המונוגרפיה שלפניכם אינה קלה לקריאה. בחלקה הראשון היא סוקרת את תפיסת יחסי המין בתרבויות בעולם והגורמים שלה, בחלקה השני את ההשלכות לאורך ההיסטוריה שחושפות מציאות מחרידה, מעוררת פלצות ומטלטלת ובחלקה השלישי היא סוקרת את השורשים האבולוציוניים. מטרתה של המונוגרפיה אינה הפניית אצבע מאשימה כלפי הגברים והיא אינה מתווה פתרונות אלא רק מציבה בפניכם מראה למציאות ללא תקינות פוליטית. היא מתמקדת בצד האפל של הגברים כי זה נושא המחקר אולם אין משתמע מכך שלנשים אין צד אפל. המונוגרפיה אינה עוסקת בצד האפל של הגבר מנקודת מבט פרובינציאלית ישראלית עכשווית אלא מנקודת מבט אוניברסלית והיסטורית. ההתייחסות היא לגברים הטרוסקסואלים דומיננטיים שהם הרוב המוחלט בקרב הגברים אולם זה לא מובהר בכל מופע מטעמי נוחות בלבד. בשל היקפה העצום של המונוגרפיה (מעל 80 אלף מילה) מומלץ לקרוא אותה באמצעות מסך גדול שמציג פונטים גדולים המותאמים לקריאה נוחה ומיטבית.


תוכן עניינים: 
חלק ראשון - יחסי מין
פרק 1: תפיסת יחסי המין בתרבויות בעולם
פרק 2: מדוע יחסי המין אינם נתפסים כסימטריים?
פרק 3: מדוע גברים נהנים לקיים יחסי מין?
פרק 4: התפקיד והמשיכה ביחסי המין

חלק שני - השלכות אפלות
פרק 5: אונס באנרכיות (Anarchy Rape)
פרק 6: אונס בנישואים (Marital Rape)
פרק 7: אונס בזמן מלחמה (Wartime Rape)
פרק 8: זנות בכפייה (Forced Prostitution)

חלק שלישי - שורשים אבולוציוניים
פרק 9: התפצלות בעלי החיים לזכרים ונקבות
פרק 10: התפתחות גופם של הזכרים והנקבות
פרק 11: התפתחותה של ההנאה המינית
פרק 12: האבולוציה המינית בקרב בני האדם

חלק ראשון - יחסי מין

ראשית נשאל מה הם יחסי מין? ובכן יחסי מין הם מגע בין שני בני אדם שבמהלכם אחד מהם לרוב חודר לתוך גופו של השני. ביחסי מין הטרוסקסואלים הגברים הם אלו שחודרים והנשים הן אלו שנחדרות. הגברים חודרים לתוך גופן של הנשים עם איבר המין הגברי שלהם דרך פתח הנרתיק, הרקטום או הפה שלהן. גברים מעידים כי אין הנאה גדולה יותר מחדירה לתוך גופן של נשים טובות מראה ובעיניהם זו למעשה ההנאה הכי גדולה בעולם הזה ואף הנאה אחרת אינה משתווה לה ואפילו לא מתקרבת אליה. מרבית הגברים אף מצהירים כי ביום שהם לא יוכלו לקיים עוד יחסי מין עם נשים, הם יעדיפו למות. 

ההנאה שלהם היא כה אדירה שמשחר ההיסטוריה ולאורך ההיסטוריה כולה, רבים מהם לא הצליחו למשול ברוחם וחדרו לתוך גופן בכוח רק כדי לחוות את ההנאה הזו ולו למספר דקות, וגם אלו שחדרו לתוך גופן בהסכמה, הקדישו במהלך חייהם משאבים רבים ונאבקו בגברים אחרים רק כדי לחוות את ההנאה הזו. נערים מתחילים לפנטז שהם חודרים לתוך גופן של נערות כבר מתחילת גיל ההתבגרות שלהם, לפני שהם בכלל מגלים שגם הן נהנות מזה, ומהגיל הזה הם משתוקקים לחדור לתוך גופן כדי לחוות את ההנאה הזו שוב ושוב. למעשה כמעט ולא חולף יום בחייהם מבלי שהם חשים את הדחף הזה. ועתה נשאלת השאלה מדוע הגברים נהנים כל כך לחדור לתוך גופן של הנשים? ובכן בחלק הראשון אנו נסקור את הסיבות לכך.
1-17.jpg

פרק 1: תפיסת יחסי המין בתרבויות בעולם

ובכן כדי להשיב על השאלה מדוע הגברים נהנים כל כך לחדור לתוך גופן של הנשים, אנו צריכים ראשית לחקור את תפיסת יחסי המין בתרבויות בעולם לאורך ההיסטוריה וכיצד היא מבוטאת ביום יום בשפה ולא רק בשפה, ובכך נעסוק בשני הפרקים הראשונים. ובכן גברים רבים בעולם נוהגים להשתמש בטרמינולוגיה שמשקפת את התפיסה שיחסי מין בין גברים לנשים אינם בכלל סימטריים. איבר המין הגברי שנתפס כבר במקורות כאיבר מטיל מורא, כונה "זין" שפירושו כלי נשק. הכוונה הייתה לחֶרֶב. כמוה הוא תלוי כלפי מטה מגובה החגורה או מונף זקור כלפי מעלה באיום חדירה. הוא חודר עמוק לתוך הגוף ושופך דם בעת שהוא קורע את קרום הבתולים של האישה.

כבר בתורה, הנביאים והכתובים ובמדרש, איבר המין הגברי תואר כחֶרֶב. למשל באוסף המדרשים העתיקים "ילקוט שמעוני", כך נכתב בפסוק שאוסר על גברים לאונן: "לא תשב לך בלא אישה, עשה תיק לזין שלך. מי שהוא יוצא לחוץ וחרבו שלופה, סוף השטן שולט בו. כל מי שיושב בלא אישה וחרבו שלופה, יצר הרע שולט בו". איבר המין הנקבי מכונה "תיק", כלומר הכוונה הייתה שהוא משמש כמו נרתיק לחֶרֶב. באנגלית הביטוי "וגינה" (Vagina) הושרש מהשפה הלטינית וגם פירושו הוא "נָדָן לחֶרֶב". מכיוון שאיבר המין הגברי נחשב לאיבר האקטיבי, יחסי המין מכונים "זיון", ביטוי שנגזר למעשה מכינויו של איבר המין הגברי. כלומר התפיסה היא שבעת קיום יחסי מין הגברים הם היוזמים והפעילים בעוד שהנשים הן המושא, עליהן מתבצעת הפעולה, ועל כן הבחירה בבניינים הִפְעִיל, הֻפְעַל, פִּעֵל והִתְפַּעֵל היא בהתאם. הגברים "מזיינים" בעוד שהנשים הן "מזדיינות" או "מזוינות".
אולם על פי הטרמינולוגיה, לא רק שהפעולה מתבצעת על הנשים אלא במהלכה הן גם עוברות חוויה טראומטית ומבזה מאוד. התפיסה הזו היא כה מושרשת בשפה שהגברים לעיתים קרובות נוהגים להמחיש פגיעות פיזיות ונפשיות באמצעות המשלה למה שהנשים חוות כאשר הן מקיימות יחסי מין עם גברים. למשל כאשר ברצונם ללעוג לגבר שניצלו אותו, רימו אותו, ביזו אותו או פגעו בו, הם נוהגים לעיתים קרובות להשתמש בביטוי "קיבל זין", מה שהנשים למעשה מקבלות בכל פעם שהן מקיימות יחסי מין עם גברים. קיימים ביטויים רבים נוספים כמו למשל "קיבל צינור" המתארים את איבר המין הגברי כאיבר אימתני ומבטאים את התפיסה שמי שנחדר על ידו הוא קורבן.

אין זה מקרה שביחסי המין משתמשים במונח "חדירה" (באנגלית: Penetration) שהפירוש שלו הוא פריצה בכוח וללא רשות, וזה על אף שהמונח "הכנסה" הוא הולם יותר. הרי ההבדל בין המונחים ברור כאשר הם אינם נקשרים ליחסי מין. למשל לא אומרים "תיירים חודרים דרך הגבול" אלא "תיירים נכנסים דרך הגבול", שהרי רק "מחבלים חודרים את הגבול". זה כמובן לא נובע מאי הבנת המונח אלא מהטמעת התפיסה בשפה. הביטוי "לזיין" נועד במקור לשמש כביטוי נרדף לקיום יחסי מין עם נשים אולם מכיוון שהתפיסה היא שהפעולה מבוצעת עליהן והיא אף כוחנית, משפילה ומוכיחה את גבריותם, הורחבה משמעותו והוא כולל היום כל אלימות של אדם אל רעהו באשר היא. כאשר גבר מקיים יחסי מין עם אישה הוא "מזיין אותה", וכאשר הוא מפליא את מכותיו ללא רחם באדם חלש ממנו, הוא "מזיין אותו". כלומר על פי הטרמינולוגיה הזו, החוויה שהנשים עוברות כאשר הן מקיימות יחסי מין, דומה בעיניהם לחוויה שעובר אדם שמחטיפים לו מכות.
התפיסה שיחסי המין אינם למעשה סימטריים והגברים אף פוגעים בנשים במהלכם, מבוטאת היטב בשפה העברית המדוברת. כמו למשל הביטוי "אתה על הזין שלי" או "שם זין עליך", ביטויים שמפגינים התייחסות מזלזלת בך באמצעות המשלה לאיך שגברים מתייחסים לנשים ביחסי המין. הביטוי "כל הזין" למשל מציין מצב גרוע שמתקבל בהשלמה באמצעות המשלה לאישה שנאלצת לקבל את כל האיבר הגדול של בן זוגה. הביטוי "איזה זין" למשל מציין קריאת שבר באמצעות המשלה לאישה שמופתעת מאוד לקבל איבר גדול בהרבה מאשר היא ציפתה. הביטוי "קיבל זין" למשל מבטא את עוצמת החוויה הטראומטית שאדם עבר בניגוד לרצונו על ידי המשלה למה שחווה אישה ביחסי המין.
 
לעיתים גברים מזכירים את איבר המין הגברי שלהם גם כדי לאיים, למשל מפקד לטירונים: "חכו תראו איזה זין תקבלו במוצאי שבת". האיום הזה מבטא באופן מובהק עד כמה בעיני הגברים, להיחדר על ידי איבר המין הגברי שלהם זו חוויה נוראה. הנה למשל דוגמה נוספת: "אתה רוצה את הקערה? זין תקבל ממני!". את הביטויים "זין בעין" ו-"זין בתחת" אתם ודאי מכירים. קיימים עוד ביטויים רבים נוספים כמו "אני אפתח אותך!". איום שנועד להמחיש למי שהוא מופנה כלפיו עד כמה הפגיעה בו תהיה קשה ועד כמה הוא יושפל, באמצעות ההדמיה לאיך הגברים "פותחים" את הנשים בעת שהם מקיימים עימן יחסי מין. בשל התפיסה שאיבר המין הגברי הוא איבר שמבזה ופוגע בנשים, השתרשו הביטויים שמציגים אותו כך, כמו למשל "אל תהיה זין!", כלומר אל תתנהג כמו איבר המין הגברי. ועל כן גם נוהגים לכנות ילד רע "ילד זין". איבר המין הגברי מכונה גם "שמוק" (מניאק).
 
מאידך לעולם לא יטיחו בילדה רעה להפסיק להתנהג כמו איבר המין שלה, כלומר לעולם לא יאמרו לה "אל תהי כוּס!", וילדה רעה אינה מכונה "ילדת כוּס" וזה משום שאיבר המין הנשי להבדיל מאיבר המין הגברי, לא נחשב לאיבר שפוגע באחרים. ליהפך, כינוי אישה בשם איבר המין שלה, למשל "כוסית", להבדיל מכינוי גבר בשם איבר המין שלו, אף מיוחס לאישה מפתה. אולם מאידך נוהגים להשתמש בכינויו של איבר המין הנשי כדי לתאר אדם בזוי משום שהוא נתפס כאיבר שמבזה את בעליו. ועל כן הקללות הכי מבזות בכל השפות הן קללות שמתארות אותו, כמו למשל בשפה האנגלית "Twat ,Cunt, Pussy" (כוּס). מתוך התפיסה הזו התהוותה האצבע המשולשת המדמה את איבר המין הגברי ונועדה להשפיל ולבזות את מי שהיא מופנית כלפיו. התנועה הזו אף הוזכרה כבר בדברי הנביא ישעיהו כתנועה שמעוררת מדון: "אִם-תָּסִיר מִתּוֹכְךָ מוֹטָה, שְׁלַח אֶצְבַּע וְדַבֶּר-אָוֶן".
1-7.jpg
גברים לרוב חושפים את תפיסתם שיחסי המין לא רק שהם אינם סימטריים אלא הם אף מבזים את הנשים, כאשר הם נמצאים בסביבה גברית ומשתפים ביניהם חוויות עם נשים (כמובן עם נשים שהן אינן בנות זוגם שהרי אחרת הביזוי שלהן יהיה גם הביזוי שלהם). הם משתמשים בביטויים סדיסטים, אלימים ובוטים מאוד כדי לתאר את יחסי המין עימן. אוזניכם תשמענה לרוב ביטויים כמו "תקעתי אותה, טחנתי אותה, דפקתי אותה, פרקתי אותה, שברתי אותה, זמברתי אותה, העמסתי אותה, הבאתי בה, עשיתי אותה, שברתי לה את האגן, קרעתי לה את הצורה, נתתי לה בראש, פתחתי לה את השושנה, עשיתי עליה סיבוב" ועוד כהנה וכהנה. רבים מהם מכנים את יחסי המין גם "מספר", ביטוי אגוצנטרי שנוקב את מספר הפעמים שהם באו על סיפוקם ומשלה את הנשים לאובייקט. יחסי המין מכונים בחוגים רבים גם "בעילה" בשל התפיסה שהגברים מפגינים באמצעותם את בעלותם על הנשים בעוד הן מוכיחות את כניעתן, התמסרותן ונאמנותן. יחסי המין מכונים בשפה העממית גם "דפיקה". ביטוי אלים מאוד. במקור משמעותו של הביטוי "לדפוק" הוא גם להכות ולרמות, ומכיוון שבתפיסה הנשים מנוצלות ומבוזות ביחסי המין, הביטוי אומץ גם כביטוי נרדף ליחסי מין כאשר הגברים הם כמובן "הדופקים" והנשים הן "הנדפקות".

כל הביטויים האלו הם בעברית משום שהמונוגרפיה נכתבה בשפה העברית אולם הטמעת התפיסה שיחסי המין אינם סימטריים היא בכל השפות בעולם כמו למשל אנגלית, ספרדית, הודית וערבית. בשפה האנגלית יחסי מין מכונים "Fuck". הביטוי אומנם לא נגזר מאיבר המין הגברי (כמו הביטוי "לזיין" בעברית) אולם עדיין באטימולוגיה העממית מרבית דוברי השפה משתמשים בחוקי הדקדוק active-passive באופן המשקף את תפיסתם. ועל כן אם למשל תחפשו את הביטוי במנועי החיפוש, כמעט כל התוצאות שתחזורנה עבורכם תהיינה "Men fuck" (גברים מזיינים) בעוד "Women get fucked" (נשים מזוינות), כאשר הגברים למעשה מתוארים כאקטיבים והנשים כפאסיביות. במקרים הנדירים שחוזרות תוצאות הפוכות, אלו במרבית המקרים נשים שהחדירו לרקטום של גבר חפץ המדמה את איבר המין הגברי. גם בשפה האנגלית בדומה לשפה העברית ובדומה לכמעט כל השפות בעולם, פירושו של הביטוי "Fuck" שנאמר בוריאציות שונות הוא דו-משמעי, כלומר גם קיום יחסי מין עם נשים וגם פגיעה פיזית או נפשית באדם. למשל המשפט הבא מתאר ככל הנראה את המשמעות הראשונה: "This girl was fucked last night" (הבחורה הזו זוינה אמש, כלומר גבר קיים עימה יחסי מין), בעוד המשפט הבא עשוי לתאר את המשמעות השנייה: "This guy was fucked last night" (הבחור הזה נפגע אמש, כלומר נגרם לו נזק משמעותי, בין אם פיזי או נפשי).

בשפה האנגלית הושרשו עוד ביטויים נרדפים רבים לקיום יחסי מין עם נשים מתוך התפיסה שהם אינם סימטריים, כמו למשל "Screwed her (הברגתי אותה), Banged her (דפקתי אותה), Nailed her (מסמרתי אותה) או Pound her (חבטתי בה)". רבים אף משתמשים בביטויים כמו "Empty balls" (לרוקן ביצים) או "Fill her up" (למלא אותה) כביטויים נרדפים ליחסי מין עם אישה, כאשר האישה מכונה "Cumhole" (חור לשפיכה) מתוך התפיסה שביחסי המין הגברים הם המשתמשים והנשים הן האובייקט. האם גברים ערים לכך שהביטויים האלו מבזים נשים? ובכן כמובן שהרי אם הם ישמעו את החבר של הבת שלהם משוויץ בגאווה בפני חבריו שהוא סוף סוף "דפק" אותה, הם יבהירו לו היטב בלשון המעטה כי לא מתבטאים כך.
1-3.jpg
גבר שמקיים יחסי מין עם נשים רבות מכונה "תותח" אולם אישה שמקיימת יחסי מין עם גברים רבים מכונה בשמות גנאי כמו "זנזונת, מופקרת, גחבה, פרוצה, שרלילה, שרמוטה ושרלוע", מתוך התפיסה שלא ניתן להשוות, כפי שאחד למשל פסק בגאווה באחד הפורומים: "מפתח שפותח מנעולים רבים הוא מפתח Master אולם מנעול שנפתח על ידי מפתחות רבים הוא מנעול מחורבן". הביטוי מופקרת הוא למעשה שם התואר שבו מכנים אישה שהיא בעלת מוסר מיני כמו של גבר, כלומר אישה שמקיימת יחסי מין בתדירות כמו גבר. אולם רק אותה מכנים מופקרת ולא את הגבר משום שעל פי התפיסה היא זו שמבוזה ביחסי המין. ועל כן בכל השפות בעולם אין ביטוי מבזה יותר מהביטוי "זונה" שנאמר בוריאציות שונות. זה לא מכיוון שזונה מקבלת תשלום אלא כי היא מקיימת יחסי מין עם גברים רבים. הרי הביטוי "ג'יגולו", גבר שמקיים יחסי מין בתשלום עם נשים, נחשב דווקא למחמאה.

תדמיינו למשל שתי סיטואציות. בסיטואציה הראשונה אב תופס את בנו מקיים יחסי מין עם נערה ובסיטואציה השנייה אב תופס את בתו מקיימת יחסי מין עם נער. במקרה הראשון אביו של הנער לכל היותר ידאג שמה בנו עשוי להסתבך, למשל יכניס את הנערה להריון. במקרים רבים האב אף יתגאה בו שהוא למעשה מפגין לראשונה את הגבריות שלו. אולם תגובת האב השני המייצג את מרבית הגברים בעולם, תהיה הפוכה לגמרי. האב יחוש כי הנער מנצל את הבת שלו, מחלל אותה ורומס את כבודה. ההבדל בין שתי התגובות של שני האבות יהיה תהומי ואף ידמה להבדל בין תגובתו של אב שיראה את בנו מחטיף מכות לחברו לתגובתו של אב שיראה את בנו חוטף מכות מחברו.

התפיסה כי יחסי המין אינם סימטריים מתבטאת גם בתגובות ההפוכות כאשר מתעדים אותם ומשתפים אותם ברשתות חברתיות. מרבית הנערים לא רק שלא יחושו שום בושה אם סרטון שלהם מקיימים יחסי מין עם נערה יופץ ברשת, הם אף יתגאו בכך, בעוד שנערות תחושנה בושה גדולה. על אף שיחסי המין התקיימו בהסכמה מלאה של שני הצדדים והם בני אותו הגיל, הנערים יתפסו כמלכים ומניאקים בעוד הנערות תיתפסנה כמופקרות וכקורבנות. בכל העולם דורשים מהנשים ובני זוגן "לשמור על כבודן" ועל כן עליהם לקיים יחסי מין רק בחדרי חדרים, בעוד הדרישה הזו לעולם אינה הפוכה. כלומר לעולם לא ידרשו מגברים ובנות זוגם לשמור על כבודם של הגברים ביחסי המין. זה נובע מהתפיסה שיחסי המין אינם סימטריים ולהבדיל מהגברים, הנשים מבוזות במהלכם ועל כן הם חייבים להתקיים רק בחדרי חדרים כדי שהביזוי שלהן יהיה מול עיניהם בלבד. יחסי מין למעשה התקיימו מקדמת דנא בסתר כדי לשמור אך ורק על כבודן של הנשים ולא על כבודם של הגברים, אחרת הם היו פשוט מתקיימים בפרהסיה כמו למשל אכילה.
1-7-1.jpg
הסיבה לדיסקרימינציה בין המינים נעוצה הקונספציה שביחסי המין הגברים כביכול מנצלים את הנשים וזו על כן הסיבה מדוע נשים שנתפסות כמתירניות מכונות בחברה "זורמות" או "נותנות", כלומר על אף שהן "מנוצלות" הן מסכימות לשתף פעולה. את הגברים כמובן שאין מכנים בכינויים האלו משום שברור שהם יחתרו לקיים יחסי מין עם הנשים, שהרי בתפיסה הם נועדו עבורם. על פי הטרמינולוגיה, נשים שמסכימות לקיים יחסי מין, מסכימות למעשה להיכנע ולהתמסר באופן הכי מבזה ועל כן הביטוי "לפתוח רגליים" למשל, המתאר את התנועה הפיזיולוגית שנשים עושות בעת שהן מקיימות יחסי מין כדי לאפשר את החדירה לתוך גופן, פירושו בכל העולם הוא כניעה מבישה.

התפיסה שבעת קיום יחסי מין, בעלי איבר המין הגברי הם "המשתמשים" ומי שנחדר על ידי האיבר הזה הוא "נותן השירות", מתבטאת גם בתעשיית הזנות. כמעט כל הלקוחות הם בעלי איבר מין גברי, וכמעט כל העובדים נחדרים על ידי האיבר הזה. למעשה גם במפגשים נורמטיביים כמו למשל בסטוצים, גברים נוהגים לתגמל בעקיפין את הנשים כדי להודות להן מתוך התפיסה שיחסי המין אינם באמת סימטריים והן למעשה מעניקות להם שירות. זה מתבטא ממשקה וארוחה על חשבונם לפני קיום יחסי המין ועד שכירת החדרים או הצימרים שבהם הם יתקיימו. התפיסה הזו מתבטאת גם בהטרדות מיניות. בעוד נשים שהוטרדו מרגישות שהן נוצלו, גברים שהוטרדו בידי נשים מרגישים דווקא ברי מזל משום שבתפיסה גבר שמטריד אישה שודד את משאב גופה בעוד אישה שמטרידה גבר מעניקה לו "שירות חינם".
 
התפיסה שהנשים מבוזות ביחסי המין אינה מבוטאת רק ביחסים נרתיקיים. גם מציצת איבר המין הגברי למשל נחשבת למבזה להבדיל כמובן מליקוק איבר המין הנשי, ועל כן כאשר רוצים לבזות אדם, לא נוהגים ללעוג לו שאבא שלו הוא "מלקק כוס" אלא שאימא שלו היא "מוצצת זין". למעשה בכל פעם שמערבים משפחות, תמיד נוהגים ללעוג רק לבנות המשפחה. הקללות שאוזניכם תשמענה תהיינה לרוב על מה שהם עשו לאימא שלהם, לאחות שלהם, לבנות שלהם או לבת דודה שלהם. בשל תפיסת יחסי המין, נקבות נתפסות מקדמת דנא ככנועות ומכאן הביטויים "אל תהיו נקבות", "תוכיחו שיש לכם ביצים" ו-"תהיו גברים!". באנגלית הביטוי המבזה הקורא לא להתנהג כמו נקבות "!Don't be a pussy" (אל תהיו כוס!), אף מתייחס אל הנקבות כאל איבר מין ולא כאל בנות אדם. בשפה המדוברת אפילו המילה "נקבה" בפני עצמה ללא כל צירוף של מילים נוספות, נחשבת למעשה לקללה מבזה. בחוגים רליגיוזיים למשל כמו למשל ביהדות, כבר לפני כ-2,000 שנה מורנו ורבנו תבעו את האמרה הידועה "בָּרוּךְ שֶׁלֹּא עָשָׂנִי אִשָּׁה".
למטה: גבר פעיל מינית מכונה "STUD" (אטרקטיבי) בעוד אישה פעילה מינית מכונה "SLUT" (זונה).
1-15.jpg

פרק משנה 1.1: רצח על חילול כבוד המשפחה
 
ההישרדות במשך כ-300,000 שנה הייתה קשה מאוד בשל היעדר ואכיפה, כאשר למעשה רק החזקים ביותר שרדו והחלשים הושמדו. שבטים נדרשו להילחם על משאבים, ונוודים ורועים למשל שנשאו עימם את כל חפצי הערך שלהם הסתכנו בכל רגע בבזיזתם. ועל כן משפחות ושבטים נדרשו לאורך ההיסטוריה לבנות כבוד ומוניטין עז כדי להבריח אויבים פוטנציאלים ולהגן על רכושם, באמצעות אלימות, תוקפנות, הטלת אימה, נקמות אלימות, אכזריות ומיידיות, ועל כן הכבוד הוא בעל ערך מרכזי כדי לשרוד. גברים בעלי כבוד הם בעלי מעמד חברתי גבוה הפותח להם אף הזדמנויות כלכליות וביכולתם לשאת את הנשים היפות ביותר, בעוד גברים ללא כבוד מנודים מהחברה (חברתית וכלכלית) ומתקשים לשאת אישה כי אף אב לא יסכים להעניק להם את בתו. ועל כן בתרבויות רבות מקדמת דנא ולאורך ההיסטוריה כולה, ניהול הכבוד והמוניטין נחשבו לאתיקה החברתית החשובה ביותר.

מכיוון שהזכרים הם המין החזק פיזית והם אלו שחודרים וכובשים ביחסי המין עם איבר המין הגברי שלהם המדומה לחרב, הם נחשבו משחר ההיסטוריה בכל העולם ובכל הדתות והתרבויות, כמין העליון והנעלה, כמין שמביא את הכבוד והמוניטין. מאידך הנקבות בשל האנטומיה המינית שלהן שנתפסת כמבזה, כלומר היותן נחדרות ונכבשות ביחסי המין, נחשבו כמי שרק מסכנות את הכבוד. זו הסיבה שהישויות העליוניות למשל שבראו את העולם על פי כל הדתות, דומו תמיד לדמויות גבריות, שהרי לא ייתכן שהישות העליונה שבראה את העולם תהיה בעלת אנטומיה מינית של נקבה. למעשה העולם נחשב למקום שנברא עבור הזכרים בעוד שהנקבות אינן אפילו אינדיבידואליות אלא רכושם וככאלו הן נועדו להיות כנועות. ועל כן הגברים נדרשו מקדמת דנא להסתיר מהמרחב הציבורי את הנקבות במשפחותיהם, לסגור אותן בבתים, להעביד אותן רק בעבודות בית ולהיות קשוחים וחסרי סבלנות כלפיהן כדי להבטיח שגופן המבזה לא יראה ברבים וכך לשמור על כבוד משפחתם.

הרעיון מבוסס לעיתים קרובות על פרקטיקות כמו למשל "פורדה" (Purdah). פרקטיקה דתית וחברתית הרווחת בקרב מספר קהילות מוסלמיות והינדיות, שמטרתה להקטין ככל הניתן את החרפה שעל פי התפיסה הנקבות מטבען מביאות לבני משפחותיהן. הן מצוות להישאר בבתים, להימנע מסוציאליזציה עם גברים, ללבוש כיסוי גוף מלא כולל בורקה ולא לענוד תכשיטים ואביזרים שעשויים להבליט את גופן המבזה. אי-ציות שלהן מוביל לאלימות קיצונית ועשוי אף להוביל לרציחתן על חילול כבוד המשפחה. האחים נדרשים לעיתים קרובות לשלוט מקרוב על התנהגות אחיותיהן והנקבות האחרות במשפחה כדי להבטיח שאף גבר לא יקיים עימן יחסי מין ושגופן המבזה בעיניהם תמיד יהיה מכוסה בפרהסיה כדי שהכבוד והמוניטין של המשפחה לא יוכתם. מאידך הזכרים במשפחה חופשיים לקיים יחסי מין עם נקבות זרות בכל עת שהם חפצים בשל התפיסה שלהבדיל מהנקבות, הם לא מבוזים ביחסי המין, להיפך, בכל פעם שהם חודרים לתוך גופה של אישה ו-"כובשים אותה", הם מפגינים את גבריותם החשובה במלחמת הקיום.
למטה: נערה בחג'אב. בעוד הזכרים רשאים להסתובב חצי עירומים, הנקבות מצוות לכסות את גופן מכף רגל עד ראש, ובתרבויות רבות גם את הפנים שלהן, כולל את הפה והאף שלהן, כדי להסתיר כל תא מגופן הנחשב למבזה ובאמצעות כך לשמור על כבודם של בני משפחותיהן.
כמו כן נאסר על הנשים לקיים יחסי מין באופן חופשי אלא רק עם גבר אחד בלבד שנבחר בקפידה על ידי אביהן במהלך כל חייהן משום שזו הדרך היחידה להעמיד צאצאים, וגם אז עליו לקיים עימה יחסי מין רק בחדרי חדרים כדי שהביזוי שלה יהיה מול עיניו בלבד. הנקבות נחשבו כאמור לרכושם של הזכרים במשפחה ועל כן הם חייבים להבטיח את בתוליהן גם כדי לשמור על שווי הרכוש. לאחר שהן מושאות הן הופכות להיות הרכוש של הבעלים שלהן ואז האחריות לשמור על שווי הרכוש מועברת אליהם. זכר שקיים קשר עם נקבה שאינה אשתו, גם אם בהסכמתה ובפרט אם הוא גם קיים עימה יחסי מין, מואשם ברמיסת כבודה, כבוד משפחתה והחמולה שלה. אם הזכר משתייך לדת אחרת או לקאסטה נחותה יותר, זה גם נתפס כהשפלה דתית ומעמדית.

נקמתם של הגברים חייבת להיות מיידית במטרה להשיב ולשקם את כבודם ולשמר המוניטין שלהם, בפרט בקהילות מלוכדות. משטר הכבוד לא סלחן. הנקבה אינה רשאית אף להגן על עצמה ולטעון את טענותיה והיא נרצחת כדי להיפטר ממקור הבושה. לבני המשפחה אין חלופה חברתית אחרת, מלבד להורגה במטרה להסיר את הכתם, לא להיתפס כפחדנים ולא להיות מנודים. באשר לזכר שבעיניהם "ביזה" אותה, הם מחושבים יותר משום שהוא לרוב אינו מטרה קלה כמו בת המשפחה, ורק אם הם חזקים יותר, הם ינקמו בו ויהרגו גם אותו (גם אם הוא רק נער). לעיתים האלימות מתפשטת לבני משפחתו וזה מוביל לעיתים לסכסוך דמים משום שסכסוכי כבוד נתפסים כסכסוכים בין משפחות. בתרבויות רבות גם נשים שנאנסו מוכות באכזריות ואף נרצחות על ידי בני משפחותיהן וקרוביהן בשל התפיסה שגברים אינם מסוגלים לעמוד בפני גופן המפתה, ועל כן החרפה שהם המיטו עליהם היא באשמתן. עליהן לכסות את עצמן מכף רגל ועד ראש. אולם אפילו נשים שלא הואשמו בפיתוי האנס שלהן נרצחות, בפרט אם התעברו ובעיני בני משפחתה זו הדרך היחידה לשקם את כבודם.

הרצח מכונה באנגלית: "Honor killing" (כלומר: הריגה לשיקום הכבוד) ו-"Shame killing" (כלומר: הריגה כתגובה לבושה). הרצח מתוכנן על ידי בני משפחתה, לעיתים באמצעות "מועצה משפחתית" רשמית. לעיתים הנערים במשפחה נבחרים לרצוח את בת המשפחה "כדי להפוך אותם לגברים". אם הם יסרבו, הם עשויים להיתקל בהשלכות חמורות מצד המשפחה והקהילה על אי מילוי חובתם. שיטות הרצח כוללות סקילה, דקירה, מכות רצח, שריפה, עריפת ראש, תלייה, שחיטה, התקפות חומצה קטלניות, ירי, וחניקה. הרצח מבוצע לעיתים בפומבי כדי להזהיר את יתר הנקבות בקהילה מהשלכות אפשרויות, אם הן לא תכסינה את גופן המבזה בעיניהם או אם הן תעזנה לקיים יחסי מין עם גברים שאינם הבעלים שלהן, כלומר תאפשרנה להם "לבזות" אותן. לאחר רציחתה של בת המשפחה, הרוצחים מתגאים במעשה ששיקם את כבודם, ומנהיגי השבט תומכים בהם ומגינים עליהם. המשטרה ופקידי המשפט המקומיים לעיתים קרובות תומכים ברצח שלה, שעל פי תפיסתם הוא היה מוצדק והם מעלימים עין. זו אינה נחשבת בעיניהם עבירה משום שזו מסורת תרבותית ארוכת שנים ובין העתיקות ביותר בהיסטוריה הנתפסת כראויה ומוצדקת.

לעיתים בני משפחתה מאפשרים לה קודם להתאבד כדי שהיא תוכיח שהיא לפחות מודעת לכך שהביזוי המוחלט והבלתי הפיך שהיא עברה לא מותיר לה ברירה מלבד להסתלק מהעולם הזה ולא להותיר בו כל זכר שלה, כדי שלפחות כבודם של בני משפחתה לא יפגע. התופעה שכיחה למשל בדרום מזרח טורקיה. באיראן בשנת 2001 למשל, 565 נשים וילדות נרצחו על חילול כבוד המשפחה בעיר עילם ומתוכן 375 אולצו להצית את עצמן. בשנת 2008 למשל התופעה שבה נקבות אולצו להצית את עצמן הייתה נפוצה מאוד בכל שטחי ההתיישבות הכורדית באיראן. במקרים אחרים על אף שבני משפחותיהן רוצחים אותן בעצמם, הם מדווחים שהן התאבדו כדי להסתיר את הפשע באזורים שבהם רצח על חילול כבוד המשפחה אינו חוקי כמו בכורדיסטן העיראקית, שם מקרי מוות רבים של נשים מדווחים כהתאבדות.
למטה: משמאל: ג'טי-13, סהר-17, זינאב-19 ורונה-52. ב-30 ביוני 2009, מוחמד שפיה הטביע את שלוש בנותיו למוות בתעלת רידו בקנדה, יחד עם אשתו הראשונה שניסתה לגונן עליהן, בשל התנהגותן הלא צנועה כלשונו.
1.jpg
המנהג היה נפוץ מימים ימימה בתרבויות ובמסורות בחלקים רבים בעולם ובפרט במזרח התיכון, בדרום אסיה ובצפון אפריקה. זו אידאולוגיה תרבותית שאינה קשורה לדתות ואף יש לה היסטוריה ארוכה בחברות האנושיות שקדמו לדתות מודרניות רבות. המשפט הרומאי של פאטר פמיליאס העניק לגברים שליטה מלאה על נשותיהם ובנותיהם, וקבע כי חייהן כפופים לשיקול דעתם. באימפריה הרומית החוקה שהטמיע הקיסר אוגוסטוס "Lex Julia de adulteriis coercendis" התירה לאבות לרצוח את בנותיהם הנואפות שהעזו לקיים יחסי מין מלבד עם הבעלים שלהן ולבעלים הותר להרוג את הגברים "שרמסו" את כבודן.

ברומא העתיקה נאסר על נקבות רווקות לקיים יחסי מין בכלל ועל נקבות נשואות נאסר לקיים יחסי מין מלבד עם הבעלים שלהן. גברים שלא הרגו את בנות משפחתם שהפרו את האיסור, נרדפו משום שזה נחשב לביזוי לא רק להם אלא לכל העם הרומאי. בקרב העמים האצטקים והאינקים הילידים, נשים נשואות שקיימו יחסי מין עם גברים מלבד עם הבעלים שלהן קיבלו עונש מוות. בתקופת שלטונו של ז'אן קלווין בז'נבה הן הוטבעו למוות בנהר רון. בדרום אירופה במדינות הים התיכון כמו באיטליה ויוון, המנהג גם היה נפוץ. הכבוד נחשב לדרך חיים ואידיאל של הסדר החברתי המגדיר את החיים, המנהגים, הערכים וקוד ההתנהגות של עמים רבים. במהלך שושלת צ'ינג בסין הותר לאבות ובעלים להרוג את בנותיהם ונשותיהם אם ביישו אותם כדי להשיב את כבודם. באירופה בימי הביניים, החוק היהודי הקדום ציווה לסקול למוות אישה שקיימה יחסי מין גבר שאינו בעלה ואת הגבר ש-"ביזה" אותה. קוד נפוליאון סעיף 324 משנת 1810 התיר לגברים להרוג את נשותיהם ומאהביהן אולם לא הפוך. הוא בוטל רק בשנת 1975. הסעיף הועתק לחוק העות'מאני ולמדינות ערב במזרח התיכון כמו ירדן, אלג'יריה, מצרים, עיראק, כוויית, לוב, מרוקו, עומאן, סוריה, תוניסיה, איחוד האמירויות הערביות ותימן שאימצו אותו. החוק בוטל רק לאחרונה בלבנון, ברשות הפלסטינית ועזה בשנת 2011.
למטה: פרינסי טיווארי בת ה-22 מהעיר מומבאי שנרצחה ובותרה על ידי אביה משום שהעזה לקיים יחסים עם גבר מקהילה אחרת.
גם במאה ה-21 המנהג חשוב ביותר בקהילות רבות והוא אף חוצה תרבויות ודתות. רצח נקבות על חילול כבוד המשפחה מושרש במדינות במזרח התיכון, צפון אפריקה ובסביבתן ובמזרח אסיה ובתרבויות בהודו והפיליפינים. על פי ארגון האומות המאוחדות מדי שנה נרצחות כ-5,000 נקבות על "חילול כבוד המשפחות שלהן". המנהג נפוץ מאוד במדינות כמו מצרים, לבנון, ישראל, מרוקו, פקיסטן, איראן, סוריה, ירדן ותימן ויתר המדינות במזרח התיכון והמפרץ הפרסי ובמדינות כמו בנגלדש, אקוודור, אוגנדה, ברזיל, קנדה, צרפת, טורקיה, הודו, אוגנדה, איטליה, שוודיה, גרמניה, בריטניה, ארצות הברית ומדינות נוספות. בסקר שערכה הרשת האסיאתית BBC, בקרב 500 צעירי דרום אסיה, אחד מתוך עשר תמכו ברצח על חילול כבוד המשפחה. מחקר טורקי מיולי 2008 שנערך על ידי צוות מאוניברסיטת דיקל באזור הכורדי שנמצא ברובו בטורקיה בדרום מזרח אנטוליה, הראה כי הפרקטיקה אינה קשורה למבנה חברתי פיאודלי. גם גברים "בוגרי אוניברסיטה משכילים", רצחו את בנות משפחתם על "חילול כבוד המשפחה". מהמקרים שנסקרו 60% הם בוגרי תיכון, או אוניברסיטה משכילים, או לפחות יודעים קרוא וכתוב.

במזרח התיכון ובמדינות ערב בצפון אפריקה כולל בקרב מיעוטים לא ערבים, רצח נקבות על חילול כבוד המשפחה נפוץ מאוד. במאה ה-21 גם במדינות המערב, ציבורים מסוימים עדיין בתפיסה שרצח נשים וילדות על חילול כבוד המשפחה הוא "מקובל מבחינה מוסרית" על פי סקרים עדכניים שנערכו. למשל בצרפת כ-4%, בבריטניה ובגרמניה כ-1%. בקרב המוסלמים שמתגוררים במספר בירות אירופה התמיכה היא כמובן גדולה יותר. למשל בפריז כ-5%, בברלין כ-3% ובלונדון כ-3%. בתרבות הצרפתית גם קיימת רמה גבוהה יותר של סובלנות כלפי גברים שהרגו את בנות משפחתם על חילול כבוד המשפחה. בצ'צ'ניה הנשיא עצמו שמונה לקרמלין, רמזן קדירוב, קבע כי כל נקבה שנרצחה על חילול כבוד המשפחה, הייתה ראויה למות, כי היה לה "מוסר רופף" והן נורות למוות בצדק על ידי קרובי המשפחה כדי להשיב את כבודם. הוא הוסיף שאין להרוג רק את האישה שבוזתה בעיניו, אלא גם את הגבר שביזה אותה: "אם אישה מתרוצצת ואם גבר מתרוצץ איתה, על שניהם להיהרג".

מערכות המשפט ברוב המדינות אינן שופטות גברים שרצחו על חילול כבוד המשפחה, או גוזרות ענישה מופחתת משמעותית בטיעון כי אין לצפות מבני משפחה למשול ברוחם, לאחר שנגלה להם שגבר "ביזה" את בת משפחתם. חוקים עכשוויים לרוב חוקקו בהשראת קוד נפוליאון הצרפתי, חוק פשע התשוקה של צרפת שנותר בתוקף עד שנת 1975. במרבית מדינות המזרח התיכון ובמדינות ערב בצפון אפריקה, קיימים חוקי עונשין שמספקים הגנה מלאה או חלקית לרוצחים. בחלק ממערכות המשפט ניתנים אף עונשים קלים יותר לבני המשפחה שרצחו אותן מיד לאחר שהם גילו ללא כוונה מוקדמת. מסגרות משפטיות אף מעודדות רצח נקבות על חילול כבוד המשפחה באמצעות חוקים שמפלילים אותן כמו חוק המחייב אותן לכסות את גופן במקומות ציבוריים ובכך המדינה בעצמה למעשה קובעת שהגוף שלהן מבזה ומי שאינה מכסה אותו ראויה לעונש. בפיליפינים למשל, סעיפים 333 ו-334 לחוק העונשין מבדילים בין הזכרים לנקבות והם קובעים ענישה חמורה לנקבות שנאפו.
למטה: פרטי לבוש של ילדה בת 5 מהעיר מנביג' בסוריה. בינואר 2022 היא נאנסה בדרכה לבקר את אביה שעבד באזור חלב. בני משפחתה החליטו להעלים כל זכר מהגוף המבוזה שלה כדי שכבודם לא יפגע. הם דקרו אותה למוות ולאחר מכן השליכו את גופתה למיכל אשפה.
להלן דוגמאות למדינות שעדיין מעניקות הגנה מלאה או חלקית לרוצחי נשים וילדות על חילול כבוד המשפחה בשנת 2022. באיראן סעיף 301 לחוק העונשין מתיר לאבות וסבים לרצוח את בנותיהם ונכדותיהם על חילול כבוד המשפחה. באקוודור חוק העונשין מעניק הגנה חלקית לגברים שרצחו את בנות משפחתם על חילול כבוד המשפחה. בארגנטינה חוק העונשין מעניק הגנה חלקית לגברים שרצחו את בנות משפחתם על חילול כבוד המשפחה. בגואטמלה חוק העונשין מעניק הגנה חלקית לגברים שרצחו את בנות משפחתם על חילול כבוד המשפחה. ברשות הפלסטינית חוק העונשין מעניק הגנה חלקית לגברים שרצחו את בנות משפחתם על חילול כבוד המשפחה. בונצואלה חוק העונשין מעניק הגנה חלקית לגברים שרצחו את בנות משפחתם על חילול כבוד המשפחה. בירדן חוק העונשין מעניק הגנה חלקית לגברים שרצחו את בנות משפחתם על חילול כבוד המשפחה. במצרים שופטים לעיתים קרובות מתחשבים בגברים שרצחו בנות משפחה שביזו את כבודם על פי סעיף 17 לחוק העונשין. בסוריה סעיף 192 לחוק העונשין קובע כי שופט רשאי לבחור עונשים מופחתים במקרים של רצח על חילול כבוד המשפחה. בפרו חוק העונשין מעניק הגנה חלקית לגברים שרצחו את בנות משפחתם על חילול כבוד המשפחה. בתימן החוק מתיר לאבות לרצוח את בנותיהם על חילול כבוד המשפחה.

להלן דוגמאות למדינות שביטלו את ההגנה רק במאה ה-21. באורוגוואי עד דצמבר 2017 סעיף 36 לחוק העונשין התיר לגברים לרצוח את נשותיהם שנאפו בשל "הלהט שמעורר ניאוף". בברזיל עורכי דין עדיין משתמשים בטיעון של חילול כבוד המשפחה כדי להשיג זיכויים בהצלחה רבה, בפרט בפנים הארץ. בהאיטי עד שנת 2005 החוק התיר לבעל לרצוח את אשתו אם קיימה יחסי מין עם גבר אחר. בירדן עד לפני מספר שנים החוק התיר לגברים לרצוח את נשותיהם ואת בנות משפחתם על חילול כבוד המשפחה. בלבנון עד אוגוסט 2011 החוק התיר לגברים לרצוח את בנות משפחתם על חילול כבוד המשפחה. בסוריה עד שנת 2009 סעיף 548 לחוק העונשין קבע שגבר שרצח/פצע את בת משפחתו שביזתה אותו ייהנה מעונש מופחת. בפקיסטן: עד שנת 2006 החוק התיר לרצוח בנות משפחה על חילול כבוד המשפחה, בפרט אם קיימו יחסי מין מחוץ לנישואים. בצ'ילה: עד שנת 1953 החוק התיר לגברים לרצוח את נשותיהם אם הן נאפו.
למטה: כתבה מתוך הדיילי מייל ב-3 באוגוסט 2011 במהלך מלחמת האזרחים בלוב. אב שחט את שלוש בנותיו בגילאי 15, 17 ו-18 משום שהן נאנסו בבית הספר על ידי חייליו של שליט לוב, מועמר קדאפי. הוא העיד כי הוא הרג אותן בשל החרפה וההשפלה שהן המיטו עליו כלשונו.
11.png
בפקיסטן למשל החוק התבסס על חוק העונשין ההודי (IPC) משנת 1860 שהאימפריה הבריטית העתיקה לראג' הבריטי. החוק הסדיר את המעמד החוקי וקבע שגבר שהרג נקבה במשפחתו בשל "פרובוקציה חמורה ופתאומית" שלה, יקבל עונש קל. פקודות ההוד שנחקקו בשנת 1979 על ידי השליט הגנרל מוחמד זיא אל-חאק, התירו לגברים לרצוח נקבות במשפחתם אם הן פגעו בכבודם, בפרט אם הן קיימו יחסי מין או נאנסו לא על ידי הבעלים שלהן, ועל כן זה היה מסוכן מאוד לנשים שנאנסו להתלונן. רק בשנת 2006 עבר חוק שתיקן את הפקודות אולם המשטרה והתביעה עדיין לעיתים קרובות אינן מתערבות והמקרים האלו אפילו אינם מגיעים לבית המשפט. המשטרה מכריזה על הרצח כאל עניינה של המשפחה שאינו מצדיק כלל התערבות מצידה. הקורבנות שלא נרצחות אלא חוטפות מכות מהגברים במשפחה על חילול כבוד המשפחה, מרביתן אינן מתלוננות בשל הפחד. במקרים שבכל זאת מגיעים לבית המשפט, הרוצח לעיתים קרובות אינו מואשם או שמקבל עונש מופחת של 3-4 שנות מאסר. במחקר שהקיף 150 מקרים עלה שהשופטים גזרו בכולם עונשים קלים מלבד שמונה מקרים שלא הוכח שהכבוד באמת נפגע. 

לעיתים קרובות השופטים גם גוזרים עונשים מקלים בשל ה"פרובוקציה" כלשונם שביצעו הקורבנות על פי חוק העונשין ההודי. לעיתים קרובות רוצח צריך רק לטעון שבת משפחתו פגעה בכבוד כדי לצאת לחופשי. בשנת 2003 למשל נרצחו 1,261 נשים. האדישות למעשי הרצח האלו נובעת בשל התפיסה השורשית בחוק, במשטרה ובמערכת המשפט שהנקבות הן ממילא נחותות. כדי לשמור על כבודם של בני המשפחה, הזכות של הנשים בפקיסטן למעשה לחיות מותנית בציות לגברים והצנעת גופן שנחשב בעיניהם למבזה. בשנת 2008 פוליטיקאי מהמחוז בלוצ'יסטן למשל, ישראר אולאה זהרי, הגן על רציחתן של 5 נשים שהשתייכו לשבט העומרני על ידי קרוב משפחה של פוליטיקאי עומרני מקומי. הוא הגן על הרצח בפרלמנט וביקש גם מחבריו המחוקקים לא לעשות מהומה. הוא הצהיר כי: "אלו מסורות בנות מאות שנים ואמשיך להגן עליהן. רק מי שמתעסקת במעשים שאינם מוסריים צריכה לפחד".
למטה: אריאנה לשקרי בת ה-16 נורתה למוות ב-27 ביוני 2022 על ידי אביה משום שהעזה לצחוק עם נער בפארק.

פרק משנה 1.2: שימוש באיבר המין הגברי כאמצעי הרתעה והענשה 

על פי התפיסה מקדמת דנא אין ביזוי גדול יותר מאשר להיחדר על ידי איבר המין הגברי, על אחת כמה וכמה בכפייה ובפומבי. ועל כן לאורך ההיסטוריה כולה נעשה שימוש נרחב בו גם כאמצעי הרתעה והענשה כלפי נשים, נערות וילדות ובני המשפחות שלהן. בחלקה השני של המונוגרפיה יובאו מקרים רבים מאוד מההיסטוריה שבהם נעשה בו שימוש המוני למטרות האלו, ועל כן בשלב הזה אביא רק מקרה אחד. ב-3 במאי 1938, סטניסלב קוסיאור מנהיג המפלגה הקומוניסטית באוקראינה, נעצר באשמת ריגול והודח מתפקידיו במפלגה. מנהיג ברית המועצות יוסיף סטלין הורה לנ.ק.ו.ד (גוף ממשלתי לענייני שיטור וביטחון של ברית המועצות שעסק בריגול פנים) לכפות על קוסיאור בכל דרך להודות כי הוא מרגל ו-"האויב של העם", בפני נשיא אוקראינה גריגורי פטרובסקי שסירב להאמין.

הקצין בוריס רודוס שהיה ידוע לשמצה כמענה אכזרי מאוד, מונה לחוקרו של קוסיאור. רודוס שראה כי קוסיאור עומד בעינויים האכזריים ולא נשבר, הורה להכניס לחדר החקירות את בתו בת ה-16 ולאנוס אותה לנגד עיניו. עובדי נ.ק.ו.ד הנרגשים אנסו אותה אחד אחרי השני. קוסיאור לא יכול היה לעמוד בזה ולבסוף נשבר והסכים להודות. הוא נקלח למשרדו של סטלין, שם הוא הודה בפני נשיא אוקראינה שהוא מרגל. לאחר שהודה העיר סטלין בניצחון: "הנה, אתה רואה פטרובסקי, לא האמנת שקוסיאור הפך להיות מרגל. עכשיו אתה מאמין". הנערה תמרה שנאנסה לעיני אביה, לא יכלה לשאת את הביזוי שהיא עברה והתאבדה כאשר היא משליכה את עצמה על מסילת רכבת. כמובן שאינכם תמצאו בהיסטוריה תיעודים הפוכים של שימוש באיבר המין הנשי כאמצעי הרתעה, עינוי או הענשה, גם אם אתם תסרקו במסרקות ברזל את ההיסטוריה כולה.
1-1.jpg

פרק משנה 1.3: גדיעת איבר המין הנקבי

בשל התפיסה מקדמת דנא שאין ביזוי גדול יותר מאשר להיחדר על ידי איבר המין הגברי, איבר המין הנשי שנחדר על ידו נחשב בתרבויות רבות לאיבר מבזה במיוחד. ועל כן בתרבות רבות לאורך ההיסטוריה נהגו לכרות אותו מגופן כדי לשמור על כבודם של בני משפחותיהן. הכריתה כוללת את הדגדגן שנחשב לאיבר זכרי מתוך התפיסה שבני אדם אינם אמורים ליהנות בזמן שמבזים אותם ועל כן נשים אינן אמורות ליהנות בזמן יחסי מין. מותירים להן רק את הנרתיק כדי שהן עדיין תוכלנה בעתיד לענג את הבעלים שלהן וללדת להם צאצאים. הכריתה מכונה "גדיעת איבר המין הנקבי" (Female genital mutilation), ובשפה העברית היא מכונה בשוגג: "מילת נשים". להבדיל ממילת גברים שכורתים להם רק העורלה כביטוי לאמונתם באל, הכריתה אצל הנשים היא כמעט מלאה. הכריתה נפוצה מאוד גם היום, בעיקר בעשרים ושמונה מדינות אפריקניות, ובפרט באזורים המוסלמים בצפון מזרח אפריקה, בקרן אפריקה ובמערב אפריקה. כמו כן הפרקטיקה נהוגה גם בקרב הבדואים והכורדים במזרח התיכון מלבד במדינת ישראל.

הניתוח מבוצע לעיתים עם כלים לא סטריליים כולל סכינים, מספריים, זכוכית, סלעים מחודדים וציפורניים. למשל לדברי אחות באוגנדה, שצוטטה בשנת 2007, בכתב העת הרפואי "לאנסט", החותכים משתמשים עם אותה הסכין עד 30 ילדות בכל פעם. בשלב ראשון הילדה מושבת בכריעה על שרפרף או מחצלת בזמן שמבוגרים מפשקים את רגליה. אם יש חומר הרדמה מקומי, זה השלב שנעשה בו שימוש. אלמנט המהירות וההפתעה הוא חשוב. המוהל תופס את הדגדגן ותולש אותו בהנפת סכין אחת. לאחר מכן הדגדגן מוצג לבני משפחתה כדי שיחליטו אם זה מספק או שיש לקצץ יותר. לאחר שהדגדגן נקטע בצורה מספקת, במילה מסוג Type III המוהל מסיר גם את השפתיים והרקמות עד חיץ הנקביים שלה. הילדה נאבקת, צורחת ומדממת קשות.
1-2.jpg
לאחר שהמוהל כרת את כל חלקיו החיצוניים של איבר המין הנקבי שלה, נותר חשוף רק פתח הנרתיק ה-"מביש" שלה, שגם אותו יש להעלים. ועל כן הוא סוגר אותו ככל שניתן באמצעות הצמדת הרקמות מסביבו ותפירתן בתפר הדוק מאוד, כאשר הוא מותיר לה רק חור זעיר בלבד של 2-3 מ"מ למעבר של שתן ובהמשך גם של נוזל הוסת שלה. לאחר הניתוח רגליה של הילדה נקשרות זו לזו, לרוב מהירך עד הקרסול שלה למשך שבועיים עד שישה שבועות כדי להבטיח שהרקמות יתאחו היטב ולמנוע גם דימום. אם לאחר מכן פתח הנרתיק שנותר בין רגליה של הילדה רחב מדי בעיני משפחתה, הניתוח מבוצע שוב.
 
בבגרותה בליל הכלולות לאחר שהיא הושאה, בעלה במנהג שנועד להפגין את גבריותו, חודר לתוכה בכוח תוך שהוא קורע את התפרים בנרתיק שלה ומרחיב אותו. במדינות כמו סומלילנד מותר לקרובי משפחת החתן לצפות בריטואל כדי לוודא שהיא הייתה בתולה ולא "סחורה משומשת". בזמן קיום יחסי המין במקרה הרע היא אינה מרגישה דבר ובמקרה הרע יותר היא נאנקת מכאבים בזמן שבעלה שואג מהנאה. יחסי המין הם כה חד צדדיים, שניתן לומר שהוא למעשה מאונן בתוך הגוף שלה. היא שוכבת מתחתיו כדי למעשה להיות חור לאוננות עבורו ולא כבת אדם כמוהו שאמורה גם ליהנות. גברים שאינם מצליחים לחדור לתוך גופן, פונים בדרך כלל בסודיות רבה למיילדות משום שזה נתפס כפגיעה קשה בגבריותם. לפני הלידה הפתח נפתח עוד יותר כדי לאפשר מעבר של תינוק ולאחר מכן הוא משוחזר שוב לגודל שהיה לאחר החדירה הראשונה. הנזקים שנותרים בגופן של הנשים הן לכל חייהן והם כוללים בעיות בדרכי השתן (השתנה כואבת, זיהומים בדרכי השתן), דליפת שתן לתוך הנרתיק, בעיות נרתיקיות (פריקה, גירוד, גינוזיס בקטריאלי וזיהומים אחרים), וסת כואבת, קושי בהעברת דם הווסת ועוד, עיוות של הנרתיק, רקמה צלקתית וקלואידית, כאבים במהלך יחסי מין וסיכון מוגבר בלידה ותמותה.
למטה: איור של לפני ואחרי הכריתה והקטנת הפתח.
1-14.jpg
 
פרק משנה 1.4: הומופוביה
 
הגברים נחשבו מקדמת דנא למין הלוחם ועל כן הם הצטוו להיות חזקים, כוחניים, לוחמניים ותוקפניים ולשאוף לכבוש ולשלוט. כוחם ועוצמתם של עמים נשאבו על כן מכוחם ועוצמתם של הגברים. גבריותם נחשבה כמי שהביאה את הכבוד לעמים שלהם. ועל כן כמעט בכל העולם נאסר על הגברים להיחדר על ידי איבר המין הגברי משום שזה נחשב למבזה להיחדר כמו הנקבות. גבר שהסכים להיחדר (כלומר שהסכים "שיבזו אותו כמו נקבה") נחשב כמי שביזה לא רק את עצמו אלא גם את בני מינו, משפחתו ועמו. ועל כן בתרבויות רבות הומואים וגברים ה"מתנהגים כנקבות", למשל לובשים בגדים נשיים, הוכו ונרצחו משחר ההיסטוריה. חשוב להדגיש כי כמעט בכל מקום האיסור חל רק על הגברים. לנשים הותר להיחדר אנאלית ואוראלית ולקיים יחסי מין ביניהן על אף שגם זה לא טבעי. כלומר לא תפיסת היחסים כלא טבעיים הייתה הסיבה אלא הכוונה לשמור על כבודו של המין הגברי.

בברית הישנה והחדשה של התורה, הנביאים והכתובים, נאסר על הגברים להיחדר ביחסי המין "כמו נשים" משום שזה מבזה. בפסוק ויקרא יח 22 נכתב: "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִיא" (אין להשכיב זכר כפי שמשכיבים אישה משום שזו תועבה). הסיפור המקראי "מהפכת סדום ועמורה" המתאר את הריסת ארבע ערים ובהן סדום ועמורה בידי אלוהים נקשר להומוסקסואליות. הכנסייה הקתולית הרשמית אסרה הומוסקסואליות באופן חד משמעי ובלתי מתפשר והקטכיזם של הכנסייה הקתולית קבע כי "מעשים הומוסקסואלים הם מופרעים במהותם. הם מנוגדים לחוק הטבע. ועל כן בשום פנים ואופן אין זה אפשרי לאשר אותם". באסלאם גם נאסר על הגברים להיחדר כמו נשים, זה נחשב לפשע על פי חוק השריעה ומטופל כך במרבית המדינות המוסלמיות.

באירופה בימי הביניים, יחסי מין בין גברים נחשבו מעשה סדום ועונשם היה מוות. הרדיפות היו בשיאן בתקופת האינקוויזיציה כאשר כתות הקתרים והתנועה הוולדנסית הואשמו במעשי סדום. גם ביוון העתיקה מהמאה ה-8 עד המאה ה-6 לפני הספירה. בשנת 1307 למשל, האשמות בקיום יחסי מין בין גברים היו האשמות העיקריות שהוגשו במהלך משפט האבירים הטמפלרים. בשלהי שושלת צ'ינג וברפובליקה הסינית, יחסי מין בין גברים נחשבו למעשה שהוא אסור ובשנת 1740 הם הוצאו מחוץ לחוק. במהלך מהפכת התרבות בסין הממשלה הגדירה יחסי מין בין גברים כ-"חרפה חברתית וכסוג של מחלת נפש", והחלו רדיפות נרחבות ברחבי המדינה. גברים הומוסקסואלים הועמדו לדין והואשמו בהפרתם של מגוון חוקים, לרבות "הפרת הסדר הציבורי". בברית המועצות יוסף סטאלין שהחזיר את חוקי הצאר הישנים אסר זאת והאיסור נותר על פי סעיף 121 עד עידן הנשיא בוריס ילצין. בגרמניה הנאצית הומוסקסואלים נרדפו על ביזוי המין הגברי, בין 5,000 ל-15,000 נכלאו במחנות הריכוז ורבים מהם הוצאו להורג.
למטה: ג'יימס פראט וג'ון סמית' שהוצאו להורג בתלייה באנגליה ב-27 בנובמבר 1835 באשמה שקיימו יחסי מין.
למטה: ג'יימס פראט וג'ון סמית' אשר הוצאו להורג בתלייה באנגליה ב-27 בנובמבר 1835 באשמה שהם קיימו יחסי מין ביניהם.
במאה ה-21 הומוסקסואליות עדיין אינה חוקית ב-74 מדינות בעולם. ב-36 מתוך 54 מדינות אפריקה על פי הנתונים משנת 2010. גורמים ממשלתיים פועלים כנגד הומואים בחסותה של המדינה באמצעות הענשה, אפליה, דברי שטנה, אלימות קשה, רדיפה, מעצרים ממושכים, פיטורים, בריונות, דחיית משפחתם, דה הומניזציה והכחשת אנושיותם, אישיותם וכבודם והם חיים בפחד. מחקר בשנת 2019 חשף כי אלימות כלפי הומואים נפוצה בארבע מדינות אסיה שנסקרו (הודו, איראן, מלזיה ופקיסטן) ובקרב בריטים אסייתיים. מוסלמים והינדים שנחשדים כהומואים הם בסבירות גבוהה יותר לסבול מאלימות על חילול כבוד המשפחה. בשנת 2022 עדיין שבע מדינות מטילות עונשי מוות: איראן, מאוריטניה, ערב הסעודית, סודן ותימן ובאזורים בניגריה וסומליה. באיראן מאז המהפכה האסלאמית בשנת 1979 היא הוציאה להורג מעל 4,000 גברים לאחר שהואשמו שהם הומוסקסואלים. בערב הסעודית העונש הוא הוצאה להורג פומבית כדי שכל גבר יראה מה יעלה בגורלו אם הוא יעז להסכים שיבזו אותו כמו נקבה. לעיתים העונש מומר לקנסות, מאסר, הצלפות ואף שינוי מין כפוי והפיכתם לנשים כדי שהם לא יבזו יותר את המין הגברי. באפגניסטן בשלטון הטליבאן העונש לגברים שהואשמו הוא מוות משום שהם נחשבים כמי שביזו את כבודו של הגבר המוסלמי. הומוסקסואלים נרדפים ונרצחים גם על ידי מיליציות אסלאמיות כמו ג'בהת פתח א-שאם והמדינה האסלאמית בעיראק וסוריה.

בזימבבואה הנשיא רוברט מוגאבה ניהל קמפיין אלים כנגד הומואים שטען כי לפני הקולוניזציה לא היו זימבבואים הומואים. באוגוסט 1995 במהלך יריד הספרים הבין-לאומי במדינה הוא קרא לקהל: "אם תראו הומואים עצרו אותם ומסרו למשטרה!". בספטמבר 1995 הפרלמנט בזימבבואה קידם גם חקיקה שאוסרת מעשים הומוסקסואלים בכוונה למגר את "החרפה" הזו. בשנת 1997 בית המשפט מצא את כנען בננה, קודמו בתפקיד והנשיא הראשון, אשמים ב-11 סעיפי אישום על הומוסקסואליות. בטורקיה בין ינואר 2010 לנובמבר 2014, 47 קורבנות נרצחו לאחר שנחשדו שנטייתם המינית אינה מותאמת למינם הביולוגי.
למטה: אסירים הומוסקסואלים בסימון משולש ורוד שנכלאו במחנה זקסנהאוזן בגרמניה. שנת 1938.
בארצות הברית, לשכת החקירות הפדרלית (FBI) פרסמה כי 19.3% מכלל פשעי השנאה בשנת 2010 היו בשל נטייה מינית. דוח מודיעין של המרכז המשפטי לדרום העני (Southern Poverty Law Center) משנת 2010 שהציג נתונים משנת 1995 עד 2008 מצא שלהומואים יש "סבירות גבוהה בהרבה מכל קבוצות המיעוט בארצות הברית להיות קורבן לפשע שנאה אלים". בפולין הכריזו עיירות מקומיות, ערים ומחוזות על שטחם כ-"אזורים חופשיים מהומואים" בעידוד מפלגת השלטון החוק והצדק. ההומוסקסואליות נחשבה למבזה כל כך את המין הגברי, שבמקרים מסוימים יצירותיהם של מחברים שרק המילה "גיי" (הומו) הופיעה בשמם כמו למשל Gay Talese ו-Peter Gay, או יצירות שהכילו את המילה "גיי" כמו למשל "Enola Gay", הושמדו.

מכיוון שלהיחדר כפי שנחדרות נקבות נחשב משחר ההיסטוריה למבזה כל כך, קיים בקרב הגברים פחד להיות מזוהים כהומואים, בפרט נערים שבניית הגבריות שלהם מבוססת בחלקה על אי ראייתם כהומואים. ועל כן הם נוהגים להביע בשגרה את הסלידה והאנטיפתיה מהומואים באמצעות כינויים בשמות גנאי. בעברית שמות הגנאי כוללים בין היתר "אוכל בתחת, נושך כריות, אגזוזן ומתרומם". לא מכנים אותם כך בשל היותם נחדרים אנאלית אלא בשל היותם גברים שנחדרים אנאלית, שהרי נשים שנחדרות אנאלית לא מכונות כך. כמו כן גם באמצעות הטלת חרם, התגרות ואלימות כלפי נערים עם התנהגויות אקסצנטריות (על אף שלרוב הם אינם הומואים). מהסיבה הזו שנאת הומואים נפוצה מאוד בספורט שנחשב לגברי באופן סטריאוטיפי כמו בכדורגל ורוגבי ובתרבותם של התומכים. נערים אף נוהגים לקיים יחסי מין עם נערות בגיל מוקדם יותר כדי לא להיחשד כהומואים, כ-"נקבות", ולהוכיח שהם נהנים לחדור ולכבוש. אלימות נגד הומואים נחשבת שגרתית בבתי ספר כפריים ובפרברים אמריקאים. נערים הנחשדים כהומואים נוהגים להוכיח את גבריותם תוך כדי לקיחת סיכונים והתפרצויות אלימות, הכוללות אף ירי בבתי ספר במטרה לנקום או להוכיח את גבריותם. האלימות כלפי הומואים נפוצה מאוד גם בבתי הספר בבריטניה. בברזיל בשנת 2017 לפחות 445 קורבנות נרצחו או התאבדו.
למטה: נער בן 15 מוצא להורג על ידי דאעש בסוריה משום שהוא נאנס. הוא נאנס על ידי מפקד בארגון, זאיד אל-ג'זראוו. על פי פרשנותם לחוק השריעה, זה עונשו של זכר שבוזה כנקבה. המפקד שאנס אותו רק הורד בדרגה משום שבאונס הוא היה בתפקיד ה"גבר".

פרק 2: מדוע יחסי המין אינם נתפסים כסימטריים?

בפרק הקודם למדנו שיחסי המין מעולם לא נתפסו כיחסים סימטריים. בפרק הזה תובאנה הסיבות להתהוותה של התפיסה האוניברסלית חוצה התרבויות הזו. הסיבות שתובאנה אינן מנקודת מבט פרובינציאלית ישראלית בהיסטוריה העכשווית אלא מנקודת מבט רחבה הרבה יותר, אוניברסלית והיסטורית על המציאות שהתקיימה למעשה במשך מאות אלפי שנים. חשוב להדגיש שהפרק הזה אינו מציג בהכרח את הסיבות שיחסי המין אינם סימטריים אלא את הסיבות לתפיסה שהשתרשה שהם אינם סימטריים. ובכן לפני שנתאר את האי סימטריה ביחסי המין עצמם, חשוב שנתאר ראשית בפרקי המשנה הבאים את המציאות הלא סימטרית שבה הם מלכתחילה התקיימו מקדמת דנא ולאורך ההיסטוריה כולה במשך מאות אלפי שנים.

פרק משנה 2.1: הגברים הם כמעט תמיד היוזמים

לפני שאנו נתמקד בבני האדם, ניקח צעד אחד אחורה כדי לראות את התמונה הגדולה בקרב כלל בעלי החיים בטבע. ובכן הזכרים בטבע הם אלו שחותרים לקיים יחסי מין מסיבות אבולוציוניות משום שמשאב גופן של הנקבות יקר יותר לעין ערוך. זרע הוא תא זול שמכיל רק מטען גנטי. כל זכר מייצר אותו במספרי עתק רוב חייו ויכול תאורטית לעבר את כל הנקבות בעולם. ואילו הביצית היא תא יקר שמכילה גם אלמנטים שמשמשים את העובר כמו מולקולות אר-אן-איי, חלבונים חשובים וחומרים מזינים. הביצית היא התא הגדול ביותר בתאי גוף האדם בעוד תא הזרע הוא התא הקטן ביותר וזה ממחיש את ההבדל הניכר ביניהם.

נקבות בנוסף נולדות עם מספר נתון של ביציות ואינן מייצרות ביציות. כתוצאה מכך זכרים פוריים כמעט כל חייהם בעוד נקבות פוריות רק עד גיל 45 בממוצע. ועל כן באוכלוסייה יותר מפי-2 זכרים פוריים מאשר נקבות פוריות. כמו כן גם כאשר הן פוריות, ניתן לעבר אותן רק בחלק מהזמן ורק כאשר הן כבר אינן מעוברות כבר על ידי זכרים אחרים, בעוד זכרים יכולים למעשה לעבר נקבות בכל רגע נתון. לצורך ההמחשה הנה למשל דוגמה להרכב של שתי אוכלוסיות בקרב בני האדם: אוכלוסייה המונה 100 גברים ואישה אחת ואוכלוסייה המונה 100 נשים וגבר אחד. ובכן האוכלוסייה הראשונה מסוגלת לייצר בתוך תשעה חודשים רק מספר צאצאים לכל היותר וגם אז רק במקרה של הריון מרובה עוברים. בעוד האוכלוסייה השנייה מסוגלת לייצר בתוך תשעה חודשים לפחות 100 צאצאים. כלומר רק כמות הנשים באוכלוסייה היא שקובעת את קצב ההתרבות. במקרה הראשון כל הזכרים ילחמו ביניהם כדי לקיים יחסי מין עם הנקבה היחידה בעוד שבמקרה השני הנקבות לא תצטרכנה להילחם ביניהן על הזכר היחיד משום שהוא ממילא מסוגל לעבר את כולן, אחת אחרי השנייה, בתוך זמן קצר מאוד. ועל כן גופן של הנקבות הוא יקר הרבה יותר. משאב גופן היקר מאוד של הנקבות הוא היסוד הקדום הראשון שהוביל את הגברים להיות אלו שחותרים לקיים יחסי מין.

כמו כן הנקבות בטבע הן אלו שנושאות בעול ההזדווגות משום שגופן עשוי להתנפח כתוצאה ממנה ולהפוך למעשה לאינקובטור למשך חודשים ארוכים, בעוד הזכרים ממשיכים בשגרת חייהם, ובהיעדר חוקים וציוויליזציה אנושית, הם גם יכלו פשוט לנטוש אותן הרות. גם בקרב בני האדם במשך מאות אלפי שנים לא היו אמצעי מניעה כאשר רק לפני כמאה שנים הומצא הקונדום מגומי ולאחר מכן מלטקס שהיה נגיש להמונים. גם גלולות נגד הריון הומצאו רק בשנות ה-60 של המאה הקודמת, ואין גם באמת ימים בטוחים, אולי אחד שגם הוא לא לגמרי. ולאחר שהנשים התעברו גם לא הייתה דרך חזרה. בימי קדם אומנם היו ידועות שיטות הפלה אולם הן היו כרוכות בסיכון גדול.

כמו כן במשך מאות אלפי שנים ההריון והלידה היו גם כרוכים בסבל רב. לא היה אלחוש כדי להקל על הכאבים במהלך ההריון וגם לא היה אפידורל שפותח רק בשנת 1931, ועל כן בלידות הנשים חוו ייסורי תופת. בעבר ההתעברות אף יכלה בהסתברות גבוהה להטיל מומים בגופן ולהוביל למותן. למשל בלידות רבות העובר נתקע בתעלת הלידה והתוצאה הייתה מוות ודאי. חלק ניכר מהנשים שילדו בניתוחים קיסריים מתו כעבור זמן קצר בשל זיהומים או מדמם לאחר הלידה, שהרי לא היו ניתוחים קיסריים להצלתן מלידות מסכנות חיים. ועל כן במשך מאות אלפי שנים, בכל פעם שהנשים היו נכונות לקיים יחסי מין, הן למעשה הקריבו את גופן ואת חייהן. הייסורים במהלך ההריון והלידה והסיכון המשמעותי של חייהן, הרי כמובן שאינן שווים הנאה של חמש דקות.

וזה עוד במקרים שהנשים קיימו יחסי מין עם גברים מוכרים להן ולא עם גברים זרים משום שאז הן שילמו מחירים כבדים אף יותר. רק באמצע המאה הקודמת הומצאו בדיקת הריון ובדיקת אבהות ועד אז גם לא היו אמצעים ליצירת קשר כמו למשל טלפון ואינטרנט. ועל כן אישה שהעזה לקיים יחסי מין עם גברים מזדמנים והתעברה, גילתה שהיא הרה רק כעבור מספר שבועות במקרה הטוב. ובעבר למצוא אדם וליצור עימו קשר לא היה פשוט, וגם אם היא הצליחה למצוא את האבא, היא לא הייתה יכולה להוכיח שהוא האבא, וגם אם היא יכלה להוכיח, בהיעדר חוקים וציוויליזציה אנושית הוא לא היה חייב לתמוך בה והוא יכול היה פשוט להתנער ממנה ולהיעלם. ועל כן במשך מאות אלפי שנים ועדיין גם בתקופה המודרנית המאוחרת, הנשים להבדיל מהגברים חייבות קודם לבטוח בגברים והן זקוקות לרמה גבוהה של אמון בהם לפני שהן מקיימות עימם יחסי מין. ועל כן זו הסיבה הנוספת שהגברים הם אלו שחותרים לקיים יחסי מין.

ובכן מכיוון שהזכרים בטבע הם היוזמים בעוד הנקבות נושאות בעול, הם אלו שגם גוהרים עליהן בזמן ההזדווגות, כדי לשלוט בקצב ובעוצמה וכדי למנוע מהן יכולת להתנגד. גם בקרב בני האדם, הגברים מתוך האינסטינקט האבולוציוני שהשתרש בהם במשך מאות אלפי שנים, נוהגים לגהור על הנשים במהלך קיום יחסי מין, ובפרט בתנוחה המכונה "התנוחה המיסיונרית" שהיא לא במקרה התנוחה הנפוצה ביותר בעולם. בתנוחה הזו האישה שוכבת על הגב שלה והגבר שוכב עליה. במחקר אמריקאי משנת 1953 למשל, שנערך על ידי אלפרד קינסי, עלה כי 91% מהנשים דיווחו כי זו למעשה התנוחה העיקרית שבה הם מקיימות יחסי מין עם הבעלים שלהן. 
1-9.jpg

פרק משנה 2.2: פערים פיזיולוגים אדירים ואנטומיה הפוכה

מכיוון שהזכרים בטבע נאלצים להילחם ביניהם על הזכות להזדווג עם הנקבות ומכיוון שהנקבות הן אלו שנושאות בעול והן לעיתים קרובות מתנגדות, כוחם הפיזי וממד גופם של הזכרים התפתחו כחלק מהברירה הטבעית, כך שהם יהיו בנויים להיאבק בזכרים אחרים ולאחר מכן להזדווג עם הנקבות גם בכפייה ללא כל שיתוף פעולה מצידן. בחלקה השלישי של המונוגרפיה יתוארו השורשים האבולוציוניים בהרחבה. כתוצאה מכך בקרב בני האדם למשל, הגברים גבוהים בכ-15 סנטימטר והם שוקלים כ-15% יותר. גובהם הממוצע של הגברים האמריקאים מגיל 20 הוא 177 סנטימטר ומשקלם הממוצע הוא 86.1 בעוד גובהן של הנשים הוא 162 סנטימטר ומשקלן 74 קילוגרם. השלד של הנקבות חלק ועדין יותר ופחות מסיבי, כלוב צלעותיהן מעוגל וקטן יותר ומותניהן קטנות יותר ובסיס החזה שלהן צר יותר. העצמות, הגידים והרצועות של הזכרים צפופים יותר וחזקים יותר והלסת התחתונה שלהם רחבה יותר, גדולה יותר ומרובעת יותר ושיניהם מעט גדולות יותר. האגן של הזכרים אופטימלי יותר להליכה לעומת האגן הרחב של הנקבות שמקשה על הליכה.

לנקבות מסת שריר כוללת נמוכה יותר בהשוואה למסת הגוף הכוללת. לזכרים יותר סיבים בשל מסת שריר כוללת גדולה יותר. הם ממירים יותר מהצריכה הקלורית לשרירים ולמאגרי אנרגיה במחזור מתכלה ועל כן הם חזקים יותר. מסת השריר הגדולה יותר שלהם נובעת בין היתר מיכולת גבוהה יותר להיפרטרופיה שרירית בשל רמות גבוהות יותר של טסטוסטרון במחזור הדם. לזכרים לבבות גדולים יותר ולרוב קנה נשימה וסמפונות מסועפים וגדולים יותר ונפח ריאות גדול יותר בכ-56% לכל מסת גוף. המדדים מראים כי הזכרים חזקים יותר מהנקבות ב-50% עד 60% בפלג גופם העליון וב-60% עד 70% בפלג גופם התחתון. מחקר אחד שבדק את חוזק השרירים במרפקים ובברכיים הראה כי כוחן של הנקבות נע בין 42% ל-63% מכוחם של הזכרים. מחקרים הראו כי לגברים כוח אחיזה בידיים גדול משמעותית בהשוואה לנשים גם כאשר משווים גברים לא מאומנים לספורטאיות.
למטה: ציורה של ארטמיזיה ג'נטילסקי משנת 1645-1650. נשים לרוב מקיימות יחסי מין עם גברים שחזקים מהן משמעותית.
בנוסף לכך, האנטומיה המינית של הגברים והנשים היא למעשה הפוכה. איבר המין של הגברים הוא איבר חודר. הוא ממוקם מחוץ לגוף שלהם וכאשר הם מתגרים הוא מתארך, מתעבה, מתקשה ומתרומם לזווית חדירה. האורך הממוצע שלו מגיע ל-13.12 סנטימטר בממוצע והיקפו ל-11.66 סנטימטר בממוצע, ועל כן איבר המין שלהם מכונה "פין". מאידך איבר המין של הנקבות הוא איבר נחדר. אין להן איבר מין חיצוני אלא פתח שמוביל לתעלה גמישה ומסוככת בתוך גופן באורך של 6.9 עד 14.8 סנטימטר המגיעה עד צוואר הרחם שלהן. ועל כן יחסי המין אינם מתקיימים בין גופם של הגברים לגופם של הנשים, אלא הם למעשה מתקיימים בתוך גופן של הנשים, וככאלו הם אינם באמת יכולים להיות סימטריים.

מכיוון שהנקבות בטבע הן אלו שנושאות בעול ההזדווגות והן לעיתים קרובות מתנגדות, איברי המין של שני המינים התפתחו כחלק מהברירה הטבעית, כך שהזכרים יוכלו להזדווג עימן גם בכפייה בניגוד לרצונן, ללא כל שיתוף פעולה מצדן. הן אינן יכולות לסגור את הפתח שלהן באמצעות הפעלת שרירים והוא למעשה ללא כל הגנות, כמו למשל ניבים או קוצים. ועל כן גברים יכולים פשוט לדחוף את הפין שלהם בכוח לתוך גופן, בפרט שהם גם משמעותית חזקים יותר. למעשה אישה בעלת כוח פיזי ממוצע לבנות מינה, השוהה לבדה עם גבר שחשקה נפשו לקיים עימה יחסי מין בניגוד לרצונה, אין לה כמעט סיכוי למנוע ממנו להגשים את רצונו והאונס שלה הוא למעשה בלתי נמנע, או למשל אישה שהסכימה לקיים יחסי מין עם גבר ובמהלכם היא התחרטה, היא תלויה לחלוטין ברצונו הטוב לצאת מגופה ולהרפות ממנה.

הנשים מאידך אינן יכולות לכפות יחסי מין על הגברים. גם אם נתעלם מכך שהן משמעותית חלשות יותר, הן אינן מסוגלות פיזיולוגית להלביש בכוח את הנרתיק שלהן על איבר המין הגברי, גם אם הן מאוד תרצנה, ובטח לא כאשר הוא רפוי. ועל כן ביחסי המין הגברים תמיד נהנים שהרי אחרת הם פשוט לא היו מתקיימים, בעוד יחסי המין יכולים להיכפות בקלות על הנשים. ואכן על פי המחקרים והסטטיסטיקות בעולם, הערכה היא שבכל שנייה נאנסות כארבע נשים וילדות בעולם, כלומר בכל יממה נאנסות כמעט 350,000 נשים וילדות בעולם, בין אם על ידי גבר זר, בן משפחה או מכר. ועל כן בתוך המציאות הזו, אין זה פלא שיחסי המין אינם נתפסים כסימטריים.
1-5-007.jpg

פרק משנה 2.3: פערי מעמדות אדירים

הזכרים מימי קדם נחשבו למין העליון בשל היותם המין החודר והכובש בעוד הנקבות נחשבו למין נחות בשל היותן נחדרות ונכבשות. התפיסה הזו לא נותרה בתיאוריה משום שלגברים גם היה הכוח הפיזי לממש אותה ולמעשה לכפות על הנשים את "היררכיה הפטריארכלית" האוניברסלית והטרנס תרבותית והיסטורית, שבה הן מוצבות תחת מרותם ואינן שוות להם מבחינה חברתית, משפטית, פוליטית, דתית וכלכלית. הגבר היה ראש המשפחה וכל הכוח והרכוש הוחזקו בידיו. החברות היו גם פטרילינאליות, כלומר רכושו ותאריו הועברו בירושה מאבות לבניהם בלבד. הנקבות נחשבו לרכושם של הגברים במשפחותיהן ללא קשר למעמדן וזהותן האתנית והדתית, ומכיוון שהגברים היו בעלי ה-"רכוש", הייתה להם הזכות להחליט על גורלו. נקבות היו סחורה שאפשר להחליף, לקנות ולמכור. גברים שלא היו שבעי רצון מנשותיהם היו חופשיים להכות אותן וכאשר מאסו בהן, הייתה להם הזכות החוקית להשליכן לרחוב חסרות כל. ועל כן יחסי המין במשך מאות אלפי שנים למעשה לא התקיימו בין שני בני אדם בעלי מעמד שווה, אלא בין אדם שנחשב למין העליון לאדם שנחשב לנחות ממנו ושנתון למרותו, וככאלו הם אינם יכולים להיות באמת סימטריים.

ההיסטוריונית גרדה לרנר כתבה כי בכיר הפילוסופים בעת העתיקה ומאבות הפילוסופיה המערבית, אריסטו, ראה במין הגברי מין מושלם ועליון ועל כן עליהם על פי הבנתו לשלוט בנשים הנחותות והפגומות. אמונה זו עברה מדור לדור וילדים גדלו עליה. השליטה של ה​​גברים בנשים והדרתן הייתה קיימת גם במזרח הקדום בשנת 3100 לפני הספירה. בסין תפקידי המגדר הוצבו על ידי הקונפוציאניזם שאומץ כדת הרשמית בשושלת האן. הם קבעו תכתיבים בנוגע להתנהגותה של אישה ומקומה בחברה ושהיא מצווה להיות צנועה, צייתנית ונאמנה. עליה לציית לאביה לפני הנישואים ולאחר מכן לבעלה, ואם היא התאלמנה אז עליה לציית לבנה הבכור. הנשים נחשבו בעיני הגברים לחסרות תבונה ועל כן נאסר עליהן לעסוק בכל התחומים שכרוכים באינטליגנציה או בכישרון.

הארכאולוגית מריה גימבוטאס כתבה כי גלי פולשים מהערבות האוקראיניות לתרבויות החקלאיות הקדומות באירופה העתיקה באזור ים האגאי, בבלקן ודרום איטליה, הנהיגו היררכיות גבריות שהובילו לפטריארכיה בחברה המערבית. חוקרים כתבו כי עם הופעתם של העברים, נוסדה גם "הדרת האישה מברית האלוהים אנושיות". הנשים היו כפפות לחלוטין לגברים במשפחות שלהן במשך מאות אלפי שנים ורק בשנת 1970 הן שוחררו במדינות המערב. רק בשנים 1975-1979 הוענקו זכויות לנשים במשפחה כמו למשל באיטליה, ספרד, אוסטריה, מערב גרמניה, פורטוגל, שוויץ, יוון, ספרד, הולנד וצרפת ורק בשנת 1985 רפורמה משפטית ביטלה את הקביעה שלבעל הסמכות הבלעדית לנהל את רכוש ילדיו. רק בשנת 1978 העבירה מועצת אירופה את ההחלטה שהנשים הן בנות אדם שוות ומגיע להן זכויות שוות במשפחה. גם במאה הנוכחית רוב החברות העכשוויות בעולם הן בפועל עדיין פטריארכליות. הגבר הוא ראש המשפחה והוא בעל הסמכות והשליטה גם אם זה אינו מוגדר במפורש בחוקתן.
למטה: ציורו של ז'אן-לאון ז'רום מהמאה ה-19. הנקבות במשך מאות אלפי שנים נחשבו למין נחות ועל כן הן היו כפופות לחלוטין למרותם של הגברים.

פרק משנה 2.4: תיאור יחסי המין עצמם

לאחר תיאורה של המציאות שבה התקיימו יחסי המין, נתאר כיצד במציאות הזו הם התקיימו בפרספקטיבה היסטורית במשך מאות אלפי שנים, מציאות שבה אין אמצעי מניעה, אפידורל או הפלות, וכך נבין מדוע השתרשה בכל העולם התפיסה שיחסי המין אינם סימטריים. כאמור יחסי המין התקיימו לרוב ב-"תנוחה המיסיונרית" כאשר הגבר הוא היוזם. על פי מחקרים שנערכו בעולם, הם נמשכו (ועדיין נמשכים) כ-5.4 דקות בממוצע ובסיומם הגבר בא על סיפוקו בעוד גופה של האישה עשוי כתוצאה להפוך לאינקובטור למשך חודשים ארוכים שאחריהם היא ילדה בייסורי תופת ולעיתים קרובות אף מתה כתוצאה מסיבוכים בלידה. גם אם היא לא רצתה, לא הייתה לה ברירה משום שהוא חזק ממנה משמעותית והיה לאורך ההיסטוריה האדון שלה בעוד היא הייתה כפופה לחלוטין למרותו. ועל כן אם היא סירבה לו אז הוא פשוט אנס אותה. כאישה לא היו לה זכויות והוא יכול היה בכל עת להכות אותה או להשליכה לרחוב חסרת כל.

בכל פעם שחשקה נפשו להשביע את תאוותו, האישה כאמור נשכבה עבורו לרוב בתנוחה המיסיונרית, על הגב שלה עם רגליים מפושקות והוא עלה עליה ונשכב עליה עם כל כובד משקלו. בתנוחה הזו תנועותיה מוגבלות מאוד וביכולתה להזיז רק את גפיה. בתנוחה הזו הוא מחדיר את הפין שלו לתוך הגוף שלה ומתחיל לשפשף אותו בתוכה בקצב, וכדי להבטיח שהוא ישתפשף לכל אורכו עד לבסיסו, הוא דופק בה בכל פעם עם כל כובד גופו וירכיו. זו הסיבה מדוע גבר שמקיים יחסי מין עם אישה מתואר באמצעות הביטוי המבזה "הוא דופק אותה" (He is banging her). מבחינה אנטומית אין באמת סימטריה ברגעים האלו משום שהוא חודר בעוד היא נחדרת. יחסי המין למעשה מתקיימים בתוך גופה של האישה. זו על כן הסיבה שהתחושה באותם הרגעים היא שהוא זה שמבקיע אותה, פולש לתוכה, כובש אותה, משתלט עליה ומפר את הפרטיות שלה, בעוד שהיא מובקעת ונכבשת על ידו, "פותחת עבורו רגליים", מתמסרת ונכנעת לו, פעלים המוכרים משדות הקרב בעלות קונוטציה אבולוציונית של תבוסה מוחלטת ומבזה מאוד. מסיבות ביולוגיות ואבולוציוניות, הגבר חייב לפלוט את הזרע שלו במהלך יחסי המין, ועל כן הם למעשה יימשכו עד שהוא יבוא על סיפוקו, ואז באותו הרגע הם יסתיימו באבחה אחת, לא שנייה לפני ולא שנייה אחרי, ללא שום קשר למצבה של האישה. 
1-25.jpg
האישה ברגעים האלו פגיעה לחלוטין. הגבר שחזק ממנה בהרבה גוהר מעליה מעמדה דומיננטית בעוד היא חסרת שליטה מתחת למשקל גופו, בפרט באזור האגן שלה. לגבר שליטה מלאה על הקצב והעוצמה והאישה אינה יכולה להוריד אותו מעליה ללא שיתוף פעולה מצידו. באותם הרגעים הפין והנרתיק מתחככים שוב ושוב אולם בעוד שבפין קיימים עצבי גירוי תחושתיים לכל אורכו שמסבים לגבר הנאה מרבית, בנרתיק מעט מאוד עצבי גירוי והסיבה לכך היא שייעודו האבולוציוני במהלך יחסי המין הוא לענג את הגבר ולא את האישה. עצבי הגירוי שלה ממוקמים מרביתם ברקמה שנמצאת בכלל מחוץ לנרתיק (בדגדגן) והיא האיבר היחיד שנועד לענג אותה. ועל כן כדי שגם היא תהנה, הגבר חייב באותם הרגעים לשפשף את הרקמה הזו, מה שבמרבית המקרים אינו קורה. כמו כן אם הנרתיק גם אינו מסוכך מספיק, שפשוף איבר המין הגברי בתוכו עשוי אף להכאיב ולשרוף לה, ובמקרה כזה נוצרת למעשה הלימה הפוכה בין הנאתו של הגבר לסבלה של האישה, כלומר ככל שהוא מגביר את הקצב הוא נהנה יותר בעוד היא סובלת יותר.

הביולוגיה והאנטומיה המינית ההפוכה שלהם למעשה מאפשרות לגבר להכתיב את הקצב בעוד הן כופות על האישה להיות כמעט פאסיבית לגמרי. ועל כן הנאתו של הגבר מסונכרנת באופן מושלם עם התקדמות יחסי המין ועם עוצמתם ושיא הנאתו הוא תמיד שיאם של יחסי המין, בעוד האישה נאלצת להתאים את עצמה לקצב התקדמותם. אולם אין לה כמעט סיכוי משום שהנאתו של הגבר היא אופטימלית. הגבר מגביר את הקצב במהירות רבה ויחסי המין הופכים במקרים רבים לאגרסיביים מאוד. בתוך פחות מחמש דקות, הנאתו היא כבר כה אדירה שהוא נכנס לשלב המכונה "שלב השיגור" (Emission stage). בשלב הזה כתוצאה מההנאה האדירה שהוא חווה, חלק מהשרירים באגן שלו מתכווצים ומניעים את ההפרשות שהצטברו בבלוטות הערמונית, בלוטת קאופר ושלפוחית הזרע שלו, מהפעם האחרונה שהוא קיים יחסי מין, יחד עם תאי זרע שיוצרו באשכים שלו, אל חלקו האחורי של השופכה שלו והן מתערבבות ונוצרת תערובת צמיגה בגוון לבן אפור או צהוב שמוכנה לפליטה. בשלב הזה הנאתו של הגבר היא כה גדולה שהוא חוצה את מה שמכונה: "נקודת האל-חזור" (Point of no return) ממנה הוא כבר אינו יכול להרפות מהאישה ואף לא להגביל או לעכב את הפליטה שלו. השלב הזה נמשך 2-3 שניות והוא עשוי להיות אלים מאוד.

בשל ההתרגשות האדירה שאוחזת בגבר ברגעים האלו, הוא נכנס לשלב הבא המכונה "שלב הפליטה" (Ejaculation stage). בשלב הזה הוא כבר מרגיש שהוא עומד לפלוט מהנאה וזו הייתה החלטתו הבלעדית במשך מאות אלפי שנים האם ברצונו לפלוט בתוך הגוף שלה כדי להפיק את מירב ההנאה כאשר היא זו שתישא בעול בחודשים ארוכים של סבל ואף באובדן חייה, או לצאת מהגוף שלה ולפלוט בחוץ. על אף שמטרתו לרוב לא הייתה העמדת צאצאים, הוא כמעט תמיד בחר להקריב את גופה ולה לא היה את הכוח הפיזי לעצור בעדו. בשלב הזה הנאתו של הגבר היא כבר כה אדירה שמתחילה סדרה של התכווצויות קצביות בלתי רצוניות של השרירים שלו, בפרט באגן הירכיים שלו. ההתכווצויות גורמות לתערובת שנוצרה קודם לכן להיפלט במספר מטחים בתוך גופה של האישה, דרך איבר המין הגברי שלו. הביולוגיה הזו אחראית לתפיסה הרווחת מקדמת דנא שביחסי המין הגברים הם ה-"משתמשים" בעוד הנשים הן ה-"אובייקט" משום שבאמצעותם הם מתרוקנים כלשונם בעוד הנשים משמשות כביכול כלי הקיבול ועל כן הן מבוזות ביחסי המין.

