הצד האפל של הגבר

מכיוון שהזכרים בטבע נאלצים להילחם ביניהם על הזכות להזדווג עם הנקבות ומכיוון שהנקבות הן אלו שנושאות בעול והן לעיתים קרובות מתנגדות, כוחם הפיזי וממד גופם של הזכרים התפתחו כחלק מהברירה הטבעית, כך שהם יהיו בנויים להיאבק בזכרים אחרים ולאחר מכן להזדווג עם הנקבות גם בכפייה ללא כל שיתוף פעולה מצידן. בחלקה השלישי של המונוגרפיה יתוארו השורשים האבולוציוניים בהרחבה. כתוצאה מכך בקרב בני האדם למשל, הגברים גבוהים בכ-15 סנטימטר והם שוקלים כ-15% יותר. גובהם הממוצע של הגברים האמריקאים מגיל 20 הוא 177 סנטימטר ומשקלם הממוצע הוא 86.1 בעוד גובהן של הנשים הוא 162 סנטימטר ומשקלן 74 קילוגרם. השלד של הנקבות חלק ועדין יותר ופחות מסיבי, כלוב צלעותיהן מעוגל וקטן יותר ומותניהן קטנות יותר ובסיס החזה שלהן צר יותר. העצמות, הגידים והרצועות של הזכרים צפופים יותר וחזקים יותר והלסת התחתונה שלהם רחבה יותר, גדולה יותר ומרובעת יותר ושיניהם מעט גדולות יותר. האגן של הזכרים אופטימלי יותר להליכה לעומת האגן הרחב של הנקבות שמקשה על הליכה.

בכל פעם שחשקה נפשו להשביע את תאוותו, האישה כאמור נשכבה עבורו לרוב בתנוחה המיסיונרית, על הגב שלה עם רגליים מפושקות והוא עלה עליה ונשכב עליה עם כל כובד משקלו. בתנוחה הזו תנועותיה מוגבלות מאוד וביכולתה להזיז רק את גפיה. בתנוחה הזו הוא מחדיר את הפין שלו לתוך הגוף שלה ומתחיל לשפשף אותו בתוכה בקצב, וכדי להבטיח שהוא ישתפשף לכל אורכו עד לבסיסו, הוא דופק בה בכל פעם עם כל כובד גופו וירכיו. זו הסיבה מדוע גבר שמקיים יחסי מין עם אישה מתואר באמצעות הביטוי המבזה "הוא דופק אותה" (He is banging her). מבחינה אנטומית אין באמת סימטריה ברגעים האלו משום שהוא חודר בעוד היא נחדרת. יחסי המין למעשה מתקיימים בתוך גופה של האישה. זו על כן הסיבה שהתחושה באותם הרגעים היא שהוא זה שמבקיע אותה, פולש לתוכה, כובש אותה, משתלט עליה ומפר את הפרטיות שלה, בעוד שהיא מובקעת ונכבשת על ידו, "פותחת עבורו רגליים", מתמסרת ונכנעת לו, פעלים המוכרים משדות הקרב בעלות קונוטציה אבולוציונית של תבוסה מוחלטת ומבזה מאוד. מסיבות ביולוגיות ואבולוציוניות, הגבר חייב לפלוט את הזרע שלו במהלך יחסי המין, ועל כן הם למעשה יימשכו עד שהוא יבוא על סיפוקו, ואז באותו הרגע הם יסתיימו באבחה אחת, לא שנייה לפני ולא שנייה אחרי, ללא שום קשר למצבה של האישה. 

הסוגר האנאלי הוא רקמה עדינה שנקרעת בקלות ואז מאפשרת כניסת פתוגנים בשל מספר גבוה של מיקרואורגניזמים באזור. גם אם נעשה שימוש בקונדום הוא עשוי להיקרע משום שהתעלה צרה ולא מסוככת. ועל כן יחסי המין האלו נחשבים ליחסי מין בסיכון גבוה הרבה יותר עבור הנשים. להלן רשימת המחלות שהגברים עשויים להותיר בגופן לאחר שקיימו יחסי מין: נגיף הכשל החיסוני - האנושי (HIV), נגיף הפפילומה - האנושי (HPV), טיפוס הבטן, אמביאזיס, כלמידיה, קריפטוספורידיוזיס, אשריכיה קולי, גיארדיאזיס, זיבה, הפטיטיס B, A ו-C, הרפס סימפלקס, נגיף הרפס הקשור לסרקומה, לימפוגרנולומה ונראום, ג'יארדיאזיס, מיקופלזמה, סלמונלוזיס, שיגלה, עגבת, שחפת, מיקופלסמה, אוראופלסמה. כמו כן אם הגברים הוציאו את איבר המין הגברי שלהם מהחלחולת של הנשים והחדירו אותו לנרתיק שלהן, הנרתיק ודרכי השתן שלהן עשויים להזדהם בשל חיידקים שנמצאים בתוך החלחולת. בעת שהגברים חווים את שיא הנאתם הם גם פולטים זרעונים בתוך החלחולת של הנשים שאינה מיועדת לקבל אותם ועל כן גופן עשוי לפתח נוגדני אנטי זרעונים (ASA) שמוביל לאי פוריות אוטואימונית ובשל כך פוגעת בתהליך הקליטה והתפתחות העובר. נגיף הפפילומה האנושי (HPV) שנשים נדבקות בו לעיתים קרובות בשל חדירה לתוך החלחולת שלהן עשוי להוביל גם לסרטן. האגודה האמריקאית לסרטן הזהירה כי "קיום יחסי מין אנאליים מגדיל את הסיכון לחלות בסרטן אנאלי ובפרט מעל גיל 30".


פרק משנה 3.2: יחסי מין אוראליים

ובכן הסיבה היא שנשים להבדיל מהגברים נהנות ממזוכיזם. מזוכיזם הוא פאראפיליה, הלך נפש שבו האדם נהנה לסבול כאב והשפלה ולהיות תחת שליטה של אדם אחר, כדי להגיע לסיפוק, גירוי מיני ואורגזמה (השורשים האבולוציוניים לכך יתוארו בחלקה השלישי של המונוגרפיה). כלומר ההנאה של הנשים והגברים בעת קיום יחסי מין היא ההרמוניה בין סדיזם למזוכיזם. כמו כן נשים אינן מתביישות להיות מבוזות ביחסי המין כי הן נולדות למציאות שבה הן נמדדות על יופיין ועדינותן ועל כן זה לא נתפס כפגיעה בייעוד שלהן. גברים לעומת זאת סופגים מלידתם שמצופה מהם להיות "גבריים". הם נמדדים על כוחם, קשיחותם ואומץ לבם, ואם הם לוקים בהם הם נתפסים כפגומים, ועל כן בטח אם אדם זר "יפלוש" עם איבר המין הגברי שלו לתוך גופם, הם יחושו בושה גדולה.

המשיכה להבדיל מהתפקיד היא כאמור נרכשת ועל כן במקומות שבהם נשים אינן נגישות כמו למשל בתי הסוהר, הפושעים מנהיגי הכלא שהם גברים הטרוסקסואליים שלפני כליאתם נמשכו לנשים בלבד, משתמשים באסירים החלשים ביותר והצעירים ביותר כתחליף לנשים, ככל שזה מתאפשר להם. תפקידם כסדיסטים לא השתנה משום שהוא כאמור אינו יכול להשתנות אלא המשיכה בלבד שהם בלית ברירה התאימו אותה. מתוך התפיסה שביחסי המין הגבר הוא שמפגין את עליונותו בעוד האישה מבוזה על ידו, בכל פעם שמנהיגי הכלא מקיימים יחסי מין עם הקורבנות שלהם, הם כמובן תמיד יהיו בתפקיד הגבר והקורבנות שלהם תמיד יהיו בתפקיד האישה. ועל כן ביחסי המין הם אלו שמשתמשים באיבר המין הגברי שלהם בעוד איבר המין הגברי של הקורבנות שלהם כלל אינו מעורב והם למעשה "מעניקים" להם את החלחולת שלהם כדי שידמה עבורם את איבר המין הנשי. בארצות הברית הלשכה הפדרלית דיווחה בשנת 1992 כי בין 9% ל-20% מהאסירים בבתי הסוהר נאנסו או שהותקפו מינית על ידי אסירים אחרים. במחקרים שנערכו בשנים 1982-1996 עלה כי השיעור היה כ-12%-14% וכ-23% בבתי הסוהר באבטחה מיריבת בניו יורק.

