הכבד, הם צולעים ואף מתקשים לעמוד וסובלים מכאבי תופת איומים. בנוסף לכך, גופם מכפיל במהלך תקופת הפיטום את משקלו. תדמיינו, שדוחסים לקיבתו של אדם במשקל 80 ק"ג כמויות כה אדירות של מזון עד שמשקלו מגיע ל-160 קילו בתוך שבועות.

בימים האחרונים הם גוססים. רבים מהם מתים בייסורים לפני שהם נשחטים כתוצאה מהתבקעות מערכת העיכול שלהם, קרעים במעיים ובכבד, פצעים ודלקות בוושט. זה השלב שבו מעבירים אותם למשחטה. לו הפיטום היה נמשך הם היו מתים כתוצאה ממנו, ולכן התמותה שלהם היא גבוהה מאוד. המצב הגופני של חלקם הוא כה ירוד עד כדי מצב שלא ניתן לקחת אותם אל המשחטה בחיים, ולכן מבצעים שחיטות דחק רבות, כלומר שוחטים אותם במפטמה עצמה. לאחר מכן, מנקים את הנבלות ומורטים את נוצותיהן, ומשם דרך השווקים, חתיכות מהכבד שלהם מגיעות לצלחת שלכם ומסבות לכם הנאה גדולה.

ניסוי הכלא של סטנפורד

הניסוי בחן התנהגות בתנאים שדימו כלא, והוא נערך באוניברסיטת סטנפורד בשנת 1971 על ידי צוות חוקרים בראשות הפסיכולוג פיליפ זימברדו, והוא נקודת ציון בפסיכולוגיה חברתית בנוגע להבנה האם באמת כל אדם יכול להתנהג בסדיסטיות.

כל הסטודנטים שהשתתפו בניסוי גויסו באמצעות מודעות בעיתון. הם עברו מבחנים פסיכולוגיים ונבדק שאין להם עבר פלילי, וכן הובטח להם תשלום כספי. המשתתפים, כולם גברים בני המעמד הבינוני, חולקו באקראי לתפקיד של "אסיר" או "סוהר". המשתתפים שהוגרלו להיות האסירים נאסרו על ידי משטרת פאלו אלטו בביתם באמצע היום, הושמו באזיקים והועברו עם כיסוי עיניים למרתף המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת סטנפורד, שהוסב זמנית לכלא, ואילו המשתתפים שהוטל עליהם להיות ה"סוהרים" קיבלו מדים, אלות ומשקפי שמש לצורך שמירה על מרחק פיקודי. במהלך כל הניסוי, שתוכנן להימשך שבועיים, החוקרים תיעדו את התנהגות המשתתפים באמצעות מצלמות שהוצבו במסדרונות ומיקרופונים שהוטמנו בתאים.

ה"סוהרים" היו חופשיים לקבוע את כללי ההתנהגות ולשמור על הסדר בכלא, אך הובהרה להם חשיבות תפקידם והסכנות בסיטואציה זו. ה"אסירים" לעומת זאת, בדומה לאסירים אמתיים, יכלו לצפות לחוסר פרטיות ולמידה מסוימת של הטרדה.

למעשה, היחס של הסוהרים החל כקשוח ונוקשה מאד ולאחר מספר ימים הייתה זו כבר התעללות של ממש. הסוהרים ערכו מספר מסדרי ספירה של האסירים במהלך כל משמרת של שלוש שעות. עונש נפוץ היה לבצע קפיצות במקום, שכיבות סמיכה או כפיפות בטן. סוהר אחד גם דרך על הגב של האסירים בזמן שביצעו שכיבות סמיכה. חלק מהסוהרים הפכו בהדרגה להיות יותר ויותר סדיסטיים, במיוחד בלילה כאשר חשבו שהמצלמות אינן פועלות, ונראה כי נהנו מהעצמה והכוח שבתפקידם, אז ההתעללות עברה גם לרובד המיני וכללה גם התעללות מינית. האסירים, לעומת זאת, הפכו למדוכאים והראו סימני לחץ נפשי.

הניסוי יצא משליטה מהר מאוד. מרד פרץ ביום השני לניסוי, האסירים התבצרו בתאיהם וחסמו את הכניסה באמצעות מיטות והחלו לקלל את הסוהרים. הסוהרים התייעצו כיצד לדכא את המרד והחליטו לטפל בו בכוח. הם הפעילו מטף אש כדי להכריח את האסירים להתרחק מהדלתות. הסוהרים הפשיטו את האסירים, לקחו את המיטות והעבירו את יוזמי המרד לצינוק שיצרו. הצינוק היה ארון שרוחבו כחצי מטר והייתה בו רק אפשרות לעמוד או לשבת ישיבה שפופה אך לא ישיבה רגילה. המרד הוביל לחיזוק הסולידריות בין הסוהרים והם התחילו לראות באסירים כעושי צרות, ולכן החלו לאיים עליהם ולהתנהג ביתר אלימות.