מסיבות אבולוציוניות מיד לאחר שהגבר חווה את שיא הנאתו ופלט, הוא מאבד עניין ויחסי המין מסתיימים ממש באותו הרגע. המנגנון האבולוציוני הקריטי הזה התפתח במוחם של הזכרים משום שההזדווגות היא לעיתים קרובות אלימה מאוד ועל כן כדי שהגבר לא יסב נזק לגופה של הנקבה שהוא הרגע הפרה והפך אותה למעשה לאינקובטור, הוא מאלץ אותו להרפות ממנה ולשחרר אותה מיד. כדי להשיג את זה, מופרש לזרם הדם שלו כימיקלים כמו אוקסיטוצין כדי להרגיע אותו ולהשרות בו תחושת עייפות. מדען המוח הצרפתי סרג' סטולרו ומדענים אחרים סרקו מוחות של גברים בשלב הזה ומצאו כי אזור החשיבה במוחם אף נכבה. בנוסף קיימת אף ירידה בלחץ בשלפוחית ​​הזרע שלו ובבלוטות הערמונית שמפחיתה את הגירוי המיני ואיבר המין הגברי שלו הופך לרפוי. הביולוגיה הזו אחראית לתפיסה מקדמת דנא שיחסי המין נועדו לספק את הגברים שהרי הם תמיד מסתיימים מיד לאחר שהמטרה הזו הושגה.

ובכן לאור הפערים הפיזיולוגיים והאנטומיים הבולטים בין המינים, התבטאותם ביחסי המין והשלכתם באספקטים הבריאותיים, החברתיים והכלכליים, אין פלא שמבחינה היסטורית לאחר שהגבר בא על סיפוקו הוא קם מעל האישה עם התחושה שהוא ניצל אותה, עד כדי כך שאם הוא יגלה שגבר זר עשה לבת משפחתו את מה שהוא הרגע עשה לה, גם אם זה היה בהסכמתה המלאה, הוא היה הורג אותו במקום, אלא אם הוא בעלה שנבחר בפקידה משום שזו הדרך היחידה להעמיד צאצאים וגם אז רק בחדרי חדרים. ועל כן אין זה פלא שמבחינה היסטורית, לאחר קיום יחסי מין הגבר מתואר בכל השפות כמי ש-"זיין את האישה" (He fucked her) בעוד האישה מתוארת כמי ש-"זוינה על ידי הגבר" (She was fucked) במובן הכי אלים של הביטוי.
1.gif
 
פרק 3: מדוע גברים נהנים לקיים יחסי מין?
 
בפרקים הקודמים למדנו כי יחסי המין מעולם לא נתפסו כיחסים סימטריים ומה הן הסיבות. עתה נשאלת השאלה מדוע אם כך הם נהנים כל כך לקיים יחסי מין עם נשים? מדוע הם נהנים כל כך החדיר את איבר המין הגברי שלהם לתוך גופן? התשובה לשאלה הזו היא כביכול ברורה, "משום שזה מסב להם הנאה אדירה" אולם ההנאה שלהם היא התוצאה ולא הסיבה. ובכן איבר המין הגברי מכיל קצוות עצבים רבים שעושים אותו רגיש מאוד למגע, לחץ וטמפרטורה. בעטרה ריכוז הכי גדול ועל כן היא רגישה במיוחד. שני האזורים הנוספים שהם רגישים מאוד למגע הן השפה שמפרידה בין האיבר לעטרה שלו שנקראת רכס העטרה ואזור המשולש הקטן בחלקו האחורי שאליו מחוברת רצועה שרירית דקה של עור שנקראת הפרנולום.

אולם עצם זה שאיבר המין הגברי רגיש מאוד למגע ושפשוף זה עדיין לא עונה על השאלה מדוע הם נהנים לשפשף אותו דווקא בתוך גופן של הנשים. הרי הם יכולים במקום זה לשפשף אותו עם היד או להשתמש בבובה שעשויה מסיליקון משובח. הנרתיק הרי לא נעים יותר מסיליקון רך ועל כן הם אמורים היו ליהנות לפחות באותה המידה ואף היו חוסכים את החיזור המעיק אחרי נשים. והעובדה שגברים נהנים הרבה יותר לשפשף את איבר המין הגברי שלהם בתוך גופן של הנשים מאשר עם כף ידם זה עוד אנדרסטייטמנט, בלשון המעטה, שהרי בחווייתם ההנאה היא גדולה פי עשרות מונים
ובראייתם למעשה אחד התענוגות הכי כבירים שהעניק להם הטבע. למעשה גם כאשר הם משפשפים את איבר המין הגברי שלהם עם היד, הם עדיין חייבים לפנטז שהוא משתפשף בתוך גופה של אישה כדי ליהנות.

הטענה הראשונה היא שההנאה מקורה באהבה. ובכן זה אומנם נכון שכאשר גבר ואישה נמצאים יחד במשך חודשים או שנים, עשויות להתפתח ביניהם אמוציות אולם הן אינן הבסיס להנאה שהרי גברים נהנים לשפשף את איבר המין הגברי שלהם גם בתוך גופן של נשים זרות שהם מעולם לא פגשו קודם לכן. עדות לכך הם למשל בתי הבושת שהם בין בתי העסק הקדומים והרווחיים בעולם. ואם ההנאה הייתה באמת הבסיס לאהבה שהרי אז גברים היו נהנים לענג נשים טובות מראה ונשים מכוערות באותה המידה. הטענה השנייה היא שהדחף נובע מהשקיקה להפרות אותן או כי זה "טבעי" אולם רק פרומיל קטן מיחסי המין מטרתם באמת לצורכי הפריה. ובכלל אם אלו היו המניעים, מדוע רובם נהנים לחדור גם לתוך החלחולת והגרון שלהן? הרי זה ודאי שאינו טבעי.
1.png
ובכן לא תמצאו סיבות רציונליות מדוע הגברים נהנים כל כך לחדור לתוך גופן של הנשים, להשתפשף בתוכן ולפלוט בתוכן משום שההנאה שלהם נובעת למעשה מיצרים סדיסטיים שאחראי להם הורמון הטסטוסטרון שהוא הורמון המיוצר בעיקר באשכים של הגברים. ההורמון הזה מעניק ביטחון עצמי ואסרטיביות והמניע להנאה מהתנהגויות כמו תוקפנות, דומיננטיות, אגרסיביות וגרימת כאב, סבל והשפלה לאחרים. ועל כן ככל שהאשכים שלהם מייצרים כמות גדולה יותר של ההורמון הזה, הם נעשים לסדיסטים יותר. בעיניהם החדירה לתוך האנטומיה של הנשים במטרה לשפשף בתוך גופן את איבר המין הגברי שלהם ו-"לשתול" בתוכן את הזרעים שלהם, או על פי הביטוי העממי "במטרה להתרוקן בתוכן", היא ביזוי מוחלט שלהן, ועל כן הרגעים האלו משרים בהם תחושה של עליונות והתעלות מעליהן ותחושה עזה של שליטה, כיבוש והוכחת הבעלות עליהן.

בשלב הזה נצלול לתוך נבכי מוחם של הגברים כדי ללמוד מה מתחולל בו באותם הרגעים שהם מקיימים יחסי מין עם הנשים. מוחם חווה בכל חושיו את תחושת ההתעלות והעליונות מעליהן ואת תחושת השליטה, הכיבוש והפגנת הבעלות עליהן, ויחד עם הגירוי באיבר המין שלהם, מופרש למוחם קוקטייל של הורמונים ונוירוטרנסמיטורים הכולל גם דופמין, אוקסיטוצין ואנדורפינים. דופמין הוא נוירוטרנסמיטר המסב הנאה אדירה, ואנדורפינים הם משככי כאבים המייצרים תחושת אופוריה ומפחיתים מתחים. הפרשת הכימיקלים מתגברת ככל שיחסי המין נמשכים, עד שהנאתם היא כבר כה אדירה שהם פולטים בגופן כתוצאה ממנה. ה-"השפרצה" בתוכן היא בעיניהם שיא ביזוין והחוויה הסדיסטית שלהם היא בשיאה וכתוצאה מכך גם הפרשת הכימיקלים המענגים במוחם. שחרור ההפרשה שהצטברה בבלוטות הערמונית, בלוטת קאופר ושלפוחית הזרע שלהם אף מעניקה להם תחושה של הקלה. ובכן אין זה פלא שלאחר קיום יחסי מין, הם בתחושה שהם "זיינו אותן" (Fucked them) במובן הכי אלים של הביטוי והם חווים סיפוק רב והקלה.
1-10.jpg
שפשוף איבר המין הגברי בתוך גופן של הנשים גורם לגירוי במערכת העצבים ההיקפית שלהם אולם הנאתם היא תגמול לחוויה הסדיסטית. כלומר אם נדמה למשל את יחסי המין לאכילה, שפשוף איבר המין הגברי הוא תנועת הלסת כדי להוריד את האוכל לקיבה אולם ההנאה היא כמובן אינה מתנועת הלסת אלא מהאוכל עצמו. ועל כן גם כאשר גברים מאוננים, אין זה משפיע כמה חזק הם משפשפים את איבר המין הגברי שלהם שהרי הם לא ייהנו אם הם בה בעת לא יפנטזו שהם חודרים לתוך גוף של אישה ו-"מזיינים אותה". איבר המין שלהם אפילו לא יתקשה. ובהיעדר נשים זמינות, גברים רבים אף משתמשים בובות בדמוי נקבות תוך שהם מדמים ברוחם שהן אמתיות.

הזכרים אינם קושרים את יחסי המין לסדיזם רק בבגרותם אלא זה טבוע בהם כבר מהלידה ומתבטא עוד לפני גיל ההתבגרות. בעת שהם מניחים את כף ידם על איבר המין שלהם ומשפשפים אותו לראשונה בחייהם, הם אינסטינקטיבית מתוך דחף ביולוגי לגירוי מתחילים לפנטז שהם מחדירים אותו ומשפשפים אותו בתוך גופן של בנות עוד הרבה לפני שהם מבינים שגם הן נהנות מזה. ועל כן לא במקרה הצהיר אחד ההוגים החשובים ביותר בהיסטוריה זיגמונד פרויד כי למעשה כל בני האדם הם סוטים מלידה. התופעה נחשבת במיינסטרים של הסקסולוגיה לפאראפיליה לגיטימית. גברים מפיקים הנאה מהתחושה שהם כביכול שולטים באישה ואף מתעללים בה ומבזים אותה אולם זה נעשה מרצון של שני הצדדים ובהסכמתם והמטרה אינה להסב נזק אמתי.

ההתייחסות עד כה הייתה רק ליחסי מין בתנוחה המיסיונרית אולם גברים רבים נהנים לחדור לתוך גופן של הנשים גם בתנוחות משפילות במיוחד כמו למשל כאשר הן "על ארבע כמו כַּלְבוֹת" כלשונם. על פי המחקרים בעולם זו אחת התנוחות המועדפות שלהם. בתנוחה הזו האישה כורעת על ארבע גפיה, ידיה וברכיה והגבר גוהר עליה מאחורה ומשפשף את איבר המין הגברי שלו בתוך הגוף שלה. גברים רבים אוהבים גם תוך כדי להחטיף להן סטירות, למשוך להן בשערות ולכנות אותן בכינויים מנמיכים ומבזים כדי להגביר עוד יותר את הנאתם. התנוחה הזו מאלצת את האישה להיות פסיבית וכנועה לגמרי והיא פגיעה מאוד. זו תנוחה לא רומנטית ללא קשר עין ונשיקות ויחסי המין מתקיימים למעשה מאחורי ראשה של האישה. כמו כן קיים גירוי מינימלי בדגדגן משום שהוא כמעט ואינו משתפשף.
1-3.jpg

פרק משנה 3.1: יחסי מין אנאליים

בעיני הגברים אין הנאה גדולה יותר מאשר לחדור לתוך גופן המפתה של נשים טובות מראה דרך כל פתח אפשרי בגוף שלהן. רבים מהם נהנים לחדור אפילו לתוך החלחולת שלהן, חלקו הסופי של מעי הגס שלהן, מעבר מעוקל שאורכו 8-9 סנטימטרים. החלחולת גם נמתחת והסוגרים הדוקים יותר משרירי האגן של הנרתיק, ועל כן הם אף נהנים יותר בשל הלחץ המופעל על איבר המין הגברי. גברים משתמשים בחלחולת שלהן כתחליף גם כאשר קיים וסת בנרתיק שלהן כאשר הם אינם רוצים לעבר אותן או כדי להותיר אותן בתולות. החלחלות אינה איבר מין אלא תעלה שיועדה להוציא החוצה פסולת והגברים עושים בה למעשה שימוש הפוך שאינו טבעי, הם חודרים דרכה לתוך גופן. רוב הנשים מתירות לגברים לחדור לתוך גופן דרך החלחולת שלהן רק כדי להשביע את תאוותם.

שימוש בחלחולת של הנשים כתחליף לנרתיק שלהן בעת קיום יחסי מין נחשב למשפיל במיוחד ועל כן ביטויי הגנאי הכי מבזים מתארים נשים שנחדרות כך כמו למשל "מִזְדַּיְּנוֹת בתחת" או "אוכלות בתחת". הומואים כמובן גם מכונים בשמות גנאי כמו למשל "אגזוזנים", "נושכי כריות" ועוד. מכיוון שיחסי המין האלו נתפסים ככה משפילים ומבזים את הנשים, הגברים אף מרגישים שהם מפגינים באמצעותם את גבריותם, את הדומיננטיות שלהם והשליטה שלהם באופן מיטיבי בעוד הנשים שמסכימות להיות מושפלות כך, מוכיחות את נשיותן, נאמנותן וכניעתן. אם האישה גם לא רוקנה לפני כן את המעי וניקתה את החלחולת שלה, החדירה לגופה אף עשויה להיות מבזה עוד יותר עבורה.
1-4.jpg
בעוד הגברים חווים הנאה גדולה כתוצאה מכך שאיבר המין שלהם משתפשף, הנשים לעיתים קרובות חשות כאב ואי נוחות. חדירה חוזרת ונשנית לתוך החלחולת של הנשים עשויה אף להחליש מאוד את הסוגרים האנאליים שלהן וכתוצאה מכך לגרום לצניחת פי הטבעת שלהן ולפגוע ביכולת שלהן להחזיק צואה בתוך הרקטום שלהן מה שיוביל לבריחת צואה כרונית. רקמות פי הטבעת והחלחולת עדינות ואינן  מסוככות כמו הנרתיק ועל כן נוטות להיקרע בקלות ויכול להיגרם נזק פיזי לפי הטבעת והרקטום שלהן בשל שבריריותם. הנשים עשויות לסבול כתוצאה גם מטחורים ודמם בשל קרע ברקמות של פי הטבעת (פיסורה). כמו כן פי הטבעת אינו אלסטי, הקרום הרירי דק וכלי דם קטנים נמצאים ממש תחתיו ועל כן הם לרוב נקרעים כתוצאה ומדממים. אם הגברים מחדירים בכוח את איבר המין הגברי שלהם, הם אף עשויים לנקב את מעי הגס של הנשים. פגיעה שדורשת טיפול רפואי מיידי.

הסוגר האנאלי הוא רקמה עדינה שנקרעת בקלות ואז מאפשרת כניסת פתוגנים בשל מספר גבוה של מיקרואורגניזמים באזור. גם אם נעשה שימוש בקונדום הוא עשוי להיקרע משום שהתעלה צרה ולא מסוככת. ועל כן יחסי המין האלו נחשבים ליחסי מין בסיכון גבוה הרבה יותר עבור הנשים. להלן רשימת המחלות שהגברים עשויים להותיר בגופן לאחר שקיימו יחסי מין: נגיף הכשל החיסוני - האנושי (HIV), נגיף הפפילומה - האנושי (HPV), טיפוס הבטן, אמביאזיס, כלמידיה, קריפטוספורידיוזיס, אשריכיה קולי, גיארדיאזיס, זיבה, הפטיטיס B, A ו-C, הרפס סימפלקס, נגיף הרפס הקשור לסרקומה, לימפוגרנולומה ונראום, ג'יארדיאזיס, מיקופלזמה, סלמונלוזיס, שיגלה, עגבת, שחפת, מיקופלסמה, אוראופלסמה. כמו כן אם הגברים הוציאו את איבר המין הגברי שלהם מהחלחולת של הנשים והחדירו אותו לנרתיק שלהן, הנרתיק ודרכי השתן שלהן עשויים להזדהם בשל חיידקים שנמצאים בתוך החלחולת. בעת שהגברים חווים את שיא הנאתם הם גם פולטים זרעונים בתוך החלחולת של הנשים שאינה מיועדת לקבל אותם ועל כן גופן עשוי לפתח נוגדני אנטי זרעונים (ASA) שמוביל לאי פוריות אוטואימונית ובשל כך פוגעת בתהליך הקליטה והתפתחות העובר. נגיף הפפילומה האנושי (HPV) שנשים נדבקות בו לעיתים קרובות בשל חדירה לתוך החלחולת שלהן עשוי להוביל גם לסרטן. האגודה האמריקאית לסרטן הזהירה כי "קיום יחסי מין אנאליים מגדיל את הסיכון לחלות בסרטן אנאלי ובפרט מעל גיל 30".
1-4-1.jpg

פרק משנה 3.2: יחסי מין אוראליים

מרבית הגברים נוהגים להחדיר את איבר המין הגברי שלהם גם לתוך פיהן של הנשים כדי להגביר את הריגוש כאשר לעיתים קרובות מטרתם היא לחנוק אותן ולגרום להן להקיא. כמו כן עד המאה שעברה לא היו אמצעי מניעה ועל כן לאורך ההיסטוריה בעל פעם שגברים רצו ליהנות מגופן של הנשים אולם לא רצו שכתוצאה הן תלדנה להם צאצאים, הם נהגו לקיים כך יחסי מין עימן. על פי התפיסה מקדמת דנא אין ביזוי גדול יותר מאשר להיחדר על ידי איבר מין הגברי ולהיחדר בפה נחשב למשפיל עוד יותר משום שיחסי המין האלו אינם מתקיימים אפילו פנים מול פנים. הם נתפסו כמלוכלכים ומזוהמים בשל השימוש בפיהן כאיבר מין. הצורה הזו קיימת היום גם בפורנוגרפיה המקוונת והפכה לפופולרית מאוד בתעשייה בשל הביקוש הרב לצפות בנשים מבוזות.

ברומא העתיקה זו הייתה פרקטיקה מובהקת לביזוי נשים שכונתה "אונס אוראלי" (irrumatio) ו-"פה מטונף" (os impurum). בלשנים משערים שמקור הביטוי "irrŭmātio" הוא במילים הלטיניות "irrumare" ו-"rūminis" (גרון וושט) כאשר "ruminate" מתאר בעל חיים שלועס את גירתו, אוכל שכבר בלע וחזר לפיו ללעיסה נוספת. הכוונה הייתה ללעוג להן שהן ברגעים האלו כמו בהמות מעלות גירה משום שתוכן קיבתן עולה חזרה לפיהן בשל רפלקס ההקאה והן נאלצות לבלוע אותו שוב ושוב. בלשנים אחרים משערים שהמקור של הביטוי הוא מהמילים "rūma" או "rūmis", מילים קדומות ל-"עטין" ומכאן שפירושן הוא "לתת חלב" ו-"לתת לינוק". יחסי המין האלו מכונים גם "Fellatio" ו-"fellō" שפירושם המקורי הוא "למצוץ (חלב)". כל ביטויי הלעג האלו נועדו להנמיך את הנשים תוך דימוייהן לגורות שלהם. הרומאים ראו בצורה הזו של יחסי מין כהרבה יותר משפילה ומבישה עבור הנשים אף יותר מאשר להיאנס אנאלית. בשפה המדוברת היום יחסי המין האלו מכונים בין היתר באמצעות הביטוי האלים "זיון פרצוף" (Face Fuck).
1-9-1.jpg
לפה היה תפקיד סמלי מוגדר במיוחד כאיבר נואם ולכוח הדיבור הייתה חשיבות רבה כמו ביוון העתיקה כדי להשתתף בחוגים ציבוריים מרכזיים ועל כן מי שקיים כך יחסי מין עם אישה נחשב למי שהראה לה עד כמה היא נחותה בעיניו ועד כמה דעותיה ומחשבותיה אינן מעוררות בו עניין שהוא למעשה משתמש בפיה שנועד לבטא אותן כנרתיק עבור איבר המין הגברי שלו. ברומה העתיקה זו גם הייתה בדיחה פופולרית בקרב הגברים לדבר על קיום יחסי מין עם נשים באופן הזה כאמצעי להשתיקן. באמצעות יחסי המין האלו הגברים הפגינו את עליונותם ושליטתם בנשים והכנעתן והתרברבו בפער האדיר ביחסי הכוח ביניהם. הם לרוב קיימו כך יחסי מין עם שפחות ופרוצות בשל מעמדן הנחות. ציורי הקיר בבתי המרחץ ובתי הבושת נותרו עדות לכך. הנשים שכך גברים קיימו עימן יחסי מין לעיתים קרובות לא הורשו לשבת בשולחן האוכל משום שהן נחשבו לבעלות פה מטונף. בעתות מלחמה הגברים נהגו לאנוס את פיהן של הנשים שנפלו בשבי כדי לבזות אותן. הפרקטיקה נלקחה היישר מיוון העתיקה זה כונה גם "אונס מצרי" משום שבתקפות מסעות הצלב הממלוכים נהגו לאנוס את פיהן של השבויות הנוצריות כדי לבזות אותן. כמו כן נהוג היה להעניש עבדים ובעלי חוב באמצעות התייחסות אליהם כאל נשים כאשר הפה שלהם שימש כתחליף לנרתיק.

הנשים עשויות להידבק בנגיף הפפילומה האנושי (HPV) המעורב ברוב סוגי סרטן צוואר הרחם וזוהה גם ברקמת סרטן הגרון במחקרים רבים. במחקר שנערך בשנת 2005 בפקולטה לשיניים באוניברסיטת מאלמה עלה כי 36% מהחולות בסרטן נגועות בנגיף הפפילומה לעומת רק 1% מקבוצת הביקורת הבריאה. המסקנה בכתב העת "New England Journal of Medicine" הייתה שנשים שהוכנסו לפיהן עד חמישה איבר מין גבריים שונים היו בסיכון מוכפל לחלות בסרטן הגרון בהשוואה לנשים אחרות, ואילו נשים שהוכנסו לפיהן מעל חמישה היו אף בסיכון מוגבר של 250%. במחקר שנערך בשנת 2007 אף נמצא הקשר בין נשים שהוחדר לפיהן איבר מין גברי ונדבקו בנגיף הפפילומה לסרטן הגרון.
1-2-1.jpg

פרק משנה 3.3: פליטה על פניהן של הנשים
 
במהלך יחסי המין מתקיימים יחסי גומלין בין הנאתם של הגברים להשפלתן של הנשים ועל כן בשיא הנאתם הגברים תאבים לצפות בהן בשיא השפלתן ואחת הדרכים היא לפלוט על מרכז הפנים שלהן, מעשה שנחשב למבזה במיוחד כמו יריקה בפנים. לאחר מכן הם נוהגים להפציר בהן להביט בהם כדי שהם יוכלו ליהנות ממראה פניהן המטונפות. הן מתוארות בלעג בשפה העממית כמי שעברו "טיפול פנים" (Facial). יש כאן היבט אלים וכוחני. הסופרת אנדריאה דבורקין כתבה שגברים נהנים לפלוט על גופן שהרי כך הן מסומנות באופן מוחשי כמי שנמצאות בבעלותם וכדי להראות להן עד כמה הן כנקבות מטונפות בשל מיניותן משום שלאחר קיום יחסי מין עם הגברים הם נותרות עם הלכלוך שלהם. גברים פולטים על פניהן של הנשים לעיתים קרובות גם מבלי לשאול אותן בשל התפיסה שיחסי המין נועדו לספק אותם בעוד הנשים הן האובייקט, בפרט בשל התפיסה הקדומה שהן אינן בנות אדם שעומדות בפני עצמן או בעלות חיים פנימיים משלהן. הנשים עשויות להידבק במחלות מין אם שפיכה נגועה באה במגע עם עור סדוק או ריריות רגישות שלהן כמו עיניים, שפתיים ופה.

הפליטה על פניהן של הנשים מהווה לעיתים קרובות מוטיב מרכזי בסרטים, סרטונים, מגזינים ואתרי האינטרנט הפורנוגרפיים לרוב בשיא הסצנה. השחקנים הגברים פולטים על מרכז פניהן של השחקניות כדי להביא לנראות מקסימלית של השפלתן. לאחר מכן לפני שהסצנות נסגרות, המצלמה לרוב מציגה לצופים את ה-"גמירה" של השחקנים מרוחה על פניהן המובכות של השחקניות מכמה זוויות כעדות להנאה האדירה שהשחקנים הגברים לפני רגע חוו וכראייה לכך שהנשים הן: "זונות מטונפות ומלוכלכות". 
הפרופסור לסוציולוגיה גייל דיינס תיארה את הפליטות על פניהן וגופן של השחקניות כ-"אחד המעשים המבזים ביותר בפורנו" וכי הפליטה על גופה של השחקנית בסיום יחסי המין מטרתה "לסמן אותה כסחורה משומשת", ולהעניק תחושת בעלות עליה. היא ציטטה את השחקן והמפיק הוותיק ביל מרגולד שאמר: "אני רוצה להראות מה שהגברים רוצים לראות: אלימות נגד נשים והכי אלים זו השפרצה בפרצוף שלהן". דיינס הוסיפה שעל פי לפחות חלק מהשיחות בפורומים, ההנאה היא מלצפות בהן סובלות.

הפופולריות הרבה של הסצנות האלו הביאה ליצירת שוק נישה משלהן כמו למשל סדרות שמתמחות בהצגת המעשה הזה. הפסיכולוגית אנה ברידג'ס ועמיתיה ערכו ניתוח תוכן של סרטונים פונוגרפים הטרוסקסואלים רבי מכר שהעלה כי מעל 96% מהם הסתיימו לאחר שהשחקנים פלטו על גופן של השחקניות. כ-62% מהם פלטו על פניהן כאשר פיהן היה האזור הכי נפוץ. הפליטה על פניהן של הנשים בסיום קיום יחסי מין תוארה גם בספרות. האריסטוקרט הצרפתי המרקיז דה-סאד למשל כתב על כך בשנת 1785 ביצירתו "120 הימים של סדום". באחד הקטעים ברומן הוא כתב: "אני מראה להן את הזין שלי ואז מה את חושבת שאני עושה? אני משפריץ לעזאזל בפרצוף שלהן. זו התשוקה שלי ילדתי, אין לי אחרת ואת עומדת לצפות בזה". הסוציולוגים גייל דיינס, רוברט ג'נסן ורוסו הסבירו את הסיבה מדוע הגברים נהנים כל כך לפלוט על הפנים של הנשים בספר: "פורנוגרפיה: ההפקה והצריכה של אי-השוויון". בספר נכתב כי "בפורנוגרפיה הפליטה על האישה היא הפרקטיקה המרכזית שהופכת אותה לזונה. משהו (לא באמת מישהי) שתכליתו העיקרית, אם לא רק, הוא להיות (אובייקט) מיני עבור הגברים".
למטה: הבמאי מורה לשחקנית בסרט פורנוגרפי להביט למצלמה לאחר שהשחקן פלט על פרצופה כדי שהצופים יתענגו על הביזוי שלה. כמעט כל הסצנות נסגרות כאשר המצלמה מציגה את השחקנית כאובייקט לאחר שימוש.
1-7-2.jpg

פרק משנה 3.4: יחסי מין לעיתים קרובות כוללים השפלות רבות נוספות

כאמור גברים נהנים ביחסי המין מסדיזם, כלומר מתחושת העליונות והתעלות על הנשים באותם הרגעים ומהביזוי המוחלט שלהן בעיניהם, ועל כן כדי להגביר את ההנאה שלהם אף יותר, רבים מהם נוהגים תוך כדי גם לבזות אותן בעוד דרכים נוספות, ולמעשה בכל דרך אפשרית. למשל תוך כדי גם לחנוק אותן, למשוך בשערות ראשן, לקשור אותן, להשתין עליהן, להצליף בהן ולהחדיר חפצים לתוך גופן. בתעשיית הפורנו למשל כמעט ולא תמצאו סצנות של יחסי מין רגילים ובטח לא סצנות רומנטיות, אלא בעיקר סצנות שבהן השחקניות הנקבות מושפלות ומבוזות עד שלמעשה השחקנים הזכרים באים על סיפוקם. יש הטוענים כי התעשייה גרמה לגברים להאמין שכך יש להתייחס לנשים אולם כמובן שאין זו אמת כי היצע אינו משפיע על ביקוש אלא ביקוש משפיע על היצע. למשל גם אם מיליארדי מוכרים יצאו מחר לשווקים ויחלו למכור אוויר, לא יהיו להם קונים כי היצע לא באמת משפיע על ביקוש. כלומר התעשייה לא גרמה לגברים ליהנות מהשפלת נשים אלא ההנאה שלהם מהשפלת נשים היא שיצרה את התעשייה.

נשים רבות נהנות להיות תחת שליטה ואף להיות מושפלות ביחסי המין וזה נעשה בהסכמתן המלאה, ועל כן מדוע הקביעה כי הנאתם של הגברים היא סדיסטית? ובכן הנשים האלו נהנות באותם הרגעים כי הן מזוכיסטיות אולם אין זה הופך את הגברים שמבצעים את המעשה ללא סדיסטים. הנה למשל דוגמה של שני בני אדם: הראשון נהנה לחנוק בעוד השני נהנה שחונקים אותו. שניהם הרי ייהנו באותם הרגעים אולם האם הנאתו של האדם שנחנק הופכת את מי שחונק אותו ללא סדיסט? כמובן שלא. הראשון הוא סדיסט ואילו השני הוא מזוכיסט. יחסי מין הם מפגן של כוח ושליטה ועל כן הם עשויים להיות במקרים קיצוניים אלימים מאוד ולהותיר נזק ממשי בגופן של הנשים.

לאחר שלמדנו כי הגברים נהנים לקיים יחסי מין עם נשים ממניעים סדיסטים, נשאל מדוע ככל שהגוף שלהן ובפרט תווי הפנים שלהן סימטריים יותר, ככל שעורן חלק יותר ושיער ראשן זוהר יותר, הם נהנים יותר לחדור לתוך גופן, "לזיין" אותן ו-"לדפוק" אותן? ובכן הסיבה היא שסדיסטית הרבה יותר כיף "להחריב" כביכול משהו שנראה מושלם וטהור. העדפה הזו אף תרמה רבות לברירה הטבעית משום שהתכונות האלו מצביעות לרוב על תכונות גנטיות משובחות, בריאות טובה ופוריות. ועל כן מרבית הגברים בעולם אוהבים את הנשים כמה שיותר צעירות משום שהן נחשבות ליפות יותר ותמימות יותר. כמה צעירות? ובכן לרוב המינימום שמתיר להם החוק והכבוד הפומבי בהתאם לנורמות הנהוגות בחברה שלהם. גברים תמיד נקרעו בין שני רצונות מנוגדים, בין רצונם להשביע את תאוותם האפלה לבין רצונם להגן על בנותיהם. ועל כן נחקקו חוקים במקומות רבים בעולם בפרט לאחרונה הקובעים גילאי מינימום, כדי לדכא את הצד האפל של הגברים. למעשה כמעט כל גבר במדינות המערב למשל, גם נורמטיבי ושומר חוק, יקיים יחסי מין בהתרגשות רבה עם נערה מיד לאחר שהיא הפכה לחוקית, אם רק תהיה לו ההזדמנות. בסרטים הפרונוגרפיים רוב השחקניות הן למעשה נערות וגברים מבוגרים נורמטיביים שצופים בהם מאוננים עליהן, כאשר בקידומים שלהם מתנוססות לרוב כותרות כמו "בקושי 18" כדי לפתות אותם.
למטה קלואי מיאזק בת ה-20 מאברדין בריטניה. ב-3 בנובמבר 2017 היא קיימה יחסי מין עם גבר שפגשה, מארק ברוס בן ה-32. במהלכם ברוס החל לסחוט את צווארה כדי להגביר את הנאתו עד שהוא איבד שליטה וחנק אותה למוות. הוטלו עליו רק שש שנות מאסר מתוך הבנת ההתרגשות שלו באותם הרגעים.
1-6.jpg

פרק משנה 3.5: מדוע נשים נהנות לקיים יחסי מין עם גברים?

להבדיל מהגברים, 
מרבית הנשים בעולם אינן חשות דחף לקיים יחסי מין ביום יום במשך רוב חייהן אלא רק לעיתים ורובן אינן מרגישות כי יחסי המין הם החלק הכי מהותי ומשמעותי בחייהן ואינן גם מזדהות עם הסטנדרט של התרבות המינית. ועל כן גם כאשר נשים מקיימות יחסי מין בהסכמה, הן לעיתים קרובות אינן נהנות והן עושות זאת משתי סיבות: הסיבה הראשונה היא לרצות את בן הזוג שלהן משום שכך מצופה מהן כנשים. נשים רבות לאורך ההיסטוריה אף הסכימו ושאפו לקיים יחסי מין עם גברים שולטים ודומיננטיים שלעיתים אף התעללו בהן משום שהם נחשבו כמי שמציעים להן בתמורה את הפוטנציאל לאיכות החיים הגבוהה ביותר מבחינת בטיחות, הגנה, צאצאים וכבוד. הסיבה השנייה היא שבמשך מאות אלפי שנים זו למעשה הייתה הדרך היחידה להעמיד צאצאים. אישה שרצתה צאצאים הייתה חייבת לאפשר לבעלה לחדור לתוך הגוף שלה, "לזיין אותה" כפי שנוהגים לתאר זאת בשפה העממית. רק בשנת 1978 בוצעה לראשונה הפריה חוץ גופית ועדיין ההליך הזה אפשרי רק בתנאי מעבדה ואינו זמין למרבית הנשים בעולם.

כאשר נשים מקיימות יחסי מין מרצון ולא כדי לרצות, רק אז גם הן נהנות. ועתה נשאלת השאלה מדוע בכלל? כלומר כיצד נשים מסוגלות בכלל ליהנות מכך שגברים חודרים לתוך גופן? מדוע חלקן נהנות שגברים חודרים לתוך החלחולת והגרון שלהן? מדוע חלקן נהנות שגברים פולטים על פרצופן? מדוע חלקן נהנות לבלוע את הפליטה שלהם? מדוע הן למעשה נהנות "להידפק" כפי שנוהגים לתאר זאת בשפה העממית בכל העולם? הרי לכאורה אין בכך היגיון. לקוראים הגברים ההטרוסקסואליים הדומיננטיים שהם הרוב המוחלט בקרב הגברים, שמשיבים "כי יש להן איבר מין נשי!", אנא תדמיינו לרגע שהייתם משכימים מחר בבוקר עם איבר מין נשי בעוד שמוחכם לא השתנה. האם גם אתם הייתם מתחילים ליהנות מכך שגברים חודרים לתוך גופכם ופולטים בתוכם או על פרצופכם? האם גם אתם הייתם מתחילים ליהנות למצוץ לגברים את איבר המין הגברי שלהם ולבלוע את הפליטות שלהם? כמובן שלא. למעשה לא רק שלא הייתם נהנים אלא אף הייתם רואים בכך ביזוי מוחלט. כלומר ההנאה המינית מקורה במוח ולא באיברי המין שלנו.

ובכן הסיבה היא שנשים להבדיל מהגברים נהנות ממזוכיזם. מזוכיזם הוא פאראפיליה, הלך נפש שבו האדם נהנה לסבול כאב והשפלה ולהיות תחת שליטה של אדם אחר, כדי להגיע לסיפוק, גירוי מיני ואורגזמה (השורשים האבולוציוניים לכך יתוארו בחלקה השלישי של המונוגרפיה). כלומר ההנאה של הנשים והגברים בעת קיום יחסי מין היא ההרמוניה בין סדיזם למזוכיזם. כמו כן נשים אינן מתביישות להיות מבוזות ביחסי המין כי הן נולדות למציאות שבה הן נמדדות על יופיין ועדינותן ועל כן זה לא נתפס כפגיעה בייעוד שלהן. גברים לעומת זאת סופגים מלידתם שמצופה מהם להיות "גבריים". הם נמדדים על כוחם, קשיחותם ואומץ לבם, ואם הם לוקים בהם הם נתפסים כפגומים, ועל כן בטח אם אדם זר "יפלוש" עם איבר המין הגברי שלו לתוך גופם, הם יחושו בושה גדולה.
 
פרק 4: התפקיד והמשיכה ביחסי המין

מחקרים שנערכו בעולם מראים כי מעל 90% מהגברים הם הטרוסקסואליים דומיננטיים אולם בשוליים גם בעלי נטיות אחרות. ועל כן אני מציעה לפשט את מורכבותה של הנטייה המינית באמצעות חלוקתה לשני המעגלים הבאים: "התפקיד" ו-"המשיכה". התפקיד הוא הבסיס של הנטייה המינית והוא מגדיר האם האדם הוא סדיסט או מזוכיסט. התפקיד הוא מולד ואינו ניתן לשינוי. המשיכה 
לעומת זאת מגדירה למי אתם נמשכים בין אם אתם סדיסטים או מזוכיסטים. המשיכה היא נרכשת אולם לרוב מושפעת מתפקידנו המולד משום שזה פשוט מסתדר יותר לוגית שהסדיסט הוא החזק והמחוספס בעוד שהמזוכיסט הוא העדין והחלש. המשיכה להבדיל מהתפקיד עשויה להשתנות באופן רצוני בשל חשיפה לקבוצות שונות או בלית ברירה כמו למשל בבתי סוהר. הטבלה הראשונה למטה מדרגת את התפקידים בין 0 ל-6 וקטגוריה נוספת בשם X מוזכרת כדי לתאר א-מיניות (חוסר תשוקה מינית). הטבלה השנייה מדרגת את סוגי המשיכות. השניים הראשונים הן פאראפיליה לגיטימית בעוד היתר הן הפרעות בהגדרתן הפסיכולוגית:
המסקנה היא שעל אף שמרבית הגברים נהנים ביחסי המין מסדיזם ומרבית הנשים נהנות ממזוכיזם, על הספקטרום גם גברים מזוכיסטים ונשים סדיסטיות. מכיוון שהתפקיד להבדיל מהמשיכה הוא מולד ולא בר שינוי, סדיסטים לעולם יישארו סדיסטים, כלומר גבר שנהנה מסדיזם בעת קיום יחסי מין, תמיד ייהנה מסדיזם במשך כל חייו. סדיסטים נהנים מתחושת העליונות ועל כן הם כמעט תמיד פועלים לקיים יחסי מין עם בני אדם שהם משמעותית חלשים יותר. אמחיש את זה באמצעות דוגמה קיצונית ולהבדיל אלף הבדלות: כמעט כל הקורבנות של רוצחים סדרתיים לאורך ההיסטוריה לא היו גברים בוגרים ושריריים אלא נשים צעירות, נערות, נערים, ילדות וילדים קטנים. כמעט תמיד הם בוחרים בחסרי ישע כקורבנות שלהם.

המשיכה להבדיל מהתפקיד היא כאמור נרכשת ועל כן במקומות שבהם נשים אינן נגישות כמו למשל בתי הסוהר, הפושעים מנהיגי הכלא שהם גברים הטרוסקסואליים שלפני כליאתם נמשכו לנשים בלבד, משתמשים באסירים החלשים ביותר והצעירים ביותר כתחליף לנשים, ככל שזה מתאפשר להם. תפקידם כסדיסטים לא השתנה משום שהוא כאמור אינו יכול להשתנות אלא המשיכה בלבד שהם בלית ברירה התאימו אותה. מתוך התפיסה שביחסי המין הגבר הוא שמפגין את עליונותו בעוד האישה מבוזה על ידו, בכל פעם שמנהיגי הכלא מקיימים יחסי מין עם הקורבנות שלהם, הם כמובן תמיד יהיו בתפקיד הגבר והקורבנות שלהם תמיד יהיו בתפקיד האישה. ועל כן ביחסי המין הם אלו שמשתמשים באיבר המין הגברי שלהם בעוד איבר המין הגברי של הקורבנות שלהם כלל אינו מעורב והם למעשה "מעניקים" להם את החלחולת שלהם כדי שידמה עבורם את איבר המין הנשי. בארצות הברית הלשכה הפדרלית דיווחה בשנת 1992 כי בין 9% ל-20% מהאסירים בבתי הסוהר נאנסו או שהותקפו מינית על ידי אסירים אחרים. במחקרים שנערכו בשנים 1982-1996 עלה כי השיעור היה כ-12%-14% וכ-23% בבתי הסוהר באבטחה מיריבת בניו יורק.
1-2.jpg
 
חלק שני - השלכות אפלות

בחלקה הראשון של המונוגרפיה למדנו שהנאתם של הגברים בעת קיום יחסי מין עם נשים היא מתחושת העליונות וההתעלות מעליהן ומהביזוי שלהן, כלומר ההנאה שלהם היא הנאה סדיסטית, ועל כן לא רק שהם אינם זקוקים להסכמה שלהן כדי ליהנות ביחסי המין, האונס שלהן אף עשוי לרגש אותם עוד יותר. למעשה כמעט כל גבר הטרוסקסואלי דומיננטי ייהנה לאנוס אישה. תשימו לב שאין זה אומר שכל אחד מהם יאנוס אישה אלא שכל אחד מהם היה נהנה לאנוס אישה. כלומר גם אלו שאינם אונסים מתוך חמלה למשל, אין זה סותר את זה שהם היו נהנים. הפרופסור זיגמונד פרויד כתב כבר לפני כמאה שנה כי למעשה כמעט כל גבר בעולם מתמודד במהלך חייו עם הדחף לאנוס נשים. תשימו לב שבתגובות לידיעות על מעשי אונס למשל, אנסים כמעט ואינם מואשמים שהם בעלי היצר אלא רק באי שליטה בו. הנאתם של הגברים ביחסי המין היא כה אדירה שרבים אף מוכנים להסתכן בעונשים כבדים ולחדור לתוך גופן של הנשים בניגוד לרצונן רק כדי לחוות את ההנאה הזו ולו למספר דקות. בשל הפערים הפיזיולוגיים והאנטומיה של איבר המין, לאישה בעלת כוח פיזי ממוצע לבנות מינה שנמצאת לבדה עם גבר שחשקה נפשו לאנוס אותה, אין כמעט סיכוי למנוע ממנו להגשים את רצונו ועל כן התופעה היא נרחבת וקיימת מימים ימימה.

ההבדל בין אונס לבין כל תקיפה אחרת הוא שבכל תקיפה אחרת התקיפה עצמה אינה המטרה אלא האמצעי. התוקפים רוצים לנקום, להעניש או להרתיע קורבנות שבעיניהם פגעו בהם או עשויים להפריע להם להשיג מטרה שאינה קשורה לתקיפה עצמה. בעוד שבאונס התוקפים לרוב אינם רוצים לנקום, להעניש או להרתיע את הקורבנות שלהם והם יודעים שהן לא עשו להם דבר והם גם לא רוצים מהן דבר, מלבד ליהנות מהתעללות עצמה. אדם שנשדד יכול למסור לשודדים את ארנקו שבו הם חפצים והם יעזבו אותו לנפשו, בעוד קורבנות אונס אינן יכולות למסור דבר לתוקפים שלהן שיגרום להם לעזוב אותן לנפשן משום שהם חפצים למעשה בגופן. אונס נחשב מקדמת דנא לביזויו הכי גדול של אדם משום שלהבדיל מכל אלימות אחרת, התוקף אינו נאבק באישה אלא הוא למעשה מאונן בתוך הגוף שלה. הוא חודר לתוך האנטומיה שלה כדי לשפשף בתוכה את איבר המין הגברי שלו ולפלוט בתוכה את ההפרשות שלו ללא כל התחשבות ברצונותיה ומחשבותיה. כלומר התוקף אינו מתייחס אליה אפילו כאל יצור חי אלא כאל לא יותר מאשר חתיכת בשר, חפץ לעינוגו וכלי לניקוז הפרשותיו. ועל כן אין זה פלא שאונס נחשב לביזויו הכי גדול של אדם. הביזוי הוא כה אכזרי שמרבית הקורבנות כולל אלו שנאנסו במשך שנים רבות, לוקחות עימן לקבר את הסוד הנורא.

מעשי אונס הם כה נפוצים שמחקרים מעריכים כי מילוני נשים וילדות נאנסות בכל שנה בעולם על ידי בני משפחה, מכרים וזרים כאשר רבות מהן לא נאנסות רק פעם אחת אלא הן נאנסות בשגרה, יום אחר יום. גם במאה ה-21 על פי ההערכות, בכל דקה נאנסות כ-240 נשים וילדות בעולם. כמעט כל האנסים הם גברים וזה לא בשל כוחם הפיזי כי הרי נדיר מאוד שנשים אונסות בני אדם חלשים יותר מהן כמו למשל ילדים. אונס המוני למעשה דוכא בעולם מקדמת דנא ולאורך ההיסטוריה כולה רק היכן שהייתה קיימת רתיעה אמיתית מאכיפה אפקטיבית וענישה משמעותית. אנו נחשף להשלכות המחרידות, מקפיאות הדם והמטלטלות בהיעדר רתיעה בפרקים הבאים: אונס באנרכיות, אונס בנישואים, אונס בזמן מלחמה וזנות בכפייה.
1-5.png
 
פרק 5: אונס באנרכיות (Anarchy Rape)
 
כרבע מיליארד נשים וילדות נאנסות או נעשה ניסיון לאנוס אותן מדי שנה, כך עולה מדוח של ארגון האומות המאוחדות שהופק ממקורות ממשלתיים והקיף 65 מדינות בלבד. הנתונים האלו אינם כוללים וכמובן גם אינם יכולים לכלול מקרי אונס שכלל לא דווחו וגם לא מעשי אונס שאינם מהווים עבירות, כמו למשל אונס בנישואים בחלק מהמדינות בעולם שאינו עבירה. הערכות הן כי כ-90% ממקרי האונס בעולם כלל לא מדווחים והסיבות לכך הן שונות בין מדינה למדינה אולם הן נובעות בעיקר מבושה, פחד מנקמה, נידוי או אשמתן בשל חוקים מקומיים כמו למשל נגד יחסי מין מחוץ לנישואים ואף ספק באכיפת החוק והבאת האנסים לדין.

מכיוון שבאנרכיות אין רתיעה מענישה וגברים חופשיים להשביע את תאוותם בלי לשלם על כך מחיר, מעשי אונס הם מגפה של ממש. נשים ונערות צעירות ששוהות לבדן מחוץ לביתן מסתכנות באונס כמעט ודאי ולעיתים קרובות באונס קבוצתי על ידי חברי כנופיה. במדינות כמו דרום אפריקה, בוטסואנה וניקרגואה, כמעט כל אישה שנייה נאנסה לפחות פעם אחת בחייה. אנסים גם לא צריכים להימלט לאחר האונס והקורבנות עשויות להמשיך לראות ביום יום את הגברים שאנסו אותן משום שאין להן למי להתלונן בשל חוסר תפקוד של הרשויות ואף התעלמותן. באנרכיות קיימת שחיתות בכל הרמות במשטרה ומערכת המשפט ותלונה נגד חברים בארגון פשיעה למשל תסתיים בוודאות גבוהה ברצח המתלוננת.
1-9.jpg

פרק משנה 5.1: דרום אפריקה כדוגמה
 
נתונים על מקרי אונס במדינה לא מתפרסמים בשגרה על ידי המשטרה אלא רק לאחר בקשות מיוחדות של חוקרים ועיתונאים. במחקר של CIET (מידע קהילתי, העצמה ושקיפות) בשנת 1998 שכלל 4,000 נשים ביוהנסבורג נמצא כי כשליש מהן נאנסו בשנה האחרונה. המשטרה מעריכה כי כל 36 שניות נאנסת אישה בעוד שארגונים האחרים במדינה מעריכים כי כל 26 שניות. מעל 40% מהנקבות בדרום אפריקה תיאנסנה במשך חייהן ורק 10% מהמקרים מדווחים והאנסים כמעט ואינם מובאים לדין. על פי הנתונים הרשמיים כ-11% מתושבי דרום אפריקה נגועים בנגיף HIV כאשר אחת מכל ארבע קורבנות נאנסות על ידם. התופעה חושפת את הסדיזם האכזרי משום שהאנסים מדביקים את קורבנותיהם בנגיף קטלני מאוד רק כדי להתענג מספר דקות. מעשי אונס הם כל כך נפוצים עד שבקושי הם מגיעים לחדשות. אונס של תינוקות, ילדות וקשישות מתומצתים לכתבות של עד ארבע שורות בדפים הפנימיים בעיתונים המקומיים. מרבית התקיפות המיניות לא זוכות לתשומת לב ציבורית. בסקר שבו נשאלו קורבנות מדוע הן לא מדווחות למשטרה על האונס שעברו כ-33.3% השיבו שהן חרדות מנקמה מצד האנס או בני משפחתו. 9.6% השיבו כי המשטרה ממילא לא תעזור להן. 9.2% השיבו כי הן לא דיווחו על האונס בשל המבוכה.

הדיווח הנמוך ושיעורי ההרשעה מיוחסים בעיקר לעמדותיהם ודעותיהם הקדומות של גורמי אכיפת החוק וחברי ממשל נוספים בנוסף לחוסר הנגישות לשירותים בעיקר באזורים הכפריים. בנוסף יש שמייחסים את האשמה לתקשורת בדרום אפריקה שחושפת רק מקרים שבהם הקורבנות היו לבנות בנות המעמד הבינוני ומשכילות והן לא נאנסו על ידי בני גילן או בני משפחותיהן. נשים שנאנסות על ידי הבעלים שלהן לא מוגדרות קורבנות בשל התפיסה שבעל לא יכול לאנוס את אשתו שהרי גופה ממילא שייך לו. במחקרים למשל הודתה אחת מכל ארבע נשים שהיא נאנסה על ידי בעלה. הממשלה אף טענה כי אחד הגורמים הוא תרבות הפטריארכיה שנעוצה היטב בתרבות השחורה וכל ניסיון להיאבק בה נתפס כפגיעה במסורת או באידאליים הדרום אפריקאים. 
להלן מספר הקורבנות לפני שנים (מקרים מדווחים בלבד): בשנים 2008-2009 נאנסו 46,647 נשים וילדות. בשנים 2009-2010 נאנסו 48,259 נשים וילדות. בשנים 2010-2011 נאנסו 48,158 נשים וילדות. בשנים 2011-2012 נאנסו 47,069 נשים וילדות. בשנים 2012-2013 נאנסו 48,408 נשים וילדות. בשנים 2013-2014 נאנסו 48,408 נשים וילדות. בשנים 2014-2015 נאנסו 43,195 נשים וילדות. בשנים 2015-2016 נאנסו 42,596 נשים וילדות.
1-7-3.jpg
במחקר המקיף "אונס בדרום אפריקה" משנת 2000 עלה כי 2.1% מהנשים מגיל 16 ומעלה מכל שכבות האוכלוסייה, נאנסו לפחות פעם אחת בין תחילת 1993 למרץ 1998. בסקר "הדמוגרפיה והבריאות בדרום אפריקה" משנת 1998 עלה כי כ-4% מכלל הנשים בגילאי 15-49 במשקי הבית שנדגמו נאנסו. המועצה למחקר רפואי ומשרד הבריאות ערכו סקר עם שיעור דומה. במחקר שנערך בשנת 1997 עלה כי 6.8% מהנשים בפרובינציית מפומלנגה נאנסו, 5% בפרובינציית לימפופו ו-4.5% בפרובינציית הכף המזרחי. במחקר אנונימי למשל שערכה המועצה למחקר רפואי (MRC) בשנת 2009 בקרב 1,738 גברים, בפרובינציות קוואזולו-נטאל ובכף המזרחי עלה שמעל רבע מהם אנסו וכמעט מחציתם יותר מאישה אחת ו-4.95% אנסו או ניסו לאנוס בשנה האחרונה. במחקר בראשות קרן למחקר רפואי במימון ממשלתי בשנת 2010 בקרב 487 גברים בפרובינציית חאוטנג עלה כי 37% מהם אנסו אישה וכמעט 7% מהם השתתפו באונס קבוצתי. מחקר בפרובינציות הכף המערבי העריך כי כ-15% מהגברים אנסו אישה שלא הייתה בת זוגם בשנים 2014-2015. ארגון החדשות IRIN העריך שכחצי מיליון נשים וילדות בדרום אפריקה נאנסות בכל שנה.

מקרב הנערים כ-11% הודו כי הם אלצו מישהי לקיים עימם יחסי מין ובסקר נוסף בקרב 1,500 תלמידי בתי ספר באזור סווטו ביוהנסבורג, כרבע מהנערים שהתראיינו אמרו כי: "Jackrolling" (ביטוי נפוץ מאוד במדינה שפירושו אונס קבוצתי) "היה כיף". סקר שערך CIET בשנת 2007 מצא כי 60% מהנערים בגילאי 10-19 סברו כי זה לגיטימי לאנוס נערה שהם הכירו ו-11% מהם כבר אנסו. במחקר בשנת 2013 בקרב נערים בכיתות ט' ב-46 בתי ספר תיכוניים בערים קייפטאון ופורט אליזבת, עלה כי 17.2% מהם כבר אנסו. יותר ממחצית הנערים שהתראיינו במחקר הזה התעקשו על כך שכאשר נערה אומרת "לא" ליחסי מין, היא למעשה מתכוונת ל-"כן".

אונס קבוצתי נפוץ מאוד בדרום אפריקה. ילדות כבר מגיל קטן מוזהרות לא להסתובב לבדן כדי לא ליפול קורבן ל-"Jackrolling". אחת המטרות של אונס קבוצתי היא הפגנת גבריותו של כל אחד מחברי הכנופיה לעיני חבריו. המועצה למחקר רפואי כתבה כי המטרה הנוספת היא חיזוק הקשר בין החברים בכנופיה כאשר גברים שביומיום מתחרים על נשים, משתפים את אותה אישה. המועצה כתבה כי "אלימות מינית, הטרדה מינית וכפייה מינית בדרום אפריקה, נתפסות באופן נרחב כהתנהגות גברית רגילה". התעללות מינית והטרדות על פי הדיווחים מתרחשות גם בבתי הספר על ידי מורים ותלמידים. נערות מכל שכבות החברה והקבוצות האתניות סופגות אלימות מינית בשגרה בבתי הספר כמו למשל בחדרי הרחצה, בכיתות ריקות ובמעונות ומקרים רבים לא מדווחים. סכנת האלימות המינית בבתי הספר יצרה מחסום לנערות לרכוש השכלה. כתוצאה מכך ההישגים של התלמידות בבתי הספר בדרום אפריקה נפגעים קשות לאחר אירוע של אלימות מינית.
למטה: חנה קורנליוס, בת ה-21. במאי 2017 היא וחברתה נאנסו בעיירה סטלנבוש על ידי קבוצת גברים שצדו נשים אקראיות. לאחר שהם באו על סיפוקם, הם חנקו אותה ורוצצו את הגולגולת שלה עם סלע ענק. גופתה נמצאה מוטלת בסמוך לאתר עבודה.
1-8-1.jpg
במדינה שיעור המקרים הגבוה ביותר של אונס ילדות ותינוקות. קרן הדמעות והמועצה למחקר רפואי דיווחו כי 50% מהילדות עוברות התעללות מינית לפני גיל 18. דוח אחד קבע כי בשנת 2000 התרחשו 21,538 מקרי אונס או ניסיונות אונס של ילדות עד גיל 18 ודוח משנת 2001 מצא כי התרחשו 24,892 מקרי אונס. במחקר של המועצה למחקר רפואי נמצא כי בשנת 2009 כ-15% מהקורבנות היו ילדות מתחת לגיל 12. בשנת 2017 המשטרה דיווחה כי 9% מהקורבנות היו ילדות בנות תשע ומטה. הגידול הגדול ביותר של מקרי אונס היה של ילדות עד גיל שבע וההערכה היא שמספר המקרים הלא מדווחים גדול עד פי 10. דוח של איגוד מקצועי מצא כי כל שלוש דקות נאנסת ילדה בדרום אפריקה. שליש מהם נאנסות על ידי בן משפחה או קרוב משפחה.

מקרים של אונס תינוקות מזוויעים במיוחד. לאחר האונס הן נדרשות לעבור ניתוח שיחזור לנרתיק, הבטן או קנה הנשימה. הנה למשל מספר דוגמאות: בשנת 2001 תינוקת בת 9 חודשים נאנסה וככל הנראה איבדה את הכרתה משום שהכאב היה גדול משהיא יכלה לשאת. באוקטובר 2001, ילדה בת תשעה חודשים בשם טשפאנג נאנסה על ידי גבר שנוא את נגיף הכשל האנושי (HIV) ובסוף נאלצה לעבור ניתוח שחזור נרחב בעיר הבירה קייפטאון. תינוקת נוספת באותו גיל נאנסה על ידי שישה גברים בגילאי 24-66 לאחר שנותרה ללא השגחה על ידי אימה, נערה מתבגרת. ילדה בת 4 מתה לאחר שנאנסה על ידי אביה. פעוטה בת 14 חודשים נאנסה על ידי שני דודים. בפברואר 2002 פעוטה בת 8 חודשים נאנסה על ידי ארבעה גברים. פציעותיה היו כה נרחבות שהיא נדרשה לעבור ניתוח שחזור נרחב. אדית קריאל עובדת סוציאלית בפרובינציית מזרח הכף כתבה שאונסי ילדות הם "לעיתים קרובות קרובי משפחה ואף אביהן או מפרנסיהן".
למטה: נולוטהנדו מסנגו בת ה-9. ביולי 2018 היא נאנסה בפרובינציית מפומלנגה. לאחר מכן היא נרצחה וגופתה הושלכה לתעלה.


פרק 6: אונס בנישואים (Marital Rape)

ובכן בפרק הקודם נחשפה בפנינו מציאות מטלטלת של מעשי אונס המוניים ברחובות על ידי גברים זרים בהיעדר שלטון וחוק. אנשים טועים לחשוב שזה כביכול סוג האונס העיקרי אולם למעשה רוב הקורבנות נאנסות בבתים שלהן על ידי הבעלים שלהן, ולא פעם אחת אלא כל לילה מגיל צעיר, במשך עשרות שנים ובאופן חוקי. האונס הזה מכונה "אונס בנישואים" (Marital rape). אונס בנישואים הוא מקרה שבו גבר מקיים יחסי מין עם אשתו ללא הסכמתה. הצורה הזו של יחסי מין בכפייה היא נרחבת ולא הוכרה בעבר באף מדינה כאונס ועדיין במדינות רבות זה לא זוכה להתייחסות בחוק, וגם אם כן האכיפה קיימת רק במקרים נדירות. התופעה הזו מיוחסת להשקפה המסורתית מקדמת דנא, חוצה התרבויות והדתות, שבעוד הזכרים עסוקים במלחמות הקיום ומביאים לנישואים את כספם, רכושם וכוחם הפיזי ומספקים את ההגנה, נקבות באות לעולם הזה כדי להיות להם לעזר, ועל כן הן בין היתר נולדות עם גוף מענג שנועד למעשה עבורם, כדי לנחם אותם, לגמול להם ולרומם את רוחם בעת מנוחתם, ובאמצעות כך לעודד אותם במלחמות הקיום שלהם. ועל כן חובתן להיות כנועות בכל פעם שהבעלים שלהן באים עליהן ולאפשר להם ליהנות מגופן גם בניגוד לרצונן. התפיסה האוניברסלית מימים ימימה הייתה שהנשים אינן אוטונומיות ועל כן אין להן בכלל זכות לסרב לספק את הבעלים שלהן.

בשל תפיסת יחסי המין כלא סימטריים שבמהלכם הנשים למעשה מבוזות על ידי הגברים, הם נחשבו מבחינה היסטורית אף לריטואל מיד לאחר טקס הנישואים ולאחר מכן בשגרה, שבאמצעותו הם מפגינים את בעלותם, מרותם, כוחם ועליונותם על נשותיהם ואת שליטתם בהן, בעוד שהנשים מוכיחות להם את כניעתן, נאמנותן והתמסרותן אליהם. מאותה הסיבה גברים נהגו לאנוס את נשותיהם גם כדי להעניש אותן בכל פעם שהן המירו את פיהם. זו נחשבה מקדמת דנא לפרקטיקת הענישה המקובלת בנישואים משום שכך הן חוות על בשרן את מקומן ואת עליונותם של הבעלים שלהן. איבר המין הגברי משמש למעשה כלי הענשה ולרוב במקרים האלו האונס הוא ברוטאלי ומשפיל עוד יותר. כמו כן גברים אנסו את נשותיהם גם כדי לעבר אותן בניגוד לרצונן כדי להעמיד צאצאים ועד המאה ה-20 ממילא לא היו גם אמצעי מניעה. גם כיום באזורים רבים לנשים אין אף אמירה האם ייעשה שימוש באמצעי מניעה והחלטות כמו מתי וכיצד יתקיימו יחסי המין, שמורות אך ורק לבעלים שלהן.
1-2-4.jpg
אונס על ידי אדם זר הוא טראומתי מאוד אולם הוא לרוב אירוע בודד, היותו אונס ברורה והקורבן עשוי לא לפגוש יותר את האנס. אונס בנישואים מאידך הוא נדיר שהוא חד פעמי אלא זו התרחשות חוזרת ותכופה ולרוב כחלק מיחסי שליטה הכוללים מכות והשפלות. האישה נאלצת להיכנס מדי לילה למיטה עם הגבר שאונס אותה. ולאחר שהוא אונס אותה, עליה להישאר במיטה ולישון לצידו. התופעה הנרחבת הזו שבה גברים נהנים לאנוס אפילו את נשותיהם חושפת עד כמה הסדיזם ביחסי המין הוא אכזרי וחסר רחמים. האישה אינה יכולה להתלונן בשל תחושת הבושה והאשמה משום שבתרבויות האלו התפיסה היא שאם אישה נאנסה אז הגיע לה. גברים שאונסים את נשותיהם נוהגים שלא להתחשב בבריאותן ולעיתים מדביקים אותן במודע במחלות מין כמו למשל באיידס. במדינות שמדרום לסהרה עם שכיחות גבוהה של המחלה כמו למשל לסוטו, אונס בנישואים הוא אחד הגורמים להתפשטותה. כמו כן מחקרים מראים כי אונס בנישואים הוא לעיתים קרובות ברוטלי הרבה יותר מאשר אונס המבוצע על ידי גבר זר או מכר משום שהוא לעיתים קרובות משמש בנישואים פרקטיקת ענישה. ממחקר שנערך בתשע מדינות באיחוד האירופי עלה כי 25% ממקרי האונס היו בין בני זוג ו-75% מהמקרים היו אלימים יותר.

רוב הנשים שנאנסות על ידי הבעלים שלהן במקומות שזה מותר על פי הדין והמסורת, אינן מתנגדות והן קופאות משום שממילא אין להן לאן להימלט ולמי להתלונן ואין בכוחן להגן על עצמן, ועל כן האונס הוא לרוב שקט. הן מבינות כי על אף שהן מתעבות אותם, כדאי להן מאוד לענג אותם 
ולהשביע את תאוותם, משום שאחרת הן בנוסף תחטופנה גם מכות והאונס שלהן יהיה אלים עוד יותר. בתרבויות רבות נשים שנאנסות בנישואים אינן מקבלות תמיכה אפילו מבני משפחותיהן משום שהתפיסה היא שהנשים ממילא מבוזות ביחסי המין, גם כאשר הם מתקיימים בהסכמה מלאה שלהן, אז מה זה משנה אם הן נאנסות או לא? ועל כן הן נדרשות על ידי בני משפחותיהן להיאנס בשקט על ידי הבעלים שלהן ולא להתלונן כדי שהביזוי שהן עוברות לא ייחשף בפומבי, מה שיוביל לפגיעה בכבודם. כמו כן נשים בתרבויות רבות מחונכות שזה הייעוד שלהן כנקבות בעולם הזה ועל כן הבעלים שלהן זכאים לקיים עימן יחסי מין בכל עת שהם חפצים, ואם הן מסרבות, יש להם את הזכות לאנוס אותן.
למטה: סצנה מתוך סרט. כך נראה לרוב אונס בנישואים באזורים שזה מותר על פי הדין והמסורת.

תת-פרק משנה 6.0.1: סקירתה של התופעה בהיסטוריה

השליטה של הגברים על גופן של נשותיהן הייתה רק חלק משליטה גדולה יותר שהוענקה להם בכל התחומים הנוגעים לחייהן וזה בשל התפיסה כי הנקבות הן רכוש, תחילה רכוש אביהן ועם הנישואים הן הופכות לרכוש הבעלים שלהן. ועל כן מבחינה היסטורית עד מחצית המאה הקודמת, בחלק גדול מהעולם, האונס לא נחשב בכלל לפשע כנגד האישה ולא הייתה כל התייחסות בחוקה לנזק שנגרם לה. כאשר אישה רווקה נאנסה, זה נחשב לפגיעה בכבוד ובמוניטין של בני משפחתה, ולא רק בחקיקה פנים ארצית אלא גם במשפט הבין-לאומי בשל תפיסתן כרכוש. כאשר אישה נשואה נאנסה על ידי גבר זר, זה נחשב כעוולת גנבה (גנבת רכושו של הבעל). כאשר אישה נשואה נאנסה על ידי בעלה, זה נחשב לזכותו שהרי היא רכושו. פירושו של הביטוי "אונס" (Rape, בלטינית: Rapere) הוא לחטוף נקבה באלימות מהבעלים הנוכחיים שלה כדי לאנוס אותה, ועל כן על פי התפיסה הרווחת מקדמת דנא, אין זה הגיוני להאשים גברים באונס נשותיהם משום שהם כבר הבעלים שלהן.
 
המושג אונס נשים בנישואים נתפס למעשה כאוקסימורון משום שהגברים רואים בהסכמתן לספק אותם כמובנת מאליה. ועל כן הם דוחים את עצם הרעיון שזה בכלל אונס והם אינם רואים בכפיית יחסי מין על אישה בעל כורחה כשגויה מבחינה מוסרית. הפרופסורית לסוציולוגיה, קרסטי ילו, כתבה בין היתר בפרולוג של ספרה "הבנת אונס בנישואים בהקשר הגלובלי" כי: "בתרבויות מסוימות, הסכמה היא אפילו לא דבר שאישה יכולה לתת. המשפחות שסידרו את הנישואים מבטיחות את הסכמתה הקבועה". מערכות המשפט כמעט בכל העולם מראשית ההיסטוריה פסקו בהתאם שגופן של נשים נשואות שייך למעשה לבעלים שלהן ועל כן אם הן משתמטות מחובתן הבסיסית להעניק להם אותו, החוק מתיר להם לאנוס אותן משום שהן אינן מותירות להם ברירה. בעיני מערכות המשפט ממילא גם לא היה צורך בשיתוף הפעולה של הנשים משום שיחסי המין ממילא נתפסו כיחסי כוח ושליטה. החוק האמריקאי והאנגלי עד המאה העשרים ראה בזכויותיה של האישה כזכויות שניתנות לה בזכות בעלה ועל כן במקרה שבעל גמלה בליבו החלטה לאנוס את אשתו, לא ניתן להאשימו בכך שהוא פגע בה משום שכאישה אין לה זכויות בפני עצמה.
1-5-2.jpg
בשנת 1707 למשל השופט הראשי של הלורד האנגלי ג'ון הולט, תיאר את מעשיו של גבר המקיים יחסי מין עם אשתו של גבר אחר כ-"פלישה הגבוהה ביותר לרכוש". המשפט האנגלי למשל שהיה מקובל בצפון אמריקה ובקהיליות הבריטיות, פסק כי זו זכותם של הבעלים לאנוס את נשותיהם. נקבע כי נישואים כדין נותנים לגיטימציה לבעל לכפות על אשתו יחסי מין משום שהיא אינה יכולה לבטל את זכויותיו המחייבות. המשפטן לורד אודליה שכיהן כלורד קנצלר של אנגליה למשל במאה ה-16, ציטט את המשפטן הנרי דה ברקטון מהמאה ה-13 כדי לתמוך בהלכה הזו שנגזרת מחוקי המלך אתלסטאן במאה ה-10, שקבעו כי גם אם הגבר אינו נשוי לאישה והיא רק פילגש וגם אם היא אינה טהורה אלא "זונה", הוא רשאי לתפוס אותה בכוח ולאנוס אותה, ועל ההלכה הזו התבסס החוק באנגליה ובאזור ויילס.

ההשקפה שהתירה לגברים לאנוס את נשותיהם בכל פעם שהם חפצים להתענג ולהשביע את תאוותם, הומחשה שוב בשנת 1736 באמצעות חוות דעתו של המשפטן סר מתיו הייל שעמד בראש מערכת המשפט האנגלית, בספר "תולדות תחינות הכתר" (Historia Placitorum Coronæ). הייל פסק כי: "הבעל אינו יכול להיות אשם באונס שביצע בעצמו באשתו החוקית, שכן בהסכמתם ובחוזה ההדדי ויתרה האישה על עצמה לבעלה בעניין הזה והיא אינה רשאית לחזור בה.". כמו כן העיקרון הזה הודגש למשל שוב בשנת 1803 בספר "חיבור טיעוני הכתר" (The History of the Pleas of the Crown) וגם בשנת 1822 בספר "טיעונים וראיות בתיקים פליליים" (Evidence in Criminal Cases).

הוועדה לתיקון החוק הפלילי בשנת 1884 שהתכנסה, דחתה את הרעיון כי יש להרחיב את עבירת האונס גם לאונס בנישואים. בדוח נכתב כי אונס אישה בנישואים לא נכלל משום שנשואים כרוכים בפשרות. "ואם הוא (הבעל) צריך ללכת רחוק יותר ולאלץ אותה לקיים יחסי מין ללא הסכמתה, זה עשוי להעיד על כישלון הקשר הזוגי אולם זה רחוק מלהיות העבירה הייחודית והחמורה שתוארה קודם (אונס נשים מחוץ לנישואים)". ועל כן אין להאשים גברים באונס נשותיהם, גם אם הם היכו אותן כדי לאנוס אותן, אם אין נזק פיזי. נכתב כי "חלקנו סבורים כי על החוק הפלילי להישאר מחוץ למערכות יחסים זוגיות, בפרט מיטת הנישואים". בנוסף לכך, הדתות כמו הנצרות והיהודית תרמו גם לתפיסה שחובתן של הנשים לקיים יחסי מין עם הבעלים שלהן, כדי שהם לא ינאפו ועבור מצוות פרו ורבו.
1-4-2.jpg

תת-פרק משנה 6.0.2: סקירתה של התופעה בהיסטוריה העכשווית 

קשה להעריך את השכיחות של אונס בנישואים ובפרט מחוץ לעולם המערבי משום שהדיון על מין בתרבויות רבות הוא טאבו. התפיסה של הסכמה אינה מובנת במקומות רבים בעולם ובפרט בקרב נשים צעירות שלרוב אינן מודעות שיש להן בכלל זכויות. בשנת 1994 פרסמה קרימינולוגית בכירה במכון האוסטרלי לקרימינולוגיה, פטרישיה איסטיל, תוצאות של סקר בקרב קורבנות אונס במטרה להבין כמה מסך המקרים היו אונס בנישואים. מהסקר הזה עלה כי 10.4% מהן נאנסו על ידי הבעלים שלהן. בשנת 1999 ערך ארגון הבריאות העולמי מחקר על אלימות נגד נשים. בטג'יקיסטן למשל נסקרו 900 נשים מעל גיל 14 בשלוש מחוזות ועלה כי 47% מהנשים הנשואות נאנסו על ידי הבעלים שלהן. בטורקיה למשל 35.6% מהנשים הנשואות נאנסו על ידי הבעלים שלהן ו-16.2% מהן נאנסו לעיתים קרובות.

במדינות שנחקקו חוקים נגד אונס נשים בנישואים, ברבות מהן אין אף אכיפה בשל התפיסה שהן כפופות לבעלים שלהן, זו הנורמה. ועל כן נשים שנאנסות על ידי הבעלים שלהן במדינות האלו לרוב אינן מתלוננות כי זה ממילא לא יטופל על ידי רשויות אכיפת החוק ומערכות המשפט השונות בשל חוסר רצון להכיר בכך כפשע בכלל אלא במקרים קיצוניים של אונס אלים במיוחד שהביא לפגיעות פיזיות של ממש בגופן. בחלק מהמדינות על אף שנחקקו חוקים נגד אונס נשים בנישואים, ההתייחסות היא שונה. כאשר מקרה כזה מובא למשפט, עדיין בתי המשפט לרוב גוזרים עונשים קצרים יותר בשל התפיסה שאונס בנישואים חמור הרבה פחות מאונס מחוץ לנישואים. 

במדינות המתפתחות נשים רבות מחונכות שזה הייעוד שלהן בעולם הזה ועל כן בעל זכאי לקיים יחסי מין עם אשתו בכל עת ואם היא מסרבת יש לו את הזכות לאנוס אותה. רובן אנאלפביתיות או בעלות השכלה דלה מאוד ותלויות בבעלים שלהן במשך כל חייהן. הן אינן יכולות לעזוב משום שבחלקים רבים בעולם קיימת סטיגמה קשה לגירושים או שאינם אפשריים בשל חוקי גירושים מקשים. ועל כן הן נאלצות לבחור בין להיאנס בשגרה בשקט לבין לחטוף מכות ואז להיאנס או להינטש, מה שיוביל אותן לחיי עוני מחפירים . נשים צעירות מרקעים שונים בדרום אסיה למשל העידו בסקרים שגם כאשר הן חשו אי נוחות ולא רצו לקיים יחסי מין, הן קיבלו את רצון הבעלים שלהן ולא העזו להתנגד בזמן שהן נאנסו מהפחד לחטוף מהם גם מכות.
1-3-1.jpg
ברוב חלקי יבשת אפריקה, אונס נשים בנישואים אינו עבירה פלילית. במספר מדינות החוק מתיר לאנוס אותן עם מספר הגבלות, למשל כאשר הן בהריון מתקדם, מחזור, מיד לאחר הלידה וכאשר הן באֵבֶל על קרוב משפחה שלהן שמת. בדרום סודאן כך לשון מחוק מחריגה אונס של נשים בנישואים: "מגע מיני של זוג נשוי הוא לא אונס כמשמעותו בסעיף הזה". באתיופיה כך לשון החוק מחריגה אונס בנישואים בסעיף 620: "המכריח אישה להיכנע ליחסי מין מחוץ לנישואים, דינו מאסר". באיחוד האמירויות הערביות אונס בנישואים חוקי. בית המשפט בדובאי למשל גזר באוקטובר 2017 על שוטר 6 חודשי מאסר רק משום שהוא אנס את ארוסתו לפני שהפכה לאשתו. השוטר טען שהוא ראה את עצמם כבר כזוג נשוי כאשר הוא אנס אותה. בפקיסטן החוק משנת 1979 על פי עבירות ה-"זינה" באסלאם (Hudud) אסר על גברים לאנוס נשים רק "אם הם לא נשואים".

בתוניסיה עד יוני 2017, סעיף 23 לחוק "כללי ההתנהגות" הורה לנשים "למלא את חובתן הזוגית בהתאם לנוהגים והמנהגים" ולענג ולספק את הבעלים שלהן בכל פעם שהם חפצים. במקרה שאישה סירבה לשתף פעולה ולא מילאה את התפקיד שלה, בעלה היה רשאי על פי החוק לאנוס אותה. בגואטמלה אונס נשים בנישואים נחשב לנורמלי ונקבות מחונכות מגיל צעיר שזה הייעוד שלהן בעולם הזה וזה דרכו של עולם. הפעלת כוח, אלימות וכפייה כלפי הנשים נחשבת לנורמלית לחלוטין ולא רק בבתים אלא אף בקהילה, בשכונה ובחברה בכלל. ועל כן לקורבנות אין למעשה ברירה והן מתרגלות בעל כורחן לראות בכך דרך חיים. בסקר שנערך במאלי למשל, 74% מהנשים השיבו כי זכותו של בעל להפליא באשתו את מכותיו אם היא מסרבת לספק אותו. במחקר שערך ארגון הבריאות העולמי, אישה מבנגלדש שנאנסה העידה כי: "חשבתי שזה טבעי. זו הדרך שבה בעל מתנהג". בלאוס נשים לעיתים קרובות לא מעזות להתנגד בעת שהן נאנסות כדי שהן לא תחטופנה בנוסף גם מכות וממילא אינן יכולות גם להתלונן בשל הסטיגמה החברתית.

באפריקה רואים בגברים כבעלי המשק שמספקים את המזון, המחסה וההגנה ובנשים כמי שתפקידן להשביע את תאוותם המינית בתמורה. בדרום אפריקה רבים רואים באונס נשים בנישואים מעשה לגיטימי. אחת מכל ארבע נשים העידה שבן זוגה התעלל בה מינית. רבות מהפחד אינן מתלוננות ולא מעזות אפילו להתנגד בזמן שהן נאנסות משום שבמדינה הזו בכל שש שעות נרצחת אישה על ידי בעלה או בן זוגה. בניז'ר נשים שנאנסות לעיתים קרובות שותקות בשל הפחד לחטוף מכות או להפוך לחסרות כל ואף מופעל עליהן לחץ לשתוק. באזורים רבים בעולם כמו למשל בוייטנאם מאמינים שזה חובתן של הנשים, לספק את הבעלים שלהן כדי שהם יהיו מאושרים.
1-4-3.jpg
ביפן בתי המשפט מעולם לא הרשיעו גברים שאנסו את נשותיהם אלא רק במקרים שהנישואים התפרקו והם היו פרודים. בלאוס נשים שנאנסות בנישואים לעיתים קרובות אינן מתלוננות בשל סטיגמה חברתית. בליבריה הממשלה אוכפת את החוק באופן חלקי והתופעה ממשיכה להיות נרחבת. במזרח טימור החוק נאכף באופן חלקי. בסנגל הממשלה אוכפת את החוק לעיתים רחוקות. בסרביה הממשלה אוכפת את החוק באופן חלקי. בפפואה גינאה החדשה מערכת המשפט מאפשרת לראשי הכפר לנהל משא ומתן על תשלום פיצוי במקום הענשה. בפקיסטן מאז שנחקק החוק בשנת 2005 שאוסר על גברים לאנוס את נשותיהם, אף מקרה לא הובא בפני בתי המשפט. בקולומביה התופעה של אונס נשים בנישואים ממשיכה להיות נרחבת. קזחסטן: החוק נאכף באופן חלקי בשל חוסר רצון של המשטרה, התביעה ומערכת המשפט לאכוף אותו. בקירגיזסטן החוק נאכף באופן חלקי. המשטרה רואה בדרך כלל באונס נשים בנישואים כעבירה מנהלית ולא פלילית. בקיריבטי עונשי המאסר לגברים שאונסים את נשותיהם קצרים משמעותית מלגברים שאונסים נשים מחוץ לנישואים. בקמבודיה החוק נאכף לעיתים נדירות. בקניה החוק נאכף באופן חלקי. בתאילנד הממשלה אוכפת את החוק באופן חלקי.

בארצות הברית עד אמצע שנות ה-70 החוקים בכל המדינות התירו לגברים לאנוס את נשותיהם על פי המשפט האנגלי המקובל. להשפעה ההיסטורית החזקה של דת הנצרות במדינה גם היה תפקיד שהביא לחקיקה שהתירה לבעלים לאנוס את נשותיהם. הדוקטרינה הזו התבטאה למשל באיגרות של כתבי השליח פאולוס שהסביר כי "לאישה אין סמכות על גופה אולם לבעלה יש". הפסוק התפרש על ידי מנהיגים דתיים כביסוס לכך כי זו זכותם של הגברים לאנוס את נשותיהם אם הן מסרבות לספק אותם. ההגדרה המסורתית לאונס הייתה זכר שקיים יחסי מין בכפייה עם: "נקבה שאינה אשתו". חוק העונשין של מודל משנת 1962 חזר על הפטור מעונש לאונס נשים בנישואים וקבע כך: "זכר שמקיים יחסי מין (בכפייה) עם נקבה שאינה אשתו אשם באונס". באמצע שנות ה-70 המדינות החלו לבטל את הפטור אולם החוק עדיין חייב שבעל ואישה לא יחיו יחד כדי שניתן יהיה להאשימו. מקרה שערער על כך היה המשפט של אורגון נגד ריידאוט (Oregon v. Rideout) בשנת 1978 במדינת אורגון שבו לראשונה גבר הועמד לדין על אונס אשתו. הוא זוכה לאחר שנקבע שזו הייתה זכותו לאנוס אותה אולם זה היווה טריגר למימוש רפורמות.

ההיתר לגברים לאנוס את נשותיהם בוטל בארצות הברית בהדרגה רק במאה הקודמת עד שנת 1993. בדלאוור ההיתר בוטל חלקית בשנת 1974 אולם אונס בנות זוג עדיין טופל בחומרה פחותה מאונס נשים מחוץ לנישואים. במישיגן ההיתר בוטל חלקית בשנת 1974 אולם לגברים עדיין הותר לאנוס את נשותיהם כל עוד הן לא הגישו בקשה לגירושים וחיו בנפרד. בדרום דקוטה ההיתר בוטל בשנת 1975. בנברסקה ההיתר בוטל בשנת 1975. בדרום דקוטה ההיתר בוטל בשנים 1975-1977. באורגון ההיתר בוטל בשנים 1977. בוושינגטון ההיתר בוטל חלקית בשנת 1983. משנת 2013 ניתן להאשים בעל גם באונס מדרגה שלישית. באוקלהומה ההיתר בוטל בשנת 1993. בקרוליינה הצפונית ההיתר בוטל בשנת 1993.
למטה: סצנה מתוך סרט. בעל אונס את אשתו באופן מבזה במיוחד לאחר שהיא לא התנהגה לרוחו, כדי ליהנות ובד בבד להעניש אותה ולהראות לה את מקומה ומה היא עבורו, חור לאיבר המין שלו.

בשנות ה-90 במדינות רבות בארצות הברית, החוקים הבדילו בין 3 סוגי קורבנות: לנשים רווקות שנאנסו הוענקה הגנה מלאה. נשים נשואות בנישואים חריגים (מצב פרידה, קיימת תביעת גירושים ועוד) שנאנסו על ידי הבעלים שלהן ברוב המדינות קיבלו רק הגנה חלקית ואילו נשים נשואות שנאנסו על ידי הבעלים שלהן קיבלו הגנה מוגבלת מאוד רק אם האונס היה אלים במיוחד. בארצות הברית בשנות ה-90 (מלבד ב-17 מדינות) ההתייחסות לאונס נשים בנישואים עדיין היה שונה משמעותית באמצעות עונשים קצרים יותר, העמדה לדין רק כאשר האונס היה אלים ומאיים מאוד ודרישה מהקורבנות להתלונן תוך פרק זמן קצר יותר. במדינת טנסי החוק התיר לגברים לאנוס את נשותיהם כל עוד הם אינם משתמשים בנשק או מאיימים להשתמש בנשק שעשוי להוביל לפציעה חמורה. הצעות לביטול החוק הזה נפלו יותר מעשר פעמים עד שבסוף הצעה עברה והחוק בוטל בשנת 2005. ממחקר בשנת 2003 עלה שעדיין 26 מדינות בארצות הברית העניקו פטור מעונש בצורה כזו או אחרת במקרים של אונס נשים בנישואים. קרוליינה הדרומית נותרה המדינה היחידה שבה שהאונס חייב להיות בעל "אופי גבוה ומחמיר" ועל האישה לדווח תוך 30 יום גם אם הם חיו בנפרד כדי להאשים בעל באונס וגם אז ניתן לגזור עליו עד 10 שנות מאסר ולא 30 שנות מאסר כמו באונס מחוץ לנישואים.

בבוסניה והרצגובינה כך לשון החוק החריגה אונס נשים בנישואים: "מי שכופה בכוח יחסי מין על נקבה מחוץ לנישואים". בהודו חברי הממשלה אף הצהירו שבתרבותם אין להכיר באונס נשים בנישואים כמעשה שאינו לגיטימי. שר הפנים ההודי צ'ודהרי מהריבאי אף הצהיר באפריל 2015 כי הסיבה לכך בהקשר ההודי היא: "אינספור מנהגים, ערכים חברתיים ואמונות דתיות". בהולנד כך לשון החוק החריגה אונס בנישואים: "גבר שכופה באלימות (או באיומים) על אישה לקיים יחסי מין מחוץ לנישואים". בשוויץ רק משנת 2004 החוק התיר להעמיד לדין בעלים שאנסו את נשותיהם גם בהיעדר תלונה כמו בכל עבירת פשע. בסינגפור סעיף 375 לחוק העונשין התיר אונס נשים בנישואים עד ה-1 בינואר 2020 אלא אם הם פרודים, קיים צו גירושים זמני שלא הפך לסופי, קיים הסכם פרידה בכתב או כאשר בית משפט הוציא צו הגנה על האישה שאוסר על בעלה לאנוס אותה. בבריטניה החוק שהתיר לבעלים לאנוס את נשותיהם בוטל על ידי בית הלורדים רק בשנת 1991 אולם עדיין מחוקקים רבים התנגדו להחיל את החוק אחורה כלפי גברים שאנסו את נשותיהם עד שינוי החוק משום שבעת שהם אנסו אותן זה היה חוקי. בתי המשפט בבריטניה עדיין לעיתים גוזרים עונשי מאסר קצרים יותר במקרים של אונס נשים בנישואים.
 
בדנמרק עד שנת 2013 חוק העונשין הפחית את עונשם של אנסים ואף פטר אותם לעיתים אם הם אנסו את הנשים שלהם. רק בשנות התשעים בית הדין הפלילי הבין-לאומי (ICC) הכיר באונס נשים כפשע שבוצע כנגדן, כנגד כבודן, ולא כנגד בני המשפחות שלהן. פרופסור למדעי המדינה באוניברסיטת מלבורן, שילה ג'פריס, כתבה כי במדינות המערב האידיאולוגיות של "המהפכה המינית", הכוללים את התעשייה המסיבית של סקסולוגיה, טיפול מיני וספרות על ייעוץ מיני, אף החמירו עוד יותר את מצבן של הנשים שנאנסו משום שהן נתפסו כאשמות ופגומות בכל פעם שהן הביעו אי רצון להשביע את תאוותם המינית של הבעלים שלהן כפי שמצופה מהן כנשים.
1-28.jpg
להלן השנים שבהן בוטלה הזכות של הגברים לאנוס את נשותיהם בחלק מהמדינות (הפסקאות צבועות בירוק): בשנת 1922 הזכות בוטלה בברית המועצות. בשנת 1932 הזכות בוטלה בפולין. בשנת 1950 הזכות בוטלה בצ'כוסלובקיה. בשנת 1965 הזכות בוטלה בשוודיה. בשנת 1971 הזכות בוטלה בנורווגיה. בשנת 1976 הזכות בוטלה באיטליה. בשנת 1977 הזכות בוטלה בהונגריה וסלובניה. בשנת 1980 הזכות בוטלה בישראל. בשנת 1982 הזכות בוטלה בפורטוגל. בשנת 1983 הזכות בוטלה בקנדה. בשנת 1985 הזכות בוטלה בניו זילנד. בשנת 1989 הזכות בוטלה באוסטריה ובלגיה. בשנת 1990 הזכות בוטלה באוסטרליה ואירלנד. בשנת 1991 הזכות בוטלה בבריטניה והולנד. בשנת 1992 הזכות בוטלה באוסטרליה, ספרד ושוויץ. בשנת 1993 הזכות בוטלה בארצות הברית. בשנת 1994 הזכות בוטלה בלוקסמבורג, פינלנד, צרפת וקפריסין. בשנת 1996 הזכות בוטלה בצפון מקדוניה וקולומביה. בשנת 1997 הזכות בוטלה בהונגריה, גרמניה, הפיליפינים והרפובליקה הדומיניקנית. בשנת 1998 הזכות בוטלה בקרואטיה. בשנת 1999 הזכות בוטלה בצ'ילה. בשנת 2000 הזכות בוטלה בנמיביה. בשנת 2001 הזכות בוטלה בזימבבואה וליכטנשטיין. בשנת 2002 הזכות בוטלה בהונג קונג, וייטנאם, סרביה ופפואה גינאה החדשה. בשנת 2003 הזכות בוטלה בבוסניה והרצגובינה ורומניה. בשנת 2005 הזכות בוטלה בברזיל, הונדורס, טורקיה, מלטה וקמבודיה. בשנת 2006 הזכות בוטלה באיסלנד, יוון, ליבריה, נפאל, פיג'י, פקיסטן וקפריסין.

בשנת 2007 הזכות בוטלה בגאנה, ונצואלה, מאוריציוס, מלזיה, פרו ותאילנד. בשנת 2008 הזכות בוטלה בסאו טומה ופרינסיפה. בשנת 2009 הזכות בוטלה בארגנטינה, גואטמלה, מוזמביק, סורינאם ורואנדה. בשנת 2010 הזכות בוטלה בגיאנה, זמביה, טרינידד וטובגו, לסוטו, מולדובה ומזרח טימור. בשנת 2011 הזכות בוטלה בבנין ומונקו. בשנת 2012 הזכות בוטלה בגרנדה, ניקרגואה, פלאו וסיירה לאון. בשנת 2013 הזכות בוטלה באלבניה, בוליביה, גבון, טונגה, סמואה, פנמה וקוריאה הדרומית. בשנת 2014 הזכות בוטלה בביסאו, גינאה, לאוס וקומורו. בשנת 2015 הזכות בוטלה בבורקינה פאסו וסודן. בשנת 2016 הזכות בוטלה באיי שלמה, בורונדי, ברבדוס, דומיניקה, מאוריציוס, נאורו וסומליה. בשנת 2017 הזכות בוטלה בתוניסיה. בשנת 2018 הזכות בוטלה באסוואטיני. בשנת 2020 הזכות בוטלה בסינגפור.
11.jpg
להלן רשימת המדינות שבהן החוק עדיין מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם נכון לשנת 2022 (הפסקאות צבועות בירוק): באוגנדה הפסיקה מתירה לגברים לאנוס את נשותיהם. הצעות חוק לאסור זאת נפלו בשנים 1970, 2003 ו-2009. באיחוד האמירויות הערביות החוק מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם. באיי בהאמה סעיף 3 לחוק העונשין מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם אלא אם הם פרודים, בהליך גירושים או קיים צו מניעה. באיראן סעיף 221 לחוק העונשין מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם גם אם הן הושאו בכפייה. באלג'יריה חוק המשפחה מחייב אישה לציית לבעלה ולספק אותו עם גופה. אם היא מסרבת החוק מתיר לו לאנוס אותה. באנטיגואה וברבודה החוק שאוסר אונס נשים מדגיש כי הוא חל רק במקרה שגבר אונס "אישה שאינה אשתו". באפגניסטן סעיף 134(2) לחוק המשפחה השיעי קובע כי "חובתה של אישה להיכנע לדחף של בעלה לחוות הנאה מינית". באריתריאה סעיף 307 לחוק העונשין מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם אלא אם הם לא חיים יחד. באתיופיה סעיף 620 לחוק העונשין מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם. בבוטסואנה החוק מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם. בבחריין סעיף 353 לחוק העונשין מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם. בבנגלדש סעיף 375 לחוק העונשין קובע כי לגברים מותר לאנוס את נשותיהם אם הן מעל גיל 13. 

בברבדוס החוק מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם אלא אם הן מחזיקות בצו גירושים, צו פרידה או צו אי-הטרדה מבית משפט. בברוניי סעיף 375 לחוק העונשין מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם אם הן מעל גיל 13. בגינאה החוק מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם. בגינאה המשוונית החוק מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם. בג'יבוטי החוק מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם. בגמביה החוק מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם (אונס נשים בנישואים נחשב מחוץ לתחום השיפוט של המשטרה). בג'מייקה סעיף 5(3) לחוק העונשין מתיר אונס אלא אם הם פרודים, בהליך גירושים, קיים צו מניעה או סובלים ממחלת מין. בדרום סודאן סעיף 247(3) לחוק העונשין מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם. בהאיטי החוק מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם. בהודו סעיף 375 לחוק העונשין מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם אם הם אינם פרודים והן מעל גיל 18 (גיל 15 עד 2017). בהאיים המלדיביים סעיף 17/2014 לחוק העונשין מתיר אונס נשים בנישואים אם אינם פרודים כדין או חולים במחלת מין. ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו החוק מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם. ברפובליקה המרכז-אפריקאית החוק מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם. ברפובליקה העממית של סין החוק מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם. ברפובליקה של קונגו החוק מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם. 
ברשות הפלסטינית סעיף 292(1) לחוק העונשין מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם. בטג'יקיסטן החוק מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם. בטובאלו החוק מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם. בטנזניה סעיף 5 לחוק העונשין (הוראות מיוחדות) קובע כי "לבעלים זכות חוקית לקבל גישה מינית בלתי מוגבלת לנשותיהם". בירדן החוק מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם. בלאוס החוק מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם. בלוב החוק מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם. אונס נשים בנישואים נחשב לעניין פרטי מחוץ לתחום השיפוט של המדינה. במדגסקר החוק מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם. בשנת 2014 הצעת חוק לאיסור אונס נשים בנישואים נפלה בפרלמנט. במיאנמר סעיף 375 לחוק העונשין מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם אם הן מעל גיל 13. במיקרונזיה סעיפים 61(5) ו-5-141(2) לחוק העונשין מתירים לגברים לאנוס את נשותיהם במדינת פונפיי. במלאווי החוק והפסיקה של בית המשפט העליון מתירים לגברים לאנוס את נשותיהם אם הם לא נפרדו כדין. במצרים החוק מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם. החוק מבוסס על פסיקת בית המשפט לעונשין משנת 1928 על פי השריעה. במרוקו החוק מתיר אונס נשים בנישואים. במרץ 2013 שר המשפטים קבע כי: "לא ניתן לשלול מאדם את מה שבצדק שלו". בניגריה סעיף 357 לחוק העונשין מתיר אונס בנישואים בצפון. סעיף ו-282(2) בדרום מתנה זאת בהגעתן לגיל ההתבגרות.