הדיווח הנמוך ושיעורי ההרשעה מיוחסים בעיקר לעמדותיהם ודעותיהם הקדומות של גורמי אכיפת החוק וחברי ממשל נוספים בנוסף לחוסר הנגישות לשירותים בעיקר באזורים הכפריים. בנוסף יש שמייחסים את האשמה לתקשורת בדרום אפריקה שחושפת רק מקרים שבהם הקורבנות היו לבנות בנות המעמד הבינוני ומשכילות והן לא נאנסו על ידי בני גילן או בני משפחותיהן. נשים שנאנסות על ידי הבעלים שלהן לא מוגדרות קורבנות בשל התפיסה שבעל לא יכול לאנוס את אשתו שהרי גופה ממילא שייך לו. במחקרים למשל הודתה אחת מכל ארבע נשים שהיא נאנסה על ידי בעלה. הממשלה אף טענה כי אחד הגורמים הוא תרבות הפטריארכיה שנעוצה היטב בתרבות השחורה וכל ניסיון להיאבק בה נתפס כפגיעה במסורת או באידאליים הדרום אפריקאים. להלן מספר הקורבנות לפני שנים (מקרים מדווחים בלבד): בשנים 2008-2009 נאנסו 46,647 נשים וילדות. בשנים 2009-2010 נאנסו 48,259 נשים וילדות. בשנים 2010-2011 נאנסו 48,158 נשים וילדות. בשנים 2011-2012 נאנסו 47,069 נשים וילדות. בשנים 2012-2013 נאנסו 48,408 נשים וילדות. בשנים 2013-2014 נאנסו 48,408 נשים וילדות. בשנים 2014-2015 נאנסו 43,195 נשים וילדות. בשנים 2015-2016 נאנסו 42,596 נשים וילדות.

בהודו המנהג של השאת ילדות בכפייה היה נפוץ מאוד לאורך ההיסטוריה והחוק למעשה התיר לגברים לשאת ילדות בכל גיל. רק בשנת 1929 התקבל במהלך השלטון הבריטי הקולוניאלי במדינה, חוק הגבלת גיל נישואים אולם הוא החריג את המוסלמים במדינה שמנו 165 מיליון בני אדם והוא הוטמע ב-"חוק ההודי המוסלמי האישי" (השריעה) ונכנס לתוקף החל משנת 1937. החוק קבע כי הם יוכלו לשאת ילדות מגיל 9 ואף צעירות יותר אם האפוטרופוס שלהן (wali) מחליט כי גופן ניתן כבר לחדירה. בעשרות השנים האחרונות מועצות השריעה וארגונים אזרחיים מוסלמים אחרים במדינה מתנגדים באופן פעיל לחוקי הגבלת נישואי ילדות ופעולות אכיפה בכלל. הם טוענים כי לגברים המוסלמים קיימת הזכות הדתית לשאת ילדות כולל ילדות בנות 12. בשנת 2001 למשל מפקד אוכלוסין העלה כי במדינה כ-59,200,000 ילדות בגילאים 10-14 כאשר 1,400,000 מהן נשואות. נתוני הסקר "Raj et al" משנת 2005 מצביעים כי 20% מהנקבות שהושאו אי פעם במדינה היו בנות 13-16 ו-2.6% מתחת לגיל 13. בארצות הברית הקולוניאלית גברים יכלו לשאת נקבות מגיל 12 בעוד זכרים היו רשאים להינשא בגיל מבוגר יותר על פי החוק והמשפט המקובל האנגלי שהורש מהבריטים.
למטה: אמינה בת ה-15. אביה איבד את הכנסתו ונקלע לקשיים בשל הסגרים בקורונה. גבר שחשקה נפשו בבתו וראה בכך הזדמנות לאנוס אותה באורח קבע, העביר לאביה הצעת נישואים והוא הסכים. למזלה אימה לבסוף שכנעה את אביה לדחות את ההצעה.

להלן רשימה חלקית של המדינות שבהן החוק לא קיים במפורש או בוטל אולם עדיין הפרקטיקה מקובלת בתרבותן בשנת 2022: באל סלוודור במקרים רבים גברים שאנסו פטורים מעונש אם הם נושאים את הקורבנות שלהם. באפגניסטן אין זה נדיר שתבוטל התביעה אם מוצעים נישואים על ידי העבריין או משפחתו. באתיופיה במקרים רבים גברים שאנסו פטורים מעונש אם הם נושאים את הקורבנות שלהם. בונצואלה החוק קיים אולם נמחק חלקית על ידי החלטות שיפוטיות של בית הדין העליון לצדק בשנים 1999 ו-2015. בסומליה רק משנת 2010 החלו השלטונות לעשות מאמצים כדי להוציא מחוץ לחוק את המנהג הזה שעדיין קיים. בסומלילנד אין זה נדיר שבני משפחה של קורבנות שנאנסו, משיאים אותן בכפייה לגברים שאנסו אותן.

המנהג מכונה "חטיפת כלה" (Bride kidnapping) או "נישואים על ידי חטיפה/לכידה" (Marriage by abduction/capture). הביטוי "אונס" (Rape) באנגלית שהועתק היה בשימוש מאז המאה ה-14 במובן הכללי של "Seize prey, take by force" (תפוס טרף וקח בכוח) מהמונח "raper" (אנס) והמונח הלטיני צרפתי משפטי הישן "rapere" (לתפוס, לסחוב בכוח, לחטוף). המילון האנגלי של אוקספורד מפרש את המונח "rape" (אונס) כ-"מעשה של סחיבת אישה בכוח", כאשר החוטף סוחב אותה כדי לאנוס אותה ולחלל אותה ולא למטרה כללית (קיימים ביטויים אחרים לסחיבה למטרה כללית). הביטוי אומנם שומר בעת החדשה על משמעותו הלטינית בשפה הספרותית אולם הוא מתייחס רק לפעולה עצמה של האונס. הביטוי לא במקרה דומה לביטויים "rapine" (שוד), "rapture" (התלהבות), "raptor" (עוף-דורס) ו-"apacious and ravish" (לטרוף ולאנוס), כאשר הנקבות למעשה מדומות לטרף והזכרים לציידים. בגרמנית המנהג מכונה "Frauenraub" (שדידת אישה, פשוטו כמשמעו).

בשנת 2004 בית המשפט העליון במחוז סינד הוציא את המסורת מחוץ לחוק ובשנים 2005 ו-2011 היא הפכה לבלתי חוקית אולם המנהג ממשיך להתקיים ובפרט באזורים כפריים שבהם המשטרה המקומית לעיתים קרובות מעלימה עין והאכיפה חלשה. בשנת 2008 למשל לאחר קרב דם ממושך בפינה נידחת במחוז בלוצ'יסטן המערבי שהחל בכלב מת והביא להרג של 19 בני אדם, לרבות 5 נשים, נפסק כי 15 ילדות מהמשפחות של הנאשמים בנות 3 עד 10 תושאנה בכפייה לבני המשפחות של הקורבנות.המנהג נפוץ בכל 34 המחוזות של אפגניסטן בפרט בקרב הקוצ'ים ובמחוזות קונר, הלמנד ובלח'. הוא מכונה "באד" (Baad) ו-"סווארה" (Swara, בערבית: سوارہ). במקרה שגבר ביצע פשע או צבר חובות, זקני מועצות ג'ירגה לעיתים פוסקים שהילדות במשפחתו בגילאי 5-12 תשואנה בכפייה לבני משפחת הקורבן כפיצוי ונקמה ולעיתים גם לדודים שלו וקרובי משפחה רחוקים. עד שנת 1976 הפרקטיקה הזו הייתה חוקית ומאז נוספה רק ההגבלה שעל הקורבנות להיות מתחת לגיל 18 ולא אלמנות. העונש על הפרת המגבלה הוא עד שנתיים מאסר בלבד. לא ידוע על זקן מועצת ג'ירגה או בן משפחה שנעצר או נשפט על כך. הנקבות מחונכות שבשל גופן המביש הן נטולות זכויות וכפופות למרותם של הגברים ועל כן רבות מהן לא מעזות אפילו להתלונן.