בימים הבאים המשיך הניסוי להידרדר. ולעתים אפילו הליכה לשירותים נמנעה מן האסירים. לפני נעילת התאים הלילית, האסירים הורשו ללכת לשירותים במשותף עם ראשיהם מכוסים בשקים, אזיקים לרגליהם, וידיהם על כתפי האסיר שלפניהם. ה"סוהרים" הריצו אותם במהירות לשירותים תוך צעקות עליהם. לאחר נעילת התאים הלילית בשעה 22:00 הוכרחו האסירים לעשות את הצרכים שלהם רק בדליים שהושארו בתאים שלהם, ואף אסרו עליהם לרוקן אותם והכלא הסריח משתן ומצואה.

שלושה ימים לאחר תחילת הניסוי החל אחד האסירים לסבול מהפרעה נפשית חמורה שכללה מחשבה לא מסודרת, בכי וזעם. החוקרים, שנכנסו גם הם לתפקידם בניסוי כמנהלי הכלא, חשבו שהאסיר מנסה לשטות בהם על מנת שישחררו אותו ולכן הציעו לו לשתף פעולה עם הסוהרים בתמורה לכך שלא יטרידו אותו. ביום הרביעי לניסוי נערך ביקור קצר של הורים וחברים. חלק מההורים היו המומים מהמצב של בניהם ופנו לחוקרים בנושא, אך הללו הפנו את האשמה מהניסוי אל ה"אסירים" עצמם.

החוקרים החליטו להפסיק את הניסוי לאחר שישה ימים בלבד, לאחר שחברתו של זימברדו, שהגיעה לצפות בניסוי, הייתה עדה להתאכזרות הסוהרים אל האסירים וערערה על הלגיטימיות המוסרית של הניסוי. התנהגות החוקרים במחקר זה ספגה ביקורות רבות, על כך שלקח זמן רב מדי להבין שמשתתף בניסוי מפגין סימני מצוקה נפשית אמתיים עד שהותר לו לצאת מהניסוי, ועל כך שלמרות פניות ההורים על מצב בניהם וההתנהגות הסדיסטית של הסוהרים, לא הופסק הניסוי מוקדם יותר. 

מטרת הניסוי הייתה לבחון התנהגות בשבי, אך ממצאיו ממחישים בראש ובראשונה את האכזריות החייתית בה עשויים לנקוט בעלי סמכות כלפי פקודיהם. הסוהרים שהשתתפו בניסוי היו אנשים מן השורה, ובכל זאת הגיעו תוך ימים ספורים ליחס מרושע ואטום כלפי הנתונים למרותם. ממצאי הניסוי גם ממחישים כיצד האדם נכנס לתפקיד החברתי שיועד לו, ואת הציות כאשר ניתנת אידאולוגיה שיוצרת לגיטימציה להתנהגות מסוימת, ובנוסף לאידאולוגיה קיימת גם תמיכה חברתית וממסדית.

מהניסוי הזה ומהניסוי המפורסם של מילגרם בו למעשה הסכימו אנשים מן היישוב לתת "מכות חשמל" בעצמה גבוהה לאנשים אחרים בהוראה סתמית של חוקר, נראה שכל מה שבני אדם צריכים כדי ליהנות מאכזריות זו רק הזדמנות.

למעשה מזירות הגלדיאטורים הקדומות ועד זירת האינטרנט במאה ה-21, גם מי שלא שופך דם, צורך אכזריות. אנשים תמיד היו מרותקים לראות בני אדם אחרים סובלים, מההמונים שהצטופפו לחזות בהוצאות להורג בציביליזציות הראשונות ועד לגולשי האינטרנט המקליקים על כל קישור לחדשות על רציחות וגזר דינם של פושעים, זה תמיד ריתק מאוד את קהל הצופים.