בסוריה סעיף 489(1) לחוק העונשין מתיר לאנוס נשים בנישואים ואנסים מחוץ לנישואים פטורים מעונש אם הושאו לקורבן. בסנט לוסיה סעיף 123(3) לחוק העונשין מתיר אונס בנישואים אם אינם פרודים או קיים צו הגנה מבית דין לענייני משפחה. בסרי לנקה סעיף 363 לחוק העונשין מתיר לבעלים לאנוס את נשותיהם אלא אם הם פרודים כדין. בעומאן סעיף 218(1) לחוק העונשין מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם. בעיראק סעיף 393(1) לחוק העונשין מתיר אונס נשים בנישואים. סעיף 398 קובע כי אנס שנושא את קורבנו פטור מעונש. בערב הסעודית סעיף 374 לחוק העונשין מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם. בצ'אד: החוק מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם. בקוריאה הצפונית החוק מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם. בקמרון הפסיקה קובעת כי לגברים "זכויות משמעתיות" על נשותיהם כולל הזכות לאנוס אותן בכל עת שהם חפצים. בתימן החוק אוסר על נשים לסרב לספק את הבעלים שלהן ומתיר לבעלים שלהן לאנוס אותן במקרה שהן מסרבות.

להלן רשימת המדינות שבהן החוקיות של אונס נשים בנישואים אינה ברורה נכון לשנת 2022
: באינדונזיה סעיף 285 לחוק העונשין אינו אוסר אונס נשים בנישואים אולם זה נחשב לסוג של אלימות כללית במשפחה. באל סלבדור האשמת בעל באונס אשתו כפופה להחלטת שופט. בונואטו החוק אינו אוסר אונס נשים בנישואים אולם ניתן להעמידם לדין על עבירות הקשורות לתקיפה ואלימות במשפחה. בכווית אונס נשים בנישואים אינו נחשב עבירה פלילית אולם מאוגוסט 2020 עבר חוק אלימות במשפחה שעשוי לכלול אונס. בלבנון סעיף 503 לחוק העונשין מתיר אונס בנישואים אולם במאי 2014 נוספו סעיפים המתירים אישומים על איומים ואלימות. במלזיה החוק מתיר אונס נשים בנישואים אולם סעיף 375א לחוק העונשין מספטמבר 2007 מתיר אישום בפגיעה ואיומי מוות. בניז'ר החוק לא אוסר במפורש אונס נשים בנישואים ועל כן הרשויות מעמידות לדין בעלים שאנסו את נשותיהם לעיתים רחוקות. בסומליה החוק מתיר לגברים לאנוס את נשותיהם אולם במאי 2016 אישרה מועצת השרים לתבוע בעלים שאונסים אותן. בפיג'י האשמת בעל באונס אשתו כפופה להחלטת שופט. התופעה ממשיכה להיות נרחבת.

להלן רשימת המדינות שבהן על אף שעבר חוק שאוסר אונס נשים בנישואים, הוא נאכף חלקית נכון לשנת 2022
: באוזבקיסטן: משנת 2017 בתי המשפט לא דנים במקרים של אונס נשים בנישואים. באזרבייג'ן המשטרה אוכפת את החוק באופן חלקי. באיי סיישל הממשלה אוכפת את החוק באופן חלקי. בבולגריה החוק נאכף באופן חלקי. בבוסניה והרצגובינה עם העברת החוק, המשטרה סירבה לראות בכך עבירה חמורה, מה שעיכב את אכיפת החוק. בבורונדי הממשלה אוכפת את החוק באופן חלקי והתופעה של אונס נשים בנישואים ממשיכה להיות נרחבת. בבלארוס החוק נאכף לעיתים נדירות. אונס נשים בנישואים נתפס כסוגייה פרטית ולא פלילית. בגבון החוק נאכף לעיתים נדירות. בגואטמלה הממשלה אוכפת את החוק באופן חלקי. בגינאה ביסאו הממשלה אוכפת את החוק באופן חלקי. בדרום אפריקה: התופעה של אונס נשים בנישואים ממשיכה להיות נרחבת בהונדורס אונס נשים בנישואים לא נחשב פשע אלא רק עוון ועל כן הקורבנות חייבות להתלונן כדי להעמיד בעלים לדין. בונואטו: המשטרה אינה מתערב לעיתים קרובות משום שבעיניה אונס נשים בנישואים הוא עניין פרטי. בזימבבואה החוק נאכף באופן חלקי והתופעה של אונס נשים בנישואים ממשיכה להיות נרחבת. בטוגו החוק לרוב אינו נאכף. בטרינידד וטובגו עונשי המאסר לגברים שאונסים את נשותיהם קצרים משמעותית מלגברים שאונסים נשים מחוץ לנישואים. 

פרק משנה 6.1: נישואים בכפייה (Forced marriage)

מרבית הנשים בעולם מקדמת דנא ולמעשה לאורך ההיסטוריה כולה לא רק שנאנסו על ידי גברים באורח קבע ובאופן חוקי באמצעות מוסד הנישואים, אפילו לא ניתנה להן האפשרות לבחור מי יהיו הגברים שיאנסו אותן מדי לילה במשך כל חייהן משום שמרביתן הושאו בכפייה. המנהג מכונה "נישואים בכפייה" (Forced marriage) והוא היה שכיח מאוד בכל העולם משחר ההיסטוריה עד המאה ה-18. הקורבנות הושאו בכפייה על ידי אביהן, סביהן וקרובי משפחה אחרים באמצעות הטלת אימה ואלימות, ללא כל יכולת להתנגד. סירובן להינשא עשוי לעורר תגובות קיצוניות במשפחתיהן ובקהילה וכאשר רציחתן היא האלטרנטיבה היחידה, אין להן ברירה. הסיבה הראשונה היא התפיסה כי הנשים מבוזות ביחסי המין ועל כן בתרבויות רבות הן מושאות בנישואים שמוסדרים מראש לגברים שנבחרו בפקידה ובוטחים בהם שהם יבזו אותן רק בחדרי חדרים וישמרו על כבודן בפומבי ובכך על כבוד בני משפחותיהן.

הסיבה השנייה היא חיזוק הקשרים עם המשפחה המורחבת והשבט. גופן נחשב למבוקש מאוד ועל כן הן לעיתים הוענקו להם כמתנה. בתרבויות האלו זו נחשבת למחווה גדולה של הגברים להשיא בכפייה בת משפחה לגבר שחפץ בה ולמעשה לאפשר לו לאנוס אותה. ועל כן באמצעות הנישואים האלו מוכחת נאמנותם למשפחה המורחבת והשבט ואמונתם בגבר שיאנוס אותה רק בחדרי חדרים. הסיבה השלישית היא עוני. מכיוון שגופן של הנשים נחשב למבוקש מאוד, בני משפחותיהן משיאים אותן בכפייה תמורה לכסף, סחורה, או סיוע בהגירה. התשלום תמורת גופן אף הוסדר בתרבויות רבות ומנהגים מסורתיים ומכונה "מוהר" (Bride price). בנישואים מהסוג הזה הן נחשבות לסחורה של ממש ועל כן אין להן זכות להיפרד מהבעלים שלמעשה קנו אותן כדי לאנוס אותן. רצונן לקבל גט נתפס כעלבון לגברים שניהלו את המשא ומתן על העסקה וזה עשוי להוביל לרציחתן על חילול כבוד המשפחה.

הסיבה הרביעית היא במקרה שבת המשפחה כבר קיימה יחסי מין, "בוזתה" בעיניהם, בין אם מרצון ובין אם היא נאנסה ובפרט אם היא התעברה. במקרים האלו הן הושאו להם בכפייה משום שבכל התרבויות בהיסטוריה הותר לנשים להיחדר רק על ידי איבר מין גברי אחד במשך כל חייהן כדי לשמור על כבודם של בני משפחותיהן וגם זה בלית ברירה משום שזו הייתה הדרך היחידה להעמיד צאצאים. באזורים מסוימים זה נאסר מפורשות בחוק על הנשים לקיים יחסי מין מלבד עם הבעלים שלהן ובאזורים אחרים האיסור הוא תרבותי. הנישואים האלו מכונים "חתונת רובה ציד" (Shotgun wedding), ביטוי אמריקאי שגם נמצא בשימוש בחלקים אחרים בעולם. הנישואים מתארים מקרה שבו אביה של אישה או ילדה שגילה כי גבר זר קיים יחסי מין עימה (כלומר "ביזה" אותה בעיניו), כפה עליו לשאת אותה באמצעות רובה ציד למשל. בחלק מהמקרים הוא אף לקח אותו למזבח כדי למנוע את בריחתו.
למטה: ציור מהמאה ה-19 של הצייר הרוסי וסילי פוקירב. נערה צעירה מושאת בכפייה לגבר זקן.
אם זה לא אפשרי להשיאה לגבר ש-"ביזה" אותה אז משפחתה במקרים רבים תנסה להשיא אותה בכפייה לגבר אחר במשפחתו המורחבת ומשפחתו מחויבת לשתף פעולה ולספק לה חתן. הפרקטיקה הזו השתרשה כדי "לפצות" את בת המשפחה שלהם משום שבתרבויות רבות אף גבר אחר לא יסכים לשאת אותה משום שהיא כבר אינה בתולה ועל כן נחשבת לסחורה משומשת. הסיבה החמישית היא מותו של גבר נשוי. בתרבויות רבות כדי לשמור על הירושה, הקרקע, הרכוש וה-"סחורה" עצמה (האלמנה) בתוך משפחתו, נהוג להשיא אותה בכפייה לאחד מאחיו. המנהג נפוץ בחלקים מסוימים באפריקה. הנישואים האלו מכונים "ירושת אלמנה" (Widow inheritance), ירושת כלה (Bride inheritance) ו-"נישואי לווירט" (Levirate marriage). הסיבה השישית היא לעלות את המורל בקרב לוחמים בזמן מלחמה. בנות עמם טובות המראה מבניהן, הושאו להם בכפייה. הסיבה השביעית היא לנצל את משאב גופן של שפחות או שבויות מלחמה וכאמצעי לכפות עליהן להשתלב בקהילה ולקבל את גורלן ועל כך התופעה הנרחבת הזו יוקדש פרק בנפרד.

הסיבה השמינית היא לצורך עיבור מספר רב של נשים בו זמנית כדי להביא להתרבות מהירה. פרקטיקה שהייתה נהוגה בידי ממשלות אוטוריטריות כדי להגביר את קצב הילודה של הזכרים שיהפכו ללוחמים כהכנה לקראת מלחמות עתידיות צפויות. המשטר הקמר רוז' בקמבודיה למשל השיא נשים בכפייה באופן שיטתי כדי להגדיל את האוכלוסייה ולהמשיך את המהפכה. לרוב ראש הכפר או מנהיג בכיר בקהילה הודיעו בכל פעם לקבוצת נשים רווקות (לעיתים בין 100 ל-200 נשים) כי הגיע זמנן לממש את הייעוד שלהן כנקבות בעולם הזה וללדת צאצאים למען המהפכה ומסרו להן את הזמן והמקום שבו יתקיים טקס הנישואים. לעיתים קרובות הנשים ראו לראשונה בטקס הנישואים את הגברים שיאנסו אותן כדי לעבר אותן וימשיכו לאנוס אותן ביום יום כבעלים שלהן במשך כל חייהן. אפילו ההורים והמשפחות שלהן לא הורשו לבחור את הבעלים שלהן ואף לא להשתתף בטקס.
1-9-2.jpg

תת-פרק משנה 6.1.1: סקירתה של התופעה בהיסטוריה

באימפריה הרומית הקיסר אוגוסטוס הציג את חקיקת הנישואים "Lex Papia Poppaea" שקבעה שכל נקבה שלא תושא או לא תקיים יחסי מין עם בעלה ותלד צאצאים עד גיל 20, יוטלו עליה עונשים משום שהיא אינה מממשת את הייעוד שלה כנקבה בעולם הזה. במשך אלפי שנים לרבות היום בחלק מהמדינות, רק נישואים דתיים מותרים ובחלק אחר מהמדינות מותרים גם נישואים דתיים. ועל כן לאורך ההיסטוריה נקבות הוכנסו לנישואים תחת חוקים מחמירים שהתייחסו אליהן כאל נחותות והכפיפו אותן לבעלים שלהן. באסלאם למשל, האימאם אחמד אבן נקיב אל-מיסרי שהיה משפטן אסלאמי סוני בולט במאה ה-14 ונפטר בשנת 1368 לספירה, קבע כי נקבות להבדיל מהזכרים ניתן להשיא בכפייה. הוא כתב באוסף המשפטי השאפי שלו "המניות של הגר" כי אבות וסבים רשאים להשיא את בתם ונכדתם בכפייה ללא הסכמתה וגם אדון רשאי להשיא בכפייה את שפחתו ללא הסכמתה.

להלן השנים שבהן בוטלה הזכות של הגברים לשאת נשים בכפייה בחלק מהמדינות כאשר כמעט בכולן הזכות בוטלה רק במאה השנים האחרונות: בשנת 1724 הזכות בוטלה ברוסיה כאשר פיטר הגדול חתם על צו האוסר לשאת נשים בכפייה במדינה. בשנת 1889 הזכות בוטלה ביפן אולם נשים עדיין הושאו בכפייה עד תחילת המאה ה-20. בשנת 1928 הזכות בוטלה בקזחסטן. בשנת 1950 הזכות בוטלה בסין. בשנת 1956 הזכות בוטלה בתוניסיה. בשנת 1959 הזכות בוטלה בעיראק. בשנת 1960 הזכות בוטלה בוייטנאם. בשנת 1991 הזכות בוטלה בלאוס. בשנת 1999 הזכות בוטלה בגאנה. בשנת 2003 הזכות בוטלה בנורבגיה. בשנת 2004 הזכות בוטלה בבנין. בשנת 2005 הזכות בוטלה בגרמניה וערב הסעודית. בשנת 2007 הזכות בוטלה בבלגיה, סיירה לאון ופקיסטן. בשנת 2009 הזכות בוטלה באפגניסטן. בשנת 2011 הזכות בוטלה בסקוטלנד. בשנת 2013 הזכות בוטלה באוסטרליה, שוויץ. בשנת 2014 הזכות בוטלה בבריטניה (ביוני), סקוטלנד (באוקטובר) ושוודיה. בשנת 2015 הזכות בוטלה בקנדה וצפון אירלנד. בשנת 2016 הזכות בוטלה באוזבקיסטן וגמביה. בשנת 2018 הזכות בוטלה במרוקו (חוק חאקאוי).

נשים שהושאו בכפייה מוכות ונאנסות בשיעורים גבוהים אף יותר משום שהנישואים מלכתחילה מתחילים עם תחושת השליטה. הן אינן יכולות לעזוב ואף לא להתלונן משום שנקבות בחברות האלו אינן נחשבות לבנות אדם העומדות בפני עצמן אלא לרכוש של הבעלים שלהן שייעודו לספק את בעליו וללדת את צאצאיו. בחלקים באפריקה הן נחשבות גם לרכוש של בני המשפחה שלו. בתרבויות רבות הן סחורה שהוחלפה בין המשפחות וזה נחשב לעיתים קרובות כעלבון לגברים שניהלו את המשא ומתן עליהן. קורבנות שמעזות לבקש מהבעלים שלהן להיפרד, כלומר מעזות לבקש מהאנסים שלהן להפסיק לאנוס אותן, או מעזות לנסות להימלט מהם, מרגישות על בשרן את נחת זרועם וכתוצאה גם עשויות להירצח בשל חילול כבודם וכבוד בני משפחתם.

הקורבנות אף אינן יכולות לספר לבני משפחותיהן שהן נאנסות משום שהתפיסה בחברות האלו היא שנקבות בין כה וכה מבוזות ביחסי המין, ועל כן מה זה משנה אם זה נעשה בכפייה או לא? גברים לעיתים קרובות מכים בעצמם את בנות משפחתם שמעזות להתלונן ומזהירים אותן כי מוטב להן כמו כל אישה להיאנס בשקט על ידי הבעלים שלהן בחדרי חדרים ואת החרפה הזו להותיר שם. רובן נותרות מבודדות וחסרות השכלה ולעיתים קרובות אנאלפביתיות ועניות ועל כן הן תלויות לחלוטין בבעלים שלהן שאונסים אותן. בכל פעם שהן נאנסות הן לרוב לא נאבקות בהם אלא קופאות מהפחד עד שלמתבונן מהצד האונס נראה כביכול בהסכמה. מכיוון שנשים שהושאו בכפייה נאנסות לעיתים קרובות בשיעורים גבוהים יותר, הן סובלות יותר ממחלות מין ובעיות בפוריות.
למטה: פוג'ה קומארי, נערה הינדית בת 18. היא נורתה למוות על ידי גבר מוסלמי כי סירבה להתאסלם ולהינשא לו.

תת-פרק משנה 6.1.2: סקירתה של התופעה בהיסטוריה העכשווית 

להלן סקירתה של התופעה הנרחבת החל מהמאה ה-20. המנהג של נישואי ילדות עדיין נפוץ מאוד באזורים רבים בעולם ובפרט באזורים באסיה ואפריקה. בחלק מהמדינות שאסרו את המנהג, התופעה עדיין נרחבת משום שהקהילות הדתיות קבעו כי החוקים הדתיים הם העליונים. במדגסקר למשל נישואים כפויים נפוצים. נשים מושאות בכפייה על ידי בני משפחותיהן וחלקן לגברים המבוגרים מהן בהרבה. במלאווי המנהג הנפוץ לשלם מוהר למשפחת הכלה המכונה גם "לובולו" (Lobolo) ממלא תפקיד מרכזי בנישואים בכפייה. במאוריטניה לנישואים האלו שלוש צורות עיקריות: הראשונה היא נישואים בכפייה לבני דודים המכונים "מסלחה" (Maslaha). השנייה היא נישואים בכפייה לגברים עשירים עבור רווח כספי והשלישית "נישואים פוליגמיים" בכפייה לגברים בעלי השפעה. באפגניסטן המנהג של לשאת נשים בכפייה נפוץ מאוד ולאחר מכן זה כמעט בלתי אפשרי עבורן להימלט משום שהתרבות האפגנית אוסרת על נקבות לצאת בכלל מהבית ללא רשות. בשנת 2008 70-80% מהנשים הנשואות הושאו בכפייה בעוד שמחקר אחר הראה כי 59% מהנשים הנשואות הושאו בכפייה. בית המשפט העליון העביר הנחיות בשנים 2010 ו-2011, שקבעו כי יש להאשים בפשע נשים שניסו להימלט מהבעלים שלהן. מדוח של ארגון משמר זכויות האדם עלה כי חצי מהנשים בבתי הכלא הורשעו ב-"פשעים מוסריים", "הימלטות" מהבית וזינא. נשים שמושאות בכפייה במדינה נאנסות לעיתים קרובות על ידי הבעלים שלהן וחלקן מתאבדות כדי להפסיק את הסבל.

בפיליפינים בדומה לקריית הוותיקן, החוק אוסר על נשים להתגרש, ועל כן נכפה עליהן לחיות כל חייהן עם הגבר שאונס אותן. בבריטניה נישואים בכפייה עדיין נפוצים בקהילות מהגרים שהיגרו מדרום אסיה. 37% מפקיסטן, 11% מבנגלדש ו-7% מהודו. בשנת 2008 למשל הערכה הייתה שכ-3,000 נישואים בכפייה נערכים כל שנה כאשר כ-30% מהקורבנות הן מתחת לגיל 18. נישואים בכפייה היו חוקיים. בנובמבר 2013 למשל הוגש לבית המשפט העליון בברמינגהאם תיק על ידי פקידי רשות מקומית על מקרה של נערה בת 14 שהועברה לפקיסטן, ובאיומים כשבועיים לאחר מכן השואה בכפייה לגבר המבוגר ממנה ב-10 שנים. הוא אנס אותה בנישואים ואף עיבר אותה. המשפט הסתיים בכך שהשופט הולמן פסק, כי אין בסמכותו לבטל נישואים בכפייה ועל כן על הנערה שבעת הפסיקה הייתה כבר בת 17, לפתוח בהליכים בעצמה אם ברצונה לבטל אותם כמו כל נישואים אחרים.

בגרמניה על פי המשרד למשפחות, האזרחים הוותיקים, הנשים והנוער, 3,000 קורבנות פנו לעזרה בשנת 2011, וכמעט כולן ממשפחות מהגרים. 83.4% ממשפחות מוסלמיות. רובן סבלו מהתעללות פיזית. 27% אוימו עם נשק או בלעדיו שירצחו אותן. 30% מהקורבנות היו מתחת לגיל 17, 31.8% נולדו במדינה, ואילו 26.4% הגרו מאסיה, 22.2% מטורקיה, 5.6% מאפריקה. בשוודיה התופעה קיימת במספר קהילות. בתי ספר במחוז הדרומי בסקונה מדווחים כי כ-25 נערות מושאות בכפייה מדי שנה. באירופה נישואים בכפייה מתקיימים כיום גם בקרב חלק מהאוכלוסיות הילידות, בפרט בקרב קהילות הצוענים במזרח אירופה. בקנדה נישואים בכפייה מתקיימים בקרב מספר קהילות מהגרים. נשים מושאות בכפייה לגברים שנבחרו עבורן, בניגוד לרצונן. בארצות הברית הורים הטיסו אלפי נערות מאזור ניו-יורק לפקיסטן כדי להשיאן בכפייה. המתנגדות מאוימות ומושאות בכוח. הכנסייה הפונדמנטליסטית של "ישוע המשיח של קדושי אחרון הימים" (FLDS), נחשדה בסחר בקטינות מעבר לקווי המדינה כולל קנדה ומקסיקו כדי להשיאן בכפייה ולאנוס אותן. היא נחשדה גם על ידי המשטרה הרכובה המלכותית של קנדה שסחרה ביותר מ-30 נערות קטינות מקנדה לארצות הברית בין סוף שנות ה-90 לשנת 2006 כדי להכניסן בכפייה לנישואים פוליגמיים.
למטה: סומאיה בגום בת ה-20. היא נרצחה ביוני 2022 על ידי דודה בן ה-53 (בתמונה) לאחר שסירבה להינשא בכפייה. דודה נעץ בה יתד מתכתי ואז השליך את הגופה שלה, "הזבל" כלשונו, לאשפה.

פרק משנה 6.2: נישואי ילדות (Child marriage)

נישואי ילדות הם תופעה נפוצה מקדמת דנא ולאורך ההיסטוריה כולה והן תמיד בכפייה משום שלילדות אין שום יכולת או זכות לסרב. הזכרים מאידך נועדו להיות ראשי המשפחות ונדרשו קודם להיות בעלי תבונה, כוח, כסף ורכוש ועל כן נישאו לרוב בגיל מבוגר. פער הגילאים הוא לרוב מעל 10 שנים כאשר מרבית הנקבות הושאו לפני גיל 15 עם תחילת ההתבגרות שלהן ואף קודם לכן. אונס בנישואי ילדות הוא תופעה נרחבת אף יותר בשל היותן חסרות ישע כתוצאה מפערי הגילאים המתבטאים פיזית ומנטלית. המנהג היה נפוץ מאוד בחברות העתיקות ובימי הביניים באזורים רבים בעולם והוא המשיך להיות נפוץ מאוד עד המאה ה-19. המנהג עדיין נפוץ למדי בפרט במדינות מתפתחות באפריקה, דרום אסיה, דרום מזרח אסיה, מערב אסיה ואמריקה הלטינית. כמו כן גם במדינות בעולם שהמנהג כבר אינו חוקי, המסורות לעיתים עוקפות חקיקות ותחומי שיפוט רבים והן מעודדות אותו.
 
סידור וקיום של נישואי ילדות היו זכויותיהם הבלתי מעורערות של אבות או האפוטרופוסים שלהן ונחשבו למעשה לעסקה שנכרתה בינם לבין הבעלים המיועדים שלהן. לעיתים הם אף קבעו מראש מיהם יהיו ונחתם חוזה נישואים עימם כאשר הן עדיין ילדות קטנות. הם השיאו אותן בכפייה בגילאים צעירים מאוד. למנהג הנרחב הזה למעשה קיימות מספר סיבות עיקריות: הסיבה הראשונה היא התפיסה ההיסטורית חוצה התרבויות והדתות שהעולם הזה נברא למעשה עבור הגברים שעסוקים במלחמת הקיום, בעוד היעוד של הנקבות בעולם הזה הוא לענג אותם במנוחתם ולשמש אינקובטור לצאצאים שלהם ומכיוון שהוא יכול לשרת רק גברים מחוץ למשפחה, הן נחשבות מרגע לידתן ל-"רכוש הזולת" שחייב לעבור אליו בהקדם. מתוך התפיסה הזו ילדות הושאו בסוג של עסקאות חליפין. גברים העניקו את בנותיהם וקיבלו את בנותיהם של גברים אחרים, תוך כמובן שמירה על קודי הכבוד של הגברים: מותר לאנוס אותן רק בחדרי חדרים כדי שהביזוי שלהן יהיה מול עיניהם בלבד.

הסיבה השנייה היא הישרדות כלכלית. גברים העניקו את בנותיהם בתמורה לכסף, רכוש, עסקאות קרקע ומחיקת חובות וככל שהגוף שלהן צעיר יותר, כך המחיר שמוצע עליהן גבוה יותר ועל כן אבות העדיפו להשיא את בנותיהם מוקדם ככל הניתן. התופעה של נישואי ילדות אף התרחבה כאשר העוני התגבר בזמן מלחמות, רעב או מגיפות. אבות מכרו את בנותיהם כדי לשרוד. למנהג הזה רווח כלכלי כפול משום שנקבות גם נחשבות לנטל כלכלי בשל אי יכולתן לעבוד בעבודות כפיים ובכלל מחוץ לבית. הנישואים במקרים האלו מכונים "נישואי כסף" (Money marriage) והילדה שמשמשת הקורבן "רעיית כסף" (Money wife). המנהג עדיין נפוץ באזור בצ'בה בדרום ניגריה במדינת קרוס ריבר, שם ילדות אפילו בנות שלוש מושאות באמצעות הפרקטיקה הזו.
למטה: נגהמה בת ה-6 מאפגניסטן. אביה טאג' מוחמד נטל הלוואה של 2,500 דולר כדי לשלם את חשבונות המשפחה. הוא לא עמד בהחזרי ההלוואה וכדי שלא יהרגו אותו, הוא הסכים להשיא אותה בגיל 6 לבנו של מלווה הכספים בן ה-19.
1-12.jpg
הסיבה השלישית היא השאתן לגברים בתוך החמולה או לשכנים במטרה להעמיק את היחסים בין המשפחות וליישב סכסוכים. הסיבה הרביעית היא החשש התמידי של אבות שבנותיהם תיאנסנה על ידי גברים זרים, מה שיוביל לרמיסת הכבוד והמוניטין של בני משפחותיהן ועל כן אבות העדיפו להשיא אותן כבר בילדותן לגברים שנבחרו בקפידה כדי שהם ישלטו בהן ויגנו עליהן. בכך הם אומנם דנים אותן להיאנס מגיל צעיר אולם הם לפחות מבטיחים שרק גבר אחד יאנוס אותן בחייהן ורק בחדרי חדרים. הסיבה החמישית היא מלחמות. אבות נהגו במלחמות להעניק את בנותיהן הצעירות לחברי מיליציות וחיילים כדי שיגנו עליהן תמורת גופן. על כך נעסוק בין היתר בהרחבה בפרק הבא.

הסיבה השישית היא המנהג העתיק המחייב את משפחת הכלה לשלם נדוניה לחתן, על כך שעליו להתחיל לפרנס ולהגן עליה. המנהג הזה נמשך בחלקים בעולם בפרט בתת היבשת ההודית ואזורים כפריים. התשלום הוא אתגר כלכלי למשפחות רבות. ועל כן בתקופות של רדיפה אבות נהגו להשיא את בנותיהם מוקדם ככל הניתן לפני שהרכוש והחסכונות יתפסו על ידי השלטונות. ההיסטוריון שלמה דב גויטיין כתב שיהודי אירופה נהגו להשיא את בנותיהם מוקדם לאחר שהם אספו את סכום הנדוניה הצפוי. נישואי ילדות בקרב הקהילות היהודיות הספרדיות היו תכופים יותר מהמאה ה-10 עד המאה ה-13 ובפרט בספרד המוסלמית. המנהג של נישואי ילדות לגברים מבוגרים בקרב הקהילה היהודית אף התעצם לאחר שהיא גורשה מספרד והתיישבה מחדש באימפריה העות'מאנית. נישואי ילדות בקרב יהודי מזרח ספרד נמשכו למעשה עד המאה ה-18 באזורים של הרוב האסלאמי.
למטה: ילדה מושאת בכפייה לגבר בנפאל בשנת 2015.
לאחר טקס הנישואים הילדות מנותקות מהמשפחה והחברים שלהן ומועברות לבית הבעלים שלהן שנמצאים לרוב בכפרים ואזורים אחרים. הנקבות בחברות האלו נחשבות ללא יותר מאשר גוף שאחד מייעודיו העיקרים בעולם הזה הוא לענג את בעליו ועל כן הן נאנסות כבר באותו הלילה בליל הכלולות. אין כל סימטריה ברגעים האלו, בין למשל גברים בני 30 או 40 לילדות בנות 12 או 14. הם למעשה מאוננים בתוך הגוף שלהן. בשל גילן הן חסרות ישע לחלוטין ואינן יכולות להסכים או לסרב ובטח לא להתנגד להם והן נתונות לחלוטין רק לרחמים שלהם. הילדות הצעירות אף לא יודעות מה הם יחסי מין ולא מבינות מדוע הבעלים שלהן נהנים כל כך להכאיב להן, וכך באבחה אחת באמצע ילדותן נגלה להן במלוא עוצמתה אכזריותם של בני האדם, והטראומה שלהן היא בלתי נמנעת. הסדיזם הוא בל יתואר. ברגעים האלו הם למעשה מחריבים את גופן ואת נפשן באופן בלתי הפיך, רק כדי ליהנות מספר דקות.

הבעלים שלהן לא מרפים מהן ולא מוותרים על ההנאה לפלוט בתוך גופן על אף שהם יודעים כי הם בכך דנים אותן לחודשים ארוכים של סבל שבסופם הן עשויות אף למות כתוצאה מסיבוכים בזמן הלידה. מכיוון שהאגן ותעלת הלידה שלהן קטנים ואינם מפותחים במלואם, העוברים לרוב נתקעים ועשויה להיווצר פיסטולה הריונית שהיא מצב שבו נוצר חור בתעלת הלידה במהלך הלידה בין הנרתיק לפי הטבעת, השופכן או שלפוחית השתן. ילדות ונערות מתחת לגיל 15 נמצאות בסיכון של 88% לפתח פיסטולה. נערות בנות 15-18 בסיכון של 25% לפתח פיסטולה. כתוצאה מכך הן סובלות מבריחת שתן או צואה המובילה לסיבוכים, זיהומים, כאב, נכות קבועה, בושה ולעיתים גם לנידוי מהקהילה. סיבוכי הריון ולידה הם הסיבה העיקרית למוות של ילדות ונערות מתחת לגיל 19 במדינות מתפתחות. לילדות מתחת לגיל 15 סיכון גבוה פי 5-7 למות. לנערות בנות 15-19 סיכון גבוה פי-2 למות בהריון ובלידה מאשר נשים בוגרות בשנות ה-20 לחייהן. הן בסיכון משמעותי גדול יותר להידבק במחלות מין כולל בנגיף הכשל החיסוני האנושי (HIV) משום שהנרתיק שלהן מכיל פחות שכבות של תאי אפיתל המגנים מזיהומים לעומת השכבות המרובות של תאי אפיתל שמצויים בנרתיק של נשים בוגרות. הן גם בסיכון גבוה ללקוט בזיהומים, מחלות מין, סרטן צוואר הרחם ומלריה ביחס לבנות גילן ונשים שנישאו בשנות ה-20 לחייהן.
למטה: רואן בת ה-8 מתימן. ב-8 בספטמבר 2013 היא הושאה בכפייה לגבר בן 40. מספר שעות לאחר מכן בליל הכלולות היא דיממה למוות ומתה לאחר שבעלה אנס אותה לראשונה וקרע את הנרתיק שלה.
1-9.jpg
בחברות האלו בעוד שהזכרים נחשבים לבעלי האינטליגנציה ולבעלי התבונה, הנקבות נחשבות למעשה כלא יותר מאשר גוף, שנועד לענג ולהשביע את הבעלים שלהן, לשמש אינקובטור לעוברים שלהם וללדת את הצאצאים שלהם. מצופה מהן ללדת כמה שיותר זכרים ובמרווחים קצרים, כך שמרבית תקופת הפוריות שלהן הן מעוברות. ועל כן מיד לאחר שהן מושאות הן מוצאות מבתי הספר בשל האמונות במשפחות ובקהילות לפיהן הקצאות משאבים לחינוך שלהן מיותרות משום שהן ממילא מספקות את כל הצרכים של הבעלים שלהן עם הגוף שלהן ועל כן אינן זקוקות כמו הזכרים למוח מפותח. רובן נותרות אנאלפביתיות, נבערות, חסרות השכלה, עניות ומבודדות והן תלויות באופן מוחלט בבעלים שלהן במשך כל חייהן. מחקרים מראים שככל שהן מושאות בגיל צעיר יותר ובפרט מתחת לגיל 15, הן בסבירות גבוהה יותר לחוות אלימות בנישואים. הסיבה לכך היא שבשל גילן הצעיר הן חסרות ישע לחלוטין ואין להן שום יכולת פיזית או מנטלית לנסות אפילו להגן על עצמן.
 
בכל פעם שהבעלים שלהן אונסים אותן, הן לא מסוגלות אפילו לבקש שישתמשו לפחות באמצעי מניעה משום שהן אינן יודעות מה הם אמצעי מניעה ובעבר הם גם לא היו קיימים, ועל כן אין להן שום השפעה על תכנון המשפחה על אף שגופן נושא בעול. בזמן שהן נאנסות מרביתן אינן מתנגדות ואף קופאות כדי לא לחטוף גם מכות וכדי לא להינטש חסרות כל לחיי עוני מחפירים. הן מתגוררות עם המשפחה של הבעל שגם מחנכת אותן מגיל צעיר שכנקבות עליהן להיות כנועות לרצון הבעל ובני משפחתו. בחברות האלו בשל היותן גם נקבות וגם צעירות הן נחשבות לבעלות המעמד הנחות ביותר במשפחות והן מצוות לציית לכולם. אם הן תנסנה להימלט מהבעלים שלהן שאונסים אותן, הן עשויות לשלם מחיר כבד מאוד ואף להוביל לפגיעה גם במשפחותיהן. בשלב מכונן בחייהן בעת שמתפתחת אישיותן, הן חוטפות מכות ונאנסות בשגרה ובנוסף מוחזקות בבידוד חברתי וסובלות מהתעללות רגשית ומאפליה קשה בתוך ביתם של הבעלים שלהן, ובכך הן חוות ביום יום על גופן את אכזריותם של בני האדם. היחסים ביניהם הם יחסים של כוח ושליטה, והן מתמודדות עם אלימות קשה ומסכנת חיים בשיעורים גבוהים ונאנסות בשגרה. זה מוביל להשלכות חמורות והרסניות על בריאות הנפש שלהן ולאומללות והן סובלות מדיכאון וממחשבות אובדניות כל חייהן.
למטה: ילדה כורעת במורא ופחד לרגלי בעלה בראג'סטאן בהודו.
1-3-2.png

תת-פרק משנה 6.2.1: סקירתה של התופעה בהיסטוריה

באסלאם על פי המשפט הקלאסי אין גיל מינימום אולם מותר לשאת ילדות רק מהרגע שגופן כבר ניתן לחדירה ולעיבור. על פי האסכולה הג'עפרית השיעית, גברים רשאים לשאת ילדות מגיל 9 ולהתחיל לאנוס אותן כבר מליל הכלולות ללא הגבלה. על פי האסכולה החנפית הסונית מאידך, גברים רשאים לשאת ילדות מגיל 9 אולם רק לאחר שגופן ניתן כבר לחדירה ועיבור. על פי האסכולה השאפעית והחנבלית של תורת המשפט האסלאמית הקלאסית, גברים רשאים לשאת נערות החל מגיל 15. בתי הספר לפסיקה האסלאמית (מד'הב) פסקו שגברים רשאים לשאת ילדות מהרגע שהן מקבלות את הוסת הראשונה שלהן. על פי המתואר באוספים של החדית' הנחשבים לאותנטיים על ידי המוסלמים, הנביא מוחמד נשא את עאישה (אשתו השלישית) כאשר היא הייתה ילדה בת 6 בלבד והוא "מימש את הנישואים" (כלומר אנס אותה לראשונה) כאשר היא הייתה כבת 9 בלבד.

בנצרות הכנסייה הקתולית אימצה את החוק הרומי והתירה לגברים על פי המשפט הקאנוני משנת 380 עד שנת 1971 לשאת ילדות החל מגיל 12 בעוד הזכרים לעומת זאת במשך כל התקופה הזו הורשו להינשא רק בגיל מבוגר יותר. טקסטים הינדואיזם העוסקים בחוק והתנהגות (Dharmaśāstra) הציבו למעשה הגבלה זהה וטקסטים מסוימים אף התירו לגברים לשאת ילדות קטנות יותר. במאה ה-12 המשפט הקאנוני "גרטיאן" (Gratian) גם התיר לשאת ילדות מגיל 12 בעוד שזכרים הורשו להינשא רק מאוחר יותר. על פי האנציקלופדיה הקתולית משנת 1907, מרים אימו של ישו למשל התארסה ליוסף בעת שהיא הייתה כבת 12-14 שנים. הכנסייה של אנגליה לאחר שהתנתקה מהכנסייה הקתולית, אימצה את החוקים האלו והכניסה אותם למשפט האזרחי האנגלי. הקוד 1917 משנת 1917 בחוק הקאנוני התיר לגברים לשאת נערות מגיל 14. קוד 1083 משנת 1983 אשרר שוב את החוק. החוק הסקוטי עד שנת 1929 אימץ את החוק הרומי והתיר לשאת ילדות מגיל 12 בעוד הזכרים הורשו להינשא רק בגיל מבוגר יותר.

ביהדות הרבנית הותר לשאת ילדות כבר מגיל 12 ויום כנזכר בסדר נשים מסכת קידושין 41 א' ו-ב' בספרי המשנה העתיקים בתלמוד שלוקטו משנת 536 לפני הספירה עד שנת 70 לספירה ונכתבו במאה ה-3 לספירה. על פי ההלכה הגיל הוא 12 וחצי. הבעלים יכלו לקיים עימן יחסי מין לאחר טקס הנישואים. הם היו לרוב גברים בוגרים והן ילדות ועל כן הן למעשה נאנסו. החוקרת דוקטור רות למדן כתבה כי: "ההתייחסויות הרבות לנישואי ילדות בספרות במאה ה-16, על פי מאגר היהדות הממוחשב ומקורות אחרים, מלמדות שהם היו כה נפוצים שהם היו למעשה הנורמה. ילדה בת 12.5 כבר נחשבה לבוגרת מכל הבחינות". הפרופסור מרדכי עקיבא פרידמן כתב כי: "סידור וקיום נישואי ילדה היו זכויותיו הבלתי מעורערת של אביה בישראל הקדומה". הרמב"ם קבע בתלמוד משנה ותורה שנערך בשנים 1180-1170 לפני הספירה שבמקרים חריגים ניתן להשיא ילדות מגיל 3 והדגיש בפרק ג' (פסוק יט) כי: "לאב אפשרות לקדש את בתו לכל מי שחפץ בה בהיותה קטינה או בהיותה עלמה". בימי הביניים בכל העולם היהודי נהוג היה להשיא ילדות סביב גיל ההתבגרות, כלומר בגילאים 10-17. בתקופה הפוסט-קלאסית ילדה מגיל עד 12 ויום כונתה "הקטנה" והייתה כפופה לסמכות אביה שיכל היה להשיא אותה בכפייה בניגוד לרצונה. במקרים שהפכה ליתומה מאב אז הסמכות הועברה לאימא שלה או אחיה.
למטה: טהאני עם בעלה מאג'ד בפקיסטן. בגיל 6 הוריה השיאו אותה בכפייה לגבר בן 25.
1-10-1.jpg
בדת הבהאית נכתב בספר הקודש המרכזי שמכונה "אל-כתאב אל-אקדס" כי הגברים רשאים לשאת נערות החל מגיל 15. במסו-אמריקה דיני המשפחה של החברה האצטקית התירו להשיא נקבות החל מגיל 15 בעוד שהזכרים הורשו להינשא רק בגיל מבוגר יותר. ביוון העתיקה ילדות הושאו לגברים בגילאים מוקדמים ומיד לאחר מכן כבר מליל הכלולות החלו להיאנס על ידם והפכו לאימהות כבר בגילאי העשרה. ברומא העתיקה ובאימפריה הרומית, המשפט התיר לגברים לשאת ילדות החל מגיל 12 בעוד הזכרים הורשו להינשא רק בגיל מבוגר יותר. אבות אף היו רשאים לחתום על הסכם נישואים שכבר קבע מראש מי יהיו הבעלים של בנותיהם כאשר הן עוד ילדות קטנות.

ביוון בעת העתיקה הקלאסית המנהג של נישואי ילדות גם היה נפוץ מאוד כאשר נקבות כבר בגילאי 14 עד 16 הושאו לגברים. ברומא העתיקה ובאימפריה הרומית המשפט התיר לגברים לשאת נערות מגיל 12 בעוד הזכרים הורשו להינשא בגיל מאוחר יותר. אבות אף היו רשאים לחתום על הסכם נישואים שכבר קבע מראש מי יהיו הבעלים של בנותיהם כאשר הן עוד ילדות קטנות. 43% מהנקבות הפגניות למשל הושאו כבר בגילאים 12 עד 15 ו- 42% מהנקבות הנוצריות למשל הושאו בגילאים 15 עד 18. בימי הביניים לפי החוקים האזרחיים האנגלים שנגזרו מהחוקים הרומיים, הותר לגברים לשאת ילדות ונערות לפני גיל 16. משנת 1275 הגיל שוב הורד לגיל 12 או 14 (תלוי בפרשנות של המקורות) בעוד הזכרים הורשו להינשא רק בגיל מבוגר יותר. המשפט האנגלי המקובל היה למעשה הראשון במערב אירופה שקבע לראשונה חוקים סטטוטוריים וגיל מינימום לנישואים.

בסין האימפריאלית נישואי ילדות היו למעשה הנורמה. במזרח אירופה בימי הביניים המסורות הסלאביות הפטרילוקאליות והאוניברסאליות של נישואים מוקדמים לנקבות התמשכו, לרוב בגילאים 13-15 מרגע שהן קיבלו את הוסת הראשונה. כמו כן מותר ונהוג היה להשיא אותן גם לבני הדודים שלהן. ברוסיה לפני 1830 הותר להשיא נערות מגיל 13 כדי להבטיח שרק הבעלים שלהן יקיימו עימן יחסי מין. זכרים הורשו להינשא רק בגיל מבוגר יותר. בפלסטין במאה ה-19 ילדות הושאו לגברים ועדויות מצביעות על כך שלעיתים הם החלו להיאנס על ידי הבעלים שלהן לפני שהייתה להן אפילו וסת. במצרים כתב אדוארד ויליאם ליין שהיה בלשן אנגלי ידוע כי בשנות ה-30 במאה ה-19, שמעט נערות נותרו רווקות עד גיל 16. בצרפת עד המהפכה הצרפתית החוקה התירה לשאת ילדות מגיל 12. חקיקה מהפכנית בשנת 1792 העלתה את הגיל ל-13. בשנת 1804 בהתאם לקוד נפוליאון הועלה הגיל ל-15. מאידך בכל התקופות האלו הזכרים הורשו להינשא רק בגיל מבוגר יותר. האימפריה העות'מאנית בשנת 1917 קבעה בקודיפיקציה של דיני המשפחה האסלאמיים כי מותר לשאת ילדות מגיל 9 אם הוכח בבית המשפט שגופן ניתן כבר לעיבור. מאידך גיל המינימום של הזכרים היה כמובן מבוגר יותר. במהלך המאה ה-20, רוב המדינות במזרח התיכון אמצו את הקודיפיקציה של האימפריה העות'מאנית בקביעת גיל המינימום.
למטה: נורנהא בת ה-14 ממשפחה ענייה בכפר קליה בבנגלדש. ב-20 בספטמבר 2017 היא הושאה בכפייה לגבר העשיר בתמונה בן ה-35 ששמו רג'יב חאן. הוא אנס אותה בשגרה על אף שדיממה מהלילה הראשון עד שהיא מתה ב-25 באוקטובר 2020.
1-8.png
להלן דוגמאות לילדות ונערות צעירות שהוענקו לגברים ממעמד האצולה לאורך ההיסטוריה במזרח התיכון: כ-600 שנה לפני הספירה עאישה בת ה-7 הושאה לנביא האסלאם מוחמד בן ה-51 שהחל לאנוס אותה מגיל 9. בשנת 1750 דרג'אן דדיאני בת ה-12 הושאה להרקליוס השני מגאורגיה בן ה-30. בשנת 1844 פרסטו קאדין בת ה-14 הושאה לאבדילמג'יט הראשון בן ה-21. בשנת 1845 מהיטאב קאדין בת ה-15 הושאה לאבדילמג'יט הראשון בן ה-22. בשנת 1852 סרפיראז האנים בת ה-14 הושאה לאבדילמג'יט הראשון בן ה-28. בשנת 1853 נאבמיסל חנים בת ה-15 הושאה לאבדילמג'יט הראשון בן ה-30. בשנת 1871 זוביידה חנים בת ה-15 הושאה לעלי ריזה אפנדי בן ה-32. ביולי 1905 קאורו אוטסוקי בת ה-15 הושאה לסון יאט-סן בן ה-37. בשנת 1968 סהבה רוחאני בת ה-14 הושאה לחסן רוחאני בן ה-20 בשנת 1968. בשנת 1975 ליילה זאנה בת ה-14 הושאה למהדי זאנה בן ה-35. בשנת 1980 היירוניסה גול בת ה-15 הושאה לעבדוללה גול בן ה-30. בשנת 2008 בתימן נוג'וד עלי בת ה-10 הושאה לפאז עלי תאמר בן ה-30.

להלן דוגמאות לילדות ונערות צעירות שהוענקו לגברים ממעמד העליון לאורך ההיסטוריה במזרח אסיה
: בשנת 1620 טוקוגאווה מאסאקו בת ה-12-13 הושאה לקיסר העתידי גו-מיזונו בן ה-23-24. בערך בשנת 1875 בהודו רוקמבי בת ה-11 הושאה לדאדג'י בהיקאג'י בן ה-19, בן דודו של אביה החורג. בשנת 1883 מרינליני דווי בת ה-9-11 הושאה לרבינדרנת טאגור בן ה-22. במאי 1900 סדאקו קוג'וֹ בת ה-15 הושאה ליורש העצר של יפן, יושיהיטו בן ה-20. ביולי 1905 קאורו אוטסוקי בת ה-15 הושאה לסון יאט-סן בן ה-37. בשנת 1909 ג'אנקיאמאל איינגאר בת ה-10 הושאה למתמטיקאי ההודי סריניוואסה רמנוג'אן בן ה-22. בשנת 1914 אושבטי גוש בת ה-11 הושאה לפיזיקאי ההודי סאטינדרה נאת בוז בן ה-20. בשנת 1938 פזילטוננסה מוג'יב בת ה-8 הושאה לשיח' מוג'יבור רחמן בן ה-18. בשנת 1956 רושאן ארשאד בת ה-13 הושאה לחוסיין מוחמד ארשאד בן ה-26. בשנת 1956 אטג'י סדיקי בת ה-15 הושאה למוחמד עלי רג'אי בן ה-25. בשנת 1960 חאלדה ג'ייה בת ה-15 הושאה לזיאור רחמן בן ה-24. במרץ 1973 דימפל קפדיה בת ה-15 הושאה לראג'ש חאנה בן ה-30.

להלן דוגמאות לילדות ונערות צעירות שהוענקו לגברים ממעמד האצולה לאורך ההיסטוריה בצפון אמריקה: ביולי 1743 אן פיירפקס בת ה-15 הושאה ללורנס וושינגטון בן ה-25, אחיו למחצה של ג'ורג' וושינגטון. בשנת 1762 ג'סטינה דייוויס בת ה-15 הושאה לארתור דובס בן ה-73. במאי 1843 הלן מאר קימבל בת ה-14 הושאה למייסד התנועה של קדושי לאחרת הימים, ג'וזף סמית' בן ה 37. בספטמבר 1837 וירג'יניה אליזה קלם פו בת ה-13 הושאה לבן דודה הראשון אדגר אלן פו בן ה-27. בשנת 1852 יסבל דל ואלה בת ה-15 הושאה לאיגנסיו דל ואלה בן ה-44. בשנת 1913 אריאל דוראנט בת ה-15 הושאה לויל דוראנט בן ה-28. בשנת 1917 גלדיס פרל בייקר בת ה-15 הושאה לג'ספר ניוטון בייקר בן ה-31. באפריל 1926 פרנסס בל הינן בת ה-15 הושאה למפתח הנדל"ן בניו יורק, אדוארד בראונינג בן ה-51. בשנת 1937 יוניס ווינסטד בת ה-9 הושאה לצ'רלי ג'ונס בן ה-22. באוגוסט 1942 ג'נט לי בת ה-15 הושאה לג'ון קרלייל בן ה-18. בינואר 1948 לורטה ווב בת ה-15 הושאה לאוליבר לין בן ה-21. בדצמבר 1957 מיירה בראון בת ה-13 הושאה לג'רי לי לואיס בן ה-22 ב-12. במרץ 1971 שרי ג'ונסון בת ה-11 הושאה לדיאקון הכנסייה, אלפונסה טולברט לאחר שהוא אנס אותה במרץ 1971. בשנת 1994 אליה בת ה-15 הושאה לאר. קלי בן ה-27.
למטה: תמונות מסרטון שצולם ב-26 באוגוסט באחד האזורים הכפריים איראן. ילדה בת 11 מושאת בכפייה לבן דודה בן ה-22.
להלן דוגמאות לילדות ונערות צעירות שהוענקו לגברים ממעמד האצולה לאורך ההיסטוריה באירופה (הפסקאות צבועות בירוק): בשנת 853 אטלסווית' בת ה-14-15 הושאה למלך מרסיה בורגרד בשנת 853. באוקטובר 856 יהודית בת ה-12 הושאה למלך וסקס אתלוולף בן ה-61. באוקטובר 856 יהודית מפלנדריה בת ה-12-13 הושאה למלך וסקס, אתלוולף בן ה-61. באוקטובר 858 היא הושאה שוב בהיותה בת 14-15 למלך וסקס החדש אתלבאלד בן ה-25. בשנת 890 ביאטריס מוורמנדואה בת ה-10 הושאה למרקיז נויסטריה רובר ה-1 בן ה-24. לימים הוא מונה למלך מערב פרנקיה. בשנת 922 ברטה משוואביה בת ה-15 לערך הושאה לרודולף השני מבורגון בן ה-42 לערך. בשנת 890 ביאטריס מוורמנדואה בת ה-10 הושאה למלך צרפת רובר הראשון בן ה-24. בשנת 947 אדלייד מאיטליה בת ה-15 לערך הושאה ללוטאיר השני מאיטליה בן ה-19-20. בשנת 947 ליוטגרד מסקסוניה בת ה-14-15 הושאה לקונרד, דוכס לוריין בן ה-25 לערך. בשנת 955 בקירוב אדלייד-בלאנצ'ה מאנז'ו בת ה-15 לערך הושאה לויסקונט מגאוודן, סטיבן, המבוגר בהרבה. בשנת 978 בקירוב גרברגה מבורגונדי בת ה-12-13 הושאה לרוזן וורל' הרמן הראשון. בשנת 996 ג'יזלה מהונגריה בת ה-11 לערך הושאה למלך הונגריה סטיבן הראשון בן ה-21 לערך. בשנת 1016 הדוויג מצרפת בת ה-13 לערך הושאה לרוזן נברס, רנולד הראשון.

בין השנים 1080 ל-1083 אדלה מנורמנדי בת ה-15 לערך הושאה לרוזן בלואה העתידי, אטיין השני בן ה-35-38. בשנת 1090 ג'יזלה מבורגונדי בת ה-14-15 הושאה לרוזן סבויה, אומברטו השני בן ה-24-25. בסוף 1106 ססיל מצרפת בת ה-8-9 מצרפת הושאה לנסיך הגליל, טנקרד בן ה-30-31. בשנת 1107 בקירוב סיבילה דה נורמנדי בת ה-15 לערך הושאה למלך סקוטלנד אלכסנדר הראשון בן ה-29 לערך. בשנת 1114 מתילדה בת ה-12 לערך הושאה לקיסר האימפריה הרומית הקדושה, היינריך החמישי בן ה-28 לערך. בשנת 1123 סיבילה מאנז'ו בת ה-11 לערך הושאה לוויליאם קליטו בן ה-20-21. בשנת 1140 פטרונילה מאקוויטניה בת ה-15 לערך הושאה רוזן ורמנדואה, ראלף הראשון. ב-29 ביוני 1149 אגנס מקורטניי בת ה-15 הושאה לריינלד ממאראש. בשנת 1153 סנצ'ה מקסטיליה בת ה-14 לערך הושאה למלך נווארה, סנצ'ו השישי בן ה-21. בשנת 1158 תיאודורה קומנה בת ה-13 הושאה למלך ירושלים, בלדווין השלישי בן ה-27-28. בשנת 1164 אליקס מצרפת בת ה-14 לערך הושאה לרוזן בלואה תיאובלד החמישי בן ה-33-34. בשנת 1166 גרטרוד מבוואריה בת ה-11 או 14 לערך הושאה לדוכס שוואביה, פרידריך הרביעי בן ה-20-21. בשנת 1168 מטילדה מאנגליה בת ה-11 הושאה לדוכס סקסוניה ובוואריה, היינריך הארי בן ה-37-39 לערך. בשנת 1183 אגנס מצרפת בת ה-12 הושאה לקיסר האימפריה הביזנטית, אנדרוניקוס הראשון בן ה-65. 

בשנת 1191 תרזה מפורטוגל בת ה-14 הושאה למלך לאון, אלפונסו התשיעי בן ה-20 לערך. בשנת 1208 מארי מפונטייה בת ה-9 הושאה לסיימון מדמרטין בן ה-27-28. בשנת 1211 מארי מצרפת בת ה-12-13 הושאה לפיליפ הראשון, מנמור בן ה-36 לערך. בשנת 1212 מארי מצרפת בת ה-14-15 הושאה שנה לאחר מכן לדוכס בראבנט, הנדריק הראשון בן ה-48 לערך.  בשנים 1209-1212 ביאטריס מהוהנשטאופן בת ה-11-14 הושאה לקיסר האימפריה הרומית, אוטו הרביעי בן ה-34-37. בשנת 1234 מרגרט מפרובנס בת ה-12-13 הושאה ללואי התשיעי הצרפתי בן ה-20. בינואר 1236 אלינור מפרובנס בת ה-12 הושאה למלך אנגליה, הנרי השלישי בן ה-28. בינואר 1249 אלפונסו של אראגון בת ה-12 הושאה למלך קסטיליה, אלפונסו העשירי בן ה-27. בשנת 1253 ביאטריס מקסטיליה בת ה-11 לערך הושאה למלך פורטוגל, אפונסו השלישי בן ה-42-43. בשנת 1308 איזבלה מצרפת בת ה-12-13 הושאה למלך אנגליה, אדוארד השני בן ה-23. בשנת 1308 אליזבת דה קלייר בת ה-13 לערך הושאה לג'ון דה בורג בן ה-21-22. בשנת 1308 מהאו משאטיון בת ה-14-15 הושאה לרוזן ולואה, שארל בן ה-37-38. בשנת 1310 מרגרט מוואלואה בת ה-14-15 לערך הייתה נשואה לרוזן בלואה, גיא הראשון. ביולי 1313 קתרין מוואלואה-קורטנאי בת ה-10 הושאה לנסיך טרנטו, פיליפ הראשון בן ה-34. בנובמבר 1318 ביאטריס מלוקסמבורג בת 12-13 הושאה למלך הונגריה, קארוי הראשון בן ה-29-30.
למטה: נערה מאופרת לקראת טקס הנישואים שלה.
בשנת 1318 ז'ואן מצרפת בת ה-9-10 הושאה לדוכס בורגונדי, אודו הרביעי בן ה-22-23. בשנת 1319 מרגרט מורטימר בת ה-15 לערך הושאה לתומס דה ברקלי בן ה-23-26. במאי 1330 יולנד פליאולוגינה ממונפראט בת ה-11 הושאה לרוזן סבויה, איימונה בן ה-38. בשנת 1332 אלינור מוודסטוק בת ה-13 הושאה ל דוכס גלדרס, רג'ינלד השני בן ה-37 לערך. בדצמבר 1334 ביאטריס מבורבון בת ה-14 הושאה לבן דודה השני מלך בוהמיה, יוהאן בן ה-38. ביולי 1338 מריה מנווארה בת ה-8-9 הושאה למלך אראגון, פדרו הרביעי בן ה-18. בשנת 1340 ג'ואן, רוזנת קנט בת ה-12 הושאה לרוזן הראשון מקנט, תומס הולנד בן ה-26. בספטמבר 1350 ביאנקה מסבויה בת ה-12-13 הושאה לגלאצו ויסקונטי השני בן ה-30 לערך. בשנת 1353 אנה פון שוידניץ בת ה-14 הושאה לקיסר האימפריה הרומית הקדושה, קרל הרביעי בן ה-37. בשנת 1368 אן מאוני בת ה-13 הושאה לרוזן השני מפמברוק, ג'ון הייסטינגס בן ה-20. בשנת 1376 אלינור דה בוהון בת ה-9-10 לערך הושאה לדוכס גלוסטר, תומאס מוודסטוק בן ה-20-21 לערך. בשנת 1380 אנה מפולין בת ה-13-14 הושאה לרוזן סלייה, לוויליאם בן ה-18-19 לערך. באפריל 1385 מרגרט מבורגונדי בת ה-10 הושאה לדוכס בוואריה, וילהלם השני בן ה-19. בפברואר 1386 ידוויגה מפולין בת ה-12-13 לערך הושאה לולדיסלב השני יגיילו בן ה-24-34 לערך. 

בשנת 1386 מארי מברי בת 11 לערך הושאה ללואי השלישי דה שאטילון. בערך בשנת 1390 אן מגלוסטר בת ה-7 לערך הושאה לרוזן השלישי של סטפורד, תומס סטפורד בן ה-22 לערך. בשנת 1398 אן מגלוסטר בת ה-15 הושאה לאחר מכן לאדמונד סטאפורד, הרוזן החמישי של סטפורד בן ה-20. בשנים 1391-1392 ג'ואן בופור בת ה-12 לערך הושאה לברון השני של וום, רוברט פררס בן ה-18 לערך. איזבלה מצרפת בת ה-6 הושאה למלך אנגליה, ריצ'רד השני בן ה-29. במאי 1402 בלאנש הראשונה מנווארה בת ה 14 הושאה על ידי מיופה כוח למרטין הראשון מסיציליה בן 28 לערך. ב-1 באוגוסט 1403 יוהנה ואן פולנן בת ה-11 הושאה לאנגלברט הראשון מנאסאו בן ה-34 לערך. בשנת 1406 ביאטריס מנווארה בת 13-14 הושאה לרוזן לה מרשה, ג'יימס השני בן ה-35-36. במאי 1406 מרי מבורגון בת ה-13-12 הושאה לרוזן מארק, אדולף בן ה-32. בינואר 1430 קתרין מקליבס בת ה-12 הושאה לדוכס גלדרס, ארנולד בן ה-19. בשנת 1441 אלינור מנווארה בת ה-14-15 הושאה לרוזן פואה, גסטון הרביעי בן ה-18-19. ביולי 1449 מרי מחלדר בת ה-14-15 הושאה לג'יימס השני מסקוטלנד בן ה-18. בשנת 1453 מרגרט בופורט בת ה-12 הושאה לרוזן ריצ'מונד הראשון, אדמונד טיודור בן ה-25. בשנת 1451 קרלוטה מסבויה בת ה-9 הושאה לדופן צרפת, לואי האחד עשר בן ה-27. 

בשנת 1452 בערך אליזבת וודוויל בת ה-14 לערך הושאה לסר ג'ון גריי מגרובי בן ה-20 לערך. באפריל 1455 אליזבת מנברס בעת שהיא לכל היותר בת 15 הושאה לדוכס קליב, ג'ון הראשון בן ה-36. בשנת 1455 מרגרט מבריטני בת ה-12 לערך הושאה לפרנסיס מאטאמפ בן ה-22. בשנת 1473 אן מצרפת בת ה-12 הושאה לדוכס בורבון, פיטר השני בן ה-36. בשנת 1473 קתרינה ספורצה בת ה-10 הושאה לג'רום ריאריו בן ה-29-30 ונאנסה על ידו מגיל 14, הגיל החוקי באותה תקופה. בשנת 1479 סופיה מפולין בת ה-14 הושאה למרקיז ברנדנבורג-אנסבך, פרידריך הראשון בן ה-18. בשנת 1490 אן מברטאן בת ה-13 הושאה לקיסר האימפריה הרומית הקדושה, מקסימיליאן הראשון בן ה-31. שנה לאחר מכן כאשר הייתה בת 14 הושאה למלך צרפת, שארל השמיני בן ה-21 לאחר שהסתער על העיר שבה שהתה. בשנת 1406 פיליפה מאנגליה בת ה-12 הייתה נשואה לאריק מפומרניה בן ה-24-25. בשנת 1503 מרגרט טיודור בת ה-13, אחותו הבכורה של הנרי השמיני, הושאה למלך סקוטלנד, ג'יימס הרביעי בן ה-29. ביולי 1505 אן דה לה טור ד'אוברן בת ה-8-9 הושאה לדוכס אלבני, בן דודה הראשון ג'ון סטיוארט בן ה-21-24 לערך. בשנת 1514 איזבלה מאוסטריה בת ה-13 הושאה על ידי מיופה כוח למלך דנמרק, כריסטיאן השני בן ה-33. 
בשנת 1515 דיאן דה פואטייה בת ה-15 הושאה ללואי דה ברזה בן ה-54 לערך. בשנת 1533 קתרין ווילובי בת ה-14 הושאה לדוכס סאפוק הראשון, צ'ארלס ברנדון בן ה-49 לערך. בספטמבר 1533 כריסטינה מדנמרק בת ה-11 הושאה על ידי מיופה כוח לפרנצ'סקו ספורצה השני בן ה-38. בשנת 1535 דורותיאה מדנמרק בת ה-14 הושאה להנסיך הבוחר מפפאלץ, פרידריך השני בן ה-52. בשנת 1536 מרגרט מפרמה בת ה-5 הורסה לדוכס פירנצה, אלסנדרו דה מדיצ'י בן ה-18 והושאה לו בגיל 12-13. בינואר 1541 אגנס מהסה בת ה-13 הושאה לנסיך הבוחר מסקסוניה, מוריץ בן ה-19. בשנת 1541 ז'אן ד'אלברה בת ה-12 הושאה על ידי דודה פרנסיס ה-1 מצרפת לדוכס ז'וליך-קליבס-ברג, וויליאם בן ה-24. בשנת 1546 מריה מאוסטריה בת ה-15 הושאה לדוכס יוליך-קליבס-ברג, וויליאם בן ה-29. בשנת 1555 ליידי מרגרט קליפורד בת ה-14-15 הושאה לרוזן הרביעי מדרבי, הנרי סטנלי בן ה-23. בשנת 1558 לוקרציה דה מדיצ'י בת ה-12 הושאה לדוכס מודנה, לאלפונסו השני ד'אסטה בן ה-24. בשנת 1559 אליזבת דה ולואה בת ה-13-14 הושאה לפיליפ השני מספרד בן ה-31-32. בדצמבר 1571 אן ססיל בת ה-15 הושאה לרוזן אוקספורד השבעה עשר, אדוארד דה ויר בן ה-21. במרץ 1581 מרגריטה פרנסה בת ה-13 הושאה לדוכס העתידי ממנטובה ווינצ'נזו גונזגה בן ה-18.

בשנת 1582 אנה ג'וליאנה גונזגה בת ה-15 הושאה לארכידוכס אוסטריה, דודה פרדיננד השני בן ה-52. בשנת 1589 אן מדנמרק בת ה-14 הושאה למלך אנגליה, ג'יימס הראשון בן ה-23. באפריל 1599 ליידי ברידג'ט דה ורה בת ה-15 הושאה לפרנסיס נוריס בן ה-19. באפריל 1599 הארכידוכסית מרגרטה מאוסטריה בת ה-14 הושאה למלך ספרד פליפה השלישי בן ה-21, בן דודה הראשון. באפריל 1606 מרגריטה גונזגה בת ה-14 הושאה לדוכס לורן, היינריך השני בן ה-42. בשנת 1625 כריסטין מארי מצרפת בת ה-15 הושאה למלך אנגליה, צ'ארלס הראשון בן ה-24. בשנת 1619 כריסטין מארי מצרפת בת ה-13 הושאה לדוכס סבויה, ויטוריו אמדאו הראשון בן ה-31. בשנת 1629 ליידי מרגרט סאקוויל בת ה-14 הושאה לרוזן השני מת'אנט, ג'ון טופטון בן ה-20. בשנת 1633 מגדלנה סיביל מסקסוניה בת ה-15 הורסה לנסיך דנמרק הנבחר, כריסטיאן בן ה-29 בשנת 1633 והושאה לו שנה לאחר מכן. בשנת 1634 סופי אליזבת משלזוויג-הולשטיין בת ה-15 הושאה למלך דנמרק, כריסטיאן הרביעי בן ה-34 לערך. בשנת 1636 ליאונורה כריסטינה משלזוויג-הולשטיין בת ה-15 הושאה לקורפיץ אולפלדט בן ה-30.  בשנת 1642 לואיסה כריסטינה מסבויה בת ה-13 הושאה לדודה מצד אביה, הנסיך מוריס מסבויה בן ה-49. בשנת 1643 סופיה אמליה מבראונשווייג-לינבורג בת ה-15 הושאה למלך דנמרק, פרדריק השלישי בן ה-33.

בפברואר 1651 לורה מנצ'יני בת ה-14 הושאה לדוכס ונדום, ללואי בן ה-48. בשנת 1660 ג'יין נידהם בן ה-14-15 לערך הושאה לצ'ארלס מידלטון בן ה-24-25. בדצמבר 1663 אן הנרייט מבוואריה בת ה-15 הושאה לנסיך קונדה, אנרי ז'ול בן ה-20. בדצמבר 1666 מרגריטה תרסה מספרד בת ה-15 הושאה לקיסר האימפריה הרומית הקדושה, לאופולד הראשון בן ה-26. בשנת 1674 ליידי אן פיצרוי בת ה-13 הושאה לברון דאקר, תומס לנארד ה-15 בן ה-20.  בשנת 1677 מרי השנייה בת ה-15, הידועה אז בשם הגברת מרי, הושאה למלך אנגליה, ויליאם השלישי בן ה-27. בינואר 1681 הנסיכה לודוויקה קרולינה רדזיווילל בת ה-13 הושאה למרקריב לואי מברנדנבורג. בשנת 1687 ליידי מרי טיודור בת ה-13 הושאה לרוזן השני מדרוונטווטר, אדוארד רדקליף בן ה-31. בשנת 1689 אונורה בורק בת ה-14 לערך הושאה לפטריק סרספילד בן ה-34 לערך. במאי 1692 לואיז בנדיקט דה בורבון בת ה-15 הושאה לדוכס מיין, לואי אוגוסט בן ה-21. בשנת 1694 ליידי דיאנה דה ורה בת ה-15 לערך הושאה לדוכס הראשון מסנט אלבנס, צ'ארלס ביוקלרק בן ה-23. בשנת 1697 בקירוב הנרייטה קרופטס בת ה-15 לערך הושאה לדוכס השני מבולטון, צ'ארלס פאולט בן ה-36 לערך. בשנת 1710 מארי לואיז אליזבת ד'אורליאן בת ה 14 הושאה ל דוכס ברי, שארל בן ה-23.
בדצמבר 1719 שרה קדוגאן בת ה-14 הושאה לרוזן מרץ צ'רלס לנוקס בן ה-18. בשנת 1727 יוהנה אליזבת בת ה-15 הושאה לנסיך אנהלט-צרבסט, כריסטיאן אוגוסט בן ה-36. בשנת 1728 לנדגריין קרוליין מהסה-רוטנבורג בת ה-13 הושאה לדוכס בורבון, לואי אנרי בן ה-35. בנובמבר 1734 סופיה דורותיאה מפרוסיה בת ה-15 הושאה למרקיז ברנדנבורג-שוודט, פרידריך וילהלם בן ה-33. בנובמבר 1734 מריה תרזה צ'יבו-מאלספינה בת ה-9 הושאה על ידי מיופה כוח לנסיך אוגניו מסבויה, רוזן סויסון בן ה-20. בשנת 1747 ליידי אמילי לנוקס בת ה-15 הושאה לרוזן ה-20 מקילדיר, ג'יימס פיצ'רלד בן ה-24. במרץ 1751 ברברה הרברט בת ה-15 הושאה לרוזן הראשון מפוויס, הנרי הרברט בן ה-47 לערך.  בשנת 1758 פרינס ליידי לואיזה לנוקס בת ה-15 הושאה לתומס קונולי בן ה-19-20.  בדצמבר 1771 מארי-אן פירט פולז לבואזיה בת ה-13 הושאה לאנטואן לבואזיה בן ה-28 בשנת 16. בשנת 1774 הדוויג אליזבת שרלוטה מהולשטיין-גוטורפ בת ה-15 הושאה למלך שוודיה, קרל השלושה עשר בן ה-25. בשנת 1782 מארי תרז דה צ'ויסול בת ה-14-15 הושאה לנסיך ג'וזף ממונקו בן ה-18. בספטמבר 1785 שרלוטה גאורגינה מקלנבורג-שטרליץ בת ה-15 הושאה לדוכס סקסוניה-אלטנבורג, פרידריך בן ה-22. בשנת 1786 אליזבת פוקס בת ה-14-15 הושאה לברון הרביעי, סר גודפרי וובסטר בן ה-38-39.

בשנת 1786 מריה סטלה צ'יאפיני בת ה-13 הושאה לברון הראשון ניובורו, תומס ווין בן ה-49-50. באפריל 1789 מריה תרזה מאוסטריה-אסטה בת ה-15 הושאה למלך סרדיניה, ויטוריו אמנואלה הראשון בן ה-29. בדצמבר 1793 פרדריקה ממקלנבורג-שטרליץ בת ה-15 הושאה לנסיך פרוסיה, לודוויג קרל בן ה-20. באוקטובר 1799 ילנה פבלובנה מרוסיה בת ה-14 הושאה לנסיך הכתר של מקלנבורג-שוורי, פרידריך לודוויג בן ה-21. בשנת 1802 מריה איזבלה מספרד בת ה-13 הושאה למלך שתי הסיציליות, פרנצ'סקו הראשון בן ה-25. ביוני 1817 לואיזה קרלוטה בת ה-14 הושאה לדודה מצד אמה, האינפנטה פרנסיסקו דה פאולה מספרד בן ה-25. באוקטובר 1819 מריה יוזפה אמליה מסקסוניה בת ה-15 הושאה למלך ספרד, פרננדו השביעי בן ה-35. בשנת 1834 מריה השנייה מפורטוגל בת ה-15 הושאה לדוכס לויכטנברג, אוגיסט בן ה-23.  באוקטובר 1846 האינפנטה לואיסה פרננדה מספרד בת ה-14 הושאה לבן דודה הראשון דוכס מונפנסייה, אנטואן בן ה-22. בינואר 1859 מריה קלוטילדה מסבויה בת ה-15 הושאה להנסיך נפוליאון בונפרטה בן ה-36.  בשנת 1859 מריה אנה מפורטוגל בת ה-15 הושאה למלך סקסוניה, גאורג בן ה-26. במאי 1864 מארי איזבל מאורליאן בת ה-15 הושאה לבן דודה הנסיך פיליפ, רוזן פריז בן ה-25.
למטה: רושני מגוואר בת ה-10 מפקיסטן (הינדית לשעבר) עם בעלה. היא הומרה והושאה בכפייה לגבר מוסלמי מבוגר.

תת-פרק משנה 6.2.2: סקירתה של התופעה בהיסטוריה העכשווית 

דוח של קרן האוכלוסין בארגון האומות המאוחדות העלה כי בין השנים 2000-2011, כ-34% מהנשים בגילאי 20-24 באזורים המתפתחים הושאו לפני גיל 18 ובשנת 2010 זה היה שווה ערך לכמעט 67,000,000 נשים. כ-12% מהן הושאו לפני גיל 15. כמו כן נקבות שמתגוררת באזורים כפריים ברחבי העולם מושאות בילדותן פי-2 מאשר נקבות המתגוררות באזורים העירוניים. דוח אחר של הקרן בשנת 2010 מצא כי 52 מדינות עדיין מתירות להורים להשיא את בנותיהם, לרבות ילדות מתחת לגיל 15. על פי ההערכות בכל שנה מושאות ברחבי העולם כ-12 מיליון ילדות ונערות מתחת לגיל 18. נתוני קרן החירום הבין-לאומית של האומות המאוחדות לילדים משנת 2018 העלו כי כ-21% מהנשים ברחבי העולם בגילאי 20-24 הושאו כאשר הן היו ילדות. בחלק מהמדינות שאסרו את המנהג, התופעה עדיין נרחבת משום שהקהילות הדתיות קבעו כי החוקים הדתיים הם העליונים.

התופעה של נישואי ילדות לגברים מבוגרים במערב, מרכז וצפון אפריקה היא נפוצה ובחלק מהאזורים מדרום לסהרה היא נפוצה אף יותר בשל עוני, דת, מסורת וקונפליקטים. במדינות רבות זה נפוץ מאוד שהנקבות מושאות מתחת לגיל 15. ממשלות רבות באפריקה נוטות להתעלם מההשלכות הבריאותיות הקשות על הקורבנות שמושאות בגיל צעיר כל כך ונאנסות, הכוללות גם פיסטולות הריוניות, לידות מוקדמות, לידות שקטות (לידת עוברים מתים), מחלות מין, סרטן צוואר הרחם ומלריה. בחלקים רבים באפריקה המנהג מחייב חתנים להעביר מוהר (תשלום למשפחת הכלה על גופה) במזומן, בבקר או בחפצי ערך. בשל העוני אבות זקוקים למוהר כדי להאכיל, להלביש, לחנך ולשכן את יתר בני המשפחה. מחירן עולה ככל שגופן צעיר יותר. האבות אף נפטרים באמצעות כך מנטל כלכלי משום שהן מועברות לבית הבעלים שלהן. זה מקובל עוד לפני שהן מגיעות לגיל ההתבגרות.

במדינות הצפוניות בדרום אפריקה (המוסלמיות ברובן) מעל 50% מהנקבות מושאות על ידי אביהן לפני גיל 15. בניגריה בשנת 2006 למשל, 20%-15 מהנושרות מבתי הספר היו תלמידות שהושאו בכפייה. המדינה דבקה בחוקים מהתקופה הקולוניאלית הבריטית שהתירו נישואי ילדות בקרב המוסלמים שמהווים 50% מכלל האוכלוסייה משום שהאסלאם מתיר זאת. התופעה של נישואי ילדות במדינה היא נרחבת מאוד. 28% מהנקבות במדינה מושאות בכפייה לפני גיל 15 וחלקן לפני גיל 7. באתיופיה למנהגים המקומיים ובתי הדין הדתיים ישנה הסמכות להתיר לגברים לשאת ילדות מתחת לגיל 12. במספר אזורים במדינה נקבות רבות מושאות לפני גיל 15 וחלקן לפני גיל 7. מעל 20% מהנקבות במדינה מושאות לפני שהן מגיעות לגיל 15. במלאווי מכינים ילדות כבר מגיל צעיר לנישואים בכפייה ומחנכים אותן כי תפקידן בנישואים הוא להיות כפופות לבעלים שלהן.
למטה: הילדה מוסקאן מושאת בכפייה לגבר מבוגר בהודו. קרובי משפחתה מלבישים אותה לקראת טקס הנישואים.
1-20.jpg
במדינות ניז'ר וצ'אד מעל 20% מהנקבות מושאות לפני גיל 15 ובחלקים במאלי 39% מהנקבות מושאות לפני הגיל הזה. בניז'ר בשל משבר המזון במדינה, ילדות ונערות נמכרות ומושאות בכפייה. גם הקורבנות שמצליחות להימלט מהבעלים שלהן לרוב נדחות על ידי המשפחות שלהן ונותרות ברחוב חסרות כל, ועל כן הן נאלצות לעיתים קרובות לעבוד כפרוצות כדי לשרוד. במרוקו בשנת 2003, חוק המשפחה (Moudawana) הכניס מגבלה קטנה בלבד לנישואי ילדות, שקבעה כי אפוטרופוסים רשאים להשיא את בנות חסותם מגיל 14, רק באישור פקיד, אישורים שהונפקו בעיקר על ידי פקידים במשרד לפיתוח חברתי. משנת 1998 עד 2008 כ-29% מכלל הנישואים במדינה היו נישואי ילדות. חלק מנישואי הילדות במרוקו הם תוצאה של סעיף 475 לחוק העונשין עד ינואר 2014 שאפשר לאנסים לא לקבל עונש, אם הם הסכימו לשאת את הילדה או הנערה שהם אנסו.

בדרום אפריקה החוק קובע כי חובה לכבד את נוהלי הנישואים של נישואים מסורתיים שעל פי הם ניתן לשאת ילדות מגיל 12. זה כולל את המנהג "אבסומה" (Absuma), נישואים לבני דודים שנקבעו עוד בלידה בקרב קבוצות אתניות אסלאמיות מקומיות. הזכרים מאידך רשאים להינשא רק בגיל מבוגר יותר. באסיה נישואי ילדות נפוצים בהודו, פקיסטן, בנגלדש ונפאל. דוח למשל משנת 2013 הראה כי 21% מהן הושאו לפני גיל 15. בנפאל ילדות נתפסות לרוב כנטל כלכלי על המשפחה ועל כן הורים לעיתים קרובות משיאים בכפייה את בנותיהם בגיל צעיר. בערב הסעודית עד שנת 2019 החוק התיר לגברים לשאת ילדות בכל גיל ואנשי דת במדינה הצדיקו נישואי ילדות מגיל תשע. אנשי דת בכירים רבים במדינה התנגדו לקביעת גיל מינימום עבור נקבות משום שלטענתם גופן ניתן לעיבור כבר בגילאים צעירים מאוד. בבנגלדש בשנת 2005 למשל, 49% מהנשים בגיל 25-29 הושאו עד גיל 15. מעל 20% מהנקבות במדינה הושאו עד גיל 15. דרישת הנדוניה הופכת אותן לסחורה של ממש ועל כן האונס בנישואים נרחב אף יותר משום שהבעלים שלהן דורשים להשתמש בסחורה. באפגניסטן שיעור הנישואים של ילדות בגילאי 8-13 הוא מעל 50% במחנות הפליטים שממוקמים לאורך הגבול עם פקיסטן.

בטנזניה החוק מתיר לשאת נקבות בכל גיל בעוד שהזכרים רשאים להינשא רק מגיל 18. משפחות מוכרות אותן לגברים מבוגרים עבור הטבות כספיות ולעיתים קרובות עם הגעתן לגיל ההתבגרות שעשוי להיות גם גיל 7. בנישואים האלו הן נאנסות בשגרה. עבור הגברים המבוגרים זה מהווה סמל לגבריות והישגיות, על כך שעלה בידם ליהנות מגופן של ילדות צעירות. בסוריה המנהג של לשאת נערות הוא שכיח מאוד. על פי קרן תומסון רויטרס, משפחות נוהגות להשיא את בנותיהם מגיל 13. במהלך מלחמת האזרחים בסוריה, אונס בנותיהם של הפליטים שנמלטו ללבנון היה נפוץ ועל כן אבות נהגו להשיא בכפייה את בנותיהם לגברים במטרה שיגנו עליהן ובאמצעות כך להגן על כבוד בני משפחתו. ועל כן המנהג של נישואי ילדות הפך לנפוץ. הם ידעו שהם יאנסו אותן בנישואים אולם השיקול היה שהן לפחות תיאנסנה רק על ידי גבר אחד, הבעל שלהן ובחדרי חדרים. כמו כן נישואי ילדות בקרב הפליטים הסורים שנמלטו לירדן גם היה נפוץ והוא גדל מ-13% בשנת 2011 ל-32% בשנת 2014.
למטה: רג'ני בת ה-5 מהודו לאחר שהעירו אותה בבוקר של יום נישואיה ב-28 באפריל 2009.
בתימן החוק מתיר לגברים לשאת ילדות בכל גיל אולם הוא קובע כי עליהם להתחיל לאנוס אותן רק לאחר שגופן ניתן לחדירה. הועדה המחוקקת השריעה של הממשלה קבעה שלא תהיה הגבלת גיל לנישואי ילדות כי האסלאם מתיר לשאת אותן בכל גיל. חברי הפרלמנט במדינה מתנגדים בתוקף לכל שינוי בחוק. חבר הפרלמנט מוחמד אל-חמזי למשל קבע שהוא מתנגד נמרצות לאסור על הגברים לשאת ילדות מתחת לגיל מסוים. אל-חמזי הוסיף כי: "דבר שאללה עצמו לא אסר, אנחנו לא יכולים לאסור" וכי "הקוראן הקדוש אינו מכיל מגבלות גיל מסוימות". הוא הביא כדוגמה את הנביא מוחמד שנשא את עאישה, ילדה בת 9. מעל 50% מהנקבות במדינה מושאות לפני גיל 18 וחלקן לפני גיל 8. חלק מהמשפחות מכינות את בנותיהם לנישואים בגיל 9. קשה מאוד להשיג נתונים עדכניים ומדויקים של נישואי ילדות בכפייה לגברים במדינה כתוצאה מהאלימות שמתחוללת באזור.

באיראן אפילו ילדות מתחת לגיל 10 מושאות באישור בית הדין. לעיתים הן מושאות לקרובי משפחה, כמו למשל בני דודים מבוגרים. החוק מתיר לבעלים לאנוס אותן החל מגיל 9 על פי לוח השנה הירחי ומתחת לגיל הזה מותר להם "רק" ליהנות מהגוף שלהן. נישואי ילדות נפוצים יותר באזורים כפריים נחשלים במדינה כאשר לעיתים קרובות הן בנוסף גם סובלות מאנאלפביתיות קשה. בשנת 1998 קרן החירום הבין-לאומי לילדים של ארגון האומות המאוחדות, דיווחה על שיעורים גבוהים של נישואים בכפייה בקרב הכורדים והם אחת הסיבות העיקריות שנערות מציתות את עצמן. הן מעדיפות את המוות ולא להיאנס בשגרה כל חייהן. בשנת 2009 הושאו 43,459 ילדות עד גיל 15 ובשנת 2010 הושאו כ-42,000 ילדות בגילאי 10-14 ו-716 ילדות עד גיל 10. ב-8 במרץ 2018 חברת מועצת עיריית טהראן, שאהרבנו אמאני, הצהירה כי במדינה 15,000 ילדות אלמנות מתחת לגיל 15.

בסודן חוק המעמד האישי של המוסלמים 1991 מתיר לשאת לשאת ילדות מרגע שניתן לעבר אותן או גיל 10 באישור שיפוטי בעוד חוק הנישואים של הלא-מוסלמים (משנת 1926) מתיר לגברים שאינם מוסלמים לשאת ילדות שאינן מוסלמיות מגיל 13. בסרי לנקה בדוח משנת 2004 בכתב העת "בריאות מינית" במהלך מלחמת האזרחים נמצא כי נישואים בכפייה הפכו לנפוצים. במהלך סכסוכים הסיכון של נערות להיאנס גובר אף יותר מעתות שגרה ועל כן הורים השיאו בכפייה את בנותיהם המתבגרות כדי שלפחות הן תיאנסנה בשגרה על ידי גבר אחר. כמו כן לאחר שיאנסו אותן הסיכוי שלהן למצוא בעל יפגע משום שגברים אינם חפצים לשאת נשים שכבר נאנסו על ידי גברים אחרים. במקסיקו עד ה-1 ביוני 2020 חלק מהמדינות התירו לשאת נקבות מגיל 14 בעוד זכרים הורשו להינשא רק בגיל מבוגר יותר. בפנמה המנהג היה שכיח מאוד לאורך ההיסטוריה ולמעשה עד שנת 2015 הורים יכלו להשיא את בנותיהם מגיל 14.
למטה: נערה בנפאל שמושאת בכפייה לגבר מבוגר מתחננת לרחמים.
בדרום מזרח אסיה המנהג של נישואי ילדות נפוץ. נקבות בקרב שבטי הגבעות (Hill tribes) מושאות לעיתים קרובות צעירות. בקרב אנשי קארן (Karen people) לעיתים המשפחות קובעות ביניהן למי הבנות שלהן תושאנה עוד לפני שהן בכלל נולדות. בנפאל קרן החירום הבין לאומית של האומות המאוחדות לילדים דיווחה כי 28.8% מהנישואים הן נישואי ילדות, נכון לשנת 2011. 79.6% מהילדות המוסלמיות, 69.7% מהילדות באזורים הרריים ללא הבדל דת, ו-55.7% מהילדות באזורים כפריים אחרים, כולן הושאו לפני גיל 15. המנהג של נישואי ילדות היא כמעט חוצה מעמדות. ילדות שמשתייכות לחמישון העליון מושאות רק שנתיים מאוחר יותר מהילדות בחמישון התחתון. בפיליפינים הותר לגברים לשאת ילדות מוסלמיות מהרגע שגופן ניתן כבר לחדירה ועיבור בעוד הזכרים הורשו להינשא רק בגיל מבוגר יותר. ועל כן התופעה של נישואי ילדות למעשה קיימת במדינה הזו בעיקר באזור האוטונומי המוסלמי (באזור מינדנאו). בטורקיה מחקר של קרן האוכלוסין של ארגון האומות המאוחדות מצא כי 28.2% מהנקבות שנישאות במדינה הן מתחת לגיל 18.

בפקיסטן המנהג של נישואי ילדות היה שכיח מאוד לאורך ההיסטוריה והחוק התיר לגברים מבוגרים לשאת גם ילדות קטנות. רק בשנת 1929 עבר החוק להגבלת נישואי ילדות (No XIX) שקבע שגברים מבוגרים רשאים לשאת ילדות "רק" מגיל 12. המנהג הזה עדיין קיים בחלקים מסוימים במדינה עם השכיחות הגבוהה ביותר במחוז סינדה ולרוב באזורים הכפריים העניים. משני דוחות של קרן החירום הבין-לאומית של האומות המאוחדות לילדים (UNICEF) שנערך בשנת 2013, עלה כי מעל 50% מהנקבות הנשואות במדינה הן מתחת לגיל 18. דוח משנת 2018 מצא שכ-18% מהן הושאו לפני גיל 18 ו-4% מהן לפני גיל 15. על פי מועצת האוכלוסין רק לפחות מ-4% מהנקבות שהושאו מתחת לגיל 19 הייתה השפעה מסוימת מי יהיו הבעלים שלהן. מעל 80% מהנקבות הנשואות הושאו לקרובי משפחה במעגל הקרוב או הרחוק. כ-67% התעברו לפני גיל 18 וכ-35% ילדו. בשנת 2019 מפלגות כמו אוניברסיטאות מוסלמיות וג'מאת-א-אסלאמי התנגדו להעלאת הגיל משום שזה נוגד את האסלאם.

בהודו המנהג של השאת ילדות בכפייה היה נפוץ מאוד לאורך ההיסטוריה והחוק למעשה התיר לגברים לשאת ילדות בכל גיל. רק בשנת 1929 התקבל במהלך השלטון הבריטי הקולוניאלי במדינה, חוק הגבלת גיל נישואים אולם הוא החריג את המוסלמים במדינה שמנו 165 מיליון בני אדם והוא הוטמע ב-"חוק ההודי המוסלמי האישי" (השריעה) ונכנס לתוקף החל משנת 1937. החוק קבע כי הם יוכלו לשאת ילדות מגיל 9 ואף צעירות יותר אם האפוטרופוס שלהן (wali) מחליט כי גופן ניתן כבר לחדירה. בעשרות השנים האחרונות מועצות השריעה וארגונים אזרחיים מוסלמים אחרים במדינה מתנגדים באופן פעיל לחוקי הגבלת נישואי ילדות ופעולות אכיפה בכלל. הם טוענים כי לגברים המוסלמים קיימת הזכות הדתית לשאת ילדות כולל ילדות בנות 12. בשנת 2001 למשל מפקד אוכלוסין העלה כי במדינה כ-59,200,000 ילדות בגילאים 10-14 כאשר 1,400,000 מהן נשואות. נתוני הסקר "Raj et al" משנת 2005 מצביעים כי 20% מהנקבות שהושאו אי פעם במדינה היו בנות 13-16 ו-2.6% מתחת לגיל 13. בארצות הברית הקולוניאלית גברים יכלו לשאת נקבות מגיל 12 בעוד זכרים היו רשאים להינשא בגיל מבוגר יותר על פי החוק והמשפט המקובל האנגלי שהורש מהבריטים.
למטה: אמינה בת ה-15. אביה איבד את הכנסתו ונקלע לקשיים בשל הסגרים בקורונה. גבר שחשקה נפשו בבתו וראה בכך הזדמנות לאנוס אותה באורח קבע, העביר לאביה הצעת נישואים והוא הסכים. למזלה אימה לבסוף שכנעה את אביה לדחות את ההצעה.
במלזיה התופעה של השאת ילדות בכפייה לגברים מבוגרים היא נרחבת מאוד. ביוני 2018 למשל הורים מעיריית הגבול גולוק הסמוכה לדרום תאילנד, השיאו בכפייה את בתם בת ה-11 לאימאם (מנהיג אסלאמי) בבניין האספה בכפר גואה מוסאנג במדינת קלנטן, גבר בן 41 שהיו לו כבר שתי נשים ושישה ילדים אולם הן לא הספיקו לו והילדה הפכה להיות ה-"אישה" השלישית שלו. בממשלה הצהירו בתגובה לפרסום כי הנישואים תקפים משום שהם מותרים על פי האסלאם ועל כן הם סירבו לנקוט בצעדים. סגן הנשיא של המפלגה האסלאמית (PAS), מוהד עמאר ניק עבדאללה, גם הגיב לפרסום בשולי האסיפה המחוקקת וקבע כי הטלת איסור על השאתן של ילדות לגברים מבוגרים נוגדת את הדת האסלאמית ועל כן לא ניתן לקבל אותה והמנהג הזה יימשך. בזימבבואה המנהג של השאת ילדות בכפייה נפוץ. דוח משנת 2015 למשל הראה כי למעשה שליש מהנשים הנשואים המתגוררת במדינה בגילאי 20 עד 49, הושאו בכפייה לפני שהגיעו לגיל 18.

במדינות המפותחות באמצעות חוקים מסוימים הקובעים חריגים, נישואי ילדות גם מותרים כולל ב-44 מדינות בארצות הברית. באירופה המנהג של השאת ילדות בכפייה לגברים מבוגרים עדיין קיים בקהילות מהגרים והרשויות לעיתים קרובות מתעלמות. מדינות באירופה שהמנהג עדיין קיים בקרב קהילות המהגרים הן בלגיה, בריטניה, גרמניה, דנמרק, הולנד, נורבגיה ושוודיה. בגרמניה בשנת 2016 משרד הפנים דיווח כי 1,475 ילדות הושאו בכפייה, מתוכן 664 סוריות, 157 אפגניות ו-100 עיראקיות. בבריטניה ילדות כבנות 12 הוברחו במטרה להשיא אותן בכפייה גברים בקהילה המוסלמית על פי הדיווח בגרדיאן בשנת 2004. ילדה שמנסה להימלט מנישואים עשויה לעמוד בפני מוות משום שזה שובר את קוד הכבוד של בעלה, בני משפחתו ומשפחתה. בארצות הברית החוק מהתקופה הקולוניאליסטית נותר בתוקף עד שנחקקו חוקים ספציפיים בכל מדינה שהחליפו אותו. במאה ה-20 על פי נתוני מפקד האוכלוסין של שנת 1960 למשל, עלה כי 3.5% מהנקבות במדינה הושאו עוד לפני גיל 16. על פי דוחות אחרים, בין השנים 2000-2015 התקיימו לפחות 207,468 נישואי ילדות. מתוכם גם ניתנו מעל 1,000 רישיונות נישואים לגברים שנשאו ילדות מתחת לגיל 15 כאשר חלקן ילדות כבנות 10 בלבד. כמו כן בעבר היו גם ידוענים שנשאו ילדות. ב-12 בדצמבר 1957 למשל, מיירה בראון בת ה-13 הושאה בכפייה לג'רי לי לואיס בן ה-22 שהיה אז זמר ופסנתרן מפורסם.
למטה: נור בת ה-13 בסוריה. הוריה השיאו אותה בכפייה לגבר בן 27 שלא הכירה משום שהיא הייתה עבורם נטל כלכלי.
1-16.jpg
להלן דוגמאות למדינות שביטלו את המנהג בחוק רק לאחרונה כאשר בחלק מהמדינות החוק אינו נאכף או נאכף חלקית: בשנת 1830 החוק בוטל ברוסיה. בשנת 1929 החוק בוטל באנגליה (הגיל הועלה ל-16) ובהודו. ב-15 ביולי 1961 החוק בוטל בפקיסטן. בשנת 2003 החוק בוטל מרוקו. בשנת 200 החוק בוטל בצרפת. בשנת 2015 החוק בוטל בפנמה. בשנת 2016 החוק בוטל בגמביה. ב-22 באוקטובר 2019 החוק בוטל במוזמביק. ב-1 ביוני 2020 החוק בוטל במקסיקו. בדצמבר 2021 החוק בוטל בפיליפינים. להלן שמונה המדינות המובלות בנישואי ילדות על פי קרן החירום הבין-לאומית לילדים של ארגון האומות המאוחדות (מעודכן לשנת 2023): בנגלדש 64%. גינאה 63%. הרפובליקה המרכז-אפריקאית: 61%. מאלי: 71%. מוזמביק: 56%. ניז'ר: 75%. נפאל: 51%. צ'אד: 72%.