פרק משנה 6.5: מנהג: נישואי חילופין לשמירת כבודם של הגברים (Watta satta)בפרק הקודם נחשפה בפנינו מציאות מחרידה שהתקיימה במשך מאות אלפי שנים שלבסוף אף התמסדה. הדין בכל העולם התיר לגברים לאנוס בשגרה את הנשים שלהם, את האימהות של הילדים שלהם וזה הסב להם הנאה אדירה, ועל כן נסו רק לדמיין את אכזריות האונס במלחמות כאשר הם לא אנסו את נשותיהם אלא את נשותיהם ובנותיהם של האויבים שלהם. הפרק המטלטל הזה קשה מאוד לקריאה משום שלאחר תיאורה של התופעה בהקדמה שלפניכם, יתוארו בכל תתי-הפרקים מעשי אונס המוניים שהתחוללו לאורך ההיסטוריה בפרטי פרטים. חשוב להדגיש שהפרק אינו טוען שנשים וילדות סובלות יותר במלחמות אלא שהן בנוסף גם קורבנות ליצרים אפלים מאוד. למשל רצח אזרחים במלחמה זה פשע אכזרי מאוד אולם המטרה היא לא ליהנות מהמעשה עצמו אלא להשמיד אותם כדי להשיג את מטרות המלחמה, מרושעות ככל שיהיו. מאידך כאשר המבצעים מחליטים לאחר ניצחונם בקרב, להפשיט נשים שרגע לפני הם טבחו בבני משפחותיהן והחריבו את בתיהן, ואז לשכב על גופן העירום ולחדור לתוכן, פנים מול פנים, כאשר הם לא מבקשים להשיג מכך שום מטרה מלחמתית, מלבד להביט מקרוב מאוד בהבעות האימה והכליה על פניהן ולשמוע מקרוב מאוד את היבבות שבוקעות מגרונן, בזמן שהם למעשה מאוננים בתוכן וחווים הנאה אדירה, זה מעשה אפל מאוד שהתחולל באופן נרחב כמעט בכל מלחמה שהוכרעה בהיסטוריה ובו עוסקת המונוגרפיה.

האונס נחשב למפגן הניצחון האולטימטיבי לאחר הניצחון במלחמה משום שהוא מדמה מאוד מלחמה אסימטרית בין שני צדדים. הלוחמים שאנסו הפגינו את עוצמת צבאם וגופן המפושק והנחדר של הקורבנות דימה את האויב שנכבש, נרמס והובס על ידם. ועל כן במלחמות שהתחוללו מקדמת דנא, גופן של הנשים היה למעשה חלק משדה הקרב. אונס נחשב לצורת ההכנעה הכי אכזרית ועל כן לאחר שהן נאנסו, גופן המבוזה נותר בעיניהם כעדות לתבוסתו וכניעתו המוחלטת של האויב. ההיסטוריונית סוזן בראונמילר כתבה כי אונס נחשב למעשה של כיבוש ועל כן עבור הכובשים לאורך ההיסטוריה לא הייתה דרך אולטימטיבית יותר לחגוג את ניצחונם המזהיר מאשר לכבוש "את גופן של נשות האויב המובס" לעיני כל כדי להפגין את ניצחונם עליו. הפילוסופית גיאטרי צ'קרוורטי ספיבק תיארה את האונס הקבוצתי שערכו הכובשים כ-"חגיגה מטונימית לכיבוש הטריטוריאלי".
למטה: ציורו של הצייר ההולנדי יאן סליטרס שנקרא "האונס של סרביה". אישה מופשטת ומובלת לאינוס על ידי לוחמים.

במקרים רבים האונס היה כה אלים שהקורבנות נאנסו למוות וחלקן מתו כעבור זמן קצר כתוצאה מהפגיעות הקשות שהן ספגו. לאחר שהלוחמים אנסו את הקורבנות שלהם והשביעו את תאוותם, הם לעיתים רצחו אותן אם הן עדיין נותרו בחיים ולרוב באופן מבזה במיוחד, כמו למשל באמצעות החדרת קנה רובה לתוך הנרתיק שלהן ופתיחה באש. לעיתים הם אף המשיכו לאנוס גם את הגופות שלהן במטרה לבזות גם את מותן ולהתענג על הבעת המוות שנותרה על פניהן. לאחר שהם אנסו אותן הם אף נהגו במקרים רבים להשחית את הגופות שלהן כדי לספק עד תום את היצרים הסדיסטים שלהם. בשל תפיסת הנרתיק כאיבר נכבש וסמל לכניעה מבישה, הוחדרו לתוך הנרתיקים שלהן מצ'טות, כידונים, סכינים ומקלות מחודדים, כדי שגופותיהן שתשארנה מוטלות בשטח, תהוונה תצוגות חזותיות, מוחשיות ופומביות לכיבושם וכניעתם המוחלטת של המובסים. כמו כן הם נהגו לכרות את השדיים שלהן מגופן כדי להשתעשע ביניהם עם האיבר המענג והמבזה הזה בעיניהם.

אסירים שהצליחו להימלט מהגטאות נמלטו לרוב לתוך היערות והצטרפו לפרטיזנים בניסיון להגדיל את הסיכויים שלהם לשרוד. מחקרים העלו כי נשים רבות היו מודעות לפני כניסתן ליערות שהן תתמודדנה עם שורה של אתגרים בשל מינן וכי "האפשרות שהן תיאנסנה הייתה מוחשית". היחידות האלו נשלטו לרוב על ידי גברים ומעורבות בפעילות צבאית הוגדרה כמיועדת עבורם. ועל כן נשים שהגיעו ליחידות האלו בדרך כלל עשו זאת "משום שחיפשו הצלה ולא כדי להילחם באויב". עם קבלתן לפרטיזנים, לעיתים קרובות התפקיד שלהן היה לענג ולספק את הלוחמים ביחידות האלו, לרוב לא מרצון, כדי לגמול להם על ההגנה שהם מספקים להן וכדי לעלות את המורל שלהם.

תת-פרק משנה 7.1.3: הקמת תחנות אונס ברחבי אירופה הכבושה (Militärbordelle)

מכונת המלחמה הגרמנית האימתנית הייתה משומנת ויעילה מאוד. השמדה המונית של בני אדם נעשתה באמצעות תאי גזים באופן אפקטיבי ויעיל מאוד וכך באופן מאורגן הם פעלו גם במטרה להשביע את תאוותם המינית של חיילי הורמאכט והאס אס. הצבא הקים תחנות בכל רחבי אירופה הכבושה שבהם חייליו יוכלו לאנוס את הנקבות מהגזעים הנחותים באופן מאורגן. התחנות כונו בלעג "בתי זונות צבאיים" (Militärbordelles) והצבא והמשטרה הגרמנית במזרח אירופה החלו לצוד ברחובות הערים נשים צעירות ונערות מתבגרות. הטקטיקה כונתה "איסוף" (łapanka/rafle) ובאמצעותה נלכדו בכל פעם מספר גדול של עוברות אורח שלא נחשדו בדבר. הן נכלאו בתנאים קשים ואולצו לספק את החיילים שהיו בדרכם לחזית או שבו ממנה.

תת-פרק משנה 7.2.1: אונס המוני במהלך הטבח באי בנגקה באינדונזיה

ב-12 בפברואר 1942, רגע לפני שסינגפור נפלה, היאכטה המלכותית של סארוואק ווינר ברוק ניסתה להימלט. על סיפונה היו אנשי שירות פצועים אוסטרלים ובריטים רבים, 66 אחיות ששירותו בבית החולים הכללי 2/13 ואזרחים גברים, נשים וילדים. הספינה הופצצה על ידי מטוסים יפנים וטבעה. שתי אחיות נספו. היתר פוזרו בסירות הצלה ונסחפו לחלקים שונים באי בנגקה באוקיינוס בשקט, הממוקם באיי הודו המזרחיים ההולנדיים (כיום אינדונזיה). כ-100 ניצולי הספינה התאחדו ליד החוף ראדג'י. לאחר שהתגלה כי צבא יפן מחזיק באי, נאמר לכל האזרחים הנשים והילדים כי מוטב להם להימלט לעיר מונטוק וכך הם עשו. באי נותרו 60 אנשי שירות פצועים ו-22 אחיות כדי תטפלנה בהם. הם הקימו באי מקלט והציבו עליו שלט ענק של הצלב האדום.