אנשים נהנים לראות או לפחות לקרוא על עונשים. מול "אושרה של סכין" מבקשים בני אדם נחמה ב- "אושרם של אזיקים", והטוקבקיסטים מביעים אכזבה מרובה כאשר "האושר" הזה מוגש להם במנות קטנות מדי. נראה שבני אדם נהנים מביצוע או לפחות מצפייה במעשי אכזריות בכל מקום בו הדבר הוא אפשרי ומותר. האימפריה הרומאית היתה מעין "מעבדת אכזריות" משום שהיא זכתה לשטף ממושך של מנוצחים שניתן להתאכזר אליהם, ולאזרחיה היו המשאבים והזמן הפנוי להתענג עליהם.

כך למשל מתאר הפילוסוף סנקא בילוי של יום חולין ברומא: "המקרה גרם שנכנסתי בצהרים לקרקס, חיכיתי לשעשועים אבל... נשארה רק שפיכת דם פשוטה. אין ללוחמים כל הגנה, בכל גופם הם מופקרים למכת המוות... רוב העם בוחר במחזות כאלה ואיך לא יבחר בהם? למה כלי הגנה? למה אומנות? הלא כל אלה רק מעכבים את המוות... בבוקר משליכים אנשים לפני אריות ודובים, בצהריים משליכים אותם בפני ההמון הבא לראות. את מי שמנצח מניחים להמתה בשעה אחרת".

סוף כל הלוחמים הוא המוות. הדבר נעשה בברזל ובאש והוא נמשך עד שהזירה מתרוקנת. הצגה כזו היתה מעין תוכנית ריאליטי יומיומית, אך בהזדמנויות מיוחדות היו נערכים מופעים בהם מצאו את מותם מאות גלדיאטורים בבת אחת וקיסרים התחרו זה בזה בעריכת חגיגות דמים גדולות יותר לבקשת הקהל. אפילו קיסרים שהתפרסמו במתינותם ובנועם הליכותיהם כאוגוסטוס וקלאודיוס היו חובבים מושבעים של שעשועי זוועה. אוגוסטוס ניקר פעם במו ידיו את עיניו של עבריין ותחביבו היה צפייה במתאגרפים שצוידו בכפפות עור מחוזקות במטילי עופרת וברזל. קלאודיוס היה להוט לצפות מקרוב בהוצאות להורג, ואף היה מסובב אגודלו למטה במקרים שהגלדיאטורים נפלו, מכיוון שאהב לצפות ולהתענג על הבעות פניהם ברגע ההמתה.

מעמד האישה במדינות המערב בעת החדשה

הגברים הם עדיין המין השולט על כדור הארץ. זה אולי לא נראה לחלקנו הוגן, אך זו המציאות בין אם נשים רוצות ובין אם לא. ואל נא נתבלבל בין סיבה לתוצאה. השליטה שלהם על הכסף ורוב מוקדי הכוח בעולם, היא רק התוצאה לסיבה האבולוציונית, והיא שהם פשוט פיזית חזקים יותר מהנשים. והגברים לא קצת יותר חזקים, אלא הם משמעותית יותר חזקים. למעשה, גבר בעל מבנה גוף ממוצע, יכול בידיו החשופות להמית כמעט כל אישה בלי שום בעיה. ההבדלים הפיזיים בין המינים כה ניכרים, שאם מחר תפרוצנה מלחמה דמיונית כלל עולמית בין הגברים לנשים, בתוך פחות מיממה כ-99.9999% מהנשים תושמדנה.

על כן, במשך אלפי שנות היסטוריה, ללא חוקים המגנים על נשים, המציאות הייתה של ג'ונגל, ובג'ונגל החזק הוא השולט. במציאות כזאת כל אישה שלא התנהגה לראות עיניו של אביה, בעלה או סתם אדם זר שחפץ בה, הייתה מרגישה על גופה את נחת זרועם. דהינו, כוחם הפיזי הוא שאפשר לגברים לשלוט בנשים, ולבנות לפי ראות עיניהם את החברה הפטריארכלית, בעוד שלנשים לא הייתה ברירה אלא להשלים עם המציאות ולקבל על עצמן את 'תפקידי האישה' כפי שהגדירו עבורן הגברים.

כך היה מימים ימימה, אך במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, החלו סדרת פעילויות ומחאות פמיניסטיות בארצות הברית, באנגליה ובצרפת. הפעילויות התמקדו בדרישות למתן שוויון לנשים בסוגיות משפטיות-חוקיות. המטרה העיקרית הייתה השגת זכות בחירה לנשים ונגע גם בסוגיות של בעלות על רכוש. עיקר המאבק נעשה באמצעות לובי פוליטי, חקיקה והפגנות. הזרם הפמיניסטי הבולט בגל המחאות היה הליברלי ובתוכו התנועה הסופרג'יסטית. זה היה הגל הראשון של הפמיניזם.