להלן סטטיסטיקה על פי אזורים בשנים 2008 עד 2014: באמריקה הלטינית והקריביים 5% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 15 (23% לפני גיל 18). באפריקה מדרום לסהרה 12% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 15 (39% לפני גיל 18). במזרח אסיה והאוקיינוס השקט (לא כולל סין) 15% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18. במזרח התיכון וצפון אפריקה 3% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 15 (18% לפני גיל 18). במזרח ודרום אפריקה: 10% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 15 (36% לפני גיל 18). במערב ומרכז אפריקה: 14% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 15 (42% לפני גיל 18). במרכז ומזרח אירופה: 1% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 18 (11% לפני גיל 18). במדינות הכי פחות מפותחות: 13% מכלל הנקבות הושאו לפני גיל 15 (41% לפני גיל 18).
להלן סטטיסטיקה על פי מדינות בשנים 2008 עד 2014 כאשר המקורות מצוינים בסוגריים (הפסקאות צבועות בירוק): באוגנדה 40% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-10% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2011). באוזבקיסטן 7% הנקבות הושאו לפני גיל 18 (מקור: MICS 2006). באוקראינה 9% הנקבות הושאו לפני גיל 18 (מקור: MICS 2012). באורוגוואי 25% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-1% לפני גיל 15 (מקור: MICS 2013). באזרבייג'ן 11% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-2% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2011). באיי מרשל 26% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-6% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2007). באיי שלמה 22% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-3% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2007). באינדונזיה 14% הנקבות הושאו לפני גיל 18 (National Socio-Economic Survey (SUSENAS) 2013). באיראן 17% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-3% לפני גיל 15 (מקור: MIDHS 2010). באל סלוודור 25% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-5% לפני גיל 15 (מקור: FESAL 2008). באלבניה 10% הנקבות הושאו לפני גיל 18 (מקור: DHS 2008–2009). באלג'יריה 3% הנקבות הושאו לפני גיל 18 (מקור: MICS 2012–2013). באסוואטיני 7% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-1% לפני גיל 15 (מקור: MICS 2010).  באפגניסטן 33% הנקבות הושאו לפני גיל 18 (מקור: Living Conditions Survey 2013-2013).

באקוודור 22% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-4% לפני גיל 15 (מקור: ENDEMAIN 2004). באריתריאה 41% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-13% לפני 15 (מקור: Population and Health Survey 2010). בארמניה 8% הנקבות הושאו לפני גיל 18 (מקור: DHS 2010). באתיופיה 41% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-16% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2011). בבהוטן 26% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-6% לפני גיל 15 (מקור: MICS 2010). בבוליביה 22% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-3% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2008). בבוסניה והרצגובינה 4% הנקבות הושאו לפני גיל 18 (מקור: MICS 2011-2012). בבורונדי 20% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-3% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2010). בבורקינה פאסו 52% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-10% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2010). בבלארוס 3% הנקבות הושאו לפני גיל 18 (מקור: MICS 2012). בבליז 26% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-3% לפני גיל 15 (מקור: MICS 2011). בבנגלדש 52% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-18% לפני גיל 15 (מקור: MICS 2012-2013). בבנין 32% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-11% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2011-2012). בברבדוס 11% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-1% לפני גיל 15 (מקור: MICS 2012).

בברזיל 36% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-11% לפני גיל 15 (מקור: PNDS 2006). בגאורגיה 14% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-1% לפני גיל 15 (מקור: RHS 2010). בגאנה 21% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-5% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2014). בגבון 22% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-6% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2012). בגואטמלה 30% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-7% לפני גיל 15 (מקור: ENSMI 2008/2009). בגיאנה 23% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-6% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2009). בג'יבוטי 5% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-2% לפני גיל 15 (מקור: MICS 2006). בגינאה 52% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-21% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2012). בגינאה ביסאו 22% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-7% לפני גיל 15 (מקור: MICS 2010). בגינאה המשוונית 30% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-9% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2011). בגמביה 30% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-9% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2013). בג'מייקה 8% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-1% לפני גיל 15 (מקור: MICS 2011). בדרום אפריקה 6% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-1% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2003). בדרום סודאן 52% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-9% לפני גיל 15 (מקור: SHHS 2010).
למטה: נאסואין אחטר בת ה-15מבנגלדש ב-20 באוגוסט 2015 בעת שהיא הושאה בכפייה למוחמד חסמור רחמן בן ה-32.
בהודו 47% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-18% לפני גיל 15 (מקור: NFHS 2005–2006). בהונדורס 34% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-8% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2011-2012). בהאיטי 18% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-3% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2012). בהאיים המלדיביים 4% הנקבות הושאו לפני גיל 18 (מקור: DHS 2009). בפיליפינים 15% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-2% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2013). ברפובליקה הדומיניקנית 37% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-10% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2013). ברפובליקה המרכז-אפריקאית 68% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-29% לפני גיל 15 (מקור: MICS 2010). ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו 68% הנקבות הושאו לפני גיל 15 ו-29% לפני 15 (מקור: DHS 2013-2014). ברשות הפלסטינית 15% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-1% לפני גיל 15 (מקור: MICS 2014). בוייטנאם 11% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-1% לפני גיל 15 (מקור: MICS 2014). בונואטו 21% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-3% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2013).  בזימבבואה 34% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-4% לפני גיל 15 (מקור: MICS 2014). בזמביה 31% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-6% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2013–2014). בחוף השנהב 33% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-10% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2011–2012).

בטובאלו 10% הנקבות הושאו לפני גיל 18 (מקור: DHS 2007). בטוגו 22% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-6% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2013–2014). בטונגה 6% הנקבות הושאו לפני גיל 18 (מקור: DHS 2012). בטורקמניסטן 7% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-1% לפני גיל 15 (מקור: MICS 2006). בטנזניה 37% הנקבות הושאו לפני גיל 18 (7% לפני גיל 15) (מקור: DHS 2010). בטג'יקיסטן 12% הנקבות הושאו לפני גיל 18 (מקור: DHS 2012). בטג'יקיסטן 8% הנקבות הושאו לפני גיל 18. בטרינידד וטובגו 8% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-2% לפני גיל 15 (מקור: MICS 2006). בירדן 8% הנקבות הושאו לפני גיל 18 (DHS 2012). בכף ורדה 18% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-3% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2005). בלאוס 35% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-9% לפני גיל 15 (מקור: MICS 2011-2012). בלבנון 6% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-1% לפני גיל 15 (מקור: MICS 2009). בליבריה 36% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-9% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2013). בלסוטו 19% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-2% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2009). במאלי 55% הנקבות הושאו לפני גיל 18 (15% לפני גיל 15) (מקור: MICS 2010). 

במאוריטניה 34% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-14% לפני גיל 15 (מקור: MICS 2011). במדגסקר 41% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-12% לפני גיל 15 (מקור: ENSOMD 2012–2013). במוזמביק 48% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-14% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2011). במונטנגרו 5% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-1% לפני גיל 15 (מקור: MICS 2013). במולדובה 12% הנקבות הושאו לפני גיל 18 (מקור: MICS 2012). במונגוליה 5% הנקבות הושאו לפני גיל 18 (מקור: MICS 2010). במזרח טימור 19% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-3% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2009). במלאווי 46% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-9% לפני גיל 15 (מקור: MICS 2013–2014). במקדוניה 7% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-1% לפני גיל 15 (מקור: MICS 2011). במקסיקו 23% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-5% לפני גיל 15 (מקור: ENADID 2009). במצרים 17% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-2% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2014). במרוקו 16% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-3% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2003-2004). בנאורו 27% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-2% לפני גיל 15) (מקור: DHS 2007). בניגריה 43% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-17% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2013). 
למטה: אפאסנה מתחשב בת ה-8 מאפגניסטן בשנת 2022. אביה השיאה אותה בכפייה לגבר מבוגר זר שנתן לו את ההצעה הגבוהה ביותר עבורה (כ-2,300 אירו).
בניז'ר 76% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-28% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2012). בניקרגואה 41% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-10% לפני גיל 15 (מקור: ENDESA 2006). בנמיביה 7% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-2% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2013). בנפאל 37% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-10% לפני גיל 15 (מקור: MICS 2014). בסאו טומה ופרינסיפה 34% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-5% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2008–2009). בסודן 33% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-7% לפני גיל 15 (מקור: SHHS 2010). בסומליה 45% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-8% לפני גיל 15 (מקור: MICS 2006). בסוריה 13% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-3% לפני גיל 15 (מקור: MICS 2006). בסורינאם 19% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-5% לפני גיל 15 (מקור: MICS 2010). בסיירה לאון 39% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-13% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2013). בסמואה 11% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-1% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2014). בסנגל 32% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-9% לפני גיל 15 (מקור: Continuous DHS 2014). בסנט לוסיה 8% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-1% לפני גיל 15 (מקור: MICS 2012). בסרביה 3% הנקבות הושאו לפני גיל 18 (מקור: MICS 2014).

בסרי לנקה 12% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-2% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2006-2007). בעיראק 24% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-5% לפני גיל 15 (מקור: MICS 2011). בפפואה גינאה החדשה 21% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-2% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2006). בפנמה 26% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-7% לפני גיל 15 (מקור: MICS 2013 KFR). בפקיסטן 21% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-3% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2012-2013). בפרגוואי 18% הנקבות הושאו לפני גיל 18 (מקור: RHS 2004). בפרו 19% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-3% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2014). בצ'אד 68% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-29% לפני גיל 15 (מקור: MICS 2010). בקובה 26% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-5% לפני גיל 15 (מקור: MICS 2014). בקולומביה 23% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-6% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2010). בקומורו 32% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-10% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2012). בקונגו 33% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-6% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2011-2012). בקוסטה ריקה 21% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-7% לפני גיל 15 (מקור: MICS 2011). בקיריבטי 20% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-3% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2009).

בקזחסטן 6% הנקבות הושאו לפני גיל 18 (מקור: MICS 2010–2011). בקטאר 4% הנקבות הושאו לפני גיל 18 (MICS 2012). בקירגיזסטן 12% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-1% לפני גיל 15 (מקור: MICS 2014). בקמבודיה 19% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-2% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2014). בקמרון 68% הנקבות הושאו לפני גיל 38 ו-13% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2011). בקניה 23% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-4% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2014). ברואנדה 8% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-1% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2010). בתאילנד 22% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-4% לפני גיל 15 (מקור: MICS 2012). בתוניסיה 2% הנקבות הושאו לפני גיל 18 (מקור: MICS 2011–2012). בתימן 32% הנקבות הושאו לפני גיל 18 ו-9% לפני גיל 15 (מקור: DHS 2013).
למטה: ילדות הינדיות ממולטאן בפקיסטן מתחננות להגנה מפני אסלאמיסטים שהחליטו להשיא אותן לגברים מוסלמים, לאחר ששתי נערות אחרות באזור, רוונה בת ה-13 ורינה בת ה-15 גם נחטפו, הומרו והושאו בכפייה לגברים מוסלמים מבוגרים.
להלן סטטיסטיקה של ילדות ונערות שהושאו על פי מדינות בשנים 2015 עד 2020 (הפסקאות צבועות בירוק): באוגנדה 40% מהנקבות הושאו לפני גיל 18 (2018). באנגולה 30% הושאו לפני גיל 18 (2017). באפגניסטן 28% מהנקבות הושאו לפני גיל 18 (2017). באריתריאה 41% מהנקבות הושאו לפני גיל 18 (2018). באתיופיה 40% מהנקבות הושאו לפני גיל 18 (2017). בבורקינה פאסו 52% מהנקבות הושאו לפני גיל 18 (2018). בבנגלדש 59% מהנקבות הושאו לפני גיל 18 (2018). בדרום סודאן 52% מהנקבות הושאו לפני גיל 18 (2017). בהודו 27% מהנקבות הושאו לפני גיל 18 (2015-2016). ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו 37% מהנקבות הושאו לפני גיל 18 (2017). ברפובליקה המרכז-אפריקאית 68% מהנקבות הושאו לפני גיל 18 (2018). ברפובליקה של קונגו 33% מהנקבות הושאו לפני גיל 18 (2018). בזימבבואה 32% מהנקבות הושאו לפני גיל 18 (2017).

בחוף השנהב 27% מהנקבות הושאו לפני גיל 18 (2018). במאוריטניה 37% מהנקבות הושאו לפני גיל 18 (2018). במאלי 52% מהנקבות הושאו לפני גיל 18 (2017). במדגסקר 41% מהנקבות הושאו לפני גיל 18 (2018). במוזמביק 48% מהנקבות הושאו לפני גיל 18 (2018). במלאווי 42% מהנקבות הושאו לפני גיל 18 (אומדן משנת 2018). בניגריה 76% מהנקבות הושאו לפני גיל 18 (2018) ו-28% לפני גיל 15. בניז'ר 76% מהנקבות הושאו לפני גיל 18 (2018). בנפאל 40% מהנקבות הושאו לפני גיל 18 (2018). בסומליה 45% מהנקבות הושאו לפני גיל 18 (2017). בסיירה לאון 39% מהנקבות הושאו לפני גיל 18 (2018). בסנגל 31% מהנקבות הושאו לפני גיל 18 (2017). בפקיסטן 18% מהנקבות הושאו לפני גיל 18 (2018). בצ'אד 67% מהנקבות הושאו לפני גיל 18 (2017). בקמרון 31% מהנקבות הושאו לפני גיל 18 (2017).
להלן דוגמאות לגילאי מינימום במספר מדינות בשנת 2023 כאשר כמעט בכולן גיל המינימום של הזכרים מבוגר יותר ובמדינות רבות החוק אינו נאכף או נאכף חלקית (הפסקאות צבועות בירוק): באיי בהאמה אין הגבלת גיל בהסכמה שיפוטית (חוק הנישואים) או גיל 15 (חוק הנישואים סעיף 20 (2), 50 ותוספת M). באיי שלמה גיל המינימום הוא 15. באיראן גיל המינימום הוא 13. ניתן לשאת ילדות קטנות אף יותר בין היתר באמצעות "נישואים זמניים" (Nikah mut'ah). באלג'יריה אין הגבלת גיל בהסכמה שיפוטית (סעיף 7 לחוק המשפחה). באנגולה גיל המינימום הוא 15. באנדורה גיל המינימום הוא 14. באנטיגואה וברבודה גיל המינימום הוא 15 (סעיף 25 לחוק הנישואים). באסטוניה גיל המינימום הוא 15 באישור בית משפט. בארגנטינה אין הגבלת גיל בהסכמה שיפוטית (סעיפים 403 ו-404 של הקוד הלאומי האזרחי והמסחרי). בבורקינה פאסו גיל המינימום הוא 15 בהסכמה שיפוטית או 17. בבלגיה אין הגבלת גיל בהסכמה שיפוטית. בבנין אין הגבלת גיל בהסכמה שיפוטית. בברוניי גיל המינימום הוא 14. בגבון גיל המינימום הוא 15. בג'יבוטי אין הגבלת גיל בהסכמה שיפוטית. בגינאה המשוונית גיל המינימום הוא 14. בדרום אפריקה אין הגבלת גיל בהסכמת שר הפנים או גיל 15 (לפי חוק הנישואים 1961). בהאיטי גיל המינימום הוא 15.

ברפובליקה המרכז-אפריקאית גיל המינימום הוא 13 בהסכמה שיפוטית. ברפובליקה של קונגו אין הגבלת גיל בהסכמה שיפוטית. ברשות הפלסטינית אין הגבלת גיל באישור שיפוטי. ביוון אין הגבלת גיל באישור בית משפט. בירדן גיל המינימום הוא 15. בכווית גיל המינימום הוא 15. בלאוס גיל המינימום הוא 15. בלבנון גיל המינימום הוא 15 או 14 בהסכמה שיפוטית. בלוב אין הגבלת גיל בהסכמה שיפוטית. בלוקסמבורג אין הגבלת גיל בהסכמה שיפוטית. בליטא אין הגבלת גיל לנקבות שהתעברו באישור בית משפט או גיל 15. בליכטנשטיין אין הגבלת גיל בהסכמה שיפוטית. במאוריטניה אין הגבלת גיל בהסכמה שיפוטית. במאלי גיל המינימום הוא 16 או 15 בהסכמה שיפוטית. במרוקו אין הגבלת גיל בהסכמה שיפוטית. בניגריה גיל המינימום הוא 15. בניואה גיל המינימום הוא 15. בנמיביה אין הגבלת גיל במקרים של אישור בכתב של השר או כל איש צוות בשירות הציבורי שהשר הסמיך לכך. בסאו טומה ופרינסיפה גיל המינימום הוא 14. 

בסודן ילדות מוסלמיות מרגע שניתן לעבר אותן או מגיל 10 באישור שיפוטי (ילדות לא מוסלמית מגיל 13). בסורינאם גיל המינימום הוא 15. בסינגפור אין הגבלת גיל בהסכמה שיפוטית. בסלובניה אין הגבלת גיל באישור המרכז לעבודה סוציאלית (סעיף 23, 24 לחוק הנישואים ויחסי המשפחה). בעיראק גיל המינימום הוא 15 בהסכמה שיפוטית בתנאי שניתן לעבר את הנערה וגופה מסוגל לעבור לידה. בערב הסעודית גיל המינימום הוא 15 בהסכמה שיפוטית. בפוארטו ריקו אין הגבלת גיל בהסכמה שיפוטית אם הנקבה התעברה או ילדה. בקובה גיל המינימום הוא 14. בקולומביה גיל המינימום הוא 14. בקטאר אין הגבלת גיל באישור בית משפט מוסמך. בקמרון גיל המינימום הוא 15. ברוסיה אין הגבלת גיל באישור בהסכמה שיפוטית באזורים מסוימים. בתימן אין הגבלת גיל.
למטה: ארסלי בת ה-15 מגואטמלה מגדלת את בנה התינוק. כאשר היא הייתה בת 11 היא הושאה בכפייה לגבר בן 34. 

פרק משנה 6.3: חוק: נקבה שנאנסה תושא לאנס שלה (Marry-your-rapist law)

בעיני הגברים אין ביזוי גדול יותר מאשר להיחדר על ידי איבר המין הגברי שלהם, ועל כן מימי בראשית הם התירו לבנות משפחתם להיחדר רק על ידי איבר מין גברי אחד במשך כל חייהן, וגם זה בלית ברירה משום שזו הדרך היחידה להעמיד צאצאים. במקרה שבת משפחתם נאנסה, הביזוי הוא כה גדול שהריגה אינה משיבה לחלוטין את כבודם משום שהמעשה כבר נעשה ובפרט אם היא גם התעברה. כפתרון בתרבויות רבות מקדמת דנא החוק כפה נישואים בין אישה או ילדה שנאנסה לגבר שנס אותה. הנישואים נחשבו "נישואים מתקנים". באופן הזה הביזוי למשפחתה מופחת משום שהנישואים האלו מבטיחים שהיא עדיין תיחדר על ידי איבר מין גברי אחד במשך כל חייה. כמו כן מרגע שהוא הופך לבעלה, עצם זה שהוא אנס אותה וכנראה ימשיך לאנוס אותה בנישואים, זה פחות מביש את בני משפחתה משום שזה נחשב לטבעי שאישה נאנסת על ידי בעלה.

המשפטנים שתומכים בחוק הזה טוענים שהוא מגן על הגברים במשפחתה של הנקבה מפני "בושת האונס" ומשיב את כבודם, וכמו כן אף עושה חסד עם הנקבה משום שגברים רואים בנקבות שכבר נחדרו על ידי איבר מין גברי אחר כטמאות ומטונפות, כסחורות משומשות. ועל כן בתרבויות עתיקות לאורך ההיסטוריה ניתן ערך רב לבתוליהן, כך שלנקבה רווקה שנאנסה היה סיכוי קטן מאוד להינשא. באופן מסורתי נקבה נחשבה לנחלת אביה ואם גבר אנס אותה היא נחשבה לסחורה פגומה שאף גבר לא ירצה לקנות אותה, כך שאביה למעשה הפסיד כסף. ועל כן זה נחשב לעשיית צדק שהגבר שהחריב את הסחורה שלו יקנה אותה ממנו כדי לפצות אותו. החוק נחשב גם לעונשו של האנס באמצעות פגיעה בכבודו משום שהוא מאלץ אותו להיות הבעלים של נקבה שבוזתה בפומבי. כמו כן במשך מאות אלפי שנים לא ניתן היה לבצע הפלות ובחלק מהמדינות שהן זמינות במאה הזו הן אסורות בחוק מסיבות דתיות, ועל כן נשים שנאנסו במקרים רבים מולידות צאצאים לאנסים שלהן ומבחינה היסטורית נשים שלא התעברו במסגרת נישואים נחשבו לחרפה. הפתרון בתרבויות רבות היה לעיתים קרובות להשיא אותן בכפייה לאנסים שלהן, כדי שכבודם של בני משפחותיהן לא ייפגע.

על פי החוק אנס פטור מהעמדה לדין אם הוא נשא את הקורבן שהוא אנס ולעיתים קרובות מותר לו לגרש את אשתו הנוכחית. אם זה בלתי אפשרי משיאים את הקורבן לקרוב משפחה של האנס כאשר משפחת האנס מצווה לשתף פעולה ולספק לה חתן. בפרק הזה אנו סוקרים את התופעה הנרחבת של אונס בנישואים ועל כן רק תנסו לדמיין מה הקורבנות שמלכתחילה מושאות לאנסים עוברות מדי יום בחיי הנישואים שלהן. האכזריות של החוק היא בלתי נתפסת. זו עסקה מעוררת פלצות בין בני משפחת האישה או הילדה שנאנסה לגבר שאנס אותה. הם למעשה מתירים לו להמשיך לאנוס אותה חוקית מדי יום במשך כל חייה והוא בתמורה מבטיח כי במשך כל חייה היא תיאנס רק על ידו ורק בחדרי חדרים כדי לשמור על כבודם.

תת-פרק משנה 6.3.1: סקירתה של התופעה בהיסטוריה

על אף שהתנאים לחוק הזה נתבעו בשנות העשרים של המאה ה-20, הוא למעשה היה קיים במספר מערכות משפטיות בהיסטוריה. בתורה, הנביאים והכתובים המנהג תועד בספר דברים כ"ב (כ"ח-כ"ט): "כִּי יִמְצָא אִישׁ נַעֲרָה בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה וּתְפָשָׂהּ וְשָׁכַב עִמָּהּ וְנִמְצָאוּ. וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה חֲמִשִּׁים כָּסֶף וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו". כלומר גבר שאנס נערה ונתפס, מחויב ראשית לשלם כסף לאביה כדי לפצות אותו על הפגיעה בכבודו וכמו כן גם לשאת אותה. באירופה הנוצרית בימי הביניים נשים שנאנסו נחשבו ל-"סחורה פגומה", מה שלמעשה הפחית את סיכוייהן להינשא, ועל כן הן אולצו בלית ברירה בשל לחצים שהופעלו עליהן להינשא לאנסים שלהן. בדת ההינדית בחוקי מנו, הנישואים האלו מתוארים בספרות ההינדית באופן לא צדקני ומכונים "נישואי הפאישאצ'ה" (Paishacha marriage, בסנסקריט: पैशाचविवह्, ברומאנית: Paiśāchavivāha). הם קבעו כי כאשר גבר אונס אישה ישנה או מעורערת בנפשה, הוא הופך דה פקטו להיות הבעל שלה.
למטה: פרנקה ויולה נאנסה בגיל 17. הייתה אחת הנשים הראשונות באיטליה שסירבה להינשא לאנס שלה בשנת 1966.


תת-פרק משנה 6.3.2: סקירתה של התופעה בהיסטוריה העכשווית

החוק היה נפוץ ברחבי העולם עד שנות השבעים של המאה ה-20 והוא עדיין ממשיך להתקיים בחברות מסוימות. בשנת 1997, ב-15 מדינות באמריקה הלטינית עדיין היו חוקים שזיכו אנסים אם הם נשאו את הקורבנות שלהם. באיטליה סעיף 544 לחוק העונשין אף לא התייחס לאונס נקבות כעבירה כלפיהן משום שזה נחשב לגורל בלתי נמנע לנקבות בעולם הזה אולם הוא ראה בכך פגיעה "במוסר הציבורי" משום שלא רק הן בוזו אלא גם בני המשפחות שלהן והקהילה שהן משתייכות אליה. ועל כן הסעיף קבע כי אם לאחר שגבר אנס נקבה, הוא נושא אותה, גם במקרה שהיא קטינה, אז כל האישומים נגדו מתפוגגים. מבחינה חברתית הופעל לחץ כבד על קורבנות שנאנסו להינשא לאנסים שלהן כדי להשיב את כבודם של בני משפחותיהן. נישואים בין אנס לקורבן שלו כונו "נישואי תיקון" (Matrimonio riparatore). אישה שנאנסה ולא הסכימה להינשא לאנס שלה, הואשמה כמי שממיטה חרפה על בני משפחתה והיא כונתה עד סוף ימי חייה: "אישה חסרת כבוד" (una donna svergognata).

במוזמביק סעיף 400 הפורטוגלי הפוסט קולוניאלי לחוק העונשין משנת 1886 קבע כי גבר שאנס נקבה ונשא אותה, לא ייענש. באלג'יריה סעיף 326 לחוק העונשין פוטר מהעמדה לדין גבר שחטף נקבה קטינה ואנס אותה אם לאחר מכן הוא גם נושא אותה. בקמרון סעיף 297 לחוק העונשין לא מתיר העמדה לדין גבר שאנס נקבה "מעל גיל ההתבגרות" אם לאחר מכן הוא נושא אותה. בלוב סעיף 424 משנת 1953 קובע שגם אם הנקבה נאנסה קבוצתית, כל הגברים שהשתתפו באונס הקבוצתי שלה פטורים ממאסר אם אחד מהם נושא אותה. בתוניסיה סעיף 227 לחוק הפלילי משנת 1913 קבע כי גבר שאנס נקבה ואז נושא אותה, פטור מחקירות והשלכות משפטיות. בשנת 2016 למשל, צעיר אנס את אחותו החורגת בת ה-13 וכתוצאה עיבר אותה. לאחר מכן הוא נשא אותה כדי לא להיענש. בית המשפט פסק כי על פי סעיף 277 הוא פטור מכל אשמה.

במרוקו סעיף 475 קבע כי גבר שאנס נקבה, גם אם היא קטינה, לא יועמד לדין והוא יהיה חופשי אם לאחר מכן הוא נושא אותה. במצרים סעיף 291 לחוק העונשין שאומץ בשנת 1904 בהשראת הוראה צרפתית, קבע כי גבר שחטף ואנס נקבה לא יואשם אם הוא נושא אותה. מחוקקים התנגדו לביטולו בטענה שהוא עושה חסד עם נשים שנאנסו משום שגברים לא רוצים לשאת נשים "משומשות". באתיופיה סעיף 558 ו-599 לחוק העונשין קבעו כי גבר שאנס נקבה ישתחרר מפשעיו אם לאחר האונס הוא נושא אותה. באנגולה, גינאה המשוונית ואריתריאה החוק שקובע כי גבר שאנס נקבה ואז נושא אותה לא יועמד לדין, עדיין בתוקף (שנת 2017).
למטה: גולנאז מאפגניסטן. היא נאנסה בגיל 16 על ידי בעלה של בת דודה (בעלה היום) וכתוצאה מהאונס היא התעברה. היא נכלאה ל-12 שנה על "ניאוף", ילדה בכלא ואז קיבלה חנינה ואולצה להינשא לאנס שלה כדי להשתלב בחזרה בחברה.
בסומליה החוק שואב את השראתו מהמשפט הקונטיננטלי, האסלאמי והקוד (Xeer) שהיא מערכת ליישוב סכסוכים מבוססת קאסטה מסורתית שבה זקנים גברים מסורתיים הם השופטים. נכון לשנת 2018 רוב מקרי האונס עדיין מיושבים באמצעותה. במקרה שנקבה נאנסה הם לעיתים פוסקים על הגבר שאנס אותה לשאת אותה כדי להשיב את כבודם של בני המשפחה שלה. בשנת 1924 המנהג הוגן בחוק שקבע כי אנס יקבל פטור מאשמה אם הוא יישא את הקורבן שלו. מטרתו הייתה השבת כבודם של בני משפחתה ובה בעת לפגוע בכבודו של האנס שיאלץ כל חייו להיות הבעלים של נקבה שבוזתה בפומבי כדי להענישו. בשנת 1991 החוק שונה כדי להעניק פטור גם כאשר נקבה נאנסה קבוצתית. כל הגברים שהשתתפו באונס הקבוצתי שלה פטורים ממאסר אם אחד הגברים שהשתתפו באונס שלה נושא אותה.

בירדן סעיף 308 לחוק העונשין משנת 1960 קבע כי גבר שאנס נקבה ונושא אותה יזוכה אם הנישואים נמשכים לפחות 3 שנים. בשל החוק רק בין השנים 2010 ל-2013 למשל, 159 גברים במדינה שאנסו יצאו לחופשי לאחר שנשאו את הקורבנות שלהם. הסעיף שונה בשנת 2017 אולם הותרה בכוונה פרצה החוננת אנסים אם הם נשאו את קורבנותיהם ובתנאי שהן בגילאי 15-18. בבחריין סעיף 353 לחוק העונשין משנת 1976 המפורט בסעיף 344, קובע כי אם אנס נושא את קורבנו, לפני גזר הדין הסופי, יבוטלו נגדו כל האישומים והוא אף רשאי לגרש אותה לאחר מכן. הסעיף הזה תקף גם למקרה שהנקבה נאנסה קבוצתית. כל הגברים שהשתתפו באונס הקבוצתי שלה פטורים מעונש אם אחד הגברים שהשתתפו באונס שלה נושא אותה. הממשלה מתנגדת בתוקף לביטול של החוק. בעיראק סעיף 427 לחוק העונשין משנת 1969 קובע כי גבר שאנס נקבה ונושא אותה כדין, כל פעולה משפטית נגדו מבוטלת.

בכווית סעיף 182 משנת 1960 קובע כי גבר שאנס נקבה ולאחר מכן הוא נושא אותה באישור של האפוטרופוס שלה, לא ייענש. בסוריה בסעיף 508 לחוק העונשין משנת 1949 נכתב כי: "אם קיימים נישואים בין גבר שמבצע אונס, התעללות מינית, חטיפה, הטרדה מינית לבין קורבן, אז אין אישום או העונש מופסק". קורבנות במדינה הזו מושאות לאנסים שלהן בכפייה בשל הסטיגמה החברתית. בלבנון סעיף 522 לחוק העונשין משנת 1948 קבע כי גבר שחטף נקבה כדי לאנוס אותה ולאחר מכן הוא נושא אותה, ניתן לא להעמידו לדין פלילי בכלל או להשהות את ההרשעה שלו אולם בתנאי שהנישואים יימשכו לפחות שלוש שנים. בשנת 2017 הוסר הסעיף אולם סעיפים נוספים (505 ו-518) עדיין מעניקים פטור לגברים שאונסים ונושאים קטינות מגיל 15. ברשות הפלסטינית יושם חוק העונשין הירדני משנת 1959 (סעיף 308) הקובע כי גבר שאנס נקבה יזוכה אם הוא נושא אותה. איכלס סופן מנהל מקלט נפגעות אלימות בשכם העיד כי בין השנים 2011 ל-2017 הופסקה התביעה נגד גברים שאנסו ב-60 מקרים שבהם המקלט סייע לנשים, לאחר שהם הסכימו לכאורה לשאת אותן. הנשיא אבו-מאזן ביטל את הסעיף במרץ 2018. ברצועת עזה הנשלטת על ידי חמאס מיושמים חוקי העונשין המצריים סעיף 290 ו-291 שמזכים אנסים שנושאים את הקורבנות שלהם.
למטה: נערה טורקיה בת 18. בני משפחתה דחקו בה להינשא לגבר בתמונה שהם בחרו עבורה אולם היא סירבה להינשא. בתגובה בני משפחתה נעלו אותה לבד בחדר עימו כדי שהוא יאנוס אותה ולאחר מכן לא תהיה לה ברירה אלא להינשא לו.
בפיליפינים סעיף 266-C משנת 1997 קובע כי לא תינקט פעולה פלילית או ענישה נגד גבר שאנס נקבה אם הוא נושא אותה. בתאילנד החוק קובע שבמקרה שגבר מעל גיל 18 אנס נערה מעל גיל 15, ניתן לא להעמידו לדין אם לאחר מכן הוא נושא אותה. במקסיקו חוק הנישואים הלאומי קבע כי גבר שאנס נקבה לא יואשם, אם הוא נושא אותה. בשנת 2017 חוקים בשלוש מדינות (קמפצ'ה, באחה קליפורניה וסונורה) עדיין קובעים כי בנסיבות מסוימות גבר שאנס קטינה לא יועמד לדין אם הוא נושא אותה. בבוליביה סעיף 317 קובע כי גבר שאנס נקבה לא ייענש או ישוחרר לחופשי אולם בתנאי שהוא נושא אותה לפני מתן גזר הדין. באורוגוואי סעיף 116 לחוק העונשין וסעיף 22 ו-23 לצו המנהלי שמספרו 15.032, קבעו כי במקרה שגבר אנס נקבה, גם אם היא קטינה וגם אם היא נחטפה, עונשו יבוטל, גם על כך שהוא חטף אותה וגם על כך שאנס אותה ובתנאי שהוא נושא אותה.

בטונגה חוק הסכמת ההורים 1926 משנת 1926 קובע כי גבר שאנס נערה בגילאי 14-18 יכול לשאת אותה בהסכמת הוריה. בונצואלה סעיף 393 ורשמית 395 שתוקן בשנת 1999 קובע כי גבר שחטף ואנס נקבה יישלם רק פיצוי אזרחי אם נושא אותה. בארגנטינה סעיף 132 לחוק העונשין קבע עד שנת 2012 שאם גבר אנס נקבה מגיל 16 ואז הוא נשא אותה הוא פטור מעונש. בברזיל סעיף 107 קבע כי עונשו של גבר שאנס נקבה וביצע בה פשעים נוספים שמפורטים בקוד, יבוטל אם הוא נושא אותה. באל סלוודור החוק קבע כי גבר שאנס נקבה יהיה פטור מהמעדה לדין ועונש אם לאחר מכן הוא נושא אותה. בשנת 1996 החוק הוסר חלקית אולם סעיף 14 עדיין קבע כי גברים שאנסו קטינות וכתוצאה עיברו אותן יהיו פטורים אם הם נושאים אותן. בגואטמלה סעיף 200 קבע כי ניתן לפטור גבר שאנס נערה או אישה אם הוא מבטיח לשאת אותה ובתנאי שהיא מעל גיל 12.

בקוסטה ריקה אנסים צריכים רק להביע כוונה לשאת את הנקבה שהם אנסו כדי לקבל פטור מהעונש, גם אם היא מסרבת. בניקרגואה סעיף 196 קבע כי במקרה שגבר אנס נקבה ולאחר מכן נושא אותה, ההליך נגדו מושהה והעונש שהוטל עליו מבוטל. בפרו המנהג טבוע בנורמות ואמונות תרבותיות, היסטוריות ופטריארכליות להשבת כבודם של הגברים שבנות משפחתם נאנסו. חוק 1924 סעיף 78 משנת 1924 עודכן בשנת 1991 כך שגם אם נקבה נאנסה קבוצתית, כל הגברים שהשתתפו באונס שלה יהיו פטורים, אם אחד מהם נושא אותה. בטורקיה החוק קבע כי גבר שאנס נקבה ולאחר מכן נושא אותה, לא יינקטו נגדו הליכים משפטיים והוא לא ייענש. בנובמבר 2016 הייתה תוכנית ממשלתית להשיב את החוק ולשחרר כ-3,000 אנסים ובתנאי שהם יישאו את הנקבות שנאנסו.
למטה: שרי ג'ונסון מפלורידה בארצות הברית. בשנת 1968 כאשר היא הייתה בת 8, גבר שעבד עם אימה בכנסייה החל לאנוס אותה בשגרה במשך כשנה עד שהוא עיבר אותה בגיל 9. בגיל 10 היא ילדה ולאחר מכן הושאה לו בכפייה.
ברוסיה סעיף 134 לקוד הפלילי קובע כי גבר מגיל 18 שאנס נערה בגילאי 14-16, פטור מעונש במקרה שהוא נושא אותה. בטג'יקיסטן החוק שקובע כי גבר שאנס נקבה לא יועמד לדין אם לאחר מכן הוא נושא אותה, עדיין בתוקף (2017). בסרביה החוק קובע כי גבר שאנס קטינה לא יועמד לדין אם הוא נושא אותה והוא יכול להתגורר עימה במגורים משותפים. בבולגריה חוק העונשין קבע כי גבר שאנס נקבה לא ייענש גם במקרה שהיא קטינה, אם לאחר שהוא אנס אותה הוא נושא אותה. בדנמרק סעיף 227 לחוק העונשין קבע כי עונשו של גבר שאנס נקבה יופחת או יבוטל אם לאחר שהוא אנס אותה הוא נושא אותה. בצרפת החוק נחקק בשנת 1810. הוא קבע כי גבר שאנס נקבה לא יועמד לדין ולא ייענש אם לאחר שהוא אנס אותה הוא נושא אותה. ביוון סעיף 339 (3) קבע כי גבר שאנס נקבה קטינה לא יועמד לדין ולא ייענש אם לאחר שהוא אנס אותה, הוא נושא אותה.

בארצות הברית ברמה הפדרלית החוק לא היה קיים אולם במספר מדינות היו חוקים שפטרו אנסי קטינות אם הם נשאו אותן. במיזורי החוק קובע שאסור לגברים בני 21 ומעלה לקיים יחסי מין עם נערות מתחת לגיל 17 מחוץ לנישואים ועד אוגוסט 2018 הותר לגברים לשאת נערות בנות 15 ומעלה. ועל כן ההיתר הוביל ללחץ על קורבנות שנאנסו, להסכים להינשא לאנסים שלהן. אם וכאשר הרשויות גילו, לרוב במקרים שהנערות כתוצאה מהאונס התעברו וכבר היה בלתי אפשרי להסתיר זאת, הנישואים כבר הושלמו והאנסים טענו שהם קיימו עימן יחסי מין בתוך הנישואים, טיעון שהעניק להם פטור מהעמדה לדין. מעל 300 גברים בני 21 ומעלה נשאו נערות בנות 15 בין השנים 1999-2015 ואף הגיעו במיוחד להינשא זוגות מחוץ למדינה. בפלורידה עד מרץ 2018 הותר לגברים לשאת נקבות שהם עיברו בכל גיל באישור של שופט וכך לקבל פטור מהעמדה לדין.
למטה: דואן טיירי, ילדה אמריקאית בת 11, בתצלום שלה מכיתה ה' בשנת 1983. זו השנה שבה חבר משפחה בן 30 החל לאנוס אותה. כשנה לאחר מכן היא התעברה והוריה גילו. בשל הבושה הם לא פנו למשטרה וכפו עליה להינשא לו בגיל 13.
1-12-1.jpg
להלן השנים שבהן החוק בוטל רק לאחרונה בחלק מהמדינות: בשנת 1981 החוק בוטל באיטליה. בשנת 1991 החוק בוטל במקסיקו. בשנת 1994 החוק בוטל בצרפת. בשנת 1997 החוק בוטל בהונדורס, הרפובליקה הדומיניקנית, ונצואלה, פרגוואי, פרו (ב-3 באפריל), קולומביה וקוסטה ריקה. בשנת 1996 החוק בוטל באל סלוודור (חלקית). בשנת 1997 החוק בוטל בקוסטה ריקה. בשנת 1999 החוק בוטל במצרים, פרו וצ'ילה (ביולי). בשנת 2000 החוק בוטל ברומניה. בשנת 2005 החוק בוטל באתיופיה, ברזיל וטורקיה. בשנת 2006 החוק בוטל באורוגוואי, גואטמלה וניקרגואה. בשנת 2007 החוק בוטל בקוסטה ריקה. בשנת 2008 החוק בוטל בפנמה. בשנת 2012 החוק בוטל בארגנטינה. בשנת 2013 החוק בוטל בדנמרק. בשנת 2014 החוק בוטל באקוודור (באוגוסט), מוזמביק (ב-11 ביולי) ומרוקו. בשנת 2015 החוק בוטל בבולגריה (בספטמבר). בשנת 2017 החוק בוטל באל סלוודור, ירדן, לבנון, מרוקו, סוריה, פונטלנד ותוניסיה (ב-26 ביולי). בשנת 2018 החוק בוטל ברשות הפלסטינית (14 במרץ) ויוון.

להלן רשימה חלקית של המדינות שבהן החוק לא קיים במפורש או בוטל אולם עדיין הפרקטיקה מקובלת בתרבותן בשנת 2022: באל סלוודור במקרים רבים גברים שאנסו פטורים מעונש אם הם נושאים את הקורבנות שלהם. באפגניסטן אין זה נדיר שתבוטל התביעה אם מוצעים נישואים על ידי העבריין או משפחתו. באתיופיה במקרים רבים גברים שאנסו פטורים מעונש אם הם נושאים את הקורבנות שלהם. בונצואלה החוק קיים אולם נמחק חלקית על ידי החלטות שיפוטיות של בית הדין העליון לצדק בשנים 1999 ו-2015. בסומליה רק משנת 2010 החלו השלטונות לעשות מאמצים כדי להוציא מחוץ לחוק את המנהג הזה שעדיין קיים. בסומלילנד אין זה נדיר שבני משפחה של קורבנות שנאנסו, משיאים אותן בכפייה לגברים שאנסו אותן.
למטה: מתוך מחאה בטורקיה נגד תוכנית הממשלה להשיב את החוק לספר החוקים בנובמבר 2016.


פרק משנה 6.4: חטיפת כלה (Bride kidnapping)
 
מבחינה היסטורית הנישואים אפשרו לגברים לאנוס נשים וילדות באופן חוקי ובאורח קבע ולהכות אותן אם הן מעזות להתנגד. המשמעות היא שעבור אנסים הנישואים היו למעשה גן עדן כאשר כל מה שנדרש הוא רק לשאת נקבה טובת מראה שתהיה הקורבן שלהם. ועל כן בקרב עמים רבים התפתח מנהג מאז העת העתיקה, שבו גברים חוטפים נשים וילדות טובות מראה ואז לרוב אונסים אותן, לעיתים שוב ושוב עד שהם מעברים אותן כדי שלמשפחות שלהן לא תהיה ברירה אלא להסכים שהם יישאו אותן בכפייה כדי להפחית את בושת האונס. אם היא תחזור למשפחתה, היא ומשפחתה לרוב ינודו על ידי הקהילה בשל הערכה שהיא ככל הנראה נאנסה והפכה לטמאה. המנהג מוכר לאורך בכל הפרהיסטוריה וההיסטוריה בקרב עמים מגוונים כמו ההמונג בדרום מזרח אסיה, הצלטל במקסיקו והצוענים באירופה והוא ממשיך להיות נפוץ היום באזורים שונים בעולם ובפרט במרכז אסיה, אזור הקווקז ובחלקים באפריקה. במספר מדינות ברחבי מרכז אסיה נראה כי ככל שהאקלים הפוליטי והכלכלי קשה יותר, השימוש במנהג הזה נרחב יותר.

המנהג מכונה "חטיפת כלה" (Bride kidnapping) או "נישואים על ידי חטיפה/לכידה" (Marriage by abduction/capture). הביטוי "אונס" (Rape) באנגלית שהועתק היה בשימוש מאז המאה ה-14 במובן הכללי של "Seize prey, take by force" (תפוס טרף וקח בכוח) מהמונח "raper" (אנס) והמונח הלטיני צרפתי משפטי הישן "rapere" (לתפוס, לסחוב בכוח, לחטוף). המילון האנגלי של אוקספורד מפרש את המונח "rape" (אונס) כ-"מעשה של סחיבת אישה בכוח", כאשר החוטף סוחב אותה כדי לאנוס אותה ולחלל אותה ולא למטרה כללית (קיימים ביטויים אחרים לסחיבה למטרה כללית). הביטוי אומנם שומר בעת החדשה על משמעותו הלטינית בשפה הספרותית אולם הוא מתייחס רק לפעולה עצמה של האונס. הביטוי לא במקרה דומה לביטויים "rapine" (שוד), "rapture" (התלהבות), "raptor" (עוף-דורס) ו-"apacious and ravish" (לטרוף ולאנוס), כאשר הנקבות למעשה מדומות לטרף והזכרים לציידים. בגרמנית המנהג מכונה "Frauenraub" (שדידת אישה, פשוטו כמשמעו).

החוטפים לרוב ממעמד חברתי נמוך יותר כתוצאה מעוני, מחלות, אופי ירוד או עבריינות שמודעים לכך שאין להם סיכוי לשאת נשים טובות מראה בהסכמה כדי לאנוס אותן בנישואים ועל כן הדרך היחידה היא לכפות עליהן ועל משפחותיהן את הנישואים, וכך אף לחמוק מתשלום מוהר (תשלום למשפחת הכלה על גופה) ומתשלום על החגיגות או המשתה בשל חוסר רצון או יכולת. למנהג השלכות נרחבות. נקבות כתוצאה אינן יכולות לצאת מביתן ללא ליווי של גברים והוא מביא לשיעור נמוך שלהן במערכות החינוך. הם לרוב חוטפים ילדות או נערות משום שגופן נחשב למבוקש יותר וללא אחים או בני משפחה אחרים שיכולים להגן עליהן. לעיתים לחוטפים היכרות מוקדמת עם הקורבנות שלהם (שכנה למשל) ולעיתים קרובות הם חוטפים אותן עם סיוע של חברים. המנהג נפוץ גם בחלק מהמדינות שהוא כבר מנוגד לחוק בשל חוסר יכולת או רצון לאכוף אותו והעדפת פרקטיקות מסורתיות. פרק 6 סוקר את התופעה הנרחבת של אונס בנישואים. האונס בנישואים מהסוג הזה הוא תכוף ואלים אף יותר משום שהקורבנות מלכתחילה מושאות לחוטפים ואנסים, עם 
תחושת השליטה העזה שלהם עליהן וההבנה שהן רכוש שלהם. הן למעשה נדינות להיאנס על ידם בשגרה במשך כל חייהן.
למטה: איורו של הצייר הצרפתי אווריסטה ויטל לומינאיס מהמאה ה-19. שני גברים ויקינגים חוטפים נערה טובת מראה. גברים ויקינגים נהגו לחטוף נערות זרות מהארצות שהם כבשו ובזזו במטרה לשאת אותן בכפייה כדי שהם יוכלו לאנוס אותן באורח קבע על פי הדין המקובל בתוך הקהילות שלהם.
1-3

תת-פרק משנה 6.4.1: סקירתה של התופעה בהיסטוריה

ירח הדבש הוא למעשה שריד של המנהג שמבוסס על כך שהגבר חוטף את הנערה למקום מסתור כדי שהוא יוכל לאנוס אותה שוב ושוב בלי שקרוביה יוכלו להגן עליה או לנקום בו כאשר מטרתו היא לעבר אותה עד סוף החודש. לאחר מכן הוא מוציא אותה ממקום המסתור כאשר היא כבר מעוברת ולקרוביה לא נותרת ברירה אלא להסכים לנישואים כדי להפחית את חרפת האונס. הנישואים האלו מלכתחילה מתחילים לאחר חטיפתן האלימה בתחושת שליטה אינטנסיבית ועם התפיסה שהן לא יותר מרכוש. אין ביכולתן להימלט או להתגרש ועל כן רבות מהן נותרות לחיות עם הבעלים המתעללים והן נאנסות על ידם לעיתים קרובות. הן סובלות מהשלכות נפשיות ופיזיות קשות מאוד כתוצאה מהאונס, ההתעברות המוקדמת ועקירתן ממשפחותיהן ובתי הספר. כמו כן הקורבנות מושאות למעשה לאנסים ובמקרים רבים לאנסים סדרתיים ועל כן הן עשויות להידבק במחלות מין כמו איידס.

המנהג תועד בתרבויות עתיקות בכל אזור הים התיכון כמו במיתולוגיה ובהיסטוריה בידי שבט בנימין בתורה, הנביאים והכתובים. בספרות ההינדית (סנסקריטית) המנהג של חטיפת אישה ואינוסה כדי לשאת אותה בכפייה מכונה "נישואים באמצעות חטיפה" וגם "נישואי שטן" (Rakshasa Vivaha, בסנסקריט: पैशाचविवह्, בליטון: Paiśāchavivāha). המנהג מוזכר באופן לא צדקני. הגיבור היווני למשל פאריס חטף את הלנה היפה מהבעל שלה המלך מנלאוס כדי לשאת אותה בכפייה, מה שהוביל לפריצתה של מלחמת טרויה. רמוס ורומולוס למשל שהיו מייסדי רומא, חטפו את הנשים הסביניות במטרה לשאת אותן ואז לאנוס אותן באורח קבע. בשנת 326 למשל תועד כי מחזרים שנדחו נהגו לעיתים לחטוף את הנערות כדי להשיב את כבודם. הגבר בתיאום עם חבריו חטף לרוב את הנערה בזמן שהייתה מחוץ לביתה כדי לבצע את מטלותיה היומיות. הוא לקח אותה למחוץ לעיר או הכפר ושם הוא לעיתים אנס אותה אולם גם אם לא, רק מעצם הימצאותה לבדה עם גבר זר היא כבר נחשבה לטמאה בשל ההערכה שהוא ככל הנראה כבר אנס אותה וזה הספיק כדי לחבל בסיכויים שלה להינשא בעתיד, ועל כן לא הייתה לה ברירה אלא להינשא לו.

בקרב השבטים הסלאבים המזרחיים (שקדמו לרוס של קייב במאה ה-11) המנהג היה נפוץ. המסורת תועדה למשל על ידי הנזיר של רוס נסטור הכרוניקן שכתב כי שבט הדרוליאן נהג לחטוף נשים כאשר הכוונה הייתה לאנוס אותן ולשאת אותן בכפייה. זה היה נפוץ בקרב השבטים הסלאבים הדרומיים עד תחילת המאה ה-19, בסרביה, מונטנגרו, קרואטיה ובוסניה והרצגובינה. המנהג כונה "נטישה" (otmitza) והוזכר בחוק פוליצה (קוד המשפט הקרואטי משנת 1605). הבלשן הסרבי ווק סטפנוביץ' קראג'יץ', כתב כי החוטף היה מתלבש ל-"קרב" לפני שהוא לכד את הקורבן שלו כאשר שימוש בכוח פיזי היה מרכיב תכוף בחטיפות האלו. באירלנד המנהג היה נפוץ עד שנת 1800 והוזכר למשל כאשר מלך לנסטר, דרמוט מק'מורו, חטף בעצמו אישה בשנת 1152. במלטה המנהג גם היה נפוץ. בבולגריה המנהג גם היה נפוץ. הגבר בהסכמת הוריו ובסיוע חבריו, חטף את הקורבן שלו והעביר אותה לאסם הרחק מביתה. גם אם הוא לא הספיק לאנוס אותה, משפחתה השיאה אותה בכפייה כדי להפחית את החרפה בשל הערכה שהוא ככל הנראה אנס אותה. בצ'ילה המנהג היה נפוץ בקרב התושבים המפוצ'ים והוא כונה "נישואים באמצעות לכידה" (בספרדית: casamiento por capto ובמפוצ'ית: ngapitun)
למטה: איורו של אלסנדרו אלורי מהמאה ה-16 המציג את המנהג.
1-2-6.jpg

תת-פרק משנה 6.4.2: סקירתה של התופעה בהיסטוריה העכשווית

המנהג של חטיפת נשים וילדות והשאתן בכפייה כדי לאנוס אותן באורח קבע ובמשך כל חייהן, עדיין נפוץ. באתיופיה המנהג נפוץ מאוד בחלקים רבים. מסקרים שערכה הוועדה הלאומית למנהגים מסורתיים במדינה, בשנת 2003, נמצא כי שיעור שכיחותו של המנהג נאמד בכ-69%, ושיעור השכיחות במדינת האומות, הלאומים ועמי הדרום נאמד בכ-92%. החוטף פועל לרוב בשיתוף עם חבריו כדי לחטוף את הילדה או האישה ולעיתים נעשה שימוש גם בסוס כדי להקל על בריחתו. לאחר מכן החוטף מביא אותה למקום מסתור או לביתו ושם אונס אותה שוב ושוב, לעיתים לעיני משפחתו עד שהיא מתעברת. לאחר מכן החוטף מודיע למשפחתה כי הוא אנס ועיבר אותה ועל כן מוטב להם להכיר בנישואים שלהם כדי להפחית את הבושה שלהם.

החוטף אף עשוי לנהל משא ומתן על המוהר (תשלום למשפחת הכלה על גופה) עם זקני הכפר שלה במטרה לקבל לגיטימציה. על פי הדיווחים גברים חוטפים גם ילדות מתחת לגיל 11. המנהג הזה נאסר בחוק רק בשנת 2004 אולם אכיפת החוק חלשה. סקירת ראיות של קרן החירום הבין-לאומית של האומות המאוחדות לילדים משנת 2016 למשל שמבוססת על נתונים משנת 2010 ו-2013, העריכה כי 10-13% מהנישואים באזורי הסיכון הגבוהים היו כרוכים בחטיפה ו-1.4-2.4% באזורים האחרים. במצרים לעיתים חוטפים נשים וילדות נוצריות קופטיות ולאחר מכן כופים עליהן להתאסלם כדי להשיא אותן לגברים מוסלמים. המנהג התגבר עם עליית הרשתות האסלאמיסטיות הסלפיות בעת שלטונו של הנשיא עבד אל-פתאח א-סיסי. הן משלמות עד 3,000 דולר לכל גבר מוסלמי שחטף אישה קופטית, אנס אותה כדי לכפות על אביה להסכים לנישואים ואז נשא אותה בכפייה.
למטה: ילדה בת 13 ממשפחה נוצריה ענייה בעיר קראצ'י בפקיסטן. גבר מוסלמי בן 44 חטף אותה ונשא אותה בכפייה.
1-22.jpg
ברואנדה המנהג נפוץ במספר אזורים. לעיתים קרובות הגבר חוטף את האישה מביתה או בחוץ לאחר שעקב אחריה. כדי להגדיל את החרפה למשפחתה, הוא וחבריו אונסים אותה קבוצתית, כל אחד אונס אותה בתורו לעיני חבריו. לאחר מכן הם מודיעים למשפחתה שהיא נאנסה על ידם ועל כן מוטב להם להסכים לנישואים כדי להפחית את הבושה שלהם. במקרים שמשפחתה מהססת הם ממשיכים לאנוס אותה ללא הרף עד שהם מעברים אותה ולמשפחתה לא נותרת ברירה. טקס הנישואים מתקיים מספר ימים לאחר מכן כאשר בטקסים האלו נהוג שהחוטף מבקש מהורי כלתו לסלוח לו על חטיפת בתם. הסליחה היא לא על האונס משום שהוא נחשב כבר למי שאנס אותה כבעלה לעתיד ולבעלים מותר לאנוס את נשותיהם. הוא רשאי להציע פרה, כסף או סחורה אחרת למשפחתה כהכרת תודה על הנקבה שהם "העניקו" לו. אולם לעיתים החוטפים לא טורחים לקיים טקס נישואים והנישואים הם פיקטיביים משום שמטרתם היא ממילא רק מסגרת שתאפשר להם לאנוס אותן באורח קבע. לעיתים קרובות הנישואים האלו נגמרים רע מאוד. שליש מהגברים אונסים אותן שוב ושוב עד שהם משביעים לגמרי את תאוותם מגופן ואז נוטשים אותן ומותירים אותן חסרות כל ובלי יכולת להינשא שוב משום שהן נחשבות לסחורה משומשת. המנהג חוקי במדינה וגם כאשר החטיפה היא אלימה מאוד החוטפים כמעט ואינם נשפטים בבתי המשפט.
 
בקניה המנהג היה נפוץ מאוד עד שנות ה-60 במאה ה-19 והוא עדיין מתקיים גם היום. ילדות מגיל 10 נחטפות על ידי גברים שמבוגרים מהן לעיתים בשני עשורים, נאנסות על ידם ואז הן מושאות להם בכפייה. המנהג מקובל בקרב הקבוצה האתנית Kisii. על פי המנהג הגבר חוטף את הילדה או הנערה שהוא רוצה אותה ובמקום המסתור אונס אותה שוב ושוב בניסיון לעבר אותה. לאחר מכן הוא מודיע למשפחתה שהיא נאנסה והתעברה ועל כן מוטב להם להכיר בנישואים כדי להפחית את הבושה שלהם. המנהג היה קיים בקרב שבט טורקאנה והוא מכונה "akomari". בתרבות הזו חטיפת מוצלחת של ילדה או נערה העלתה את המוניטין של החוטף בקהילתו על "הפגנת גבריותו" וזה אף אפשר לו לנהל משא ומתן על מחיר נמוך יותר עם המשפחה שלה.
למטה: ילדה שהושאה בכפייה ונאנסה אוחזת בתינוקה בן החודשיים בביתה באי לומבוק באינדונזיה ב-9 באוקטובר 2019.
1-21.jpg
בדרום אפריקה בקרב שבטים דוברי נגוני המנהג מכונה "ukuthwalwa" ו-"thwala". בקרב הקבוצה האתנית סוטו הוא מכונה "tjhobediso". מקורו בקבוצה התנית קוסה אולם הוא התרחב לקבוצות אתניות אחרות ומתקיים בעיקר באזורים כפריים בפרט בכף המזרחי ובקוואזולו-נטאל והחוקים אינם מספיקים כדי לבלום אותו. רוב הקורבנות מתחת לגיל 18 וחלקן מתחת לגיל 8. נקבות מחונכות מלידתן שעליהן לצפות ליום הזה ועינוג הבעלים שלהן והולדת הצאצאים זו הגשמת חייהן ועל כן חלקן מקבלות את זה מיד בכניעה. על פי המנהג הגבר חוטף את הנערה או הילדה שברצונו לשאת ובכך הוא לא מותיר ברירה למשפחתה אלא להכיר בנישואים. באופן מסורתי המעשה חייב את החוטף להעניק ראש בקר אחד או יותר לאביה או לאפוטרופוס החוקי שלה עבור הגוף שלה. בשנת 2009 דווח שבכל חודש מעל 20 ילדות ונערות בפרובינציית הכף המזרחי נחטפות ומושאות בכפייה וכתוצאה מכך נושרות מבתי הספר. בשנת 2009 בעיירה לוסיקיסיקי, נחטפו ילדות מבתי יתומים והושאו בכפייה לגברים מבוגרים, חלקם אלמנים זקנים בגילאי 55-70.
 
במקסיקו המנהג מכונה "רפטו" (Rapto). במדינת צ'יאפס בקרב קהילות צלטל, המנהג היה נפוץ מקדמת דנא. הם שבט ילידים חקלאי שמאורגן באופן פטריארכלי. בשל התפיסה שהנקבות מבוזות כדרך הטבע על ידי הגברים, נאסר עליהן בכלל לדבר עם גברים מלבד עם בני משפחותיהן. החוטפים הם לרוב גברים פחות רצויים מבחינה חברתית שזו ההזדמנות היחידה לשאת ולאנוס נערה טובת מראה בשגרה באופן חוקי. על פי המנהג הגבר חוטף את הקורבן, לעיתים עם חבריו. ברוב המקרים הם לוקחים אותה להרים ושם אונסים אותה. לאחר מכן החוטף מודיע לאביה שהיא נאנסה על ידו ועל כן מוטב לו להסכים לנישואים כדי להפחית את הבושה. אם אביה מהסס הוא ממשיך להחזיק בה ולאנוס אותה, לעיתים קרובות בסיוע של קרוב משפחה עד שמדווח שאביה נכנע ומסכים לנישואים. לאחר מכן החוטף מגיע עימה לביתה כדי לנהל משא ומתן עם אביה על מחירה. הקורבנות מואשמות בחטיפתן, כמו למשל שהן לא כיסו את גופן המפתה ובכך הן פיתו את החוטפים שלהן לאנוס אותן. הן מושאות להם בכפייה כדי לשמור על כבודם של בני משפחותיהן. 

בברזיל המנהג היה נפוץ. עדויות גנטיות מראות כי שליש מהברזילאים הלבנים הם צאצאים בחלקם מנשים ילידיות שרבות מהן נחטפו ונאנסו על ידי המתנחלים האירופיים ולאחר מכן הושאו להם בכפייה. אחוז קטן בהרבה הם צאצאי אבות ילידים. גברים ברזילאים (לא ילידים) נוהגים להשתמש בביטוי הגנאי "Índia pega no laço" (אישה אינדיאנית שנתפסה על ידי הלאסו) כלפי הנשים הברזילאיות הילידות כדי ללעוג להן שהנקבות בשושלת המשפחה שלהן נאנסו על ידי המתיישבים הקולוניאליים. באזרבייג'ן המנהג נפוץ ומכונה "חטפו את הילדה " (qız qaçırmaq). על פי המנהג הגבר חוטף את הנערה במרמה או בכוח ומביאה לבית הוריו. הוא אפילו לא צריך לאנוס אותה באותו היום משום שעצם שהותה בביתו של גבר זר היא כבר נחשבה בעיני קרוביה לטמאה ומלוכלכת בשל הערכה שהוא כבר אנס אותה, ועל כן הם מסכימים שהוא יישא אותה בכפייה כדי להפחית את הבושה שלהם. לאחר שהן מושאות הן נאנסות בשגרה על ידי הבעלים וחוטפות מהם מכות לעיתים קרובות. אין לאן להימלט ולמי להתלונן משום שעל פי התפיסה במדינה הזו, על הנשים להיות כנועות לבעלים שלהן, ואם לא הם רשאים להראות להן את נחת זרועם. ועל כן תלונה במערכת אכיפת החוק היא לא אפשרית. כמו כן הן לעיתים הופכות גם לשפחות של הגברים במשפחתם של הבעלים שלהן.
למטה: קורבן בקירגיזסטן. תפקידן של בנות המשפחה של החוטפים הוא להכין את הקורבנות לטקס הנישואים.
1-10.jpg
בגואטמלה המנהג מכונה "רובאדאס" (Robadas). גברים חוטפים נשים שהם חושקים בהן כדי לשאת אותן בכפייה ולאנוס אותן באורח קבע. לא רק שהקורבנות מושאות בכפייה לגברים שיאנסו אותן בשגרה במשך כל חייהן, הן לעיתים קרובות גם מאולצות להתמודד עם הבושה והאשמה. הן מואשמות על ידי בני משפחותיהן שהן לא התנגדו מספיק חזק לחוטפיהן. בתרבות ההמונג המסורתית המנהג גם נפוץ והוא מכונה "zij poj niam". החוטפים הם בעיקר גברים שחשקה נפשם לשאת ילדה שהם ראו במטרה לאנוס אותה באורח קבע באופן חוקי אולם הם יודעים כי אין להם סיכוי בשל רקע פלילי, מחלה או עוני. הגבר בסיוע חבריו ובני משפחתו חוטף את הקורבן לרוב כאשר היא לבדה ואז מעביר הודעה למשפחתה על כוונתו לשאת אותה. בני משפחתה עשויים לנסות לחפש אותה כדי להצילה אולם לאחר שנוקפות השעות וההנחה היא שהוא ככל הנראה כבר אנס אותה, הם נכנעים והיא מושאת לו בכפייה כדי להפחית את הבושה שלהם. נהוג שהחוטף בכל זאת משלם את המוהר ואף סכום גבוה יותר.

בקזחסטן המנהג מכונה "kelisimsiz alyp qashu" (לקחת ולברוח ללא הסכם) והוא היה נפוץ מאוד בתקופה הפוסט סובייטית. הנערות נחטפו לעיתים קרובות על ידי גברים זרים שהן לא הכירו לפני כן. היום המנהג נפוץ בעיקר בחלקים הדרומיים במדינה. גברים ממהרים לחטוף נערות טובות מראה לפני שגברים אחרים יחטפו אותן כדי לשאת אותן ואז לאנוס אותן באופן חוקי. החוטף משתמש בדרך כלל בהונאה כמו למשל באמצעות הצעת טרמפ לביתה או באמצעות כוח או נשק כדי להכניע את הנערה ולהעבירה לביתו. היא מוחזקת עד שהיא נכנעת לנישואים. הזמן פועל במהירות לרעתה משום שבמסורת האסלאמית, נקבה שנחטפה ומוחזקת בביתו של גבר שאינו בעלה, אביה או אחיה, נחשבת מחוללת בכפר שלה גם אם היא בסוף נמלטה בשל הערכה שכבר אנסו אותה. ועל כן הברירה הנואשת היחידה שלה היא לנסות להימלט מביתו של החוטף לפני רדת החשיכה אחרת היא תושא לו בכפייה.

על פי הערכות שהובאו במחקר שנערך בקזחסטן בשנת 2018, 1.5%-1 מכלל הנישואים הנוכחיים הם תוצאה של המנהג הזה. בפקיסטן סגן המפקח הכללי במשטרת סינד, אפטאב פאת'ן, דיווח כי רק בשנת 2014 נרשמו 1,261 מקרים של חטיפת נשים כדי לשאת אותן בכפייה ואלו רק מקרים שדווחו, כאשר לבסוף רק 5 גברים אשמים נכלאו. כמו כן ב-45 מקרים הקורבנות היו ילדות מתחת לגיל 10. נשים וילדות לא מוסלמיות (הידניות ונוצריות) שנחטפות, קודם ממירים את דתן ולאחר מכן החוטפים שלהן משיאים אותן בכפייה לגברים מוסלמים. בטורקמניסטן המנהג של חטיפת נקבות והשאתן בכפייה כדי שניתן יהיה לאנוס אותן באורח קבע באופן חוקי גם קיים.
למטה: מצ'נדרי קולהי, נערה הינדית מפקיסטן. באוקטובר 2019 היא נחטפה על ידי גבר מוסלמי שחשק בה. בסיוע של חבריו הוא המיר את דתה בכוח ונשא אותה בכפייה כדי שיוכל לאנוס אותה באורח קבע במהלך כל חייו.
1-11.jpg
בקירגיזסטן חטיפת נערות זו פרקטיקה מקובלת ונפוצה באזורים רבים בפרט הכפריים שמכונה "ала качуу" (לקחת ולברוח). החוטפים הם לרוב עבריינים אלימים שחשקה נפשם לשאת ילדות טובות מראה במטרה לאנוס אותן באורח קבע באופן חוקי אולם הם מודעים לכך כי הן לא תסכמנה להינשא להם מרצונן החופשי ועל כן הדרך היחידה היא לכפות עליהן את הנישואים. באמצעות המנהג הזה הם גם מפגינים את גבריותם בכך שהם מוכיחים כי אינם חושש מנקמה מצד בני המשפחות שלהן. דפוס נוסף הם גברים שאינם יכולים לשלם את המוהר לבני משפחותיהן. על פי מחקר משנת 1992, עלותה של ילדה מהמיעוט האתני חווי נע בין 240 ל-400 רובל. גברים בקרב המיעוט הזה חוטפים גם ילדות בקרב המיעוט האתני שלהם ואף ילדות קירגיזיות.

הגבר בוחר נערה שהכיר או נערה זרה ולעיתים הוא פשוט נכנס למשק בית שמתגוררות בו מספר ילדות ובוחר את אחת מהן. הוא חוטף אותה בכוח או בעורמה, לעיתים קרובות בסיוע של חבריו וקרובי משפחה. בימי הנוודים הקדומים הוא מעלה אותה על גב סוס וכיום לעיתים קרובות ברכב. הוא מעביר אותה לבית משפחתו ושם לעיתים אונס אותה כדי שבני משפחתו יאלצו להשיא אותה בכפייה. בחברה הזו אין צורך בהוכחה שהוא אנס אותה, מספיק שהיא הייתה עימו לילה אחד כדי להניח שהוא קרוב לוודאי אנס אותה. למחרת הילדה נחשבת למבוזה, למי שכבודה נרמס לחלוטין ולסחורה משומשת וכמעט אף גבר אחר כבר לא יסכים לשאת אותה. כדי להפחית את הבושה שלהם, בני משפחתה משיאים אותה בכפייה לחוטף שלה כדי שהיא תיחשב למי שנאנסה על ידי בעלה, ככל הנשים. כל אפשרות אחרת אינה מקובלת מבחינה תרבותית והיא נחשב לדחייה של הזהות התרבותית הקירגיזית. חלק מהקורבנות מתאבדות.
למטה: שלט ג'בט, ילדה נוצריה בת 15 מהכפר דאנדרה בפקיסטן. גבר מוסלמי בן 28 חטף אותה, המיר את דתה בכוח ונשא אותה בכפייה כדי שהוא יוכל לאנוס אותה באורח קבע באופן חוקי. היא נאנסה שוב ושוב ועונתה כדי ללמד אותה לספק אותו.
מתוך 12,000 חטיפות שמתרחשות בקירגיזסטן כל שנה, כ-2,000 קורבנות העידו כי החוטף שלהן אנס אותן לפני שהן הושאו לו בכפייה. סקר קורבנות פשע משנת 2015 כלל גם חטיפת נערות לנישואים כאשר 5% מכלל מהקורבנות הנשואות השיבו שהן נחטפו והושאו בכפייה. מחקר משנת 2007 שפורסם בסקר מרכז אסיה ומקורות נוספים, העריך שלפחות שליש מכלל הנשים הנשואות במדינה נחטפו. ממחקרים שערך החוקר ראסל קליינבך עלה כי המספרים הרבה יותר גדולים ושני שליש מכלל הנשים הנשואות למעשה נחטפו. מחקר שנערך על ידי ארגונים לא ממשלתיים העריך כי משפל של 40% מכלל הנשים הנשואות שנחטפו המספר נסק ל-75%-68. לאחר התמוטטותה של ברית המועצות וקבלת עצמאותן של המדינות במרכז אסיה, המנהג של חטיפת נערות במדינה אף התגבר. על אף שהמנהג כיום אינו חוקי, החוטפים מובאים לדין לעיתים רחוקות בשל המערכת המשפטית הפלורליסטית שבה כפרים רבים נשלטים דה פקטו על ידי מועצות זקנים ובתי דין "אקצאקל" (Aqsaqal) בהתאם למנהג המקובל, הרחק מעיניה של מערכת המשפט במדינה והתעלמותה של הממשלה. בתי הדין האלו שמופקדים על פסיקות דיני משפחה, רכוש ונזיקין, תומכים במנהג. במקרים רבים הם בעצמם מעודדים את משפחת הקורבן להשיא אותה בכפייה לחוטף שלה ומוזמנים על ידי החוטף לחתונה.

בסין המנהג היה נפוץ באזורים כפריים עד שנות ה-40 והוא כונה "שוד" (בסינית: 搶親 ובפין-יין: qiǎngqīn). גברים נהגו לחטוף נערות גם כדי לחמוק מתשלום המוהר ולעיתים זה אף היה בשיתוף הוריהן במטרה לכפות עליהן להינשא להם. באזורים כפריים הפרקטיקה הזו הפכה למנהג קבוע. בסין האימפריאלית לפני שנערה חטופה הושאה בכפייה ונאנסה, היא נלקחה ל-"קינת כלה" כדי שהיא תוכל להתייפח בה בפומבי על מר גורלה ולפרט את צרותיה ותלונותיה במשך יומיים-שלושה מול בני משפחתה והקהילה המקומית. בשנים האחרונות המנהג הפך שוב לנפוץ באזורים בסין. במקרים רבים הנערות שנחטפות נמכרות לגברים באזורים עניים יותר של סין או מחוצה לה כמו למשל במונגוליה. מחירן של הקורבנות הוא כמעט עשירית ממחירו של אירוח חתונה מסורתית. כמו כן לסין מועברות נשים רבות משכנותיה, לעיתים באמצעות הבטחות שווא לעבודה ואז הן מושאות בכפייה לגברים סינים. המגמה הזו קשורה גם למדיניות הילד האחד שהובילה לאי איזון בין המינים ולחוסר חמור בנקבות. בטיבט המנהג של חטיפת נשים כדי לשאת אותן בכפייה גם היה נפוץ בהיסטוריה. ביפן המנהג גם היה נפוץ בקרב הבוראקו במחוז קוצ'י. הוא כונה "katagu" (ביפנית: かたぐ).
למטה: פארה שהין בת 12 מפקיסטן. היא נחטפה ביוני 2020, נאנסה והושאה בכפייה לגבר מוסלמי בשנות ה-40 לחייו. חמישה חודשים הוא אנס אותה שוב ושוב ואילץ אותה לישון במכלאת בקר.
1-4-4.jpg
באוזבקיסטן ברפובליקה האוטונומית בקאראקלפאקסטן, כמעט חמישית מכלל הנישואים נערכים לאחר חטיפתה של הכלה. גברים פחות נחשקים ללא השכלה או עם בעיות סמים או אלכוהול, נוטים יותר לחטוף משום שזו הדרך היחידה שלהם ליהנות מגופה של נערה טובת מראה באופן חוקי ובאורח קבע. בשל חוסר היציבות הכלכלית באזור המטרה היא אף לחמוק מתשלום עלות הטקס והמוהר. באזור הזה נערות נחטפות לעיתים על ידי גברים שהכירו ולעיתים על ידי קבוצת גברים שמסייעים להם. הנערה נכנעת, לעיתים לאחר מספר ימים ואז אחת מקרובות משפחתו מעבירה לה מטפחת (oramal) כדי לכסות את ראשה, המעידה על "הסכמתה". משפחתו כופה עליה לשלוח מכתב למשפחתה שבו היא מודיעה שהיא נלקחה כביכול מרצונה החופשי, מה שמאלץ את משפחתה להסכים משום שמבחינת הגברים אין חרפה גדולה יותר מבת משפחה ששהתה בביתו של גבר זר. בהמשך החוטף בדרך כלל מעביר למשפחתה סכום זעיר משמעותית מהמוהר (תשלום למשפחת הכלה על גופה) שהיא שווה. לעיתים כאשר למשפחתה יש יכולת, היא שולחת משלחת של "רודפים" (qughysnshy) לביתו כדי לנקום ולהשיב את הנערה. מסקר בקרב נשים שנערך בשנת 2018 עלה כי בין 1% ל-1.5% מכלל הנישואים במדינה הם תוצאה של החטיפות האלו.

באינדונזיה במסורת באלי המנהג מכונה "נגררוד" (Ngerorod). הגברים על פי המסורת נהגו לחטוף נשים מקאסטות גבוהות יותר כדי לשאת אותן בכפייה כדי שהם יוכלו לאנוס אותן באורח קבע, מה שכמובן לעולם לא היה מתאפשר להם ללא החטיפה. המנהג מורכב בדרך כלל לשלושה שלבים ומסתיים בתוך שלושה ימים: השלב של חטיפת האישה, השלב של שליחת השליח להודיע למשפחתה שהיא בוזתה ועל כן כדאי להם להשיא אותה בכפייה כדי להקטין את הבושה שלהם והשלב של טקס הנישואים. האישה מחויבת לשנות או להסיר את קידומת השם שלה כדי לשקף את השתייכותה מרגע נישואיה לקאסטה נחותה יותר. המסורת הזו נהוגה גם על ידי באלינזים שלא גרים בבאלי, כמו למשל על ידי באלינזים שמתגוררים באי לומבוק, בלמפונג ועוד. בקרב בני הסאסק באי לומבוק המנהג של חטיפת נשים במטרה לשאת אותן בכפייה מכונה: "מרריק" (Merariq).
למטה: נערה נוצריה בת 14, מהוויש מסיח מפקיסטן. היא נחטפה, נאנסה והושאה בכפייה לגבר מוסלמי. אביה נורה למוות.
בדאגסטן, צ'צ'ניה ואינגושטיה בצפון הקווקז ברוסיה, המנהג נפוץ מאוד והוא אף התגבר מאז נפילתה של ברית המועצות. כמו במדינות האחרות, גברים לעיתים חוטפים ילדות שהם הכירו ולעיתים ילדות זרות שהם ראו כדי לשאת אותן בכפייה ולאחר מכן שהם יוכלו לאנוס אותן באורח קבע באופן חוקי. מספיק להחזיק בילדה רק לילה אחד כדי שמשפחתה תשיא אותה בכפייה לחוטף בשל ההנחה שהוא קרוב לוודאי אנס אותה. המנהג כבר הוצא מחוץ לחוק במדינות האלו אולם בדומה לאזורים רבים הרשויות לעיתים קרובות לא מצליחות למנוע אותו. בצ'צ'ניה המשטרה אינה מונעת את המנהג ועל כן השכיחות שלו גדולה. מספר חטיפות כאלו אף תועדו באמצעות מצלמות.

בגאורגיה המנהג שכיח בדרום המדינה ובפרט בעיירה אחלכלכי וסביבתה באזורי המיעוטים האתניים. על פי ההערכה מאות נשים במדינה נחטפות ומושאות בכפייה לחוטפיהן מדי שנה. על פי המנהג הגבר שלעיתים קרובות מלווה בחבריו ניגש לילדה וכופה עליה באמצעות הונאה או כוח להיכנס למכונית. הם לוקחים אותה לאזור מרוחק או לביתו של החוטף ושם הוא לעיתים אונס אותה אולם גם אם לא, רק מעצם הימצאותה לבדה עם גבר זר היא כבר נחשבה לבזויה בעיני קרוביה בשל ההנחה שהוא ככל הנראה אנס אותה. בשלב הזה אין לה לאן לשוב משום שקרובי משפחתה עשויים לראות בכך חרפה אם היא תנסה לשוב לביתה. הקורבנות ומשפחותיהן לרוב אינן מתלוננות גם בשל הפחד מהמשפחות של החוטפים ובמקרים המעטים שהן מגישות תלונה, התובעים לעיתים קרובות מסרבים להגיש כתב אישום נגד החוטפים ודוחקים בהן להיכנע לבעלים שלהן בשל התפיסה כי זה הייעוד שלהן כנקבות בעולם הזה.

בקרב הקהילה הצוענית המנהג קיים כחלק מהמסורות כאשר ילדות אפילו כבנות 12 נחטפות במטרה לשאת אותן בכפייה. מכיוון שאוכלוסייתם חיה ברחבי אירופה, המנהג אף תועד במספר מקרים באירלנד, אנגליה, צ'כיה, הולנד, בולגריה וסלובקיה. מטרתו של המנהג היא לאנוס אותן לאחר מכן באופן חוקי בנישואים, לחמוק מתשלום המוהר או כאשר אין אפשרות אחרת בשל היותן למשל מדת או תרבות אחרת. הלגיטימיות של המנהג מעמידה נשים צעירות בסיכון גבוה להפוך לקורבנות של סחר בבני אדם. באיטליה המנהג היה נפוץ בסיציליה ובדרומה והוא כונה "פוויטינה" (Fuitina). גברים לעיתים קרובות חטפו נערות ואנסו אותן בכוונה לאלץ את משפחותיהן להשיא אותן בכפייה. הנישואים כונו "נישואים משקמים" (באיטלקית: Matrimonio riparatore). החוטף אף נחשב כמי שבא לקראתה של הנערה שהוא אנס וזה בשל התפיסה שנקבות שאיבדו את בתוליהן, בין אם הן נאנסו ובין אם לא, אינן ראויות להינשא לגבר אחר משום שהן נחשבו לבזויות ורמוסות ועל כן הן נדחקו לשוליים על ידי החברה. אפילו באירופה במלטה רק לאחרונה בשנת 2015 עבר חוק (סעיף 199 ו-200 לחוק הפלילי) שקבע כי בנסיבות מסוימות גבר שחטף אישה לא ייענש אם בעקבות החטיפה הם נישאו. רק בשל לחץ הפטור לבסוף בוטל בסופו של דבר בחוק XIII (סעיף 24) משנת 2018.
למטה: ילדה הינדית מפקיסטן מושאת בכפייה לחוטף שלה, מוחמד עדיל. הוא התפעל מיופייה והחליט כי ברצונו לאנוס אותה באורח קבע. חמושים בהובלתו נכנסו לביתה, היכו את משפחתה וחטפו אותה. למחרת היא הומרה בכוח לאסלאם והושאה לו בכפייה.
 

פרק משנה 6.6: ענישה מסורתית: בנותיהם של גברים שהורשעו מושאות בכפייה לבני משפחותיהם של התובעים

יחסי מין מעולם לא נתפסו כיחסים סימטריים. בתפיסה ההיסטורית הנקבות ביחסי המין מבוזות ועל כן גברים משחר ההיסטוריה חתרו להשיא את בנות משפחתם רק לגברים שהיו בעלי בריתם ונבחרו בקפידה. בשל התפיסה הזו מועצות של זקני שבטים בתרבויות מסוימות המכונות "ג'ירגה" (Jirga), לעיתים גוזרות על גבר שהורשע בפשע חמור עונש המכונה "צדק מקביל" שנחשב לעונש הכבד ביותר אפילו יותר מעונש מוות, כדי לרצות את השבט והמשפחה של הנפגע. העונש מאפשר לקרובי משפחת הנפגע לאנוס את קרובות משפחת הפוגע, לרוב את הילדות הבתולות, באופן חוקי כל חייהם כדי שיחוו כפיצוי את ההנאה הכי אדירה שהגברים יכולים לחוות בעולם הזה תוך כדי ביזויו המוחלט של הגבר שפגע בהם. העונש לעיתים גם מוטל על אבות שאין ביכולתם להשיב חוב שצברו. בנותיהם מושאות בכפייה ללווים שלהם כדי שייהנו מגופן כפיצוי. המועצה בוחרת מי מהנקבות במשפחתו של המורשע תהיינה הקורבנות ועם העדפה לטובות המראה כדי שהפיצוי יהיה הולם ואז הן מועברות לביתם וראשית מושאות להם בכפייה כדי לאפשר להם לאנוס אותן באופן המותר על פי הדין והמסורת. במקרים רבים הן חוטפות מכות בשגרה ונאנסות על ידם באופן אכזרי במיוחד, אף יותר מקורבנות שהושאו בנישואי כפייה אחרים משום שהבעלים שלהן אונסים אותן בכל פעם עם תחושת נקמה בשל היותן משתייכות למשפחתו של הגבר שפגע בהם.

בפקיסטן המנהג מכונה "ואני" (Vani, באורדו: ونی) ולעיתים הוא מאוית "וואני" (Wani ו-Wanni). זו מילה פנג'אבית שלקוחה מהמילה "ונאי" (Vanay) שפרושה דם. הוא מכונה גם "סאק" ו-"סאנגצ'אטי" (Sak ו- Sangchatti, سنگ چتی) בשפות אזוריות שונות במדינה. הוא מכונה גם "סווארה" (Swara, באורדו: سوارہ). המנהג היה מקובל לאורך ההיסטוריה ועדיין נפוץ מאוד. מועצות ג'ירגיות שבטיות וכפריות נוהגות לגזור על גבר שביצע פשע חמור או גבר שנטל הלוואה שאין באפשרותו להשיב, כי הילדות הקטנות הבתולות במשפחתו תושאנה בכפייה לגברים במשפחתו של הנפגע. ממוצע הגילאים של הילדות הוא 5-9. פרקטיקת הענישה והפיצוי המסורתית הזו נפוצה במחוזות פנג'אב, סינד, בלוצ'יסטן, ח'ייבר פח'טונח'ווה ובאזורים שבטיים. דוח של ועדת החוק קבע כי עיקרון השריעה "קיסאס" (Qisas) המתאר את העונש לגבר שביצע פשע חמור הוא הרציונל של המסורת. 
המסורת מוזכרת למשל לפני כמעט 400 שנה לאחר ששני שבטי פתאנים בצפון מערב פקיסטאן נלחמו במלחמה עקובה מדם זה נגד זה, שהובילה למאות הרוגים. הנואב, השליט האזורי קרא להקים ג'ירגה של זקנים משני הצדדים כדי להוציא פסקי דין. נפסק כי המעורבים יקבלו כנקמה עונש מבזה במיוחד, הילדות במשפחותיהם תושאנה בכפייה לבני המשפחות של הקורבנות.
למטה: קורבנות בטקס נישואים המוני מושאות בכפייה לגברים בעיר פשאוור בפקיסטן ב-25 באפריל 2014.


תת-פרק משנה 6.6.1: סקירתה של התופעה בהיסטוריה העכשווית

בשנת 2004 בית המשפט העליון במחוז סינד הוציא את המסורת מחוץ לחוק ובשנים 2005 ו-2011 היא הפכה לבלתי חוקית אולם המנהג ממשיך להתקיים ובפרט באזורים כפריים שבהם המשטרה המקומית לעיתים קרובות מעלימה עין והאכיפה חלשה. בשנת 2008 למשל לאחר קרב דם ממושך בפינה נידחת במחוז בלוצ'יסטן המערבי שהחל בכלב מת והביא להרג של 19 בני אדם, לרבות 5 נשים, נפסק כי 15 ילדות מהמשפחות של הנאשמים בנות 3 עד 10 תושאנה בכפייה לבני המשפחות של הקורבנות.
 
בשנת 2012 למשל פרץ סכסוך בין שתי חמולות בשל האשמה ברצח. לא ניתן היה למצוא את האדם שנאשם ברצח כדי להביאו לדין. המקרה נשפט על ידי מועצת הזקנים ג'ירגה בהובלה של חבר אספת מחוז בלוצ'יסטן, מיר טאריק מסורי בוגטי. פסק הדין קבע כי 13 ילדות מהחמולה של הרוצח תושאנה בכפייה לגברים בחמולה השנייה. גזר הדין בוצע ובוגטי קבע שזו ענישה לגיטימית. בשנת 2011 ילדה בת 12 שנטען שאביה ביצע פשע הושאה בכפייה לגבר בן 85 כדי שהוא יוכל לאנוס אותה באופן חוקי כנקמה. ביוני 2020 מועצת ג'ירגה פסקה שילדה בת 13 תושא בכפייה לגבר נשוי בן 41 כעונש על כך שאחיה היה בקשר עם בת דודו. המקרה סוכל באופן לא שגרתי הודות לקרוב משפחה של אחיה בסיוע של המשטרה. כמו כן מקרים רבים לא מדווחים.
 
המנהג נפוץ בכל 34 המחוזות של אפגניסטן בפרט בקרב הקוצ'ים ובמחוזות קונר, הלמנד ובלח'. הוא מכונה "באד" (Baad) ו-"סווארה" (Swara, בערבית: سوارہ). במקרה שגבר ביצע פשע או צבר חובות, זקני מועצות ג'ירגה לעיתים פוסקים שהילדות במשפחתו בגילאי 5-12 תשואנה בכפייה לבני משפחת הקורבן כפיצוי ונקמה ולעיתים גם לדודים שלו וקרובי משפחה רחוקים. עד שנת 1976 הפרקטיקה הזו הייתה חוקית ומאז נוספה רק ההגבלה שעל הקורבנות להיות מתחת לגיל 18 ולא אלמנות. העונש על הפרת המגבלה הוא עד שנתיים מאסר בלבד. לא ידוע על זקן מועצת ג'ירגה או בן משפחה שנעצר או נשפט על כך. הנקבות מחונכות שבשל גופן המביש הן נטולות זכויות וכפופות למרותם של הגברים ועל כן רבות מהן לא מעזות אפילו להתלונן.


פרק משנה 6.5: מנהג: נישואי חילופין לשמירת כבודם של הגברים (Watta satta)

מבחינה היסטורית נישואים לא נחשבו לסימטריים משום שהבעלים למעשה חודרים, מבקיעים, פולשים וכובשים את נשותיהם. ומשום שגופן קשור ביולוגית למשפחות המוצא שלהן, הם אף נחשבו גם כמי שמכניעים וכובשים גם את משפחות המוצא שלהן. ועל כן אבות נהגו לבחור בפקידה רבה את הבעלים שלהן כדי להבטיח שהם יבזו אותן רק בחדרי חדרים. אולם באזורים מסוימים ברחבי העולם הם חיפשו פרקטיקה נוספת שתבטיח שהבעלים שלהן לא יהפכו את עורם גם בהמשך. ועל כן במקומות מסוימים התפתח מנהג המכונה "נישואי חילופין" (Watta satta או Shighar, באורדו: "،شغار،وٹہ سٹہ"). באסלאם המנהג מכונה "שיגר" (Shighar). ילדות מוחלפות בין שתי משפחות וכל אחת מהן מושאת לגבר במשפחה השנייה.

על פי הסידור כאשר גבר חושק בנקבה, עליו להשיא גם את אחת מקרובות משפחתו (את אחותו, אחייניתו, או בת דודו) לקרוב משפחתה. אם הוא חפץ לשאת קרובת משפחה עליו להשיא קרובת משפחה קרובה יותר לקרוב משפחתה. שתי הנקבות משתי המשפחות מושאות בכפייה לגבר במשפחה השנייה בו זמנית כדי להבטיח שהעסקה תבוצע במלואה. המטרה הראשונה היא שהפגיעה בכבודן של שתי המשפחות תהיה זהה כאשר לשתיהן בן משפחה ש-"יכבוש" ובת משפחה ש-"תיכבש" ולהטיל איום הדדי ולהרתיע את כל אחד מהבעלים שידאג לבזות את בת משפחתם רק בחדרי חדרים משום שאחרת גם בן משפחתה יבזה את בת משפחתו ברבים על פי העיקרון של עין תחת עין ואף באופן אלים עוד יותר. המטרה השנייה היא חסכון של תשלום המוהר או הנדוניה במקרים של עוני ואי ודאות. במקומם מוחלפות כלות בין המשפחות.

הסידור יכול להפחית את האלימות והאונס בשל הרתיעה אולם כפי שנצפה הוא מסוכן מאוד לנשים כי קשר דם חזק הרבה יותר. כאשר לדעת אחד הבעלים, הבעל השני ביזה את קרובת משפחתו ברבים, זה יכול להסלים במהירות לאלימות הדדית חמורה. כל בעל יחל להכות ולאנוס את קרובת משפחתו של השני באפיזודות מתגברות עד הגעה לרמות קיצוניות של אלימות הדדית. אם אחד הבעלים יגרש את אשתו, קרוב משפחתה עשוי להתעלל קשות בבת משפחתו כנקמה ואף להשליך גם אותה לרחוב. מעל 50% מהנישואים מתקיימים בין משפחות באותו הכפר ומעל 80% מהקורבנות מתגוררות בכפר שבו הן נולדו או בקרבתו. מעל 75% מושאות לקרוב משפחה, לרוב בני דודים ראשונים עם העדפה מצד האבא והיתר, רובן מושאות בתוך אותו השבט. בפקיסטן המנהג נפוץ בחלקים רבים באזורים כפריים בצפון מערב, במערב ובאזורים השבטיים הם מהווים מעל 30% מכלל הנישואים. כ-90% מהנקבות מושאות לגבר באותו הכפר או השבט המכונה בקהילות המוסלמיות "זאט וביראדרי" (zaat and biradari). בערב הסעודית ובמדינות השכנות, באפגניסטן בחברות אגרריות מוסלמיות ובתימן באזורים כפריים, המנהג של החלפת נקבות בין משפחות שכיח. במאלי בקרב קהילות אסלאמיות המנהג גם שכיח, שם מכנים אותו "פאלן-ני-פאלן" (falen-ni-falen).
למטה: סאימה רמזאן בת ה-14 עם בעלה מוחמד רמזאן בן ה-36. אביה ווזיר אחמד רצה לשאת אישה שנייה בשם סביל משום שאשתו הראשונה ילדה רק בנות כלשונו. משפחתה הסכימה בתנאי שבתו תושא בכפייה לאחיה של סביל וכך היה.

 
פרק 7: אונס בזמן מלחמה (Wartime Rape)

בפרק הקודם נחשפה בפנינו מציאות מחרידה שהתקיימה במשך מאות אלפי שנים שלבסוף אף התמסדה. הדין בכל העולם התיר לגברים לאנוס בשגרה את הנשים שלהם, את האימהות של הילדים שלהם, משום שזה הסב להם הנאה אדירה, ועל כן נסו רק לדמיין את אכזריות האונס במלחמות כאשר הם לא אנסו את נשותיהם אלא את נשותיהם ובנותיהם של האויבים שלהם. הפרק המטלטל הזה קשה מאוד לקריאה משום שלאחר תיאורה של התופעה בהקדמה שלפניכם, יתוארו בכל תתי-הפרקים מעשי אונס המוניים שהתחוללו לאורך ההיסטוריה בפרטי פרטים. חשוב להדגיש שהפרק אינו טוען שנשים וילדות סובלות יותר במלחמות אלא שהן בנוסף גם קורבנות ליצרים אפלים מאוד. למשל רצח אזרחים במלחמה זה פשע אכזרי מאוד אולם המטרה היא לא ליהנות מהמעשה עצמו אלא להשמיד אותם כדי להשיג את מטרות המלחמה, מרושעות ככל שיהיו. מאידך כאשר המבצעים מחליטים לאחר ניצחונם לשכב על גופן של נשים, פנים מול פנים, נשים שרגע לפני הם טבחו בבני משפחותיהן והחריבו את בתיהן, כאשר הם לא מבקשים להשיג מכך שום מטרה מלחמתית, מלבד להתענג על הבעות האימה והכליה על פניהן ועל היבבות ואנקות הכאב שבוקעות מגרונן, עד שהם לבסוף פולטים בתוכן כתוצאה מההנאה האדירה שהקלט החושי הזה מסב להם, זה מעשה אפל מאוד שהתחולל באופן נרחב כמעט בכל מלחמה שהוכרעה בהיסטוריה ובו עוסקת המונוגרפיה.