תת-פרק משנה 7.2.6: הקמת תחנות אונס עבור כוחות בעלות הברית (Comfort Stations)

הממשלה בפין ניסתה לצמצם את האונס ההמוני והחליטה להקים תחנות אונס עבור כוחות הכיבוש שיאוישו בפרוצות ונשים שכבר נאנסו ונחשבו ממילא כבר לטמאות. התחנות נקראו בלעג "תחנות ניחומים" (Comfort Station) והקורבנות כונו "נשים מנחמות".  החברה היפנית הפטריארכלית הציבה בפני הנשים שנאנסו שתי ברירות: התאבדות או הקרבת גופן וסיפוק הכובשים כדי למנוע את חילולן של נשים נוספות. ב-18 באוגוסט 1945, משרד הפנים הורה למושלי המחוזות ולראשי המשטרה להקים את התחנות היכן שיוצבו הכוחות של בעלות הברית. מפקד משטרת טוקיו, נובויה סאקה, העיר שתוצף במספר הגדול ביותר של חיילים, נפגש עם ראשי ההתאחדות של המסעדות חמאג'ירו מיאזאווה וג'נג'ירו נומוטו והורה להם לסייע בסידורים לקראת הגעת החיילים. מיאזאווה ונומוטו נעזרו בקשריהם כדי לייסד קבוצה של נציגי תעשיות מועדוני לילה, ברים ובתי בושת. הנציגים שנפגשו עם המשטרה ב-21 באוגוסט נדרשו רשמית להקים את התחנות אולם להסוות ככל הניתן את תפקידה של הממשלה. ב-23 באוגוסט הם יסדו את "איגוד מתקני הנוחות המיוחדים" והשם שונה זמן קצר לאחר מכן ל-"איגוד הבילויים והשעשועים" (RAA, ביפנית: 特殊 慰 安 施 設 協会). משרד האוצר העניק לאיגוד 33 מיליון ין להקמת התחנות באמצעות הלוואות שנטל על עצמו מבנק הפיתוח התעשייתי.

במהלך כיבושה של צפון קוריאה, החיילים הסובייטים אנסו נשים יפניות וקוריאניות רבות בחציו הצפוני של חצי האי הקוריאני. ב-14 באוגוסט 1945 פלש הצבא האדום לעיירה גגנמיאו (ביפנית: 葛根廟鎭) הממוקמת במונגוליה הפנימית שבה מצאו מקלט כ-1,800 פליטים, ילדים ונשים יפנים, שמצאו מקלט במנזר מקומי. החיילים החלו לירות בפליטים, לדרוס אותם עם טנקים ומשאיות ולשפד אותם עם כידונים על אף שהם הניפו דגל לבן. תוך שעתיים בלבד הכוחות הרגו מעל 1,000 פליטים, בעיקר נשים וילדים. גברים סינים זועמים שחברו לצבא רדפו גם אחרי קבוצת פליטים שניסו להימלט לנהר ורבים מהם טבעו בו בעת מנוסתם. לאחר מכן החיילים תבעו את שכרים והחלו לאנוס נשים וילדות. הם היו כה מורעבים מינית שהם לעיתים אנסו גם את הגופות שלהן לאחר שרצחו אותן. החיילים היכו בברוטליות את האימהות עד לכניעתן המוחלטת כדי גם לחטוף את ילדיהן ולמכור אותם ובפרט את בנותיהן משום שמחירה של ילדה בשוק המקומי הגיע ל-500 ין. הגברים הסינים ניצלו את המצב כאשר באחד המקרים למשל הם אנסו אישה יפנית לאחר שהחיילים רצחו את הילד שלה. התושבים היפניים שנותרו במנצ'וקוו ומונגוליה הפנימית, מרביתן נשים, נותרו מאחור לאחר המלחמה. כדי לא להיאנס על ידי גברים רבים מדי יום, הן הציעו את גופן לגברים סינים מקומיים. רובן הושאו להם וכונו "נשות מלחמה נטושות" (zanryu fujin).הממשלה הספרדית נתמכה על ידי אנרכיסטים, מפלגות קומוניסטיות, אנרכו-סינדיקליסטים וסוציאליסטיים בהנהגתו של נשיא המרכז-שמאל מנואל אסאניה. הממשלה קיבלה תמיכה מברית המועצות ומקסיקו. מדינות אחרות כמו בריטניה, הרפובליקה הצרפתית השלישית וארצות הברית שמרו על המדיניות הרשמית של אי התערבות. חרף המדיניות הזו, עשרות אלפי אזרחים מהמדינות האלו השתתפו ישירות בסכסוך. המורדים לחמו בעיקר בבריגדות בין-לאומיות הפרו-רפובליקניות שכללו אלפי גולים ממשטרים פרו-לאומניים. המלחמה הייתה מאבק מעמדי, מאבק דתי, בין מהפכה למהפכה נגדית ובין פשיזם לקומוניזם. בתחילתה של המלחמה כאשר הממשלה הרפובליקנית עדיין שלטה, גם היא ותומכיה לא היו פחות אכזריים מאשר המורדים. הממשלה הייתה אנטי-קלריקלית ועל כן עם תחילת המלחמה תומכי הממשלה הוציאו להורג אנשי דת רומאים קתוליים כולל 13 בישופים, 4,184 כמרים, 2,365 נזירים ו-283 נזירות ובסך הכול הושמדו 20% מכלל אנשי הדת בספרד. הם רצחו את חלקם באכזריות קיצונית. לגברים הם קודם כרתו את האשכים כדי למחות את גבריותם ואת רבות מהנזירות הם קודם אנסו. כמו כן הם הוציאו לחלקם את המעיים מהגוף שלהם ושרפו אותם למוות.

הלאומנים קבעו כי הנקבות הן הרכוש של הגברים ועליהן להישאר בתולות עד שהן מושאות משום שהייעוד שלהן בעולם הזה מרגע לידתן, הוא להעניק לבעלים העתידיים שלהן נרתיק "נקי" ולא משומש כפי שמגיע להם, כדי שהם יוכלו להתענג בתוכו ברגעי מנוחתם ובאמצעות כך להעניק להם את שכרם בעולם הזה שנברא עבורם. נקבע כי יש לחנך אותן כי זו המתנה הכי גדולה שהן מעניקות לבעלים שלהן. נקבה שאיבדה את בתוליה לפני כן נחשבה למי שאינה נקבה ספרדית טהורה אלא "רפובליקנית זונה". ועל כן במהלך מלחמת האזרחים, פלנגיסטים נהגו לעתים ללכוד נקבות רווקות ולבצע להן בשטח בדיקות בתולים חודרות לנרתיקים שלהן כדי לוודא שיש להן שם עדיין קרום, ואם לא, הן נחשבו לאויב שיש להשמיד, לא לפני שהן אנסו אותן קודם.

בסוף שנת 1938 בכפר אונארה, אולצה נערה בת 17 לפני שהיא נאנסה קבוצתית על ידי חיילים לאומניים, לצפות באימה שלה מוצאת להורג, כדי שהם יוכלו להתענג בזמן שהם יאנסו אותה על הבעות האימה, האבדון והכליה על פניה. לאחר מכן היא נאנסה על ידם בברוטליות והוצאה גם להורג. בהנהגתו של הגנרל אמיליו מולה, קבוצת חיילים לאומנים במנזר ולדיוס אנסו 14 אחיות (מטפלות רפואיות)ונערה בת 15 ולאחר מכן רצחו אותן. חיילים לאומניים אנסו לפחות ארבע נשים בעיר מאיאלס. חיילים אחרים אנסו שתי נשים ולאחר מכן פוצצו רימונים בין הרגליים שלהן. במקרה אחר חיילים לאומנים אנסו מספר נשים צעירות בכפר קנטלפינו. ב-24 בדצמבר 1938 נאנסו ארבע נשים בעיר מיאלס. אחת הנשים נאנסה לעיני בעלה ובנה בן השבע. שניהם אולצו באיומי אקדח לצפות בה נאנסת. בעיר קאלוס גבר אולץ לצפות באשתו, בתו ובת דודתו נאנסות על ידי חיילים. לאחר שהחיילים באו על סיפוקם, הם שיפדו מול עיניו את שלושתן עם כידונים. הכוחות הלאומנים אנסו גם ילדות כולל ילדות כבנות 12 בלבד ולעיתים שוב ושוב כל לוחם בתורו, כמו למשל בעיירה מוגר.