בעוד הגל הראשון של הפמיניזם, התמקד בהיבט החוקי של זכויות האישה (זכות הצבעה לנשים, זכות הקניין), בגל השני הורחב העיסוק למגוון תחומי חיים, כגון מיניות, משפחה, עבודה, ואי-שוויון בחוק ודה-פקטו. הגל השני של הפמיניזם הביא לשינויים משמעותיים הרבה יותר בתרבות המערבית, כגון חקיקה נגד אונס בנישואים, הקמת מקלטים לנשים, שינויים בחוקי משמורת ילדים וחוקי גירושין, שאיפה לשוויון, ואינטגרציה משמעותית יותר של נשים במקומות העבודה ובפעילויות ספורט.

חקיקת חוקי יסוד המגנים על נשים יחד עם אכיפה אפקטיבית ויעילה, יצרה הרתעה אשר נטרלה את כוחם הפיזי של הגברים. נשים פתאום יכלו להביע את דעתן ללא מורא שהן תחטופנה בתגובה מכות. וכמו כן, לגברים כבר לא משתלם לאנוס אותן, מכיוון שהם עלולים לאבד את החופש שלהם, והם כבר לא רשאים לשאת אותן מבלי לשאול אותן, באמצעות אלימות ואכיפת חוקים פטריארכליים. על כן, היצר המיני של הגברים שלא פחת, והיעדר יכולת שלהם עוד לכפות את עצמם על נשים, אף יצרה במובנים מסוימים שליטה של נשים בגברים. כלומר, הכוח עבר לידי הנשים. אם ברצונם לגעת בהן, עליהם לנהל משא ומתן על גופן, ולענות על ציפיותיהן. אולם השינוי התחולל במדינות המערב בלבד והשפיע רק על כ-15% מאוכלוסיית העולם.

סיבה נוספת לשיפור במצבן של הנשים במדינות המערב, היא המצאת אמצעי המניעה ובמיוחד הלא גלויים, למשל הגלולות, וכן הזכות לבצע הפלות בהריונות לא רצויים בחלק מהמדינות. אפשרות זו העניקה פתאום לנשים את היכולת להחליט מתי ברצונן להיכנס להריון, ובכך לחקות למעשה את אורך חייהם של הגברים, שיכלו לתכנן את חייהם והקריירה שלהם מראש. כמו כן, גם בדיקת אבהות תרמה רבות, שהרי לפני כן נשים שהתעברו מחוץ לנישואים, לא יכלו אפילו להוכיח מי הוא האבא.

הגל השלישי של הפמיניזם הוא מושג המזוהה עם מגוון זרמים של פעילות וכתיבה פמיניסטית החל משנות ה-90 המוקדמות. לגל הזה אחראית במידה רבה רשת האינטרנט אשר בעצם מיזגה את כל קצוות תבל. חיברה מדינות, ובתוך המדינות את הכפרים לערים הגדולות, ובכך למעשה חשפה נשים במדינות רבות בעולם לחברות מערביות וחופשיות אפילו ממטבח ביתן. ובזכות האינטרנט זה גם הרבה יותר קל לנשים להתאגד, לדרוש, להפעיל לחץ על ממשלות ומחוקקים לשינוי מעמדן בחברה. 

אני רוצה ברשותכם לסיים עם השיר "היום שלפני בואך" של להקת "אבבא" האגדית. זה למעשה אחד השירים האחרונים שהלהקה הקליטה ונחשב לאחד השירים הטובים ביותר שלה. מילות השיר מספרות בפירוט כיצד נראה יום אחד בשגרת חייה האפרורית והפדנטית של אישה לפני שהצליחה למצוא אהבה. השיר הוקלט באולפני פלאר בסטוקהולם ב-20 באוגוסט 1982. בקליפ הבא מככבת הדוגמנית הדנית אנוסקה וינק. גבר רואה אותה ברחוב וישר מתאהב ביופייה, וכאשר היא שמה לב לזה, בסצנה שנמשכת 5 דקות היא מפתה ומגרה אותו עם הגוף הנשי והמרשים שלה, ובאמצעותו היא שולטת בו בצורה טוטלית. 
סוף הקליפ הוא גאוני. תודה רבה על קריאתכם.