יחסי מין מעולם לא נחשבו ליחסים סימטריים אלא ליחסים חד צדדיים שבמהלכם הגברים פולשים, מבקיעים וכובשים את הנשים, בעוד הנשים מובקעות ונכבשות על ידם וכתוצאה מכך מבוזות על ידם. ועל כן יחסי מין למעשה מהווים ריטואל שבאמצעותו הגברים מפגינים את כוחם, עליונותם, שליטתם, סמכותם, בעלותם ומרותם עליהן, בעוד הנשים מוכיחות את כניעתן המוחלטת והתמסרותן בכך שהן מסכימות להיות מבוזות על ידם כדי לענג אותם ולהביא אותם על סיפוקם. יחסי המין נתפסים לפיכך כיחסים סימבוליים בין כובש לנכבש, בין שולט לנשלט, בין מי שידו על העליונה למי שנכנע לו כמו בשדה הקרב, ועל כן אין זה פלא שאונס נשותיו ובנותיו של אויב שהובס במלחמה הוא תופעה נפוצה מאוד מקדמת דנא ונחשב בעבר לבלתי נמנע. כמובן שאין תיעוד למקרים הפוכים, נשים שכפו על שבויים לחדור לגופן, גם אם תסרקו במסרקות ברזל את ההיסטוריה כולה. האונס במרבית המלחמות לא היה תוצר לוואי ולא התנהגות חריגה של אינדיבידואלים אלא חלק מאסטרטגיה גדולה, מכוונת, מתוכננת ושיטתית על ידי כל ההיררכיה הצבאית או החמושה, במלחמות בין קבוצות אתניות או דתיות ואף בעימותים פנימיים. האונס היה לרוב נרחב כאשר המטרה הייתה לאנוס כמה שיותר נשים וילדות תוך הבטחה למבצעים כי הם ייהנו מחסינות מוחלטת.

האונס נחשב למפגן הניצחון האולטימטיבי לאחר הניצחון במלחמה משום שהוא מדמה מאוד מלחמה אסימטרית בין שני צדדים. הלוחמים שאנסו הפגינו את עוצמת צבאם וגופן המפושק והנחדר של הקורבנות דימה את האויב שנכבש, נרמס והובס על ידם. ועל כן במלחמות שהתחוללו מקדמת דנא, גופן של הנשים היה למעשה חלק משדה הקרב. אונס נחשב לצורת ההכנעה הכי אכזרית ועל כן לאחר שהן נאנסו, גופן המבוזה נותר בעיניהם כעדות עבור לתבוסתו וכניעתו המוחלטת של האויב. ההיסטוריונית סוזן בראונמילר כתבה כי אונס נחשב למעשה של כיבוש ועל כן עבור הכובשים לאורך ההיסטוריה לא הייתה דרך אולטימטיבית יותר לחגוג את ניצחונם המזהיר מאשר לכבוש "את גופן של נשות האויב המובס" לעיני כל כדי להפגין את ניצחונם עליו. הפילוסופית גיאטרי צ'קרוורטי ספיבק תיארה את האונס הקבוצתי שערכו הכובשים כ-"חגיגה מטונימית לכיבוש הטריטוריאלי".
למטה: ציורו של הצייר ההולנדי יאן סליטרס שנקרא "האונס של סרביה". אישה מופשטת ומובלת לאינוס על ידי לוחמים.
1-3-4.jpg
מפגני האונס האלו לא נועדו כמובן אך ורק לראווה אלא גם כדי להביא לביזוי קולקטיבי מוחלט של המובסים באמצעות דה-הומניזציה (שלילת היותם בני אדם בכלל) ובד בבד רמיסת מעמדם של הגברים בקהילות שלהן כמגן הולם ובאמצעות כך לפוגג את אמונתם במסורת התרבותית והדתית ובכך להביא לדמורליזציה אנושה בקרבם, החרבה מוחלטת וטוטלית של הקהילות שלהם והבסיס האתני והמשפחתי שלהם, ערור קשרי זיקתם לאזור, פירור הקבוצה האתנית כולה והטלת אימה עליהם, כדי להבטיח שגם ניצולים שיצליחו להימלט, לעולם לא ישובו. והאונס נחשב לפרקטיקה האולטימטיבית לשלילת תכונותיהם האנושיות של בני האדם משום שברגעים האלו הם למעשה אינם מתייחסים אליהן כאל בנות אנוש אלא כאל חתיכות בשר שניתן להשתמש בהן ולאחר מכן להשליך אותן. זה נחשב משחר ההיסטוריה לביזויו הכי גדול של אדם שמביא לפגיעה אנושה בצלם האדם ותחושת הערך העצמי שלו ובפרט בחברות הפטריארכליות כאשר הכבוד הגברי תלוי בהצנעת והסתרת גופן "המבזה" של הנקבות ובתוליהן הוא ערך ליבה. המטרה הנוספת של האונס ההמוני הייתה הענשה והרתעה. אלו שלא שיתפו פעולה, נשותיהם ובנותיהם נאנסו במרחב הציבורי או בחדרי החקירות, כדי לשלוט באוכלוסייה ולהותירה כנועה.
 
ועל כן הלוחמים לרוב אנסו את הקורבנות שלהם קבוצתית בפרהסיה לעיני בני משפחותיהן ויתר תושבי האזור המובסים שאולצו באמצעות איומי נשק לצפות בהן נאנסות על ידם. בנות נאנסו לעיני הוריהן ואימהות נאנסו לעיני ילדיהן כאשר במקרים רבים אימהות ובנותיהם נאנסו זו לצד זו. איבר המין הגברי תואר מקדמת דנא כ-"נשק מלחמה אסטרטגי, אמצעי לטיהור אתני, זול ופשוט לכל הצדדים במלחמה, שקל יותר להשגה מכדורים או פצצות ומצוי תמיד בהישג ידם של הלוחמים ובחינם". לעיתים הלוחמים אף כפו על הגברים המובסים לאנוס בעצמם את בנות עמם ובנות משפחתם במטרה להביא להרס מוחלט של המשפחות והקהילות וכמו כן לצפות בהן נאנסות על ידי מי שאמורים היו להגן עליהן היה בעיניהם מחזה מגרה במיוחד. אבות אנסו את בנותיהם, סבים את נכדותיהם, אחים את אחיותיהם ובנים את אמותיהם מול עיניהם המשועשעות של הלוחמים. לעיתים הם גם אלצו מנהיגים וכהני דת לאנוס בעצמם את בנות עמם כדי לפוגג עוד יותר אמונתן במסורת התרבותית והדתית.

פרופסור דארה קיי כהן מאוניברסיטת הרווארד כתבה כי הלוחמים בעתות מלחמה נהגו לאנוס קבוצתית נשים שנפלו לידיהם גם במטרה לבסס את הקשר בין הלוחמים וליצור ביניהם תחושת לכידות בתוך היחידות, בפרט אם הם גויסו למלחמה בכפייה. באמצעות האונס הקבוצתי הלוחמים מתרברבים כל אחד בתורו, בכוחו, עוצמתו ועליונותו של המין הגברי אולם להבדיל מעתות שגרה שהגברים מתחרים ביניהם על הנשים ורכושניים כלפיהן, הם מעבירים אותן מיד ליד ובכך מפגינים את אחוות הלוחמים. כהן כתבה שמכיוון שחלק מהצבאות לאורך ההיסטוריה השתמשו גם בלוחמים ילדים, האונס שלהן אף היווה "טקס התבגרות" שבו הם נדרשו לראשונה להפגין לעיני חבריהם את גבריותם המסמלת דומיננטיות ושליטה ואת אכזריותם שנדרשת בשדות הקרב.
למטה: אחד הציורים של גוטפריד סיבן בחוברת שפורסמה בשנת 1909. הכותרת "Balkangreuel"(האכזריות בבלקן). ארבעה חיילים טורקים אונסים ארבע נערות צעירות בתוך כנסייה אורתודוקסית מול עיני כומר כפות שהוכרח לצפות.
1-8-2.jpg
מצביאים אפשרו את האונס ההמוני גם במטרה להחדיר מוטיבציה בלוחמים, לרומם את רוחם ולעלות את המורל שלהם, כאשר לעיתים זה אף היה התגמול העיקרי שהובטח להם. "אל המנצח הולך השלל!" (!To the victor go the spoils) הייתה תרועת המלחמה במהלך מאות שנים והנקבות היו השלל. הנקבות נחשבו ל-"פרסי מלחמה" ואות הוקרה ללוחמים על הצטיינותם בקרב. הלוחמים אנסו אף ילדות קטנות, נשים הרות וזקנות משום שזו הייתה עבורם סוף סוף הזדמנות להשביע את תאוותם האפלה. גם כאשר הוחלט להשמיד את האוכלוסייה כולה, בעוד שזכרים הושמדו מיד, הנקבות לעיתים קרובות קודם נאנסו לפני שהושמדו. המטרה הייתה למעשה להשתמש במשאב גופן המענג והיקר בפעם האחרונה לפני שהוא "מבוזבז" וכמו כן להתענג על ייסוריהן ברגעיהן האחרונים. ועל כן במלחמות רבות לאורך ההיסטוריה, נקבות נאנסו אפילו באתרי ההוצאה להורג ממש רגעים ספורים לפני שהן הוצאו להורג.

אם מספר הנקבות שנלכדו לא הספיקו עבור כל הלוחמים, הם המתינו בתור ארוך מול כל אחת שנלכדה. כל לוחם עלה עליה בתורו, אנס אותה ולאחר מכן פינה את ה-"אטרקציה" להבא אחריו, משום שלאחר שהם חצו קילומטרים רבים בדם ואש ומוות ושהו זמן רב בסביבה גברית, אין עבורם תאבה גדולה יותר מאשר לחדור לתוך גופן הרך והנעים, ובה בעת לפרוק עליהן את כעסם, זעמם ותסכולם. הלוחמים לעיתים קרובות אנסו אותן בברוטליות תוך כדי שהם מפליאים בהן את מכותיהם ואגרופיהם כדי להגביר עוד יותר את הריגוש שלהם. הקורבנות סבלו לעיתים קרובות מחבלות קשות, עצמות שבורות וסדקים בגולגולת שהביאו לנכות ולקות בראייה ובשמיעה. דפנות הנרתיק שלהן לעיתים נקרעו או נוקבו (פיסטולות) כתוצאה מהברוטליות של הלוחמים הנרגשים שהובילו לכאבים עזים. שלפוחית השתן ומעי הגס ממוקמים סמוך לנרתיק ועל כן נקב בנרתיק לעיתים גם הוביל לבריחה כרונית של שתן וצואה דרכו.

במקרים רבים האונס היה כה אלים שהקורבנות נאנסו למוות וחלקן מתו כעבור זמן קצר כתוצאה מהפגיעות הקשות שהן ספגו. לאחר שהלוחמים אנסו את הקורבנות שלהם והשביעו את תאוותם, הם לעיתים רצחו אותן אם הן עדיין נותרו בחיים ולרוב באופן מבזה במיוחד, כמו למשל באמצעות החדרת קנה רובה לתוך הנרתיק שלהן ופתיחה באש. לעיתים הם אף המשיכו לאנוס גם את הגופות שלהן במטרה לבזות גם את מותן ולהתענג על הבעת המוות שנותרה על פניהן. לאחר שהם אנסו אותן הם אף נהגו במקרים רבים להשחית את הגופות שלהן כדי לספק עד תום את היצרים הסדיסטים שלהם. בשל תפיסת הנרתיק כאיבר נכבש וסמל לכניעה מבישה, הוחדרו לתוך הנרתיקים שלהן מצ'טות, כידונים, סכינים ומקלות מחודדים, כדי שגופותיהן שתשארנה מוטלות בשטח, תהוונה תצוגות חזותיות, מוחשיות ופומביות לכיבושם וכניעתם המוחלטת של המובסים. כמו כן הם נהגו לכרות את השדיים שלהן מגופן כדי להשתעשע ביניהם עם האיבר המענג והמבזה הזה בעיניהם.
1-12.jpg
משאב גופן של הנשים נחשב למבוקש מאוד במלחמות בשל יכולתו לעלות באופן ניכר את המורל בקרב הלוחמים ולרומם את רוחם, ועל כן במלחמות רבות הן לא נאנסו רק בשדות הקרב אלא במשך שנים רבות, גם לאחר סיומן. הן נחשבו למיטלטלין של המובסים ונבזזו יחד עם הבקר. הן כונו בלעג "מטרות רכות" משום שלהבדיל מהגברים הן נחשבו למטרות שקל להכניע ולהביס אותן. במלחמות רבות הותר ללוחמים לשוב לביתם עם הנשים והילדות כדי להשתמש בהן כשפחות מין או לסרסר בהן באופן פרטני. הצורה האחרת הייתה מיסוד האונס על ידי הרשויות הצבאיות או האזרחיות. הן נכלאו והוחזקו ב-"מחנות אונס" או "תחנות אונס" ואולצו לענג ולספק את הלוחמים שביקרו בהם בדרכם לחזית ובחזרה ממנה. המטרה הייתה שאונס נשותיו ובנותיו של האויב יהיה מאורגן יותר, להביא לניצול מקסימלי של משאב גופן ולשמור על נאמנותם של הלוחמים לאורך זמן. מטרה נוספת הייתה שהלוחמים יאנסו נשים שעוברות בדיקות רפואיות בשגרה כדי לצמצם את התפשטותן של מחלות מין. חלק מהקורבנות הועברו לעורף והוכנסו בכפייה לבתי בושת והוחזקו בהם כפרוצות כדי להפיק ממשאב גופן רווחים וכדי לאפשר גם לאזרחים לאנוס אותן. במקרים אחרים הן הושאו בכפייה ללוחמים כדי שהם יוכלו לאחר המלחמה להמשיך לאנוס אותן באורח קבע באופן המותר על פי הדין והמסורת המקובלים בתוך הקהילות שלהם.

המטרה הנוספת של האונס ההמוני הייתה לעבר את נשותיהם ובנותיהם של המובסים כביטוי סופי לניצחון עליהם ואין זה פלא שהרי אם הניצחון המושלם במלחמת הקיום הוא התפשטות הגנום, איזה ניצחון מרשים יותר מהניצחון שבו הגנום כובש את ביציותיו של האויב? האנתרופולוג האבולוציוני מייקל פ' גיליירי היטיב לנסח זאת כך: "חיילים שיש ביכולתם לאנוס את נשות אויביהם ואת בנותיהם מפגינים את ניצחונם באורח שאין עליו עוררין. האונס הוא הוכחת הניצחון ושכר הניצחון. אונס המוני הוא ניצחון רבייה המוני". הנשים למעשה נחשבות לאלו שמשכפלות את התרבות והחברה בשל תפקידן הביולוגי העיקרי בהתרבות, ועל כן המנצחים מקדמת דנא אנסו את נשותיהם ובנותיהם של המובסים גם כדי לכפות על גופן להתחייל "לייצר" את הצאצאים שלהם. הקורבנות נאלצות ללדת לאויב שלהן שהשמיד את בני משפחותיהן ויקיריהן והחריב את בתיהן, את דור ההמשך של לוחמיו. אין השפלה גדולה יותר מזו ובפרט בחברות פטרילינאליות שבהן האמונה היא שהצאצאים יורשים את מוצאם האתני מאביהם. המנהג של קבוצות זכרים לפלוש לשטחים, לחטוף נקבות מקומיות ואז לאנוס אותן שוב ושוב אף הוביל ליציבות פחותה בקבוצות הדי-אן-איי Y האנושי שמורשות מאב לבן, לעומת קבוצות הדי-אן-איי המיטוכונדריאליות האנושיות שמורשות מאם לילדיה.
למטה: אחד הציורים של גוטפריד סיבן בחוברת שפורסמה בשנת 1909. הכותרת "Balkangreuel"(האכזריות בבלקן). לוחמים שבים לבסיסם עם בנותיהם של המובסים לאחר ניצחונם בקרב כדי להשתמש בהן כשפחות מין.
1-4-5.jpg
כמו כן צבאות במסעות כיבושים לא נהגו לאנוס רק את נשות האויב אלא גם נשים מקומיות ששוחררו משלטונו של כובש אחר. בעבר לא רק שזה היה נראה טבעי לגמרי אלא אף היה מצופה מהקורבנות לא להתנגד ולהעניק מרצון את גופן ללוחמים שרחוקים מהנשים והמשפחות שלהם, כדי לגמול להם על שחרורם, לנחם אותם, לרומם את רוחם ולהחדיר בהם מוטיבציה לקראת המשך הקרבות. במקרים רבים אף הותר ללוחמים לאנוס אפילו את בנות עמם ולרוב באופן ממוסד במסגרות נישואים כדי שהם יוכלו לאנוס אותן באורח קבע על פי הדין והמסורת המקובלים בקהילות שלהם, כדי להעניק להם את שכרם, משום שהתפיסה מימים ימימה הייתה שהגברים עסוקים במלחמת הקיום, זה תפקידם, ואילו הנשים הן מנוחת הלוחמים, זה ייעודן. ומכאן גם למעשה מקור הביטוי המשפיל והמבזה "מזרון" לחיילת שמשרתת כפקידה ביחידה של לוחמים המוכר בהווי הצבאי.
 
ההיסטוריונית סוזן בראונמילר כתבה כי מקדמת דנא צבאות נחשבו למועדון האקסקלוסיבי ביותר בעולם שנועד לגברים בלבד. הגבריות בצבא, הכוח של הנשק האימתני שנמצא בלעדית בידיהם, החיבור הרוחני אליו, המשמעת לפקודות שניתנו והתקבלו וההיגיון הפשוט של הפקודה ההיררכית, מיצבו את הגברים כמין הלוחם והעליון, לעומת הנשים שנותרו בעורף עם הילדים ועל כן תוארו כחלשות ומוגות לב, "נקבות" שאינן מסוגלות להילחם כמותם ולהגן על עצמן. ועל כן במלחמות השתרשה עוד יותר התפיסה שהנשים הן נחותות ושוליות. ובהיעדר חוקים במלחמות המגנים על הנשים, מתקיימים למעשה התנאים האופטימליים והרקע הפסיכולוגי המושלם להפגין את הזלזול בהן, והרי איזו דרך אכזרית יותר להפגין זאת מאשר לאנוס אותן?

עבור גברים החפצים להשביע את היצרים הסדיסטים והאפלים שלהם, אין הזדמנות טובה יותר מאשר באזורים מוכי מלחמות. ועל כן אפילו כוחות ניטרליים שהוצבו באזורים האלו כמו למשל כוחות שמירת השלום של ארגון האומות המאוחדות, ניצלו את ההזדמנות שלקורבנות אין למי לדווח בשל היעדר שלטון וחוק, התפוררות החברה, חשש מנקמה וכמובן היותם בעלי הסמכות וגם הם אנסו נשים וילדות באזורים שהם הוצבו. לעיתים הם אף לא נדרשו להפעיל כוח משום שהכפייה נעשתה תמורת סיוע הומניטרי כמו מזון, מים ותרופות. האכזריות היא בלתי נתפסת. הם למעשה הציבו בפני הקורבנות שלהם שתי ברירות, למות או להיאנס. בעבר זה אף לא תואר כאונס משום שהקורבנות נחשבו ל-"זונות", ופקידים בדרגות גבוהות למשל בארגון גיבו בעבר את פקודיהם בטענה כי "בנים תמיד יהיו בנים". במקרים מעטים מאוד הם הועמדו לדין לאחר ששבו למולדתם.
למטה: אחד הציורים של גוטפריד סיבן בחוברת שפורסמה בשנת 1909. הכותרת "Balkangreuel"(האכזריות בבלקן). נערה נקשרה לעץ כדי שלוחמים שהוצבו באזור יוכלו לאנוס אותה בזה אחר זה.
לאחר כמעט כל מלחמה שהסתיימה בניצחון לאורך ההיסטוריה, אחוז הגברים בקרב האוכלוסייה שהובסה הצטמצם מאוד ובעיקר הצעירים והחזקים. נותרו לרוב נשים, ילדים וזקנים חסרי הגנה שנתונים לחלוטין לחסדיהם של הכובשים הממשיכים לראות בהם אויב. הם נותרו לחיות בעוני מחפיר, בעיקר בשטחים כפריים שלרוב נחרבו ועם מחסור במים וחשמל תחת שלטון הדיכוי של הכובש. המנהיגים, הפקידים והשוטרים של המשטר הכובש נהגו להמשיך לפשוט על בתיהם כדי לאנוס את הנשים והילדות. כתוצאה מכך הן סבלו ממחלות מין וזיהומים, כולל מנגיף האיידס (HIV) ומבעיות גינקולוגיות מתמשכות והן נותרו ללא כל טיפול משום שהמתקנים הרפואיים נחרבו במלחמה ונותרו ללא אספקה של חומרים חיוניים. אנשי רפואה רבים נספו או נמלטו מהאזור.

הקורבנות סבלו מפגיעות נפשיות ארוכות טווח לרבות פחד, חוסר אונים, עצב, חוסר התמצאות, בדידות, ייאוש, דיכאון, חרדה ותסמונת דחק פוסט טראומטית (PTSS), הפרעות סומטופורמיות רבות, פלאשבקים, טראומה מתמשכת, נדודי שינה כרוניים, סיוטים, חוסר תאבון, פרנויה, שנאה לגופן הנשי, תחושה של גועל ובושה וקושי ביחסים אינטימיים עם גברים במערכות יחסים. הקורבנות למעשה אולצו לענג ולספק גברים שרגע לפני כן טבחו בבני משפחותיהן והחריבו את ביתן, זה מביא להרס הנפש. הקורבנות לעיתים קרובות נודו ממשפחותיהן וקהילותיהן והוכו וננטשו על ידי הבעלים שלהן שראו בגופן שבוזה סמל לזוהמה ובושה. חלקן נרצחו על ידי בני משפחותיהן במטרה למחות את החרפה ולשקם את כבודם. הילדים שנולדו לנשים שנאנסו נודו גם הם. הקורבנות שנותרו בחיים לרוב הושתקו משום שבתפיסה ההיסטורית אין חרפה גדולה מאשר להיאנס על ידי לוחמיו של האויב.

אונס גברים וילדים זכרים במלחמות הוא מאידך נדיר על אף שהאונס שלהם אף נחשב לביזוי כפול משום שלהבדיל מאונס נקבות, הכובשים מוחים גם את מעמדם כגברים בחברה, בכך שהם הופכים אותם מ-"חודרים" ל-"נחדרים", מ-"כובשים" ל-"נכבשים" ו-"ממבזים" ל-"מבוזים" ולמעשה נוהגים בהם "כפי שנוהגים בנקבות", ובעיני הגברים אין השפלה גדולה יותר מזו. אולם אונס זכרים במלחמות הוא בכל זאת נדיר בשל תפיסת האונס כשכרם של הלוחמים שכמעט כולם גברים הטרוסקסואליים דומיננטים שעבורם העונג הכי גדול הוא לאנוס נקבות. הסיבה השנייה לנדירותה של התופעה היא החשש שמה הם יוחשדו בטעות כהומוסקסואליים שנמשכים לגברים. ועל כן במקרים שנאנסו זכרים, הכובשים לרוב העדיפו לא להחדיר לגופם את איבר המין הגברי שלהם אלא חפצים או לכפות עליהם באיומי נשק לאנוס אחד את השני. קיימים תיעודים מחרידים רבים על גברים שנפלו בשבי ואולצו תחת עינויים לאנוס אחד את השני לעיני הכובשים המשועשעים.
1-16-1.jpg
 
פרק משנה 7.1: אונס המוני במלחמת העולם השנייה - החזית המערבית (1939-1945)

עם עלייתה של המפלגה הנאצית בגרמניה בשנת 1932, החל אדולף היטלר שכיהן כקנצלר להגשים את האידאולוגיה הנאצית. האידאולוגיה קבעה בין היתר כי גרמניה תכבוש שטחים רבים באירופה במטרה להחיל בהם את "הסדר החדש". על פי חזונו גרמניה תתרחב מזרחה לכיוון ברית המועצות כדי לאפשר מרחב מחיה לעם הגרמני והיא תהפוך לאימפריית הרייך השלישי. באימפריה תונהג היררכיה לפי גזע. בראש ההיררכיה יעמדו הארים (עמי מערב-אירופה, בעיקר גרמנים ואוסטרים) ומתחתם יהיו הסלאבים (עמי מזרח אירופה). הזכרים יהיו העבדים שלהם והנקבות תהיינה השפחות שלהם. גזעים "נחותים" כמו יהודים ושחורים יושמדו. ב-1 בספטמבר 1939 גרמניה פלשה לפולין וכבשה את כולה בתוך חמישה שבועות ועד אפריל 1941 היא כבשה את רוב אירופה.

במהלך כיבושה של מזרח אירופה ולאחריו החל להתחולל אונס המוני על ידי חיילי הורמאכט (שמו הרשמי של הצבא הגרמני). כתוצאה מהאונס ההמוני נולדו רק בשטחי ברית המועצות בין 750,000 ל-1,000,000 תינוקות. בהתבסס על ההנחה כי אחת מכל עשר נשים שנאנסו התעברה, מעריכים כי עד 10,000,000 קורבנות נאנסו על ידי חיילי הורמאכט רק בברית המועצות לבדה. חיילי הורמאכט נהגו לפני שהם אנסו קבוצתית את הנשים הפרטיזניות ונשים אחרות שהם תפסו, לקעקע על הגוף שלהן את המילים "Hure für Hitlers Truppen" (זונה עבור חייליו של היטלר). לאחר שהם אנסו אותן והשביעו את תאוותם, רבים מהם התפארו בגלוי בכך שהם אנסו אותן ורצחו אותן.
למטה: קצין גרמני משועשע ממראה גופת אישה סובייטית שנאנסה ונרצחה בשטח הכבוש בברית המועצות בקיץ 1941.
1-2-8.jpg
הצבא הגרמני התיר לחייליו לאנוס נשים מקרב העמים הכבושים ובפרט בקרב העמים במזרח ודרום מזרח אירופה משום שהן נחשבו על פי תורת הגזע לגזע נחות שכל ייעודו בעולם הזה הוא לספק את צורכיהם של הגברים שמשתייכים לגזע הארי העליון. ההיסטוריונית סוזן בראונמילר כתבה כי לאונס היה תפקיד מרכזי. הגרמנים אנסו נשים מהגזעים שנחשבו מבחינתם לנחותים כמו למשל נשים יהודיות, רוסיות ופולניות. הם אנסו אותן כדי להשיג שתי מטרות בעת ובעונה אחת, גם כדי ליהנות מגופן וגם כדי למחות את אנושיותן ולהראות להן כי הן לא יותר מאשר חתיכות בשר עבור בני הגזע העליון ובאמצעות כך להביא להתפוררותם אפילו כקבוצות אנושיות.

היהודים נחשבו לתתי-אדם ועל כן חוקי נירנברג אסרו על הגברים הגרמנים לאנוס נשים יהודיות בשל החשש שהן עשויות כתוצאה להתעבר וללדת להם תתי-אדם כמותן אולם האיסור לא עצר בעדם לאנוס נשים יהודיות בכל פעם שזה התאפשר להם. במהלך המערכה הצבאית בפולין רק במקרה אחד חיילים הועמדו לדין. שלושה חיילים שאנסו קבוצתית את בנות משפחת קאופמן היהודית בעיר בוסקו-זדרוי. השופט לא דן אותם על אונס אלא על מגע בתתי-אדם, ב-"טומאת הגזע" (rassenschande). בין הקורבנות שנאנסו על ידי חיילי הורמאכט היו גם אלפי אחיות, רופאות וחובשות שטח סובייטיות. לעיתים קרובות הן נרצחו לאחר שנאנסו. להלן מספר דוגמאות למעשי אונס קבוצתיים בברית המועצות: בעיר לבוב חיילים כלאו נערות יהודיות ואנסו אותן שוב ושוב עד שהן התעברו ואז רצחו אותן. באותה עיר 32 נשים שעבדו בבית חרושת לבגדים, נאנסו בגן ציבורי ולאחר מכן נרצחו. כומר שניסה לעצור את הזוועה נרצח. בפולין התחולל אונס המוני של נשים ונערות יהודיות במהלך הפלישה בספטמבר 1939.

אונס המוני של נשים וילדות התחולל גם במהלך ההוצאות להורג ההמוניות של תושבים פולנים, אוקראינים, בלארוסים ורוסים על ידי המיליציה הפולקסדויטשר סלבשטשץ, יחד עם הסיוע של של חיילי הורמאכט שהוצבו בשטח שהיה בניהולו של הצבא הגרמני. הקורבנות שהועברו לאתרי ההוצאה להורג האלו ראשית הופרדו לזכרים ונקבות. הזכרים הוצאו מיד להורג בעוד נשים וילדות במנהג קבוע קודם נאנסו על ידי חיילי הורמאכט ולוחמי המיליציה שהוצבו באתרים האלו לפני שגם הן הוצאו להורג בירייה. בצרפת החל להתחולל אונס המוני של נשים וילדות צרפתיות בשנת 1944 על ידי החיילים הגרמנים לצד מעשי הטבח והביזה. בדנמרק הכבושה שהסכימה תחילה לשתף פעולה, הובטח שבתמורה הצבא ימנע מחייליו לאנוס את נשותיהם ובנותיהם.
למטה: אחד הבורות (לפני אטימתו) שנחפרו באחד מאתרי ההוצאה להורג כדי שישמש קבר משותף לגופותיהן של הנקבות. רבות מהן קודם נאנסו על ידי המוציאים להורג שלהן לפני שהן נורו והושלכו לבורות.
1-18-1.jpg

תת-פרק משנה 7.1.1: אונס המוני על ידי חיילים גרמנים במחנות ההשמדה

במהלך מלחמת העולם השנייה משנת 1941 עד 1945, הושמדו במחנות ההשמדה הגרמנים באירופה כשישה מיליון יהודים, מתוכם כשני מיליון נשים. הם הוכו, הושפלו והושמדו באכזריות, מרביתם הודברו והושמדו בתוך תאי גזים כאילו היו מקקים. חלקם גם נפלו קורבן לניסויים אנושיים. פגיעותן של הנשים הייתה כפול בשל היותן גם יהודיות וגם נקבות שעשויות בנוסף גם להיאנס. במקרים רבים הן נאנסו רגעים ספורים לפני שהוכנסו לתאי הגזים. אחד מקציני האס אס למשל העיד: "היה מנהג לעמוד בפתח ולחוש את החלקים הפרטיים של הצעירות שנכנסות לתאי הגזים. היו גם מקרים של חיילי אס אס מכל הדרגות שדחפו את אצבעותיהם לתוך הנרתיקים של הנשים הצעירות והיפות". הסדיזם הוא בלתי נתפס. המטרה הייתה לבזות אותן ברגעים האחרונים שלהן בחיים וליהנות ממשאב גופן בפעם האחרונה לפני שהם משמידים אותו.

על אף חוקי הגזע המחמירים שהגבילו את האינטראקציה עם היהודים, חיילי אס אס ושוטרים אנסו נשים יהודיות לעיתים קרובות. זה היה כל כך תכוף שאף דווח כי: "50-80% מכוחות האס אס ויחידות המשטרה שפעלו במזרח אירופה, אנסו נשים יהודיות". הם אנסו אותן במטרה ליהנות מגופן ובה בעת להפגין את עליונותם עליהן ולעשות להן דה המוניזציה (להציגן כלא אנושיות, כחפצים). בתחילת המאה ה-20 יהודים נחשבו לתתי-אדם על פי תורת הגזע ועל כן נאסר על הגברים הגרמנים לבוא במגע עם נשים יהודיות כדי למנוע אפשרות שהן תתעברנה ותלדנה עוד תתי-אדם כמותן משום שזה נחשב ל-"טומאת הגזע" (Rassenschande). ועל כן במלחמת העולם השנייה נאסר על הגברים הגרמנים לאנוס נשים יהודיות אולם זה לא מנע מהחיילים והשוטרים לאנוס אותן אולם הם לעיתים קרובות רצחו אותן מיד לאחר מכן כדי להבטיח שהן לא תלדנה כתוצאה צאצאים. בלתי אפשרי לתאר במילים מה עברו הנשים שנפלו לידיהם של חיילים ושוטרים גרמנים שהחליטו לאנוס אותן. בזמן שהן נאנסו הן ידעו כי אלו הרגעים האחרונים שלהן בחיים, ומיד לאחר שהם יבואו על סיפוקם, הם יגדעו את חייהן. היו אף מקרים של נשים יהודיות שהובאו במיוחד למסיבות שערכו יחידות אס אס. הן נאנסו על ידם קבוצתית שוב ושוב עד שנפלו על הריצפה מדממות.

אסירים שהצליחו להימלט מהגטאות נמלטו לרוב לתוך היערות והצטרפו לפרטיזנים בניסיון להגדיל את הסיכויים שלהם לשרוד. מחקרים העלו כי נשים רבות היו מודעות לפני כניסתן ליערות שהן תתמודדנה עם שורה של אתגרים בשל מינן וכי "האפשרות שהן תיאנסנה הייתה מוחשית". היחידות האלו נשלטו לרוב על ידי גברים ומעורבות בפעילות צבאית הוגדרה כמיועדת עבורם. ועל כן נשים שהגיעו ליחידות האלו בדרך כלל עשו זאת "משום שחיפשו הצלה ולא כדי להילחם באויב". עם קבלתן לפרטיזנים, לעיתים קרובות התפקיד שלהן היה לענג ולספק את הלוחמים ביחידות האלו, לרוב לא מרצון, כדי לגמול להם על ההגנה שהם מספקים להן וכדי לעלות את המורל שלהם.
למטה: נערות יהודיות מבועתות צועדות עירומות ברגעיהן האחרונים בחיים לאתר ההוצאה להורג בחוף הים ליד העיר לייפאיה בלטביה.
holocaust-9-1.jpg

תת-פרק משנה 7.1.2: אונס המוני במהלך השמדת רובע אוחוטה בורשה

לאחר פרוץ מרד ורשה ב-1 באוגוסט 1944, הורה רייכספיהרר אס אס, היינריך הימלר, להשמיד את העיר ואת אוכלוסייתה האזרחית. בפקודת הימלר שהונפקה בכוח צו של היטלר נכתב כי: "הפיהרר אינו מעוניין בהמשך קיומה של ורשה. כל האוכלוסייה תוצא להורג וכל המבנים יופצצו. 1) מתקוממים שנתפסו צריכים להיהרג בין אם הם נלחמים או לא. 2) גם החלק הלא לוחם של האוכלוסייה, נשים, ילדים חייבים להיהרג. 3) העיר כולה חייבת להיחרב עד היסוד, כלומר בנייניה, רחובותיה, מתקניה וכל מה שבתחומה". ב-4 באוגוסט 1944 יחידות אס אס בשם "רונה" (RONA) שמנו 1,700 חיילים בפיקודו של ברוניסלב קמינסקי, נכנסו לרובע אוחוטה בורשה. הן החלו להוציא להורג את תושביו באמצעות כיתות יורים והשלכת רימונים לתוך המרתפים שבהם הם הסתתרו. רוב הבניינים ברחוב אופצ'בסקה הוצתו ורבים מדייריהם נרצחו, לרבות אזרחים ברחובות הסמוכים. תושבי רחוב גרוג'קה 104 למשל נהרגו כולם מרימונים שהושלכו לתוך המרתף שבו הסתתרו. הזוועות הקשות ביותר בוצעו בבתי החולים המקומיים.

ב-5 באוגוסט, בשל המספר ההולך וגדל של תושבי הרובע ותושבים מהאזורים הסמוכים שגורשו מבתיהם, נבנה מחנה מעבר באזור שוק הירקות ז'ילניאק (היום אזור הייל בנאצ'ה) כדי לרכז אותם לפני העברתם למחנה מעבר בעיר פרושקוב, מחוץ לעיר ורשה. חיילים החלו להוביל אותם כמו צאן לכיוון המחנה תוך כדי שהם מכים ויורים בהם לשם השעשוע. בזמן שהם הובילו אותם, הם שלפו שוב ושוב נשים מתוך ההמון כדי לאנוס אותן. לעיתים קרובות הם הרגו אותן מיד לאחר מכן. בשער המחנה נערכו על גופם חיפושים, נלקחו מהם חפצי ערך (תכשיטים וכסף) והם הוכנסו לשטח המרוצף של השוק. עד שעות הערב נכלאו במחנה 10,000-20,000 בני אדם וב-7 אוגוסט המחנה כבר היה גדוש. במחנה לא היו מתקנים סניטריים, תרופות ושתייה. הייתה לעיתים רק כמות קטנה של לחם מעופש. החיילים השתלטו על בניין הניהול לשעבר של השוק והשתמשו בעמדות השומרים כעמדות שמירה. השוק היה מוקף בקיר לבנים שמנעה הימלטות. חיילים ירו לעיתים בתושבים שנכלאו במחנה בשביל הכיף.

ב-5 באוגוסט פלשו יחידות רונה לבית החולים רדיום ברחוב וואוולסקה 15. היחידות החלו להוציא להורג את החולים ואנשי הצוות תוך שהם מציתים את הספרייה ומשמידים את מלאי המזון, בית המרקחת וחלק ניכר מציוד בית החולים. גברים נטבחו מיד ונשים רבות קודם נאנסו על ידם קבוצתית, דפוס שחזר על עצמו בכל מקום. בשלב מסוים הוחלט להותיר 8 אנשי צוות והיתר הועברו למחנה זילניאק. בערב האחיות שנותרו מאחור נאנסו על ידם קבוצתית. למחרת הוצת המבנה וחלק מהחולים נשרפו למוות. ב-9 באוגוסט החיילים מצאו בתוך המבנה מספר ניצולים והציתו אותו שוב. כ-10,000 מתושבי המחוז נספו בטבח. לאחר מכן יחידות ההשמדה (Vernichtungskommando) הציתו באופן שיטתי רחוב אחר רחוב וכך להחרבת הרובע.
למטה: שוטרים גרמנים מוציאים להורג נשים וילדות באחד מאתרי ההוצאה להורג.
1-13.jpg

תת-פרק משנה 7.1.3: הקמת תחנות אונס ברחבי אירופה הכבושה (Militärbordelle)

מכונת המלחמה הגרמנית האימתנית הייתה משומנת ויעילה מאוד. השמדה המונית של בני אדם נעשתה באמצעות תאי גזים באופן אפקטיבי ויעיל מאוד וכך באופן מאורגן הם פעלו גם במטרה להשביע את תאוותם המינית של חיילי הורמאכט והאס אס. הצבא הקים תחנות בכל רחבי אירופה הכבושה שבהם חייליו יוכלו לאנוס את הנקבות מהגזעים הנחותים באופן מאורגן. התחנות כונו בלעג "בתי זונות צבאיים" (Militärbordelles) והצבא והמשטרה הגרמנית במזרח אירופה החלו לצוד ברחובות הערים נשים צעירות ונערות מתבגרות. הטקטיקה כונתה "איסוף" (łapanka/rafle) ובאמצעותה נלכדו בכל פעם מספר גדול של עוברות אורח שלא נחשדו בדבר. הן נכלאו בתנאים קשים ואולצו לספק את החיילים שהיו בדרכם לחזית או שבו ממנה.

הסיבה להקמתן של התחנות הייתה בראש ובראשונה החדרת מוטיבציה בקרב החיילים ולגמול להם על התגייסותם למלחמה. הסיבה השנייה הייתה שהחיילים יאנסו נקבות שעוברות בשוטף בדיקות רפואיות שוטפות כדי למנוע התפשטות של מחלות מין. כמו כן היה חשש שאם לא תהיינה לחיילים נקבות זמינות לקיים עימן יחסי מין הם יאלצו לאונן, פעולה שנחשבה ללא גברית. רופא שדה ראשי של הורמאכט אף הפנה את תשומת הלב מפני "סכנת ההתפשטות ההומוסקסואליות" אם התחנות האלו לא תוקמנה. על אף חוקי נירנברג שאסרו על הגברים הגרמנים לקיים יחסי מין עם נשים יהודיות שנחשבו על פי תורת הגזע לתתי אדם בשל הסכנה שהן כתוצאה תלדנה עוד תתי אדם כמותן, היו גם מקרים של נשים יהודיות שהוכנסו לתחנות האלו.
maxresdefault.jpg
רוב התחנות הוקמו במבנים שנבנו במיוחד. במערב אירופה הם הוקמו לעיתים באמצעות בתי בושת קיימים ומלונות שהוחרמו על ידי הורמאכט והוסבו במיוחד למטרה זו. התחנות נוהלו על ידי הורמאכט. עד שנת 1942 הוקמו כ-500 תחנות מהסוג הזה בכל רחבי אירופה הכבושה. התחנות נפתחו כל יום מהשעה 14:00 עד השעה 20:30. כל אישה נאנסה עד 32 פעמים כל יום. כל חייל שנכנס לתחנה בחר מבין הנשים והנערות שכלואות בה את מי מהן ברצונו לאנוס ומי שנבחרה הוכנסה עימו לאחד החדרונים 
בעלות סמלית של 3 מטבעות רייכסמארק. מכיוון שהתורים היו ארוכים מאוד הוקצב לו 15 דקות בלבד לאנוס אותה. על פי הרשומים לפחות 34,140 נקבות נאנסו בשגרה בתחנות האלו על ידי החיילים הגרמנים במהלך הכיבוש של מדינותיהן. כמו כן לקורבנות נערכו בדיקות רפואיות שגרתיות כדי לוודא שגופן לא נדבק במחלות לצורך שמירת בריאותם של החיילים. הקורבנות שהתעברו לעיתים שוחררו לאחר שההתעברות שלהן כבר נראתה לעין אולם מהבושה הן לא שבו למשפחות שלהן.

בצרפת הכבושה הורמאכט ייסד מערכת בירוקרטית גדולה שכללה כמאה תחנות עוד לפני שנת 1942 שהתבססה על מערכת שליטה ממשלתית. החיילים קיבלו כרטיסי ביקור רשמיים לתחנות האלו שהונפקו בידי המפקדה העליונה של כוחות היבשה. בספטמבר 1941 המפקד העליון של צבא היבשה הגרמני (OKH), ולטר פון בראוכיטש, הציע כי המפקדים יחויבו להתיר לכל החיילים הצעירים שלהם לבקר מדי שבוע בתחנות האלו כדי לאנוס את הנקבות הכלואות בהן כדי שהם ישובו לחזית רגועים. הצבא הגרמני פתח תחנות אונס גם בערים הכבושות בברית המועצות שאליהן הוכנסו בכפייה נשים צעירות ונערות סובייטיות. באחד הדוחות למשל שהופק לאחר המלחמה במהלך משפטי נירנברג נכתב: "בעיר סמולנסק פתח הפיקוד הגרמני בית זונות עבור הקצינים באחד מבתי המלון שאליו הובלו מאות נשים ונערות. הן נגררו ללא רחמים ברחוב מזרועותיהן ושערותיהן".

נהג של הצלב האדום השווייצרי פרנץ מאוויק שהיה באחד המקרים עֵד ללכידת נערות עבור התחנות האלו, כתב בשנת 1942 מורשה על מה שראה: "גרמנים במדים נועצים מבטים בנשים ונערות בין הגילאים 15 עד 25. אחד החיילים שולף פנס כיס ומאיר אותו לעבר אחת הנשים, היישר לתוך עיניה. שתי הנשים מפנות אלינו את פניהן החיוורות עם הבעה של עייפות וכניעה. הראשונה אישה כבת 30. 'מה הזונה הזקנה הזו מחפשת כאן?', צוחק אחד משלושת החיילים. 'לחם אדוני...' מבקשת האישה. 'בעיטה בתחת את מקבלת, לא לחם', משיב החייל. בעל הפנס מכוון שוב את האור לעבר פניהן וגופן של נערות. הצעירה אולי בת 15. הם פותחים את המעיל שלה ומתחילים למשש אותה עם כפות ידיהם מלאות התאווה. 'זו אידיאלית למיטה' הוא אומר". משרד החוץ של ממשלת פולין הגולה הפיק מסמך ב-3 במאי 1941 שתיאר את הפשיטות ההמוניות שנערכו בערי פולין ונועדו ללכוד נשים צעירות עבור התחנות האלו. כמו כן נערות פולניות מגיל 15 שסווגו כמתאימות לעבודה כשפחות, נשלחו לגרמניה, שם הן נאנסו בשגרה על ידי גברים גרמנים. שתי נערות פולניות למשל ששבו מברנדנבורג לביתן בקרקוב כאשר הן בהריון מתקדם, העידו כי הן נאנסו על ידי החיילים הגרמנים בתדירות כה גבוהה שהן לא הספיקו לבצע אף עבודה שהן יועדו לעשות.
למטה: חיילים ממתינים בתור מול הכניסה לתחנת האונס בברסט, צרפת (1940). המבנה שימש לפני כן כבית כנסת.
1-3-5.jpg

תת-פרק משנה 7.1.4: הקמת מתחמי אונס בתוך מחנות הריכוז (Lagerbordell)

כאמצעי לשליטה, עידוד שיתוף פעולה ומניעת מהומות ובריחות, הצבא אפשר לאסירים הפוליטיים והפליליים מהגזע העליון שנכלאו במחנות הריכוז, לאנוס את האסירות מהגזעים שנחשבו לנחותים בעיניהם כדי ליצור עבורם תמריץ לשתף פעולה. לצורך כך הצבא הקים עבורם במחנות הריכוז מתחמי אונס ייעודים שכונובלעג: "בתי זונות במחנות" (Lagerbordell). הקורבנות שנבחרו הובאו בעיקר ממחנה הריכוז ראוונסבריק מלבד מחנה הריכוז אושוויץ ששם הן נלקחו מתוך המחנה עצמו. בחלק מהמחנות קועקעו על שדיהן של הקורבנות המילים "Feld-Hure" (זוֹנַת שדה) כדי לסמן אותן כרכוש ששייך למתחמים האלו. המתחמים נבנו כצריפים והוקפו בגדרות תיל. כל צריף חולק למספר חדרוני אונס כדי לאכלוס עד 20 קורבנות כדי שהמבקרים שיגיעו יוכלו לאנוס מספר קורבנות במקביל ובאמצעות כך לעמוד בביקוש הרב. המתחמים נפתחו בשעות הערב ונוהלו על ידי הצבא.

הקורבנות עוקרו ואלו שהתעברו עברו במקום הפלות שדה כדי למנוע פגיעה בתפוקת גופן, מה שהוביל לעיתים קרובות למותן. כתוצאה מהאונס התכוף שהן עברו, הן סבלו מתשישות וחולי ועל כן הקורבנות במתחמים האלו הועברו לעיתים קרובות להשמדה והוחלפו בנשים אחרות. המתחם הראשון הוקם בשנת 1942 במחנה הריכוז מאוטהאוזן. ב-30 ביוני 1943 הוקם מתחם במחנה הריכוז אושוויץ. ב-15 ביולי 1943 הוקם מתחם במחנה הריכוז בוכנוואלד. בתחילת 1944 הוקם מתחם במחנה הריכוז נוינגמה. במאי 1944 הוקם מתחם במחנה הריכוז דכאו. בסוף קיץ 1944 הוקם מתחם במחנה העבודה דורה-מיטלבאו. ב-8 באוגוסט 1944 הוקם מתחם במחנה הריכוז זקסנהאוזן. בין קיץ 1943 ל-25 במרץ 1944 הוקם מתחם במחנה הריכוז פלוסנבור. התאריך המדויק של הקמתו לא ידוע.
568169392.jpg
הביקוש היה רב. האסירים חויבו להירשם ליום ספציפי על פי לוח זמנים שנקבע מראש ולשלם שני מטבעות רייכסמארק עבור אונס של 20 דקות. אסירים הובאו למתחם בליוויו של חייל אס אס. איש אס אס במקום התאים לכל אחד מהם את האישה שהוא יאנוס על פי העדפותיו למראה שלה. לאחר מכן הוא המתין לתורו ואיש האס אס הכניס אותו לחדרון שלה ברגע שהתפנה. המתחמים האלו שימשו בעיקר את הפושעים והקאפואים (האסירים שמונו מטעם הגרמנים כדי שיפקחו על יתר האסירים) משום שלאסירים הרגילים במחנות הריכוז לא הייתה פרוטה והם היו חלשים ותשושים וגם חשדניים כלפי תוכניות של האס אס. המתחמים יצרו שוק קופונים בקרב האסירים בעלי מעמד VIP ומכירתם הפכה לעסק העיקרי של הפושעים בשל הביקוש הרב. כמו כן המתחמים יועדו לשמש גם לטיפול בהומוסקסואליות. הסופר היינץ הגר, ניצול מחנה ריכוז שנכלא בשל נטייתו, העיד כי ראש הגסטפו היינריך מילר הורה על ביקורי חובה של כל האסירים ההומוסקסואלים במתחמים האלו מדי שבוע כדי לרפא אותם.

לאחר המלחמה הניצולות שמרו על שתיקה בשל הבושה והנושא החל להירמז בזיכרונותיהן רק משנת 1972, אז התפרסמה המהדורה הראשונה של ספרו של היינץ הגר. עם זאת הנושא נותר ברובו טאבו במחקרי הנאציזם עד אמצע שנות התשעים בשל תחושת הבושה במעשי אונס. הסרט התיעודי צרפתי"לילה וערפל" בבימוי של אלן רנה הזכיר את קיומם של המתחמים האלו במחנות הריכוז בשנת 1955. הסרט כלל צילומים מקוריים נרחבים של המחנות והתבסס על ראיונות עם ניצולים. המתחמים הוצבו מחדש בסרטים שהופקו בשנות ה-70 כמו למשל "האורגיה האחרונה של הרייך השלישי", "מחנה אהבה 7", "מחנה הניסויים של האס אס" ו-"מחנה אהבה נאצי 27". כמו כן הם הוזכרו ברומנים כמו "עיניים ירוקות אהובות" של הסופר הצ'כי ארנושט לוסטיג ובספר "המקעקע מאושוויץ".
למטה: תצלום ארכיון היסטורי של אחד מחדרוני האונס שהוקמו במחנה הריכוז בוכנוואלד בגרמניה עבור אסירי VIP.
Bilddatum-1943-Ort-Buchenwald-Deutschland-Credit-Muse-de-la-Rsistance-et-la-Dportation-Besanon-Legen.jpg

תת-פרק משנה 7.1.5: אונס המוני על ידי חיילי הצבא האדום בדרכו לגרמניה

בחורף 1941 הצליח הצבא האדום להדוף את הצבא הגרמני ועד שנת 1944 הוא שחרר את כל השטחים הכבושים בברית המועצות. הצבא המשיך להתקדם תוך כיבוש מדינות מזרח אירופה והדיפת הצבא הגרמני. חייליו לא החלו לאנוס נשים רק עם הגעתם לגרמניה אלא כבר בדרכם אליה והם גם לא אנסו רק נשים גרמניות משום שבתפיסתם אונס נשים לאחר הניצחון בקרב אינו רק העונש לאויב אלא גם השכר ללוחמים ועל כן הם כפו על נשותיהם ובנותיהם של העמים הכבושים להעניק להם את שכרם. כאשר הפוליטיקאי היוגוסלבי מילובאן ג'ילאס התלונן על האונס ההמוני שהתחולל ביוגוסלביה הכבושה, השיב לו שליט ברית המועצות יוסיף סטלין כי הוא צריך: "להבין חייל שחצה אלפי קילומטרים בדם ואש ומוות שנהנה עם אישה או משתעשע בה".

על פי ההיסטוריון ויסלב ניסיובדזקי, הגרמנים ידעו היטב מה יעלה בגורלן של הנשים הגרמניות בפרוסיה המזרחית לאחר נסיגת הצבא הגרמני ועל כן הם הורו להן להתפנות לקראת המתקפה הסובייטית. מאידך לנשים הפולניות לא היה לאן להימלט והן נותרו להיאנס על ידי הלוחמים הסובייטים כפי שאירע למשל בעיר אילאווה בסוף ינואר 1945 תחת פיקודו של אלוף המשנה קונסטנטינוב. עדת הראיה גרטרודה בוצ'קובסקה העידה על מחנה עבודה בסמוך לאי ויאלקה ז'ואווה שהעסיק מאתיים נשים בלארוסיות כאשר בסוף ינואר 1945 היא זיהתה את גופותיהן מוטלות בשלג בעת שהיא נמלטה עם אימה וחמש נשים גרמניות מהעיר המבורג. כעבור מספר ימים גופותיהן של חמשת הנשים הגרמניות נמצאו גם מוטלות עירומות במרתף בבית ברחוב ריבקו באילאווה.

האונס ההמוני בפולין הגיע לשיאו במתקפת החורף בשנת 1945 והוא התחולל בכל הערים הגדולות בפולין. כיבושה של העיר קרקוב למשל לווה בגלי אונס המוניים של נשים וילדות. הגברים הפולנים שניסו לחלץ את הקורבנות שנאנסו קבוצתית בתחנה המרכזית, נורו. נשים פולניות באזור שלזיה נאנסו יחד עם הנשים הגרמניות גם לאחר שהחזית הסובייטית התקדמה מערבה. בששת החודשים הראשונים של שנת 1945, דווח על 268 מקרים רק בכפר דובסקה קוזניה. במרץ 1945 בסמוך לעיר רטיבור, החיילים הסובייטים לכדו 30 נשים במפעל פשתן ונעלו אותן בתוך בית בכפר מקוב. הן נאנסו על ידם תקופה ארוכה תחת איומי מוות. נשים גרמניות ופולניות שנתפסו בערים קטוביץ, זאבז'ה וחוז'וב, נאנסו על ידי קבוצות חיילים שיכורים בדרך כלל בחוץ בפומבי.
1-3-6.jpg
בין הגורמים שהובילו לאונס ההמוני הייתה תחושת החסינות ביחידות הסובייטיות שנותרו לדאוג לעצמם על ידי מנהיגי הצבא. למשל בעיירה ינדז'יוב, חיילים הקימו כנופיות שהיו מוכנות לפתוח באש ללא כל היסוס בכל מי שינסה למנוע מהם לאנוס נשים. זקן הקהילה במחוז לודז' שלח מכתב למנהיג הצבאי בדרגת ווייבוד, בו הוא כתב כי גזל הסחורות מחנויות ומשקים, מלווה לעיתים קרובות באונס של העבודות החקלאיות בכפרים בזלסי, אוקלוב, פליקסין והוטה שצ'לנה ובאונס ורצח המוני של נשים בכפר לאגיונקי. 
לדברי ההיסטוריון האמריקאי נורמן ניימרק, החיילים לא בררו בין הקבוצות האתניות, בין כובשים לקורבנות. פולניות וגרמניות באזורים ורמיה-מזוריה למשל קיבלו יחס זהה. במרץ 1945 בעיר אולשטין, כמעט לא הייתה אף נקבה שלא נאנסה "ללא קשר לגילה". גילן של הקורבנות שנאנסו נע בין 9 ל-80 ולעיתים סבתא, אימא ונכדה נאנסו יחד קבוצתית, זו לצד זו, על ידי עשרות חיילים. במכתב שנשלח מהעיר גדנסק ב-17 באפריל למשל, דיווחה אישה פולניה שעבדה בסביבתו של מחנה סובייטי כי "משום שדיברנו פולנית היינו מבוקשות. למרות זאת מרבית הקורבנות נאנסו עד 15 פעמים. אנסו אותי שבע פעמים. זה היה נורא". במכתב שנשלח לאחר שבוע דווח כי נשים וילדות נאלצות להתחבא במרתפים במשך כל היום כדי לא להיאנס על ידי החיילים.

במחוז לשנו מפקדי הצבא הצהירו בגלוי שהחיילים שלהם חייבים לאנוס נשים כדי להירגע. חודש יוני 1945 היה הגרוע ביותר. אישה בת 52 בעיר פינצ'וב שנאנסה קבוצתית העידה כי שני ותיקי מלחמה סובייטים ששבו מברלין התגאו בפניה כי הם נלחמו שלוש שנים למען פולין ועל כן זו זכותם לקבל את כל הנקבות הפולניות. בעיר אולקוש דווח על 12 מקרי אונס בתוך יומיים. במחוז אוסטרוב דווח על 33 מקרי אונס. ב-25 ביוני ליד העיר קרקוב, אישה נאנסה לאחר שבעלה ובנה נורו למוות. בכפר אחר ילדה בת 4 בוזתה מינית על ידי שני חיילים. מהנתונים הסטטיסטיים של משרד הבריאות הפולני עלה שכתוצאה מהאונס ההמוני בפולין, התפשטו מגיפות של מחלות מין בכל רחבי המדינה. כ-10% מהנשים נדבקו במחלות מין ובאזור מזוריה עד כ-50% מהנשים.

הנשים והילדות נותרו ללא הגנה. קבוצות פולניות שניסו להתחמש, פורקו מנשקן לעיתים קרובות והמעורבים הוצאו להורג. תחנות רכבת ורכבות היו מסוכנות במיוחד עבור נשים כמו בעיר בידגושץ' ומסביב לערים ראדום ולגניצה. המצב החמור באזור פומרניה תואר בדוח של אחד מסוכני המשלחת של ממשלת פולין. בדוח נכתב שבמספר מחוזות היו ממש "אורגיות של אונס". מפקד המטה של המיליציה הפולנית בעיר טרז'ביאטוב פרסם אזהרה לנשים הפולניות שלא תעזנה לצאת החוצה ללא ליווי. קשה לאמוד את מספר הנשים והילדות הפולניות שנאנסו בין השנים 1944-1947 משום שנשים שלא נחשבו פולניות טהורות לא תמיד צוינו בדיווחים רשמיים של פולין. באופן כללי יחסם של החיילים הסובייטים לנשים הסלאביות היה גרוע פחות מנשים שדברו גרמנית. ההערכות הן כי מעל 100,000 נקבות פולניות בגילאי 8 עד 80 נאנסו על ידי הסובייטים במהלך השנים האלו.
1-4-6.jpg

תת-פרק משנה 7.1.6: אונס המוני על ידי חיילי הצבא האדום לאחר כיבושה של גרמניה

ב-21 באוקטובר 1944, הצבא האדום הצליח לחצות את הגשר מעל נחל אנגראפה ולכבוש לראשונה שטח מאדמת גרמניה. הגדוד השני של חטיבת הטנקים ה-25 פלש לתוך הכפר נמרסדורף והחל להשמיד את תושביו לפני שנהדף כעבור מספר שעות. הם נורו או הוכו באכזריות עם אתים וכתות רובים עד שהם מתו. כל הנשים והילדות בכפר נאנסו לפני שרצחו אותן. גילן נע בין 8 ל-84. גופותיהן העירומות של מספר נשים שנאנסו נתלו לאחר מכן בתנוחת צלב. מנהיג מיליציית פולקסשטורם קרל פוטרק שנכח כאשר הצבא הגרמני כבש את הכפר מחדש, העיד בדוח משנת 1953 כי: "בחצר החווה עמדה כרכרה ועליה מוסמרו עוד נשים עירומות בידיהן בתנוחת צלב. ליד פונדק גדול 'רוטר קרוג' ניצב אסם ולכל אחת משתי דלתותיו מוסמרה אישה עירומה בתנוחת צלב".

בינואר 1945 הצליח הצבא האדום לפלוש מסיבית לגרמניה וכבש את כל מזרחה עד חודש מאי ומהשלב הזה החל להתחולל אונס המוני של נשים וילדות גרמניות. ההיסטוריון נורמן ניימרק ועמית מהמכון הובר השמרני העריכו בספר "הרוסים בגרמניה: היסטוריה באזור הכיבוש הסובייטי 1945–1949" כי אומדן הקורבנות שנאנסו בגרמניה על ידי הסובייטים הגיע למאות אלפים ואף לשני מיליון כפי שהעריכה ההיסטוריונית ברברה ג'והר בספר "משחררים ומשוחררים" (BeFreier und BeFreite) ואחרים. ההיסטוריון ויליאם היצ'קוק כתב כי במקרים רבים הנשים נאנסו קבוצתית, חלקן נאנסו קבוצתית על ידי 60-70 חיילים כל אחד בתורו. מעל 100,000 נשים נאנסו רק בעיר ברלין בהתבסס על עלייה בשיעורי ההפלות בחודשים לאחר מכן ודיווחים של בתי חולים. כ-10,000 נשים מתו בניסיון להפיל. 
ההיסטוריון אנטוני ביוור כתב כי עד מחצית הקורבנות נאנסו קבוצתית ולפחות 1,400,000 קורבנות נאנסו רק במזרח פרוסיה, פומרניה ושלזיה. כתבת המלחמה הסובייטית נטליה גס העידה כי "החיילים הסובייטים אנסו כל נקבה גרמניה מגיל 8 עד 80". רבות מהקורבנות נאנסו ללא הפסקה שוב ושוב. קצין ששירת בחיל הים במזרח פרוסיה זכר אגרננקו כתב כי "9, 10, 12 גברים בכל פעם, הם אונסים אותן על בסיס קולקטיבי".
1-15-1.jpg
החיילים הסובייטים היו צמאי נקמה ומלאי זעם ועל כן הם אנסו את הקורבנות שלהם באכזריות רבה. הם ראו באונס ההמוני מפגן נקמה בצבא הגרמני שפגע במולדתם ועל כן הם אנסו אותן במקרים רבים בפומבי ברחובות, לעיתים לעיני הבעלים שלהן או אביהן לפני שהרגו את שניהם. בראייתם האונס היה מפגן הניצחון. החייל שאונס מפגין את עוצמתו של הצבא האדום בעוד גופה של האישה מסמל את הורמאכט (שמו של הצבא הגרמני) שעליו החייל פורק את זעמו. החיילים ראו באונס הנשים והילדות הגרמניות ענישה ראויה על אף שהקורבנות שהם אנסו לא היו מעורבות במלחמה. האונס כנקמה קולקטיבית היה אפקטיבי מאוד. לדברי ההיסטוריון נורמן ניימרק, לא רק שהאונס ההמוני הסב לקורבנות עצמן טראומה קשה שהן אולצו לשאת עימן למשך שארית חייהן, הוא גם הוביל לטראומה קולקטיבית עצומה לאומה הגרמנית כולה.

ההיסטוריון ג'פרי רוברטס כתב כי הצבא האדום אנס עשרות אלפי נשים בחזית המזרחית בכל המדינות שהוא כבש אולם האונס ההמוני התחולל רובו בגרמניה ואוסטריה. "מאות אלפי מקרי אונס בגרמניה". בעיר וינה נאנסו בין 70,000 ל-100,000 נשים. ספר דוקומנטרי שנקרא "פניה הבלתי-נשיות של המלחמה" מאת סבטלנה אלכסייביץ' כולל זיכרונות של יוצאי ברית המועצות על החוויות שלהם בעת כיבוש גרמניה. אחד מהם למשל היה של קצין צבא לשעבר שסיפר על הילדות הגרמניות שהם אנסו: "היינו צעירים, חזקים וארבע שנים ללא נשים, אז ניסינו לתפוס נשים גרמניות. עשרה גברים אנסו ילדה אחת. לא היו מספיק נשים. כל האוכלוסייה נמלטה מהצבא האדום אז לקחנו צעירה בת 12 או 13. אם היא בכתה, הכנסנו משהו לפיה. חשבנו שזה כיף". אפילו החיילות ששירתו בצבא האדום היו משועשעות לצפות בחיילים הגברים אונסים נקבות גרמניות. בספרה של אלכסייביץ' מתועדת למשל עדותה של מפעילת טלפון בצבא: "לאחר כיבושה של כל עיר היו לנו שלושה ימים ראשונים לביזה ו...(אונס). אני זוכרת אישה גרמניה שנאנסה שוכבת עירומה עם רימון יד בין רגליה. לא הרגשתי בושה. אתה חושב שהיה קל לסלוח? שנאנו לראות את הבתים הלבנים והנקיים שלהם ללא פגיעה עם ורדים. רציתי שהם יסבלו. רציתי לראות את הדמעות שלהם".
למטה: גופת נערה שנאנסה ונרצחה בכפר נמרסדורף. צולם על ידי הכוחות הגרמניים לאחר שהכפר נכבש מחדש.
1-7-5.jpg
לדברי אנטוני ביוור הנקמה לא הייתה הסיבה היחידה לאונס ההמוני משום שבתפיסתם האונס אינו רק עונש לאויב אלא גם השכר לחיילים ועל כן הם אנסו גם נשים וילדות פולניות וסובייטיות ששוחררו ממחנות הריכוז ומעבודות הכפייה בחוות ובמפעלים. נשים פולניות בגרמניה נאנסו בקנה מידה עצום על ידי חיילים ואסירי מלחמה לשעבר ואזרחים שעבדו עבור הממשל הסובייטי (SVAG) ולבשו לעיתים קרובות מדים זהים. במאי 1945 בכנס של נציגי המשרדים שהיו אחראיים להחזרת הפולנים למולדת נקבע כי: "דרך הערים סטארגרד ושצ'צ'ין קיימת תנועה המונית של אנשים פולנים שחוזרים מעבודות כפייה ברייך השלישי לאחר כיבוש גרמניה. הנשים הפולניות נתונות לאורך כל המסע לאונס תמידי על ידי חיילים בודדים כמו גם קבוצות מאורגנות".

שליט ברית המועצות, יוסיף סטלין, ידע היטב מדיווחים רבים שקיבל על האונס ההמוני שמבוצע על ידי חייליו בדרכם לגרמניה ובמהלך כיבושה. כאשר סטלין נשאל על כך הוא השיב כי: "אנו מטיפים מוסר לחיילינו יותר מדי. תנו להם לקחת את היוזמה". על פי ההערכות כ-240,000 נקבות מתו כתוצאה מהאונס ההמוני במהלך כיבוש המדינה, כ-10,000 רק בעיר ברלין. רבות מהן מתו כתוצאה מפגיעות פנימיות לאחר שהן נאנסו בברוטליות. חלקן מתו ממחלות מין בשל מחסור בתרופות. חלקן מתו כאשר ניסו להפיל. חלקן שמו קץ לחייהן לאחר שהן נאנסו ובפרט הקורבנות הטראומטיות שנאנסו קבוצתית שוב ושוב על ידי מספר רב של חיילים. כ-90% מהנשים שנאנסו בברלין נדבקו בזיהומים וכ-3.7% מכלל התינוקות שנולדו בשנים 1945-1946 היו של נשים שנאנסו.
למטה: קטע מהסרט רוז ששחזר את האונס ההמוני לאחר כיבושה של גרמניה. כדי לעמוד בביקוש הרב, נשים רבות שנתפסו נגררו לפינות רחוב וסודרו בשורה אחת על גבן עם רגליהן מפושקות, וכך נאנסו ברצף במשך שעות זו לצד זו על ידי טורי חיילים, כל אחד בתורו.
מרתה הילרס תושבת ברלין שנאנסה על ידי חיילים רבים ושרדה כתבה את היומן "אישה בברלין" (A Woman in Berlin) שמספר על האונס ההמוני שהתחולל בברלין לאחר כיבושה. לבקשתה של מרתה היומן יצא לאור בעילום שם כדי להגן עליה עד שהיא מתה בספטמבר 2003. הילרס כתבה ביומנה כי השתרר שקט כאשר החיילים הסובייטים הגיעו לרחוב שלהם. הם החלו להקים מחנה בחוץ ובילו את ימיהם הראשונים בהשוואת שעונים ואופניים גנובים. לאחר מכן הם נכנסו לתוך בנייני מגורים ומקלטים ובחרו נשים לאנוס. מרתה התחננה שלא יאנסו אותן וחיפשה מפקד שימנע את האונס אולם לשווא. שני חיילים הוציאו אותה לרחוב ואנסו אותה. מאוחר יותר ארבעה חיילים סובייטים נוספים התפרצו לתוך דירתה דרך החלון ובסופו של דבר אחד מהם בשם פטקה אנס אותה.

חייל רוסי אחר המתואר כזקן נכנס גם לדירתה ואנס אותה בצורה מבזה במיוחד. בזמן שהוא אנס אותה הוא פתח את פיה בכוח וירק לתוכו. לאחר חוויית האונס הזו היא החליטה לאחר שהקיאה ובכתה שמוטב לה למצוא "זאב בודד שירחיק את הלהקה" בדרגה גבוהה כדי שהיא לפחות תיאנס רק על ידי קצין אחד ולא תיאנס באכזריות ו
באופן ספונטני מדי יום על ידי חיילים רבים. מרתה פוגשת את סגן אנטול מאוקראינה ומציעה לו את משאב גופה בהסכמה אך ביקשה שרק הוא יאנוס אותה. במהלך הימים הבאים הוא אנס אותה פעמים רבות והיה טאבו מסוים בקרב החיילים שאין לגעת בה משום שהיא בבעלותו של קצין והיא כבר נאנסת על ידו בשגרה. אולם מרתה גילתה מהר מאוד שלדרגתו לא באמת הייתה משמעות לחיילים הסובייטים והטאבו לא תמיד שמר עליה. למשל בין המבקרים הרבים בדירה היה סגן נוסף שאנס אותה והתעלם מהטאבו עם אנטול. מרתה דיווחה ביומן שלה כי משפחות רבות ניסו נואשות להסתיר את בנותיהן הצעירות בתקווה לשמור על הבתולים שלהן.
למטה: סצנה מתוך הסרט "אישה בברלין" שמבוסס על יומנה של מרתה הילרס.
1-14.png

תת-פרק משנה 7.1.7: ההשתוללות במונטה קאסינו

בסתיו 1943 החליטו בעלות הברית לנסות להבקיע את ביצורי קו גוסטב, קו ביצורים שהקימו הגרמנים במרכז איטליה ונועדו לבלום את פלישת בעלות הברית למרכז איטליה וצפונה אולם במהלך חמישה חודשים כשלו בעלות הברית לפרוץ את קו הביצורים. ועל כן בידיעתו של מפקד צבא בעלות הברית, הגנרל מארק קלארק, הוחלט כי כוחות קולוניאליים מרוקאים של חיל המשלוח הצרפתי (FEC) שהיו עם ניסיון רב בלחימה בשטח הררי תחת פיקודו הישיר של מרשל אלפונס ז'ואן, יפרצו את קו ההגנה הגרמני שמוצבים בדרום מחוז לאציו, מעבר לסוללות מוסוני, תוך כדי פתיחת נתיב למרכז איטליה וצפונה כדי לאפשר לבעלות הברית לסיים את כיבושה של איטליה.

האזור של מונטה קאסינו נכבש ב-18 במאי 1944. למחרת בלילה אלפי חיילים מרוקאים וחיילים קולוניאליים אחרים סרקו את מורדות הגבעות המקיפות את העיירה והכפרים בדרום מחוז לאציו והחלו לאנוס נשים וילדות כאשר כפר אחר כפר נכבש על ידם. החיילים דפקו על דלתות הבתים בחיפוש אחר נשים וילדות לאנוס. דלתות שלא נפתחו נפרצו וגברים שניסו להגן עליהן הוצאו להורג. לאחר שהם בחרו את הקורבנות שברצונם לאנוס, הם נהגו לקחת אותן לאזורים עם ריכוזים קטנים של אוכלוסייה ולאנוס אותן שם. הם נהגו לאנוס אותן בזוגות כאשר כל זוג אונס את האישה או הילדה יחד בה בעת משני הכיוונים דרך הנרתיק והרקטום שלה, במטרה להפגין את עוצמתם ואת אחוות הלוחמים, כאשר גופה דימה בעיניהם המשועשעות את האויב שלהם שנרמס ומושפל. החיילים אנסו גם נשים שבני משפחותיהן התנגדו לכיבוש הגרמני משום שבעיניהם האונס לא היה רק העונש לאויב אלא גם השכר שלהם.
למטה: חיילים מצטלמים למזכרת עם אחת הקורבנות שלהם.
1-5-4.jpg
כל הנשים שהתגוררו בעיירות פטריקה, פופי, איזולטה, סופינו ומורולו נאנסו על ידי חיילים. ב-21 במאי רק בעיר לנולה לבדה, החיילים אנסו 50 נשים אולם מכיוון שלא היו מספיק נשים בעיר הזו עבור כל החיילים שם, הם אנסו גם ילדות ונשים מבוגרות. בעיירה ס. אנדרה למשל נאנסו 30 נשים. בעיירה ולמאיו למשל שתי אחיות בנות 15 ו-18 אולצו לספק פלוגה של 200 חיילים. בעיר פולקה גם ילדות וגם נשים מבוגרות נאנסו. הגברים שניסו להגן עליהן נורו למוות, סורסו או שופדו למוות על ידי החיילים. בקומונה אבאדיה לפחות 60 קורבנות נאנסו לעיני בני משפחותיהן. בקומונה פיקו ילדה נצלבה עם אחותה לאחר שהם אנסו אותה. האונס ההמוני התחולל גם במספר רב של מקומות במחוז טוסקנה באזורים הבאים: סיינה, אד אבדיה ס. סלווטורה, רדיקופאני, מורלו, סטרוב, פוגיבונסי, אלזה, סאן קוויריקו ד'אורשיה, קולה ואל ד'אלזה. 
עדות של ניצולה מתארת ​​למשל את אחד המקרים: "החיילים המרוקאים שדפקו על הדלת שלא נפתחה, הפילו אותה והלמו בראשו של השומר עם כת של רובה מוסקט. הוא נפל ארצה מחוסר הכרה ואז היא נישאה כ-30 מטרים מהבית ונאנסה בזמן שאביה הוכה ונקשר לעץ. עוברי האורח המבועתים לא יכלו לעזור לילדה משום שחייל נותר על המשמר עם רובה מוסקט מכוון אליהם".

קצינים וסמלים צרפתים בכל ארבע הדיוויזיות של חיל המשלוח הצרפתי, חלקם דוברי איטלקית קורסיקאית, היו מעורבים ואף צפו מהצד בחיילים שלהם אונסים את הקורבנות שלהם. הם התעלמו מזעקותיהן ומשכו בכתפיהם וחייכו לתושבים שהתחננו לעזרה. המפקדים השיבו כי הם לא יתערבו משום ש-"זו המסורת של החיילים הקולוניאליים שלהם, לקבל פרס כזה לאחר קרב קשה". ראש העירייה של אספרייה, קומונה בפרובינציה פרוסינונה, דיווח כי רק בעירו נאנסו 700 נשים מתוך כ-1,250 תושבות העיר. כ-90% מהנשים שנאנסו נדבקו בזיבה וכ-20% בעגבת וכ-800 גברים נרצחו בעת שהם ניסו להגן על בנות המשפחה שלהם. בתוך כשבועיים נאנסו באזור מונטה קאסינו מעל 7,000 נשים וילדות. הצעירה ביותר הייתה בת 11 והמבוגרת ביותר בת 86. אונס המוני התחולל גם באי אלבה באיטליה לאחר שהכוחות הסנגלים בצבא צרפת (קלעים סנגלים) נחתו בו ב-17 ביוני 1944.
למטה: חיילים מצטלמים למזכרת עם אחת הקורבנות שלהם.
1-3-7.jpg

תת-פרק משנה 7.1.8: אונס המוני על ידי חיילים אמריקאים במהלך שחרור אירופה

אונס המוני התחולל במדינות אירופה הכבושות גם על ידי כוחות ארצות הברית שהיו בדרכם לגרמניה. בשלבים האחרונים של מלחמת העולם השנייה, בסוף קיץ 1944, לאחר הפלישה לנורמנדי ובעת שחרורה של צרפת ואחריו, הם אנסו נשים צרפתיות. רק במחוז מאנש נאנסו 208 נשים. אחד התושבים העיד כי: "היינו צריכים להסתיר את הנשים". בספטמבר 1944 ציווה מפקד הדיוויזיה ה-29 האלוף צ'ארלס גרהארט להקים בית בושת בשם "המכלאה הכחולה והאפורה" בסמוך לכפר סנט רנן ולאיישו בפרוצות צרפתיות שיספקו את חייליו המורעבים כדי לנסות להפחית את גלי האונס ההמוניים שהחלו להתחולל בכל האזורים שבשליטתו אולם הוא הושבת כעבור חמש שעות בלבד בשל החשש שאזרחים בארצות הברית יגלו שהצבא מנהל בית בושת. באוגוסט 1945 ראש עיריית לה האבר, פייר וויזין התחנן בפני המפקד באזור הקולונל תומאס וויד שיקים מחוץ לעיר שלו תחנות אונס לחייליו, "בתי זונות" כלשונו, כדי שהחיילים לפחות יאנסו נשים מהמעמד הנמוך ומחוץ לעירו אולם מפקדי הצבא סירבו. היסטוריונים וביניהם הפרופסור לסוציולוגיה וקרימינולוגיה, ג'יי רוברט מאוניברסיטת צפון קנטקי, העריכו כי לפחות 3,500 נשים נאנסו על ידי אנשי השירות האמריקאים בצרפת מיוני 1944 עד סוף המלחמה והאונס היה נפוץ גם לאחר שחרורה. הן לא היו עבורם אויב אולם נתבעו כנשים להעניק לחיילים האמריקאים את שכרם על שחרור מדינתן ולהחדיר בהם מוטיבציה לקראת המשך הקרבות.

לאחר שהלחימה עברה לאדמת גרמניה, חיילי צבא ארצות הברית (הכוחות הקרביים ואלו שבאו אחריהם) החלו לאנוס את הנשים והילדות הגרמניות. רובן נאנסו על ידם קבוצתית. השכיחות השתנתה בין יחידה ליחידה על פי גישתו של מפקד היחידה. כמו בגזרה המזרחית, האונס ההמוני הגיע לשיאו בשנת 1945 אולם בגרמניה ואוסטריה הוא נמשך לפחות עד חודש יוני 1946. להבדיל מאונס נשותיהם ובנותיהם של העמים הכבושים שלא היו אויבות ונתבעו רק להעניק לחיילים את גמולם, אונס הנשים והילדות הגרמניות נבע גם מתוך זעם, נקמה ומתן רצון להפגין את ניצחונם עליהן ועל כן האונס שלהן במקרים רבים היה אכזרי מאוד. רק בין החודשים מאי ויוני 1946 נמצאו בצריפים האמריקאים בחמישה מקרים שונים, גופות של נשים גרמניות שנאנסו למוות.

דפוס אונס אופייני היה פריצה לתוך בתים ואונס קבוצתי של אחת או יותר מבנות המשפחה תוך איומי נשק על יתר בני המשפחה. לאחר שהחיילים השביעו את תאוותם הם נהגו להשליך את כל המשפחה לרחוב. המפקדים כמעט ולא נקטו פעולות נגד החיילים שאנסו אלא רק כאשר האונס היה ברוטלי מדי ורק כאשר החיילים היו שחורים. גם הפקידים שדיווחו לא עשו זאת מתוך אמפתיה אלא מהחשש שתיפגענה מטרותיו הפוליטיות של הממשל הצבאי בגרמניה. פרופסור ג'יי רוברט לילי העריך שלפחות 11,040 נשים וילדות גרמניות נאנסו על ידי חיילים אמריקאים במהלך כיבוש גרמניה. בשנת 2015 דיווח שבועון החדשות דר שפיגל כי ההיסטוריונית מרים גבהרדט אף מעריכה על בסיס הדיווחים כי חיילי ארצות הברית אנסו כ-190,000 נשים גרמניות מהרגע שהם פלשו לגרמניה עד שהריבונות הושבה בשנת 1955 לגרמניה המערבית.
1-7-6.jpg

פרק משנה 7.2: אונס המוני במלחמת העולם השנייה - החזית המזרחית (1937-1945)

בדומה לגרמנים, היפנים ראו את עצמם כגזע עליון ואת העמים האחרים כנחותים. כמוהם היו להם שאיפות להתפשט בעולם. לאחר הפלישה היפנית למנצ'וריה ב-1931, פלש הצבא היפני ביולי 1937 מאזור מנצ'וריה לסין ובכך פרצה מלחמת סין-יפן השנייה. היפנים העריכו כי ההתנגדות תהיה קלה והם יצליחו לכבוש את סין כולה תוך שלושה חודשים בלבד אולם תוכניותיהם השתבשו לאחר שהסינים גילו התנגדות עיקשת באזור העיר שנגחאי שהייתה המטרה הראשונה של חיל הכיבוש היפני. רק לקראת אמצע נובמבר 1937 הצליחו היפנים לכבוש את העיר לאחר שנסובו להם אבדות כבדות. ב-1 בדצמבר הורה הפיקוד היפני לצבאו לפלוש לעיר הבאה ננקינג הממוקמת כ-250 קילומטרים ממנה במעלה הנהר יאנגצה והייתה הבירה של הרפובליקה הסינית.

כ-50,000 חיילים יפנים התקדמו במהירות לעיר ננקינג שהייתה מאורגנת ומוגנת פחות והתושבים ניסו להימלט. על פי אחד העיתונאים היפנים ששובצו באותה התקופה בכוחות היפנים, הסיבה שהארמיה העשירית התקדמה לננקינג די מהר נבעה מהבטחתם של קצינים לחיילים שלאחר כיבושה המלא של העיר הם יהיו חופשיים לאנוס את הנקבות המקומיות. במהלך התקדמותם פזרו היפנים כרוזים שבהם הודיעו כי הם לא יגלו רחמים כלפי כל מי שיעז להתנגד להם. הם הורו להם להיכנע ולפתוח את שערי העיר. לאחר שהם לא נענו, הורה מפקד הכוח היפני לפתוח במתקפה. ב-12 בדצמבר, יומיים לאחר תחילת המתקפה היפנית, הורה המפקד הסיני, גנרל טאנג שנג צ'י, לכוחות שלו לסגת. נסיגת הכוחות התנהלה באי סדר מוחלט ובבהלה גדולה. ב-13 בדצמבר פלשו הכוחות לעיר והושמעו צלילי חצוצרות שמשמעותם: "להרוג את כל מי שמנסה להימלט!". החיילים צעדו בעיר בקבוצות של 10-20 וירו בגבי התושבים שניסו להימלט. קולות מקלעים נשמעו מכל עבר וגופות החלו להיערם ברחובות.

החיילים היפנים החלו לטפל קודם בגברים ובנערים כדי למנוע מהם כל יכולת התנגדות. רבים מהם הובלו לנהר יאנגצה לקראת השמדתם. ב-18 בדצמבר במהלך רוב שעות הבוקר, החיילים קשרו את ידיהם אחד לשני. עם רדת החשכה הם חולקו לארבע שורות ואז נפתחה לעברם אש ממכונות ירייה. בהיותם קשורים אחד לשני, הם יכלו רק לצרוח ולחבוט אחד בשני בניסיונות נואשים להשתחרר. לקח כשעה עד שהצרחות פסקו. לאחר מכן הם דקרו עם כידוניהם גופה אחר גופה כדי לוודא הריגה והשליכו אותן לנהר יאנגצה. הצבא חפר 
תעלה באורך 300 מטר ורוחב 5 מטר שתשמש קבר המוני משותף. אלפי גברים הוצאו להורג, הושלכו ונקברו יחד בתוכה. התעלה כונתה לאחר מכן "תעלת עשר אלף הגופות". חוקרים והיסטוריונים מעריכים כי מעל 12,000 גברים נקברו בתעלה הזו. במקרה אחר החיילים הובילו כ-1,300 זכרים לשער טייפינג. הם פוצצו אותם עם מוקשים ואז שפכו עליהם דלק והציתו אותם. אלו שגססו נדקרו למוות עם כידונים. בשער נאנג'ינג ייג'יאנג בצפון, גופות החלו להיערם אחת על השנייה לגובה של כשני מטר. מאות נרצחו בתוך דקות בכל אתר הוצאה להורג. לאחר יומיים הרחובות היו מלאים בגופות. עשרות אלפי זכרים נרצחו בטבח. קשה לאמוד במדויק את מספר הקורבנות היות וגוויות רבות נשרפו במכוון, נקברו בקברים משותפים או הושלכו לנהר יאנגצה.
למטה: גופות חרוכות באחד מאתרי ההוצאה להורג בעיר ננקינג.
Photo-02-in-Nanjing-Massacre-Itou-Kaneo-s-Album.jpg
לאחר כיבושה המלא של העיר וההשמדה הסיטונאית של הגברים, הקצינים קיבלו אור ירוק להעניק לחיילים שלהם את שכרם, החופש לאנוס את כל הנשים והילדות שנותרו בעיר חסרות הגנה. הם החלו לצוד אותן ללא הבחנה כולל זקנות וילדות קטנות. החיילים עברו בשיטתיות מדלת לדלת בחיפוש אחר נקבות לאנוס. מרביתן נאנסו על ידם קבוצתית ולאחר מכן נרצחו באכזריות. חלקן הוכו נמרצות עד שהן מתו. חלקן מתו לאחר שהוחדרו כידונים או מקלות ארוכים של במבוק וחפצים נוספים לנרתיקים שלהן. אפילו ילדות קטנות לא היו פטורות מהזוועות. החיילים הרחיבו את פתח הנרתיק שלהן עם סכינים כדי שהם יוכלו לאנוס אותן. בית הדין הצבאי הבין-לאומי למזרח הרחוק העריך מאוחר יותר כי כ-20,000 קורבנות נאנסו בעיר ננקינג בתוך שישה שבועות.

החיילים לעיתים כפו על גברים ונערים לאנוס בעצמם את בנות משפחתם במטרה להביא להרס מוחלט של המשפחות והקהילות וכמו כן לצפות בהן נאנסות על ידי מי שאמורים היו להגן עליהן היה בעיניהם מחזה מגרה במיוחד. אבות אולצו לאנוס את בנותיהם ובנים את אמותיהם מול עיניהם של חיילים משועשעים. כמו כן במטרה לרמוס גם את דתם ואמונתם, החיילים אנסו גם נזירות בודהיסטיות שנפלו לידיהם וכפו על נזירים לאנוס נשים. ב-19 בדצמבר 1937 תיעד הכומר ג'יימס מקאלום ביומנו: "מעולם לא שמעתי או קראתי אכזריות כזו. אונס! אונס! אונס! מעל 1,000 מקרים בלילה ורבים ביום. אם הן מתנגדות או מביעות סלידה, הן נדקרות עם כידון או נורות למוות. תושבים היסטריים. נשים מועברות כל בוקר, אחר צוהריים וערב. נראה כי כל הצבא היפני חופשי ללכת ולבוא כרצונו, לעשות ככל העולה על רוחו".
למטה: גופותיהן של נשים וילדות שהופשטו ברחוב ונאנסו קבוצתית זו לצד זו על ידי חיילים. לאחר מכן ראשיהן נערפו.
1-15-2.jpg
ב-7 במרץ 1938, רוברט אוס ווילסון, כירורג בבית החולים האוניברסיטאי באזור הביטחון שנוהל על ידי ארצות הברית, תיעד במכתבים למשפחתו את הזוועות. הנה למשל קטע אחד ממכתביו ב-18 בדצמבר 1937: "יכולתי לכתוב דפים רבים שיספרו על מקרי האונס הברוטליים הבלתי נתפסים. תנו לי לספר מספר מקרים שהתרחשו רק ביומיים האחרונים. אמש נפרץ ביתו של אחד מאנשי הצוות הסיני באוניברסיטה ושתי קרובות משפחה שלו נאנסו. שתי נערות נאנסו למוות באחד ממחנות הפליטים. לבית הספר התיכון שבו שוהים כ-8,000 איש, נכנסו אמש לוחמים יפניים עשר פעמים. הם בזזו ואנסו עד שהם היו מרוצים". איש עסקים גרמני יוהאן ראבה שהתפרסם בזכות מאמציו להפסיק את הזוועות הקפיד לתעד ביומנו את הזוועות. למשל ב-17 בדצמבר הוא תיעד את המקרים הבאים: "שני חיילים יפנים טיפסו על קיר הגן שלי ועומדים לפרוץ לתוך ביתנו. כאשר אני מראה להם את תג המפלגה שלי הם נסוגים. באחד הבתים ברחוב הצר שמאחורי הבית שלי נאנסה אישה ואז היא נדקרה בצווארה עם כידון. אתמול בערב סיפרו כי עד אלף נשים ונערות נאנסו, כמאה בנות במכללת ג'ינלינג לבדה. אתה לא שומע אלא אונס. אם בעלים או אחים מתערבים, הם נורים. מה שאתה שומע ורואה מכל הצדדים זה האכזריות והבהמיות של החיילים היפנים".

הכומר ג'ון מאגי, חבר המשימה האמריקאית של הכנסייה האפיסקופלית ששהה בעיר כמעט רבע מאה, תיעד בתמונות ובכתב מפורט את הזוועות: "ב-13 בדצמבר הגיעו כ-30 חיילים לבית סיני מס' 5 בהינג לו קו בדרום מזרח ננקינג. הם דרשו להיכנס. הדלת נפתחה על ידי בעל הבית בשם הא והם ירו בו למוות. אשתו נורתה למוות בעת שכרעה לפניהם והתחננה שלא יהרגו אף אחד נוסף. אישה נוספת, הסיה, נגררה ממתחת לשולחן באולם האורחים, שם התחבאה עם תינוקה בן השנה. לאחר שהיא הופשטה ונאנסה על ידי חייל אחד או יותר, היא נדקרה בחזה עם כידון ובקבוק נדחף לתוך הנרתיק שלה. התינוק נדקר למוות עם כידון. חלק מהחיילים הלכו לחדר הסמוך, שם התחבאו הוריה המבוגרים ושתי בנותיה בנות 14 ו-16. החיילים החליטו לאנוס את שתי הבנות. הסבתא ניסתה להגן עליהן ונורתה למוות עם אקדח. הסב נרצח בעת שחיבק אותה. לאחר מכן הם הפשיטו אותן. שניים או שלושה חיילים אנסו את הגדולה ואז הם דקרו אותה למוות ודחפו מקל לנרתיק שלה. שלושה חיילים אחרים אנסו במקביל את הילדה השנייה ולאחר מכן דקרו אותה למוות עם כידון. החיילים דקרו למוות עם כידון אחות נוספת בת 7 או 8 שגם שהתה בחדר. שני ילדים נוספים בני 2 ו-5 נרצחו. הגדול עם כידון ולתינוק חתכו את הראש עם חרב".
למטה: חייל יפני מפשיט אישה צעירה. החיילים נהגו להצטלם עם הקורבנות שלהם למזכרת לפני שהם אנסו ורצחו אותן.
th.jpg
לאחר שחיילים אנסו קבוצתית את הנשים ההרות, הם לעיתים קרובות נהגו לשפד את הבטן שלהן עם כידון או לחתוך אותה ולקרוע החוצה את העוברים שלהן לשם השעשוע. הניצולה טאנג ג'ונשאן העידה למשל באחד המקרים: "שביעית ואחרונה בשורה הראשונה הייתה אישה בהריון. אחד החיילים חשב שהוא יוכל לאנוס אותה לפני שהוא רוצח אותה. אז הוא שלף אותה מהקבוצה וגרר אותה לנקודה שנמצאת במרחק של כעשרה מטרים משם. הוא ניסה לאנוס אותה והיא התנגדה בכל כוחה. ופתאום הוא דקר אותה בבטנה עם כידון. היא השמיעה צרחה אחרונה כאשר הקרביים שלה נשפכו החוצה ואז הוא דקר את העובר שלה כאשר חבל הטבור נראה בבירור והשליך אותו הצידה". במקרה אחר מספר חיילים אנסו בזה אחר זה אישה בהריון מתקדם, שעות לפני הלידה.

עד ה-5 בפברואר 1938 העביר הוועד הבין-לאומי לשגרירות יפן עדויות של 450 מקרים שבהם החיילים היפנים אנסו ורצחו. המקרים האלו דווחו לאחר שדיפלומטים אמריקאים, בריטים וגרמנים שבו מהשגרירויות שלהם. הנה למשל מספר מהמקרים: "בליל ה-15 בדצמבר חיילים יפנים נכנסו לתוך בנייני אוניברסיטת נאנג'ינג בטאו יואן ואנסו 30 נשים במקום. חלקן נאנסו על ידי של שישה גברים. ב-16 בדצמבר נלקחו מהמכללה הצבאית שבע נערות בגילאי 16 עד 21. חמש חזרו. כל אחת מהן נאנסה שש או שבע פעמים ביום. ישנם כ-540 פליטים צפופים במתחמים ברחוב קנטון במספרים 83 ו-85. מעל 30 נשים וילדות נאנסו שם. הנשים והילדים בוכים כל הלילה. התנאים במתחמים גרועים יותר ממה שאנו יכולים לתאר. אנא תעזרו".
למטה: גופת נקבה מוטלת בעיר לאחר שנאנסה. החיילים נהגו לאחר שהם אנסו את הקורבנות שלהם, לתקוע כידונים בנרתיק שלהן (איבר שבשל היותר איבר נחדר, נחשב לסמל הכניעה) כעדות לניצחונם המזהיר.
1-3-8.jpg

תת-פרק משנה 7.2.1: אונס המוני במהלך הטבח באי בנגקה באינדונזיה

ב-12 בפברואר 1942, רגע לפני שסינגפור נפלה, היאכטה המלכותית של סארוואק ווינר ברוק ניסתה להימלט. על סיפונה היו אנשי שירות פצועים אוסטרלים ובריטים רבים, 66 אחיות ששירותו בבית החולים הכללי 2/13 ואזרחים גברים, נשים וילדים. הספינה הופצצה על ידי מטוסים יפנים וטבעה. שתי אחיות נספו. היתר פוזרו בסירות הצלה ונסחפו לחלקים שונים באי בנגקה באוקיינוס בשקט, הממוקם באיי הודו המזרחיים ההולנדיים (כיום אינדונזיה). כ-100 ניצולי הספינה התאחדו ליד החוף ראדג'י. לאחר שהתגלה כי צבא יפן מחזיק באי, נאמר לכל האזרחים הנשים והילדים כי מוטב להם להימלט לעיר מונטוק וכך הם עשו. באי נותרו 60 אנשי שירות פצועים ו-22 אחיות כדי תטפלנה בהם. הם הקימו באי מקלט והציבו עליו שלט ענק של הצלב האדום.