האונס לא נחשב רק העונש לאויב אלא גם השכר ללוחמים ועל כן הם אנסו גם נשים רבות שכלל היו אויב. לעיתים חיילים פלשו למשל לבתים של משפחות עניות שלא נכחו בהם גברים ונותרו להתגורר בהם, כאשר הם מנצלים את ההזדמנות לאנוס בשגרה את הנשים בבתים האלו. כמו כן במהלך המלחמה מתחמים רבים שימשו כמרכזי אונס עבור הלוחמים, כמו למשל חצר בית החולים בעיר אוביידו ומתקן המעצר בעיר מלייה. נשים שנכלאו במתקני כליאה נאנסו לעיתים קרובות. זה היה מקובל למשל במתקן לאס סלס. לוחמים פלנגיסטים הגיעו אליו לעיתים קרובות כדי לבחור נשים לאנוס. הנשים שנבחרו בכל פעם הועברו לצריף שלהם ונאנסו על ידם. הנשים נאנסו גם על ידי השומרים והפקידים. במתקן המעצר בעיר אלבסטה למשל, כ-30 נשים נאנסו בשגרה במשך שלושה חודשים על ידי שני פקידים. ניתן היה לשמוע בכל פעם את היללות של הקורבנות שנבחרו על ידם בכל רחבי הכלא. נשים במתקני הכליאה אולצו בשגרה לענג ולספק את השובים שלהן גם בתמורה לשיפור במצבן או מצב קרובי משפחה כלואים. בסוף 1937 מספר כלואות במתקן במחוז ויזקאיה סירבו להיאנס "בשקט" ובכניעה על ידי השובים שלהן, חיילים לאומניים, ועל כן בלילה שאחרי רבות מהן הוצאו להורג בירייה.
למטה: גופות של ילדים שנהרגו לאחר הפגזת העיר סרגוסה במרץ 1937.

הכוחות הלאומניים גם אהבו מאוד לצפות בנשים וילדות בעת שהן נאנסות באופן האכזרי ביותר, כדי להתענג על הבעות האימה על פניהן והביזוי המוחלט שלהן ברגעים האחרונים שלהן בחיים, ובה ובעת להשפיל באמצעות כך עוד יותר את הגברים במשפחות שלהן. לשם כך הכוחות הלאומניים נעזרו בכוחות הקולוניאליים של צבא אפריקה הספרדי (Ejército de África) והלגיון הספרדי שהיו תחת פיקודם וכללו בעיקר לוחמים ממרוקו. החיילים האלו כונו מוּרִים והם היו אכזריים במיוחד. הכוחות הלאומניים נהגו לכוון אותם לנשים ספציפיות או קבוצות נשים בכפרים. הקורבנות שלהם נאנסו על ידם לעיתים קרובות באכזריות כה גדולה, שהן מתו תוך מספר שעות כתוצאה מהפגיעות הקשות שהן ספגו, כפי שאירע למשל בעירייה סן רוק, שם האישה נורתה לאחר מכן על ידי כיתת יורים, וכמו כן בעיר סביליה ובעיירה נבאלקרנרו. לאחר שהחיילים המרוקאים באו על סיפוקם, הם נהגו לכרות את השדיים שלהן כדי להשתעשע ביניהם עם האיבר המענג והמבזה הזה בעיניהם. חיילים גרמנים שהשתתפו במלחמת האזרחים בספרד לצד הלאומניים, נהגו לצלם תמונות של החיילים המרוקאים בזמן שהם אונסים קבוצתית את הקורבנות שלהם למוות, כולל את הסרת השדיים שלהן מגופן לאחר מכן. זה עורר אותם מינית. המנהג של שימוש בלוחמים זרים כדי לאנוס נשים מקומיות, הובא מכיבושים קולוניאליסטים אחרים בעולם.

כתוצאה מחלוקת הודו והקמת פקיסטן, האגפים המזרחיים והמערבים במדינה הופרדו גאוגרפית ותרבותית. רוב תושבי המזרח היו בנגלים מוסלמים כולל מיעוט הינדי גדול. במשך כעשור הם התנתקו מהמדינה שהייתה תחת שלטון צבאי עד שהם קראו לפרישה. במערב פקיסטן ראו בהם תתי-אדם "נחותים וטמאים" על פי דת האסלאם, ועל כן הם החליטו לדכא בכוח את שאיפתם להגדרה עצמית. הגנרל אמיר עבדאללה חאן ניאזי שעמד בראש הכוחות הפקיסטנים במזרח פקיסטן, כינה את מזרח פקיסטן: "ארץ שפלה של אנשים שפלים". גנרל אחר בעיר הבירה דאקה הצהיר כי: "אל תדאגו, לא נאפשר לממזרים השחורים האלו לשלוט בנו". שלטונות המערב ראו בבנגלים נחותים. הצבא ראה בהם "גזע נחות, לא ללחימה וחלש פיזית". שלטונות המערב ראו בהם נחותים. לדברי חוקר אמריקאי במדעי המדינה, פרופסור רודולף ראמל, הצבא ראה בבנגלים "תת אנושיים" ובהינדים "כיהודים לנאצים, חלאות ושרצים שמוטב שיושמדו". ועל כן ב-25 במרץ 1971 הצבא הכריז על המבצע "זרקור" כדי להשמיד אותם ומהשלב הזה החל להתבצע רצח עם. את התקיפות הוביל הגנרל טיקה חאן שכונה "הקצב של בנגל" בשל מעשיו. הוא הצהיר: "אני אקטין את הרוב הזה למיעוט". עד 3,000,000 בני אדם נהרגו במהלך המלחמה שנמשכה כשמונה חודשים וחצי, ועוד כ-40,000,000 נוספים נעקרו ממזרח המדינה.

ברחד המקרים למשל נתפסו 563 נערות שהסתתרו באוניברסיטת דאקה ובבתים פרטיים, כולן הוכנסו ל-"בתי זונות צבאיים" בעיר הבירה דאקה. בדיווח בניו יורק טיימס תחת הכותרת "זוועות במזרח פקיסטן שהופכות את התקווה לייאוש", דיווח העיתונאי והצלם האמריקאי מלקולם בראון כי "563 נערות נתפסו על ידי הצבא בחודשים מרץ ואפריל ונכלאו 'בבתי זונות צבאיים'". נאמר להן שהן מעתה "הזונות" של החיילים שהחלו לאנוס אותן בשגרה. הן היו כלואות במחנה מאז ימיה הראשונים של המלחמה. כולן התעברו והצבא שחרר אותן רק לאחר שגופן כבר החל להתנפח בין חודש שלישי לחמישי. במקרה אחר, חדיגה נערה בת 13 למשל רואיינה לעיתונאי צילום בעיר הבירה דאקה. היא סיפרה שהלכה לבית הספר עם ארבע נערות נוספות כאשר חטפו אותן קבוצת חיילים פקיסטנים. כולן הוכנסו ל-"בית זונות צבאי" באזור מוחמדפור תאנה במחוז דאקה והוחזקו בו במשך שישה חודשים עד תום המלחמה.

הניצולה ליילה גולטיאני העידה במקרה אחר: "גרתי באבחזיה לפני 15 שנה, בעיירה הקטנה אחלדאבה במחוז אוצ'מצ'ירה. כוחות אבחז תקפו את הכפר שלנו ב-16 בספטמבר 1993. לא ניתן היה להתחבא בשום מקום מהכדורים שנורו לעברנו. הקוזקים הרוסים ניגשו אליי והחלו להכות אותי. אחד הקוזקים הרוסים ניגש אליי ושאל אותי אם קיימתי אי פעם יחסי מין עם קוזק. הוא תפס אותי וניסה לקרוע ממני את הבגדים. התחלתי להתנגד אך הם הטיחו את ראשי בקרקע והחלו להכות אותי עם קתות של רובי סער (AK47). בעודם מכים אותי בכל הגוף, הם צעקו: 'אנו נהרוג אותך אבל לאט'. לאחר מכן הם לקחו אותי לבית ספר אבחזי שם הם החזיקו אסירים אזרחים גאורגים, נשים, ילדים וגברים. היו מספר נשים בהריון וילדים בגילאים שונים. גדוד הקוזקים המשיך להגיע לשם בקביעות. הם לקחו נערות וילדות צעירות ואנסו אותן שוב ושוב. אלה היו ילדות בנות 10, 12, 13 ו-14. הם התמקדו במיוחד בילדות. אחת הילדות שם הייתה בת 8. היא נלקחה על ידי קבוצות שונות של קוזקים ונאנסה פעמים רבות. אני לא יודעת איך היא הצליחה לשרוד לאחר שאנסו אותה כל כך הרבה פעמים. הם גם לקחו נשים. מאוחר יותר הם החלו לקחת נשים מבוגרות. הם אנסו את הקשישות בדרך שאני לא רוצה לפרט עליהן. זה היה מחריד".