קישורים להוכחות וביסוס עובדות (סימוכין)

A Woman's Worth
Battle of Monte Cassino
BRIDE OF SATAN Inside twisted mind of ISIS’ most powerful bride turned informer who put makeup on sex slaves to prepare them for rape
Brothers rape sisters in revenge attack
Comfort women
Edmund Kemper
Female genital mutilation
Femicide
Femininity
Foie gras controversy
Gendercide
Girl, 10, 'raped in revenge' by man beaten up by her father after Indian village elders order her to be abused for 'vengeance'
Honor killing
Horror as rapist 'let off' in sick deal which offers victim's brother revenge rape
IN PICTURES: How German women suffered largest mass rape in history by Soviets
In Sudan, Rape’s Lasting Hurt
Isis burns 19 Yazidi women to death in Mosul for refusing to have sex with fighters
Isis releases 'abhorrent' sex slaves pamphlet with 27 tips for militants on taking, punishing and raping female captives
ISIS Sex Slaves Face Heightened Risks in Attempt to Escape Terror Group
ISIS terrorists told 'women will become Muslim if 10 fighters rape her'
'It's not rape in Islam': ISIS 'wife' defends jihadis' sexual assault and murder of Yazidi women because it is 'allowed in the Quran' as the last remaining fighters face being pushed from their final stronghold
Kangaroo shown 'grieving' was actually trying to mate with dying female: experts
Living with FGM
Marital rape

? Marital Rape: What Happens in The Bedroom Stays in The Bedroom

Marry-your-rapist law
Missionary position
MUHAMMAD AND THE PEOPLE OF THE BOOK
Nanjing Massacre
Nearly 1 In 5 Women Are Raped In Their Lifetimes, Says Report
One in four men rape
Pakistan village council orders 'revenge rape' of girl
Pray for Child Sex Slaves in the Middle East
Prostitution
Pre-Islamic Arabia
Pregnant at just 10, girl is trapped as sex slave in ISIS capital as aunt reveals children are beaten with cables by jihadi brides and 'raped by 100 men'
Prostitution Statistics
Prostitution in ancient Greece
Prostitution in ancient Rome
Protect Girls from Sex-Selective Abortion
QUOTING ISLAM
Rape Culture & Statistics
Rape during the Bangladesh Liberation War
Rape during the Bosnian War
Rape during the Congo civil wars
Rape during the Darfur genocide
Rape during the Rwandan genocide
Rape in Egypt
Rape in Sweden
Rape statistics
REVEALED: Shocking list of countries where child sex is legal
Revenge Rape Case: Brother of Rape Victim Gangrapes Sister of the Accused in Front of Her Mother in Kannauj, Uttar Pradesh
Revenge rape: Why women are subjected to a deplorable punishment for crimes they have not committed 
1974 Roberta Kathleen Parks
RULEBOOK
Sea Otters Rape and Drown Baby Seals
Seven adorable animals that are also murderous monsters
Sex differences in human physiology
Sexual coercion among animals
Sexual violence in the Democratic Republic of the Congo
Shafia parents and son, convicted in honour killing of four family members, seek new trial
Slavery: The ISIS Rules
Spanish Official: ‘Laws Are Like Women, They’re To Be Raped’
Stalin's army of rapists: The  brutal war crime that Russia and Germany tried to ignore
Stoning
Stoning of Aisha Ibrahim Duhulow
Sweden in total shock as muslim ‘refugee’ rapes girl to death, then continues after she died
The Brutal Battle of Monte Cassino & the Breaking of the Gustav Line
The planet’s history of violence over 4,000 years in one simple map
'They raped every German female from eight to 80' 
The Real Lesson of the Stanford Prison Experiment
Thirty Alarming Statistics That Show The Reality Of Sexual Violence In America
True hell of mass rape in Darfur revealed in report on Sudan
Types of rape
Violence against prostitutes
What $5 can buy in Svay Pak
What data on 3,000 murderers and 10,000 victims tells us about serial killers
? What are some of the worst rape crimes in world history during wartime
'Women and children will become captives of Muslims' ISIS release sickening rape 
Women in pre-Islamic Arabia

7K years ago men were a sub-species ruled by WOMEN & outnumbered 20 to 1, scientists say

"בכל יום אני מתה אלף פעם": נפלה בשבי דאעש ושרדה כדי לספר
"בעת מלחמה מותר לספק את יצר הרע באמצעות משכב עם גויות טובות מראה בניגוד לרצונן"

גברים אלימים כלפי גברים אחרים כחלק מתחרות על מציאת בנות זוג
לאנוס בשם צה"ל

מדוע חיילי צה"ל לא אונסים ערביות, ועוד מענייני אונס המלחמה
עובדות על פיטום אווזים
פשעי המלחמה של הסובייטים במלחמת העולם