ב-16 בפברואר בבוקר הגיעו לאי כ-20 חיילים יפנים. החיילים הנרגשים ראו את האחיות והחליטו לאנוס אותן לפני שהם רוצחים אותן אולם הם החליטו קודם לטבוח בגברים הפצועים שיכולים לנוע כדי שלא יפריעו. הם הובילו אותם ללשון יבשה, העמידו אותם בשורה, הציבו מקלעים מולם ופתחו באש לעברם. הפצועים ניסו להימלט אולם כולם נהרגו מלבד אחד שנורה ואיבד את ההכרה. האחיות שמעו היטב את הירי. לאחר מכן החיילים שבו, התיישבו מולן, ניקו את כידוניהם ואת רוביהם ולאחר מכן אנסו כמעט את כולן. 
לאחר שהן נאנסו, קצין הורה להן להיכנס לים. מקלע הוצב על החוף וכאשר המים הגיעו לגובה המותניים שלהן, נורתה לעברן אש. כולן נהרגו מלבד האחות ויויאן בולווינקל שנורתה בסרעפת אולם שרדה. הפצועים שנותרו באלונקות שופדו למוות עם כידונים. בשל התפיסה שאין ביזוי גדול יותר מאשר להיאנס ועוד על ידי לוחמיו של האויב, לא רק לקורבן עצמו אלא לכל הקבוצה שהיא משתייכת אליה, ממשלת אוסטרליה אסרה על האחות ששרדה לספר שהן נאנסו וזה נחשף רק מעדויות שנאספו במחקר משנת 2019 על ידי ההיסטוריונית לינט סילבר, השדרנית טס לורנס והביוגרפית ברברה אנג'ל. החיילים שאנסו אותן לא נענשו ונותרו עלומים.
למטה: דיוקן קבוצתי של צוות האחיות ששירותו בבית החולים הכללי האוסטרלי 2/13 בסינגפור. צולם בספטמבר 1941. שש מהאחיות בתמונה היו בין אלו שהיו באי ונאנסו על ידי החיילים היפנים כולל ויויאן בולווינקל, היחידה ששרדה (עומדת שישית משמאל).
5d6f0f55a359e90091dd.jpg

תת-פרק משנה 7.2.2: אונס המוני במהלך הקרבות על השליטה בעיר מנילה בפיליפינים

בחודשים פברואר ומרץ 1945, צבא ארצות הברית התקדם לעבר העיר מנילה בפיליפינים כדי להסיג ממנה את כוחות יפן. במהלך ההפוגות בקרבות החיילים היפנים הוציאו את כעסם ותסכולם על האזרחים ללא רחם. אכזריותם הייתה בלתי נתפסת. מעשי אונס, הטלת מומים ומעשי טבח רבים התחוללו בבתי ספר, בתי חולים ומנזרים, לרבות בבית החולים סן חואן דה דיוס, במכללת סנטה רוזה, בקתדרלת מנילה, במנזר סנט פול, בכנסיית סנטו דומינגו, בכנסיית פאקו ובכנסיית סנט וינסנט דה פול. באחד המקרים למשל החיילים נכנסו למקלט שבו הסתתרו נשים וטף. תינוקות וילדים נדקרו למוות עם כידונים מול אמותיהם שהתחננו נואשות לרחמים. נשים וילדות קודם נאנסו. לפחות 20 חיילים אנסו נערה צעירה לפני שהם כרתו את השדיים שלה.

אחד החיילים הניח לאחר מכן את השדיים הכרותים שלה על חזהו וחיקה אישה 
מול חבריו שצחקו למראה האיבר המבזה הזה בעיניהם. לאחר שהם צחקו, חיילים טבלו בבנזין את הנערה הצעירה ושתי נשים נוספות שהם אנסו קודם לכן למוות והעלו באש את שלושתן. החיילים המשיכו להצית את כל המקלט ורבים מיושביו נספו. נשים שניסו להימלט מהמבנה הבוער נלכדו ונאנסו על ידי חיילים. השדיים של אחת הנשים, ג'וליה לופז בת ה-28, נכרתו והיא נאנסה על ידי חיילים שהציתו לאחר מכן את שערותיה. ראשה של אישה אחרת נערף חלקית זמן שהיא ניסתה נואשות להגן על עצמה מחייל שהחליט לאנוס אותה. לאחר מכן הוא אנס את הגופה שלה.

במטרה לאפשר לאלפי החיילים והקצינים לאנוס את הנשים והנערות הכי יפות בעיר באופן מאורגן יותר, מלון בייוויו (Bayview) הוסב ל-"מרכז אונס" (Rape Center). על פי העדויות במשפטו של הגנרל טומויוקי ימאשיטה בגין פשעיו במלחמה, באחד המקרים למשל נלקחו 400 נקבות מהמחוז ארמיטה העשיר במנילה למועצת בחירה שבחרה מתוכן את 25 הנקבות שנחשבו בעיניהם הכי יפות. הנשים והילדות שנבחרו על ידם, רבות מהן רק בנות 12-14, הועברו למלון, שם גברים יפנים שגויסו וקצינים המתינו בתור כדי לאנוס אותן כל אחד בתורו. במהלך 28 ימים, בין ה-3 בפברואר עד ה-3 במרץ 1945, נאנסו למוות נשים וילדות רבות על ידי החיילים היפנים שהוצבו בעיר.
למטה: גופותיהן של אישה וילדה פיליפיניות שנטבחו על ידי הכוחות היפניים בעיר מנילה.
1-6-2.jpg

תת-פרק משנה 7.2.3: הקמת תחנות אונס על ידי צבא יפן

בשנת 1932 החליט צבא יפן להקים במוצביו תחנות שבהם יוכלו חייליו שנלחמים בחזית לאנוס את נשותיהם ובנותיהם של העמים הכבושים באופן מאורגן. התכתבות בצבא מראה כי היו לכך שתי מטרות. הראשונה הייתה הפחתת דליפתם של מעשי האונס ההמוניים לעיתונות הבין-לאומית כפי שאירע למשל לאחר כיבושה של העיר ננקינג. מטרה נוספת הייתה מזעורן של ההוצאות הרפואיות לטיפול במחלות המין בקרב חייליו שנדבקו ממעשי האונס התכופים ופגעו ביכולתו הצבאית. הלקח נלמד ממלחמת רוסיה-יפן בשנת 1905 כאשר במהלכה חייליו אנסו נשים רוסיות רבות ורבים מהם נדבקו במחלות מין. ההיסטוריון פרופסור יושיאקי יושימי מאוניברסיטת צ'ואו כתב כי התחנות הוקמו בשל החשש מתסיסה בקרב החיילים אם יימנעו מהם לאנוס נשים שתוביל למהומות ומרד.

הצבא קרא לתחנות האלו בלעג "תחנות ניחומים" ולקורבנות "נשים מנחמות" (ביפנית: 慰安婦) משום שגופן מנחם את לוחמיו שנלחמים בדם ואש ומוות ושוהים הרחק ממשפחותיהם. הערכות על מספר הנשים שנכלאו בתחנות האלו משתנות ומספרן נאמד בין 50 ל-400 אלף. יושימי קבע כי נכלאו עד 200,000 נשים וילדות בכ-2,000 תחנות. בהתחשב במעמד הלא הומניסטי של ה-"נשים המנחמות", הרישומים בצבא ובצי של יפן התייחסו לשינוען מהארצות הכבושות לתחנות האונס שהוקמו לאורך קווי החזית במונח "יחידות אספקת מלחמה". רופא בצבא היפני אסס טטסאו העיד כי הן נתפסו בעיני החיילים כ-"תחמושת נשית" וכ-"שירותים ציבוריים", פשוטו כמשמעו, חפצים שניתן להשתמש ולהתעלל בהם. 
הקורבנות שהוחזקו בתחנות האלו היו רובן מהמדינות הכבושות קוריאה, סין, מלאיה, וייטנאם, הפיליפינים, תאילנד, מנצ'וקוו, טייוואן, מיקרונזיה, איי הודו המזרחיים ועוד. נכלאו בתחנות האלו גם נשים מלזיות מהאי גינאה החדשה ונשים מקומיות מהעיר רבאול, יחד עם נשים יפניות פפואניות שנולדו לאבות יפנים ואימהות פפואניות, נשים ג’אווניות רבות, כ-1,000 נשים טימוריות מאינדונזיה, כמאה נערות מיקרונזיות מהאי טרוק בקרוליין ונשים אירופאיות שחיו במשובות במדינות הכבושות בעיקר מהולנד ואוסטרליה, לרבות מהמושבה הבריטית רבאול. התחנות הוקמו בסין, הפיליפינים, אינדונזיה, מלאיה, תאילנד, בורמה, גינאה החדשה, הונג קונג, מקאו ובהודו-סין הצרפתית.

הערכה היא שמספר הקורבנות שנכלאו והוחזקו בתחנות האונס האלו כדי לספק את החיילים היפנים שהוצבו בשטחים הכבושים בין השנים 1938-1945, נע בין 360,000 ל-410,000 כאשר מתוכן היו כ-200,000 נשים סיניות. היעדר תיעוד רשמי מקשה על הערכת המספר הכולל המדויק שלהן. כמויות אדירות של חומר הקשור לפשעי מלחמה ואחריותם של מנהיגיה הבכירים ביותר של האומה, הושמדו בהוראתה של ממשלת יפן עם תום המלחמה. היסטוריונים הגיעו לאומדנים שונים באמצעות ניתוחם של התיעודיים השונים. ההיסטוריון יושימי שערך את המחקר האקדמי הראשון בנושא והעביר את הנושא לדיון ציבורי, העריך כי מספר הקורבנות נע בין 50,000 ל-200,000 על פי התיעודים הרפואיים של הצבא משנת 1940.
למטה: קצינים יפנים סוקרים מסדר של נשים מבועתות שהובאו כדי לספק את החיילים שלהם שנלחמו בחזית באחד המוצבים. מתוך סרטון נדיר של 18 שניות.
59647a97658b4.png
הצבא חיפש נערות בעיקר מקוריאה וסין. תחילה הוא פעל באמצעים קונבנציונליים וגייס לתחנות פרוצות מהמדינות הכבושות. באזורים עירוניים נעשה שימוש בפרסום בידי מתווכים לצד חטיפות. הם פרסמו בעיתונים בקוריאה, טאיוואן, מנצ'וקוו וסין. רשת של בתי בושת שכבר הייתה קיימת בקוריאה הקלה על גיוס נשים במספרים גדולים אולם המקורות האלו התייבשו במהרה. 
בשלב הזה החליט הצבא למלא את התחנות בנשים באמצעות כוח ורמייה. על פי העדויות נשים צעירות החלו להיחטף מבתיהן. כמו כן הצבא החל לפתות נשים עם הבטחות לעבודה במפעלים ומסעדות או באמצעות פרסום כוזב לעבודות סיעוד כאחיות. לאחר שגויסו הן נחטפו ונכלאו בתחנות שהוקמו במדינותיהן או במדינות האחרות. בנוסף נשים ונערות קוריאניות רבות הונעו להצטרף לתחנות בהתבסס על הבטחות כוזבות לתשלום של היפנים או של גורמי הגיוס המקומיים שעשוי לסייע להן בסילוק חובות משפחתיים. בצפון מחוז חוביי בסין למשל נלקחו ברמייה נערות חווי בקרב המיעוט האתני המוסלמי בסין, לבית הספר לבנות בשם "הוימין" (Huimin), כביכול במטרה להכשיר אותן כשחקניות. הן נכלאו במבנה והמוסד הוסב לתחנת אונס עבור החיילים.

המצב החמיר מאוד עם התקדמותה של המלחמה והצבא החל להיתקל בקשיי אספקה של נשים וילדות לכל היחידות הלוחמות. בתגובה דרשו המפקדים בצבא להגביר את קצב הגיוס שלהן מקרב האוכלוסיות המקומיות. באזורים כפריים בהם המתווכים היו נדירים, הצבא פנה באופן ישיר למנהיגים מקומיים והורה להם לספק לו מיד עוד נשים ונערות לתחנות לאורך קווי החזית. אם המקומיים לא סיפקו את הסחורה ובפרט בשטחים הכבושים בסין, הפעילו החיילים היפנים את מדיניות שלושת הכללים כדי לחטוף אותן ולאנוס אותן בכוח שסיסמתה הייתה: "להרוג את כולם! לשרוף את כולם! לבזוז הכול!", כאשר בעקבותיה בוצעו חטיפות והתחולל אונס המוני וללא הבחנה של הנשים והנערות המקומיות.
למטה: סצנה מתוך הסרט "מחלקת ויאנג" 
(Wianbu) המבוסס על סיפורה של אחת הקורבנות.
הקורבנות שהוכנסו לתחנות האונס לא שוחררו עד סוף המלחמה. למשל באחד המקרים מנהל מתקן יפני רכש קוריאניות תמורת 300-1000 ין על פי מאפייניהן הגופניים. הן הפכו לנחלתו ולא שוחררו לאחר השלמת תנאי השעבוד שצוינו בחוזה. פרופסור לשעבר בחטיבת המחקר על אסיה באוניברסיטה הלאומית באוסטרליה, האנק נלסון, כתב על התחנות שהוקמו בעיירה רבאול במדינה (מכונה היום "פפואה גינאה החדשה). הוא ציטט בין היתר מיומנו של גורדון תומאס שהיה שבוי מלחמה שהעיד כי כל אחת מהקורבנות אולצה לספק בין 25 ל-35 חיילים מדי יום. נלסון ציטט גם את קנטארו איגוסה מנתח ימי שהוצב שם. איגוסה כתב בזיכרונותיו כי הן אולצו להמשיך לספק את החיילים גם לאחר שהחלו לסבול מזיהומים: "הן בכו והתחננו לעזרה".

בין 100,000 ל-200,000 נשים ונערות קוריאניות בתחנות האונס האלו. כמעט כל הנערות נלקחו ממשפחות עניות. בנותיהם של משפחות מיוחסות הוכנסו לתחנות רק במקרים שהן או בני משפחותיהן הראו חוסר נאמנות כלפי הכובשים. הצבא העסיק לעיתים קרובות קבלנים שהיו אחראיים להכניס אליהן נערות והקבלנים נקשרו לרוב לארגוני פשע. הנשים הקוריאניות נועדו לבעלי הדרגות הנמוכות יותר. קוריאה היא מדינה קונפוציאנית שבה יחסי מין לפני הנישואים אסורים ועל כן מרביתן היו בתולות, מה שהפחית את החשש שהן תדבקנה חיילים ומלחים במחלות מין שעשויות לפגוע בכושרם. ההיסטוריון יושימי כתב כי על פי שכוונת הצבא הייתה הפחתת התפשטותן של מחלות מין, התחנות אף האיצו אותן.
למטה: קצין יפני סוקר מסדר של נשים סיניות שהובאו כדי לספק את חייליו 
שנלחמו בחזית באחד המוצבים.
1-15.jpg
נשים אירופיות שנכלאו בתחנות האונס יועדו לקצינים משום שהן נחשבו ליפות יותר כמו למשל הנשים מהמושבה ההולנדית באיי הודו המזרחיים. ממשלת הולנד ערכה מחקר שתיאר כיצד צבא יפן כלא את הנשים במושבה והעריכה כי בין 200 ל-300 נשים אירופיות נכלאו בתחנות האלו. כ-65 מהן הובאו אליהם בכוח, אחרות שהתמודדו עם הרעב במחנות הפליטים הסכימו להצעות מזון ותשלומים עבור עבודות שטבען לא נחשף בפניהן לחלוטין וחלקן התנדבו בתקווה להגן באמצעות כך על הצעירות יותר. מספר הנשים ההולנדיות ששהו בתחנות האלו ייתכן שגבוה בהרבה. הקורבנות נאנסו והוכו ללא הרף וחיו בפחד תמידי. ג'ף ואן וגטנדונק וקרן השידור ההולנדית העריכו שכ-400 נערות הולנדיות הועברו לתחנות האלו ממחנות הפליטים.

בפברואר 1944 למשל נתפסו ונלקחו בכוח עשר נערות הולנדיות על ידי קצינים יפנים לאחת מתחנות האונס ונכלאו בה. אחת הקורבנות, יאן ראף או'הרן, העידה בשנת 1990 מול ועדת בית הנבחרים האמריקאי כי: "בתחנת הניחומים הוכיתי ונאנסתי באופן שיטתי יומם ולילה. אפילו הרופא היפני אנס אותי בכל פעם שהוא ביקר בתחנה במטרה לבדוק אם נדבקנו במחלת מין". בבוקר הראשון צולמו ג'אן והאחרות ותמונותיהן הונחו על המרפסת ששימשה אזור קבלה כדי שהחיילים יוכלו בזמן ההמתנה לבחור על פי המראה שלהן את מי ברצונם לאנוס. במשך ארבעה חודשים הן נאנסו והוכו ביום ובלילה. מי שהתעברה עברה הפלה בכפייה. כעבור ארבעה חודשים מחרידים הן הועברו למחנה במחוז בוגור במערב ג'אווה. הן הוזהרו כי מי שתעז לספר מה הם עשו לה, היא ובני משפחתה יוצאו להורג. חודשים לאחר מכן הן הועברו למחנה בעיר בטביה ששוחרר ב-15 באוגוסט 1945.
למטה: יאן ראף או'הרן. צולם זמן קצר לפני שהיא, אימה ואחיותיה ואלפי נשים הולנדיות נוספות נכלאו בתחנות האונס.
1-6-3.jpg
נשים מאינדונזיה, חלקן מהאי פלורס וכאלף נשים ונערות ממזרח טימור שנכלאו בתחנות האלו היו רובן נערות מתבגרות בגילאי 14-19 שסיימו השכלה מסוימת והונו באמצעות הבטחות להשכלה גבוהה בעיר טוקיו וסינגפור. בעיר הבירה בלורה באינדונזיה נכלאו כעשרים נשים אירופאיות יחד עם בנותיהן בשני בתים ששימשו תחנות אונס במשך שלושה שבועות עבור היחידות היפניות שעברו באזור. הן נאנסו בברוטליות בשגרה. מעדויות שנשמעו בבית הדין הפלילי שהוקם לאחר המלחמה בעיר בטביה עלה כי ילדות רבות שטרם התפתחו מינית ואפילו לא קיבלו וסת כמו למשל במזרח טימור, נאנסו באכזריות רבה שוב ושוב על ידי החיילים כאשר מי שהעזה לא להיאנס "בשקט" וניסתה להתנגד, הוצאה להורג. לקראת סופה של המלחמה, חיילים יפניים רבים שנותקו מאספקה באיים הפסיפיים המרוחקים או נלכדו בג'ונגלים של בורמה (מיאנמר היום), פנו לקניבליזם כדי להשביע את רעבם. היו לפחות מספר מקרים שבהם חיילים רצחו לבסוף את הקורבנות בתחנות האלו כדי לספק לעצמם חלבון.

הצבא וחיל הים עשו מאמצים רבים כדי למנוע התפשטות מחלות מין. הם העבירו בחינם אספקה גדולה של קונדומים ליחידות. מסמכים ממלזיה למשל מראים שביולי 1943 הצבא חילק לחייליו כ-1,000 קונדומים במדינת נג'רי סמבילאן במלזיה ו-10,000 נוספים במדינת פרק במלזיה. כמו כן כדי לשמור על בריאותם של החיילים, הצבא הזריק לרוב הקורבנות סאלווארסן כטיפול בעגבת כדי שגופן לא יעביר בין החיילים מחלות. יחד עם הנזק שנגרם לנרתיק שלהן כתוצאה מהאונס התכוף שעברו, רבות מהן הפכו לעקרות. ככל שהמלחמה התארכה החל להיות מחסור בקונדומים לאחר שהצוללות האמריקאיות הטביעו את ספינות המסחר היפניות אחת לאחר השנייה ועל כן החיילים הונחו לאנוס אותן בכל פעם עם אותו קונדום ורק לשטוף אותו בין לבין, מה שהפחית את יעילותם. בפיליפינים הקורבנות קיבלו טיפול רפואי רק אם הן שילמו. במקרים רבים נשים שלקו במחלות קשות ננטשו למות לבדן.

ההערכות הן כי כ-75% מהנשים ששהו בתחנות הניחומים מתו ורוב הניצולות נותרו עקרות בשל הטראומה או לאחר שהן נדבקו במחלות מין. כ-51.8% מהקורבנות שנדבקו במחלות מין היו קוריאניות ו-36% סיניות. החיילים היפנים אנסו אותן ביום ובלילה, היכו אותן ועינו אותן ללא הרף. מרבית הקורבנות היו שבורות ותשושות. אישה קוריאנית בשם קים האק-סאן למשל, העידה בראיון בשנת 1991 על הכנסתה לתחנת האונס הצבאית בשנת 1941: "כאשר הייתי בת 17 החיילים היפנים הגיעו עם משאית, הרביצו לנו ואז גררו אותנו בכוח. נאמר לי שאני יכולה להרוויח כסף רב במפעל טקסטיל. נאנסתי מהיום הראשון והאונס לא הפסיק". קים העידה כי אנסו אותה 30-40 פעמים ביום, כל ימות השנה. לאחר המלחמה הייתה התעלמות מוחלטת מהקורבנות והן נודו משום שבמדינות קונפוציאניות כמו קוריאה וסין, יחסי מין לפני הנישואים נחשבים מבישים. בחברות האלו באופן מסורתי אישה שלא נשואה חייבת להעריך את צניעותה מעל לחייה ואם היא מאבדת את בתוליה לפני הנישואים, גם אם נאנסה, היא חייבת למות כדי שכבודם של בני משפחתה לא ייפגע. בבחירתן להמשיך לחיות הן הפכו למנודות וחסרות בית. מחקר קליני משנת 2011 מצא שרבות גילו תסמינים של הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) גם 60 שנה לאחר המלחמה.
למטה: קצינים וחיילים סוקרים מסדר של נשים שהובאו כדי לספק את החיילים שלהם שנלחמו בחזית באחד המוצביםמתוך סרטון נדיר של 18 שניות.
1-15-3.jpg

תת-פרק משנה 7.2.4: אונס המוני על ידי חיילי צבא ארצות הברית באיי אוקינאווה ביפן

הקרבות באיי אוקינאווה היו בין הקרבות הגדולים והקטלניים ביותר שהתחוללו בין צבא ארצות הברית וחיל הנחתים לצבא יפן. האיים היו אז חלק מיפן אולם עד שנת 1879 הם היו מדינה נפרדת והשפה והתרבות נבדלו במובנים רבים, ועל כן התושבים הופלו והיפנים נהגו בהם כפי שנהגו בסינים ובקוריאנים. הפצצות אוויר כבדות על עיר הבירה נהה בשנת 1944, הותירו אלפי הרוגים וכ-50,000 תושבים שנותרו חסרי בית, נמלטו למערות. החיילים היפנים בתגובה השתלטו עליהן וגירשו אותם לשטח הפתוח כדי שישמשו מגן אנושי. כשליש מהאוכלוסייה נהרגה, בין 40,000 ל-150,000 אזרחים ועוד עשרות אלפי חיילים. בשלב זה החיילים שהבינו שהם לקראת תבוסה וכי אין להם סיכוי לשרוד בשל איסורי הצבא להיכנע, החלו לאנוס את הנשים כדי לפרוק עליהן את זעמם ותסכולם וליהנות לפני מותם.

השלטונות במדינה הזהירו את תושבי האיים כי לאחר שהחיילים האמריקאים יפלשו, הם ראשית יאנסו את נשותיהם ובנותיהם ולאחר מכן יהרגו את כולם. מעל 700 תושבים התאבדו. ב-1 באפריל 1945 הצליחו כוחות ארצות הברית לנחות באיים והחל להתחולל בהם אונס המוני. הנשים שנאנסו קודם על ידי החיילים היפנים הזועמים, החלו להיאנס על ידי הכובשים החדשים. ההיסטוריון אושירו מסאיאסו שניהל את הארכיון במחוז אוקינאווה כתב כי "כל נשות הכפר בחצי האי מוטובו נפלו לידי החיילים. בכפר היו רק נשים, ילדים וזקנים כי כל הגברים גויסו למלחמה. הם סרקו את כל הכפר אולם לא מצאו סימנים לכוחות היפניים. תוך ניצול המצב הם החלו לצוד את הנשים לאור היום ואלו שהסתתרו בכפר או במקלטים הסמוכים נגררו החוצה בזו אחר זו".
למטה: ספינות אמריקאיות מגיעות לחוף מדרום מערב לאי אוקינאווה באפריל 1945.
1-2-9.jpg
החיילים לא אנסו רק את הנשים היפניות אלא גם את בנות העמים האחרים שהוחזקו באיים והיו בעצמן קורבנות. ההיסטוריון פיטר שרייברס כתב כי די היה להיות אישה בעלת מראה אסייתי כדי להיות בסכנה להיאנס על ידי החיילים האמריקאים כפי שאירע למשל לכמה מהנשים הקוריאניות שהיפנים הביאו בכוח לאי וכלאו אותן בתחנות אונס עבור החיילים. הוא כתב כי נשים רבות נאנסו בברוטליות "בלי אף טיפת רחמים". רב-טוראי ששירת למשל בדיוויזיית הנחתים הרביעית העיד כי: "בצעדה דרומה חלפנו ליד קבוצה של כעשרה חיילים אמריקאים שהצטופפו יחד במעגל הדוק על ידי הכביש. הם נראו נלהבים למדי. הנחתי שהם משחקים משחק הימורים בקוביות (Craps). לאחר מכן כאשר עברנו לידם ראיתי שהם אונסים אישה מזרחית, כל אחד בתורו. המשכנו לצעוד ליד כאילו שום דבר חריג לא קורה".

בראיונות שהתפרסמו בעיתון ניו יורק טיימס בשנת 2000, העידו מספר קשישים מכפר באוקינאווה כי לאחר שארצות הברית ניצחה, שלושה נחתים אפרו-אמריקאים חמושים נהגו להגיע לכפר מדי שבוע ולהורות לתושבים לאסוף את כל הנערות המקומיות. הם הובילו אותן בכל פעם לגבעות הסמוכים ואנסו אותן. לאחר שהם המשיכו לבצע בביטחון את "הטקס השבועי" לא חמושים, על פי הדיווחים תושבי הכפר הכריעו אותם והרגו אותם. גופותיהם הוסתרו בתוך מערה סמוכה מחשש לנקמה עד שנת 1997. על פי ההערכות של היסטוריונים, חיילי צבא ארצות הברית אנסו כ-10,000 נשים אוקינאוויות במהלך הפלישה לאיים וכיבושם. האונס באיים היה כה שכיח שבשנת 2000 מרבית האוקינאווים בני 65 פלוס הכירו או שמעו על לפחות אישה אחת שנאנסה.

כמעט כל הנשים שנאנסו שמרו על שתיקה והמשטרה הצבאית האמריקאית התעלמה מהתלונות הבודדות שהועברו אליה. ג'ורג' פייפר כתב בספר שלו "טנוזאן: הקרב על אוקינאווה ופצצת האטום (Tennozan: The Battle of Okinawa and the Atomic Bomb)" כי הסיבה לשתיקתן היה פחד משום שהן נאנסו על ידי המנצחים ועל כן תלונה למשטרה המקומית כלל לא תעזור בשל יחסי הכוחות. הסיבה הנוספת היא תחושת הבושה. אלפי נשים נאנסו אולם פחות מעשרה מקרים דווחו רשמית עד שנת 1946 ורובם בשל פגיעה פיזית קשה. האונס שלהן נשמר כ-"סוד מלוכלך" כלשונם. נשים רבות עברו הפלות גסות על ידי מילדות בכפרים שלהן לפני שהבעלים שלהן שבו מהמלחמה משום שאם הם היו מגלים, הן היו מגורשות בשל החרפה. בראיונות כתבו היסטוריונים וזקני אוקינאווה כי חלקן נרצחו לאחר שהן נאנסו ורבות נותרו מאחור בשל הבושה והסלידה מהן ומהטראומה.
1-6-4.jpg

תת-פרק משנה 7.2.5: אונס המוני בכל רחבי יפן לאחר כניעתה

באוגוסט 1945, קיסר יפן הכריז על כניעה מוחלטת וכוחות הכיבוש של בעלות הברית החלו לנחות בכל האיים המרכזיים ביפן. בעקבות האונס ההמוני באיים וכניעת ממשלת יפן, פרצה בהלה גדולה בקרב האזרחים שהיו מבועטים מהמחשבה שהכובשים יאנסו את נשותיהם ובנותיהם גם כפי שהצבא היפני נהג לאנוס את נשותיהם ובנותיהם של העמים שכבש בסין ובאוקיינוס השקט. ממשלת יפן וממשלים במספר מחוזות פרסמו אזהרות לנשים שממליצות להן להישאר בבתים ולשהות כל הזמן עם גברים. המשטרה במחוז קנאגאווה, שם צפויים לנחות תחילה הכוחות האמריקאים, המליצה לנשים צעירות ונערות להימלט מיד מהאזור. מספר רשויות מחוזיות הורו לנשים להתאבד לפני שהן נאנסות או לאחר שהן נאנסו משום שמוטב המוות מאשר החרפה, וקראו לאכוף את ההוראה באמצעות חינוך.

עם נחיתתם של חיילי בעלות הברית, הם החלו לחגוג את ניצחונם על גופן של נשים ונערות יפניות והחל להתחולל אונס המוני ברחבי המדינה. תוך עשרה ימים דווח על 1,336 מקרים, רק במחוז קנאגאווה ומקרים רבים אחרים לא דווחו. בחודש הראשון נאנסו כ-3,500 קורבנות. ההיסטוריון טושיוקי טנאקה כתב כי רק בעיר יוקוהמה לבדה בירת המחוז, התרחשו 119 מקרי אונס ידועים בספטמבר 1945. ב-4 באפריל למשל בסמוך לחצות, חמישים חיילים הגיעו בשלוש משאיות לבית החולים נקאמורה במחוז אומורי ותקפו אותו. הם אנסו במשך כשעה מעל 40 מטופלות ו-37 נשות צוות. לאחת מהן היה תינוק כבן יומיים שנרצח לאחר שהוא הושלך על הרצפה. כמו כן מספר גברים מטופלים שניסו להגן על הנשים הוצאו להורג בתקרית זו. במקרה אחר שאירע ב-11 באפריל, בין 30 ל-60 חיילים חתכו קווי טלפון לבלוק שיכון בעיר נגויה ולאחר מכן פלשו אליו ואנסו "ילדות ונשים רבות בגילאי 10 עד 55". מפקד הארמיה השמינית, הגנרל רוברט אייכלברגר כתב כי במקרה אחד שהיפנים ניסו להקים משמר עצמי שיגן על הנשים, הארמיה פקדה להיכנס לתוך הרחובות במערך קרב עם כלי רכב משוריינים. המנהיגים נעצרו וקיבלו תקופות מאסר ממושכות.

גם חיילים מאוסטרליה, בריטניה, הודו וניו זילנד שהיו חלק מכוח הכיבוש הבריטי (BCOF) אנסו. ההיסטוריונים אייג'י טקמי ורוברט ריקטס ציטטו למשל אישה שהעידה כי: "לאחר שהחיילים האוסטרלים כבשו את העיר קוּרֵה בתחילת 1946, הם גררו נשים צעירות לג'יפים שלהם, הובילו אותן להר ואנסו אותן. אני שמעתי אותן זועקות לעזרה כמעט כל לילה. ההתנהגות הזו הייתה בשגרה". 
קצין אוסטרלי שעבד כמתורגמן וחוקר פלילי, אלן קליפטון, העיד למשל על מקרה אונס אחר: "עמדתי סמוך למיטה בבית חולים. על המיטה שכבה ילדה מחוסרת הכרה. רופא ושתי אחיות ניסו להחיות אותה. שעה לפני כן היא נאנסה על ידי עשרים חיילים. מצאנו אותה היכן שהם הותירו אותה על הקרקע. בית החולים היה בהירושימה. הילדה הייתה יפנית. החיילים היו אוסטרלים". אונס הנשים היפניות נתפס כחרפה לאומה כולה ועל כן ההיסטוריון בריאן וולש כתב כי העיתונות היפנית דיווחה רק על מקרים מעטים במהלך השבועיים הראשונים. ממשל הכיבוש הגיב ב-"צנזורה מיידית של כל כלי התקשורת" מה-10 בספטמבר 1945 ועד תום הכיבוש בשנת 1952, לרבות איסור על דיווחים של מקרי אונס. ההיסטוריונים טקמי וריקטס כתבו כי המפקד העליון של כוחות הברית (SCAP) הוציא "קודי עיתונות" האוסרים פרסום דוחות וסטטיסטיקות שמזיקים למטרות הכיבוש.
1-9-3.jpg

תת-פרק משנה 7.2.6: הקמת תחנות אונס עבור כוחות בעלות הברית (Comfort Stations)

הממשלה בפין ניסתה לצמצם את האונס ההמוני והחליטה להקים תחנות אונס עבור כוחות הכיבוש שיאוישו בפרוצות ונשים שכבר נאנסו ונחשבו ממילא כבר לטמאות. התחנות נקראו בלעג "תחנות ניחומים" (Comfort Station) והקורבנות כונו "נשים מנחמות".  החברה היפנית הפטריארכלית הציבה בפני הנשים שנאנסו שתי ברירות: התאבדות או הקרבת גופן וסיפוק הכובשים כדי למנוע את חילולן של נשים נוספות. ב-18 באוגוסט 1945, משרד הפנים הורה למושלי המחוזות ולראשי המשטרה להקים את התחנות היכן שיוצבו הכוחות של בעלות הברית. מפקד משטרת טוקיו, נובויה סאקה, העיר שתוצף במספר הגדול ביותר של חיילים, נפגש עם ראשי ההתאחדות של המסעדות חמאג'ירו מיאזאווה וג'נג'ירו נומוטו והורה להם לסייע בסידורים לקראת הגעת החיילים. מיאזאווה ונומוטו נעזרו בקשריהם כדי לייסד קבוצה של נציגי תעשיות מועדוני לילה, ברים ובתי בושת. הנציגים שנפגשו עם המשטרה ב-21 באוגוסט נדרשו רשמית להקים את התחנות אולם להסוות ככל הניתן את תפקידה של הממשלה. ב-23 באוגוסט הם יסדו את "איגוד מתקני הנוחות המיוחדים" והשם שונה זמן קצר לאחר מכן ל-"איגוד הבילויים והשעשועים" (RAA, ביפנית: 特殊 慰 安 施 設 協会). משרד האוצר העניק לאיגוד 33 מיליון ין להקמת התחנות באמצעות הלוואות שנטל על עצמו מבנק הפיתוח התעשייתי.

בחנוכת האיגוד נכחו פקדי ממשלה ומפקדים במשטרה והוקראה השבועה: "באמצעות הקרבה של אלפי "אוקיצ'יס" (פרוצות), נבנה שובר גלים המעכב את הגלים הסוערים ומגן על טוהר הגזע שלנו". מראשית הכיבוש פקידים בצבא בעלות הברית שיתפו פעולה עם המערכת. מושלי המחוזות צ'יבה וקנאגאווה העידו כי מפקדים אמריקאים דרשו מהם בספטמבר 1945 להקים תחנות לחיילים שלהם והציעו את עזרתה של המשטרה הצבאית של ארצות הברית במידת הצורך. הביוגרפית תרזה סבובודה כתבה כי החיילים של בעלות הברית היו כה מורעבים שעוד לפני שהסתיימה הקמתן של התחנות, לאחר שהן כבר אוכלסו בנשים אולם חלקן טרם היו מוכנים לפתיחה, "מאות חיילים פרצו לשניים מהם ואנסו את כל הנשים". הוקמו 
11-1.jpg
 ב-28 באוגוסט האיגוד הקים את התחנה הראשונה 
במחוז אמורי שנקראה גן קומאצין. היא נפתחה ב-20 בספטמבר ואיישה כ-150 נשים. האיגוד ניהל עד חודש דצמבר 16 תחנות ובשיאו הן אוישו בכ-55,000 נשים. המפקד העליון של כוחות הברית (GHQ) העריך ב-29 בדצמבר כי התחנות רק בעיר טוקיו מאוישות בכ-6,000 נשים, לא כולל הנשים שסורסרו ברחובות שמספרן היה גבוה בהרבה. קציני הרפואה הקימו בתחנות הגדולות עמדות שחילקו לחיילים עשרות אלפי קונדומים כל שבוע כדי שהם לא ידבקו במחלות מין. התחנות לא עמדו בביקוש הרב ובפרט בטוקיו ועל כן הוחלט להקריב גם נשים מהמעמד התחתון שלא הועבדו לפני המלחמה כפרוצות כדי להגן על הנקבות מהמעמדות הגבוהים יותר. המשטרה הוסמכה להכניס אותן לתחנות. נשים רבות גויסו באמצעות פרסומות מנוסחות בקפידה שהתהדרו בתנאי עבודה נדיבים, תוך הימנעות מפרטים הנוגעים לאופי העבודה. לאור העוני הנרחב והמחסור במזון והמספר הגדול של צעירות יתומות ואלמנות, הצעות העבודה נראו אטרקטיביות. נעשה גם שימוש נרחב במתווכים שהתקשרו לארגון הפשע "יאקוזה" וגייסו קורבנות בכפייה. "חיל הנשים המתנדבות" ארגון ממשלתי לגיוס נשים ונערות בגילאים 14-25 לעבודה כביכול במפעלים, היה פופולרי משום שמרביתן נותרו מובטלות ונטושות בסוף המלחמה. הן רומו והוכנסו מבלי לדעת לתחנות.

ההיסטוריון היפני יקויקו אטה והפרופסור להיסטוריה מאוניברסיטת יורק בטורונטו, בוב ואקבאיאשי, כתבו כי מערכת הגיוס בכפייה הייתה זהה למערכת הגיוס שהפעיל הצבא עבור חייליו בקרב העמים הכבושים תוך שימוש גם בשיטות גיוס מתעתעות ותוך ניצול העוני והרעב. מרבית הנשים לא יכלו לצאת מהתחנות גם אם לא מנעו מהן פיזית משום שהן נמכרו על ידי בני משפחותיהן העניות או היו חייבות כסף לבעלי התחנות. חלק מהתחנות העניקו להן הלוואות שאין סיכוי שהן תהיינה מסוגלות להשיב כדי להבטיח שהן לא תוכלנה לעזוב. חלק מהנשים העידו שהן התנדבו לספק את כוחות הכיבוש של בעלות הברית כי הן הרגישו חובה להגן על נשים אחרות מפניהם.
למטה: חיילי ארצות הברית ממתינים בתור בכניסה לתחנת "יסורה" (Yasuura House).
imageedit-1-5996733291.png
כל אישה נאנסה מדי יום על ידי חיילים רבים, בין 15 ל-60 חיילים. החיילים קיבלו בקבלה של התחנות כרטיס בעלות של 100¥ (כ-8 סנט), שאותו הם מסרו לאחר מכן לאישה שהם אנסו. בבקרים הנשים קיבלו מבעלי התחנות 50¥ עבור כל כרטיס (כ-4 סנט). לעיתים קרובות הנשים ספגו בזמן שהן נאנסו אלימות קשה מהחיילים שראו באונס שלהן מפגן ניצחון עליהן. שוטרים צבאיים וחיילים דרשו לעיתים לאנוס אותן בחינם או דרשו החזר כספי. חוסר השוויון במאזן הכוחות בין משטרת יפן לכוחות הכיבוש הקשה עליהן מאוד להתלונן. חרף חלוקת הקונדומים, מחלות מין בעיקר זיבה ועגבת החלו להתפשט. בתחילת 1946, על פי הערכות כמעט רבע מכל כוחות הכיבוש האמריקאיים נדבקו וכמעט מחצית מהיחידות. בחטיבת הרגלים ה-34 של אוסטרליה שיעור ההדבקה אף נסק ל-55%. בתגובה המטה הכללי הטיל נהלי בדיקות רפואיות קפדניות לפרוצות כדי שהן לא תדבקנה את החיילים שאונסים אותן ועזר להקים מחדש מרפאות ומעבדות שרבות מהן הושמדו במהלך המלחמה לצורך אבחון מחלות וזיהומים. כמו כן הארמיה העשירית החלה להזריק פניצילין לקורבנות נגועות.

התחנות לא עמדו בביקוש הרב. כדי להגביר את התפוקה, המשטרה הסירה ב-14 באוקטובר את כל ההגבלות שהוטלו על התחנות שלא השתייכו לאיגוד ובסוף נובמבר פעלו 25 תחנות עצמאיות בעיר טוקיו שאיישו כ-1,500 נשים נוספות. בתחילת 1946 החלו כמרים צבאים לגנות את שיתוף הפעולה של הצבא עם התחנות וטענו שזו הפרה של מדיניות משרד המלחמה. הגינויים הביכו את ראש כוחות הכיבוש הגנרל דאגלס מקארתור והוא הורה להביא לסגירתם. למחרת כתב פקיד בריאות הציבור של המטה הכללי לגנרל על דאגותיו כי מחלות מין כמו זיבה ועגבת יתפשטו בארצות הברית עם שובם של החיילים הביתה. לאחר שבעה חודשים, במרץ 1946, הוטלו על התחנות הגבלות והן נסגרו זמן קצר לאחר מכן.

סגירת התחנות הביאה לגלי אונס המוניים. ההיסטוריון ג'ון דאור כתב כי בתקופה שהם פעלו "תדירות האונס (הלא מאורגן) נותרה נמוכה ביחס לגודל העצום של כוח הכיבוש". הערכות היו שרק כ-40 קורבנות נאנסו מדי יום באופן לא מאורגן אולם לאחר סגירתם מקרי האונס נסקו לפי-8 והגיעו לכ-330 בממוצע מדי יום. הביוגרפית טרזה סבובודה כתבה כי "מספר מעשי האונס המדווחים נסק" לאחר סגירתן של התחנות וזו ראייה שהיפנים הצליחו להפחית במידה ניכרת את מעשי האונס הלא מאורגנים באמצעות הקמתם. השלכה נוספת הייתה אבטלה פתאומית של רבבות נשים שהיו רעבות ללחם. רבות מהן המשיכו בלית ברירה לעבוד כפרוצות ברחובות עבור כוחות הכיבוש כדי לשרוד. חיילי בעלות הברית כינו אותן בלעג "ילדות פאן-פאן" (ביפנית: "ילדות לחם-לחם"), כי הן התחננו ללחם בתמורה. יחסי המין הפכו לאלימים יותר ופיזורן ברחובות גם הקשה מאוד על המפקדה העליונה למנוע את התפשטותן של מחלות המין. ועל כן בנובמבר 1946 הממשלה הציגה את מדיניות ה-"קו האדום" (赤 線 ,Akasen) שהתירה את התופעה במספר אזורים מיועדים.
למטה: חייל אמריקאי מתעלל מינית באישה יפנית.
1-5-5.jpg

תת-פרק משנה 7.2.7: אונס המוני על ידי החיילים הסובייטים במהלך מבצע "סערת אוגוסט"

ב-9 באוגוסט 1945, יומיים לאחר הטלת פצצת הגרעין על הירושימה, ברית המועצות פתחה במבצע נגד יפן שנקרא "סערת אוגוסט" וכבשה שטחים עצומים בשליטתה בצפון מזרח סין וצפון האוקיינוס השקט, כולל באזור מנצ'וריה בסין, קוריאה הצפונית, דרום האי סחלין והאיים הקוריליים. בתוך 11 יום הנחיל הצבא האדום לצבא היפני את התבוסה הקשה ביותר שנחלו כוחות היבשה שלו במהלך המלחמה כולה. כ-700,000 חיילים סובייטים עם סיוע של 500,000 חיילים מנגולים, פלשו לאזור מנצ'וריה, לרבות למנצ'וקוו ומונגוליה הפנימית שבהם התגוררו אלפי תושבים יפנים שנשלחו כמתיישבים. לצד מעשי הטבח, החיילים אנסו נשים יפניות רבות. לאחר כיבושה של העיר מוקדן (כיום שניאנג), מפקדי הצבא האדום הודיעו לחיילים הנרגשים שלהם שהם רשאים לחגוג את ניצחונם המזהיר ב-"שלושה ימי אונס" של נשים וילדות.

במהלך כיבושה של צפון קוריאה, החיילים הסובייטים אנסו נשים יפניות וקוריאניות רבות בחציו הצפוני של חצי האי הקוריאני. ב-14 באוגוסט 1945 פלש הצבא האדום לעיירה גגנמיאו (ביפנית: 葛根廟鎭) הממוקמת במונגוליה הפנימית שבה מצאו מקלט כ-1,800 פליטים, ילדים ונשים יפנים, שמצאו מקלט במנזר מקומי. החיילים החלו לירות בפליטים, לדרוס אותם עם טנקים ומשאיות ולשפד אותם עם כידונים על אף שהם הניפו דגל לבן. תוך שעתיים בלבד הכוחות הרגו מעל 1,000 פליטים, בעיקר נשים וילדים. גברים סינים זועמים שחברו לצבא רדפו גם אחרי קבוצת פליטים שניסו להימלט לנהר ורבים מהם טבעו בו בעת מנוסתם. לאחר מכן החיילים תבעו את שכרים והחלו לאנוס נשים וילדות. הם היו כה מורעבים מינית שהם לעיתים אנסו גם את הגופות שלהן לאחר שרצחו אותן. החיילים היכו בברוטליות את האימהות עד לכניעתן המוחלטת כדי גם לחטוף את ילדיהן ולמכור אותם ובפרט את בנותיהן משום שמחירה של ילדה בשוק המקומי הגיע ל-500 ין. הגברים הסינים ניצלו את המצב כאשר באחד המקרים למשל הם אנסו אישה יפנית לאחר שהחיילים רצחו את הילד שלה. התושבים היפניים שנותרו במנצ'וקוו ומונגוליה הפנימית, מרביתן נשים, נותרו מאחור לאחר המלחמה. כדי לא להיאנס על ידי גברים רבים מדי יום, הן הציעו את גופן לגברים סינים מקומיים. רובן הושאו להם וכונו "נשות מלחמה נטושות" (zanryu fujin).
למטה: כוחות הצבא האדום נעים דרך הרי הח'ינגאן הגדולים באזור מנצ'וריה בדרך למחוץ את הצבא היפני באזור בשנת 1945.
1-4-8.jpg

פרק משנה 7.3: אונס המוני במהלך רצח העם הארמני (1915-1918)
 
הארמנים שחיו תחת שלטונה של האימפריה העות'מאנית בטורקיה ובאזורים הסמוכים היו חסרי מעמד לחלוטין בשל היותם לא מוסלמים. במערכת המשפט לא הייתה להם כל פנייה ועדותיהם נמחקו או קיבלו ערך מועט. טורקים וכורדים לא רק שיכלו לשדוד את רכושם אלא הם גם יכלו לחטוף ולאנוס את הנשים והבנות שלהם מבלי שייענשו על כך. הגניבות, הסחיטות, האונס והחטיפות ההמוניות של הנשים הארמניות שהותרו במערכת המשפט העות'מאנית העמידו את הארמנים בפני סכנה יומיומית. אחת השיטות שנועדה להלך אימים על התושבים הארמניים הייתה ביזוי פומבי של הנקבות. נשים ונערות צעירות לא רק נאנסו בשגרה אלא הן גם הושאו בכפייה, עברו עינויים, נמכרו כשפחות למוסלמים, אולצו לעבוד כפרוצות והוטלו באברי המין שלהן מומים.

בשנים 1850-1870 שיגר הפטריארך של ארמניה 537 מכתבים לשער הנשגב שהיה מנגנון השלטון של האימפריה העות'מאנית. במכתבים הוא התחנן לעזרה מפני ההתעללות האלימה והעוול החברתי והפוליטי שהם עוברים. הוא ביקש להגן על הארמנים מפני "שוד בדרכים, הונאה, סחיטה, רצח, חטיפה ואונס של נשים וילדות". בשנת 1895 פרסם פרדריק דייוויס גרין את הספר "המשבר הארמני בטורקיה" ובו נכתב כי גברים מוצאים להורג בזמן שהנשים והילדות נאנסות באכזריות. בתקרית אחת תיאר: "נשים רבות, בין 60 ל-160, היו סגורות בכנסייה, והחיילים 'שוחררו' ביניהן. רבות מהן נאנסו למוות והיתר נרצחו עם חרב או כידון. 
ילדים הועמדו בטור, אחד מאחורי השני, וכדור נורה לעבר הראשון, ככל הנראה כדי לראות כמה ניתן להרוג עם כדור אחד. תינוקות וילדים קטנים נערמו אחד על השני והראשים שלהם נערפו".

רצח העם הארמני תוכנן זמן רב מראש. מסמך שמצא המפקד היתקוטה סמית' (C.H) משירות ההתנדבות הימי הבריטי שנקרא "עשר הדיברות", תיאר בפירוט רב את אופן ביצוע רצח העם. רצח העם החל עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה והוא בוצע על ידי "הטורקים הצעירים", כוחות הצבא הטורקי, מיליציות ואנשי ציבור שהטיפו לאונס המוני של נשים וילדות ארמניות. אלימות נגד נשים הייתה מאפיין מרכזי במהלך הטיהור האתני. אונס, חטיפה והשאתן בכפייה היו דה פקטו חלק ממנו. דיווחים של עדי ראייה ודיפלומטיים במהלך רצח העם שופכים אור על המעמד הנחות של הנשים ותפיסתן כרכוש של הגברים. על פי ההערכות הושמדו בין מאות אלפים ועד מעל ממיליון ארמנים. ההשמדה הייתה מאורגנת מאוד והראשונה במאה ה-20.
למטה: גופת אישה ארמנית ערופת ראש שנאנסה ועונתה במחוז ביטליס במזרח טורקיה.
o0650039914728974654.jpg
בשלב הראשון הוצאו להורג המנהיגים, המשכילים ואנשי הכמורה של הקבוצה האתנית כדי ליצור בתוכם בלבול ולהפכם "לצאן ללא רועה" ובאמצעות כך לגדוע מראש ניסיונות התנגדות אפשריים. בשלב השני החלה ההשמדה. הגברים כולל אלו ששירתו בכוחות הטורקיים הוצאו מיד להורג, ואילו הנשים, הילדים והזקנים נשלחו לצעדות מוות לעבר המדבר הסורי ללא מזון ומים. האסטרטגיה הייתה דומה מאוד לאסטרטגיה שבה השתמשה האימפריה הגרמנית בדרום מערב אפריקה הגרמנית. במהלך הצעדה הנשים והילדות נאנסו ללא הרף על ידי החיילים. הם אנסו אותן על קו הצעדה מול משפחותיהן ויתר הפליטים. במקרים רבים הן גם עונו והוטלו בהן מומים. לאחר שהן נאנסו 
על קו הצעדה, הן הצטוו להמשיך לצעוד. מאות אלפים מתו בצעדות המוות האלו.

הקורבנות היו מילדות קטנות ועד נשים בשנות השמונים לחייהן. מקרי האונס של ילדות קטנות תועדו היטב. ניצולה העידה כי: "זה היה נפוץ מאוד לאנוס את הילדות שלנו מולנו. לעיתים קרובות מאוד הם אנסו ילדות בנות שמונה או עשר ולאחר שהן נאנסו, רבות מהן לא היו מסוגלות להמשיך לצעוד והן נורו". אחרת העידה כי כל הילדות בכפר שלה מגיל 12 ואף צעירות יותר נאנסו. הלוחם הגרמני ארמין וגנר שהוצב במהלך רצח העם באימפריה העות'מאנית תיעד את הצעדות: "מביט בפניה הכהות והיפות של באבשיאה שנאנסה ושוחררה רק כעבור עשרה ימים. כמו חיות פרא החיילים, הקצינים והז'נדרמים הטורקים הסתערו על הטרף הנחשק. הם כרתו את השדיים שלהן, הטילו באיברים שלהן מומים והגופות שלהן מוטלות עירומות טמאות או מושחרות מהחום בשדות".

הקונסול הגרמני בעיר חלב במהלך רצח העם, רסלר, דווח כי כרבע מהנשים הצעירות שהופעתן הייתה "נעימה פחות או יותר" נאנסו באופן קבוע על ידי החיילים (ז'נדרמרים) שליוו את צעדות המוות וכי "נשים עוד יותר יפות" נאנסו על ידי 10-15 חיילים. האונס השיטתי והאלים במהלך צעדות המוות הביא לכך שילדות ונשים רבות לאחר שנאנסו, לא יכלו להמשיך לצעוד והושארו מאחור גוססות, עירומות. המטרה של האונס ההמוני הייתה להעניק לחיילים את שכרם, עיבור הקורבנות בכוח, הרס הבסיס המשפחתי וגרימת סבל מוחלט לבני משפחותיהן שאולצו לצפות ביקירותיהן נאנסות ומתענות מול עיניהם. האונס היווה בראייתם גם מפגן ניצחון וביזוי לקבוצה האתנית כולה ועל כן החיילים אנסו את הקורבנות שלהן בפומבי ולעיני כל בתוך צעדות המוות מול עיניהם של הפליטים.
למטה: גופות של ארמנים, בעיקר של נשים וילדים, שהושמדו באמצעות הטבעה המונית בנהר פרת ב-24 באוקטובר 1916.
56667.jpg
רבות מהקורבנות נרצחו כבר בבתיהן וכך נחסך מהן לפחות צעדות המוות אולם רק לאחר שהן נאנסו. בפלישות לכפרים הנשים קודם הופרדו מהגברים כדי להשתמש במשאב גופן לצורך העלאת המורל של החיילים והשוטרים. הגברים נרצחו מיד ואילו הנשים קודם נאנסו שוב ושוב ורק לאחר מכן הן הוצאו להורג יחד עם הילדים. אונס ורצח היו בכל מקום. חלקן הושארו בחיים ונאמר להן כי הן מעתה "זונות" של החיילים שהמשיכו לאנוס אותן ללא הרף. חלקן לאחר מכן נדקרו למוות עם כידונים או מתו מהתעללות הממושכת. חלקן התאבדו לאחר שנאנסו על ידי חיילים רבים. לדברי ההיסטוריון הטורקי גרמני טאנר אקאם, זנות בכפייה, אונס והתעללות מינית היו נפוצים מאוד. המפקדים אמרו לחיילים שלהם: "עשו בהן כל מה שתרצו!" הקונסול הגרמני בעיר טרבזון, היינריך ברגפלד, דיווח כי "מעשי האונס ההמוניים של נשים וילדות מהווים חלק מתוכנית ההשמדה".

בעיר דיר א-זור הכוחות החמושים הגרמנים סייעו לצבא הטורקי בפתיחתה של תחנת אונס עבור החיילים הטורקים כדי שהם יוכלו להשביע את תאוותם באופן מאורגן יותר. התחנה נקראה בלעג "בית זונות". נשים ארמניות הוחזקו בה ונאנסו על ידי חיילים בשיטתיות. במהלך כל רצח העם ניתן לחיילים אור ירוק לנהוג בנקבות הארמניות ככל העולה על רוחם. נשים וילדות ארמניות רבות הוצגו עירומות במכירות פומביות בדמשק כדי למכור אותן כשפחות מין. הסחר בהן היה מקור הכנסה חשוב עבור החיילים. באזורים ערביים הן נמכרו במחירים נמוכים. הקונסול הגרמני בעיר מוסול דיווח כי מחירה המקסימלי של נקבה ארמנית היה כ-5 פיאסטות (בערך 20 פני סטרלינג בזמנו).

בעדות שנמסרה על ידי נורי שכיהן כמפקד המשטרה בעיר טרבזון, הוא הודה כי הוא העביר ילדות צעירות כמתנה של המושל הכללי לחברי מועצת האיחוד והקדמה (CUP). סוחר בשם מחמד עלי העיד כי לא רק שילדים נרצחו בבית החולים של הסהר האדום אלא הילדות הצעירות גם נאנסו והמושל הכללי בעצמו אף החזיק 15 ילדות לצורך סיפוקו המיני. הקצין הצבאי חסן מרוף, העיד כי "פקידי הממשלה בטרביזונד בחרו את הנקבות הארמניות היפות ביותר. לאחר שהם אנסו אותן באכזריות הם הרגו אותן". קארן ג'פה שעבדה בחבר הלאומים בעיר חלב, העידה בשנת 1926 כי מתוך אלפי נשים שהיא פגשה, רק אחת מהן לא נאנסה.
למטה: קורבנות רצח העם הארמני.
1-10-2.jpg

פרק משנה 7.4: אונס המוני במהלך מלחמת האזרחים בספרד (1936-1939)

מלחמת האזרחים בספרד התחוללה בין השנים 1936-1939. היא פרצה מיד לאחר שקבוצת גנרלים של כוחות הצבא הכריזו על מרד (Pronunciamiento) נגד ממשלת החזית העממית השמאלית. המורדים נתמכו על ידי מספר קבוצות שמרניות בהן הקונפדרציה הספרדית לזכויות אוטונומיות (CEDA), הפלנגה אספניולה דה לאס ג'ונס, מפלגה פוליטית פשיסטית, מונרכיסטים, פשיסטים, אלפוניסטים, קארליסטים מסורתיים דתיים ובראשם קבוצה צבאית בפיקודו של הגנרל פרנסיסקו פרנקו. הגנרל אמיליו מולה היה מתכנן המרד והמנהיג המרכזי. הגנרל חוסה סנחורחו היה הדמות הציבורית. ההפיכה נתמכה גם על ידי יחידות צבאיות בערים פמפלונה, בורגוס, סרגוסה, ואיאדוליד, קדיס, קורדובה וסביליה וכמו כן גם במרוקו. הם קיבלו אמצעי לחימה, חיילים ותמיכה אווירית מאיטליה הפשיסטית וגרמניה הנאצית.

הממשלה הספרדית נתמכה על ידי אנרכיסטים, מפלגות קומוניסטיות, אנרכו-סינדיקליסטים וסוציאליסטיים בהנהגתו של נשיא המרכז-שמאל מנואל אסאניה. הממשלה קיבלה תמיכה מברית המועצות ומקסיקו. מדינות אחרות כמו בריטניה, הרפובליקה הצרפתית השלישית וארצות הברית שמרו על המדיניות הרשמית של אי התערבות. חרף המדיניות הזו, עשרות אלפי אזרחים מהמדינות האלו השתתפו ישירות בסכסוך. המורדים לחמו בעיקר בבריגדות בין-לאומיות הפרו-רפובליקניות שכללו אלפי גולים ממשטרים פרו-לאומניים. המלחמה הייתה מאבק מעמדי, מאבק דתי, בין מהפכה למהפכה נגדית ובין פשיזם לקומוניזם. בתחילתה של המלחמה כאשר הממשלה הרפובליקנית עדיין שלטה, גם היא ותומכיה לא היו פחות אכזריים מאשר המורדים. הממשלה הייתה אנטי-קלריקלית ועל כן עם תחילת המלחמה תומכי הממשלה הוציאו להורג אנשי דת רומאים קתוליים כולל 13 בישופים, 4,184 כמרים, 2,365 נזירים ו-283 נזירות ובסך הכול הושמדו 20% מכלל אנשי הדת בספרד. הם רצחו את חלקם באכזריות קיצונית. לגברים הם קודם כרתו את האשכים כדי למחות את גבריותם ואת רבות מהנזירות הם קודם אנסו. כמו כן הם הוציאו לחלקם את המעיים מהגוף שלהם ושרפו אותם למוות.

הלאומנים התקדמו מהמעוזים שלהם מדרום ומערב, כבשו את מרבית קו החוף הצפוני בשנת 1937 וצרו גם על העיר מדריד והשטח מדרום מערב לה במשך רוב המלחמה. לאחר כיבושה של אזור קטלוניה בשנים 1938-1939 והניתוק בין הערים מדריד וברצלונה, הצבא איבד תקווה. בפברואר 1939 לאחר נפילתה של ברצלונה ללא כל התנגדות, צרפת ובריטניה הכירו במשטר הפרנקיסטי. ב-5 במרץ הוביל הקולונל סגיסמונדו קאסאדו את ההפיכה הצבאית והגנרל פרנקו נכנס לבירה והכריז על ניצחונו ב-1 באפריל. מאות אלפי רפובליקנים נמלטו למחנות פליטים בדרום צרפת. אלו שלא הצליחו להימלט נרדפו ונרצחו בידי הכובשים הלאומנים. לאחר הניצחון פרנקו הקים בספרד דיקטטורה. למבנה המשטר התמזגו כל מפלגות הימין והוא שלט עד מותו בנובמבר 1975. במהלך המלחמה כוחותיו החמושים של פרנקו ביצעו טיהורים מאורגנים באזורים שכבשו. כחצי מיליון בני אדם נספו במלחמה.
למטה: קברים משותפים של אלפי אזרחים שהוצאו להורג במהלך מלחמת האזרחים בשנת 1936.
1-13-1.jpg
הכוחות הלאומנים ובעלי בריתם נהגו לאנוס את נשותיהם ובנותיהם. המטרה הייתה להעניק ללוחמים את שכרם, לעלות את המורל שלהם ולרומם את רוחם, תוך ביזוי מוחלט של המשפחות והקהילות שלהן, רמיסת דתם ואומנותם, הפגנת עליונותם עליהם, הטלת אימה עליהם והרתעת והענשת כל מי שיעז לא לשתף פעולה, ובד בבד לאלץ את אלו שתשרודנה, ללדת את הצאצאים שלהם. מעשי האונס היו אכזריים מאוד. חיילי עורף פלנגיסטים אנסו אותן בבתי קברות, בתי חולים, בתי חווה ובשבי. אלו שהעזו לא להיאנס בשקט ובכניעה, לעיתים קרובות נרצחו לאחר שנאנסו. לאחר שהם אנסו אותן, הם נהגו לעיתים לקעקע על השדיים שלהן את הסמל שלהם, עול וחיצי פלנגות. 

האונס נחשב לנשק כה יעיל שלוחמים שאנסו קיבלו לעיתים אף אותות הוקרה על כך, כמו למשל רב-הטוראי במשמר האזרחי חואן ואדיו והפלנגיסט פרננדו זמקולה, שעוטרו שניהם על ידי הכוחות הלאומנים לאחר שהם אנסו נשים בעיר בנאמהומה. כמעט כל הקורבנות שנאנסו כלל לא היו מעורבות במלחמה והן נאנסו רק בשל היותן לכל היותר קרובות משפחה של מתנגדים. נשים שנאנסו לרוב שמרו על שתיקה בשל הביזוי המוחלט שהן עברו. כמו כן נשמרו רשומות מפורטות בעיקר רק של גברים שנפגעו (נהרגו, נפצעו או נשבו) בשל התפיסה בתקופת הזו שהנקבות הן מטבען נחותות ועל כן יש להדחיק אותן ולא להכליל אותן כנפגעות לצד הגברים.

הלאומנים קבעו כי הנקבות הן הרכוש של הגברים ועליהן להישאר בתולות עד שהן מושאות משום שהייעוד שלהן בעולם הזה מרגע לידתן, הוא להעניק לבעלים העתידיים שלהן נרתיק "נקי" ולא משומש כפי שמגיע להם, כדי שהם יוכלו להתענג בתוכו ברגעי מנוחתם ובאמצעות כך להעניק להם את שכרם בעולם הזה שנברא עבורם. נקבע כי יש לחנך אותן כי זו המתנה הכי גדולה שהן מעניקות לבעלים שלהן. נקבה שאיבדה את בתוליה לפני כן נחשבה למי שאינה נקבה ספרדית טהורה אלא "רפובליקנית זונה". ועל כן במהלך מלחמת האזרחים, פלנגיסטים נהגו לעתים ללכוד נקבות רווקות ולבצע להן בשטח בדיקות בתולים חודרות לנרתיקים שלהן כדי לוודא שיש להן שם עדיין קרום, ואם לא, הן נחשבו לאויב שיש להשמיד, לא לפני שהן אנסו אותן קודם.
למטה: קברים משותפים של אלפי אזרחים שהוצאו להורג במהלך מלחמת האזרחים בשנת 1936.
1-7-8.jpg
בשנת 1936 למשל שתי אחיות מברצלונה, דריה ומרצדס בוקסדה, נתפסו על ידי כוחות פלנגיסטים באי מיורקה. הם ביצעו להן בשטח בדיקות בתולים חודרניות לנרתיקים שלהן כדי לבדוק אם עדיין יש להן שם קרום. לאחר מכן הם אנסו אותן בברוטליות שוב ושוב. לאחר שהם באו על סיפוקם, הן נלקחו לבית קברות, נורו וגופותיהן הושלכו לבור והן נקברו בקבר משותף. במקרה אחר, חמש אחיות (מטפלות רפואיות) מברצלונה נפלו בידי פלנגיסטים במיורקה לאחר כיבושה. הם ביצעו גם להן בדיקות בתולים חודרות לנרתיקים שלהן כדי לבדוק אם עדיין יש להן שם קרום. הן פסקו כי הן "זונות" כלשונם ואנסו את כולן קבוצתית בעיר מנקור. למחרת כל חמש האחיות הוצאו להורג בבית הקברות בסון קולטס.

חיילים הפלנגיסטים אנסו נשים במקומות רבים כמו למשל בעיירות מאיאלס, קאלוס וקנטלפינו. להלן דוגמאות למספר מקרים: אישה בשם פילאר סאנצ'ס שהייתה אשתו של חבר מפלגה סוציאליסטי ושהתה באי מיורקה, ניסתה להסתתר אולם נמצאה על ידי ארבעה פלנגיסטים שהיכו אותה ואז אנסו גם אותה. לאחר מכן הם הובילו אותה לבית קברות, אנסו אותה פעם נוספת ואז הוציאו אותה להורג. היא הושלכה לקבר משותף עם עוד קורבנות, כמו גם עוד אישה בשם מרגלידה ז'ומה ששהתה גם באי מיורקה ונאנסה על ידי פלנגיסט, ועוד שתי אחיות נוספות שלפני כן נאנסו פעמים רבות על ידי פלנגיסטים. במקרה אחר פלנגיסט רצח אישה בשם פרסקיטה אבילס שסירבה להתמסר לו ולאחר מכן אנס את גופתה בבית קברות. נשים באזור אקסטרמדורה שעבדו בבתי עשירים כתופרות וניסו להתאגד באביב 1936, נאסרו ונשפטו. עונשן היה להיאנס על ידי גברים פלנגיסטים. במקרה אחר נשים הוכנסו בכוח למכולת משאית שהובילה אותן לחיילים שהוצבו ליד העיר סביליה, כדי לצ'פר אותם. החיילים אנסו אותן ולאחר שהם באו על סיפוקם, הם השליכו את גופותיהן לבאר. לאחר מכן הם צעדו ברחבי העיר במצעד ניצחון כאשר הרובים שלהם עטופים בתחתונים שלהן כמו דגלים, כדי שידעו כולם שנקבות רפובליקניות הרגע נאנסו על ידם.
למטה: למברט וונדרס בת ה-14 שנאנסה קבוצתית על ידי לאומניים ונרצחה משום שהיא הייתה בתו של סוציאליסט.
1-2-10.jpg
באוגוסט 1936 גברים פלנגיסטים בכפר פואנטס דה אנדלוסיה תפסו חמש נערות ונשים צעירות רפובליקניות בנות 16 עד 22. השמות של הם מריה לאון בסריל, מריה ז'סוס קארו גונזלס, חואקינה לורה מוניוז, קורל גרסיה לורה ויוזפה גרסיה לורה. לפני שהם רצחו אותן, הם החליטו ראשית להשתמש במשאב גופן להשבעת תאוותם המינית. בשלב הראשון הם כפו עליהן לענג ולספק גברים פלנגיסטים עם הפה שלהן ולאחר מכן הצעידו אותן ברחובות רק בתחתונים כדי לבזות אותן בפרהסיה. בשלב השני הם הפשיטו אותן גם מתחתוניהן ואנסו אותן. לאחר שהם אנסו אותן, הם רצחו אותן והשליכו את גופותיהן העירומות לתוך באר. לאחר מכן הם צעדו בעיר במצעד ניצחון כאשר רובי הציד שלהם עטופים בתחתונים שלהן כמו דגלים, כדי שידעו כולם שנקבות רפובליקניות הרגע נאנסו על ידם. בעיר פגרינוס כוחות פלנגיסטים אנסו שתי אחיות בית חולים ונשים מקומיות נוספות. לא היה אכפת להם אם הקורבנות שלהם הרות או לא. הם אנסו נשים הרות ולא הרות כאחד ולאחר מכן רצחו אותן, כמו למשל בערים ובעריות פואנטה דה קאנטוס, זפרה, אלמנדראלחו, אגואצ'ו, פואנטה דל מאסטר, בוצ'יו, ולדדיוס, פאלארס סובירה וזופרה. 

בסוף שנת 1938 בכפר אונארה, אולצה נערה בת 17 לפני שהיא נאנסה קבוצתית על ידי חיילים לאומניים, לצפות באימה שלה מוצאת להורג, כדי שהם יוכלו להתענג בזמן שהם יאנסו אותה על הבעות האימה, האבדון והכליה על פניה. לאחר מכן היא נאנסה על ידם בברוטליות והוצאה גם להורג. בהנהגתו של הגנרל אמיליו מולה, קבוצת חיילים לאומנים במנזר ולדיוס אנסו 14 אחיות (מטפלות רפואיות)ונערה בת 15 ולאחר מכן רצחו אותן. חיילים לאומניים אנסו לפחות ארבע נשים בעיר מאיאלס. חיילים אחרים אנסו שתי נשים ולאחר מכן פוצצו רימונים בין הרגליים שלהן. במקרה אחר חיילים לאומנים אנסו מספר נשים צעירות בכפר קנטלפינו. ב-24 בדצמבר 1938 נאנסו ארבע נשים בעיר מיאלס. אחת הנשים נאנסה לעיני בעלה ובנה בן השבע. שניהם אולצו באיומי אקדח לצפות בה נאנסת. בעיר קאלוס גבר אולץ לצפות באשתו, בתו ובת דודתו נאנסות על ידי חיילים. לאחר שהחיילים באו על סיפוקם, הם שיפדו מול עיניו את שלושתן עם כידונים. הכוחות הלאומנים אנסו גם ילדות כולל ילדות כבנות 12 בלבד ולעיתים שוב ושוב כל לוחם בתורו, כמו למשל בעיירה מוגר.

האונס לא נחשב רק העונש לאויב אלא גם השכר ללוחמים ועל כן הם אנסו גם נשים רבות שכלל היו אויב. לעיתים חיילים פלשו למשל לבתים של משפחות עניות שלא נכחו בהם גברים ונותרו להתגורר בהם, כאשר הם מנצלים את ההזדמנות לאנוס בשגרה את הנשים בבתים האלו. כמו כן במהלך המלחמה מתחמים רבים שימשו כמרכזי אונס עבור הלוחמים, כמו למשל חצר בית החולים בעיר אוביידו ומתקן המעצר בעיר מלייה. נשים שנכלאו במתקני כליאה נאנסו לעיתים קרובות. זה היה מקובל למשל במתקן לאס סלס. לוחמים פלנגיסטים הגיעו אליו לעיתים קרובות כדי לבחור נשים לאנוס. הנשים שנבחרו בכל פעם הועברו לצריף שלהם ונאנסו על ידם. הנשים נאנסו גם על ידי השומרים והפקידים. במתקן המעצר בעיר אלבסטה למשל, כ-30 נשים נאנסו בשגרה במשך שלושה חודשים על ידי שני פקידים. ניתן היה לשמוע בכל פעם את היללות של הקורבנות שנבחרו על ידם בכל רחבי הכלא. נשים במתקני הכליאה אולצו בשגרה לענג ולספק את השובים שלהן גם בתמורה לשיפור במצבן או מצב קרובי משפחה כלואים. בסוף 1937 מספר כלואות במתקן במחוז ויזקאיה סירבו להיאנס "בשקט" ובכניעה על ידי השובים שלהן, חיילים לאומניים, ועל כן בלילה שאחרי רבות מהן הוצאו להורג בירייה.
למטה: גופות של ילדים שנהרגו לאחר הפגזת העיר סרגוסה במרץ 1937.
1-11-3.jpg
הכוחות הלאומניים גם אהבו מאוד לצפות בנשים וילדות בעת שהן נאנסות באופן האכזרי ביותר, כדי להתענג על הבעות האימה על פניהן והביזוי המוחלט שלהן ברגעים האחרונים שלהן בחיים, ובה ובעת להשפיל באמצעות כך עוד יותר את הגברים במשפחות שלהן. לשם כך הכוחות הלאומניים נעזרו בכוחות הקולוניאליים של צבא אפריקה הספרדי (Ejército de África) והלגיון הספרדי שהיו תחת פיקודם וכללו בעיקר לוחמים ממרוקו. החיילים האלו כונו מוּרִים והם היו אכזריים במיוחד. הכוחות הלאומניים נהגו לכוון אותם לנשים ספציפיות או קבוצות נשים בכפרים. הקורבנות שלהם נאנסו על ידם לעיתים קרובות באכזריות כה גדולה, שהן מתו תוך מספר שעות כתוצאה מהפגיעות הקשות שהן ספגו, כפי שאירע למשל בעירייה סן רוק, שם האישה נורתה לאחר מכן על ידי כיתת יורים, וכמו כן בעיר סביליה ובעיירה נבאלקרנרו. לאחר שהחיילים המרוקאים באו על סיפוקם, הם נהגו לכרות את השדיים שלהן כדי להשתעשע ביניהם עם האיבר המענג והמבזה הזה בעיניהם. חיילים גרמנים שהשתתפו במלחמת האזרחים בספרד לצד הלאומניים, נהגו לצלם תמונות של החיילים המרוקאים בזמן שהם אונסים קבוצתית את הקורבנות שלהם למוות, כולל את הסרת השדיים שלהן מגופן לאחר מכן. זה עורר אותם מינית. המנהג של שימוש בלוחמים זרים כדי לאנוס נשים מקומיות, הובא מכיבושים קולוניאליסטים אחרים בעולם.

צבא ספרד השתמש ביחידות האלו ככוחות ההלם והתקיפה שפרצו ראשונים. היחידות היו תחת פיקודו של הקולונל חואן יאגו. במהלך התקדמות מהעביר סביליה לעבר העיר מדריד למשל, דרך האזורים אנדלוסיה ואקסטרמדורה, הם טבחו באופן שגרתי בעשרות ואף מאות בכל עיר שהם עברו. בעיר בדחוס הם טבחו באלפי רפובליקנים ואנסו באכזריות רבה נשים רבות ממעמד הפועלים ולאחר מכן בזזו את רכושם. כתב במגזין "פוריין אפיירס" (Foreign Affairs) למשל דיווח בשנת 1942 מתוך הפיקוד באחד המחנות הצבאיים: "הם מעולם לא הכחישו שהם הבטיחו נשים לבנות (ספרדיות) לחיילים המרוקאים כאשר הם נכנסו למדריד. ישבתי עם הקצינים במחנה ביובאק, שמעתי אותם דנים בהבטחה הזו. המנהג הזה לא הוכחש גם על ידי אל מיזיאן, הקצין המרוקאי היחיד בצבא הספרדי. הייתי עימו בצומת הכבישים בעיירה נבאלקרנרו כאשר שתי נערות ספרדיות שנראה שעדיין לא מלאו להן 20, הובאו לפניו. אחת מהן עבדה במפעל טקסטיל בברצלונה ונמצא כרטיס איגוד בז'קט שלה. השנייה, מוולנסיה, אמרה לו שאין לה הרשעות פוליטיות. לאחר שהוא חקר אותן כדי לקבל קצת מידע בעל אופי צבאי, הוא לקח אותן למבנה קטן שהיה בית הספר של הכפר, שבו נחו כארבעים חיילים מרוקאים. כאשר הם הגיעו לדלת, נשמעו שאגות התרגשות מגרונם של החיילים. הקצין אל מיזיאן חייך בחיבה ואמר: "אוי, הן לא תחיינה יותר מארבע שעות".
למטה: קבר משותף של עשר נשים שנחטפו מבתיהן בכפר אונקסטילו באזור אראגון בצפון מזרח ספרד באוגוסט 1936. הן הוצאו להורג למחרת ככל הנראה לאחר שנאנסו. גופותיהן הושלכו לתוך בור צר והן נקברו בקבר משותף בבית הקברות המקומי בפראסדואס השכנה באזור אראגון.
1-8-3.jpg
למנהיג הצבאי יקוויפו דה לאנו הייתה תוכנית רדיו שהייתה אלימה במיוחד. באחד השידורים למשל הוא התייחס לאונס ההמוני שהתחולל בעיר סביליה והצהיר כי החיילים הסדירים והלגיונרים האמיצים כלשונו לימדו את הנשים מה זה גבר. "מעתה הן לפחות תדענה מה הם גברים אמיתיים ולא אנשי מיליציה סיסים (נשיים), שלא נלחמים לא משנה כמה הם מפרפרים ומפרכסים". הוא נהג לכנות את הנשים הרפובליקניות "זונות". המשורר רפאל אלברטי אף חיבר שיר שהתנגן בתוכנית הרדיו שלו שבו הוא מתגאה שכל לילה הוא אונס אישה רפובליקנית אחרת: "הלילה אני לוקח את מלאגה, ביום שני לקחתי את ירז, מונטילה וקאזלה ביום שלישי, ביום רביעי צ'נצ'ון וגם ביום חמישי." דה לאנו הזהיר פעמים רבות בתוכנית הרדיו שלו כי נשים "לא צנועות" שתגלנה אהדה לרפובליקנים, תאנסה על ידי החיילים המרוקאים. התומכים הלאומניים מיינו את הנשים לשני סוגים: נשים שהן "אימהות טובות, קתוליות המקריבות את עצמן" ונשים "שאינן מוסריות שמתגרות בגברים עם לבושן, משוויצות בזרועותיהן החשופות ומשתמשות בבגדים צמודים כדי להדגיש את צורתן ולגרות את הגברים". דה לאנו ותומכיו קבעו כי נשים כאלו שמתגאות בגוף המבזה שלהן, חייבות להיאנס על ידי גברים כדי שהם תחווינה על בשרן את ההשלכות.

אונס בנות משפחה של מתנגדי המשטר הלאומני המשיך להיות מקובל גם בתקופה הפרנקיסטית לאחר שמלחמת האזרחים הסתיימה. זו לא הייתה תוצאה של לוחמים שהפרו פקודות אלא המדיניות הרשמית. הצבא הלאומני קידם קמפיין שהתמקד באונס נשים. אונס נשים עם קשר רפובליקני היה נפוץ עד לפחות שנות השישים כאשר הרשויות לרוב העניקו לאנסים חסינות מפני תביעה. על קירותיהם של המבנים שנתפסו על ידי הכוחות הלאומניים המיוחדים נכתב כי: "הילדות שלכם תלדנה (צאצאים) לפשיסטים". כולם חונכו להתעלם כאשר הם עדים לאונס או התעללות מינית בהן ולהביט לכיוון השני. מקרי אונס לא תועדו ברישומי המשטרה. נשים נאנסו גם בבתי הכלא כמו אניטה סירגו וטינה פרז שנאנסו לאחר מעורבותן בשביתות הכרייה האוסטריות בשנת 1962.

אלפי נשים רפובליקניות הופשטו בפומבי, עונש שהיה מיועד אך ורק לנשים בשל התפיסה שמערומיהן של הנשים להבדיל משל הגברים מבזים ועל כן אין השפלה גדולה יותר לאישה שנחשפים מערומיה בפרהסיה. לאומניים נהגו קודם לאלץ אותן לבלוע כמויות גדולות מאוד של שמן קיקיון, חומר שגורם להתכווצות המעי וכתוצאה מכך מוביל לשלשול חמור עד כדי התייבשות ומוות. לאחר מכן הם הצעידו אותן עירומות ברחובות כאשר הם לעיתים כופים עליהן לשיר את ההמנון שלהם "פנים לשמש", תוך כדי הן משלשלות על עצמן באופן בלתי נשלט לקולות הצחוק של ההמון. כמו כן במקרים רבים הבתים והסחורות של הנשים שהיו נשואות לגברים רפובליקנים והתאלמנו הוחרמו על ידי הממשלה, ועל כן נשים רפובליקניות רבות שחיו בעוני מוחלט נאלצו לעבוד כפרוצות כדי לשרוד. לדברי ההיסטוריון פול פרסטון, הגידול בזנות בקרב הנשים הרפובליקניות הביא לגברים הלאומניים תועלת כפולה: "הם גם השביעו את תאוותם וגם הוכיחו כי הנשים ה-"אדומות" הן מעיין של טינפת וריקבון".
למטה: שתי האחיות מרצדס ודריה בוקסדה בנות ה-18 ו-20. שתיהן נאנסו לפני שנרצחו על ידי פלנגיסטים במיורקה.
1-3-9.jpg

פרק משנה 7.5: אונס המוני במהלך מלחמת העצמאות של בנגלדש (שנת 1971)

כתוצאה מחלוקת הודו והקמת פקיסטן, האגפים המזרחיים והמערבים במדינה הופרדו גאוגרפית ותרבותית. רוב תושבי המזרח היו בנגלים מוסלמים כולל מיעוט הינדי גדול. במשך כעשור הם התנתקו מהמדינה שהייתה תחת שלטון צבאי עד שהם קראו לפרישה. במערב פקיסטן ראו בהם תתי-אדם "נחותים וטמאים" על פי דת האסלאם, ועל כן הם החליטו לדכא בכוח את שאיפתם להגדרה עצמית. הגנרל אמיר עבדאללה חאן ניאזי שעמד בראש הכוחות הפקיסטנים במזרח פקיסטן, כינה את מזרח פקיסטן: "ארץ שפלה של אנשים שפלים". גנרל אחר בעיר הבירה דאקה הצהיר כי: "אל תדאגו, לא נאפשר לממזרים השחורים האלו לשלוט בנו". שלטונות המערב ראו בבנגלים נחותים. הצבא ראה בהם "גזע נחות, לא ללחימה וחלש פיזית". שלטונות המערב ראו בהם נחותים. לדברי חוקר אמריקאי במדעי המדינה, פרופסור רודולף ראמל, הצבא ראה בבנגלים "תת אנושיים" ובהינדים "כיהודים לנאצים, חלאות ושרצים שמוטב שיושמדו". ועל כן ב-25 במרץ 1971 הצבא הכריז על המבצע "זרקור" כדי להשמיד אותם ומהשלב הזה החל להתבצע רצח עם. את התקיפות הוביל הגנרל טיקה חאן שכונה "הקצב של בנגל" בשל מעשיו. הוא הצהיר: "אני אקטין את הרוב הזה למיעוט". עד 3,000,000 בני אדם נהרגו במהלך המלחמה שנמשכה כשמונה חודשים וחצי, ועוד כ-40,000,000 נוספים נעקרו ממזרח המדינה.

במהלך המלחמה התחולל אונס המוני, שיטתי ומכוון של נשים בנגליות שתוכנן על ידי הדרגים הגבוהים והיה חלק מרצח העם. הצבא ראה בבנגלים המוסלמים נחותים וקבע כי מאגר הגנים שלהם חייב תיקון באמצעות עיבורן נשותיהם ובנותיהם בכפייה כדי ליצור גזע חדש ולדלל את הגזע הבנגלי הנחות. ועל כן הצבא הורה לחייליו לאנוס את נשותיהם ובנותיהם כדי להמיט חרפה על החברה הבנגלית ולרמוס את כבודה באופן הכי אכזר ובכך להוביל להתפוררותה. אולם הצבא הורה לא להרוג אותן לאחר שאונסים אותן אלא להותיר אותן מעוברות כדי לאלץ אותן ללדת מוסלמים "טהורים". בנוגע להינדים הוא ראה בהם כבעלי גנים שאינם ברי תיקון ועל כן הורה להוציא גם את נשותיהם ובנותיהם להורג אולם התיר לחייליו קודם לאנוס אותן כדי שימחו את אנושיותן ויפגעו באמונתן, במעמדן ובהערכה העצמית שלהן לפני מותן. המטרה החשובה הנוספת של אונס הנשים והילדות הבנגליות וההינדיות הייתה להעניק לחיילים את שכרם ולרומם את רוחם. האליטה האמינה שההינדים עומדים מאחורי המרד ואת השנאה הקיצונית כלפיהם ניתן היה לראות באכזריות הרבה שהם אנסו אותן ולאחר מכן רצחו אותן. ואכן במהלך המלחמה הנשים ההינדיות לרוב נרצחו לאחר שהן נאנסו בעוד הנשים הבנגליות הושארו בחיים כאשר רבות מהן מעוברות. הקצינים לא רק שהתירו לחיילים שלהם לאנוס אותן, הם בעצמם אף בחרו נשים והפכו אותן לשפחות המין שלהם. כמו כן גם גברים בנגלים וביהרים שחיו במזרח ותמכו בפקיסטן, אנסו נשים הינדיות רבות.
dd10008f69ae01bd504.jpg
הצבא נחשב למוסד אסלאמי וחייליו נחשבו ללוחמיו של אללה בעוד הבנגלים עברו דה הומניזציה. הם נחשבו לבעלי מאפיינים הינדים שמחקו את מעמדם המוסלמי ובכך הם הזמינו את המעשים הברבריים שמבוצעים בהם. ועל כן החיילים נחשבו כמי שאונסים את הנשים והילדות שלהם בשם אללה והאונס הברוטלי שלהן נחשב לתהלוכת הניצחון שלהם. הנשים תוארו כמי שאינן מצניעות את גופן המבזה כפי שמצופה מנשים מוסלמיות ועל כן הן "זונות שמזמינות גברים לאנוס אותן". הקצין פייסל שהוצב במזרח הצדיק את האונס שלהן: "הנשים מתרחצות בגלוי כדי שגברים שהולכים ליד יוכלו לראות אותן, והן לובשות סארי שבמשיכה אחת נופלת מגופן, כמו נשים הודיות. הן מאוד קשורות למוזיקה, כמו הנשים ההינדיות, והבנות שלהם רוקדות לאורחים, הם מתגאים בריקוד ובמוזיקה הזו, כמו זונות. הבת שלי לא רוקדת, גם אשתי לא. המוזיקה והריקודים האלה אינם אסלאמיים. הנשים שלנו אינן זונות כמו הנשים הבנגליות".

המנהיגים הדתיים של פקיסטן כולל "אימאמים" (תואר לגברים מוסלמים שנמצאים בהנהגה האסלאמית) ו-"מולאים" (כהני דת מוסלמים), תמכו בגלוי באינוסן של הנשים הבנגליות וההינדיות על ידי חיילי צבא פקיסטן והם אף הוציאו "פתווה" (פסק הלכה) המכריז עליהן כעל "שלל מלחמה". פסק הלכה נוסף שיצא במערב פקיסטן במהלך המלחמה, קבע גם הוא כי נשים שנלקחו מהגברים ההינדים והבנגלים, הן "שלל מלחמה". פעילים וראשי מפלגות אסלאמיות היו מעורבים בעצמם בחטיפות שלהן ואנסו אותן גם בעצמם. הערכות הן כי בין 200,000 ל-400,000 ילדות ונשים נאנסו במהלך המלחמה ומתוכן התעברו בין 25,000 ל-70,000 קורבנות. אחד הרופאים במרכז השיקום בעיר הבירה דאקה למשל, דיווח שכ-30,000 תינוקות נולדו כתוצאה מהאונס ההמוני בשלושה החודשים הראשונים של שנת 1972.
למטה: כתבה משנת 1971 על נערות בבנגלדש שנאנסו במהלך המלחמה. חלקן נאנסו לעיני משפחותיהן. חלקן התעברו.

האסטרטגיה של הצבא הייתה פשיטות ליליות על הכפרים שבמהלכן הנשים נאנסו בכפריהן, לעיתים קרובות לעיני בני משפחותיהן. ב-17 באפריל למשל הובילו כוחות ראזאקר 50 משפחות הינדיות מהכפר רמצ'אנדראפור שבמחוז דינאג'פור, לאזור שנקרא ברהט ואסרו אותם. לוחמי ראזאקר וחברי מלציית אל-באדר בזזו את הכסף והתכשיטים שלהם ולאחר מכן דיווחו עליהם לצבא פקיסטן. הצבא הוביל אותם כ-100 מטרים מדרום לעיר ברייהט לאזור אחירה. בשעה 11 בבוקר הם כפו עליהם לעמוד בשתי שורות ליד ברכה, הגברים בשורה אחת ואילו הנשים והילדים בשורה אחרת. לאחר מכן החיילים פתחו באש תופת ממקלעים לעבר שורת הגברים. לאחר שהם הרגו את כולם והאש נפסקה, הם שיפדו למוות עם כידוניהם את הנערים והילדים (הזכרים) שהועמדו בשורת הנשים. לאחר שכל הזכרים הושמדו, החיילים הנרגשים הפנו את תשומת לבם לנקבות ואנסו את כולן קבוצתית בברוטליות במקום. כ-100 תושבים נהרגו רק בטבח הזה.

במקרה אחר כוחות ראזאקר בפיקודו של מדריך עלי הורו לתושבי הכפר נריה הממוקם באיחוד קגבלה העליון באזור הקצה המערבי של מולביבאזר סאדר אופזילה, להתאסלם בהמוניהם ולאחר מכן להעניק להם את הבנות והפרות שלהם. הכפר מוקף בביצות רבות, מה שהופך אותו ללא נגיש במהלך גשמים ועל כן סירות כפריות היו צורת התחבורה היחידה לכפר וממנו. בכפר התגוררו בעיקר הינדים עניים ונחשלים שעבדו בעבודות כפיים. הם סירבו לדרישה שלהם ועל כן הכוחות הודיעו להם כי הם ילמדו אותם לקח. ב-5 במאי הגיעו 12 חיילים מהמחנה שרפור, דרך הכפר סדוהאטי הסמוך. חלק מהתושבים מצאו מקלט באזור פרצ'ה ביל והיתר ניסו להימלט על נפשם. החיילים פלשו לכפר ומשתפי פעולה מקומיים של כוחות ראזאקר ואל באדר מנעו מהתושבים להימלט.

מעל מאה גברים, נשים וילדים קטנים נלכדו על ידי החיילים. הם הועברו למעון של קמיני קומאר דב (אחד מתושבי הכפר). הנשים והילדים הופרדו מהגברים והוחזקו בחדר, בעוד הגברים כולל דב ​​עצמו הועמדו בשורה ונפתחה לעברם אש שהרגה את כולם. לאחר שהחיילים הרגו את הגברים הם אנסו את כל הנשים. לאחר שהחיילים באו על סיפוקם, משתפי פעולה מקומיים ששייכים לכוחות ראזאקר ואל באדר הציתו 19 בתים ו-6 מחסנים. לאחר הטבח הכוחות עזבו את הכפר כאשר הם מותירים את הגופות להירקב על הקרקע כמו פגרים עד שהסירחון שעלה מהן התפשט בכל האזור והפך לבלתי נסבל. כוחות ראזאקר הודיעו לכפרים הסמוכים שאם הם לא יקברו אותן, הם יהרגו גם אותם. לאחר האיום חמישה או שישה הינדים מהכפרים הסמוכים עבדאלפור, נואגון וח'גרקנדי, נכנסו לכפר וקברו אותן.
למטה: גופתה של אישה צעירה שנאנסה ולאחר מכן נרצחה באכזריות בשדה ההרג ההמוני.
1-19-1.jpg
כתבת המלחמה אוברי מנן תיעדה במקרה אחר למשל עדות על כלה הינדית בת 17 שנחשבה הנערה היפיפה ביותר בכפר שנאנסה על ידי שישה חיילים פקיסטנים: "שניים נכנסו לחדר שנבנה עבור הזוג. האחרים נותרו מאחור עם המשפחה, אחד מהם חיפה עליהם עם אקדחו. הם שמעו צווחת פקודה ואת קולו של החתן מתנגד. לאחר מכן השתררה דממה עד שהכלה החלה לצרוח. לאחר מספר דקות יצא אחד החיילים כאשר מדיו לא מסודרים. הוא חייך לחבריו. חייל אחר נכנס אחריו לחדר. וכן הלאה, עד שכל השישה אנסו את היפיפייה של הכפר. לאחר מכן כל השישה עזבו. האב מצא את בתו שוכבת מחוסרת הכרה ומדממת".

לאחר שהצבא פלש מעיר הבירה דאקה למחוזות, ההינדים ניסו להימלט להודו ובדרכם תפסו מחסה בכפר הנידח באושגרי באיחוד דמרה. ב-14 במאי 1971 הצבא בסיוע משתפי פעולה מקומיים נכנס לאזור דרך נחל בראל והטיל סגר על הכפרים באושגרי ורופסי. משתף פעולה בשם אסד הוביל את הכוחות לכפר באושגרי. עם רדת הלילה, כל תושביו נתפסו ונגררו מבתיהם לאחד האזורים בכפר כדי לקיים אונס פומבי של הנשים. הגברים אולצו לעמוד בשורה אחת ואילו הנשים הושכבו לפניהם על הקרקע כדי שהם יצפו בהן נאנסות על ידם. כוחות הפקיסטניים ומשתפי הפעולה שלם אנסו אותן מול עיניהם ולאחר שהם באו על סיפוקם הם ירו למוות גם בגברים וגם בנשים והציתו את בתיהם. 350 מתושבי הכפר הושמדו. למחרת בבוקר מספר ניצולים קברו הגופות המפוחמות בקבר משותף.