פרק משנה 7.8: אונס המוני במהלך מלחמת בוסניה (1992-1995)

מחנה המעצר טרנופוליה שימש שטח היערכות לקראת גירוש המוני של החלשים בקרב הבוסניאקים והקרואטים, בעיקר נשים, ילדים וזקנים. נכלאו במחנה בכל רגע נתון בין 4,000 ל-7,000 בני אדם ובסך הכול 30,000 בני אדם בין חודש מאי לנובמבר 1992. רוב הנשים והילדות הלא סרביות מהעיר פריידור הוחזקו בו ורבות מהן נאנסו, לרוב בלילות, על ידי חיילים, שוטרים והשומרים. בכל לילה הם הסתובבו באזורים שבהם הוחזקו הנשים והילדות, והודיעו לקורבנות שהם בחרו כי הן נלקחות לאחד האזורים במחנה כדי להיאנס על ידי חיילים, שוטרים או שומרים. האימה הלילית הזו והחרדה בכל לילה להיבחר על ידם הובילה לפגיעות נפשיות קשות בנשים והילדות שנכלאו במחנה הזה, כולל באלו ששהו בו זמן קצר. במחנה אומרסקה במשך תקופה של חמישה חודשים בין האביב לקיץ 1992, נכלאו בין 5,000 ל-7,000 בוסנים וקרואטים בתנאים לא אנושיים. גם המחנה הזה שימש מחנה אונס. נשים נאנסו בו באכזריות בשגרה במשך חמישה חודשים בין האביב לקיץ. אחד העיתונים תיאר את האירועים שם כ-"מקום של אורגיית הרג, הטלת מומים, מכות ואונס".

תת-פרק משנה 7.8.3: אונס המוני על ידי הכוחות הקרואטים

במהלך המלחמה הגברים הקרואטים המובסים לא אנסו באותו קנה מידה, לא בשל יופי נפשם, אלא רק משום שלא הייתה להם ההזדמנות, אולם באזורים שבהם נשים בוסניאקים וסרביות נפלו לידיהם ונקרתה להם ההזדמנות, הם אנסו אותן בהתרגשות גדולה בלי להסס. ב-19 ביוני 1992 למשל הקרואטים החלו לכבוש שטחים בבוסניה במטרה לספח אותם לקרואטיה. הלחימה הסלימה במרכז בוסניה, התפשטה במהרה והגיעה לשיאה בשנת 1993. הכוחות טיהרו אתנית את השטחים שהם כבשו ובפרט מהבוסניאקים. הטיהורים שלהם כללו אונס המוני של נשים. הידוע בהם היה הטיהור האתני שבוצע בעמק לשבה שבמהלכו הושמדו כ-2,000 בוסניאקים.  ב-23 באוקטובר 1993 כבשו הכוחות הקרואטים את הכפר הבוסני סטופני דו במחוז ורש. הכוחות כללו את יחידות מועצת ההגנה הקרואטיות (HVO) בשם "אפוסטולי" ו-"מטוריק" בפיקודו של איביצה ראג'יץ'. לאחר כיבוש הכפר הכוחות החלו להוציא להורג את כל מי שהם תפסו. הנשים נאנסו לפני שהן נרצחו והבתים נבזזו לפני שהן נשרפו. לפחות 37 מתושבי הכפר נהרגו בטבח. המפקדים הבכירים עודדו את האונס. אנטו פורונדז'יה למשל ששירת בפיקוד של מועצת ההגנה הקרואטית ופיקד על המיליציה "הג'וקרים" (The Jokers) שלקחה חלק בטיהור האתני בעמק לשבה, אנס בעצמו נשים רבות. אחת הקורבנות העידה כי פורונדז'יה היכה אותה ולאחר מכן בנוכחותו אחד החיילים כפה עליה לענג אותו עם הפה שלה ולאחר מכן אנס אותה.

הכוחות הקרואטים כמו הכוחות הסרבים הקימו גם מחנות אונס כמו למשל במחנה הריכוז הבוסני קרואטי. במחנה Dretelj מרבית השבויים היו סרבים שהוחזקו בתנאים לא אנושיים. הנקבות במחנה נאנסו באורח קבע ונאמר להן שכל אחת מהן תיאנס שוב ושוב על ידי גברים קרואטים והיא תוחזק במחנה עד שהיא תלד להם "Ustaša" (צאצא קרואטי). במחנה הקרואטי הליודרום בעיר רודוק הוחזקו אזרחים סרבים ואזרחים בוסניאקים וגם בו נשים נאנסו בשגרה. כמו כן גם הגברים הבוסניאקים אנסו נקבות סרביות באזורים שהם שלטו. נשים וילדות סרביות רבות הוחזקו במבנים בעיר הבירה סרייבו שכונו בלעג "בתי זונות". הן נאנסו בהם בשיטתיות ללא רחם על ידי חיילים בוסניאקים. במחקר שנערך לאחר המלחמה בקרב 68 קורבנות קרואטיות ובוסניאקיות עלה כי 58 סבלו מדיכאון לאחר שהן נאנסו, 52 סבלו מדיכאון בעת המחקר, שנה לאחר מכן, ול-25 היו מחשבות אובדניות. 44 נאנסו יותר מפעם אחת, 21 נאנסו מדי יום ו-29 התעברו. המחקר הוביל למסקנה הצפויה שלאונס ההמוני היו "השלכות מיידיות ארוכות טווח ועמוקות על בריאות הנפש של הקורבנות". הנשים והילדות ששרדו סבלו מפגיעות נפשיות, גינקולוגיות, הריונות, מחלות מין ועוד. הילדים שנולדו לנשים שנאנסו והתבגרו היו במשבר זהות קשה בחברה שבה חובה להיות מזוהה כבוסניאק, סרבי או קרואטי.
למטה: מלימה בת ה-20 נכלאה במחנה האונס Kljuc. היא נאנסה בשיטתיות במשך שלושה חודשים ושוחררה רק לאחר שהתעברה והייתה כבר הרה.

הלוחמים ההוטים אנסו גם את בנות עמם שהואשמו במתינות, חוסר פטריוטיות, בהסתרת טוטסים או שהיו נשואות לגברים טוטסים. למען יראו וייראו הם אנסו אותן לעיתים קרובות בפומבי לעיני כל, תוך שהם כופים על מקומיים לעמוד מסביב ולצפות בהן נאנסות כדי שהם יראו במו עיניהם מה הוא גורלה של נקבה הוטית שאינה נאמנה לגברים בני עמה, היא נאנסת על ידם כמו נקבה טוטסית. ניצולה בשם מריה לואיז ניובוהונגירו למשל העידה כי לוחמים אנסו אותה חמש פעמים מדי יום. בכל פעם שהיא נאנסה עמדו מסביבם מקומיים, גנרלים וגברים הוטים נוספים שצפו בה נאנסת. בין אונס לאונס היא אולצה להמשיך לעבוד באדמת המשק.

התקיפות של כוחות ג'נג'וויד בוצעו בכל פעם בשלושה שלבים. בשלב הראשון הכפר הוקף ומי שניסה לצאת ממנו לאסוף עצי הסקה או מים הותקף. בשלב השני הם פשטו על הכפר ועברו מבית לבית. לכל בית שהם נכנסו אליו, בני המשפחה מוינו לזכרים ונקבות. הגברים והילדים הזכרים להשמדה והנשים והילדות לאינוס. הזוועות האלו בוצעו בחלק מהמקרים בתוך הבתים עצמם או שהכוחות ראשית ריכזו את כולם במרכז הכפר, שם הם הרגו את הזכרים ולאחר מכן אנסו את הנקבות. לא היה אכפת להם מה גילן של הקורבנות. הם אנסו קבוצתית מתינוקות ועד נשים בנות מעל 70, כולל נשים הרות. לעיתים קרובות הם כפו על תושבי הכפר הזכרים לפני שהם הרגו אותם, כולל הבעלים שלהן, האבות שלהן והילדים שלהן, לצפות בהן נאנסות על ידם. בשלב השלישי הם פשטו על כפרים ועיירות סמוכות, מחנות עקורים (IDP) ושטחים לאורך הגבול עם צ'אד ולכדו את הנשים והילדות שהצליחו לברוח מהכפר בזמן הפשיטה וניסו להימלט מהם והם אנסו גם אותן.

גם לאחר שהכפר כבר נכבש והזכרים הושמדו, הנשים והילדות המשיכו להיאנס קבוצתית זו לצד זו על ידי הלוחמים הרבים שכבשו את הכפר, כל לוחם בתורו, לעתים קרובות ברצף לאורך לילות שלמים ובקצב מחריד. הלוחמים שאנסו אותן נהגו בה בעת לכנות אותן בשמות גנאי כמו "עביד" (שפחה) ו-"זורגה" (שחורה) כדי לבזות אותן עוד יותר ובאמצעות כך להגביר את הריגוש שלהם. אחת הקורבנות למשל העידה כי לוחם שאנס אותה לעג לה: "את ילדה שחורה, את כהה מדי. את כמו כלבה". קורבנות נאנסו באכזריות כה רבה עד שהן לא היו מסוגלות ללכת לאחר מכן. כמו כן לאחר שהלוחמים אנסו אותן, הם נהגו כדבר שבשגרה להטיל מומים בנרתיק ובשדיים שלהן.

מלחמת קונגו השנייה הידועה גם בשם המלחמה הגדולה של אפריקה או המלחמה האפריקאית הגדולה, פרצה ברפובליקה באוגוסט 1998, קצת יותר משנה לאחר מלחמת קונגו הראשונה. במהלך המלחמה הושמדו כ-5,400,000 בני אדם באופן ישיר או כתוצאה ממחלות ורעב והיא הייתה המלחמה הקטלנית ביותר בעולם מאז מלחמת העולם השנייה. 2,000,000 בני אדם נוספים נעקרו מבתיהם. במלחמה הזו נלחמו בין היתר המיליציות "צבא ההתנגדות של האל" (LRA), "כוחות דמוקרטיים לשחרור רואנדה" (FDLR), "קונגולה עמידה לפטריוטים" (PARECO), "הקונגרס הלאומי להגנת העם" (CNDP) "ברית הפטריוטים למען קונגו חופשית וריבונית" (APCLS), "תנועה 23 במרץ" (M23), "מאי-מאי" (Mai-Mai), "התנועה לשחרור קונגו" (MLC) ומיליציות נוספות. מקור עיקרי למימון המלחמה ואחריה היו מחצבי העימות במדינה.

מחקר העלה כי במהלך המלחמה בכל שעה נאנסו כ-48 נשים וילדות. בשנת 2006 דיווח תת המזכיר הכללי בארגון האומות המאוחדות, ז'אן מארי גוהנו, כי בחצי שנה האחרונה נאנסו כ-12,000 נשים וילדות. בשנת 2009 העריכו שכל חודש אירעו 1,100 מקרים וכ-72% מהניצולות עונו בעת שהן נאנסו. מעל 500 נשים וילדות נאנסו במזרח קונגו באוגוסט 2010. הערכה היא שרק בשנת 2011 לבדה נאנסו עד 400,000 נשים וילדות. מאמר בכתב העת האמריקאי לבריאות הציבור (American journal of public health), העריך כי 2,000,000 נשים וילדות נאנסו עד שנת 2011. כיום חיות עד כ-200,000 ניצולות. מעטות הגיעו לטיפול משום שאם ייוודע שהן נאנסו הן ינודו. על פי הנתונים הסטטיסטיים בבית החולים פאנזי בעיר בוקאבו, 66 ילדות מתחת לגיל שלוש ו-50 נשים מעל גיל 65 אושפזו בבית החולים לקבלת טיפול לאחר שהן נאנסו בין ינואר ליולי 2010.

באמצע 2016, לורי היננט, מאיה אלרוצו ובאלינט שלנקו שעבדו בסוכנות הידיעות האמריקאית אסושייטד פרס (Associated Press), דיווחו כי: "המדינה האסלאמית הידקה את השמירה על כ-3,000 נשים וילדות שהוחזקו כשפחות מין" על אף שהיא החלה לאבד שטחים לכוחות העיראקים. הן נמכרו כשפחות מין באמצעות אפליקציות מוצפנות "בעיקר טלגרם ופייסבוק", ובמידה פחותה באמצעות הוואטסאפ. התמונות שאמצעותן הן נמכרו, תוארו על ידי סוכנות ידיעות אמריקאית: "רבות מהנשים והילדות היו לבושות באלגנטיות, חלקן עם איפור כבד. כולן מביטות ישירות למצלמה, עומדות לפני כורסאות מגושמות או וילונות ברוקד כמו באולם נשפים עלוב של מלון. חלקן בקושי סיימו בית הספר יסודי. אף אחת לא נראית מעל גיל 30".

אוכלוסיית מיאנמר מונה בעיקר בודהיסטים עם קבוצות מיעוט קטנות שחבריהן מנהלים אמונות אחרות כולל הרוהינגים (4%). הרוהינגים חיים במחוזות רוהינגיה וראכין. הם נרדפים בשיטתיות על ידי הממשלה והבודהיסטים הלאומניים משנות השבעים. נשללה מהם הזכות לנוע בחופשיות, לרכוש השכלה גבוהה ולקבל את כל השירותים ואמצעי התמיכה החיוניים. אזרחותם אף נשללה בשנת 1982. הם לא מורשים לנוע ללא אישור רשמי ובעבר נדרשו לחתום על התחייבות שלא ללדת יותר משני ילדים. אדמות רבות שלהם נושלו עבור הצבא או מתיישבים בודהיסטים שנדדו אליהם מאזורים אחרים במדינה. הם נתונים לעבודות כפייה שגרתיות שבמהלכן כל גבר רוהינגי מצווה לוותר על יממה אחת כל שבוע כדי לעבוד על פרויקטים צבאיים וממשלתיים. ב-9 באוקטובר 2016 פתח הצבא הבורמזי באמצעות המיליציה הבודהיסטית במתקפה כבדה כדי להשמיד את העם הרוהינגי. תושבים רוהינגים רבים ניסו נואשות לחצות את נהר נאף בסירות במטרה להימלט מהמדינה ולתפוס מחסה בבנגלדש השכנה והצבא בתגובה פתח לעברם באש עם פצצות מרגמה ומקלעים וגופות של רבים מהם החלו להישטף לחוף מהסירות הטבעות. במהלך הטיהור האתני הצבא השמיד לפחות 392 כפרים רוהינגים כולל בתים, בתי ספר, שווקים, חנויות, עסקים ומסגדים. מחקר מינואר 2018 העריך כי כ-24,000 רוהינגים הושמדו כולל תינוקות וילדים, כ-116,000 הוכו וכ-36,000 הועלו באש.במהלך ההשמדה ההנחיה ללוחמים הייתה לאנוס את הנשים והילדות הרוהינגיות. המטרה הייתה להעניק ללוחמים את שכרם, לעלות את המורל שלהם ולרומם את רוחם, תוך ביזוי מוחלט של המשפחות והקהילות שלהן, רמיסת דתם ואומנותם, הפגנת עליונותם עליהם, הטלת אימה עליהם והרתעת והענשת כל מי שיעז לא לשתף פעולה, ובד בבד לאלץ את אלו שתשרודנה, ללדת את הצאצאים שלהם. הנשים והילדות נאנסו קבוצתית על ידי חיילי צבא, שוטרי משמר הגבול במיאנמר והלוחמים מהמיליציות הבודהיסטיות מאזור ראקין. רבות מהן לאחר שהן נאנסו אולצו להסתובב עירומות כדי לבזות אותן. חלקן הוחזקו במחנות הצבאיים כדי להשתמש בהן כשפחות מין עבור החיילים. חלק מהנשים והילדות נאנסו למוות. אחרות שרדו ונמצאו מוכות הלם עם חבלות לאחר שהן הגיעו למחנות הפליטים בבנגלדש. ב-3 בפברואר 2017 משרד הנציב העליון של ארגון האומות המאוחדות לזכויות אדם (OHCHR) הפיק דוח שהתבסס על ראיונות עם מעל 200 פליטים. מחצית הנשים העידו שהן נאנסו או הותקפו מינית.