בליל ה-6 באוקטובר, קבוצה של 60-65 לוחמי ראזאקר תחת פיקודם של המפקדים עלי מרידה, מוקול אחמד בדשה, אנסאר עלי ח'ליפה וסייד האולאדר, פשטו על בתי המשפחות האלדר ומיטרה בכפר ההינדי אנגולקטה כדי לקחת את הגברים. הם פרצו את הדלתות וקשרו את הגברים, הנשים והילדים. לפני שהחיילים לקחו את הגברים, הם אנסו קודם את הנשים כדי להשביע את תאוותם. לאחר שהם באו על סיפוקם הם הובילו 37 גברים כאשר קשורים בחבלים לתחנת משטרה במתבריה. 7 מהם שוחררו תמורת כופר עצום. 30 האחרים הועברו לאתר הוצאה להורג בדרום הכפר סוריאמאני. הם הצטוו לעמוד בשורה ולאחר מכן נורו למוות על ידי לוחמי ראזאקר.
למטה: דיוקן הקיר שצויר על ידי אמן באוניברסיטת דאקה ליד מנזר גנאג'גורון בשאהב דאקה. זו אינה רק יצירת אמנות אלא המציאות בבנגלדש בשנת 1971. צבא פקיסטן ולוחמי מליציות דתיות נהגו לאנוס את הנקבות שנפלו לידיהם.
1-2-11.jpg

תת-פרק משנה 7.5.1: הקמת מחנות אונס עבור החיילים הפקיסטנים במהלך המלחמה

במטרה להפוך את אונס הנשים הבנגליות למאורגן יותר הצבא הקים מחנות אונס רבים עבור קציניו וחייליו. חלקם נקראו בלעג "בתי זונות צבאיים". נקבות בגילאי 8 עד 75 שנלכדו במהלך פשיטות הועברו אליהם ונאמר להן כי הן מעתה "הזונות" של החיילים. הן נאנסו בהם בשיטתיות. הצבא גייס בנוסף גינקולוגים למחנות האלו שיבצעו בשוטף הפלות לנערות שהתעברו שוב ושוב כתוצאה מהאונס התכוף שהן עברו כדי שגופן לא יתנפח וניתן יהיה להמשיך לאנוס אותן. הצבא שחרר רק שבויות שהיו בהריון מתקדם וכבר לא יכלו להפיל כדי שהן תלכנה ללדת את הצאצאים עם הגנים המתוקניםהביזוי והסבל היומיומי שהכלואות במתקנים האלו עברו, הביא רבות מהן לנסות להתאבד כאשר חלקן השתמשו בשערות ראשן כדי לתלות את עצמן. אולם החיילים בתגובה להתאבדויות האלו החלו לגזור את שיער ראשן. רוב הכלואות לבסוף נרצחו או שמו קץ לחייהן. חלקן נאנסו עד שהן מתו וחלקן נרצחו מיד לאחר שהן נאנסו. לאחר מכן החיילים נהגו להחדיר כידונים לתוך הנרתיק שלהן שבשל היותו איבר נחדר נחשב לסמל הכניעה, כדי לבטא את ניצחונם. 

ברחד המקרים למשל נתפסו 563 נערות שהסתתרו באוניברסיטת דאקה ובבתים פרטיים, כולן הוכנסו ל-"בתי זונות צבאיים" בעיר הבירה דאקה. בדיווח בניו יורק טיימס תחת הכותרת "זוועות במזרח פקיסטן שהופכות את התקווה לייאוש", דיווח העיתונאי והצלם האמריקאי מלקולם בראון כי "563 נערות נתפסו על ידי הצבא בחודשים מרץ ואפריל ונכלאו 'בבתי זונות צבאיים'". נאמר להן שהן מעתה "הזונות" של החיילים שהחלו לאנוס אותן בשגרה. הן היו כלואות במחנה מאז ימיה הראשונים של המלחמה. כולן התעברו והצבא שחרר אותן רק לאחר שגופן כבר החל להתנפח בין חודש שלישי לחמישי. במקרה אחר, חדיגה נערה בת 13 למשל רואיינה לעיתונאי צילום בעיר הבירה דאקה. היא סיפרה שהלכה לבית הספר עם ארבע נערות נוספות כאשר חטפו אותן קבוצת חיילים פקיסטנים. כולן הוכנסו ל-"בית זונות צבאי" באזור מוחמדפור תאנה במחוז דאקה והוחזקו בו במשך שישה חודשים עד תום המלחמה.

דוקטור ג'פרי דייויס, רופא אוסטרלי שהובא לבנגלדש מטעם ארגון האומות המאחדות במטרה להקים מתקני הפלות מאוחרות בתמיכת ארגון הבריאות העולמי, שמע בעיסוקו על מספר רב של נשים שהתאבדו לאחר שנאנסו וסבר כי הערכות על 400,000 נשים וילדות נאנסו היא נמוכה מדי. רוב הקורבנות נדבקו במחלות מין וסבלו מזיהומים. על אסטרטגיית צבא פקיסטן הוא כתב: "הם הותירו את חיל הרגלים, הפעילו את הארטילריה קדימה, הפגיזו את בתי החולים ובתי הספר. זה הוביל לכאוס מוחלט בעיר. לאחר מכן חיל הרגלים נכנס והחל להפריד בין הזכרים לנקבות מלבד הילדים שטרם התבגרו מינית. הנשים הוכנסו למתחם תחת שמירה כדי שהן תהיינה זמינות עבור החיילים. העדויות (של הניצולות) היו מחרידות. 'להיאנס שוב ושוב ושוב'. הרבה מהן מתו במחנות האלו.
למטה: פליטים במחוז קושטיה באפריל 1971.
1-4-9.jpg
ב-27 במאי משלחת של חמישה חיילים מחוז פאטואקאלי בפיקודו של קפטן שפייט, הגיעו בחשאיות לפאתי העיר ברגונה בסירת מנוע מהירה. מרבית התושבים בעיר היו הינדים והיתר מוסלמים בנגלים ורובם תומכי הליגה האוואמית של בנגלדש ובנגלדש הריבונית. משעות הבוקר החיילים ומשתפי פעולה מקומיים פשטו על העיר בזמן שירד גשם ללא הפסקה ורוב התושבים שהו בבתים. הם לא היו מודעים לפשיטה ועל כן לא היה להם הזדמנות להימלט. הפשיטות כוונו לאזורים ההינדים אמטלה, קרמקרפאטי ונאתפאטי. בערב החיילים עצרו כ-500-600 תושבים, קשרו אותם בחבלים והובילו אותם לכלא ברגונה התת-חטיבתי להעמדתם למשפט שדה. הנקבות הוחזקו במחלקה נפרדת והן יועדו לסיפוק החיילים. על פי הדיווחים של עדי הראייה, הוחזקו במחלקה הזו כ-150 נקבות. החיילים נהגו לבחור את הנשים על פי טעמם. אישה שסירבה נבעטה או הוכתה עם כתות רובים ולעיתים נורתה למוות. הנשים שנבחרו הועברו למחלקה ריקה סמוכה, שם הן נאנסו קבוצתית על ידי החיילים במשך כל הלילה. מספר נשים נשלחו למחנה הזמני בבונגלו C&B כדי להיאנס על ידי הכוחות המזוינים שהוצבו שם. בבוקר הן הושבו למחלקת הנשים בכלא. חלקן כאשר הן מכוסות בבגדי סארי אדומים כדי להסתיר את כתמי הדם כתוצאה מהאונס שהן עברו. ב-29-30 במאי הוצאו להורג מעל 100 אסירים על ידי כיתת יורים והם נקברו במתחם בכלא. בהמשך אסירים רבים נוספים נרצחו.

ארבעים שנה לאחר המלחמה, התראיינו שתי אחיות בתחנת השידור הגרמנית "דויטשה ולה" שנכלאו באחד ממחנות הצבא. איליה העידה כי היא נלקחה על ידי הצבא הפקיסטני כאשר הייתה בת 13. במשך שבעה חודשים היא נאנסה שוב ושוב. היא העידה כי היא עונתה, התעברה והושבה הביתה רק לאחר שהיא הייתה בחודש חמישי . אחותה לילי סיפרה שהיא הייתה בהיריון בעת שנלקחה על ידי הכוחות המזוינים וכתוצאה מכך הפילה. האחיות סיפרו שכל מה שהן קיבלו מהחברה לאחר המלחמה הוא השפלה, עלבונות, שנאה ונידוי משום שהן נאנסו. המלחמה הסתיימה לאחר כניעתו של הצבא הפקיסטני והמיליציות התומכות של ראזאקר בעקבות התערבותה של הודו שבאה במטרה להגן על הביטחון הלאומי שלה. העיתונאית אמיטה מאליק שדיווחה מבנגלדש לאחר כניעתם של הכוחות החמושים של פקיסטן, כתבה כי חייל ששירת בצבא הפקיסטני התגאה לפני שהם עזבו כי: "אנו הולכים אולם אנו משאירים את הזרעים שלנו מאחור".
1-14-2.jpg
האונס יעיל במיוחד כטקטיקה בקהילות שבהן האשמה באובדן הכבוד אינה נופלת על האנס אלא על מי שנאנסה. האונס פוגע במעמדן החברתי של השורדות. הילדות והנשים הבנגליות שנאנסו התמודדו לא רק עם הפגיעות והטראומה הפיזית מהאונס עצמו אלא גם עם חברה שעוינת לקורבנות אונס. הן חיו עם תחושת בושה והשפלה עזה. חלק נודו ממשפחותיהן וקהילותיהן או התאבדו. לאחר המלחמה הקורבנות שנאנסו נחשבו סמל ל-"זיהום חברתי" ובושה ומעטות מאוד יכלו לשוב למשפחות שלהן או לבתיהן. הקורבנות כונו "זונות" (Barangonas). אסטרטגיית הממשלה לחיתונן כשלה ומעט גברים הסכימו לשאת אותן משום שראו בהן סחורה משומשת. גברים שנענו ציפו לקבל בתמורה נדוניה גדולה. הנשים שנישאו עברו לרוב התעללות ורובן ננטשו לאחר שהבעלים שלהן קיבלו את הנדוניה.

הבנגלים וההינדים כמעט ולא אנסו את נשותיהם ובנותיהם של הכובשים, לא מפאת יופי נפשם אלא כי לא היה ביכולתם אולם כאשר הם יכלו, הם לא היססו. במהלך המלחמה גם לאומניים בנגלים כמו מיליציית מוקטי בהיני, ביצעו אונס המוני של נשים מוסלמיות ביהריות שכלל לא היו מעורבות במלחמה משום שהקהילה הביהרית תמכה בפקיסטן והייתה להם גישה אליהן. גם חיילי צבא הודו שתמך בבנגלים אנסו נשים ביהריות רבות. העיתונאי אנתוני מסקרנהס למשל פרסם מאמר בעיתון שכותרתו "רצח עם ביוני 1971" שבו כתב על אלימות שביצעו בנגלים נגד ביהרים: "החיילים ממערב פקיסטן הם לא היחידים שהרגו במזרח בנגל, כמובן. בליל ה-25 במרץ, הכוחות הבנגליים והיחידות החצי-צבאיות המוצבות במזרח פקיסטן עשו מרד ותקפו לא-בנגלים בפראות אכזרית. אלפי משפחות של מוסלמים אומללים, רבים מהם פליטים מביהאר שבחרו בפקיסטן בזמן מהומות החלוקה בשנת 1947, נמחקו ללא רחם. נשים נאנסו, השדיים שלהן נכרתו עם סכינים מעוצבות במיוחד. ילדים לא נמלטו מהאימה. בני המזל נהרגו עם הוריהם".
1-15-4.jpg

פרק משנה 7.6: אונס המוני במהלך מלחמת האזרחים בסיירה לאון (1992-2002)

מלחמת האזרחים בסיירה לאון פרצה ב-23 במרץ 1991 במסגרת מאבק השליטה על משאבי הטבע הרבים במדינה, לרבות יהלומים, זהב ובוקסיט. כוחות "החזית המהפכנית המאוחדת" (RUF), יחד עם תמיכת הכוחות המיוחדים של הרודן הליברי צ'ארלס טיילור, "החזית הפטריוטית הלאומית של טיילור בליבריה" (NPFL), נלחמו כנגד כוחות הממשלה בראשות ג'וזף מומו וכנגד כל מי שתמך בה. מלחמת האזרחים נמשכה 11 שנים והיא התפשטה לכל רחבי המדינה. על פי הערכות היא הותירה מעל 50,000 הרוגים. בשנה הראשונה השתלטו כוחות החזית המהפכנית המאוחדת על שטחים גדולים במזרח ובדרום שהיו עשירים ביהלומי סחף. עד סוף 1993 הצבא (SLA) הצליח להדוף את מורדי החזית המהפכנית המאוחדת בחזרה לגבול ליבריה אולם הם התאוששו. במאי 1997 קבוצה של קציני הצבא ממורמרים ביצעו הפיכה והקימו את המועצה המהפכנית של הכוחות המזוינים (AFRC) כממשלה החדשה והחזית המהפכנית המאוחדת הצטרפה אליהם בכיבוש עיר הבירה פריטאון שהייתה בה התנגדות מועטה.

במהלך המלחמה התרחשו מעשי טבח אכזריים רבים. אחד ממעשי הטבח למשל התרחש בשנת 1999 בעיר הבירה פריטאון. כוחות החזית המהפכנית המאוחדת יחד עם כוחות המועצה המהפכנית, פלשו לתוך העיר ופתחו בהתקפה עקובה מדם שידועה בשם "מבצע ללא יצור חי". הם נכנסו לתוך השכונות במטרה לבזוז ולהרוג כמה שיותר בני אדם ללא הבחנה. דיווחים של ניצולים מתארים סדיזם אכזרי במיוחד שכלל למשל שריפת אנשים בעודם בחיים כאשר הם כלואים בתוך הבתים שלהם, קטיעת ידיהם של אזרחים ואיברים נוספים באמצעות מאצ'טות ולעיתים אף אכילה של האיברים הקטועים שלהם. מעל 7,000 בני אדם הושמדו רק בטבח הזה כאשר לפחות מחצית מהם היו אזרחים.

במהלך המלחמה הזו התחולל אונס המוני, שגרתי, שיטתי וממוקד של נשים וילדות מצד כוחות החזית המהפכנית המאוחדת, כוחות המועצה המהפכנית, כוחות ההגנה האזרחית וכוחות הצבא. בין 215,000 ל-257,000 נשים וילדות נאנסו במהלכה. כ-76% מהקורבנות נאנסו קבוצתית על ידי מספר לוחמים, כ-6% התעברו. על פי הערכות שליש מהנשים שנאנסו במלחמה בנוסף נחטפו וכ-15% אולצו לשמש שפחות מין. חלקן הוחזקו במשך שנים בשיחים כדי להשתמש בהן כ-"זונות שדה". המטרה הייתה להעניק ללוחמים את שכרם, לעלות את המורל שלהם ולרומם את רוחם, תוך ביזוי מוחלט של המשפחות והקהילות שלהן, רמיסת דתם ואומנותם, הפגנת עליונותם עליהם, הטלת אימה עליהם והרתעת והענשת כל מי שיעז לא לשתף פעולה, ובד בבד לאלץ את אלו שתשרודנה, ללדת את הצאצאים שלהם
כמו כן הצבא והמיליציות העבירו נשים טובות מראה ל-"בתי זונות" כלשונם שהוקמו במחנות הפליטים. חלקן הושאו בכפייה לאנסים שלהן כדי שיוכלו לאנוס אותן בשגרה על פי הדין והמסורת המקובלים בקהילותיהם. כוחות המועצה המהפכנית למשל נהגו כך בהוראת מנהיגיהם, ברימה באזי קמארה, אלכס טמבה ברימה וסנטיגי בורבור קאנו. המיליציה הזו גייסה גם ילדים כלוחמים שגם הם אנסו במסגרת הציפייה מהם להפגין לראשונה לעיני חבריהם את גבריותם. הלוחמים במיליציות העדיפו לאנוס נשים צעירות וילדות בתולות משום שבעיניהם יותר כיף לאנוס אותן אולם הם היו בכל זאת חסרי הבחנה. הם אנסו אותן באכזריות יוצאת דופן ולעיתים קרובות קבוצתית, אחד אחר השני, כל אחד בתורו. חלק מהקורבנות לא שרדו לאחר האונס ודיממו למוות. לאחר שהם אנסו את הקורבנות שלהם, הם נהגו לדחוף לנרתיק שלהן שנחשב בשל היותו איבר נחדר לסמל הכניעה, חפצים כמו סכינים, מקלות, מטריות ועצי הסקה בוערים. הלוחמים במיליציות היו אכזריים במיוחד. למשל לאחר שהם תפסו נשים בהיריון, הם לעיתים לשם השעשוע התערבו ביניהם על מינו של העובר (זכר או נקבה). לאחר מכן הם חתכו את הבטן שלהן ושלפו החוצה את הקרביים והעוברים שלהן כדי לבדוק מי מהם זכה.

כוחות החזית המהפכנית המאוחדת נהגו גם ללכוד נקבות טובות מראה לרבות נקבות שאינן אויב ולהעביר אותן לבסיסים שלהם כדי לספק את הלוחמים בשגרה לפני כל יציאה למתקפה כדי לעלות את המורל שלהם ובשובם ממנה כדי לגמול להם. הם חרטו על גופן את ראשי התיבות של המיליציה "RUF" כדי לסמן אותן כרכוש שלהם וכדי שהן לא תוכלנה לשוב לביתן. הקורבנות שהוחזקו נאנסו בשגרה על ידי לוחמי המיליציה, לעיתים הן נאנסו על ידי לוחם בודד ולעיתים על ידי קבוצת לוחמים. הקורבנות לרוב לא העזו אפילו לנסות להתנגד משום שהלוחמים במיליציה הזו היו ידועים באכזריותם. הם גדעו באופן קבוע את ידיהם ורגליהם של הקורבנות שלהם כדי שיתבוססו בדמם למוות בייסורי תופת. 34% מהקורבנות שנאנסו נדבקו במחלות מין, כמו כן הקורבנות סבלו מבעיות בריאותיות חמורות כמו שחפת, תת תזונה, מלריה, זיהומים בעור ובמעיים ומחלות בדרכי הנשימה. הקורבנות לעיתים קרובות גם נודו מהקהילות והמשפחות שלהן (כ-15% מהקורבנות דיווחו שהן נודו מהמשפחות שלהן).

פרק משנה 7.7: אונס המוני במהלך הטיהור האתני באבחזיה (1992-1993)

אוכלוסייתה של אבחזיה בשנת 1926 הייתה כמעט מאוזנת. כשליש אבחזים, כשליש גאורגים והיתר רוסים, ארמנים ויוונים. אולם בשל הגירה רחבת היקף של הגאורגים האוכלוסייה שלהם כמעט רובעה עד שנת 1992 מ-67,494 ל-239,872, והם מנו כמחצית מהאוכלוסייה בעוד שהאבחזים פחות מחמישית. השתלטותם על יותר ויותר אדמות הובילה לסכסוך שהסלים יותר כאשר צבא גאורגיה יחד עם יחידות המשטרה נכנסו לתוך עיר הבירה סוחומי והתקרבו לעיר גודאותה. המדיניות המבוססת אתנית שיזמו בעיר הבירה סוחומי, הפכה רבים לפליטים וגרעין לוחמים שנחוש להשיב את בתיהם האבודים. בשנת 1992 המצב הפוליטי הפך לעימות צבאי בין ממשלת גיאורגיה לבדלני אבחז שהחליטו לתאר אתנית את הגאורגים. התארגנותם כללה קואליציה צבאית שהורכבה מהקבוצה הצפון קווקזית "קונפדרציות אנשי הרים בקווקז", החטיבה הצ'צ'נית של שאמיל בסאייב "זאב אפור", הגדוד הארמני "באגרמיאן", קוזקים, לוחמים מאזור טרנסניסטריה ומספר יחידות רוסיות מיוחדות. ב-1 באוקטובר הצד האבחזי פתח במתקפה רחבת היקף על העיר גגרה. ההתקפה הייתה מתואמת היטב ובוצעה בעיקר על ידי הכוחות הצ'צ'נים בפיקודו של שמיל באסייב ולוחמים צפון קווקזים. הכוחות הגיאורגים בעיר שמנו מספר פלוגות קטנות איבדו את השליטה בפרברי העירים לסלידזה וקולחידה, ובסופו של דבר הם הושמדו על ידי האבחזים במרכז העיר עד סוף היום.

עם נפילתה של העיר החל הטיהור האתני. ההוראה ללוחמים הייתה להשמיד את כולם, כאשר את הנשים והילדות הם רשאים קודם לאנוס. בשעה 17:00 הם ריכזו את כל התושבים שלא הצליחו להימלט מהעיר בזמן, כולל הילדים (בין 1000 ל-1500 איש) ודחסו את כולם למגרש של אצטדיון הכדורגל במרכז העיר. הם התקינו מקלעים ומרגמות ביציעים ולאחר מכן פתחו לעברם באש. לקח שעות להרוג את כולם. גופותיהם הושלכו לתוך בורות והם נקברו בקברים משותפים לא הרחק מהאצטדיון. כ-50 גופות נתלו לראווה על עמודי חשמל. המשקיף הצבאי הרוסי, מיכאיל דמיאנוב' העיד כי: "כאשר הכוחות פלשו לעיר ראיתי את הגדוד של שמיל בסאייב. מעולם לא ראיתי אימה כזו. הם גררו אותם מבתיהם והרגו את כל מי שתפסו. במשך היום שמעתי רק צרחות ובכי של אנשים שעונו באכזריות".

נשים ונערות צעירות שנתפסו נאנסו על ידם באכזריות ללא רחם. הלוחמים הנרגשים העדיפו לאנוס ילדות צעירות כדי למקסם את הנאתם ועל כן הם החלו לחקור תושבים על מקומות הימצאן. קשישה גאורגית העידה באחד המקרים למשל: "הם הביאו עיוור ואת אחיו, שתמיד נשארו עימו. הם החלו להכות את העיוור, אחיו ואשתו בקת אקדח, קראו לו 'כלב!' ובעטו בו. הוא נפל. ראיתי דם. חייל אחד אמר: 'לא נהרוג אותך אבל איפה הילדות הצעירות?' השבתי שאין כאלו". מפקד הכוחות האבחזי, ארשבא, אנס בעצמו נערה בת 14 ולאחר שהושבעה תאוותו וגופה הפך כבר לחסר תועלת עבורו, הוא הורה להוציא אותה להורג. קתרין דייל מנציבות ארגון האומות המאוחדות לפליטים סיפרה על עדויות רבות של עקורים מהמחנה במחוז כותאיסי. אישה למשל העידה על אב שאולץ לאנוס את בתו שהייתה נערה מתבגרת וחיילים אבחזים נרגשים שאנסו אפילו גופות של נשים וילדות כדי להשביע את תאוותם החולנית ובה בעת לבזות גם את מותן.
1-14-3.jpg
ב-4 ביולי 1993 מיליציות אבחזיות, מיליציית קונפדרציית עמי ההר של הקווקז (CMPC) וגדוד בגרמיאן הארמני שהועברו על ידי כוחות הים הרוסיים לעיירה טקווארצ'לי, פתחו במתקפה על צפון מחוז סוחומי. כוחות גאורגים, יחידות מתנדבים מקומיות ולוחמי ארגון לאומנים אוקראינים (UNA-UNSO) שהוצבו בכפרים שרומה, תמישי וקמני הופתעו. ב-5 ביולי לפנות בוקר, כוחות גאורגים שהגנו על השבילים לכפר קמני הושמדו ובשעה 10 בבוקר החלה ההתקפה העיקרית על הכפר. לאחר לחימה אינטנסיבית הכוחות הגאורגיים איבדו כ-500 איש תוך מספר שעות והכפר נפל לידי הלוחמים האבחזים ובעלי בריתם. התגוררו בו סוואנים שהם קבוצה תת אתנית גאורגית ונזירות אורתודוקסיות שהתגוררו בכנסיית גאורגיוס הקדוש במרכז הכפר. 
הלוחמים החלו להשתולל בכפר במשך יומיים, והתושבים כולל הילדים עונו ונרצחו בשיטתיות. נשים וילדות רבות קודם נאנסו. בכנסייה אירע מרחץ דמים. הם כפו על הכוהנים האורתודוכסים, האב יורי אנואה והאב אנדריה שהיה המשגיח של המנזר, לצפות בהם אונסים את הנזירות. לאחר שהם באו על סיפוקם הם הוציאו אותן להורג מול עיניהם. הכמרים הוצאו לאחר מכן החוצה ונכפה על כומר צעיר להרוג את האב אנדריה לפני שהוא והאב השני גם הוצאו להורג. הם הותירו את גופותיהם מוטלות בסמוך לכניסה ועזבו. כ-120 תושבי הכפר נרצחו.

ב-16 בספטמבר, כוחות אוויר רוסיים וארטילריה בדלנית החלו להפציץ ללא רחם את עיר הבירה סוחומי שהלוחמים בה נותרו רק עם רובים כולל רובי סער (AK-47) וחסרי הגנה מפני ארטילריה ויחידות ממוכנות. ב-27 בספטמבר העיר נפלה והלוחמים האבחזים ובני בריתם הסתערו עליה והחלו להסתובב ברחובות העיר. תושבים שהסתתרו בבתים, במרתפים ובבנייני הדירות, נתפסו ונרצחו. נשים וילדות רבות קודם נאנסו על ידם. קרוב ל-1,000 תושבים נטבחו. בספרו של טמאז נדריישווילי "רצח עם באבחזיה" (Genocide in Abkhazia) למשל, העיד קשיש גאורגי ששרד כי "הם תפסו ילדה צעירה. היא הסתתרה בשיחים ליד הבית שבו הרגו את הוריה. היא נאנסה מספר פעמים. אחד החיילים הרג אותה והטיל בה מום. היא נחתכה לשניים. ליד גופתה הם השאירו הודעה: כפי שהגופה הזו לעולם לא תהיה חלק אחד, גם אבחזיה וג'ורג'יה לעולם לא יהיו מאוחדות".
למטה: כנסיית קמני שבה נאנסו הנזירות לעיני הכוהנים האורתודוכסים והמשגיח של המנזר לפני שהן הוצאו להורג.
1-13-2.jpg
הכוחות האבחזים תקפו גם את עיר החוף אוצ'מצ'ירה וכבשו אותה. כמו בטבח ההמוני בעיר גגרה, התושבים נלקחו לאצטדיון הכדורגל בעיר אחאלדאבה והופרדו לגברים ונערים, נשים ונערות. הגברים והנערים נלקחו להוצאה להורג מיידית ואילו הנשים והנערות נלקחו קודם לאינוס כדי לנצל את משאב גופן לפני שמשמידים אותן מתוך כוונה לרומם את רוחם של הלוחמים ולהעניק להם את שכרם. במשך מספר שעות בזמן שהגברים והנערים הוצאו להורג, 
הנשים והנערות נאנסו. לאחר שהלוחמים באו על סיפוקם המלא וגופן הפך כבר לחסר תועלת עבורם, הם הוציאו להורג גם את מרבית הנשים והנערות שהם אנסו. יתר הנשים והנערות הועברו על ידי בדלנים אבחזים למחנות אונס לטובת ניצול מקסימאלי של משאב גופן לאורך זמן, כדי להעניק לעוד ועוד לוחמים שלהם את שכרם ולרומם את רוחם. הן הוחזקו במחנות האלו 25 ימים. בתקופה הזו הן נאנסו והוכו 

הניצולה ליילה גולטיאני העידה במקרה אחר: "גרתי באבחזיה לפני 15 שנה, בעיירה הקטנה אחלדאבה במחוז אוצ'מצ'ירה. כוחות אבחז תקפו את הכפר שלנו ב-16 בספטמבר 1993. לא ניתן היה להתחבא בשום מקום מהכדורים שנורו לעברנו. הקוזקים הרוסים ניגשו אליי והחלו להכות אותי. אחד הקוזקים הרוסים ניגש אליי ושאל אותי אם קיימתי אי פעם יחסי מין עם קוזק. הוא תפס אותי וניסה לקרוע ממני את הבגדים. התחלתי להתנגד אך הם הטיחו את ראשי בקרקע והחלו להכות אותי עם קתות של רובי סער (AK47). בעודם מכים אותי בכל הגוף, הם צעקו: 'אנו נהרוג אותך אבל לאט'. לאחר מכן הם לקחו אותי לבית ספר אבחזי שם הם החזיקו אסירים אזרחים גאורגים, נשים, ילדים וגברים. היו מספר נשים בהריון וילדים בגילאים שונים. גדוד הקוזקים המשיך להגיע לשם בקביעות. הם לקחו נערות וילדות צעירות ואנסו אותן שוב ושוב. אלה היו ילדות בנות 10, 12, 13 ו-14. הם התמקדו במיוחד בילדות. אחת הילדות שם הייתה בת 8. היא נלקחה על ידי קבוצות שונות של קוזקים ונאנסה פעמים רבות. אני לא יודעת איך היא הצליחה לשרוד לאחר שאנסו אותה כל כך הרבה פעמים. הם גם לקחו נשים. מאוחר יותר הם החלו לקחת נשים מבוגרות. הם אנסו את הקשישות בדרך שאני לא רוצה לפרט עליהן. זה היה מחריד".


פרק משנה 7.8: אונס המוני במהלך מלחמת בוסניה (1992-1995)

באפריל 1992 הוכרה בוסניה כמדינה מצד הקהילה באירופה וארצות הברית אולם המאבקים הטריטוריאליים טרם הסתיימו. שלוש קבוצות עיקריות נאבקו ביניהן, בוסניאקים, סרבים וקרואטים. עוד לפני שפרצה המלחמה, הבוסניאקים במזרח המדינה הודחו מעבודתם ואף הוגבל חופש התנועה שלהם והסכסוך החריף בעיקר במזרח בוסניה בין הסרבים לבוסניאקים.
 ב-5 באפריל עם פרוץ המלחמה, הסרבים החלו לכבוש שטחים רבים כדי ליצור שטח סרבי רציף ולהביא לטיהורם של הבוסניאקים. הם היטלו מצורים על עיירות וכפרים ואז פלשו אליהם הצבא, המשטרה, מיליציות חמושות ולעיתים גם כפריים סרבים. בתיהם של התושבים נבזזו או נהרסו כליל. תושבים רבים הוכו ונרצחו. נשים נאנסו. לאחר מכן האוכלוסייה האזרחית רוכזה והגברים והנשים הופרדו והושמו במחנות ריכוז.

אונס המוני של נשים וילדות החל להתחולל בכל אזורי המלחמה. האונס לא היה תוצר לוואי אלא אסטרטגיה צבאית מתוכננת ומכוונת מראש על פי הפקודות הרשמיות כחלק מתוכנית שיטתית של טיהור אתני. המטרה הייתה להעניק ללוחמים את שכרם, לעלות את המורל שלהם ולרומם את רוחם, תוך ביזוי מוחלט של המשפחות והקהילות שלהן, רמיסת דתם ואומנותם, הפגנת עליונותם עליהם, הטלת אימה עליהם והרתעת והענשת כל מי שיעז לא לשתף פעולה, ובד בבד לאלץ את אלו שתשרודנה, ללדת את הצאצאים שלהם. רובן המכריע של הקורבנות היו בוסניאקיות שנאנסו על ידי הכוחות הסרבים (VRS) ויחידות עצמאיות. ב-6 באוקטובר 1992 הקימה מועצת הביטחון של האומות המאוחדות ועדת מומחים בראשותו של מ' שריף בסיוני. הממצאים העלו שהאונס משמש את הכוחות הסרבים באופן שיטתי וזוכה לתמיכת מפקדים ורשויות מקומיות. הנציבות כתבה כי המפקדים העניקו ללוחמים שלהם חופש מוחלט לאנוס נשים וילדות. הועדה קבעה כי: "האונס מבוצע על ידי כל הצדדים בסכסוך אולם מרבית קורבנות האונס הן בוסניאקיות. התקבלו גם מעט דיווחים על אונס בין בני אותה קבוצה אתנית". מספר הקורבנות שנאנסו במהלך המלחמה נע בין 20,000 על פי האיחוד האירופי ל-50,000 על פי משרד הפנים הבוסני.
1-2-12.jpg
אחת הטקטיקות האכזריות בהן נקטו הכוחות הסרבים כדי להוביל למקסימום הרג של בוסניאקים בתוך זמן קצר עם מקסימום סבל והשפלה ברגעיהם האחרונים בחיים הייתה כליאת קבוצה גדולה של קורבנות בתוך בתים, אונס הנשים ולאחר מכן בעלתם באש כדי שכולם ישרפו ביחד למוות. ב-14 ביוני 1992 למשל במהלך הטיהור האתני בעמק דרינה, כוחות סרבים כלאו כ-70 נשים, ילדים וזקנים בעיקר מהכפר קוריטניק באזור וישגראד, בתוך חדר בבית ברחוב פיונירסקה כדי לשרוף אותם למוות. אולם לאחר מכן הם החליטו קודם לאנוס כמה מהנשים כדי ליהנות מגופן לפני שהם שורפים אותן. הם הוציאו אותן החוצה, אנסו אותן והכניסו אותן שוב לחדר. לאחר מכן הם שפכו בנזין והושלך לתוך החדר רימון והבית החל לעלות באש. כל היציאות נחסמו ומפקד מלציית הנשרים הלבנים, מילאן לוקיץ', ירה בכל מי שניסה להימלט. 59 נרצחו רק בטבח הזה.

מעשי הטבח הרבים לוו באונס המוני של נשים וילדות. במאי 1992 למשל הקיפו כפריים סרבים מסנגובו וזבורניק את הכפר ליפליה. לאחר מכן הם כבשו אותו והפכו אותו למחנה ריכוז. 400 תושבים שנכלאו במספר בתים היו נתונים לעינויים ומוות. נשים וילדות נאנסו. ב-24 ביולי 1992 כוחות סרבים של חטיבת קוזארה 5 מהעיר 
פריידור וחטיבת קריינה 6 מהעיר סאנסקי מוסט, התקדמו לעבר הכפר הקרואטי ברישוב שממוקם ליד העיר פריידור. הם החלו להפגיז אותו מהשעה 9:00 בבוקר וכבשו אותו רגלי. במשך יומיים הם הרגו את כל מי שתפסו ושרפו בתים ורכוש. נשים רבות נאנסו על ידם לפני שנרצחו. חלקם אולצו לחפור במו ידיהם את הקברים שבהם יקברו אותם לפני שהם נרצחו. כ-67 תושבים נהרגו ו-65 בתים נחרבו כולל הכנסייה הקתולית בכפר.
למטה: החדר בבית ברחוב פיונירסקה בעיר וישגראד שבו שנרפו למוות 59 קורבנות בוסניאקים. צולם לאחר המלחמה.
1-12-3.jpg
בתחילת 1995 שהו בדוחק במחנה הפליטים בסרברניצה בין 20,000 ל-25,000 פליטים כאשר רובם היו נשים, ילדים וזקנים. התנאים במחנה היו מחפירים. היה מעט מזון ומים. ילדות צעירות נאנסו לעיתים קרובות על ידי החיילים שנהגו לכנות אותן "זונות". ב-12 ביולי 1995 פלשו הכוחות הסרבים למחנה הפליטים כאשר המטרה שלהם היא להשמיד את הזכרים ולאנוס את הנקבות. הפליטים המבועתים ניסו להימלט. אלו שנפלו ארצה נרמסו למוות. חיילים התערבבו בתוך ההמון והחלו להוציא להורג את הגברים באכזריות. לחלקם הם כרתו את אפם וניקרו את עיניהם לפני שהם רצחו אותם. הרחובות במחנה הפליטים התמלאו בגופות והנהרות היו אדומים מהדם. למחרת הגברים הופרדו מהנשים והילדים הקטנים ונלקחו לבתי ספר ומחסנים. לאחר כמספר שעות, מעל 60 משאיות הובילו אותם לאתרי ההוצאה להורג שלרוב היו אלו מקומות מבודדים. עיניהם כוסו, מפרקי ידיהם נקשרו מאחורי גבם, נעליהם הוסרו והם הופשטו עד המותניים.

הגברים הורדו מהמשאיות בקבוצות קטנות, הועמדו בשורה אחת ונורו בגביהם באש אוטומטית. אלו ששרדו נורו בסיבוב הבא אולם לעיתים רק לאחר שהם גססו זמן מה. נעשה שימוש בשני כרי דשא סמוכים וברגע שאחד התמלא בגופות, החיילים עברו לשני. במקביל ציוד מכני הנדסי חפר בסמוך את הבורות שבהם הם יקברו. כל בור ישמש קבר משותף למספר רב של גופות. חלק מהאתרים פעלו גם בלילה תחת מנורות קשת. לאחר שההשמדה הסתיימה, דחפורים תעשייתיים דחפו את כל הגופות לתוך הבורות שנחפרו והם נאטמו בעירומות עפר. אחדים נדחפו לבורות האלו ונקברו בתוכם בעודם עדיין בחיים. כ-8,000 גברים ונערים הושמדו רק בטבח הזה. בזמן שהגברים והנערים הושמדו ונקברו בקברים משותפים, חיילים החלו לאנוס את הנשים והילדות שנותרו ברחובות מחנה הפליטים. הם שלפו בכל פעם מתוך ההמון את הנשים והילדות שהם בחרו לאנוס ולאחר מכן אנסו אותן על הקרקע לעיני כולם ולעיתים גם לעיני האימהות שלהן, האחיות שלהן והילדים שלהן. הם אנסו אותן בכוונה ברחובות ובפומבי באופן הכי משפיל כדי לבזות את הקבוצה האתנית כולה. הפליטים ראו ושמעו אותן נגררות וזועקות אולם הם היו חסרי אונים משום שנותרו במחנה בעיקר נשים וילדים והם היו חמושים וחיפו אחד על השני. הזעקות של הקורבנות שנאנסו ויריות נשמעו כל הלילה. מספר נשים היו כה מבועטות שהן תלו את עצמן.
למטה: מומחים בין-לאומיים בוחנים עשרות שלדים שהתגלו באחד הקברים המשותפים. צולם לאחר המלחמה (1996).
1-2-13.jpg
הניצולה זומרה צהומרוביץ' העידה למשל על הזוועות שהיא ראתה: "הסרבים החלו בשלב מסוים להוציא ילדות וצעירות מקבוצת הפליטים. הן נאנסו. האונס התרחש לעתים קרובות מול עיני אחרים ולעתים מול עיני ילדיהן. חייל הולנדי עמד מנגד והוא פשוט הסתכל סביבו עם ווקמן על הראש. הוא לא הגיב כלל למה שקורה. זה לא קרה רק לנגד עיניי אלא גם לנגד עיני כולנו. החיילים ההולנדים הסתובבו בכל מקום. לא יתכן שהם לא ראו את זה. ראיתי דברים מבעיתים. למשל הייתה ילדה, היא בטח הייתה בת 9 בערך. ברגע מסוים כמה צ'טניקים (לוחמים סרבים) המליצו לאח שלה לאנוס אותה. הוא לא עשה את זה ואני גם חושבת שהוא לא יכול היה לעשות את זה כי הוא עדיין היה רק ילד. אז הם רצחו את הילד הצעיר הזה. אני באמת רוצה להדגיש שכל זה קרה בסביבה הקרובה לבסיס. באותו אופן ראיתי גם אנשים אחרים שנרצחו. חלקם נשחטו. ראשים אחרים נערפו". הניצולה קאדה הוטיץ' העידה גם על הזוועות שהיא ראתה: "שמעתי אישה מתחננת: 'עזוב אותה, היא רק בת תשע'. הצרחות פסקו לפתע. הייתי כל כך בהלם שבקושי יכולתי לזוז. מאוחר יותר נפוצה השמועה שילדה בת תשע נאנסה".

באותו הלילה רופא בגדוד ההולנדי (DutchBat) נתקל בשני חיילים סרבים שאנסו נערה: "ראינו שני חיילים סרבים, אחד מהם עמד על המשמר והשני שכב על הנערה עם מכנסיים מופשלים. ראינו ילדה (אחרת) שוכבת על מזרון שהונח על הקרקע. היה דם על המזרון, אפילו היא הייתה מכוסה בדם. היו לה חבורות ברגליים. אפילו דם ירד במורד רגליה. היא הייתה בהלם מוחלט. פליטים בוסניאקים בקרבת מקום ראו את האונס אך לא יכלו לעשות דבר בנידון משום שחיילים סרבים עמדו בקרבת מקום. אנשים אחרים שמעו נשים צועקות או ראו נשים נגררות משם. כמה אנשים היו כל כך מבוהלים שהם התאבדו בתלייה. לאורך כל הלילה ולמחרת השכם בבוקר התפשטו בהמון עדויות על האונס וההרג והאימה במחנה הסלימה. צרחות, יריות ורעשים מבעיתים אחרים נשמעו לאורך כל הלילה. הניצולה זרפה טורקוביץ' העידה גם על הזוועות שהיא ראתה: "שני חיילים סרבים לקחו את רגליה (של הקורבן שלהם) והרימו אותן באוויר ואילו השלישי החל לאנוס אותה. ארבעה חיילים אנסו אותה כל אחד בתורו. אנשים שתקו, אף אחד לא זז. היא צרחה, צעקה והתחננה שיפסיקו. הכניסו לה סמרטוט לפה ואז רק שמענו יבבות שקטות".
למטה: עיתון קינגמן דיילי מדווח בתאריך 28 בינואר 1993 על 2,000 נשים בוסניאקיות שהתעברו לאחר שהן נאנסו.
bosnian-muslim-rape-victims.png

תת-פרק משנה 7.8.1: הקמת מחנות אונס עבור הכוחות הסרבים (Rape Camps)

במהלך המלחמה הכוחות הסרבים הקימו מחנות אונס רבים וכלאו בהם מעל 35,000 נשים וילדות בוסניאקיות וקרואטיות כדי להשתמש במשאב גופן המענג באופן מאורגן יותר ובאמצעות כך לעלות את המורל בקרב הלוחמים ולרומם את רוחם ובה בעת גם לעבר אותן בכוח כדי לאלץ אותן ללדת להם צאצאים סרבים, מתוך התפיסה בחברה הבוסנית הפטרילינאלית שצאצאים יורשים את מוצאם האתני מאביהם. המחנות האלו כונו "מחנות אונס" (Rape Camps). המחנות הוקמו במבנים קיימים כמו למשל מבני ציבור, מלונות, בתי ספר ריקים ובתים. הקורבנות שהוכנסו למחנות האלו הוכו ונאנסו בהם בשיטתיות. המפקדים התירו לחיילים ולשומרים לאנוס אותן שוב ושוב והן שוחררו רק לאחר שהן היו בהריון מתקדם וכבר לא יכלו להפיל. חלק ממחנות המעצר פעלו גם כמחנות אונס כמו למשל בקרטרם, וילינה ולאס, מנג'קה, אומרסקה, טרנופוליה, אוזאמניקה וויזנו.

ניצולת מחנה קלינוביק למשל שהוחזקו בו בערך 100 נקבות שנאנסו על ידי חיילים רבים, העידה כי בכל פעם שהם אנסו אותן, הם אמרו להן: "אתן עומדות ללדת את הילדים שלנו. עומדים להיות לכן הצ'טניקים הקטנים שלנו (דור ההמשך שך הלוחמים הסרבים)", והם אונסים אותן כדי "לשתול (בגופן) את הזרע של הסרבים בבוסניה". בכל פעם שקבוצת חיילים עמדה להגיע למחנה כדי לאנוס אותןהתנגן ברמקולים השיר "Marš na Drinu" (שיר מלחמה סרבי). הן הצטוו בכל פעם שהן שומעות את השיר מתנגן ברמקולים, להתפשט כולן כדי שהחיילים יוכלו לראות את הגופות שלהן ולבחור אילו מהן ברצונם לאנוס. לאחר שהחיילים נכנסו למחנה, הם עברו בין הנשים והילדות העירומות ובחרו את הקורבנות שלהם. לעיתים קרובות הם התמקדו בשילובים של בנות משפחה. גיל הקורבנות נע בין 12 ל-60. רבות מהן הוכו על ידי החיילים הנרגשים שאנסו אותן ורצו להגביר עוד יותר את הריגוש שלהם. לעיתים הם אף הותירו בגופן חבלות קשותמחנה אוזאמניקה פעל גם כמחנה אונס. רבים מהבוסניאקים שלא הושמדו בטבח בעיירה וישגראד, הועברו אליו. חיילים סרבים ביקרו בו לעיתים קרובות ואנסו בו נשים רבות שהוחזקו בו. אחת הניצולות במשפטו של אוליבר קרסמנוביץ', שהואשם בעבירות הקשורות לטבח וישגראד, העידה שבאחד המקרים השומרים במחנה כפו על הגברים הכלואים לאנוס בעצמם הנשים הכלואות מול עיניהם המשועשעות.
למטה: ציורו של הצייר האנגלי פיטר האוסון שעבודותיו הציגו את הזוועות שהתחוללו בבוסניה בזמן המלחמה וביניהן הקמת מחנות האונס. האישה בציור היא רק דוגמה מתוך אלפי נשים בוסניאקיות שהפכו לחפצי עינוג עבור החיילים, הלוחמים, השוטרים והשומרים הסרבים ונאנסו על ידם בשיטתיות.
1-10-3.jpg
מחנה טרנופוליה למשל הוקם בכפר טרנופוליה ב-24 במאי 1992. המחנה נשמר מכל עבר על ידי צבא סרביה. קני המקלעים הופנו לעבר המחנה. במחנה שהו אלפי שבויים שרובם המכריע היו בוסניאקים וחלקם קרואטים. נשים וילדים שהו במחנה כמו גם גברים בגיל צבא. רבים שהו במחנה פחות משבוע לפני שהובלו לאחת מהשיירות הרבות ליעד אחר או למחנה ריכוז. כמות המזון והמים לא היו מספקים ושרר בו רעב. כמו כן היו חסרים מתקני שירותים ומרבית השבויים ישנו באוויר הפתוח. החיילים נעזרו במחבטי בייסבול, מוטות ברזל, קתות רובים, בידיהם ורגליהם וכל מה שעמד לרשותם כדי להכות אותם. שבויים שבו מחקירותיהם חבולים. המחנה שימש גם מחנה אונס. בלילות קבוצות חיילים מהמוצבים הסמוכים נהגו להגיע אליו כדי לאנוס את הנשים שכלואות בו.

בית הספר בכפר גרפסקה והמפעל ששימש את חברת בוסנקה שייצרה ריבות ומיצים בעירייה דובוי, הוסבו למחנות אונס. במחנות האונס האלו שהו ארבעה סוגים שונים של חיילים. לוחמים מהמיליציה הסרבית המקומית, לוחמים מצבא יוגוסלביה (JNA), מרטיצ'בי (כוחות משטרת RSK שבסיסם בעיר קנין, בראשות מילאן מרטיץ') ואנשי "הנשרים הלבנים" שהיו קבוצה סמי צבאית. במתחם הדיור של האצטדיון האולימפי לשעבר הוסב גם למחנה אונס. אלפי נשים בוסניאקיות נכלאו בו ונאנסו בו בשיטתיות. מחנה האונס הזה להבדיל ממחנות האונס האחרים לא יועד רק עבור החיילים אלא עבור כל הגברים הסרבים כולל האזרחים כדי שגם הם ייהנו מגופן של הנשים הבוסניאקיות ובה בעת להפיק ממשאב גופן גם מימון עבור הקבוצות הצבאיות שפעלו באזור. הכוחות הסרבים בשרו לכל הגברים הסרבים באזור כי במחנה כלואות אלפי נשים בוסניאקיות והזמינו אותם לבוא לאנוס אותן תמורת מחיר סמלי. אוטובוסים מעיר הבירה בלגרד וסביבתה החלו להסיע למתחם גברים נרגשים רבים שנענו להצעה.

במאי 1992 הכוחות הסרביים כבשו את העיירה דובוי והכפרים מסביבה והחלו לבצע מעצרים המוניים של כל האזרחים הלא סרבים (בוסניאקים וקרואטים). ביזה נרחבת והרס שיטתי של בתים התחוללו על בסיס יומיומי כולל הריסת מסגדים עד היסוד. אלו שלא נרצחו באופן מיידי נכלאו באזורים שונים בעיירה והיו נתונים לתנאים לא אנושיים כולל מכות נמרצות ועבודות כפייה. במחנה דובוי הכוחות הסרבים הפרידו בין הזכרים לנקבות ועל כן המשפחות פוצלו. אולם הם נהגו לעיתים להוביל לחדר החקירות שני בני משפחה (זכר ונקבה) ולכפות על הזכר לאנוס את בת משפחתו מול עיניהם אם ברצונו להמשיך לחיות. בלתי אפשרי לתאר במילים את רגעי הצער של בני המשפחה שנאלצו מתוך אינסטינקט הישרדותי להבטיח את המשך קיומם, להקריב את בנות משפחתם ולאנוס אותן, ואת הביזוי המוחלט שעברו בנות משפחתם שנאנסו על ידם מול עיניהם של השומרים המשועשעים. מול עיניהם של השומרים המשועשעים. באחד המקרים למשל נלקחו לחדר החקירות אישה ובנה, נער בן 14, שם הוא אולץ לאנוס אותה מול עיניהם.
למטה: "הבית של קרמן" שבו נשים ונערות בוסניאקיות רבות נאנסו באכזריות ליד פוקה.
1-18.jpg
מחנה המעצר טרנופוליה שימש שטח היערכות לקראת גירוש המוני של החלשים בקרב הבוסניאקים והקרואטים, בעיקר נשים, ילדים וזקנים. נכלאו במחנה בכל רגע נתון בין 4,000 ל-7,000 בני אדם ובסך הכול 30,000 בני אדם בין חודש מאי לנובמבר 1992. רוב הנשים והילדות הלא סרביות מהעיר פריידור הוחזקו בו ורבות מהן נאנסו, לרוב בלילות, על ידי חיילים, שוטרים והשומרים. בכל לילה הם הסתובבו באזורים שבהם הוחזקו הנשים והילדות, והודיעו לקורבנות שהם בחרו כי הן נלקחות לאחד האזורים במחנה כדי להיאנס על ידי חיילים, שוטרים או שומרים. האימה הלילית הזו והחרדה בכל לילה להיבחר על ידם הובילה לפגיעות נפשיות קשות בנשים והילדות שנכלאו במחנה הזה, כולל באלו ששהו בו זמן קצר. במחנה אומרסקה במשך תקופה של חמישה חודשים בין האביב לקיץ 1992, נכלאו בין 5,000 ל-7,000 בוסנים וקרואטים בתנאים לא אנושיים. גם המחנה הזה שימש מחנה אונס. נשים נאנסו בו באכזריות בשגרה במשך חמישה חודשים בין האביב לקיץ. אחד העיתונים תיאר את האירועים שם כ-"מקום של אורגיית הרג, הטלת מומים, מכות ואונס".

מחנות אונס רבים הוקמו בעיר פוקה בדרום מזרח בוסניה לאחר כיבושה. מאות נשים בוסניאקיות נאנסו בהם בשיטתיות ואף הותר לחיילים והשוטרים שהגיעו בשגרה למחנה כדי לאנוס את הנשים שכלואות בו, להשאיל אותן כדי לאנוס אותן בבסיסים שלהם. הם בחרו בכל פעם אישה אחת או יותר ולאחר שהם אנסו אותה, הם החזירו אותה למחנה. התנאים במחנות האלו תוארו כ-"לא היגייניים באופן בלתי נסבל". הם הוקמו בידיעתם המלאה ולעיתים במעורבות ישירה של הרשויות המקומיות ובפרט כוחות המשטרה. ראש משטרת העיר פוקה בעצמו, דראגן גאגוביץ', נהג להגיע למחנות האלו. לאחר שהוא בחר את הקורבנות שלו, הוא הוציא אותן החוצה ואנס אותן. ראש יחידת הסיור המיוחדת בעיר פוקה, דראגולוב קובאראק, ואנשיו נהגו גם להגיע למחנות האלו בשגרה. הם בחרו בכל פעם נשים וילדות והעבירו אותן לבית שבו הוצבו חיילים ברחוב אוסמן דייקיץ' 16. הן נאנסו על ידי החיילים הנרגשים בבית הזה שוב ושוב, כל חייל בתורו, עד שהם באו על סיפוקם. לאחר מכן הן הוחזרו למחנה. אחד המקומות הידועים לשמצה היה "הבית של קרמן" ליד העיר פוקה. ראדובן סטנקוביץ' שהיה חבר ביחידה צבאית מובחרת מהעיר ווקובאר, כלא בו נקבות בוסניאקיות, כולל ילדות בנות 12, וכינה אותו בלעג "בית זונות". הקורבנות שנכלאו בבית הזה נאנסו באכזריות רבה שוב ושוב על ידי המבקרים הרבים.

חיילים נהגו לקחת באופן קבוע נערות וילדות מהמחנות האלו גם לתקופות ממושכות יותר כדי להשתמש בהן כשפחות מין באזורים שבהם הם הוצבו. סגן מפקד המשטרה הצבאית בצבא סרביה רדומיר קובאץ' כלא בעצמו ארבע נערות בדירה שבה הוא שהה, אחת מהן בת 12. הוא אנס אותן באכזריות פעמים רבות ואף נהג להזמין את חבריו לביתו והתיר להם לאנסו את הנערות. לפני שהוא החליט למכור שלוש מהבנות, הוא מסר שתיים מהן לחיילים שאנסו אותן קבוצתית במשך יותר משלושה שבועות ולאחר מכן החזירו אותן אליו. קובאץ' בחר מבין ארבעתן, את שתי הנערות שברצונו להמשיך לאנוס ומיד מכר את אחת מהן ומסר את השנייה במתנה לחברו. שומרי השלום של ארגון האומות המאוחדות ששהו באזור ביקרו בקביעות במחנות האונס שנוהלו על ידי הסרבים כדי לאנוס את הנשים הבוסניאקיות והקרואטיות שכלואות בהם. הם אנסו אותן משום שמבחינתם אין הזדמנות טובה יותר להשביע את הדחפים הסדיסטים והאפלים שלהם מאשר באזורים מוכי מלחמה כמו באזור הזה, על אף שהן לא אויב שלהם. הנשים והילדות שנכלאו במחנות האונס הרבים שהוקמו במהלך המלחמה, סבלו מסיבוכים רבים, כולל פגיעות נפשיות, גינקולוגיות, הריונות, מחלות מין ועוד.
למטה: סצנה מתוך הסרט "כאילו אני לא שם" (2010) ששחזר את הזוועות שהתרחשו באחד ממחנות האונס שהוקמו במהלך המלחמה. אחת הכלואות, אישה צעירה, מוכנסת לחדר כדי להיאנס על ידי שלושה חיילים.

תת-פרק משנה 7.8.2: הנערות היפות ביותר הועברו למלון וילינה ולאס שהוסב לתחנת אונס אקסקלוסיבית עבור לוחמי החוד

במהלך מעשי הטבח שבוצעו במחנה הריכוז וישגראד, החליטו כוחות סרבים להסב את בית המלון "וילינה ולאס" (Vilina Vlas) שממוקם כארבעה קילומטרים צפונית מזרחית לעיירה וישגראד ל-"תחנת אונס אקסקלוסיבית" שבה תכלאנה הנקבות הבוסניאקיות והקרואטיות הכי יפות באזור עבור המפקדים והלוחמים שנוטלים חלק פעיל בטיהור האתני שלהם, כדי להעניק להם את התגמול הגבוה ביותר. שוטרים, לוחמי מיליציית "הנשרים הלבנים", לוחמיו של ז'לקו רזנטוביץ' ולוחמיו של ווייסלב ששל, מיינו את הנקבות שהם לכדו על פי גילן ויופיין. הנקבות הצעירות והיפות ביותר, רבות מהן מתחת לגיל 14, הועברו לבית המלון, בעוד הנשים המבוגרות יותר והפחות יפות הועברו למקומות אחרים כמו בתים שהם השטלתו עליהם ובתים נטושים, עבור הלוחמים האחרים. כ-200 נקבות נכלאו בבית המלון, מרביתן היו בוסניאקיות. במהלך הטבח למשל שבוצע בכפר ז'וורין, נלקחו לבית המלון 16 נערות בוסניאקיות על ידי לוחמי מיליציית "הנשרים הלבנים". הלוחמים לכדו אותן בעת שהן ניסו להימלט באוטובוס מסרביה לבוסניה.

נאמר לקרובנות שנכלאו במלון כי הן מעתה "הזונות" של הסרבים והן עומדות ללדת להם "צ'טניקים" (את הדור הבא של הלוחמים הסרבים). הן נאנסו באכזריות שוב ושוב על ידי המבקרים הרבים שתוך כדי נהגו גם לחבוט בהן עם אלות כדי להגביר עוד יותר את הריגוש שלהם. מפקד המיליציה "הנשרים הלבנים" בעצמו, מילאן לוקיץ', הגיע לאנוס אותן בשגרה. אחת הקורבנות העידה שהוא אנס אותה מספר פעמים. מנהל בית המלון, דושקו אנדריץ', תוגמל בכך שאופשר לו גם לאנוס אותן והוא אכן אנס אותן בשגרה. מפקד המשטרה ריסטו פרישיץ', סייע בחטיפת הקורבנות והעברתן לבית המלון, וכמו כן בהוצאתן להורג של אלו שלא נאנסו בכניעה על ידי המבקרים והעזו "להפריע" להם ליהנות מגופן, או לאחר שגופן כבר לא היה מבוקש עוד כתוצאה מהחבלות הקשות שהן ספגו. רק 10 קורבנות שרדו עם פגיעות נפשיות קשות. היתר סיימו את חייהן בבית המלון. הן נאנסו למוות או הוצאו להורג. גופותיהן נקברו במקום לא ידוע.
למטה: מלון וילנה ולאס שבו נאנסו באכזריות הנשים הבוסניאקיות שנחשבו הכי יפות באזור העירה וישגראד במהלך המלחמה.
1-2-14.png

תת-פרק משנה 7.8.3: אונס המוני על ידי הכוחות הקרואטים

במהלך המלחמה הגברים הקרואטים המובסים לא אנסו באותו קנה מידה, לא בשל יופי נפשם, אלא רק משום שלא הייתה להם ההזדמנות, אולם באזורים שבהם נשים בוסניאקים וסרביות נפלו לידיהם ונקרתה להם ההזדמנות, הם אנסו אותן בהתרגשות גדולה בלי להסס. ב-19 ביוני 1992 למשל הקרואטים החלו לכבוש שטחים בבוסניה במטרה לספח אותם לקרואטיה. הלחימה הסלימה במרכז בוסניה, התפשטה במהרה והגיעה לשיאה בשנת 1993. הכוחות טיהרו אתנית את השטחים שהם כבשו ובפרט מהבוסניאקים. הטיהורים שלהם כללו אונס המוני של נשים. הידוע בהם היה הטיהור האתני שבוצע בעמק לשבה שבמהלכו הושמדו כ-2,000 בוסניאקים.  ב-23 באוקטובר 1993 כבשו הכוחות הקרואטים את הכפר הבוסני סטופני דו במחוז ורש. הכוחות כללו את יחידות מועצת ההגנה הקרואטיות (HVO) בשם "אפוסטולי" ו-"מטוריק" בפיקודו של איביצה ראג'יץ'. לאחר כיבוש הכפר הכוחות החלו להוציא להורג את כל מי שהם תפסו. הנשים נאנסו לפני שהן נרצחו והבתים נבזזו לפני שהן נשרפו. לפחות 37 מתושבי הכפר נהרגו בטבח. המפקדים הבכירים עודדו את האונס. אנטו פורונדז'יה למשל ששירת בפיקוד של מועצת ההגנה הקרואטית ופיקד על המיליציה "הג'וקרים" (The Jokers) שלקחה חלק בטיהור האתני בעמק לשבה, אנס בעצמו נשים רבות. אחת הקורבנות העידה כי פורונדז'יה היכה אותה ולאחר מכן בנוכחותו אחד החיילים כפה עליה לענג אותו עם הפה שלה ולאחר מכן אנס אותה.

הכוחות הקרואטים כמו הכוחות הסרבים הקימו גם מחנות אונס כמו למשל במחנה הריכוז הבוסני קרואטי. במחנה Dretelj מרבית השבויים היו סרבים שהוחזקו בתנאים לא אנושיים. הנקבות במחנה נאנסו באורח קבע ונאמר להן שכל אחת מהן תיאנס שוב ושוב על ידי גברים קרואטים והיא תוחזק במחנה עד שהיא תלד להם "Ustaša" (צאצא קרואטי). במחנה הקרואטי הליודרום בעיר רודוק הוחזקו אזרחים סרבים ואזרחים בוסניאקים וגם בו נשים נאנסו בשגרה. כמו כן גם הגברים הבוסניאקים אנסו נקבות סרביות באזורים שהם שלטו. נשים וילדות סרביות רבות הוחזקו במבנים בעיר הבירה סרייבו שכונו בלעג "בתי זונות". הן נאנסו בהם בשיטתיות ללא רחם על ידי חיילים בוסניאקים. במחקר שנערך לאחר המלחמה בקרב 68 קורבנות קרואטיות ובוסניאקיות עלה כי 58 סבלו מדיכאון לאחר שהן נאנסו, 52 סבלו מדיכאון בעת המחקר, שנה לאחר מכן, ול-25 היו מחשבות אובדניות. 44 נאנסו יותר מפעם אחת, 21 נאנסו מדי יום ו-29 התעברו. המחקר הוביל למסקנה הצפויה שלאונס ההמוני היו "השלכות מיידיות ארוכות טווח ועמוקות על בריאות הנפש של הקורבנות". הנשים והילדות ששרדו סבלו מפגיעות נפשיות, גינקולוגיות, הריונות, מחלות מין ועוד. הילדים שנולדו לנשים שנאנסו והתבגרו היו במשבר זהות קשה בחברה שבה חובה להיות מזוהה כבוסניאק, סרבי או קרואטי.
למטה: מלימה בת ה-20 נכלאה במחנה האונס Kljuc. היא נאנסה בשיטתיות במשך שלושה חודשים ושוחררה רק לאחר שהתעברה והייתה כבר הרה.
1-17.jpg

פרק משנה 7.9: אונס המוני במהלך רצח העם ברואנדה (1994)

ברואנדה חיו שתי קבוצות אתניות עיקריות שהיו מסוכסכות, ההוטים והטוטסים. בשנים שלפני רצח העם, החריפה הרטוריקה הלאומנית של ההוטים והחלו להירקם תוכניות ממשיות לרצח העם שנדונו בפומבי בישיבות הממשלה באותה התקופה. קבוצות של הוטים שאורגנו ומומנו בידי הממשלה החלו לאגור נשק ולהתארגן כמיליציות שמנו כ-30,000 לוחמים ולהתפרס בכל המדינה. העילה המיידית לתחילתו של רצח העם הייתה הפלת המטוס שעליו היה נשיא רואנדה, ז'ובנל הביארימנה, ב-6 באפריל 1994. בתוך כמאה ימים בלבד מה-7 באפריל ועד ה-15 ביולי 1994, הושמדו כ-1,000,000 בני אדם. כ-70% מאוכלוסיית הטוטסי במדינה. 
ב-12 באפריל 1994 למשל מצאו מקלט אזרחים טוטסים רבים בכנסייה הרומית-קתולית במחוז ניארוביה בקיבונג, כ-140 ק"מ מזרחית לבירת רואנדה קיגאלי. ב-15 באפריל 1994 למשל לוחמי המיליציה Interahamwe בשיתוף עם השלטונות הסתערו על הכנסייה והחלו לטבוח  ללא אבחנה בתושבים שהיו במקום כולל בילדים באמצעות חניתות, מצ'טות, אלות, רימוני יד וכלי נשק אוטומטיים. לאחר מכן כדי להבטיח שכולם יושמדו, הלוחמים בשיתוף עם הרשויות, השתמשו בדחפורים במטרה להביא לקריסתו של בניין הכנסייה תוך כדי שהם רוצחים עם מצ'טות ורובים בכל אדם שעדיין היה בחיים וניסה להימלט. ראש העיר סילבסטר גקומביצי הנחה את התוקפים וגם השתתף בטבח בעצמו. כ-20,000 טוטסים הושמדו רק בטבח הזה.

לצד מעשי הטבח, מפקדי הצבא התירו ללוחמים לאנוס את הנקבות הטוטסיות מכל הגילאים. הם הורו להם לאנוס אותן בפומבי. המטרה הייתה להעניק ללוחמים את שכרם, לעלות את המורל שלהם ולרומם את רוחם, תוך ביזוי מוחלט של המשפחות והקהילות שלהן, רמיסת דתם ואומנותם, הפגנת עליונותם עליהם, הטלת אימה עליהם והרתעת והענשת כל מי שיעז לא לשתף פעולה, ובד בבד לאלץ את אלו שתשרודנה, ללדת את הצאצאים שלהם. במטרה להלהיב עוד יותר את הגברים ההוטים לאנוס אותן, בוצע שימוש נרחב בתעמולה דרך הדפוס, הרדיו והטלוויזיה כנגד הנשים הטוטסיות. התעמולה הציגה אותן באמצעות קריקטורות שהודפסו בעיתונים כ-"מפתות" וכאובייקטים מיניים באמצעות הצהרות כמו: "הטוטסיות חושבות שהן טובות עבורנו?" ו-"בואו נבדוק מה טעמה של אישה טוטסית". אונס המוני בהיקף עצום החל להתחולל בכל רחבי המדינה, ברחובות, בבתי הספר, בכנסיות, במחסומים, בבנייני הממשלה ובשיחים. נשים הרות גם נאנסו ובמקרים רבים מתו כתוצאה מכך. האונס היה אכזרי מאוד. הלוחמים היכו את הקורבנות שלהם בזמן שהם אנסו תוך שהם מטילים בגופן מומים ומתמקדים בשדיים שלהן כדי להגביר עוד יותר את הריגוש שלהםרבות מהקורבנות נאנסו קבוצתית שוב ושוב על ידי לוחמים רבים שאנסו אותן כל אחד בתורו. 
למטה: קורבנות רצח העם ברואנדה.
1-13-3.jpg
לאחר שהלוחמים באו על סיפוקם הם רצחו את הקורבנות שלהם באכזריות רבה. מכות ההרג היו לרוב מכוונות לאיברי המין שלהן והביאו לעיתים קרובות למותן. בשל תפיסת הנרתיק כאיבר נכבש וסמל לכניעה מבישה, הוחדרו לתוך הנרתיקים שלהן מצ'טות, סכינים, רובים ומקלות מחודדים, כדי שגופותיהן שתשארנה מוטלות בשטח, תהוונה תצוגות חזותיות, מוחשיות ופומביות לכיבושה וכניעתה המוחלטת של הקבוצה האתנית. כמו כן נשפכו על איברי המין שלהן מים רותחים וחומצות. השדיים של רבות מהן נכרתו על ידי הלוחמים כדי להשתעשע עם האיבר המענג והמבזה הזה בעיניהם. נשים רבות אחרות הושארו בחיים רק כדי להשתמש בהן כשפחות מין. הן נלקחו ואולצו במשך שבועות לענג ולספק את הלוחמים.

המיליציות גייסו בנוסף מאות חולי איידס ששוחררו מבתי החולים השונים. הם חילקו אותם ל-"כיתות אונס" וצירפו אותם לפשיטות במטרה להדביק את הנשים והילדות הטוטסיות כדי לכפות עליהן מוות איטי בייסורים. ניצולות רבות העידו שלפני שהלוחמים אנסו אותן, הם אמרו להן כי הם אינם מתכוונים להרוג אותן לאחר מכן אלא הם יתנו להן לחוות מוות איטי בייסורים מאיידס. ההיסטוריונית פרנסואז נדווימנה תיעדה למשל עדות של ניצולה: "במשך 60 יום שימש גופי מעבר לכל הבריונים, אנשי המיליציה והחיילים במחוז. הגברים האלו השמידו אותי כליל. הם גרמו לי כל כך הרבה כאב. הם אנסו אותי לעיני ששת ילדיי. לפני שלוש שנים גיליתי שיש לי איידס (HIV). אין לי ספק שנדבקתי בזמן שאנסו אותי". רב סרן ברנט בירדסלי, עוזרו של הגנרל הקנדי רומיאו דלר, שעמד בראש כוח ארגון האומות המאוחדות ברואנדה, העיד בבית הדין הפלילי הבין-לאומי לרואנדה (ICTR) כי ראה גופות של ילדות בנות 6 ו-7 שנאנסו בברוטליות כה רבה שהנרתיקים שלהן היו קרועים ונפוחים. על פי מצב הגופות היה ברור כי הן נאנסו קבוצתית. בירדסלי סיכם כי: "מעשי הטבח הורגים את הגוף. האונס הורג את הנפש והיה הרבה אונס. נראה שלכל מקום שהלכנו מה-19 באפריל עד היום שעזבנו היה אונס בכל מקום ליד אתרי ההוצאה להורג".
1-19.jpg
דוחות משנת 1996 העריכו שבין 250,000 ל-500,000 נשים וילדות טוטסיות נאנסו על ידי הלוחמים ההוטים בתוך מאה יום. מחקרים העלו שכמעט כל נקבה ניצולה מעל גיל 12 נאנסה. צוות חוקרים כתב על פי עדויותיהן של הקורבנות, מספר ההריונות ומספר הנשים שנרצחו לאחר שהן נאנסו, כי כ-354,440 קורבנות נאנסו ומסקנתם הייתה כי: "כמעט כל הנשים הטוטסיות ששרדו נאנסו". כמו כן מדוח נוסף משנת 2000 שנערך על ידי רמי מעלה בפאנל הבין-לאומי בארגון "אחדות אפריקה", עלתה גם מסקנה זהה. כתב המיוחד של ארגון האומו המאוחדות, רנה דגני-סגווי, כתב בדוח שלו משנת 1996 כי: "האונס היה הכלל והיעדרו היה יוצא מן הכלל". עוד הוא כתב כי: "האונס היה שיטתי ושימש כנשק בידי המבצעים. ניתן להעריך זאת מכמות ואופי הקורבנות ומצורות האונס".

הלוחמים ההוטים אנסו גם את בנות עמם שהואשמו במתינות, חוסר פטריוטיות, בהסתרת טוטסים או שהיו נשואות לגברים טוטסים. למען יראו וייראו הם אנסו אותן לעיתים קרובות בפומבי לעיני כל, תוך שהם כופים על מקומיים לעמוד מסביב ולצפות בהן נאנסות כדי שהם יראו במו עיניהם מה הוא גורלה של נקבה הוטית שאינה נאמנה לגברים בני עמה, היא נאנסת על ידם כמו נקבה טוטסית. ניצולה בשם מריה לואיז ניובוהונגירו למשל העידה כי לוחמים אנסו אותה חמש פעמים מדי יום. בכל פעם שהיא נאנסה עמדו מסביבם מקומיים, גנרלים וגברים הוטים נוספים שצפו בה נאנסת. בין אונס לאונס היא אולצה להמשיך לעבוד באדמת המשק.

קורבנות ששרדו סבלו ממחלות מין כמו עגבת וזיבה. מבדיקה מדגמית בקרב 1,200 קורבנות עלה ששני שליש נדבקו באיידס. מספר התינוקות שנולדו נע בין 2,000 ל-10,000 וחלקם נשאו את נגיף האיידס. המספרים האלו אינם כוללים נשים רבות שהתעברו ולאחר מכן נרצחו. בתרבות הזו אין בושה גדולה יותר מלהיאנס ועל כן הרווקות שנאנסו לא יכלו לאחר המלחמה להינשא משום שהן נחשבו לסחורה משומשת, ונשים נשואות רבות ננטשו על ידי הבעלים שלהן. חלק מהנשים שהתעברו ניסו להפיל את העוברים שלהן כדי שלא ידעו שהן נאנסו. לאחר המלחמה הקורבנות נודו ונשללו זכויותיהן ברכוש, בירושה ובתעסוקה. הן סבלו מחרדה משום שהלוחמים שאנסו אותן לא הועמדו לדין. הילדים שנולדו לנשים שנאנסו נודו וכונו "ילדים של זיכרונות רעים" (les enfants mauvais souvenir) או "ילדים לא רצויים" (enfants indésirés).
למטה: גופות של קורבנות מרצח העם ברואנדה בסמוך לאגם ויקטוריה.
C82zw-Rt-Ws-AA8-IJO.jpg

פרק משנה 7.10: אונס המוני במהלך רצח העם בדארפור (2003)
 

בשנת 2003 ממשלת סודאן החליטה להוציא לפועל את תוכניתה להשמדת כל התושבים הלא-ערבים החיים באזור דארפור. הארגונים עליהם הוטלה משימת ההשמדה היו בעיקר הצבא הסודאני, המשטרה, מיליציית ג'נג'וויד (גברים רשעים על סוסים), מיליציה סודאנית נוספת שלוחמיה מגויסים בעיקר מקרב האוכלוסייה הערבית ועוד מספר מצומצם של בדואים מהשבט ריזייגת הצפוני. כ-300,000 בני אדם הושמדו בתקיפות או הורעבו למוות. כ-3,000,000 
בני אדם נוספים נעקרו ונמלטו למחנות פליטים ומדינות השכנות. ממשלת סודאן סיפקה בעצמה כספים ונשק ללוחמי מיליציית ג'נג'וויד האכזריים שעמה היא תיאמה את ההתקפות המשותפות הרבות. במהלך הטיהור האתני המפקדים התירו ללוחמים שלהם ואף עודדו אותם לאנוס את הנשים והילדות במהלך ולאחר התקיפות. המטרה הייתה להעניק ללוחמים את שכרם, לעלות את המורל שלהם ולרומם את רוחם, תוך ביזוי מוחלט של המשפחות והקהילות שלהן, רמיסת דתם ואומנותם, הפגנת עליונותם עליהם, הטלת אימה עליהם והרתעת והענשת כל מי שיעז לא לשתף פעולה, ובד בבד לאלץ את אלו שתשרודנה, ללדת את הצאצאים שלהם. לאחר שהלוחמים באו על סיפוקם, הם נהגו להטיל מומים באיברי המין של הקורבנות. זה היה דבר שבשגרה.

התקיפות של כוחות ג'נג'וויד בוצעו בכל פעם בשלושה שלבים. בשלב הראשון הכפר הוקף ומי שניסה לצאת ממנו לאסוף עצי הסקה או מים הותקף. בשלב השני הם פשטו על הכפר ועברו מבית לבית. לכל בית שהם נכנסו אליו, בני המשפחה מוינו לזכרים ונקבות. הגברים והילדים הזכרים להשמדה והנשים והילדות לאינוס. הזוועות האלו בוצעו בחלק מהמקרים בתוך הבתים עצמם או שהכוחות ראשית ריכזו את כולם במרכז הכפר, שם הם הרגו את הזכרים ולאחר מכן אנסו את הנקבות. לא היה אכפת להם מה גילן של הקורבנות. הם אנסו קבוצתית מתינוקות ועד נשים בנות מעל 70, כולל נשים הרות. לעיתים קרובות הם כפו על תושבי הכפר הזכרים לפני שהם הרגו אותם, כולל הבעלים שלהן, האבות שלהן והילדים שלהן, לצפות בהן נאנסות על ידם. בשלב השלישי הם פשטו על כפרים ועיירות סמוכות, מחנות עקורים (IDP) ושטחים לאורך הגבול עם צ'אד ולכדו את הנשים והילדות שהצליחו לברוח מהכפר בזמן הפשיטה וניסו להימלט מהם והם אנסו גם אותן.

גם לאחר שהכפר כבר נכבש והזכרים הושמדו, הנשים והילדות המשיכו להיאנס קבוצתית זו לצד זו על ידי הלוחמים הרבים שכבשו את הכפר, כל לוחם בתורו, לעתים קרובות ברצף לאורך לילות שלמים ובקצב מחריד. הלוחמים שאנסו אותן נהגו בה בעת לכנות אותן בשמות גנאי כמו "עביד" (שפחה) ו-"זורגה" (שחורה) כדי לבזות אותן עוד יותר ובאמצעות כך להגביר את הריגוש שלהם. אחת הקורבנות למשל העידה כי לוחם שאנס אותה לעג לה: "את ילדה שחורה, את כהה מדי. את כמו כלבה". קורבנות נאנסו באכזריות כה רבה עד שהן לא היו מסוגלות ללכת לאחר מכן. כמו כן לאחר שהלוחמים אנסו אותן, הם נהגו כדבר שבשגרה להטיל מומים בנרתיק ובשדיים שלהן.
1-6-5.jpg
הסוכנות האמריקאית לפיתוח בין-לאומי (USAID) דיווחה כי מנהיגים מקומיים באחד האזורים המרוחקים של דארפור למשל, דיווחו על מעל 400 נשים וילדות שנאנסו. חלק מהנשים נאנסו לעיני הבעלים שלהן. גופן של נשים רבות לאחר שהן נאנסו קועקע באמצעות ברזל לוהט כדי לסמן אותן כרכוש שלהן. ב-7 במרץ הארגון רופאים ללא גבולות (MSF) דיווח שהם טיפלו ב-500 נשים וילדות שנאנסו ושהן רק פסיק קטן מהקורבנות. הערכות הן שכ-10,000 קורבנות נאנסו, כשליש מהן ילדות. בשנת 2004 פרסמה מחלקת המדינה האמריקאית דוח שהעלה כי המספר לא שוער נכון משום שמשפחות רבות הסתירו את האונס בשל הבושה. בחברות האלו אישה שנאנסה היא אותן קלון למשפחתה. בעיתון ניו יורק טיימס צוטט משקיף ללא שם שהצהיר כי: "בחברה הזו אם אתה אונס אישה אחת, אנסת את כל השבט שלה".

ב-19 באוקטובר 2004 קרן החירום הבין-לאומית של האומות המאוחדות לילדים דיווחה כי "האונס בדארפור ממשיך. לוחמי מיליציות ממשיכים לאנוס נשים וילדות". העובדת פמלה שיפמן דיווחה על עשרות עדויות מחרידים של מקרי אונס כולל מקרי אונס קבוצתיים רבים כאשר ביקרה בשני מחנות עקורים בצפון דארפור שבוע לפני כן והוסיפה כי: "אף אישה או ילדה לא בטוחה". עבור גברים התאבים להשביע את היצרים הסדיסטים והאפלים שלהם, אין הזדמנות טובה יותר מאשר באזורים מוכי מלחמה, ועל כן גם כוחות ניטרליים באזור אנסו נשים וילדות. באחד המקרים למשל כאשר פליטים נסו מהתופת ותפסו מחסה במפקדת שומרי השלום של ארגון האומות המאוחדות, שש נשים נאנסו על ידי חברי משלחת מצרית. נשים צעירות וילדות נאנסו גם על ידי שומרי השלום.

הקרבות התחדשו ביולי ואוגוסט 2006. ב-24 באוגוסט דווח כי מאות נשים נאנסו ברחבי מחנה הפליטים קלמה באזור דארפור במהלך השבועות הקודמים. באחת התקריות למשל, שבע נשים שיצאו ממחנה הפליטים כדי לאסוף עצי הסקה, נלכדו על ידי לוחמי ג'נג'וויד. הן נאנסו קבוצתית על ידם זו לצד זו תוך כדי שהם מכים אותן כדי להגביר את הריגוש שלהם. לאחר שהם באו על סיפוקם הם אמרו להן כי עתה הן רשאיות "לברוח מהם" לאחר שהן נאנסו. אולם לשם השעשוע, הם הפשיטו אותן מכל יתר בגדיהן כדי לצפות בהן רצות חסרות אונים כאשר גופן שבוזה על ידם חשוף לעיני כל. הן נסו על נפשן עירומות לקולות הצחוק הרמים שהתפרצו מגרונם של הלוחמים. בנובמבר 2006 כ-200 נשים וילדות נאנסו על ידי חיילים סודנים בעיירה טביט שרוב תושביה פורים והיא נשלטה בעבר על ידי כוחות המורדים. חקירה בפברואר העלתה כי 221 קורבנות נאנסו על ידי חיילי ממשלה בשלוש מקרים שונים תוך יום וחצי. בדוח בן 88 שהופק על התקריות שהתרחשו עד שנת 2015, עלה כי כוחות ממיליציות ג'נג'וויד ממשיכים לאנוס נשים וילדות.
1-19-2.jpg

פרק משנה 7.11: אונס המוני במהלך מלחמת קונגו השנייה (1998-2013)

מלחמת קונגו השנייה הידועה גם בשם המלחמה הגדולה של אפריקה או המלחמה האפריקאית הגדולה, פרצה ברפובליקה באוגוסט 1998, קצת יותר משנה לאחר מלחמת קונגו הראשונה. במהלך המלחמה הושמדו כ-5,400,000 בני אדם באופן ישיר או כתוצאה ממחלות ורעב והיא הייתה המלחמה הקטלנית ביותר בעולם מאז מלחמת העולם השנייה. 2,000,000 בני אדם נוספים נעקרו מבתיהם. במלחמה הזו נלחמו בין היתר המיליציות "צבא ההתנגדות של האל" (LRA), "כוחות דמוקרטיים לשחרור רואנדה" (FDLR), "קונגולה עמידה לפטריוטים" (PARECO), "הקונגרס הלאומי להגנת העם" (CNDP) "ברית הפטריוטים למען קונגו חופשית וריבונית" (APCLS), "תנועה 23 במרץ" (M23), "מאי-מאי" (Mai-Mai), "התנועה לשחרור קונגו" (MLC) ומיליציות נוספות. מקור עיקרי למימון המלחמה ואחריה היו מחצבי העימות במדינה.

במהלך המלחמה בוצעה השמדה המונית והדדית. באחד המבצעים למשל בשנת 2002, כוחות התנועה לשחרור קונגו שנודעו למקומיים בשם "המוחקים" (les effaceurs) ועצרת למען ה-"דמוקרטיה" הקונגולית, פתחו במבצע שכונה "למחוק את הלוח" (Effacer le tableau, בצרפתית: efɑse lə tablo) במטרה לכבוש את מחוז צפון קיבו, באזור העיירה הקונגולית ממבסה ששוכנת בחלקו המזרחי של מחוז איטורי, ליד גבולות אוגנדה ודרום סודאן, ולבצע שם טיהור אתני של הפיגמים שאוכלוסייתם מנתה 90,000 עד 2002. במהלך המלחמה בוצעה השמדה מתוכננת ושיטתית של הפיגמים והמבוטים, תוך התמקדות במבוטים משום שהם ראו בהם "תת-אנושיים". על פי הערכות הושמדו בין 60,000 ל-70,000 פיגמים, כ-40% מהם ומעל 100,000 נוספים נעקרו מבתיהם. ההשמדה כללה גם קניבליזם. קבוצות מורדים, לרוב רחוקות מבסיסי האספקה שלהן כלאו פיגמים בחוות שנכבשו וכאשר האספקה לא הגיעה, הם שחטו אותם כמו צאן ואכלו את בשרם.
1-4-10.jpg
במהלך המלחמה התחולל אונס המוני בקנה מידה עצום של נשים וילדות שלא היה תוצר לוואי אלא אסטרטגיה צבאית מתוכננת ומכוונת מראש. המטרה הייתה להעניק ללוחמים את שכרם, לעלות את המורל שלהם ולרומם את רוחם, תוך ביזוי מוחלט של המשפחות והקהילות שלהן, רמיסת דתם ואומנותם, הפגנת עליונותם עליהם, הטלת אימה עליהם והרתעת והענשת כל מי שיעז לא לשתף פעולה, ובד בבד לאלץ את אלו שתשרודנה, ללדת את הצאצאים שלהם. הלוחמים אנסו קבוצתית, לרוב בפומבי במרחב הציבורי לעיני ההמון, ולעיתים קרובות גם לעיני בני משפחותיהן שאולצו לצפות בהן נאנסות על ידם. הקורבנות נאנסו על ידם בברוטליות יוצאת דופן מילדות בנות 5 ועד נשים כבנות 80, ואף תינוקות בנות שנה וזקנות בנות 90.

מעל חצי מהניצולות נאנסו בעת עבודתן בשדות, לרוב על ידי מספר לוחמים. הם היכו אותן באכזריות, אנסו אותן ולאחר מכן הותירו אותן שרועות על האדמה. ניצולות אחרות העידו שהן נאנסו במהלך פשיטות על כפריהן כאשר רבות מהן נאנסו בתוך הצמחיות שבהן הן הסתתרו. לעיתים גברים ונערים אף אולצו לאנוס בעצמם את בנות משפחתם ובנות עמם. באחד המקרים למשל גבר צעיר ממחוז טנגניקה אולץ על ידי לוחמי מיליציית טווא לאנוס את אימו מול עיניהם. בנוסף גברים שנושאים את הנגיף HIV אף נשלחו במכוון לאנוס נשים וילדות כדי גם להדביק אותן. במקרים רבים קורבנות נלקחו אחר כך על ידי הלוחמים לאזורים שונים כדי להשתמש בהן לאורך זמן כשפחות מין עבור הלוחמים או כדי לסרסר בהן בכפייה כדי להפיק ממשאב גופן היקר רווחים.

מבחינת הלוחמים שלחמו במיליציות, כולל אפילו נערים שרק גויסו, זו הייתה זכותם המלאה לאנוס את נשותיו ובנותיו של האויב, כדי ליהנות מגופן ולהירגע לאחר ניצחונם בקרב. ועל כן כאשר נשאל למשל לוחם המיליציה נואל רובירינבה בן ה-16 ששירת במשך שנתיים, מדוע הוא אונס נשים וילדות, הוא השיב: "אם אנחנו רואים ילדות, זו זכותנו, אנחנו יכולים לאנוס אותן". בשל תפיסת הנרתיק כאיבר נכבש וסמל לכניעה מבישה, לאחר שהלוחמים באו על סיפוקם הם נהגו לעיתים לדחוף חפצים לתוך הנרתיקים של הקורבנות שלהם, כמו למשל ענפי עצים ובקבוקים או לשפוך לתוכם גומי מומס, כדי שגופותיהן שתשארנה מוטלות בשטח תהוונה תצוגות חזותיות, מוחשיות ופומביות לכיבושה וכניעתה המוחלטת של הקבוצה האתנית. במקרים אחרים הם ירו בנרתיקים שלהן או השחיתו אותם עם סכינים וסכיני גילוח. לאחר שהם אנסו נשים הרות, הם נהגו להרוג את העוברים שלהן באמצעות החדרת חפצים חדים דרך הנרתיק שלהן. נשים רבות שנאנסו התעברו ואולצו ללדת צאצאים לאנסים שלהן.
1-2-15.jpg
במקרים רבים מפקדים התירו ללוחמים שלהם לפלוש לכפרים שמתגוררים בו רק אזרחים ללא שום מטרה מלחמתית, אלא רק כדי לאפשר להם לאנוס את הנשים שמתגוררות בו, כפרס על השתתפותם במלחמה. במהלך הפשיטות האלו לתושבים לא הייתה כל יכולת התגוננות משום שבבתים התגוררו בעיקר נשים, ילדים וזקנים, כאשר בין 60% ל-90% מראשי משקי הבית הן נשים בודדות, בשל המלחמה ומלחמות העבר התכופות שהתחוללו באזור. פעמים רבות הפשיטות האלו בוצעו באמצעות פרקטיקה שהייתה כה פופולרית שאף ניתן לה השם "המלכה" (la reigne). הפרקטיקה נועדה להגביר עוד יותר את תפוקת גופן של הנשים לאחר הפשיטות, כך שהן תענגנה ותספקנה כמות גדולה יותר של לוחמים תוך זמן קצר, וכמו כן להגדיל את הביזוי שלהן, של בני משפחותיהן ויתר תושבי הכפר. בפרקטיקת האונס הזו תושבי הכפר הובלו בכוח למרכז הכפר, שם הנשים הופשטו ונקשרו הפוך עם הראש למטה והרגליים למעלה וכך הן נאנסו קבוצתית ובפומבי לעיני התושבים, על ידי מספר רב של לוחמים, כל אחד בתורו. זה נמשך עד שכל הלוחמים באו על סיפוקם. הכוחות החמושים של קונגו היו המיישמים הכי גדולים של הפרקטיקה הזו בשל גודלם ויכולתם.

נשים נאנסו בשגרה גם בחדרי בחדרי חקירות ומחנות המעצר על ידי כוחות הביטחון ופקידי המדינה באישורה של הממשלה והצבא. כמו כן אפילו מחנות הפליטים שאליהם נמלטו נשים וילדות לא היו מקומות בטוחים עבורן. נשים ונערות לעתים קרובות סורסו בהם בכפייה כדי להפיק רווחים מהביקוש הרב לגופן מצד הגברים. בנוסף במהלך המלחמות מיליציות צבאיות רבות גייסו בכפייה גם נשים וילדות בקרב בנות עמם כדי שהן תשמשנה שפחות מין עבור הלוחמים, כדי לעלות את המורל שלהם ולרומם את רוחם לפני יציאתם לתקיפות ובשובם מהן. מזרח קונגו תואר למעשה כמקום הכי מסוכן ביותר עלי אדמות להיות אישה, שכן נשים נאנסו לא רק על ידי לוחמי האויב, אלא גם על ידי לוחמים בקרב בני עמן ואפילו על ידי הכוחות הניטראליים שהוצבו באזור.

מחקר העלה כי במהלך המלחמה בכל שעה נאנסו כ-48 נשים וילדות. בשנת 2006 דיווח תת המזכיר הכללי בארגון האומות המאוחדות, ז'אן מארי גוהנו, כי בחצי שנה האחרונה נאנסו כ-12,000 נשים וילדות. בשנת 2009 העריכו שכל חודש אירעו 1,100 מקרים וכ-72% מהניצולות עונו בעת שהן נאנסו. מעל 500 נשים וילדות נאנסו במזרח קונגו באוגוסט 2010. הערכה היא שרק בשנת 2011 לבדה נאנסו עד 400,000 נשים וילדות. מאמר בכתב העת האמריקאי לבריאות הציבור (American journal of public health), העריך כי 2,000,000 נשים וילדות נאנסו עד שנת 2011. כיום חיות עד כ-200,000 ניצולות. מעטות הגיעו לטיפול משום שאם ייוודע שהן נאנסו הן ינודו. על פי הנתונים הסטטיסטיים בבית החולים פאנזי בעיר בוקאבו, 66 ילדות מתחת לגיל שלוש ו-50 נשים מעל גיל 65 אושפזו בבית החולים לקבלת טיפול לאחר שהן נאנסו בין ינואר ליולי 2010.
למטה: חיילים בצבא קונגו מסבירים מדוע הם אונסים נשים.
האונס האכזרי הוביל לבעיות בריאותיות, חברתיות, משפחתיות ופסיכולוגיות ארוכות טווח וקשות לקורבנות שנותרו בחיים. מנתונים שסיפקו מרכזי הבריאות המקומיים עלה כי כ-13% היו מתחת לגיל 14. כ-87% סבלו מהפרשות מהנרתיק וכ-79% מכאבים בבטן התחתונה. פיסטולות היו שכיחות מאוד בשל זיהום חריג ופציעות. 41% סבלו מהפרשות צואה ושתן מהנרתיק. בסקירת הרישומים הרפואיים בקרב 658 מהניצולות במרכז הבריאות סנט פול בעיר אבירה, עלה כי 9% נדבקו באיידס, 13% בעגבת ו-31% בזיבה. 77% דיווחו כי הן סובלות מסיוטים ונדודי שינה. 91% דיווחו כי הן חיות בחרדה ומתביישות שהן נאנסו. בריחת שתן ופיסטולה בנרתיק שהיו סממן לכך שהן נאנסו הובילו לבידודן מקהילותיהן והגישה לניתוחי שחזור בקונגו מוגבלת.

לאה צ'ישוגי ניצולת רצח העם ברואנדה שנחשפה לממדי האונס החלה לתעד עדויותיהן של ניצולות. במהלך חודשיים היא ראיינה כ-500 קורבנות שנאנסו. הצעירה ביותר בת שנה והמבוגרת ביותר בת 90 ונערה בת 14 שילדה פעמיים לאחר שנאנסה. בשנת 1997 הקימה הרופאה רחל קמבה עם חמש מעמיתותיה את ארגון "האימהות הלאומיות לסיוע לעקורים" (ANAMAD). עד שנת 2007 הארגון טיפל בכ-2,500 קורבנות אונס אולם היא כתבה כי "המספר ממשיך לגדול". הגינקולוג דניס מוקגווה ועמיתיו טיפלו ב-30,000 קורבנות שנאנסו מאז תחילת המלחמה. הוא העיד כי נשים נורו באיברי המין לאחר שהן נאנסו ועל אחרות נשפכו כימיקלים. לדבריו השימוש באונס הוא "אסטרטגיה יעילה" משום שהמשפחות נאלצות לנוס מבתיהן ואדמותיהן מהבושה.

עבור גברים התאבים להשביע את היצרים הסדיסטים והאפלים שלהם, אין הזדמנות טובה יותר מאשר באזורים מוכי מלחמה, ועל כן גם קצינים וחיילים מטעם ארגון האומות המאוחדות שהוצבו באזור במהלך המלחמה ואחריה וביניהם גם שומרי השלום מהודו, אורוגוואי, מרוקו, תוניסיה ודרום אפריקה, אנסו נשים וילדות וסחרו בהן. רק בשנת 2004 לבדה אירעו 68 מקרים כאלו. כמו כן לאחר המלחמה נשים רבות אולצו "להסכים" להיאנס גם על ידי חיילים זרים עשירים וכוחות שמירת השלום של ארגון האומות המאוחדות, כדי לשרוד. על אף תהליך השלום שהחל בשנת 2003 והצבתם של שומרי השלום של ארגון האומות המאוחדות במדינה, נשים וילדות המשיכו להיאנס על ידי חיילים מהצבא הלאומי וקבוצות חמושות נוספות במחוזות המזרחיים של המדינה. במקרים רבים הן נאנסו קבוצתית על ידי קבוצות לוחמים. בשנת 2010 לוחמי "מאי-מאי" השתלטו על טריטוריית וואליקלה במחוז צפון קיבו. לאחר מכן מנהיג המיליציה, נטאבו נטאברי שקה, הורה ללוחמיו הנרגשים לאנוס את הנשים והילדות. הם אנסו מאות נשים וילדות במשך שלושה ימים. בשנת 2011 כוחות המיליציה "תנועה 23 במרץ" השתלטו על שטח במחוז צפון קיבו, על העיר גומה ואזורים נוספים באזור רוטשורו, והם אנסו גם באזורים האלו. בשנת 2013 הם הוציאו להורג 44 אזרחים ליד העיר גומה ולאחר מכן הם אנסו לפחות 61 נשים וילדות.
למטה: הסרטון "בלתי ניתן לצפייה" שמשחזר מקרה אמיתי והופק כדי להיאבק ביצרנים שקנו את חומרי הגלם מהמדינה ומימנו את המלחמה. חיילים פושטים על בית כדי לאנוס את בנות המשפחה. כדי לזעזע המשפחה היא לבנה ומתגוררת באידיליה הכפרית של אנגליה משום שלצופים במדינות המערב קיימת לרוב פחות אמפתיה לשחורים ביבשת אפריקה.