ב-3 בנובמבר 2020 פרצה המלחמה בין כוח ההגנה הלאומי של אתיופיה (ENDF), המשטרה הפדרלית באתיופיה והמשטרה האזורית, יחד עם כוחות ההגנה של אריתריאה (EDF), כוחות ז'נדרמריה באזורי אמהרה ועפר הסמוכים, לבין כוחות ההגנה המקומיים של חזית השחרור העממית וצבא השחרור של אורומו (OLA). כוחות הביטחון של תיגראי תקפו את בסיסי הפיקוד בצפון ואת מפקדות כוח ההגנה הלאומי של אתיופיה באזור. הכוח פתח במתקפת נגד. ב-28 בנובמבר כוחות בעלות הברית הפדרליות כבשו את הבירה מקלה. בסוף נובמבר ממשלת תיגראי הצהירה כי תמשיך להילחם עד ש-"הפולשים" יברחו. במהלך נובמבר ודצמבר 2020 התחולל טבח המוני ללא משפט של תושבים בעיר אדיגרט וסביבותיה, באזורים אקסום, בורה, צ'נה, קובו, חיטס, הומרה, מאי קדרה, דברה אבי וזלמבסה. לפחות 10,000 בני אדם הושמדו במלחמה והתפתח משבר הומניטרי קשה. ב-28 ביוני 2021 כוחות ההגנה של תיגראי כבשו מחדש את עיר הבירה מקלה וביולי התקדמו לאזור הערים אמהרה ואפר. בתחילת נובמבר 2021 כוחות ההגנה של תיגראי יחד עם צבא השחרור של אורומו, השתלטו על מספר עיירות בכביש המהיר מדרום לאזור תיגראי לכיוון עיר הבירה אדיס אבבה, כאשר החזית העממית מתרברבת שהיא גם "שוקלת לצעוד בבירת בעיר הבירה". החזית העממית, צבא השחרור של אורומו, יחד עם שבע קבוצות מורדים קטנות יותר, הצהירו שהם יפרקו את ממשלת אבי אחמד.
למטה: נערה צעירה מתאוששת מפצעיה בביתה בהומרה באתיופיה. 22 בנובמבר 2020.
במהלך המלחמה התחולל אונס המוני יומיומי נרחב של נשים וילדות בקנה מידה גדול באופן מכוון ושיטתי של שתי הממשלות. המטרה הייתה להעניק ללוחמים את שכרם, לעלות את המורל שלהם ולרומם את רוחם, תוך ביזוי מוחלט של המשפחות והקהילות שלהן, רמיסת דתם ואומנותם, הפגנת עליונותם עליהם, הטלת אימה עליהם והרתעת והענשת כל מי שיעז לא לשתף פעולה, ובד בבד לאלץ את אלו שתשרודנה, ללדת את הצאצאים שלהם. חיילי אתיופיה, אריתריאה ואמהרה לעגו לקורבנות התיגראיות שהם אנסו ואמרו להן כי הן משתייכות לעם שהוא חסר תרבות והיסטוריה ועל כן הם אונסים אותן כדי "להפוך אותן לאמהריות", "לנקות את הדם התיגראי שלהן", לנקות את הזהות האתנית התיגראית שלהן" ו-"להסיר את זהותן התיגראית ואת קשרי הדם שלהן". לעיתים הלוחמים אף לא היו צריכים להשתמש בכוחם הפיזי כדי לאנוס אותן משום שהם ניצלו את המשבר ההומניטרי הקשה והמליצו לנשים שהתגוררו בשטחים הכבושים כי אם ברצונן לקבל מצרכים בסיסיים שיאפשרו להן לשרוד, עליהן קודם להיאנס על ידם. כמו כן לוחמים שידעו שהם נושאים מחלות מין וזיהומים אנסו נשים וילדות גם במטרה להדביק אותן כסוג של לוחמה ביולוגית.

ללוחמים לא היה אכפת מה גילן של הקורבנות שלהם. הם אנסו קבוצתית מילדות בנות 8 ועד זקנות בנות 70 ואף נשים הרות. משפחות שניסו להגן על בנותיהן מפני האונס גילחו את ראשיהן והלבישו אותן בבגדי בנים בתקווה שכך לא יזהו שהן נקבות. הקורבנות לעיתים קרובות נאנסו לעיני בני משפחותיהן שאולצו בכוח לצפות בהן נאנסות על ידם. במקרים רבים אימהות ובנותיהם נאנסו זו לצד זו. הלוחמים אף כפו על גברים לאנוס בעצמם את בנות משפחתם כדי שיבזו אותן בעצמם. מחזה שאותו הם ראו כמגרה במיוחד. הלוחמים לרוב אנסו אותן באופן מבזה במיוחד תוך שהם מכנים אותן בשמות גנאי ומגדפים את הקבוצה האתנית שהן משתייכות אליה. במטרה להגביר עוד יותר את הריגוש הם לרוב גם תוך כדי עינו אותן, כיבו סיגריות על גופן או צרבו אותן באמצעות ברזל לוהט. במקרים רבים הקורבנות נאנסו במשך ימים. בשל תפיסת הנרתיק כאיבר נכבש וסמל לכניעה מבישה, לאחר שהן נאנסו, הוחדרו לתוך הנרתיקים שלהן מוטות מתכת או מסמרים, כדי שגופותיהן שתשארנה מוטלות בשטח, תהוונה תצוגות חזותיות, מוחשיות ופומביות לכיבושם וכניעתם המוחלטת של הקבוצה האתנית.

כל הזוועות שתוארו עד כה הובאו אך ורק מהמלחמות הגדולות שהתחוללו רק במאה ה-20 וה-21. עוד רבבות זוועות שלא במסגרת מלחמות כוללות התחוללו בפרק הזמן הזה, כמו למשל הזוועות שהתחוללו במהלך הטבח בחברון, בין ה-23 ל-29 באוגוסט 1929. 133 יהודים נטבחו. ילדים נשחטו ונשרפו חיים לעיני הוריהם, הורים נשחטו ונשרפו חיים לעיני ילדיהם, האיברים שלהם נכרתו ונשים וילדות רבות נאנסו. הפורעים פרצו למשל לביתו של גרשון בן ציון שעבד כרוקח במרפאת בית הדסה. הוא היה פיסח שאינו יכול לנוע ממקומו. הם אנסו בזה אחר זה את בתו מול עיניו ולאחר שהם באו על סיפוקם, הם רצחו את שניהם. הפורעים כרתו גם את שתי הידיים של אשתו והיא מתה בייסורים.

למטה: ציורו של ז'ורז' סקוט, כתב מלחמה צרפתי ומאייר של כתב העת הצרפתי L'Illustration בתחילת המאה ה-20.
בשנת 1598 תושבי מפוצ'ה והויליצ'ה פתחו במרד בשבעה מאחזים ספרדיים גדולים בדרום המדינה שהוביל הוביל למלחמה שנקראה "חורבן שבע הערים" (בספרדית: Destrucción de las siete ciudades). שמה מתאר את חורבנן ונטישתן של הערים בשנת 1600 לערך. מנהיג הכוחות של מפוצ'ס, גונזלס דה נגרה, הורה להרוג את הגברים וללכוד את הנשים. המטרה במילותיו הייתה "לנצל אותן" (בספרדית: aprovecharse de ellas), כלומר לאנוס אותן. כוחותיו הרגו מעל 3,000 תושבים ספרדים, החריבו את שבעה המאחזים ולכדו 500 נשים. הגברים המפוצי'ם אנסו אותן שוב ושוב וכתוצאה מכך הן אולצו ללדת להם בשבי מספר רב של צאצאים מסטיסים (מעורבים), עד שהייתה לכך אף השפעה דמוגרפית משמעותית על החברה המפוצ'ית שנפגעה מהמלחמה והמגפות. מספר נשים שוחררו בפשיטות ספרדיות ואחרות בעסקאות בשנת 1641 בין קבוצות מפוצ'ות שונות לרשויות ספרדיות שהתקיימה בשדות קווילין. הגברים הספרדים התנערו מצאצאיהן המעורבים.

 

הקרב על אברדין, הידוע גם בשם "קרב הצדק מילס" היה אחד הקרבות במלחמות שלוש הממלכות שהתרחש מחוץ לעיירה אברדין ב-13 בספטמבר 1644. הקרב היה בין המלכותיים והבריגדה האירית בפיקודם של לורד מונטרוז, סר וויליאם רולו, סר ג'יימס מקדונל, עם סיוע בין היתר של יחידה קטנה של מוסקטרים אירית מגדוד אוקאהאן בפיקודו של קפטן מורטימר והגדוד של תומס לג'טנן, שמנו יחד 1,500 לוחמים ו-80 סוסים, לבין הכוחות הממשלתיים של סקוטלנד בפיקודם של לורד ברלי, לורד גורדון וסר ויליאם פורבס מקרייגוואר, בסיוע בין היתר של יחידות פרשים בפיקודם של לורד פרייזר ולורד קריטון, יחידת פרשים בפיקודו של קפטן אלכסנדר קית' וגדוד פייף הסדיר, שמנו יחד 2,000 לוחמים ו-300 סוסים. בבוקר באותו היום, כוח ממשלתי בפיקודו של ברלי צעד אל מחוץ לעיירה כדי לפגוש את התוקפים. לוחמיו של ברלי התייצבו בעמדת הגנה חזקה מדרום-מערב לעיירה, על רכס תלול מעל העמק של האו ברן. מונטרוז שלח שליח ומתופף תחת דגל של שביתת נשק כדי לדרוש את כניעת העיירה, או שהם צפויים ל-"אף רובע" (No quarter), ביטוי צבאי המציין כי המובסים לא יילקחו בשבי אלא יושמדו. האולטימטום נדחה ובשובו של המתופף למחנה המלכותי, חייל מגדוד פייף ירה לעברו והרג אותו. מונטרוז כעס כל כך מכך שהוא הורה להתקפה מיידית ונתן לחייליו רשות לפוצץ את העיירה.