פרק משנה 7.12: אונס המוני במהלך מלחמת האזרחים בסוריה ובעיראק (2011-2016)

בשל חוסר שביעות הרצון מממשלת הבעת' בסורה, פרצו מחאות רחבות היקף, הפגנות סטודנטים ועצרות פרו-דמוקרטיות ברחבי סוריה במרץ 2011 כחלק מהפגנות האביב הערבי הרחבות יותר. ההפגנות השלוות דוכאו באלימות על ידי הצבא הסורי בפעולות קטלניות בהוראת בשאר אל-אסד והביאו לעשרות אלפי הרוגים ומעצרים. ההתקוממות הסלימה בעקבות התרחבות הפעולות והיווצרות מיליציות התנגדות ברחבי המדינה, עד התדרדרות המשבר למלחמת אזרחים מלאה ורב-צדדית עד 2012. הצדדים המעורבים במלחמה היו הכוחות החמושים הסורים של משטר אסד לצד בעלי בריתם המקומיים והזרים, כמו למשל מיליציית חיזבאללה, ומולם הצבא הלאומי הסורי ומיליציות סוריות נוספות. מיליציות מתחרות נוספות כללו ארגוני ג'יהאד סלפים כמו סניף אל-קאעידה, חוראס אל-דין (יורשו של ג'בהת פתח א-שאם) וארגון המדינה האסלאמית (ISIS). שיא המלחמה היה במהלך השנים 2012-2017. מספר מדינות זרות כמו איראן, רוסיה, טורקיה היו מעורבות ישירות. הצבא הטורקי כבש חלקים מצפון סוריה תוך כדי השתתפות בלחימה קרקעית משמעותית. בין השנים האלו הלחימה גלשה גם ללבנון כאשר מתנגדי ותומכי ממשלת סוריה, כמו גם המיליציות דאעש ואל-נוסרה, הגיעו ללבנון כדי להילחם ולתקוף זה את זה על אדמתה.

במהלך המלחמה הושמדו בין 470,000 ל-610,000 בני אדם ועוד מיליוני בני אדם נמלטו למדינות שכנות כמו טורקיה, לבנון, ירדן ומדינות נוספות. עם פרוץ המלחמה ובמהלכה האסטרטגיה של כל הצדדים לצד מעשי הטבח ההמוניים, הייתה אונס נשותיהם ובנותיהם של הקבוצות שהם נלחמו בהם או פעלו להשמיד אותם. הם למעשה אנסו אותן בכל מקום שהם יכלו. המטרה הייתה להעניק ללוחמים את שכרם, לעלות את המורל שלהם ולרומם את רוחם, תוך ביזוי מוחלט של המשפחות והקהילות שלהן, רמיסת דתם ואומנותם, הפגנת עליונותם עליהם, הטלת אימה עליהם והרתעת והענשת כל מי שיעז לא לשתף פעולה, ובד בבד לאלץ את אלו שתשרודנה, ללדת את הצאצאים שלהם.
למטה: איה בת ה-8 לפני ואחרי חילוצה. ביתה הופגז בעיירה טלביסה והגג נפל עליה ועל משפחתה. במהלך המלחמה בתים רבים של אזרחים הופגזו ונחרבו כליל ודייריהם נקברו חיים מתחת להריסות.
בשנת 2011 ארגנו כוחות המדינה אונס המוני של נשים בעיר דרעא. בעיר ג'סר א-שורור הטקטיקה הייתה פשיטה על הבתים שהתגוררו בהם נשים. רק עד יולי 2012 דווח על מעל מאה מקרי אונס של נשים וילדות. רבות מהן נאנסו על ידי לוחמי מליציות ממשלתיות ומליציות "שַׁבִּיחָה" (בריונים רחבי כתפיים). ב-13 באוגוסט קצינים עלווים אפשרו ואף הורו לחיילים שלהם לאנוס ילדות בעיר חומס. לאחר שהקורבנות נאנסו על ידם הן נורו למוות. החיילים הבודדים שסירבו לאנוס אותן, נחשבו כלא גבריים והם נורו בהוראת הצבא. על פי דוח ועדת החילוץ הבין-לאומית שפורסם ב-14 בינואר 2013 האונס היה "מאפיין משמעותי" והסיבה העיקרית להימלטותן של כ-600,000 נשים וילדות מאזורי המלחמה. בשנת 2013 פרסם הארגון "להציל את הילדים" כי "ילדות בקושי בנות 12 נאנסות". ראש משמר זכויות האדם במזרח התיכון, שרה לאה דיווחה כי כוחות הביטחון הסורים אונסים בחסינות מוחלטת. על פי הדיווח הלוחמים בכל המליציות החמושות אונסים.

גברים שנכלאו במתקני המעצר אוימו על ידי כוחות הממשלה שאם הם לא ישתפו פעולה, הם יאנסו את הנשים והבנות שלהם. במקרים שבהם נשים וילדות לא היו זמינות כמו למשל במחנות המעצר, כוחות הממשלה לעיתים אנסו נערים וילדים שגופם טרם התפתח ויכול היה לדמות עבורם גוף של נקבה. בחלק מהמקרים הם אנסו אותם בפומבי לעיני כלואים אחרים. באחד המקרים למשל נאנס נער כבן 15 לעיני אביו ובמקרה אחר נאנס ילד בן 11 על ידי שלושה קצינים של שירותי הביטחון. באשר לגברים, הם נהגו לדחוף לתוך גופם אלות ואף כפו עליהם לאנוס אחד את השני כמו למשל בכלא סיידנאיא. הקורבנות שנאנסו התמודדו לא רק עם האונס שהן עברו אלא גם עם ההשלכות. בסוריה נשים שנאנסו במקרים רבים נרצחות על ידי בני משפחותיהן בשל "חילול כבוד המשפחה", וגם אם הן בכל זאת מורשות להמשיך לחיות, הן כבר אינן ראויות להינשא משום שהן נחשבות ל-"סחורה משומשת". עד סוף נובמבר 2013, ארגון הרשת הלא ממשלתית, האירו-ים התיכוני (EMHRN), הפיק דוח שממנו עלה כי מפרוץ המלחמה, נאנסו כ-6,000 נשים, חלקן קבוצתית על ידי קבוצות לוחמים, אולם המספר ככל הנראה גבוה בהרבה משום שרוב המקרים כלל אינם מדווחים. רובן נאנסו על ידי כוחות הממשלה, בעיקר "במהלך פשיטות ממשלתיות, במחסומים ובמתקני המעצר", רבות מהן התעברו לאחר שהן נאנסו.

תת-פרק משנה 7.12.1: אונס המוני של נשים ברחבי המדינה האסלאמית (2014-2020)

עם פרוץ המלחמה ארגון דאעש ניצל את נפילת השלטון והחוק והתפוררותה של החברה והחל לכבוש שטחים בסוריה ועיראק. ב-29 ביוני 2014 הכריז דובר הארגון אבו מוחמד אל-עדנאני על הקמתה של המדינה האסלאמית בכל השטחים הרציפים של סוריה ועיראק שבשליטתם שבה יונהג אורח חיים אסלאמי בכל תחומי החיים. הוא הצהיר כי המדינה האסלאמית תמשיך להתפשט כדי להשליט בסוף את ה-"חליפות האסלאמית" בכל המזרח התיכון ובהמשך בכל העולם. הדובר קרא לארגון אל-קאעידה ומליציות סונים נוספות באזור, להצהיר אמונים למדינה. אבו באכר אל-בגדאדי התמנה לאמיר. בשיאה של המדינה האסלאמית היא שלטה בשטח עצום בגודל של אירלנד ומספר הלוחמים שלה הגיע עד 258,000 איש.

באשר לאוכלוסיות הלא מוסלמיות בשטחים שבשליטתם, הוחלט שהגברים והנערים יושמדו, הילדים הזכרים יועברו למחנות הצבאיים כדי להפוך אותם ללוחמים, ואילו הנקבות תושארנה בחיים כדי להשתמש במשאב גופן היקר. הן תימסרנה ללוחמים ברחבי המדינה כדי להעניק להם את שכרם, לעלות את המורל שלהם ולרומם את רוחם. כמו כן על פי תפיסתם הקיצונית, נקבות שכפרו בנביא מוחמד ונפלו בשבי האסלאם, זה עונשן, להיאנס על ידי לוחמיו. בנוסף נקבע כי הן תימכרנה כשפחות מין גם לגברים מוסלמים לטובת גיוס כספים ונקבע כי כל נקבה חמישית שתילכד, תילקח כמס. ההיתר לאנוס אותן היווה אף טכניקה לפתות גברים בעולם להתגייס לצבא הג'יהאד של המדינה האסלאמית. כיבושי הערים העיראקיות ביוני 2014 לווה בחטיפות ואונס המוני. עשרות אלפי נשים וילדות נאנסו במהלך הפלישות ואחריהן. נאנסו בעיקר נשים וילדות שלא היו מוסלמיות-סוניות ומרביתן נאנסו קבוצתית על ידי מספר לוחמים, כל אחד בתורו, בדרך כלל על ידי הלוחם שלכד אותן וחבריו.
למטה: נערה יזידית בת 19 שנאנסה כמו רבות אחרות על ידי לוחמים של המדינה האסלאמית בצפון עיראק.
1-3-10.jpg
כחלק ממסע ההתפשטות של המדינה האסלאמית בצפון עיראק, לוחמיה נעו לעבר העיר סינג'אר והעיירות והכפרים הסמוכים במחוז נינוה בצפון עיראק שהתגוררו בהם בעיקר יזידים במטרה להשמיד את הגברים והנערים ולאנוס את הנשים והילדות. ב-3 באוגוסט 2014 הלוחמים הפגיזו את האזור עם מרגמות עד השעה 3 בלילה, ועד שעות הבוקר הם כבשו את האזור כולו. נתוני הדוח המשותף של משרד הנציב העליון של ארגון האומות המאוחדות לזכויות אדם ומשלחת הסיוע של ארגון האומות המאוחדות לעיראק, הראו שבחודש אוגוסט הושמדו כ-5,000 גברים ונערים. הגופות שלהם הושלכו לבורות ונקברו בקברים משותפים. שנים לאחר מכן התגלו עשרות קברים משותפים כאלו. בנובמבר 2017 למשל, נחשף קבר משותף שהכיל 70 קורבנות ובדצמבר קבר נוסף שהכיל 90 קורבנות. על פי הדוח, קיימים מעל 200 אתרים כאלו במדינה. המדינה האסלאמית פרסמה בזמן אמת תמונות של ההשמדה במחוז סינג'אר ברשת האינטרנט כולל בחשבונות הטוויטר שלה.

לוחמי המדינה האסלאמית פלשו בין היתר גם לאזור טיל עזר וכפר קיניה ורצחו בכפר 90 זכרים, כולל נערים זכרים מגיל 12. הנשים והילדות הושארו בחיים כדי לאנוס אותן והן הפכו לשפחות המין שלהם. רבות מהן הועברו לאזורים שונים ברחבי המדינה. בין 400 ל-450 מהן הועברו לעיר תל עפר בעיראק ומאות נוספות לאזור סי באשה חידרי ומשם הן הועברו לעיר אל-בעאג'. ב-4 באוגוסט לוחמי הארגון פלשו לכפר הרדן, הרגו 250-300 זכרים ולקחו את נשותיהם ובנותיהם. נשים וילדות נוספות נחטפו מהכפרים השכנים. בעיר סינג'אר הם הרגו 500-2,000 זכרים וב-6 באוגוסט הם חטפו 400 נשים כדי למכור אותן כשפחות מין לגברים מוסלמים. בין ה-3 ל-6 באוגוסט הם חטפו כ-500 נשים וילדות ממחוז אל-בעאג' ומעל 200 נשים וילדות נוספות מהכפר טל בנת.

ב-15 באוגוסט 2014, לוחמי המדינה האסלאמית נכנסו לכפר היזידי קוצ'ו הממוקם דרומית לעיר סינג'אר שבו התגוררו 1,826 תושבים. הגברים והנערים הופרדו מהנשים והילדים וכולם הועברו לבית הספר התיכון בכפר, שם קודם נבזזו מגופם התכשיטים שלהם. לאחר מכן כל הזכרים מגיל 14 הועברו להשמדה. ראשיהם של כ-600 מהם נערפו והיתר הוצתו ונשרפו חיים או שנורו למוות. בחלק מהמקרים הגברים והנערים אף אולצו לפני שהם הוצאו להורג, לחפור בעצמם את הקבר המשותף שבו הם ייקברו. לאחר מכן גופותיהם נדחפו והושלכו כמו פסולת לתוך הבורות כאשר כמה מהם עדיין חיים. כל בור שהתמלא, נאטם בערמות עפר. הזכרים מתחת לגיל 14 נלקחו למחנות הצבאיים ברחבי המדינה האסלאמית ושם הם אומנו כדי להפוך אותם ללוחמים כמותם. הנקבות הוכרזו כשפחות ומעל אלף נשים וילדות הועברו לאזורים שונים כדי לספק את לוחמי המדינה האסלאמית. הן נאנסו על ידם בשיטתיות. נערות רבות שנאנסו והצליחו בעור שיניהן להימלט מהם, התאבדו בקפיצה אל מותן מהר סינג'אר באזור.
1-3-2.jpg
באוקטובר 2014 הארגון קבע במגזין הדיגיטלי "דאבק" (Dabiq) כי היזידים הם עובדי אלילים ועל כן על פי השריעה מותר לנהוג בנשותיהם ובנותיהם כשלל מלחמה ולאנוס אותן. צוטטו מספר פסוקים בחדית' ובקוראן שתומכים בזכותם לאנוס נקבות לא מוסלמיות. בסוף 2014 פרסמה המדינה האסלאמית עלון שהתמקד בטיפול בהן. נכתב שמותר לגברים מוסלמים לאנוס גם ילדות קטנות לא מוסלמיות אם הגוף שלהן כבר ניתן לחדירה: "מותר לקיים יחסי מין עם שפחה שלא הגיעה לגיל ההתבגרות, אם היא מתאימה". בעלון נכתב כי מותר לגברים להכות אותן כדי לחנך אותן למשמעת, ומותר להעביר אותן לגברים אחרים כל עוד הן לא התעברו. בעלון נוסף שהופץ נכתב שכל אישה לא מוסלמית חייבת להיאנס לפחות על ידי עשרה לוחמים מוסלמים כדי לכפר על מעשיה.

כל הקורבנות שנלקחו כמס היו מתחת לגיל 30 וחלקן ילדות שבקושי סיימו בית ספר יסודי. הן הובאו למרכזים ברחבי המדינה. עם בואן הן נבדקו על ידי גינקולוגים שמיינו אותן לבתולות ולא בתולות, כלומר ל-"סחורה משומשת" ו-"סחורה לא משומשת". נשים בהריון עברו הפלות בכפייה. מרביתן הולבשו בבגדי פאר וחלקן אופרו בכבדות. ב-3 בנובמבר המדינה האסלאמית הנפיקה מחירון על פי גילן. ככל שהן היו צעירות יותר מחירן היה גבוה יותר. הן נמכרו ללוחמים מוסלמים סונים, בעיקר עיראקים, סורים, סעודים וממדינות אחרות במפרץ הפרסי וטורקים. בדוח של מועצת זכויות האדם של ארגון האומות המאוחדות נכתב כי: "נשים וילדות מגיל 9 נמכרות כשפחות מין ללוחמים של המדינה האסלאמית שמכים אותן באופן קבוע ואונסים אותן ולאחר מכן הן נמכרות שוב. אם הן מנסות להימלט, הורגים אותן". לדברי מייסדת ארגון הסיוע הגרמני עיראקי לופטברוק איראק, מירזה דינאי, כל שבויה שהמדינה האסלאמית תיעדה "כל שפחה, כל נקבה מי הבעלים שלה, ולכן אם היא בורחת, כל מרכזי השליטה המחסומים וכוחות הבטיחון יודעים שהילדה הזו ברחה מהבעלים הזה".

בשנת 2015 המדינה האסלאמית הכריזה על מחירן הרשמי של שפחות המין על פי הגיל שלהן, כאשר ככל שהן היו צעירות יותר, המחיר שלהן היה גבוה יותר. נכתב כי ילדות מגיל שנה עד גיל 9 תימכרנה לגברים מוסלמים תמורת 200,000 דינר (169 דולר). ילדות ונערות מגיל 10 עד גיל  20 תימכרנה לגברים מוסלמים תמורת 150,000 דינר (127 דולר). נשים מגיל 20 עד גיל  30 תימכרנה לגברים מוסלמים תמורת 75,000 דינר (63 דולר). נשים מגיל 40 עד גיל  50 תימכרנה לגברים מוסלמים תמורת 50,000 דינר (42 דולר). יחד עם זאת היו שבויות שנמכרו אפילו במחירים נמוכים יותר כמו למשל תמורת חפיסת סיגריות. כמו כן חלקן נמכרו לגברים בסעודיה ומדינות נוספות במפרץ הפרסי וטורקיה.
למטה: מחירון נוסף שהופק ב-16 באוקטובר 2014 על ידי המדינה האסלאמית.
1-2-17.png
הל'ה אספנדיארי מהמרכז הבינלאומי לחוקרים של וודרו וילסון סיפרה כי: "בדרך כלל הם לוקחים את הנשים המבוגרות לשוק עבדים מאולתר ומנסים למכור אותן. הנערות והילדות הצעירות נאנסות או מושאות ללוחמים. זה מבוסס על נישואים זמניים, ולאחר שהלוחמים האלו (אנסו) את הילדות הצעירות האלה, הם פשוט מעבירים אותן ללוחמים אחרים". ב-11 חודשים הראשונים של 2013 קרן האוכלוסין של ארגון האומות המאוחדות (UNFPA) העניקה עזרה נפשית ל-33,430 נשים שנאנסו ועוד כ-4,800 נשים שנאנסו בדצמבר. ג'ודי ויליאמס, מהקמפיין הבין-לאומי להפסקת האונס במלחמות, אמרה כי: "בסוריה אינספור נשים שוב מגלות כי המלחמה מתחוללת על גופן". 
ב-12 באוגוסט 2014 העביר ארגון האומות המאוחדות בעיראק "דיווחים זוועתיים על חטיפתן ומעצרן של נשים וילדות יזידיות, נוצריות, טורקמניות ושבאקיות ודיווחים על אונס ברברי". הערכה היא שכ-1,500 שבויות יזידיות ונוצריות אולצו לשמש שפחות מין.

דוח של ארגון האומות המאוחדות (UNAMI/OHRCR) שהתפרסם ב-26 בספטמבר 2014, העלה כי עד סוף אוגוסט נחטפו עד 2,500 נשים וילדות. בתחילת אוקטובר החוקר באוניברסיטת שיקגו, מתיו ברבר, ליקט רשימה של כ-4,800 נשים וילדות שנחטפו מתוך האומדן הכולל של 7,000 קורבנות. מדוח של ארגון האומות המאוחדות שהופק ב-2 באוקטובר 2014 והתבסס על 500 ראיונות עם עדים, עלה כי באוגוסט המדינה האסלאמית העבירה בין 450 ל-500 נשים וילדות למחוז נינוה בעיראק "ומשם 150 נשים לא נשואות וילדות, בעיקר מהקהילות היזידיות והנוצריות, הועברו לסוריה במטרה להימסר ללוחמים של המדינה האסלאמית כמתנה או כדי להימכר כשפחות מין". באוקטובר 2014, מדוח נוסף של הארגון עלה כי באוגוסט 2014 הוחזקו בין 5,000- ל-7,000 נשים יזידיות כשפחות מין בצפון עיראק. החוקר נזנד בג'יקאני כתב באוקטובר 2014 כי "הנשים היזידיות טופלו כמו בָּקָר. הן נאנסו בשיטתיות ושימשו שפחות מין. הן הוצגו בשווקים בערים מוסול וא-רקה, בסוריה, כאשר הן נושאים עליהן תגי מחיר".
למטה: ידיעה על מרווה קדר, ילדה בת 10. היא הועברה עם עוד ילדות לעיר א-רקה, שם היא נאנסה על ידי עשרות לוחמי ג'יהאד. כתוצאה מכך היא התעברה. חודשים לאחר מכן, חברה שנמלטה סיפרה כי היא ראתה אותה אולם לא ידוע מה עלה בגורלה.
1-20.png
המנהיגים של המדינה האסלאמית אנסו גם בעצמם. קיילה ג'ין מולר למשל, אמריקאית  בת 26 מאריזונה, עבדה בדרום טורקיה החל מדצמבר 2012 כדי לסייע לפליטים סורים. ב-3 באוגוסט 2013 היא נסעה שלא במסגרת עבודתה לעיר חלב בצפון סוריה עם קבלן סורי כדי להתקין ציוד תקשורת בבית החולים "רופאים ללא גבולות". צוות הרופאים היה בהלם עם הגעתה משום שסוריה בעיצומה של מלחמת האזרחים הייתה מסוכנת מאוד לעובדי הסיוע הבין-לאומיים ובמיוחד לנשים. למחרת הם ניסו להוביל אותה עם נהג סורי לתחנת אוטובוס כדי שהיא תוכל לשוב לטורקיה אולם המכונית נקלעה למארב. הגבר הסורי שוחרר ומולר נלקחה כדי להשתמש בה כשפחת מין. במאי 2015 דווח כי היא מוחזקת כשפחת מין אישית על ידי סמלה ומנהיגה הרוחני של המדינה האסלאמית, אבו סייף שהיה. באוגוסט 2015 היא הוענקה כמתנה למנהיג המדינה האסלאמית, אבו בכר אל-בגדאדי, שאנס אותה באלימות רבה שוב ושוב עד שהוא הרג אותה. ב-10 בפברואר 2015, המדינה האסלאמית שלחה למשפחתה הודעת דואר אלקטרוני עם שלוש תמונות של גופתה לבושה בחג'אב שחור כאשר על פניה חבלות. דוברת המועצה לביטחון לאומי של ארצות הברית, ברנדט מיהן, הודיעה כי ההודעה הזו אומתה על ידי קהילת המודיעין.

הניו יורק טיימס כתב באוגוסט 2015 כי "האונס השיטתי של נשים וילדות מהמיעוט היזידי הוטמע עמוקות בארגון ובתאולוגיה הרדיקלית של המדינה האסלאמית". במאמר נכתב כי בתפיסתם לא רק שהאסלאם מתיר ללוחמי ג'יהאד לאנוס נשים וילדות לא מוסלמיות, זו אף מצווה. תפיסה זו הומחשה היטב בעדותן של הניצולות. למשל ניצולה בת 15 העידה כי בזמן שהיא נאנסה על ידי הגבר ששבה אותה, הוא אמר לה שוב ושוב שהאונס שלה הוא "פולחן דתי ("עיבאדה", בערבית: عبادة‎)". ניצולה אחרת בת 12 העידה: "האנס שלי טען כי בכך שהוא אונס אותי, הוא מתקרב לאלוהים". במקרה אחר, ניצולה בוגרת וילדה בת 12 הוחזקו ביחד כשפחות מין. האישה הבוגרת העידה כי היא התחננה בפני השובה שלהן שהוא לפחות יפסיק לאנוס את הילדה. הוא השיב לה: "לא, היא לא ילדה קטנה, היא שפחה והיא יודעת בדיוק איך לקיים יחסי מין, ולקיים עימה יחסי מין משמח את אללה".
למטה: קיילה מולר לפני נסיעתה לסוריה. היא נאנסה באלימות רבה ובשגרה על ידי מנהיג המדינה האסלאמית בעצמו, אבו בכר אל-בגדאדי, עד שהוא הרג אותה.
1-5-7.jpg
באמצע 2016, לורי היננט, מאיה אלרוצו ובאלינט שלנקו שעבדו בסוכנות הידיעות האמריקאית אסושייטד פרס (Associated Press), דיווחו כי: "המדינה האסלאמית הידקה את השמירה על כ-3,000 נשים וילדות שהוחזקו כשפחות מין" על אף שהיא החלה לאבד שטחים לכוחות העיראקים. הן נמכרו כשפחות מין באמצעות אפליקציות מוצפנות "בעיקר טלגרם ופייסבוק", ובמידה פחותה באמצעות הוואטסאפ. התמונות שאמצעותן הן נמכרו, תוארו על ידי סוכנות ידיעות אמריקאית: "רבות מהנשים והילדות היו לבושות באלגנטיות, חלקן עם איפור כבד. כולן מביטות ישירות למצלמה, עומדות לפני כורסאות מגושמות או וילונות ברוקד כמו באולם נשפים עלוב של מלון. חלקן בקושי סיימו בית הספר יסודי. אף אחת לא נראית מעל גיל 30".

האונס על פי תפיסתה של המדינה האסלאמית אינו רק העונש לכופרים אלא גם השכר של הלוחמים. ועל כן במקרים של מחסור ב-"כופרות", הם אנסו גם נשים וילדות מוסלמיות. מספר פסקי הלכה שאחת מהן יוחסה למשל לאיש הדת הסלפי סעודי, השייח' מוחמד אל-ערפה, בשנת 2013, קבעו כי לשני המינים קיים תפקיד חשוב במלחמות הג'יהאד. בעוד שהזכרים נולדים עם גוף חזק כדי להיות לוחמים, הנקבות נולדות עם גוף מענג כדי לנחם אותם במהלך מלחמת הג'יהאד, לעלות את המורל שלהם ולרומם את רוחם, ובכך לתרום את תרומתן. נקבע כי ברגעים האלו הן "מתנקות" על ידי הלוחמים. הפרקטיקה הזו מכונתה "ג'יהאד מיני" (جهاد النكاح‎) ובמסגרתה הקורבנות מושאות שוב ושוב בנישואים זמניים ומועברות מלוחם ללוחם. כמו כן נשים מוסלמיות סוניות מכל העולם, בין היתר מאוסטרליה, בריטניה ומלזיה, נקראו להגיע ולהצטרף למלחמה בתפקיד של "נשים מנחמות" עבור הלוחמים.
למטה: ציטוט מתחינותיה של אישה יזידית אומללה שנפלה לידיהם של לוחמי המדינה האסלאמית והצליחה ליצור קשר עם לוחמים עיראקים: "נאנסתי שלושים פעם וזה אפילו עוד לא צוהריים. אני לא יכולה ללכת לשירותים. בבקשה תפציצו אותנו!"
1-2-16.png
בשנת 2014 דיווח העיתון הבריטי דיילי מירור (Daily Mirror) כי הלוחמים הורו למשפחות מוסלמיות "למסור להם את בנותיהם ליחסי מין". עלונים שפוזרו בערים הכבושות מוסול ותיכרית בעיראק קבעו כי נשים בתולות או לא, מצוות להצטרף ל-"ג'יהאד מיני" ולנקות את עצמן באמצעות קיום יחסי מין עם לוחמים. נכתב כי אלו שתסרבנה לממש את הייעוד של גופן במלחמת הג'יהאד, תפרנה את רצונו של אללה ועל כן הן תוכנה או תוצאנה להורג. בדצמבר 2014 למשל דיווח ​​משרד זכויות האדם העיראקי שהמדינה האסלאמית הוציאה להורג בעיר פלוג'ה 150 נשים וילדות, כולל נשים הרות לאחר שהן סירבו לענג ולספק לוחמים. באוגוסט 2015 דיווח דובר המפלגה הדמוקרטית של כורדיסטן כי המדינה האסלאמית הוציאה להורג 19 נשים נוספות לאחר שגם הן סירבו לענג ולספק לוחמים.

לוחמים רבים ברחבי המדינה האסלאמית אנסו כל אחד עשרות וחלקם אף מאות קורבנות והם אף התחרו ביניהם מי אונס יותר נשים וילדות. למשל, לוחם המדינה האסלאמית, עמר חוסיין, שנתפס לאחר שהמלחמה הסתיימה, הודה כי הוא הרג מעל 500 בני אדם ובין לבין אנס מעל 200 נשים מקבוצות המיעוט בעיראק. הוא סיפר כי המפקדים נתנו יד חופשית ללוחמים לאנוס נשים יזידיות, רבות ככל שרצו. אונס נשים וילדות לא הסתיים גם לאחר שהמלחמה דעכה. בדוח של ועדת חקירה בין-לאומית מספטמבר 2020 למשל, נכתב בסעיף 59 כי מאז שנת 2019, נשים וילדות כורדיות בכל האזורים של הערים עפרין וראס אל-עין, נתפסות על ידי לוחמי הצבא הלאומי הסורי ונאנסות על ידם וכתוצאה מכך נגרם להן "נזק פיזי ונפשי חמור".

פרק משנה 7.13: אונס המוני של נשים וילדות על ידי לוחמי בוקו חראם (2009-2014)

ארגון הטרור האסלאמי מיליטנטי בוקו חראם שפירושו "חינוך מערבי חוטא", נוסד על ידי מוחמד יוסף בשנת 2002 ונוהל על ידי אבובקר שקאו משנת 2009. הארגון הגיע לשיאו באמצע שנות ה-10 ונחשב לאחד מארגוני הטרור הקטלנים ביותר בעולם. בעבר הוא התיישב בשטח המדינה האסלאמית. בסיסיו ממוקמים בצפון מזרח ניגריה אולם הוא פעיל גם בצ'אד, ניז'ר, צפון קמרון ומאלי. מטרתו המרכזית הייתה "לטהר" לדבריו, כלומר להפיץ את האסלאם הסוני כדי להקים את הח'ליפות האסלאמית בניגריה. התקיפות החלו בשנת 2009 והפכו למתוחכמות יותר ויותר כולל במבני משטרה בעיר אבוג'ה. ממאי 2013 הוא התמקד באזרחים. הארגון ידוע באכזריותו. הוא הרג עשרות אלפי בני אדם עד שנת 2014 ורק בשנה הזו לבדה הוא הרג 6,600 בני אדם והביא לרעב באזורים האלו ולמותם של מעל 300,000 ילדים ועיקרתם של 2,300,000 בני אדם מביתם מאז מאי 2013. לפחות 250,000 בני אדם נמלטו לקמרון, צ'אד וניז'ר. השחיתות בשירותי הביטחון במדינה לא אפשרה להתמודד מולם.

עד ינואר 2015 הארגון השיג שליטה על חלקי שטח במדינת בורנו וסביבותיה שמשתרעים על כ-50,000 קילומטר מרובע. ב-7 במרץ 2015, לאחר הצלחותיו הכבירות בשדה הקרב, מנהיג הארגון, אבובאקר שקאו, נשבע אמונים למדינה האסלאמית. הארגון מתנגד במיוחד לחינוך מודרני בסגנון מערבי שלדבריהם מסית בני אדם לא להמשיך בהוראת האסלאם כדרך חיים וקבע שנקבות אינן צריכות להיות בכלל בבתי ספר משום שהן רכושם של הגברים וממילא את מספקות את כל צורכיהם עם הגוף שלהן ועל כן הן אינן זקוקות למעשה למוח מפותח. זו הסיבה שהארגון מיקד את התקפותיו בפרט על בתי הספר האלו ותקף רבים מהם. מעל 200 מהם נשרפו על פי הנתונים הרשמיים. מטרתם של הלוחמים הייתה לרוב להשמיד את התלמידים הזכרים ואילו את התלמידות להעביר לבסיסים שלהם כדי להשתמש בהן או למכור אותן כשפחות מין או להשיא אותן בכפייה כדי שניתן יהיה לאנוס אותן באורח קבע בתוך הקהילות שלהם על פי המסורת. על פי הערכות בשנת 2015, לפחות 2,000 נשים וילדות נחטפו, רבות מהן אולצו לשמש שפחות מין.

ב-25 בפברואר 2014 הם החליטו לפשוט על מכללה פדרלית (פנימייה) בעיר בוני יאדי במדינת יובה שבו למדו ילדים בני 11-18. חיילים ששמרו במחסום ליד נסוגו שעות לפני התקיפה. ככל הנראה גם נחתכו קווי טלפון כדי שהם לא יוכלו להזעיק עזרה. הלוחמים פרצו בזמן שהם ישנו והשליכו חומרי נפץ לחדרי המעונות של הזכרים וריססו אותם בירי. נערים רבים נשרפו למוות. נערים שניסו להימלט דרך החלונות נתפסו, גרונם שוסף והם נשחטו כמו בקר. אחרים נורו למוות. 59 נערים נהרגו בטבח הזה. לאחר הטבח הם בחרו מבין התלמידות את אלו שברצונם להפוך אותן לשפחות המין שלהם. היתר אוימו כי אם הן לא תפרושנה מבית הספר ותושאנה לגברים כדי לממש את הייעוד שלהן כנקבות בעולם הזה, הן גם תושמדנה. לאחר הטבח הלוחמים עזבו את בית הספר כאשר בידיהם התלמידות שהם בחרו. כל 24 המבנים בבית הספר נשרפו עד היסוד. באמצע פברואר 2014 מנהיג הארגון, אבובאקר שקאו, פרסם סרטון וידאו שבו הבטיח להמשיך ולהרחיב את היקף התקיפות.
למטה: תמונה מסרטון שפרסם הארגון שבו אחת הנערות אומרת מספר משפטים שהורו לה לומר. ברקע נערות נוספות.
באפריל 2014, בלילה שבין ה-14 ל-15, לוחמים של הארגון פשטו על בית הספר התיכון הממשלתי לבנות, בעיירה הנוצרית ברובה, צ'יבוק במדינת בורנו בניגריה, במטרה לחטוף את התלמידות ששוהות בו ולהשתמש בהן או למכור אותן כשפחות מין. הפעולה נמשכה כ-5 שעות. הם חטפו 276 נערות נוצריות, רובן בגילאי 16-18, ושרפו את בית הספר ובתים נוספים בעיירה. הן הועמסו במקום כמו בקר על שיירת משאיות של הארגון, היתר הוצעדו מספר קילומטרים משם והועמסו על משאיות נוספות. המשיאות שינעו אותן למחנות המבוצרים השונים של הארגון באזור קונדוגה ביער סמביסה (שמורת טבע לשעבר המשתרעת על פני 60,000 קילומטר מרובע) וסביב ימת צ'אד והרי גורסי. על פי העדויות חלקן הועברו למדינות השכנות צ'אד וקמרון. בזמן שהמשאיות הובילו אותן ליעדים, 57 נערות הצליחו למרבה מזלן לקפוץ מהמשאיות, וכך הן הצילו את עצמן מגורל אכזר.

רובן המכריע אולצו להתאסלם והושאו בכפייה לחברי הארגון, בעלות של 2,000₦ (6$) לנערה כדי שהם יוכלו לאנוס אותן באורח קבע בתוך קהילותיהן על פי המסורת. ב-5 במאי בסרטון שפורסם מעט לאחר השעה 13:00, המנהיג אבובאקר שקאו לקח אחריות וקבע ששימוש בנקבות כשפחות מותרת באסלאם ועל כן הוא ילכוד נקבות ויעשה אותן שפחות. הוא הצהיר: "אללה הורה לי למכור אותן ואבצע את הוראותיו". הוא הצהיר כי לא היה צריך לשלוח אותן לבית הספר אלא להשיא אותן בכפייה משום שכל נקבה מגיל 9 מתאימה כבר לנישואים. בסרטון נוסף שהארגון פרסם שבוע לאחר מכן, נראו כ-130 מהנערות כאשר הן לבושות בחג'אב וצ'אדור אסלאמי ארוך. ב-6 במאי לוחמי הארגון חטפו 8 נערות נוספות בנות 12 עד 15 מצפון מזרח ניגריה. בין ה-21 ל-22 ביוני לוחמי הארגון תקפו את הכפר קוממבזה ועוד שלושה נוספים במחוז דמבו במדינת בורנו. הם רצחו קרוב ל-30 גברים וחטפו 60 נשים וילדות נוספות. בשלב הזה הערכות היו כי כ-600 נערות כבר הועברו אל מחוץ למדינת ניגריה והן מוחזקות בשלושה מחנות שונים של הארגון.

ב-30 במאי בכפר בצפון מזרח ניגריה, שתיים מהנערות שנחטפו נמצאו גוססות, כמעט מתות, כאשר גופן קשור לעץ כדי שעוברים בסמוך יראו וייראו מה יעלה בגורלה של נקבה שלא תהיה כנועה. מראה גופן לא הותיר ספק שאנסו אותן באכזריות. תושבים בכפר סיפרו כי חברי הארגון קשרו אותן כך לעץ. כמו כן הם הוציאו להורג ארבע נערות נוספות שאותן הם קברו. ב-22 ביולי 2014 הארגון תקף שוב את העיירה וכפרים שכנים והרג לפחות 51 בני אדם, כולל 11 הורים של הנערות שנחטפו. בהמשך השנה, ארבע נערות שנכלאו במחנה בקמרון, נמלטו לאחר שהן הלכו שלושה שבועות עד ה-12 באוקטובר. הן נאנסו כל יום. יומן שניהלה אחת הנערות תיאר כיצד חלקן ניסו להימלט אולם נתפסו והוחזרו על ידי תושבי הכפר המקומיים והוצלפו כעונש.
למטה: תמונה מסרטון שפרסם הארגון ב-14 באוגוסט 2016. אחד הלוחמים בארגון עם הנערות החטופות.
בשנת 2015 איש דת אנגליקני לשעבר יצר קשר עם שלושה מפקדי הארגון שנתנו לו את ההסכמה הראשונית שלהם לשחרר 18 נערות חולות במצב קשה בתמורה למילוי דרישותיהם (חלקן נדבקו בנגיף הכשל החיסוני האנושי HIV לאחר שאנסו אותן). במטרה להוכיח לו שהן עדיין בחיים ולדחוק בו להגיע עימם לעסקה, הם צילמו אותן נאנסות ושלחו אליו את הסרטון. העסקה לבסוף נפלה כי קבוצה אחרת בארגון טענה שעל אף מצבן, משאב גופן עדיין יכול לענג גברים מוסלמים ועל כן ניתן למכור אותן ולהרוויח כסף. באפריל 2016 הארגון פרסם סרטון שבו הוצגו 15 מהנערות. בתקופה הזו לפחות 219 מהנערות החטופות עדיין היו נעדרות. ב-17 במאי כוח המשימה המשותף האזרחי מצא את אחת הנערות, אמינה עלי, עם תינוקה ביער סמביס כאשר הם נמצאים בתת זונה. ב-21 במאי מספר שתיים בארגון ודוברם של מספר בכירים, אמיר מוחמד עבדאללהי, הודיע כי "רק כשליש נותרו" והיתר כבר מתו.

באוגוסט 2016 פרסם הארגון שוב סרטון, ככל הנראה בהוראתו של המנהיג אבובאקר שקאו שבו נראו 50 מהנערות שנחטפו, כאשר חלקן מחזיקות תינוקות שהן ילדו לחברי הארגון שאנסו אותן. חמוש רעול פנים בנוסף הודיע כי הם כבר השיאו 40 מהן. בשנת 2018, על פי הערכות 13 מהנערות כבר מתו ו-112 היו נעדרות. נכון ל-14 באפריל 2021, מעל 100 מהנערות היו נעדרות. בשנת 2021 נחשף יומנה של אחת הנערות, נעמי אדמו, שבו תיארה את חוויותיה. היא כתבה שהן אולצו לעבור שיעורי חובה על הקוראן כל יום ושהן מוכות בקביעות עם קתות רובים, חבלים וחוטי תיל ומאוימות בהרעבה ומוות כדי להפוך אותן לכנועות. ביוני 2022 חיילים ניגרים מצאו את אחת הנערות, מרי נגושה, עם תינוק שילדה לאנס שלה בסמוך לכפר נגושה במדינת בורנו.

ב-19 בפברואר 2018 בשעה 17:30 הארגון פשט על המכללה הממשלתית לבנות מדעיות וטכניות (GGSTC), בעיירה דפצ'י ביישוב בולבולין, אזור הממשל המקומי בורסארי במדינת יובה בצפון מזרח ניגריה (כ-275 קילומטר צפונית-מערבית לעיירת צ'יבוק), במטרה ללכוד את הילדות והנערות הכופרות ולהזהירן בפעם האחרונה שכל נקבה שלא תתאסלם תהפוך לשפחת המין שלהם. במהלך הפשיטה על המכללה, לוחמי הארגון תפסו 110 תלמידות בגילאים 11-19. חמש מהתלמידות נהרגו במהלך הפשיטה. במרץ 2018 כולן שוחררו לאחר שהסכימו להתאסלם מלבד אחת. הארגון הזהיר את הוריהן לא להכניס אותן שוב לבית הספר. לאה שריבו, נערה נוצרייה בת 14 לא שוחררה לאחר שסירבה וניסתה להימלט. היא יורטה והושבה על ידי משפחת פולה נודדת. הוחלט להעניק אותה למפקד בארגון כדי שהוא יוכל ליהנות מגופה המפתה בשגרה ובכך הוא יקבל את שכרו והיא את עונשה. באוגוסט 2018 הופצה הקלטת שמע שבה היא מתחננת שישחררו אותה לחופשי אולם ללא הועיל והיא הושארה בשבי שלהם. היא נאנסה על ידי המפקד בשגרה. בינואר 2020 הגיעו דיווחים ממקורות רבים שכתוצאה מכך היא התעברה וילדה לו בן זכר. הוא המשיך לאנוס אותה גם לאחר הלידה ובסוף 2020 הגיעו דיווחים ממקורות רבים שהיא שוב התעברה וילדה לו ילד שני.
למטה: הנערה לאה שריבו בשבי.

פרק משנה 7.14: אונס המוני במהלך רצח העם הרוהינגי במיאנמר (2016-2017)

אוכלוסיית מיאנמר מונה בעיקר בודהיסטים עם קבוצות מיעוט קטנות שחבריהן מנהלים אמונות אחרות כולל הרוהינגים (4%). הרוהינגים חיים במחוזות רוהינגיה וראכין. הם נרדפים בשיטתיות על ידי הממשלה והבודהיסטים הלאומניים משנות השבעים. נשללה מהם הזכות לנוע בחופשיות, לרכוש השכלה גבוהה ולקבל את כל השירותים ואמצעי התמיכה החיוניים. אזרחותם אף נשללה בשנת 1982. הם לא מורשים לנוע ללא אישור רשמי ובעבר נדרשו לחתום על התחייבות שלא ללדת יותר משני ילדים. אדמות רבות שלהם נושלו עבור הצבא או מתיישבים בודהיסטים שנדדו אליהם מאזורים אחרים במדינה. הם נתונים לעבודות כפייה שגרתיות שבמהלכן כל גבר רוהינגי מצווה לוותר על יממה אחת כל שבוע כדי לעבוד על פרויקטים צבאיים וממשלתיים. 
ב-9 באוקטובר 2016 פתח הצבא הבורמזי באמצעות המיליציה הבודהיסטית במתקפה כבדה כדי להשמיד את העם הרוהינגי. תושבים רוהינגים רבים ניסו נואשות לחצות את נהר נאף בסירות במטרה להימלט מהמדינה ולתפוס מחסה בבנגלדש השכנה והצבא בתגובה פתח לעברם באש עם פצצות מרגמה ומקלעים וגופות של רבים מהם החלו להישטף לחוף מהסירות הטבעות. במהלך הטיהור האתני הצבא השמיד לפחות 392 כפרים רוהינגים כולל בתים, בתי ספר, שווקים, חנויות, עסקים ומסגדים. מחקר מינואר 2018 העריך כי כ-24,000 רוהינגים הושמדו כולל תינוקות וילדים, כ-116,000 הוכו וכ-36,000 הועלו באש.

במהלך ההשמדה ההנחיה ללוחמים הייתה לאנוס את הנשים והילדות הרוהינגיות. המטרה הייתה להעניק ללוחמים את שכרם, לעלות את המורל שלהם ולרומם את רוחם, תוך ביזוי מוחלט של המשפחות והקהילות שלהן, רמיסת דתם ואומנותם, הפגנת עליונותם עליהם, הטלת אימה עליהם והרתעת והענשת כל מי שיעז לא לשתף פעולה, ובד בבד לאלץ את אלו שתשרודנה, ללדת את הצאצאים שלהם. הנשים והילדות נאנסו קבוצתית על ידי חיילי צבא, שוטרי משמר הגבול במיאנמר והלוחמים מהמיליציות הבודהיסטיות מאזור ראקין. רבות מהן לאחר שהן נאנסו אולצו להסתובב עירומות כדי לבזות אותן. חלקן הוחזקו במחנות הצבאיים כדי להשתמש בהן כשפחות מין עבור החיילים. חלק מהנשים והילדות נאנסו למוות. אחרות שרדו ונמצאו מוכות הלם עם חבלות לאחר שהן הגיעו למחנות הפליטים בבנגלדש. ב-3 בפברואר 2017 משרד הנציב העליון של ארגון האומות המאוחדות לזכויות אדם (OHCHR) הפיק דוח שהתבסס על ראיונות עם מעל 200 פליטים. מחצית הנשים העידו שהן נאנסו או הותקפו מינית.

האלימות המינית תוארה כ-"מסיבית ושיטתית". מחקר באוגוסט 2018 העריך כי מעל 18,000 נשים וילדות נאנסו במהלך המלחמה, רבות מהן נאנסו קבוצתית על ידי חיילים רבים.  באחד המקרים למשל נערה רוהינגית בת 15 נגררה על הקרקע מעל 50 מטר בלי רחמים ואז היא נאנסה על ידי 10 חיילים. ב-26 באוגוסט 2017 נכנסו כוחות הביטחון של מיאנמר ומיליציות מקומיות באזור ראקין לתוך הכפר צ'וט פיין. הם החלו להוציא להורג את הגברים ואת חלקם להוביל לחקירה. לפני שהם החריבו את הכפר עד היסוד, הם אנסו נשים רבות בכפר. רק בטבח הזה לבד הושמדו 358 תושבים רוהינגים. תמונות לוויין שפורסמו ב-16 בספטמבר 2017 הראו שהכפר נשרף לגמרי. 
למטה: פליטים רוהינגים שהצליחו להימלט למחנה הפליטים בבנגלדש. צולם ב-14 בספטמבר 2017.
1-9-4.jpg
ב-30 באוגוסט בבוקר צבא מיאנמר ומשתפי פעולה מקומיים הגיעו לכפר טולה טולי, סגרו את כל נקודות היציאה והטילו מצור. לאחר מכן הם כבשו את הכפר ותושביו הובלו לגדת הנהר דואל טולי. הנשים והילדים הופרדו מהגברים והצטוו לשבת לאורך גדת הנהר. הגברים הועמדו בשורה ואז נורו מנשקים אוטומטיים, עברו לינץ', נשרפו למוות, ראשיהן נערפו או פוצצו עם רקטות נגד טנקים. בשלב מסוים החיילים חדלו וצעקו למי שעדיין בחיים לקום ואז הם שוב פתחו באש כדי לוודא שכול הגברים הושמדו. לאחר מכן הגופות שלהם הושלכו לתוך מספר בורות כדי לקבור אותם בקברים משותפים. לפני שהבורות נאטמו, הם הועלו באש כדי להעלים כל זכר מהם.

בזמן שהגברים הושמדו, החיילים לשם השעשוע הורו לנשים לעמוד ולנסות להימלט מהם. הן החלו לרוץ והחיילים פתחו באש לעבר גבן. לא היה להן סיכוי. מספר נשים בניסיון נואש לחמוק מהקליעים ניסו לחצות את הנהר הסוער והן טבעו למוות בזרם. החיילים לא בזבזו תחמושת כדי להרוג את התינוקות והילדים הקטנים אלא פשוט תפסו אותם והשליכו אותם לנהר אל מותם. הם החליטו להותיר כ-30 נשים בחיים במטרה להשתמש במשאב גופן כדי לגמול לכל החיילים באזור לאחר ניצחונם. הן הצטוו לשבת על הקרקע לאורכו של הנהר ולהמתין שחיילים ייקחו אותן לבקתות הסמכות כדי לאנוס אותן לפני שמשמידים גם אותן. בכל פעם נלקחו מתוכן 5 נשים. בלתי אפשרי לתאר במילים את רגעי האימה שהן עברו ברגעיהן האחרונים בזמן שהן המתינו לתורן להיאנס ולאחר מכן להירצח. לאחר שהן נאנסו הן הוכו בברוטליות והבקתות הועלו באש והן נשרפו. מעל 500 רוהינגים הושמדו בכפר הזה.
למטה: ילדה רוהינגית, שפיקה בגום, מחזיקה את אחותה סמיירה במחנה הפליטים בבנגלדש. צולם באוקטובר 2017.
1-8-4.jpg

פרק משנה 7.15: אונס המוני במהלך מלחמת תיגראי (2020-2021)

בשנת 2019, ראש ממשלת אתיופיה אבי אחמד מיזג את כל המפלגות האתניות והאזוריות של קואליציית החזית הדמוקרטית המהפכנית של אתיופיה (EPRDF) ומספר מפלגות אופוזיציה למפלגתו החדשה. חזית השחרור העממית של תיגראי (TPLF) שהיא ישות בעלת עוצמה פוליטית ששלטה בפוליטיקה במדינה במהלך 27 שנים כמשטר דיכוי, באמצעות מערכת דומיננטית של מפלגה אחת, סירבה להצטרף לממשלה. היא טענה כי אבי אחמד הפך לשליט לא לגיטימי משום שהבחירות הכלליות שתוכננו ל-29 באוגוסט 2020 נדחו לשנת 2021 בשל מגפת הקורונה המתמשכת. בספטמבר 2020 החזית העממית בראשות יושב הראש דברטסיון גברמיכאל, קיימה בחירות אזוריות בתיגראי בניגוד להוראתה של הממשלה הפדרלית שהכריזה עליהן כבחירות בלתי חוקיות.

ב-3 בנובמבר 2020 פרצה המלחמה בין כוח ההגנה הלאומי של אתיופיה (ENDF), המשטרה הפדרלית באתיופיה והמשטרה האזורית, יחד עם כוחות ההגנה של אריתריאה (EDF), כוחות ז'נדרמריה באזורי אמהרה ועפר הסמוכים, לבין כוחות ההגנה המקומיים של חזית השחרור העממית וצבא השחרור של אורומו (OLA). כוחות הביטחון של תיגראי תקפו את בסיסי הפיקוד בצפון ואת מפקדות כוח ההגנה הלאומי של אתיופיה באזור. הכוח פתח במתקפת נגד. ב-28 בנובמבר כוחות בעלות הברית הפדרליות כבשו את הבירה מקלה. בסוף נובמבר ממשלת תיגראי הצהירה כי תמשיך להילחם עד ש-"הפולשים" יברחו. במהלך נובמבר ודצמבר 2020 התחולל טבח המוני ללא משפט של תושבים בעיר אדיגרט וסביבותיה, באזורים אקסום, בורה, צ'נה, קובו, חיטס, הומרה, מאי קדרה, דברה אבי וזלמבסה. לפחות 10,000 בני אדם הושמדו במלחמה והתפתח משבר הומניטרי קשה. ב-28 ביוני 2021 כוחות ההגנה של תיגראי כבשו מחדש את עיר הבירה מקלה וביולי התקדמו לאזור הערים אמהרה ואפר. בתחילת נובמבר 2021 כוחות ההגנה של תיגראי יחד עם צבא השחרור של אורומו, השתלטו על מספר עיירות בכביש המהיר מדרום לאזור תיגראי לכיוון עיר הבירה אדיס אבבה, כאשר החזית העממית מתרברבת שהיא גם "שוקלת לצעוד בבירת בעיר הבירה". החזית העממית, צבא השחרור של אורומו, יחד עם שבע קבוצות מורדים קטנות יותר, הצהירו שהם יפרקו את ממשלת אבי אחמד.
למטה: נערה צעירה מתאוששת מפצעיה בביתה בהומרה באתיופיה. 22 בנובמבר 2020.
1-2-18.jpg
במהלך המלחמה התחולל אונס המוני יומיומי נרחב של נשים וילדות בקנה מידה גדול באופן מכוון ושיטתי של שתי הממשלות. המטרה הייתה להעניק ללוחמים את שכרם, לעלות את המורל שלהם ולרומם את רוחם, תוך ביזוי מוחלט של המשפחות והקהילות שלהן, רמיסת דתם ואומנותם, הפגנת עליונותם עליהם, הטלת אימה עליהם והרתעת והענשת כל מי שיעז לא לשתף פעולה, ובד בבד לאלץ את אלו שתשרודנה, ללדת את הצאצאים שלהם. חיילי אתיופיה, אריתריאה ואמהרה לעגו לקורבנות התיגראיות שהם אנסו ואמרו להן כי הן משתייכות לעם שהוא חסר תרבות והיסטוריה ועל כן הם אונסים אותן כדי "להפוך אותן לאמהריות", "לנקות את הדם התיגראי שלהן", לנקות את הזהות האתנית התיגראית שלהן" ו-"להסיר את זהותן התיגראית ואת קשרי הדם שלהן". לעיתים הלוחמים אף לא היו צריכים להשתמש בכוחם הפיזי כדי לאנוס אותן משום שהם ניצלו את המשבר ההומניטרי הקשה והמליצו לנשים שהתגוררו בשטחים הכבושים כי אם ברצונן לקבל מצרכים בסיסיים שיאפשרו להן לשרוד, עליהן קודם להיאנס על ידם. כמו כן לוחמים שידעו שהם נושאים מחלות מין וזיהומים אנסו נשים וילדות גם במטרה להדביק אותן כסוג של לוחמה ביולוגית.

ללוחמים לא היה אכפת מה גילן של הקורבנות שלהם. הם אנסו קבוצתית מילדות בנות 8 ועד זקנות בנות 70 ואף נשים הרות. משפחות שניסו להגן על בנותיהן מפני האונס גילחו את ראשיהן והלבישו אותן בבגדי בנים בתקווה שכך לא יזהו שהן נקבות. הקורבנות לעיתים קרובות נאנסו לעיני בני משפחותיהן שאולצו בכוח לצפות בהן נאנסות על ידם. במקרים רבים אימהות ובנותיהם נאנסו זו לצד זו. הלוחמים אף כפו על גברים לאנוס בעצמם את בנות משפחתם כדי שיבזו אותן בעצמם. מחזה שאותו הם ראו כמגרה במיוחד. הלוחמים לרוב אנסו אותן באופן מבזה במיוחד תוך שהם מכנים אותן בשמות גנאי ומגדפים את הקבוצה האתנית שהן משתייכות אליה. במטרה להגביר עוד יותר את הריגוש הם לרוב גם תוך כדי עינו אותן, כיבו סיגריות על גופן או צרבו אותן באמצעות ברזל לוהט. במקרים רבים הקורבנות נאנסו במשך ימים. בשל תפיסת הנרתיק כאיבר נכבש וסמל לכניעה מבישה, לאחר שהן נאנסו, הוחדרו לתוך הנרתיקים שלהן מוטות מתכת או מסמרים, כדי שגופותיהן שתשארנה מוטלות בשטח, תהוונה תצוגות חזותיות, מוחשיות ופומביות לכיבושם וכניעתם המוחלטת של הקבוצה האתנית.

בין דצמבר 2020 לינואר 2021 נרשמו מעל ל-136 מקרים בבתי החולים באזורים מקלה, איידר, אדיגרט וווקרו במזרח תיגראי. עד ה-15 בפברואר 2021 למשל נרשמו במרכזי הבריאות ובתי חולים בעיר מקלה 200 ילדות ונערות מתחת לגיל 18 שנאנסו. על פי דוח מאוגוסט, עד סוף מרץ נרשמו בבתי החולים בערים מקל, אדיגרט, ווקרו, שירה ואקסום, בין 512 ל-516 קורבנות שנאנסו. מתחילת המלחמה עד אמצע חודש אפריל 2021, נרשמו בחמישה בתי חולים פעילים לפחות 829 מקרי אונס של נשים וילדות. אולם מרבית הקורבנות לא פונו לטיפול רפואי בשל קריסת התשתית הרפואית והתפיסה שאין ביזוי גדול יותר מאשר להיאנס ומוטב המוות, ועל כן המקרים שנרשמו במרכזי הבריאות ובתי החולים היו קצה הקרחון. האומדן גדול בהרבה ונע עד 26,000 על פי רוב הערכות. רופא בבית חולים בעיר מקלה סיפר כי כל אישה בדרך כלל דיווחה על עוד 20 נשים שנאנסו יחד איתה שאינן כלולות בסטטיסטיקה. רבות מהקרובנות סבלו מפגיעות פיזיות ונפשיות קשות בשל האונס שהן עברו ורבות מהן נדבקו בזיהומים ומחלות מין כמו בנגיף הכשל החיסוני האנושי (HIV). ביולי 2021, קרן האוכלוסין של ארגון האומות המאוחדות העריכה כי 26,000 קורבנות בנות 15-49 זקוקות לטיפול פיזי ונפשי לאחר שהן נאנסו.
למטה: אישה צעירה שנאנסה קבוצתית. ב-18 במרץ 2021 היא עלתה על אוטובוס שהיה בדרכו לעיר אדיגראט. חיילים עצרו אותו ועלו עליו כדי לחפש אישה או ילדה לאנוס. היא נבחרה, הורדה מהאוטובוס והובלה דרך שדות למחנה בוש, שם היא נאנסה מעל שבוע ולאחר מכן ננטשה בשיח ללא הכרה עם רגל שבורה.
1.webp
מספר מקרי האונס שהתרחשו במהלך המלחמה הוא עצום. להלן מספר מקרים שהיו רק קצה הקרחון. ב-4 בינואר 2021 מספר רב של נשים נאנסו בעיר הבירה מקלה במחוז תיגראי. חלקן נאנסו בנפרד וחלקן נאנסו קבוצתית. לאחר מכן חלקן נלקחו על ידי כוחות הביטחון ונכלאו במקומות לא ידועים ככל הנראה כדי שהן תשמשנה שפחות מין ללוחמים. ב-23 בינואר נאנסו נשים וילדות תגריות רבות על ידי חיילים אמהרים ואריתראים לרבות בעיירות ראויאן, ווקרו, אדיגרט ומקל. 
ב-1 בפברואר שש נערות תגריות צעירות נאנסו על ידי לוחמים בעיר הבירה מקלה ולאחר מכן הן אוימו לא לגשת לטיפול רפואי. בעיר אקסום חיילים בשיתוף פעולה עם חיילי כוחות ההגנה של אריתריאה ירו בתושבים שניסו להגן על הנשים שהם אנסו. ועל כן התושבים הפסיקו להגיב לבכי ולזעקות העזרה של הנשים שנאנסו. החיילים הצדיקו את האונס שלהן באומרם כי: "אביהן של הבנות (שנאנסו) הוא דוקטור דברטסיון גברמיכאל (נשיא תיגראי) ואבי החיילים הוא דוקטור אבי אחמד (ראש ממשלת אתיופיה). אנו לא אותו הדבר". במקרה אחר, חיילים פרצו לתוך בית טחנה ברובע קבלה 17. הם ראשית הבריחו את כל הגברים ולאחר מכן אנסו את הנשים. באזור איידר בעיר הבירה מקלה, שתי נשים תגריות בנות 18 ו-20 נאנסו על ידי חיילים. באותו היום התרחש אונס המוני באזורים רבים.

ב-28 בפברואר 11 נשים תיגראיות שלמדו בבית החולים רפרל איידר בעיר הבירה מקלה, נאנסו על ידי חיילים בדרכן מהספרייה למעונות. בתחילת מרץ חיילים אנסו נערה
 תיגראית תגרית בת 15 במפגן השפלה פומבי תוך שהם כופים על תושבים תיגראים, כולל אחיה, לצפות בה נאנסת על ידם. באזור קרסבר בצפון העיר אדיגרט, אישה תיגראית נאנסה קבוצתית פעמיים על ידי חיילים ולא יכלה ללכת כאשר הגיעה לבית חולים. באזורים החיצוניים של העיר מקל, חיילים צדו נשים תיגראיות ולקחו אותן למשך מספר שבועות כדי להשתמש בהן כשפחות מין. אחת הנשים למשל נאנסה שוב ושוב על ידי חיילים מדי כל לילה במשך שבוע. במקרה אחר שש נשים נאנסו על ידי חיילים אריתראים במשך עשרה ימים. אחת מהן העידה כי הם ראשית צילמו אותן וצחקו. לאחר מכן היא נכפתה לסלע, הופשטה, נדקרה ואז נאנסה שוב ושוב. לתוך הנרתיק של אחת מהן הוחדרו מסמרים, אבנים ופלסטיקים עד שהוא התמלא לגמרי.
למטה: חפצים שרופא הוציא מנרתיקה של אישה שנאנסה. אבנים, מסמרים, ניירות ושקית ניילון.
1-3-11.jpg
מהעבר השני גם הלוחמים התיגראים אנסו נשים וילדות אמהריות באזורים שהם כבשו למשל במהלך כיבוש האזורים עפר ואמהרה. במהלך כיבוש העיירה נפס מוצ'ה למשל בין ה-12 ל-21 באוגוסט, לוחמים תיגראים אנסו בין 71 ל-73 נשים על פי הדיווחים הרשמיים תוך כדי שהם מגדפים את הקבוצה האתנית שהן משתייכות אליה. הם אף הרסו מתקנים רפואיים בעיירה כדי להבטיח שהן גם לא תקבלנה טיפול לאחר מכן. אחד המפקדים הסביר לקורבן שלו, אישה בשם המלמל, מדוע הוא אונס אותה. הוא תיאר את האונס כאונס נקמה ואמר לה: "אמהרי הוא חמור, אמהרי טבח באנשינו, כוחות ההגנה הפדרליים אנסו את אשתי ועתה ביכולתנו לאנוס אותך כמה שנרצה".

בסוף אוגוסט או תחילת ספטמבר נאנסה ילדה בת 12, פילאקית גרגר, על ידי ארבעה חיילים תיגראים במשך שעות לעיני אביה. במקרה אחר נערה בת 14 נאנסה שוב ושוב על ידי חמישה או שישה חיילים תיגראים לבושים במדים. כל חייל אנס אותה בתורו. בין ה-31 באוגוסט ל-4 בספטמבר, כאשר החיילים התיגראים כבשו את הכפר צ'נה והאזורים הסמוכים במחוז דאבאט, הם אנסו לפחות 30 נשים ונערות, תוך שהם מפליאים בהן את מכותיהם, מאיימים עליהן במוות, קוראים להן בשמות גנאי ומגדפים את הקבוצה האתנית שהן משתייכות אליה. החיילים אף ציוו עליהן למלא גם את תפקידן הנוסף כנקבות על פי תפיסתם וכפו עליהן לבשל להם אוכל. עדי ראייה העריכו כי החיילים התיגראים אנסו עשרות נשים וילדות בימים האלו ושהם אנסו נשים וילדות בעוד מספר כפרים.
למטה: איור המציג את האונס חסר ההבחנה. הם אנסו ילדות, אימהות, נשים הרות וזקנות.
1-4-12.jpg

פרק משנה 7.16: הערת סיום על האונס המוני במלחמות שהתחוללו במאה ה-20 וה-21

כל הזוועות שתוארו עד כה הובאו אך ורק מהמלחמות הגדולות שהתחוללו רק במאה ה-20 וה-21. עוד רבבות זוועות שלא במסגרת מלחמות כוללות התחוללו בפרק הזמן הזה, כמו למשל הזוועות שהתחוללו במהלך הטבח בחברון, בין ה-23 ל-29 באוגוסט 1929. 133 יהודים נטבחו. ילדים נשחטו ונשרפו חיים לעיני הוריהם, הורים נשחטו ונשרפו חיים לעיני ילדיהם, האיברים שלהם נכרתו ונשים וילדות רבות נאנסו. הפורעים פרצו למשל לביתו של גרשון בן ציון שעבד כרוקח במרפאת בית הדסה. הוא היה פיסח שאינו יכול לנוע ממקומו. הם אנסו בזה אחר זה את בתו מול עיניו ולאחר שהם באו על סיפוקם, הם רצחו את שניהם. הפורעים כרתו גם את שתי הידיים של אשתו והיא מתה בייסורים.

כמו כן הזוועות שהתחוללו בתקופה הזו, הן לא יותר מטיפה אחת בתוך אוקיינוס עצום של זוועות שהתחוללו לאורך ההיסטוריה כולה. מעל 12,000 מלחמות התחוללו בעולם רק ב-4,000 השנים האחרונות, מלחמות אלימות ביותר, קטלניות, ועקובות מדם. מלחמות עד המאה ה-19 אף היו מחרידות עוד יותר משום שלא היה אינטרנט, טלוויזיה, רדיו, טלפונים, לוויינים, מחשבים, חשמל, מצלמות ויכולת זיהוי על פי די־אן־איי, וגם לא מעצמות עם פצצות גרעין ומאזן אימה. ועל כן הלוחמים בצבאות הכיבוש בכל רחבי העולם היו חופשיים לאחר ניצחונם להשביע את היצרים האפלים שלהם בלי שדבר למעשה יכול היה לעצור בעדם. התוצאה הייתה אונס המוני ואכזרי ביותר של הנשים והילדות כמעט בכל שטח שהם צעדו.
למטה: ציורו של ז'ורז' סקוט, כתב מלחמה צרפתי ומאייר של כתב העת הצרפתי L'Illustration בתחילת המאה ה-20.
1-24.jpg

פרק משנה 7.17: אונס המוני בזמן מלחמה בתקופה הפרהיסטורית

התקופה הפרהיסטורית היא התקופה בתולדות האנושות שלמעשה קדמה להיסטוריה, משמע התקופה שלפני המצאת הכתב, ועל כן לא נותרו מאז אפילו עדויות מתומללות ובטח לא תמונות אלא רק ממצאים ארכיאולוגים. על פי הממצאים הארכיאולוגים שנותרו מהתקופה הזו, כבר אז התחוללו מלחמות רבות שבמהלכן נשותיהם ובנותיהם של המובסים נחטפו ונאנסו על ידי המנצחים. בגרמניה למשל בשנת 1983, נמצאו בעיירה טלהיים 34 שלדים ניאוליתיים, כולל 16 שלדים של ילדים בתוך "בור המוות של טלהיים" (בגרמנית: Massaker Von Talheim), במקום התנחלותה של "התרבות הקדרות הלינארית" (Linear Pottery Culture), הנקראת בנוסף "התרבות הלינארבאקרמיקית" (Linearbandkeramik - LBK) והתקיימה לפני כ-5,000 שנה לפני הספירה. בכל השלדים היו סימנים לטראומה משמעותית שהייתה כנראה סיבת המוות. רובם הוכו עם קרדום שהיה אז בשימוש שלהם. 18 גולגולות נפגעו מהקצה החד שלו, 14 גולגולות נפגעו מהקצה הכהה שלו ובשני שלדים נותרו פצעי חצים. בשלדים לא היו עדויות לפצעי הגנה, מה שמעיד על כך שהם היו במנוסה. בבור התגלו רק שלדים של גברים וילדים. לא היו ביניהם שלדים של נשים. ועל כן החוקרים הגיעו למסקנה כי הנשים נחטפו ואולי הן אף היו המניע העיקרי לסכסוך החריף בין הגברים. גברים פרהיסטוריים משבטים שכנים היו מוכנים להילחם ולהרוג זה את זה כדי ללכוד נשים.

באוסטריה באתר אספרן שלץ' כ-33 קילומטרים מצפון לעיר הבירה וינה, התגלה בחיפוש כלי חרס ליניאריים נאוליתיים, קבר המוני מלפני כ-7,500 שנה. הוא אחד האתרים המוכרים והמוקדמים ביותר בתיעוד ארכיאולוגי שמוכיח רצח עם באירופה הניאוליתית הקדומה, בקרב שבטים שונים של התרבות הלינארבאקרמיקית. האתר היה מבוצר ובין היתר נבנו שתי תעלות כדי להתגונן מפני התוקפים, מה שמעיד על סכסוך אלים מאוד בין השבטים. האתר לא נחפר במלואו אולם הערכה היא שהוא מכיל עד 300 קורבנות. שרידים של 67 קורבנות נחשפו וכולם עם מספר סימנים של טראומה. מדענים הגיעו למסקנה שהם היו קורבנות של רצח עם. הנשקים היו אופייניים לנשקים שהיו בשימוש של התרבות הזו ועל כן החוקרים מאמינים שהתוקפים גם השתייכו לתרבות הזו. בקבר נמצאו פחות שלדים של נשים צעירות מאשר גברים, ככל הנראה משום שהתוקפים חטפו אותן.
למטה: הפסל "אונס פרספונה" משנת 1622 המבוסס על המיתולוגיה היוונית והרומית ומציג את חטיפתה של פרספונה על ידי פלוטו השרירי שעונד כתר על ראשו ואוחז בה בחוזקה. היא קוראת לעזרה וידיה מנסות לדחות אותו ללא הצלחה.

פרק משנה 7.18: אונס נשים בזמן מלחמה על פי האסלאם שנוסדה במאה השביעית

האונס הוא השכר ללוחמים. תפיסה זו רווחת בקרב הפרשנים המוסלמים והמקורות שלה מבוססים על הקוראן. על פי הקוראן אין מצווה גדולה יותר בעולם הזה מהניצחון במלחמת הג'יהאד ועל כן לוחם ג'יהאד שניצח בקרב מגיע לו האתנן הכי נשגב שגבר יכול לקבל בעולם הזה, ליהנות מגופן המפתה של הנשים. אם הלוחם נפל בקרב מובטח לו בגן עדן 72 בתולות. החוק האסלאמי מתיר לאנוס גם שבויות נשואות על אף האיסור משום שהמצווה לגמול ללוחמי הג'יהאד נפסקה כחשובה יותר. האונס נחשב לפרקטיקה האולטימטיבית לאחר הניצחון בקרב משום שבאמצעותו מושגות למעשה שתי מטרות בעת ובעונה אחת. הלוחם מקבל את שכרו ואילו בני משפחת האישה את עונשם. בתרבות האסלאמית אין חרפה גדולה יותר מבת משפחה שנאנסה, ועל כן במקרים רבים הן נרצחות על ידי קרוביהן לאחר שהן נאנסו בשל התפיסה כי מוטב המוות על פני החיים עם ההשפלה. לא רק שהנביא מוחמד אינו מזכיר במילה את סבלן של הקורבנות שנאנסות על ידי לוחמיו ולא מביע טיפת רחמים וצער כלפיהן, הוא אף מצפה מהן כמו בקר שנבזז להתמסר מרצון לאדונים החדשים שלהן ולספק את צורכיהם. אולם כמובן שזו אינה יכולה להיות המציאות משום שאף אישה לא באמת תרצה מרצונה החופשי לענג גבר שרגע לפני שחט את כל בני משפחתה והחריב את ביתה.

הנביא מודע לכך כי לוחמיו אונסים את השבויות כדי ליהנות מגופן ולא כדי שהן תלדנה להם צאצאים, ועל כן הוא עוסק בהרחבה יתרה בשאלה האם כאשר הם אונסים את השבויות, עליהם לשלוף את איבר המין הגברי שלהם מגופן כאשר הם מרגישים שהם עומדים לפלוט מהנאה ואז לפלוט בחוץ כדי לא לעבר אותן, או שהם רשאים "לאנוס אותן עד הסוף" ולפלוט בתוך גופן כדי לחוות את ההנאה המגיעה להם עד תומה. ובכן הנביא קבע שאין סיבה שלא לפלוט בתוך גופן ואף רצוי לפלוט בתוך גופן גם ללא הסכמתן. כמו כן הנביא דן בשאלה גם כלפי קורבנות נשואות שהרי הן עשויות ללדת להם ממזרים. בעניין הזה הוא קבע כי כופרות נשואות שנופלות בשבי נישואיהן בטלים, גם אם הבעלים שלהן עדיין בחיים, ועל כן על הלוחמים לנהוג בהן כמו ברווקות והוסיף שאם הן תתעברנה, זה רצונו של אללה. הנביא אף דוחק גם בלוחמיו הנשואים לפלוט בתוך גופן של הקורבנות ומצהיר שאם הן תלדנה כתוצאה ממזרים, אז זה הגורל. ואף על פי כן הוא קובע כי מכיוון שהן שפחות, אין זו חובה ומתיר ללוחמיו לצאת מגופן לפני הפליטה. פרקטיקה המכונה בקוראן: "Al-'azl" (العزل).
בספר Al-Muwatta נכתב: "היא השדה שלך, אם ברצונך השקה אותה (תפלוט בתוכה) ואם ברצונך השאר אותה צמאה".

באוסף ההלכות והסיפורים חדית' על הנביא מוחמד הכוללים את עצותיו בנושאים שונים, הנביא מזכיר שוב ושוב את הפרקטיקה. באחד המקרים למשל, ג'ביר אבן עבדאללה, אחד מבני הלוויה של הנביא מוחמד, תיאר גבר שהגיע לנביא וסיפר לו כי ברשותו שפחה שהוא אונס כדי ליהנות מהגוף שלה אולם הוא אינו חפץ בצאצאים ממנה, ועל כן הוא שאל אותו מה עליו לעשות. הנביא השיב לו כי הוא יכול לצאת מהגוף שלה לפני שהוא פולט ולפלוט בחוץ אם הוא חפץ בכך ואם היא תתעבר, זה מה שנגזר עליה. בספר סונן אבו דאוד בפסוק 11:2166 מסופר גם על גבר שהגיע לנביא וסיפר לו כי ברשותו שפחה שהוא אונס אולם הוא יוצא מהגוף שלה לפני שהוא פולט משום שהוא אינו חפץ בצאצאים ממנה ועל כן הוא רוצה לדעת האם מותר לו. הנביא השיב גם לו בחיוב. בספר צחיח אל-בוח'ארי בפסוק 3:34:432 גברים סיפרו לנביא כי הם מקבלים שבויות, את חלקם בשלל וברצונם לשאול האם בעת שהם אונסים אותן, עליהם לצאת מגופן לפני שהם פולטים. הנביא השיב להם: "אתם באמת עושים את זה? עדיף לכם לא לעשות את זה". סיפורים דומים על לוחמים המגיעים לנביא מוחמד כדי לשאול אותו על הפרקטיקה הזו, מוזכרים שוב ושוב בפסוקים רבים.

האונס אינו חד פעמי. כל לוחם חופשי לקחת את קורבנותיו לביתו כדי לאנוס אותן באורח קבע והן מוכרזות כשפחות המין שלו. יתר הנשים והילדות שלא חולקו בין הלוחמים בשדה הקרב, נלקחו לשווקים ושם הן נמכרו במחירים סמליים לגברים מוסלמים. כל שבויה הוחזקה בביתו של הגבר שרכש אותה ועל פי החוק האסלאמי, רק הוא היה רשאי לאנוס אותה בשגרה אולם המציאות הייתה שונה בחברות מוסלמיות רבות. היא היוותה טרף עבור כל הגברים בבית והם התירו גם לשכנים ולאורחים לאנוס אותה. בפרק סורה 4:25 בקוראן אף נקבע שגבר שאינו יכול להרשות לעצמו לשאת נשים אחרות, רשאי לשאת אותן אם זה רצונו. לעיתים מספר הנשים והילדות שנפלו בשבי לא הספיק עבור כל הלוחמים, ועל כן אנשי דת מוסלמים רבים פרסמו פסקי הלכה שקבעו שבמקרים האלו הנשים המוסלמיות מצוות לקיים יחסי מין עם הלוחמים כדי לעלות את המורל שלהם ובאמצעות כך להפוך אותם ללוחמים טובים יותר שבזכותן יכבשו עוד ועוד שטחים. המצווה נחשבה לכה גדולה שאף נקבע כי באותם הרגעים הן "מתנקות" על ידם. הפרקטיקה מכונה באסלאם "ג'יהאד מיני" (جهاد النكاح‎) ובמסגרתה הן מושאות בנישואים זמניים ומעוברות מלוחם ללוחם.
למטה: ציורו של האמן הצרפתי ז'אן-לאון ז'רום. גבר שהגיע לאחד השווקים למכירת שפכות מין בוחן היטב את פניה של אחת מהן לפbי שהוא קונה אותה.
על פי המסורת, בשנת 626 למשל לוחמיו של מוחמד הטילו מצור ממושך על היישוב היהודי אל-מדינה עד שתושביו לבסוף נכנעו. לאחר שהיהודים פתחו את השערים הם אסרו את כל הגברים והנערים והנביא הורה לערוף את ראשיהם. הוא יצא לשוק וציווה לחפור בורות ולהביאם אליו אחד אחד. עלי בן אבי טאלב, בן דודו וחתנו של מוחמד ביצע את זוועת העריפה בידיו ממש. השחיטה נמשכה יום שלם כולל בלילה לאור נרות. ראשיהם הותזו והגופות ללא הראשים הושלכו לתוך הבורות ונערמו בתוכם. לאחר השחיטה הבורות נאטמו עם ערמות עפר. לאחר שכל הזכרים הבוגרים ביישוב הושמדו הם התפנו לטפל בילדים ובנשים. הילדים נמכרו לעבדות ואילו הנשים והילדות הוענקו ללוחמים כשלל מלחמה כדי לעלות את המורל שלהם ורומם את רוחם לקראת המשך מסע הכיבושים בערב.

היישוב היהודי הבא שנכבש היה ח'ייבר, נווה המדבר העשיר והפורה. בין הנשים שנתפסו לאחר הכיבוש הייתה צפיה, נערה יפת מראה שהייתה בתו של חי בן אחיטוב שנרצח בליל הטבח באל-מדינה. הנביא שהתפעל מיופייה, החליט כי ברצונו לאנוס אותה בשגרה. ראשית כדי להותיר אותה לבדה, הוא ציווה לענות את בעלה ולסרוק את בשרו במסרקות ברזל ובשיפודים לוהטים ולערוף את ראשו, וכמו כן לשחוט גם את אחיו סאלם. לאחר שהוא הרג את שניהם הוא הביא למקום את צפיה וכפה עליה להביט בגופות שלהם כדי שהיא תאבד את תקוותה ולהפוך אותה לכנועה. לאחר מכן הוא אנס אותה ולקח אותה כשלל מלחמה. בהמשך הוא נשא אותה בכפייה כאחת מנשותיו כדי שהוא יוכל להמשיך לאנוס אותה בשגרה על פי חוקי האסלאם המקובלים בתוך הקהילה. כמובן שזה לא היה מרצונה שהרי הוא הרג את אביה, בעלה ובני עמה. לא רק שהיא נאנסה על ידו בשגרה, יתר נשות הנביא מיררו את חייה בשל היותה יהודייה ונהגו לכנות אותה בלעג "הנערה היהודייה".

פרק משנה 7.19: אונס נשים בזמן מלחמה על פי היהדות שנוסדה לפני 3,700 שנה

על פי שיטת רבי משה בן מימון (הרמב"ם) ורוב הפוסקים, חייל יהודי שחושק באישה ששבה בזמן מלחמה רשאי לאנוס אותה. לאנוס ולאחר מכן להתאפק. כלומר מותר לו לאנוס אותה רק פעם אחת. רבנו שלמה יצחקי (רש"י) מאידך מייצג את האסכולה המרכזית האחרת לפיה אסור לחייל לאנוס אישה בזמן מלחמה אולם מותר לו לשבות אותה ולאחר מכן לגייר ולשאת אותה בכפייה כדי שהוא יוכל לאנוס אותה על פי הדין והמסורת המקובלים. האסכולה הזו אף אכזרית הרבה יותר משום שהאונס אינו חד פעמי. מדוע דחיית האונס? התשובה המקובלת היא שהחייל יידע שהפורקן מונח בכיסו כמו "פת בסלו" בלשון חכמינו זכרם לברכה (חז"ל). במצב כזה הניבוי הוא שהחייל יירגע וישוב למערכה ביתר שאת עם מוטיבציה הרבה יותר גדולה. ובכן לא בטוח שהתאוריה הזו נכונה, שהרי בדרך כלל ככל שאדם קרוב יותר להשגת מטרתו, הוא מתוסכל יותר כאשר היא נמנעת ממנו.

חז"ל הביעו הסתייגות מהאונס לא מפאת רחמיהם על הנשים שנאנסות אלא מכך שלוחמים יהודים מקיימים באים במגע עם גויות. בהיתר לאנוס גויות שנשבו במלחמות השלימה התורה עם כוחו של היצר הרע וזו למעשה הרמת ידיים מול התאווה המשתוללת בקרב הלוחמים הרחוקים מנשים כשרות. בקבלה הרי מובאת ההשקפה כי אלוקים הביט בתורה ועל פיה הוא ברא את העולם, כלומר התורה קדמה לעולם ואילו כאן עמדת הפוסקים היא מתירנית. התורה היא זו שצריכה להתאים את עצמה לטבע האדם מתוך ההבנה שגברים שרחוקים מבנות עמם הרואים לפתע נשים טובות מראה, בלתי אפשרי לעמוד בפיתוי ולא לאנוס אותן
. ההיתר ההלכתי לחייל יהודי שאונס אישה מאויבי ישראל מכונה "דִּין אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר", כלומר ההיתר קובע כי דינה של אישה טובת מראה הוא להיאנס במלחמה משום שהגוף שלה הוא כה מפתה את הגברים שלמעשה הגורל שלה הוא בלתי נמנע.

ההיתר לאנוס שבויות במלחמה מכיל הגבלות נוספות. בכל מקום שנכבש, מותר לכל לוחם לאנוס רק אישה אחת. מי שירצה לאנוס עשר נשים, יצטרך לכבוש עשר ערים. ה
הגבלה הזו משיגה שתי מטרות בעת ובעונה אחת. היא גם מגבילה את המוניותו של האונס וגם מחדירה מוטיבציה בלוחמים לכבוש עוד ועוד שטחים. כמו כן גם לדעת הרמב"ם ואחרים, הסבורים כי מותר ללוחמים לאנוס את נשותיו של האויב כבר בשדה הקרב, עדיין יחסי מין אינם אמורים להתקיים באופן פומבי. ועל כן אסור ללוחם לאנוס אישה שהוא שבה לעיני חבריו, עליו לקחת אותה קודם למקום ריק ונטוש שבו אין איש מלבדם ושם לאנוס אותה. בנוסף, על פי אחת הדעות מותר לאנוס רק במלחמות שהסתיימו בניצחון מוחץ כי במלחמות שבהן יחסי הכוחות שקולים קיים חשש כי האויב יאנוס גם את נשותיהם ובנותיהם. ועל כן מוטב לוותר על כניסה למעגל קסמים של אונס ואונס שכנגד. זו חוכמה מדינית.

במישורים האחרים ההלכה היא מתירנית מאוד. למשל האישה יכולה להיות גם נשואה משום שהנשים נחשבות לשלל מלחמה וכפי שמותר לבזוז את רכושו של האויב, כך גם ניתן לבזוז את נשותיו. כמו כן מותר לאנוס לא רק נשים בוגרות אלא גם ילדות קטנות וזה לא היה היתר חסר טעם שהרי ההיסטוריה מוכיחה שילדות קטנות היו קורבנות אטרקטיביים. הקורבנות גם לא חייבות להיות יפות תואר על אף שהתורה מתארת אותן ככאלו, אם בשל היצע דל או טעם ייחודי של לוחם. ובכן זה גם הגיוני שהרי אחרת היה נדרש להצמיד ללוחמים רבנים שישפטו מי מבין השבויות יפות מספיק כדי שהן תהיינה כשרות להיאנס.


פרק משנה 7.20: אונס המוני לאחר כיבושה של העיר חאלב (1400)

בשנת 1400 החליטה השושלת הטימורית על כיבושם של שטחים שהיו בשליטת הסולטנות הממלוכית שנשלטה בידי לוחמים עבדים שמרביתם היו ממוצא צ'רקסי. הכוחות של טימור פלשו לארמניה וגאורגיה וכבשו את הערים סיוואס, מלטיה וגזיאנטפ. הם התקדמו לעיר חאלב בזהירות ובנו מחנה מבוצר בכל לילה. מגני העיר יצאו להילחם בהם בקרב פתוח מחוץ לחומות העיר. לאחר יומיים של התכתשויות, חיל הפרשים הטימורי נע במהירות רבה בצורות קשת והחל לתקוף את האגפים של קווי האויב. כתוצאה מההתקפות העזות, מגני העיר בפיקודו של המושל תמרדש נשברו ונמלטו חזרה לעבר שערי העיר והעיר כולה נכבשה. הכוחות שכבשו את העיר החליטו לאנוס את בנותיהם ואחיותיהם של התושבים בפומבי לפני השמדתם, כולל גם את הבתולות במטרה להביא לביזויים המוחלט ברגעיהם אחרונים בחיים.

הנשים והילדים נמלטו למסגד הגדול בעיר בניסיון נואש למצוא מקלט. חיילים נכנסו למסגד והוציאו להורג את כל הילדים בעוד שאת הנשים הם הפשיטו וקשרו אותן עם חבלים כהכנה לקראת האונס הפומבי שלהן. הנשים הופשטו ונקשרו גם במסגדים הקטנים. במקביל חיילים הובילו את האבות והאחים שלהן בכוח למסגדים כדי שהם יצפו בבנות שלהם ובאחיות שלהם נאנסות על ידם. החיילים החלו לאנוס אותן מול עיניהם. כל אחת מהן נאנסה קבוצתית על ידי חיילים רבים, כל אחד בתורו והיא הושארה עירומה וכפותה בזמן שהם התחלפו. לאחר שהחיילים באו על סיפוקם, המפקד הורה לטבוח בכולם, לערוף את הראשים שלהם ולזרוק אותם לערמה מחוץ לעיר עד ליצירת מגדל של 20 אלף גולגולות. הכוחות לא טרחו אפילו לקבור את הגופות הרבות שנותרו מוטלות 
כמו פגרים למאכל טורפים ברחובות ובמסגדים ברחבי העיר והן הסריחו את העיר כולה.
1-6-6.jpg

פרק משנה 7.21: אונס המוני במהלך כיבוש המבצר ההולנדי בטייוואן (1661-1662)

במאה ה-17 חיו 
תושבים הולנדים במבצר זילנדיה בטאיוואן כאשר מגן עליו צבא התאגיד הקולוניאלי  "הודו המזרחית ההולנדית"מושל טייוואן מטעם התאגיד, פרדריק קוייט, הוצב במבצר עם 1,733 איש. 905 חיילים וקצינים, 547 אנשים משועבדים, 218 נשים וילדים ו-63 גברים נשואים. הגברים ההולנדים דיכאו את התושבים הילידים האבוריג'ינים בכפרים הסמוכים ובין היתר הורו להם למסור להם בשגרה נשים אבוריג'יניות כדי לאנוס אותן. בדצמבר 1652 הם פתחו במרד אולם הכוחות ההולנדים שברו את המורדים והצליחו לדכא אותו. בשנת 1662 פרצה מלחמה לאחר ששושלת מינג בסין החליטה יחד עם התושבים האבוריג'ינים לגרש את ההולנדים מטאיוואן. הכוחות הסינים בפיקודו של קוקסינגה פלשו לטאיוואן עם 25,000 חיילים באמצעות 400 "גרוטאות" (ספינות). 6,000 חיילים התקדמו לכיוון המבצר והטילו עליו מצור.

במהלך המצור על מבצר זילנדיה, לקחו הסינים שבויים הולנדים רבים, ביניהם את המיסיונר ההולנדי אנטוניוס המברוק, אשתו ושתיים מבנותיו. שתי בנותיו הנוספות נמצאו עדיין במבצר. המיסיונר נשלח למבצר בדרישה שישכנע את הכוחות להיכנע ואם הוא לא יצליח הוא יוצא להורג עם שובו. אולם עם הגעתו הוא הפציר במפקד לא להיכנע משום שהוא ידע מה יהיה גורלן של אשתו ובנותיו אם הם יובסו. לאחר שובו, ראשו נערף וקוקסינגה הורה על הוצאה המונית להורג של השבויים הגברים, בעיקר על ידי צליבתם ועריפת הראשים שלהם. הם ניקרו להם את עיניהם, כרתו את אפם, אוזניהם וארבע גפיהם, תקעו מסמרים בגופם בעודם בחיים וערפו את ראשיהם. כמו כן הם כרתו את איברי המין של החיילים ההולנדים, דחפו אותם לתוך פיהם כדי לבזות את מותם ושלחו את גופותיהם המרוטשות חזרה למבצר. יחד איתם נהרגו גם מעט נשים וילדים. לאחר כיבוש המבצר, הסינים הותירו את הנשים ההולנדיות בשבי כדי להשתמש בהן כשפחות המין שלהם ואילו את הגברים ההולנדים הם גירשו מטאיוואן.

המפקדים בחרו את הנשים שנראו בעיניהם הכי יפות ואנסו אותן שוב ושוב עד שהם השביעו לגמרי את תאוותם. לאחר מכן הם מכרו אותן לחיילים שלהם כדי שגם הם ייהנו מגופן. ביומן היומי של המבצר ההולנדי נכתב כי: "הטובות ביותר נשמרו לשימוש המפקדים, ולאחר מכן הן נמכרו לחיילים הפשוטים". קוקסינגה בחר בבתו של המיסיונר המברוק שראשו נערף בהוראתו, להיות שפחת המין שלו. לפני שהיא נשבתה היא תוארה על ידי המפקד ההולנדי קיו, כ-"עלמה מתוקה ונעימה מאוד". הוא לקח אותה לביתו והחל לאנוס אותה באורח קבע. בשנת 1684 התקבלו דיווחים כי חלק מהשבויות עדיין בחיים והן מוחזקות כשפחות מין. הן לא שוחררו עד יום מותן. זיכרון גורלן של הנשים נשמר באמצעות ההיסטוריוגרפיה של אותה התקופה ומאז הוזכר במחזות ודיונים רבים. התבוסה הוצגה למשל במחזה של ג'ואן נומש שהתפרסם באירופה וחשף את ההשפלה הגדולה של הגברים ההולנדים מכך שנשותיהם ובנותיהם נאנסו ועוד על ידי גברים שאינם אירופאיים. שם המחזה היה: "אנטוניוס המברוק, או המצור על פורמוזה" (Antonius Hambroek, of de Belegering van Formoza).
1-6-7.jpg

פרק משנה 7.22: אונס המוני של נשים בזמן מלחמה על ידי גברים משבט היאנומאמי

שבט היאנומאמי (Yanomami) מונה כיום קבוצה של כ-35,000 ילידים החיים בכ-200-250 כפרים ביער הגשם של האמזונס שעל הגבול בין ונצואלה לברזיל. השבט היה מבודד לאורך ההיסטוריה והוא התגלה לראשונה לעולם הצפוני רק בשנת 1654. על אף שהם לא נחשפו לעולם, גם הם נהגו לאנוס נשים וילדות במלחמות, מה שמעיד שהמניעים לתופעה הם ביולוגים ואבולוציוניים. כבר במחקרים אנתרופולוגיים מוקדמים הגברים בשבט מתוארים כחדורי אלימות, אכזריים, ברוטאליים, תוקפניים ומלחמתיים. אתנוגרפיה רבת השפעה של האנתרופולוג נפוליאון שגנון למשל, תיארה את בני השבט כחיים ב-"מצב של לוחמה כרונית". אנתרופולוגים שמתמחים במסורת האקולוגית כמו מרווין האריס, כתבו כי התרבות של האלימות התפתחה בשל מחסור במזון. המחקר "לוחמת יאנומאמי" (Yanomami Warfare) מאת ר. בריאן פרגוסון משנת 1995 למשל, חקר את כל מקרי המלחמה של השבט שתועדו והגיע למסקנה שהגברים היו מעורבים בלחימה אינטנסיבית ובעוד סוגים אחרים של סכסוכים עקובים מדם.

לזכרים בשבט קיימת היסטוריה ארוכה מאוד של התנהגות אלימה. עד מחצית מכלל הזכרים מתים מוות אלים בסכסוכים מתמידים בין הקהילות השכנות על המשאבים המקומיים. לעיתים קרובות העימותים מובילים לנטישת כפריהם וחיפוש כפרים חדשים. לאחר שהגברים בשבט יאנומאמי פשטו על שטח של שבט סמוך, הם קודם רצחו את הזכרים כולל את הילדים הזכרים. אישה ברזילאית מסטיסית מעורבת שנחטפה (כילדה) בשנת 1937, הלנה ואלרו, תיארה את הפשיטה שלהם על השבט שלה לאנתרופולוג איטלקי, שפרסם את הביוגרפיה שלה "יאנומה" (Yanoama) בשנת 1965: "הם הרגו כל כך הרבה. בכיתי מפחד ומרחמים אבל לא יכולתי לעשות דבר. הם חטפו את הילדים מאימהותיהם כדי להרוג אותם, בעוד האחרים החזיקו את האימהות בחוזקה בזרועותיהן ובפרקי כף היד שלהן לאחר שהן הועמדו בשורה. כל הנשים בכו. הגברים התחילו להרוג את הילדים. קטנים, גדולים יותר, הם הרגו רבים מהם".

לאחר שהם הרגו את הזכרים, הם אנסו את הנשים כדי לחוות את עונג הניצחון לאחר ניצחונם תוך שהם מכים אותן כדי להפוך אותן לכנועות. לאחר שהם השביעו את תאוותם, הנשים והילדות נלקחו לבקתות שלהם (Shabonos) כדי להעניק אותן לגברים בקהילה השובה. כל גבר נהג לצרוב על גופה של הנקבה שלו את המיתוג שלו שמסמל את כוחו ועליונותו, באמצעות עם מקל לוהט, כדי לסמן אותה כרוש שלו. לאחר מכן הם אנסו אותן בשגרה והיכו אותן על בסיס קבוע עם אלות, מקלות, מצ'טות ועוד חפצים כהים וחדים, כדי שהן תשארנה כנועות, נאמנות וצייתניות ולחנך אותן שמוטב להן להיאנס בשקט ולענג אותם מבלי להתנגד.
למטה: נערה משבת היאנומאמי בכפר שלה.


פרק משנה 7.23: אונס המוני לאחר "מרד הבוקסרים" בסין (1899-1901)

מרד הבוקסרים היה מרד אנטי זרים, אנטי ק